שיעור בוקר 22.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1536, אגרת ס"ז

קריין: שלום, אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך ב', בעמוד 1536, אגרת ס"ז. "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1536, אגרת ס"ז, דבר המתחיל "הנה אנחנו".

"הנה אנחנו אומרים בסליחות לערב ראש השנה: "איככה אפצה פה ואיך אשא עין, בי אין מעש ובידי זכות אין" וכו'. וכמו כן אנו אומרים: "ואם כפעלי תשלים חקי, ואירא כי ערום אנכי" וכו'. וכמו כן: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". זאת אומרת שאין בנו שום דבר טוב. ויחד עם זה אנו אומרים אחר כך: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע. חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט".

ויש להבין, איך יכול להיות שבו בזמן שאנו אומרים שאין בנו שום מעשים טובים, אנו באים בטענה להקב"ה ואומרים: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" וכו'. ונשאלת השאלה מי הוא הצדיק? (ועיין בפירוש רש"י בפרשת וירא על פסוק הנ"ל).

זה ידוע שהאדם הוא עולם קטן. היינו שהוא נכלל מכל אומות העולם, והם מכונים בשם כללי: "יצר הרע", זאת אומרת שכל אדם נכלל מכל המידות המגונות שישנם בכל אומה ואומה, וכמו כן הוא נכלל מישראל, שהוא נקרא בשם "יצר טוב".

ובזמן שאין באדם מעשים טובים, הוא מסיבת ששליטת הגוף היא בידי היצר הרע, שאז מכונה האדם בשם רשע (עיין בבבא בתרא (טז, א): אמר רבא, בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו, רבונו של עולם וכו' בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך". ופירש רש"י שם: "בראת צדיקים, על ידי יצר טוב. בראת רשעים, על ידי יצר הרע. לפיכך אין ניצול מידיך, כי מי יעכב. אנוסין הן החוטאים". מן הנ"ל אנו רואים, שהיצר טוב נקרא בשם צדיק והיצר הרע בשם רשע).

נמצא לפי זה, בזמן שאין לאדם מעשים טובים, הוא רק משום שהרשע שבקרבו הוא בראש והצדיק שבו הוא בבחינת זנב, זאת אומרת שהוא נמשך אחר הרשע ואין לו שום רשות למחות. וזה נקרא שהצדיק הוא בגלות, היינו שהישראל שבו הוא בגלות, שהוא מונח תחת שליטת אומות העולם כנ"ל ואין לו שום רשות בפני עצמו.

ובזה נוכל להבין את מה שאנו באים בטענה להקב"ה: "חלילה לך וכו' להמית צדיק עם רשע". היות שכל החיים של הרשעים הוא בחינת מיתה, כמו שאמרו רז"ל: "רשעים בחייהם קרויין מתים", משום שהחיים מה שהם נהנים מהעולם הזה - הוא המונע מלהשיג חיים נצחיים, שכל כוונת הבריאה שהיא להיטיב לנבראיו אי אפשר להשיג בזמן היותו רחוק מה', כי "אין ארור מתדבק בברוך", אם כן הרשעים בחייהם נקראים מתים. וזה פירוש שהרשעים נידונין למיתה.

ובו בזמן שהצדיק הוא תחת שליטת הרשע ואין לו שום כח ועוז שיוכל להתגבר עליו, אם כן גם הצדיק נידון למיתה, היות שלא יכול לקבל שום טוב מה' מפני הרשע שבקרבו שהוא המפריע מלהתדבק בה', אם כן גם הצדיק הוא בבחינת מיתה. וזוהי הטענה להקב"ה: "חלילה לך להמית צדיק עם רשע", זאת אומרת שהצדיק שבנו, היינו היצר טוב, לא יכול לפעול מאומה, שהרשעים לא נותנים לו להמשיך חיים רוחניים.

לכן בזמן שהאדם רואה שאין בו מעשים טובים, אז הוא יודע שהסיבה היא בשביל שהרע שבו הוא השולט והישראל שהוא הצדיק שמכונה יצר טוב הוא בגלות. אז אנחנו מבקשים מהקב"ה ובאים אליו בטענה, שנתן לנו יצר טוב ואין לו שום כח משום שהוא בגלות, ובשביל זה נמצא שגם הצדיק ניתן למיתה, וזה "חלילה לך מעשות כדבר הזה", אלא שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, כי איזו תועלת היא שיש לנו יצר טוב הנקרא צדיק ואין לו שום כח, אם כן היצר טוב שניתן לנו הוא בחינם.

וזו הטענה שלנו: "להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע", היינו ששניהם עושים לכאורה דבר אחד. אלא שהקב"ה ירחם עלינו ויוציאנו מהגלות.

וזה שייך דוקא בזמן שאנו רואים שאין בנו שום מעשים טובים, או הוא יודע בעצמו שרק זו היא הסיבה העיקרית: משום שהצדיק הוא בגלות תחת שליטת הרשע.

וזה שאנחנו מבקשים מה' ועושין סימן בליל ראש השנה ואנו אומרים: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". היינו שהישראל שבנו יהיה הראש והרשע יהיה הזנב. ואז נזכה לחיים ארוכים ולבחינת הטוב שהוא בכוונת הבריאה, שהוא בחינת להיטיב לנבראיו."

סדנה

עד כמה צריך להגדיל את הרע באדם כדי לכוון אותו למטרה?

*

איך ומתי אנחנו מחליפים, משנים את היחס שלנו לרע ולטוב, בתחילת הדרך, באמצע הדרך, בסוף הדרך? איך ובמה אנחנו משנים את היחס שלנו לרע ולטוב ולקשר ביניהם?

*

בתחילת הדרך מה זה נקרא "טוב" ומה זה נקרא "רע"? קונקרטית, מה זה נקרא טוב ורע בתחילת הדרך, באמצע הדרך, בסוף הדרך?

*

שאלה: כתוב בפסקה האחרונה, "אנחנו מבקשים מה' ועושין סימן בליל ראש השנה ואנו אומרים: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב"." מה זה אומר?

