שיעור הקבלה היומי14 אוק׳ 2018(בוקר)
שיעור בוקר 14.10.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018
אנחנו מתקרבים לכנס שמגיע אלינו לטובה בסוף השבוע, ובינתיים נמשיך. יש לנו כבר הרבה קבוצות שנמצאות איתנו יחד, חדרה, חיפה, קייב, מוסקבה, ניו יורק, ראשון, פיטר, טביליסי, אשקלון, אסטנה, באר שבע, השרון, הונגריה, ג'רוזלם, כרמיאל, נתניה, סולט לייק סיטי, סן פרנסיסקו, וילנה, זיכרון, זו רק ההתחלה, ועוד מתאספים, בכל דקה עוד ועוד קבוצות נכנסות לקשר. אז נמשיך באותו הנושא.
ראינו עד כמה זה מועיל ועד כמה אנחנו צריכים את החיבור הזה שהפסוקים מדברים עליו. בעצם כל התיקון שלנו הוא רק בחיבור, אין שום דבר חוץ מהחיבור שעומד לפנינו, ובכלל בכל הבריאה. לכן עם הכיוון, עם תשומת הלב ועם ההסתכלות, שאנחנו נמשכים רק לקראת החיבור, ששם בתוך החיבור מתגלה הבורא, מתגלה מטרת החיים ומטרת הבריאה, אז אנחנו נמצאים בכיוון הנכון. וכמה שאנחנו נמשכים עוד נגלה שאנחנו רק החלק החלוץ, ואחרינו יבואו עוד ועוד חלקים מהכלי השבור של הנשמה הכללית האחת הזאת, יתחברו ויתייצבו, כך תהיה לבורא אפשרות להתגלות כלפי הנבראים בכל תוקפו.
קריין: אנחנו נמצאים בקטע מספר 24, מתוך רב"ש א', "מה לדרוש מאספת חברים".
"ענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל."
(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
אני צריך לעבוד על אהבת חברים מבלי לשים לב איך החברים מתנהגים כלפיי. כי אני צריך לקבל אותם בצורה כזאת שזה מגיע אלי מהבורא שמסדר לי את כל התמונה הזאת. ואני צריך לקבל את זה כנתון שבעצם אני לא רואה את החברים, אני רואה את עצמי בצורה הפוכה שכך מוצגת לפניי. לכן כל ההתנהגויות שלהם איתי אלה בעצם התכונות שלי שעל פניהן אני צריך לעשות תיקונים.
לכן לא חשוב מה אני שומע, איך אני מתפעל מהם, במיוחד בצורה שלילית, שהם פוגעים בי בכל דבר, מזלזלים בי וכן הלאה, ולא רק הם, אחר כך גם כל העולם. אלא אני צריך ההפך, דווקא לתקן את עצמי במצב שכנגד כל חבר וחבר, אם הוא חבר בדרך, אם יש לו אותה המטרה, לא חשוב באיזה מצב כלפיה הוא נמצא בעיניי, כי אני לא רואה אותו, אני רואה את מה שאני רואה, יכול להיות שהוא מתנהג בצורה ממש פרועה, אבל אם הוא נמצא בכל זאת בנטייה למטרת הבריאה, אני חייב לקבל אותו כחבר ולהתייחס אליו בצורה שאני מפתח אליו אהבה.
עד מתי? עד שאני, על ידי התפתחות האהבה שבי אליו, אראה אותו נכנס לתיקון ומיתּקן. פתאום הוא נעשה יותר ויותר טוב, יפה, אדיב, רך וקרוב, כי על זה כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"1. אני אראה את הדברים הרעים ממנו, ויחד עם זה אני אראה את עצמי כממש שופך עליו אהבה. עד שאגלה שכך הבורא מתייצב לפניי, ונתן לי את העביות הזאת בהבעה החיצונה הזאת, כדי שאפתח על פני זה את תכונת ההשפעה שלי. כי לדברים הטובים אין לי מה לפתח, זה מהטבע, מהאגו שלי אני מתייחס טוב למי שמתייחס אליי טוב. כדאי לי.
אבל כשאני רואה שמתייחסים אליי בצורה שמזלזלים, דוחים, אני פתאום מתחיל לראות כאלה דברים שקודם לא הייתי כל כך עדין, כל כך דק. פתאום מישהו מסתובב בחצי סיבוב, מישהו עושה משהו, נראה לי שמסתכל עליי כך או הסתובב ממני או אמר משהו, לא שם לב, כל מיני דברים כאלה, בעיקר סימנים של זלזול, אני פתאום נעשה יותר ויותר רגיש לזה, אני שונא אותם, אני לא סובל אותם, אני לא מסוגל. ושוב אני ודאי עושה הכנה בעצמי, ואחר כך משתדל להגיע לאהבה, כי על הפשעים שאני רואה בחבר אני מכסה אותם באהבה שלי. ואני מגלה שאין כאן חבר, אלא אני רואה את העביות שלי שהבורא כך מציג לי אותה, ואני מגיע דווקא על פני העביות הזאת לקשר, אפילו לחיבוק עם הבורא. ואין כאן חברים אלא רק "אין עוד מלבדו".
אנחנו רק צריכים לא לשכוח, שהעבודה הזאת צריכה להיות עבודת ה'. שלא יירָאה לי שאני צריך לעשות את העבודה, שאני אבדוק ואראה עד כמה אני לא מסוגל ולא בנוי לזה. אלא האדם בנוי רק לדבר אחד, לבקש מהבורא שיעשה. תפילה, "הלוואי שיתפלל כל היום"2 מדובר דווקא על זה, שכל הזמן לפנות ולפנות למעלה ולדרוש. העבודה שלנו היא לאתר את הקלקולים ולדרוש תיקונים.
לכן כאן הסביבה, החברים, שאני בצורה טבעית כל כך דוחה אותם, מזלזל בהם, רחוק מהם, הם נעשים בשבילי ממש הסביבה ההכרחית, אחרת לא תהיה לי אפשרות לפנות לבורא, כי עם מה אפנה אליו? יש כאן דבר והיפוכו, כי החברים האלה עוזרים לי. דווקא עד כמה שאני מרגיש אותם רחוקים ומזלזלים בי, עד כמה שאני נדחה מהם, יש לי יותר סיבה לפנות לבורא. אז אני דווקא מחפש, כמו אותו זקן שהולך כפוף ומחפש משהו שנעלם ואבד לו. ואז לא רק שאני רואה את זה ללא מאמץ, אלא אני עושה מאמצים כדי לראות עוד ועוד איזה ליקויים אני יכול ללקט ולהעלות אותם לתפילה.
סדנה
איך אנחנו במשך היום עושים ביקורת על יחס החברה אלינו והיחס שלנו לחברה כדי לקבץ אותם בצורה נכונה, לעשות מזה צורה נכונה, פנייה נכונה? כמו שמגישים איזו בקשה בכתב או בעל פה, אז אנחנו צריכים לסדר את הדברים, קודם הסיבה ואחר כך התוצאה הרצויה, למה ואיך, בקיצור סעיפים סעיפים של הבקשה. כמו שאנחנו רואים סעיפים בתפילה, שמתחילים קודם בלהודות ולשבח למי שאנחנו פונים, אתה הגיבור, הגדול, הנורא הרחמן וכן הלאה, לכן אני פונה ומבקש, ומה אני רוצה שיקרה בסוף וכן הלאה.
איך אנחנו במשך היום בונים קודם הכנה לביקורת, כי לכל דבר צריכה להיות הכנה, מעשה וסיכום, אז הכנה לביקורת, הביקורת עצמה והסיכום שלה, החברה כלפיי, אני כלפי החברה, הליקויים שמתגלים כאן, ואיך אני פונה עם זה לבורא? איך במשך היום נסדר את הדברים? אין עבודה יותר חשובה, רק צריכים להבין, מעבודת התפילה. הבורא לא זקוק לכלום חוץ מזה שמצפה למ"ן מאיתנו.
*
שאלה: איפה בכל זאת הגבול, אפילו אמרת, שגם אם החבר נראה לי בצורה פראית, עדיין אני אמור להגיד ש"כל הפוסל במומו פוסל"3? איפה הגבול שאני כן צריך לבקר את החבר?