שאנחנו מבקשים לעבוד לפי הכוונה, לפי המחשבה, ולא לפי כוח הרצון. שנתעלה מעל הרצון למחשבה, לכוונה, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", וכבר נדע איזה כוונות יהיו לנו לשימוש ברצון. ולא הרצון יקבע מה אני אעשה, כמו היום שאני נמצא בתוך הרצון והוא הקובע, הוא בעל הבית שלי שקובע מה אני ארצה ומה אני אעשה ומה אני אכוון. כל הכוונה שלי היום היא למלאות את הרצון. מה שאין כן, מה שאנחנו מתקנים הוא את היחס בין הכוונה ובין הרצון. שהכוונה תשלוט על הרצון. שהכוונה על מנת להשפיע שנקראת "אמונה", תשלוט על הרצון והרצון יקיים את הכוונה.

זה בעצם החידוש הגדול שיש לנו בעבודה הרוחנית. בתחילת הדרך אנחנו מגיעים רק עם הרצון, ומה שבתוך הרצון אנחנו רוצים לממש. אחר כך אנחנו מתחילים להכיר את הכוונות שלנו גם על מנת לקבל. אחר כך מתחילים לראות שהכוונות יכולות להיות אחרות, מקבלים מאור המחזיר למוטב ויש לנו כבר יחס אחר לרצון לקבל שלנו והרצון של הבורא. עד שאנחנו מתחילים לקבל את הבורא כחשוב, אמנם לא מגלים אותו אבל מקבלים אותו כחשוב. זו תוצאה מעבודה בקבוצה, מלימוד, מהמאור המחזיר למוטב.

ואז מתברר לאדם שכן חשוב לו לחשוב על הבורא, להשפיע לו, להיות קרוב אליו, להיות מזדהה עימו, וזה כבר כוונה. ולפי הכוונה הזאת שהוא רוצה להשפיע, להיראות קרוב, הוא מבקש מהבורא שייתן לו יכולת כך לעשות. האם כאן הוא כבר חוזר למצב שיש רע ויש טוב בעולם? לא, אלא זה כך רק כלפיי. כדי שאני אברר נכון, שתהיה לי אפשרות לברר את הכוח העליון, לזהות אותו ולהתחבר, להזדהות עימו. לכן יש כאילו רע וטוב בתפיסה שלי, אבל באמת זה לא טוב ולא רע, הכול אך ורק כדי שיהיה לי חוש להשיג את הבורא ולהבין אותו. בהתחלה הרצון שולט, ובסוף הכוונה שולטת. ורצון לא חשוב איזה רצון, או לקבל או להשפיע, איפה שאני רק יכול אני משתמש בכל הרצון רק לקיים את הכוונה. זה בעצם העניין.

קריין: אגרת מ"ט, בעמוד 1509, דבר המתחיל "הנה יש".

"הנה יש להבין את המדרש על הפסוק שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה של ראש השנה: "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה". וזה לשונו: "אמר הקב"ה לישראל: בני, חייכם, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה. מנין, שנאמר: ויגבה ה' צבאות במשפט. ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם. מנין, שנאמר: והאל הקדוש נקדש בצדקה".

ויש להבין: א) וכי כביכול ... למטה שצריכים להגביה אותו? ב) וכי דין הוא דבר ממש, שעם הדין יכולים להגביה משהו? ג) אם הקב"ה רוצה ליתן צדקה למה הוא צריך לבחינת דין, וכי בלי דין הוא לא יכול לתת צדקה ולהשרות את הקדושה?

ויש לפרש את זה על דרך המוסר בעבודת ה' יתברך. הנה האדם מורכב משתי בחינות, מיצר רע ומיצר טוב. וכדי שלא יהא נהמא דכסופא, ניתנה לאדם העבודה בתורה ומצוות, שעל ידי הבחירה שהאדם בוחר בטוב ומואס ברע הוא זוכה לקבל את מתנותיו ית' בלי שום בושה.

נמצא לפי זה שהאדם הוא השופט והוא צריך לדון ולהכריע עם מי הצדק. היינו, שהיצר הרע טוען כולו שלי, שכל הגוף שייך לו, שהאדם צריך לדאוג ולעשות מעשים שיהיה רק לטובת היצר הרע; וכמו כן היצר-טוב טוען כולו שלי, שכל הגוף שייך לו, שהאדם צריך לדאוג ולעשות מעשים שיהיה רק לטובת היצר-טוב.

ובזמן שהאדם רוצה לעשות את הדין ולבחור בטוב - אז נשאלת השאלה למה הוא צריך לבחור בהטוב ולומר שהצדק עם היצר הטוב? ואין לומר שבשביל שיקבל שכר בעולם הבא, הלא אמרו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" וכו'. אלא האדם צריך לבחור בטוב בשביל גדלותו של ה' יתברך, וכמו שכתב הזהר הק' שצריכין לעבוד את ה' "בגין דאיהו רב ושליט וממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" וכו', היינו שעיקר יסוד עבודתו הוא מטעם רוממות ה' יתברך.

היוצא מזה שבזמן שהאדם עושה את הדין הוא מוכרח לעסוק ברוממות ה', נמצא שעל ידי הדין מתגבה הקב"ה. ואז לאחר שהאדם כבר עשה את הבחירה בטוב - לא מטעם שכר, הקב"ה כבר יכול לתת לו כל מתנותיו ולא יהיה נהמא דכסופא, ואז הקב"ה משרה את קדושתו, היינו שנותן כבר להרגיש את הקדושה. וכל אלה המתנות נבחנות מטעם צדקה שה' יתברך נתן, היות שהאדם לא עובד מטעם שכר לכן עכשיו נקראות מתנות ה' בשם צדקה.

וה∋ יעזור לנו לזכות להרגיש את הקדושה, ויקוימו בנו דברי המדרש הנ"ל.

ואני מברך אתכם בכתיבה וחתימה טובה."

שאלה: מה זה "רוממות ה' יתברך"?

רוממות זאת ההרגשה שהבורא הוא השולט בכל המצבים ואין עוד מלבדו, ואין כוח אחר אלא הוא כולל את כל הכוחות, כל ההחלטות, כל המחשבות. עד כמה שאדם משיג את זה, עד כמה שיכול לעצב, זה נקרא שרוכש "רוממות ה'".