איפה היה הגבול לרבי עקיבא, שממש סרקו את בשרו? הכול תלוי עד כמה שאתה נמצא בדבקות עם אין עוד מלבדו. אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, אנחנו מדברים ככה ברמה שלנו ובכיתה שלנו, זה מספיק.
תלמיד: אז בכיתה שלנו לפעמים גם אנחנו רואים דוגמאות מהרב שמעיר לחברים על צורת התנהגות. לא לקחת דוגמה, כן לקחת דוגמה?
לא רק זה. בכלל, שצריכים לקחת שוט או משהו כזה, ולהרביץ.
תלמיד: לא. אני אומר בצורה מעשית.
מעשית, כן.
תלמיד: איפה אני כן אמור להגיד, "עכשיו מה שנראה לי זה מקום שאני לא אמור לקחת ממנו דוגמה"? כמו ששמעתי מהרב, לא פעם, שציין על צורות התנהגות שונות שאני לא אמור לקבל מהן דוגמה?
זה לפי הדרגה. הכול לפי הדרגה. אתה לא יכול לדבר עם המתחילים בצורה שהם נמצאים כבר בהבנה מה קורה להם. הכול כל פעם משתנה לפי הדרגה שלנו. וגם בכל אדם ואדם לפי המצב הפרטי שלו כרגע.
תלמיד: אז מה העצה? כי זה מאוד מבלבל עכשיו.
מבלבל, נכון. אבל מה לעשות? זו העבודה שלנו. אין לנו יותר עבודה חוץ משאנחנו משתדלים כל הזמן להצדיק את החברים, מפני שבזה אנחנו מעבירים עלינו את כל הצורות השליליות ומבקשים על זה תיקון.
מה כדאי לי? לראות חבר ממש ילד טוב ירושלים, ואת כל הצורות השליליות שאני רואה עליו לייחס אלי, לקלקולים שלי, או לראות אותו המקולקל ואני יחסית בסדר? מה כדאי לי מבחינת ההתקדמות? ודאי שכדאי לי לקבל אותו בלמעלה מהדעת שהוא מתוקן, והקלקולים בי ואז אני מעלה אותם לתיקון. זה יכול לעזור לי ולא אחרת. לכן, כל העבודה היא עבודה פנימית. כל הקלקולים, קלקולים שבי. בתפיסת המציאות אני רואה את העולם כאור שעל רקע האור אני רואה את עצמי, את הצללים שלי.
תלמיד: בקצה השני של הסקלה של צורת היחס הזו, עלול להיות מצב של אדישות, שכל צורת התנהגות בקבוצה זה נכון ומקובל.
רב"ש כותב בכל המאמרים, "חוץ מצא". זאת אומרת, "חוץ מצא" הכוונה היא, שאם אדם מזיק ממש.
תלמיד: מה זה נקרא "מזיק"?
שהוא בא כדי להרוס את הקבוצה, כדי להרוס את העקרונות שהמקובלים כותבים לנו עליהם. אבל אם הוא משתולל, זה בסדר גמור. אתה הייתה מלכתחילה יפה, מחונך יפה. אבל היו הרבה כאלו שהם היו ככה בזעזוע.
אני זוכר שאורן הגיע, הוא בקושי סבל אותנו. הוא היה בפנים אש כל הזמן, לא דבר על זה, אבל הרגשתי בו ככה. מצד אחד, לא יכול לצאת, מצד השני, בקושי מחזיק את עצמך. מה קורה כאן? זה כל כך מנוגד למה שהוא. כך יחסית כל אחד במשהו.
העיקר שיהיה לי נושא לתפילה, שיש לי סיבה לפנות לבורא, ואז אני מודע לזה, ואני מודה לקבוצה, ולחברים ולכולם. ותראה מה שבורא עושה, כמו לתלמידי רבי שמעון. איזה תפילה הם היו צריכים להעלות לפני השיעור כדי להגיע משנאה לאהבה, אחרת הם לא יבינו את השיעור.