רוממות זה שאין למעלה ממנו. אבל זה מגיע לאדם, שוב אני אומר, על ידי הרבה השקעה של שנים וכתוצאה מיגיעה, ואז הוא מתחיל להרגיש שככה זה. זה מגיע. זה לא שיכול לעשות איזה מאמץ ולקבל מייד, אלא זה לאט לאט, זאת אומרת פעם אחר פעם. אנחנו כל הזמן משתנים בכל רגע, אבל ישנן הרבה מאוד מדרגות ותת תתי מדרגות שאנחנו צריכים לעבור אותן כדי להגיע להרגשה הראשונה. ואחר כך גם כן בין הרגשה להרגשה.

ולכן כל הדרגות האלו הן דרגות השגת רוממות ה', שהוא כולל הכול. ולא סתם גדול, אלא כולל הכול, זה החשוב. ששמאל וימין, רע וטוב, רצון לקבל, רצון להשפיע, הכול נמצא בו, בשליטה שלו. ומה הוא עושה, הוא סך הכול מעביר את האדם דרך כל מיני הרגשות, מצבים, כדי שאדם יתרשם מהם ויהיה מוכן לגלות את הבורא כהכול. סך הכול זה הלימוד שלנו, זו ההתקדמות שלנו, זה כל התהליך שאנחנו עוברים כדי להיות מסוגלים להכיר, לשקול, להעריך את הבורא.

יש כאן איזשהו דבר והיפוכו, איך אדם יכול להתחיל להעריך ולשקול את הבורא? אז בהדרגה, בחלקים, הבורא מאפשר לו, נותן לו אותו הטבע כמו שיש לבורא. ועוד יותר מזה אפילו, אדם מתחיל להיות בעל האמצעים בטוב או ברע, בישר ובהפוך מהבורא, ואז מתוך זה מתחיל לזהות את כל ההבחנות שישנן בבורא.

שאלה: נאמר שהבורא נותן מתנה לאדם והוא לא מרגיש הרגשה של בושה, למה לא אומרים שהמתנה הזאת היא בתמורה לאיזו יגיעה שהוא עושה?

מתנה מצד הבורא היא בזה שאדם מתחיל להרגיש שהוא רוצה להשפיע לבורא, זה נקרא אור האמונה שפועל על האדם ומביא לו את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה, מה זאת אומרת? זה מה שממלא אותי, אני בעצמי לא יודע מאיפה זה בא, אני לא יכול להגיד שום דבר שעשיתי משהו מסוים, אבל משום מה אני מקבל חשק לחשוב על הבורא כטוב, להשפיע אליו דברים טובים וזה נעשה לי חשוב כמו אמא שרוצה להשפיע לתינוק, וזה גודל וגודל בהתאם ליגיעת האדם.

אבל הכול בתנאי שהאדם משתדל להכיר את כול העבודה, קבוצה, לימוד, השפעה, הפצה. הוא מוכן, בוודאי שלא מיד ולא על הכול אבל לאט לאט הוא מוכן לקבל על עצמו עוד ועוד את כל התנאים שהמקובלים אומרים לנו שאנחנו צריכים לקחת על עצמינו, ואז כתוצאה מכך האור ישפיע ויבוא כוח חדש, שמיים חדשים, ארץ חדשה.

תלמיד: בתחילת מאמר כתוב שיש באדם גם יצר רע וגם יצר טוב, עד עכשיו הייתי בטוח שיש לנו רק יצר רע ותורת תבלין לתיקונים ויצר טוב נקבל פעם וקוראים לזה גילוי בורא.

יש באדם יצר הרע כזה [גדול] ובו ישנה נקודה, כמו בפנים הצנון, של יצר הטוב. הנקודה הזאת רק קושרת אותו לתכלית, כלום אין בה, שום נפח, רק קשר לתכלית, לגמר התיקון, למקום שהוא צריך להגיע אליו. בכל אדם ישנה נקודה כזאת כי כולנו תוצאות משבירת אדם הראשון, המערכת הכללית, אבל ישנם כאלה שבהם הנקודה הזאת מאירה קצת ולכן אנחנו אומרים יש לו נקודה שבלב. היא ישנה בכולם אבל לאלו שהיא מאירה בהם אנחנו אומרים ישנה הנקודה.

תלמיד: רב"ש כותב שהם אפילו מתווכחים אחד עם השני למי שייך אדם אבל כאילו הנקודה לא יכולה להתווכח עם יצר רע אם זה התכלס שלי.

הנקודה נמצאת בתוך היצר הרע והיא גודלת יחסית יחד עימו, עד כמה שיצר הרע גודל הנקודה קצת גודלת לידו בצורה ההפוכה ממנו, והאדם נמצא כל הזמן שמרגיש את עצמו לא בנוח, בפיצול פנימי. בזמננו הרבה אנשים כך מרגישים אמנם שעדיין עוד לא מכוונים למטרה.

תלמיד: אני לא יודע איזה שאלה אפשר לשאול כאן, אבל כשאני מסתכל על מה שקורה בסין זה ממש מפחיד אותי, זה כאילו סוף הימים, זה כמו הסרטן בשלבים האחרונים שלו.

אני דווקא קורא בכל מקום שסין פורחת, מתקדמת, מתפתחת, מפתחת, למה אתה מסתכל על זה בצורה כל כך פסימית?

תלמיד: זה בדיוק המשבר, שאנשים לא רואים את זה.

זה המשבר. אני חשבתי כלכלה, תרבות, חינוך, משהו, הכול מתפתח בצורה כזאת קפיטליסטית.

תלמיד: פשוט הכול מגיע לסיום עכשיו, כמו שאומרים "אם אין לחם אין תורה" והרושם הוא שהלחם הולך ונעלם, אז איך תהיה לנו תורה?

אין להשוות בין סין מצד, מקצה אחד לישראל מהצד, מהקצה השני, ממש כך הייתי שוקל היום את האנושות. לא יכולים להתעורר באף מקום בעולם מכל שכן בסין, מעצמה כזאת ובכלל חצי מהעולם, לא יכולים להתעורר אם ישראל לא יעוררו. אין לך מה לדרוש מהם, זו פשוט המערכת הפנימית של העולם.

אם ישראל כאֵם, תבנית של כל העמים, כל האנושות בקטנה, לא יתעוררו, האנושות לא תתעורר, יסבלו? כן, אבל לא יתעוררו. לכן חבל שאנחנו מגישים חשבון לכל אומה ואומה, ערבים, סינים, גרמנים, רוסים, עוד מישהו, אין מה לדרוש מהם, ממש אין מה לדרוש, זה הכול ביד ה' חוץ מאותה הקבוצה שהיא נקראת היום "ישראל" שיש בה בחירה לבחור בהתקרבות לבורא, כשהיא תתחיל להתעורר ואומות העולם מתוך זה יבינו את העיקרון הזה, הם יעזרו ויחד נגיע להר ה'.

תלמיד: האם אתה באמת מרוצה מההתקדמות שלנו, מהעבודה שאנחנו עושים כאן בבני ברוך?

אני לא יודע מה זה התקדמות טובה או לא, אני לא יודע באיזה קצב אנחנו צריכים להתקדם,

אני יכול לתאר לעצמי שלבים אבל הקצב הוא באמת נסתר הרבה יותר מהשלבים. אנחנו נמצאים לא במצב הרגיל אלא בסוף התיקונים, בדור האחרון, ולכן קשה לי להגיד איך היינו יכולים עוד יותר או בעוד צורה אחרת להתקדם, לא יודע.

אני יכול להגיד פחות או יותר מה מצפה לעולם, אבל בהסתכלות על סין אני בטוח שאין מה לצפות ממעצמה כזאת כמו סין, ההיפך, העולם חושב שיש לו בעיה עם סין שהיא כל כך גדולה שהיא הולכת לשלוט והכול, זאת לא שליטה, אין מה לפחד ואין מה לצפות אלא רק מישראל.

הכל תלוי בכמה שאנחנו כאן בתמיכה האפשרית בכל העמים, פשוט נתקדם לחיבור וסביבנו מיד ברגע שאנחנו עוד יותר, עוד יותר נחזיק בחיבור, אנחנו נגרום לעם ישראל גם שידברו לפחות על החיבור ולכל יתר עמים שהרגישו שהחיבור הוא ההצלה ולא במלחמת סחר או בכלל במלחמה וכן הלאה. הכל תלוי בחיבור בינינו ממש, בואו נרכז בזה את כל המאמצים.

לא שאנחנו עוזבים את ההפצה לכל הקהלים הגדולים בעולם, לכל העמים ולכל המשטרים אבל בכל זאת המגמה חייבת להיות מישראל החוצה. אתה עוד תראה עד כמה שאנחנו בשנים הקרובות נגלה שאומות העולם מבינים את זה ולוחצים עלינו בלבד. ולא לוחצים עלינו שהם רוצים בזה כאילו להלבין את עצמם אלא שככה זה, הם מרגישים שהטוב שלהם תלוי בנו, מה שקורה כאן בישראל, ככה זה.

תלמיד: אני זוכר עברנו על מסמכי ארוסה, אני חושב בשנה שעברה, אולי צריך לעבוד על זה שוב ולשלוח את זה לממשלות ולראות מה התגובה, צריך לעשות איזו פעולה.

בבקשה קח את זה, בוא נשלח שוב, אני מוכן. אפשר לעבד אותו, להוסיף שם כל מיני דברים. צריכים להתקדם גם לכיוון הזה. יהיה טוב, רק צריכים למהר אותו.

שאלה: זה מאוד נכון בקשר למה שקורה באסיה וגם בצפון ובדרום הודו יש לנו עכשיו שיטפונות מאוד רציניים, למה ה' צבאות נותן הרבה דין, מה זה הדין הזה?

"דין" זה הגברת הרצון לקבל. אנחנו לא יכולים לחיות בלי הרצון לקבל, לא מסוגלים להתקדם. אין שום רע ברצון לקבל. דווקא בזכותו, בגללו, אנחנו מתקדמים. אנחנו לא מבינים מה זה טוב, אלא מה שהפוך מהרצון לקבל זה הטוב, לכן "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". וכך מתקדמים.

ועוד נראה עד כמה שאנחנו נרצה ונרצה עוד ועוד להגדיל את הרצון לקבל. קו שמאל, ממנו מתחיל הכול. שיהיה כמה שיותר גדול. הוא בעצם המלאך, "עזר כנגדו". צריכים להחשיב את הרצון לקבל יותר מהרצון להשפיע. אבל להחשיב, זאת אומרת מבחינה מטרתית, עד כמה שהוא עוזר לנו.

תלמיד: אני זוכר שכשגרתי בהודו, המון אנשים היו תלויים בישראל, היו מתפללים וכל הזמן ציפו למשהו מישראל. מצד אחד יש כזאת ציפייה ומהצד השני הייתה ממש הרגשה של שנאה.

כן, זאת ההרגשה הנכונה שיש באומות העולם. מצד אחד ציפייה, מצד שני שנאה. מרגישים שתלויים, אבל התלות הזאת לא מתממשת, מישראל לא מקבלים כלום. תתארו לעצמכם אם היינו במקומם. עד כמה שהיינו שונאים, עד כמה שהיינו לחוצים, נחרצים, כלפי העם הזה שכל הזמן עושה לנו משהו רע. איך יכול להיות אחרת? וזה במשך כל ההיסטוריה.

זה ממש כמו סרטן בתוך הגוף הבריא של האנושות. כך מורגש. מה לעשות, אנחנו חייבים כמה שיותר מהר להיות טובים, להביא את ההבראה לעצמנו ובזה נבריא את כל העולם. ההרגשה אצלם ממש כזאת.

הבורא שמעורר את השנאה אלינו, הוא גם מחזיק אותם שלא יפלו ולא יהרגו אותנו בכל מקום שאנחנו נמצאים. מקרר אותם יחד עם השנאה, ונותן להם איזו הרגשת כבוד או משהו כזה. יחד עם פחד גם כבוד. אני לא מוצא מילים אולי, מילה נכונה ליחס הזה, אבל ככה זה.

זה הכול יחס מאוד מיוחד, הרגשה מאוד מיוחדת מה שיש בתוך אומות העולם כלפי ישראל. זה ממש מהשמיים. אבל אנחנו צריכים לממש את התפקיד. הם נפעלים ואנחנו יכולים לשנות את הכיוון.