מה זה שיעור? עוד שיעור של התקדמות בדרך, איך הם יכולים לעשות את זה, אם הם לא מכינים את עצמם? שנאה מגיעה להם, ואת הצד השני, את צד האהבה הם צריכים להכין, ואז בקו האמצעי הם מסדרים את הכול. זה שיעור ההתקדמות שלהם.
שאלה: מה הבדיקה להסתכלות הנכונה לחברים? הרי, אם אני רואה בו תכונות טובות, זה לא מתוך הקלקול שלי? הרי תכונות טובות זה מה שטוב לאגו שלי?
יכול להיות. תלוי באיזה מצב אתה נמצא. יכול להיות שאתה כבר מתעלה מעל האגו ורואה בו תכונות טובות בצורה שכך אתה מזהה צורה יחסית שלך, במשהו טוב, במשהו רע.
תלמיד: אז מה הבדיקה הנכונה? מהי ההסתכלות הנכונה שהיא לא מתוך הקלקול, אלא כבר מתוך התיקון? מתוך ההתעלות?
ההסתכלות הנכונה היא שאתה נכלל בהם, ואז מתוך ההתכללות בהם אתה מסתכל. נקודת התצפית צריכה להיות בתוך הקבוצה. תכף אנחנו נדבר על זה.
קריין: קטע מספר 25, מתוך רב"ש א', "מה לדרוש מאסיפת חברים".
"איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'. אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות."
(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988 )
סדנה
איך להגיע למצב שנוכל להגיד "בשבילי לא כדאי לחיות"? מה זה נקרא "בשבילי לא כדאי לחיות"? מה הפירוש, מה המהות? בשביל מה כן? איך אני מסדר את עצמי כדי להגיע לכזאת הכרעה?
*
אם מגיעה לפעמים התפעלות כזאת ש"בשבילי לא כדאי לחיות", איך אני בודק האם ההתפעלות הזאת אגואיסטית, שאני נמצא באיזה התפעלות, התרגשות, השפעה של משהו? איפה ההחלטה הזאת ש"בשבילי לא כדאי לחיות" היא אמיתית? מתי היא אמיתית, ריאלית, מעשית? כנראה שהחלטה כזאת צריכה להיות לפני הצמצום, ואחר כך עוד יותר, מעבר לזה. ש"בשבילי לא כדאי לחיות", אלא דווקא להיהפך, ממני לשונא שלי, לזה כדאי לחיות, כי זה מעל הרצון לקבל. כן או לא?
*
אם אני רואה את הבורא כטוב, מיטיב, שלם, שולט, "אין עוד מלבדו", אני יכול כנגד זה, לדמות כזאת, למהות כזאת, אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע? אם הוא גדול, ושולט, והכול, אני יכול כנגדו לעבוד אליו בעל מנת להשפיע? אני תמיד בתת הכרה, אפילו בהכרה, אני חושב שכדאי לי, שאני יכול לקבל מזה משהו, שהמתקרב לשלם, לגדול, גם כן נעשה כמוהו. אז איך אני בכלל מתקדם לעל מנת להשפיע? איך אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי?
יכול להיות שההפך. גילוי הבורא, הפגישה שלנו עם הבורא היא צריכה להיות בצורה שאני רואה אותו ההפוך, כשונא הכי גדול בעיני, כדוחה, המנוגד, ואז אני עובר את המחסום הזה ומגיע להערכה, לחיבור עם משהו הפוך ממש ממני? דברו על זה. ככה קצת.
*
שאלה: מתחילת השיעור אני לא יודע בדיוק, בסדר לענות על השאלות באיזו צורה, אבל דווקא לעבוד איתם ביחד עם העשירייה. איך לחבר את זה עם הכלי העולמי שהתפתחנו, מה זה ההתכללות הזאת?
איך לעבוד יחד על השאלות?
תלמיד: לא רק השאלות עצמן. אפשר לדון עליהן. אפשר לפתוח קצת את השכל. אבל להיכנס יותר פנימה.
להתכלל. להתכלל על פני השאלה. זה מגיע לאט לאט, חלק היום, חלק מחר. אחר כך הולך, שוב בא. אלה דברים שכבר תלויים בערנות שבאה מהלב. לכן, אני לא יכול להגיד סתם מילים, "תתחברו יחד. תראו את הקבוצות שלפניכם". חוץ מזה, אנחנו לא יכולים להיות בכמה מחשבות יחד. זו עוד לא רוחניות. במדרגה רוחנית יש לי כבר פרצוף. הפרצוף הזה יש בו תר"ך חלקים, מחשבות ורצונות דומים, מנוגדים, הם מתחברים יחד ומהווים כמו איזה ענן, דמות, נשמה. ואז אני יכול בבת אחת, כמו שאנחנו תופסים את החיים, אני לא יודע מה זה נקרא גם אוויר וגם ריח וגם איזה צלילים וגם מישוש, שבלעדיו אני בכלל מאבד את הקשר שלי עם הסביבה וכן הלאה. המון דברים יחד שמגיעים ובונים בי את המצב הנוכחי.
אין לנו עדיין את זה ברוחניות. אנחנו עובדים בצורה נקודתית. אתה רואה איך הוא מסביר לנו במאמרים. לוקח איזה נושא ואיתו הולך. אחר כך אחר, אחר כך עוד, אחר כך עוד. אבל כשנכנסים לרוחניות, שם כבר מתוך ההרגשה הפנימית שמתפתחת, לא מיד, מתפתחת, אז אנחנו נמצאים במכלול של התפעלויות מהמצב הרוחני.
במכלול הזה אתה קשור לקבוצה, אתה קשור לעולם, אתה קשור לכולם. אתה מרגיש באיזה עיגולים אתה נמצא. בכולם בעצם, אבל עד כמה כן, גם שינויים. אני לא יכול בכל בירור להוסיף, "עכשיו נחשוב על זה דרך הקבוצות". או, "עכשיו נעשה את זה דרך אהבת חברים". זה עדיין לא נמצא במצב שלנו.
תלמיד: זה לא עניין שיגידו או שיענו לי עכשיו על השאלות, אלא הפריצה בלב, הפריצה עצמה.
אתה רוצה להגיד שהגישה הכללית צריכה להיות כזאת, ואז מתוך זה אנחנו דנים בכל השאלות הלאה. זה נכון, על זה דיברנו בהתחלה. אני חושב שזה לא כל כך יעזור כל הזמן לדחוף את האנשים לזה, זה צריך לבוא מבפנים. אדם מתעורר לזה ומרגיש, כן, זה מה שיש לי, זה חסר.
שאלה: לגבי העשירייה. אם אתה עובד בעשירייה שלך, המיקוד שלך הוא על העשירייה, יש לך שם גם חלק פיזי ומעורבות פיזית. אתה מנסה למצוא את המרכז של המעגל. אם אתה מתפלל אתה מתפלל על העשירייה שלך. איך זה עובד כשעובדים כלפי כל הכלי העולמי, איפה מתרכזים, איפה נמצא המרכז?
המרכז של הכלי העולמי נמצא בליבי. אין מרכז, לא בפתח תקווה ולא בהולנד ולא בקייב ולא באף מקום. בתוך הלב של האדם. ואני מתפלל שהם יעמדו בתוך ליבי, כולם, ושאני אראה אותם כחלק העיקרי מהנשמה שלי שעבורם אני מתפלל. כי בלי שאני מחבר אותם אני לא אוכל להשפיע נחת לבורא שיתגלה בהם, כי רק מזה הוא נהנה. האמת, זו פעולה פשוטה.
שאלה: אמרת שהבורא מתגלה כהפוך, כשונא אפילו. למי האדם פונה במצבים כאלה כשככה זה מתגלה לו?
איך יכול להיות שהוא יתגלה בצורה יפה, טובה, הוא טוב?
תלמיד: הוא? אולי כן.
הרצון להשפיע? הוא לא משפיע לי טוב. הוא מחייב אותי. למה הוא נסתר? הרצון לקבל שלי מסתיר אותו ממני. אני לא רוצה אותו, אני דוחה אותו, אני מתאר במקומו משהו אחר. אבל הבורא האמיתי, אין דבר מנוגד יותר ממנו, זה הניגוד המוחלט.