תלמיד: נורא בולט מה שרב"ש אומר פה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".

כן, זה נקרא "עבד". כי אתה נמצא בעבדות של הרצון לקבל. הוא דורש תשלום, מילוי, שכר, ואז אתה מוכן לעשות הכול כדי לקבל את השכר, זה נקרא "עבד", עבד שעובד עבור הכסף.

תלמיד: למה שאלתי את זה, כי המשפט הבא אומר לך "היינו שעיקר יסוד עבודתו הוא מטעם רוממות ה' יתברך.". איך אני יכול להשיג את רוממות ה' יתברך?

תבקש.

תלמיד: מה תבקש?

תבקש רוממות. רוממות זה לא שייך לגילוי הבורא, זאת הרגשה שבאה לאדם והוא מתחיל להעריך את הבורא, לשקול אותו, הוא לא יודע איך, אבל זה נעשה לדבר חשוב.

כמה דברים בעולם היו מתעוררים בראש לך ובלב שלך, כדברים חשובים? זה חשוב, אחר כך זה חשוב. היו. כך פתאום תידלק לך איזו מנורה בפנים והיא תיתן לך הרגשה שהבורא הוא החשוב מכולם. בו תלוי הכול, הוא תחילת הבריאה, הוא סוף הבריאה, הוא כל יום, כל רגע, קובע את הכול, הוא החשוב. מתוך החשיבות, אני רוצה לחשוב עליו, כי הוא חשוב. אז אני רוצה לתת לו, כי הוא חשוב. וכך הלאה.

תלמיד: איך אני קושר את זה יחד עם הבריות, עם העשירייה שלי?

אתה יכול להגביר, להגדיל את הרגשת חשיבות הבורא על ידי העשירייה. יתנו לך את זה מלמעלה, במשהו, בגרם אחד, ולעשות ממנו אין סוף משקל, אתה יכול על ידי החברה.

תלמיד: למה כל ההקדמה הזאת? וגם המשפט, הבא שאומר, "ואז לאחר שהאדם כבר עשה את הבחירה בטוב" בחרתי, "- לא מטעם שכר, הקב"ה כבר יכול לתת לו כל מתנותיו ולא יהיה נהמא דכסופא" ואז הוא נותן לי את כל המתנות. ברגע שבחרתי בטוב, פתאום הבורא נותן לי את המתנות, גם נותן לי את הטוב.

כי אדם לא רוצה לקבל כלום ממה שאז מגיע לו, חוץ מלעבוד את הבורא בגלל גדלותו.

תלמיד: אדם הרי בא ללמוד קבלה לא בגלל שהוא בא לפה לבית קפה לשתות בירה, הוא בא בגלל שיש לו הרבה צרות בחיים.

למה? לא נותנים לך קפה? יש לך קפה עם מים חמים. אצל רב"ש היה גם חלב.

תלמיד: איך זה יכול להיות? הוא אומר, "ואז לאחר שהאדם כבר עשה את הבחירה בטוב - לא מטעם שכר," אני בא מתוך צרות, איך אתה אומר לי, אתה תקבל את המוטב של הבורא ואת המתנות ותראה כמה הוא חשוב?

לא. זה שאתה בא מתוך צרות, זה דבר לא מבורר. אתה צריך לברר, האם למעלה מכל הצרות שלך בחיים, יש לך את מטרת החיים וצרה גדולה כי אתה לא מגלה אותה?

זאת ההבחנה הראשונה שאתה צריך לעשות. האם השגת מטרת החיים חשובה לי יותר מכל דבר אחר? זה אגואיסטי, אני רוצה לדעת, בשביל מה אני חי, למה אני חי, איך להשיג את הדבר החשוב ביותר בחיים, לא לבזבז את עצמי לאלף ואחת שטויות וכן הלאה. אני רוצה לדעת את זה, הגעתי בשביל זה או מה?

תלמיד: אני הגעתי מתוך זה שלא טוב לי בחיים. אם היה לי טוב, הייתי בא לפה? הייתי רץ אחרי המיליונים, הייתי רץ אחרי יאכטות, אחרי לעשות חיים בהוואי. מה פתאום הייתי פה, מה פתאום אני בא לפה?

אני בא לפה מתוך צרה שיושבת לי על הלב, וכך כולנו בעצם. זאת אומרת אני רואה שגם החברים שלי באים מתוך צרות. ומה אתה אומר לי? אתה בא מתוך הצרות שלך, אתה בא לפה ואתה אומר גדלות ה'. זה משפט פיצוץ, זה לא מתקבל על דעתי, איך באופן אישי אני יכול לבוא לפה מתוך צרות ולראות את גדלותו של ה'? תסביר לי.

אני אסביר. בחיים שלנו יש לנו רק את זה לעומת זה. אומרים לי, הקניין הכי גדול, זה הכוח העליון. הוא עושה את הכול, בו תלוי הכול, הוא ממלא את הכול, וסובב את הכול. אם יש לך קשר עמו, אתה מסודר. לכן אנחנו אומרים שצריך להגיע אליו. אבל להגיע אליו, אתה יכול רק בתנאי שהוא יראה לך כגדול. זה נקרא גדלות ה'.

אז אני רוצה שהכוח הזה לא יהיה נסתר כמו עד היום, אלא שהוא יתגלה לי קצת יותר, ואז אני ארוץ אחריו. לא חסר לי יותר כלום, חוץ מגדלות הבורא.

ואומרים, את גדלות הבורא אנחנו לא יכולים להראות לך כי אתה תרוץ אליו בצורה אגואיסטית ואז לא הרווחת כלום. אבל אתה יכול להתרשם מגדלות הבורא דרך הסביבה. לכן אנחנו מביאים אותך לסביבה. תשב ליד עוד אנשים כמוך, הם כולם אוכלים את עצמם, וודאי מצטערים שאין להם חלום על הוואי או משהו כזה, אבל איתם יחד אתה יכול להשיג את חשיבות המטרה.

כשתהיה לך חשיבות המטרה, אתה כבר תרוץ לשיעורים, תרוץ לכל מיני סדנאות, לכל מיני אמצעים, ואז האור העליון ישפיע עליך. וכשהוא ישפיע עליך, כתוצאה מזה אתה תתחיל להרגיש את הכוח העליון כחשוב, שבאמת הוא הקובע.

תלמיד: באיזו צורה האור העליון ישפיע עלי בצורה הכי חזקה כך שבאמת אני לא אקום ואברח?

אתה פתאום תתחיל לגלות שזה חשוב בשבילך יותר מהכול. איך זה יכול להיות? דרך הרע ודרך הטוב. דרך הרע יותר פשוט.

נניח, היום מגיע אליך טלפון מהמשטרה. "אדוני, בבקשה תגיע אלינו, נפתח לנו כאן תיק, יש כמה מיליונים שעשית איתם משהו וצריכים לסדר את הדברים. או שתכנס לעשר שנים בפנים, או שאולי זו טעות, תבוא לחקירה". אתה ודאי אומר, "בסדר, רק עכשיו אני לא יכול, יש לי כאן כמה דברים בדרך, בעוד שבוע אני אגיע אליכם". הם אומרים, "לא, תגיע היום, בעשר בבוקר".

ואז ודאי שאתה משתגע, המחשבות מתרוצצות, העצבים נותנים לך פיצוצים פנימיים ואז אתה פתאום נזכר, יש מישהו שמסדר את הדברים האלו, זה לא החוקר במשטרה, זה הבורא. ואז מאין ברירה, אתה תופס את הבורא, כי הוא הצלה. ברגע שאתה חושב על הבורא, אתה לא הולך להשתגע מכל המחשבות האלה, אתה קצת נרגע, יש כאן דין ודיין, סיבה והכול, וברוך ה' שהוא נמצא.

אתה מתאר את זה? אנחנו באמת צריכים לסדר לך מצב כזה ואז כבר תתחיל להכיר בגדלות הבורא, רק לפי מה? במידה ואתה תכנס לעשר שנים בפנים. מה יש? תשב, תלמד את חכמת הקבלה, יהיה בסדר, תרזה קצת, לא, אומרים שדווקא משמינים בבית סוהר. זאת דוגמה, איך מגיעים לגדולת הבורא.

יש דוגמאות גם מטוב, לא רק מרע. אבל מטוב, זה כבר כשאדם נכלל בחברה, והוא מאוד רוצה ולא מסוגל, עוד רוצה ולא מסוגל. נראה לו שהחברה מוכנה לקבל אותו, אבל הוא בכל ארבעת הרגליים שלו, לא בידיים, אלא כמו חמור עם ארבע רגליים, הוא לא יכול להיכנס. לא יכול, לא מסוגל. אבל מבפנים. מבחוץ אולי הוא יעשה משהו, אבל ברגע האחרון שהוא רוצה לעשות משהו, נעצר. עוד ברגע אחרון, ושוב נעצר, לא מסוגל.

כך גם כאן. הוא יכול להשיג מתוך המאמץ הגדול שלו, פתאום הוא מקבל יכולת, פתאום הוא מקבל חשק. וזה מגיע לו מלמעלה, מהבורא, זה מצד הטוב. זאת אומרת, גדלות הבורא פתאום מתגלה לו קצת, הוא נכנס עם עיניים עצומות לחברה ועושה שם הכול, בכלל מפשיט את עצמו מכל הלבושים ומוכן להיות איתם בלב ונפש. נניח שכך.

תלמיד: באופן טבעי ברור שאני לא רוצה לשבת עשר שנים בפנים, או מכתב מהמשטרה.

לא אכפת לך, אולי אני אשב את העשר שנים האלה בבית סוהר ואני אהיה בדבקות בבורא. מה זה חשוב איפה להיות?

תלמיד: באופן טבעי אף אחד לא רוצה .

לא נכון. אם תרגיש את גדלות הבורא? אתה לא יכול להגיד מראש.

תלמיד: לשבת עשר שנים בבית סוהר?

מה זה חשוב איפה? העיקר להיות בחיבוק עימו, בייחוד עימו.

תלמיד: אני מעדיף לחסוך את בית הסוהר.

למה לך לחסוך? במה אתה מתחשב?

תלמיד: מכתב מהמשטרה, תבוא לחקירה? זה רע מאוד.

זה לא רע מאוד, עיתונות, קרובים, משפחה.

תלמיד: החיים נהרסים לך.

הכול, נהרס כליל.

תלמיד: אני יכול לפסוח על זה, שזה לא יקרה לי?

נראה לי שלא.

תלמיד: ראש השנה עכשיו, אנחנו עושים הרבה עבודה, אני בראש השנה יכול לגרום לזה שאני אחסוך בשנה הבאה את כל המתנות שאמרת לי עכשיו? אני יכול למנוע את זה?

אני לא חושב שעובד ה' צריך לחשוב על זה. הוא צריך להגיד, "כול מה שטוב בעיניך תעשה. רק דבר אחד אני מבקש, תקרב אותי". זה הכול. אם אני אשב עשר שנים וזה יהיה כך, דופקים לי בדלת, הביאו לי אוכל, יופי, ברוך ה'. אני יכול ללמוד, אתה עוד יכול לגמור אוניברסיטה, שם כולם עושים כך. תקבל את השיעורים שלנו, אנחנו נדאג לך. אבל בפנים זה בכלל לא חשוב לאדם, אם כל האמצעים האלה עוזרים לי להיות דבוק לבורא, הם חשובים כמו הבורא עצמו. החשיבות שלהם היא כמו המטרה. למה לחשוב עליהם בכלל? למה אתה חושב על העולם הזה, ועל כל מה שיכול להיות בעולם הזה? זה בכלל לא חשוב, רק שזה מגיע למטרה.

תלמיד: זה בסדר מה שאתה אומר לי עכשיו, אתה מסוגל לשבת עשר שנים ולא להתלונן, אני לא מסוגל.

אני עושה חשבון מה יהיה עם החברה, מה יהיה עם ההפצה, אבל באמת, בצורה אישית, אם זה לא היה מפריע לכל הדברים האלה, אדרבא. אני לא יודע כמה שנים נשארו לי, עשר שנים? תביא לי אותן אפילו בבית הסוהר.