תלמיד: ולמי פונים אז?
פונים אליו. מצד הרצון לקבל שלי אני שונא אותו, אני לא יכול לראות אותו, לגלות אותו, להתקרב אליו. אם אני חושב עליו זה ממש משהו שאין יותר גרוע ממנו כלפי הרצון לקבל שלי. ואז אני, מתוך הנקודה שבלב, שהיא לא הרצון לקבל שלי למרות שהיא נמצאת בו, בתוך הרצון לקבל. הלב כולו רצון לקבל אבל הנקודה שבלב היא חלק אלוה ממעל. ואני פונה מתוך הנקודה הזאת אליו. הוא אומר "למרות שאני שונא אותך, ולא רואה אותך, ולא רוצה אותך, טוב שאתה נסתר אחרת הייתי ממש מגלה את השנאה הזאת, לא הייתי יכול להתקרב. אז אתה נסתר, ההסתרה היא לטובתי, אני יכול לדבר איתך" מתוך הנקודה שבלב. "בבקשה אתה תטפל בי, תעשה כך שאני אסבול אותך קצת, תפתח את עצמך לא הרבה, לא הרבה, ככה אחוז, אפילו לא אחוז, פרומיל" ואז אולי לזה אני אוכל להסכים.
הוא מגלה לי. הוא אומר "בבקשה נעשה איזה תרגיל כלפי החברים. תאהב אותם, תאהב אותי, תשנא אותם, תשנא אותי". אין בזה שום בעיה, תרגילים. אתה לומד מתוך זה. במידה שאתה תגיע איתם לפעולה מעשית, לא תרגילים סתם, משחקים, שעל זה אין חשבון עד שתלמד כמו תינוקות, כמו ילדים קטנים. אם אתה תוכל לעשות איזו פעולה מעל הרצון לקבל שלך, זאת אומרת שבאמת, בגרם אחד, נניח הרצון להשפיע מתגלה ואתה לא שונא אותו אלא מוכן לספוג אותו, צריך לקחת אותו ולעבוד עמו, אם אתה מסוגל לזה נלך יחד
.
תלמיד: לנקודה שבלב אין דחיה מהבורא?
ישנה, אבל כזאת שהיא מפחדת שהוא יתגלה. זה כמו שאתה אוהב מישהו ואתה לא רוצה שהוא יתגלה כמשהו רע, אתה רוצה לשמור שיתגלה כל הזמן כטוב. נכיר קצת יותר, אבל כדאי לפתוח את הנושא הזה קצת יותר.
שאלה: תמיד כדאי לי להצדיק את החבר ואני עושה את זה למען עצמי. אם כך במה התיקון פה?
אני מצדיק את החבר. מה זאת אומרת, סתם? אם אני סתם מצדיק את החבר, מה זה? אני עושה מניפולציות עם הרצון שלי. אני לא עובד עם הרצונות. עם הרצונות אני לא יכול לעבוד, הרצונות נמצאים ביד ה'. הרצונות הם מהבורא, מהאור, מתייצבים בנו. ולכן אני לא יכול איתם לעבוד בצורה שאני קובע. אני שולט על הרצונות, אלא רק דרך הפניה לבורא. תפילה צריכה להיות באמצע והבורא מתקן את הרצונות ואז ברצונות המתוקנים אני יכול לסבול אותו.
שאלה: מתי קורה שאדם זוכה להרגיש טעם בהשפעה?
טעם בהשפעה זו בעיה. כתוב "צדיק אוכל לשביעת נפשו"4, הוא לא מרגיש את הטעם, הוא צריך למלאות את נפשו. וקצת יותר מזה הוא כבר צריך להתמודד עם טעם. כשמתחיל לגלות טעמים בהשפעה, תענוגים, גדלות, ייחודיות, דברים כאלה, כנגד זה הוא צריך לעשות מסכים, עבודה. זה לא שמתגלה לו והוא מתנפל על זה וזה טוב, כל העבודה הרוחנית היא כולה למעלה מהמסך.