תלמיד: זאת אומרת, אפשר להגיע לרמה כזאת אחרי כל כך הרבה שנים של לימודי קבלה כמו שאתה עשית, שאתה בעצם יכול לוותר על התענוגים של העולם הזה, לא מעניין מה שקורה פה, זה מה שאתה אומר לי?

ודאי, כן.

תלמיד: צריכים להגיע לזה?

לא, רק להגדיל את המטרה, ומטרה מגדילים על ידי הסביבה, רב, ספרים, קבוצה, אין יותר מזה. וכנגד זה אתה רואה איך העולם מתדרדר, תראה איזה טיפ נותנים לנו שאי אפשר להעריך. פתאום אתה רואה, מה אני מחפש בעולם? תראה כמה מתאבדים, כמה מסוממים, היום קל מאוד לבוא ללמוד, מה יש לך שם לעומת מה שיש לך כאן.

שאלה: איך רצון וכוונה עובדים בהרמוניה לתועלת הבורא?

איך רצון וכוונה עובדים יחד?

תלמיד: בהרמוניה, כן.

כן, כי כוונה רוכבת על הרצון. היא מסדרת, היא נותנת לו צורה, מגמה.

תלמיד: איך מגיעים למצב שכל עתיד המציאות תלוי בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, איך מגיעים לזה?

צריכים להבין שהכול מתברר בכוונה ולא במעשה. כל הרוחניות היא בכוונה, אין שם שום מעשים, וגם חיבור הוא בכוונה. כי אנחנו לא פועלים בגוף שלנו, הגוף שלנו רק בעולם הזה גורם לנו לשינוי הכוונה, אבל ברוחניות זאת רק כוונה.

תלמיד: איך מגיעים למצב שבו משתמשים ברצון לצורך קיום בלבד, ובכל השאר כל הזמן להיות בתוך אור הכוונה?

זה תלוי בחשיבות, זאת חשיבות, חשיבות המטרה. צריכים להתפלל, העיקר יחד עם הקבוצה, ואז מגיע מאור ומסדר אותנו בצורה כזאת.

תלמיד: איך מגיעים למצב שכל מה שיש בי ימות חוץ מהניצוץ הא-לוהי שבי והא-לוהות שבי?

אתה צריך להגיד את הדברים האלה לעצמך, אין לי תשובה על זה. מה ששאלת עכשיו אין כאן שום שאלות. השאלה פשוטה, [על] גדלות הבורא, זהו, זה הכול. מה שיש לך להגיד בלב לעצמך אתה שואל אותנו.

תלמיד: אבל היום כל אלה זה אני, ואתה זה אני, הכול זה אני.

אני לא רוצה לשמוע את כל הפילוסופיות האלה.

תלמיד: זו לא פילוסופיה.

אם כבר השגת אז למה אתה שואל בכלל?

שאלה: רציתי לשאול איך קורה המצב הזה שאתה משנה את המקום שבו אתה עושה חשבון? כמו אותה דוגמה שבן אדם מקבל מכתב מהמשטרה, ויש לו חשבון אחר אם הוא רואה את זה בתור הזדמנות לדבקות.

ודאי.

תלמיד: אז איך קורה השינוי הזה?

תלוי בהכנה, תלוי בקבוצה, תלוי בכל האמצעים. תלוי כמה הוא השקיע בזה שנתנו לו עכשיו כזה מכשול.

תלמיד: אם עשית הכנה נכונה, אז אין לך יותר את החשבון עם התוצאות בתוך הרצון? לא חשוב לך מה יעבור על הרצון שלך?

לא חשוב. גם מרגע לרגע לא צריך להיות חשוב מה שיעבור עלי. אני חושב על דבקות, יכול להיות שאני בעוד רגע אמות, אז אני אמות, או שיקרה לך עוד משהו, או לטוב או לרע. העיקר, האם אני אתקדם לכיוון הדבקות או לא, את זה אני צריך לשים לפני כמטרה.

תלמיד: ההכנה שאנחנו עושים בינינו היא שאנחנו מכינים אחד את השני לדבקות. בהתאם ליכולת להיות בדבקות נותנים לנו את המצבים שעוברים על הרצון?

כן.

שאלה: האם אתה יכול לפענח מה מסתתר אחרי המילה "דבקות"? כי נגיד בהפרעה שתיארת עכשיו לחבר יש הרבה נפח.

"דבקות" זה לפחות לחבק כמו תינוק שמחבק את אמא. אחר כך דבקות יותר גדולה זאת דבקות באותה מטרה, דבקות באמצעים, דבקות במצב, שאני הולך לקיים מה שהבורא רוצה. כל הדרך הרוחנית היא דבקות יתר, יתר, יתר, יתר. ממצב שאני דבוק בתוך הרחם עד מצב שאני מקבל, יונק, עד מצב שאני נעשה כמוכן להתחנך, עד שאני נעשה כגדול ומבצע כל מה שהבורא רוצה. אני רוצה להיות כל הכלים שלו.

תלמיד: בתיאוריה זה ברור, אני שואל על אדם שנמצא בתקופת ההכנה, מה זאת דבקות בשבילו?

דבקות בשבילו זה להגיע לקבוצה ולהיות דבוק בה כמו בבורא, ממש כך. לא רוצה? בסדר, שיידע שזה מה שהוא לא רוצה כלפי הבורא. ולא להתייאש.

תלמיד: אם אני מבין נכון, בורא זה תכונת ההשפעה, לפחות כך אני יכול לגלות אותו.

כך גם את הקבוצה הוא צריך לתאר כקבוצת ההשפעה.

תלמיד: אז דבקות בבורא זה אומר דבקות בתכונת ההשפעה. זה אומר שאני מגיע לקבוצה ולמרות כל הפרעה שעכשיו יש לי, אני ממש משפיע מה שאני יכול להשפיע. מעלה מצב רוח, עושה משהו פיסי, אם אני עושה כך, למרות ההפרעה זאת דבקות במצב ההכנה.

כן.

שאלה: אני שומע שאנחנו מדברים כל הזמן להעלות את הגדלות ואת החשיבות.

מה עוד יכול לכוון לנו את הדרך, חוץ מגדלות וחשיבות?

תלמיד: זה דווקא מאוד ברור. אני בודק עם עצמי, שמעתי שאנחנו צריכים להגדיל גם את הרצון לקבל?

אחרי שאתה נתפס למטרה, אז אתה רוצה גם להגדיל את הרצון לקבל וגם זה נעשה על ידי החברה.

תלמיד: מה הכוונה להגדיל את הרצון לקבל, איך זה הולך ביחד עם להגדיל את הרוממות והחשיבות?

חשיבות המטרה. בא לי לאסוף בולים. אני נכנס בין אספני הבולים, ואני מסתכל, זה וזה ואיזה בולים ואיך הם אוספים ומה הם עושים, אז בא לי ואני מגדיל את הרצון שלי. חוץ מהמטרה, אחרי המטרה, הבעיה היא ברצון. על ידי הרצון אני מגדיל את המטרה עצמה, ועל ידי הרצון אני מתקרב ליישום המטרה שהיא תשלוט עלי. אדם שאוסף בולים נעשה כמו בול נניח. זאת אומרת לכל מקצוע יש אופי מיוחד משלו.

תלמיד: אני מבין איך זה עובד. הרצון לקבל גדל ואם אתה עובד איתו בתוך החברה אז גם גדלות וחשיבות החברה עולה. מה הכוונה שאני מגדיל את הרצון לקבל?

על ידי זה שאתה מחובר לחברה, אתה מקבל רצון של כולם. פי תשע נניח.

תלמיד: למה אנחנו קוראים לזה רצון לקבל?

רצון, ודאי. רצון לקבל.

תלמיד: אני מקבל את הרצון של החברה שהוא רצון להשפיע, שהוא רצון להידבק בבורא.

כן. ואיך אתה תממש את הרצון להשפיע בלי רצון לקבל גדול?

תלמיד: אז מה אני רוצה לקבל? הרצון לקבל אצלי עכשיו נהיה רצון לקבל את גדלות המטרה? זה הפוך כאילו לרצון לקבל שרוצה לדאוג לעצמו.

נכון, כן. זה נקרא שהתאהב בבורא "עד שלא מניח לי לישון".

תלמיד: אני מבין את העיקרון. אבל כל הזמן אנחנו אומרים, "אל תיגע ברצון לקבל, הבורא ידאג לתת לך מכות, זה יגדל בעצמו, אתה תדאג כל הזמן להגדיל את הימין".

זה בינתיים, כשאנחנו צריכים להיתפס במטרה. אבל ברגע שתפסת את המטרה, נכנסת בין אספני הבולים, עכשיו אתה צריך להגדיל את הרצון. עכשיו אתה מסתכל עליהם, נדבק אליהם, מכל אחד מקבל את החיסרון שלו ואז החיסרון שלך סך הכול גדל.

תלמיד: מה הופך את הרצון שלך לרצון לרוחניות? גדל לך הרצון.

למטרה, למטרת בולים.

תלמיד: הוא גדל למטרה. אתה רוצה להידבק בחברה.

אם זה בחברה, אתה תופס בהם רצונות כבר מסודרים למטרה, לחיבור ולדבקות. זה גדלות החברה.

שאלה: לפני שבועיים הייתי בדרך, מקשיב לשיעור. לא שמתי לב לדרך ועצרה אותי המשטרה. אמרו לי שיש שם איזו בעיה ואני חייב לשלם 20 יורו. מיד נזכרתי במילים שלך וחשבתי, כמה נפלא, הנה הבורא דואג לי ובשמחה שילמתי את 20 היורו. זו מכה קטנה, בסדר. אבל אם מקבלים מכה גדולה, כמו שאמרת לחבר שהוא נכנס לעשר שנים או מכות שאדם מקבל שהוא לא יכול לעשות כלום, לא יכול לנשום, לא יכול לדבר, מה עושים במצבים כאלה?

אני לא יכול להגיד מה עושים במצבים כאלה. באמת מצבים כאלה קיימים והבורא מסדר אותם כדי לנענע את האדם שיידע מה זה פחד, מה זה אי נעימות, מה זה בלבול, הוא לא מבין מאיפה ומה ולמה ואיך להחליט ומשהו לעשות. כל זה הבורא מסדר לאדם כדי לנענע אותו, כדי לתת לו הרגשות נכונות, שיתחיל לשקול את החיים. ככה כולם מתקדמים. אתה רואה את העולם, כמה יש צרות בעולם. תתאר את עצמך במצב של מישהו אחר. זה הכול ככה מסודר כדי לקדם.

תלמיד: כשהמכה קטנה אין בעיה לקשור את זה לבורא ולהגיד על זה תודה, אבל מה לעשות כשהמכה היא כזאת גדולה שאי אפשר אפילו לקשור את זה?

כהשמכה גדולה אז אין לך ברירה, אתה קושר את זה עם הבורא. כשהמכות קטנות, 20 יורו, אתה אפילו לא קושר אותם עם הבורא, קחו את ה-20 יורו, תעזבו אותי. דווקא המכות הגדולות מקרבות לבורא.

אבל יש כאן הרבה דברים באמצע. נניח, אומרים לך, אתה צריך לשלם לנו לפי הקנס 20 יורו ואתה חושב, טוב בסדר, קחו. ופתאום מגלה, לא, לא לא, תראה יש עליך כאן עוד תיק אחד. ומתחיל להיות שמח וכן הלאה. אז מעניין איך אתה מגיב. זאת אומרת, כל מיני כאלו מצבים אדם צריך לעבור.

שאלה: קודם אמרת שאדם צריך להשתוקק למצב של דבקות בבורא, לא משנה מה קורה בחיים. לא מובן מה זה המצב של דבקות בבורא. זה לא שקיבלתי איזו קריאה מהמשטרה והוסיפו לי עוד 10 שנים בפנים ותודה לאל, הכול מגיע מהבורא. מה זה המצב של דבקות?

נניח שכל הזמן מחזיקים אותך במצב כל כך מתוח שכל הזמן אתה נמצא באיום גדול. אתה חייב כדי לא להשתגע, כדי פשוט להתקיים, לקשור את זה לבורא. זה לפחות נותן לך איזו הצדקה לקיום. וכך הבורא מקדם את האנשים אליו, אנחנו למדנו, או מצד הטוב, או מצד הרע.

(סוף השיעור)