לכן על כל פרט ופרט שמתגלה לנו למעלה מנפש דנפש דנפש דעשיה, יש שם תוספות כאלו שאנחנו צריכים על כל הפרטים האלה לגלות עוד עבודה, מסכים. עד שאנחנו מתוך המסכים האלה, כשמתגלים בפנים מיני תענוגים, אופנים שונים, אנחנו צריכים על פניהם לבנות מבחוץ מסכים, לקבל אותם בצורה נכונה. מזה נבנית הנשמה, צורת הנשמה. ככה זה קורה.
שאלה: אנחנו עבדנו על כל מה שאמרת בהכנה לכנס. חלק מהדברים הצלחנו לקלוט וחלק מהדברים לא. איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו מספיק מוכנים לכנס? כי בכנס אנחנו ניפגש עם חברים חדשים, וותיקים, שאולי לא השתתפו בהכנה לכנס.
הכול יסתדר מתוך החיבור. כל אחד מתוך הכלי שלנו קולט משהו. אם נתחבר, לכל אחד יהיה כל מה שיש לכולם. אני בכלל לא חושב שאני יכול לקלוט את הדברים האלה, הם רגשיים ושכליים ומי יודע כמה אני שומע וכמה לא, רק מתוך חיבור זה יתחבר וייתן לנו תוצאה טובה, לכל אחד.
שאלה: אנחנו צריכים להתל באגו או להיות ערמומיים כלפיו עד לנקודה שבה עדיף לחיות בלעדיו, דבר שעושים בקבוצה בעזרה הדדית. אבל נראה שעשינו כל כך הרבה דברים ועדין לא הגענו אל הנקודה הזאת. איך אפשר לעשות את הקפיצה הזאת כדי שנגיע למצב שבו לא כדאי לחיות בתוך האגו?
זה כמו שדיברנו עכשיו על הבורא, שאם היה מתגלה היה מתגלה כאיזו מפלצת נוראית כלפי האגו שלנו, כלפי הרצון לקבל שלנו האגואיסטי הקטן, הוא היה נראה הפוך, בדרישות כאלה, בכאלו גבורות. מצד שני עומד היצר הרע, כמה נעים, כמה טעים, איזה ליטוף, מה הוא עושה לנו, על כל הכלים דלקבל שלנו, ממש מתוק מדבש. עד כמה שאנחנו אוהבים אותו [את היצר הרע], וטוב שלא רואים אותו [את הבורא] אחרת היינו שונאים אותו ממש. אתם תראו מה זה נקרא הסתרה, גם כלפי זה וגם כלפי זה, ואיך אנחנו צריכים בין שניהם להסתדר.
סדנה
בואו נעצב את התמונה האמתית, נהיה בזה כמה דקות. מפלצת רעה ומפלצת טובה כלפי האגו שלי, כלפי המצב הנוכחי. אני מבין שזה לא נכון אבל זה מה יש.
*
איך אנחנו אם כך יכולים להצדיק הסתרה שחלה על כוח השפעה? איך אנחנו יכולים אם כך להצדיק את הבורא שעשה הסתרה על עצמו, כדי לתת לנו הזדמנות להתקדם לאט לאט במידה שנוכל לסבול אותו, בצמצום ומסכים, ומצד שני נוכל לדחות את המפלצת הטובה כביכול, הקליפה, שהיא כל הזמן מפתה אותנו לקבלה? עד כמה ההסתרה הזאת היא הכרחית?
*
שאלה: דיברת על תרגילים כלפי הבורא, "אני מבקש ממנו תן לי אפילו אלפית", וקראת לזה תרגיל. במה התרגיל כלפי הבורא שונה מתפילה עבור עצמי, זו אלטרנטיבה, מה ההבדל?
אני מבקש כוח להשפיע. אני מבקש ממנו מסך שאני אוכל להתייחס נכון ויפה לכולם, לפחות על אלפית מהרצון האגואיסטי שלי. זאת אומרת שאני אוכל להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלי בצמצום עליו, ולהתייחס לכולם במקצת טוב. לא רק ניטראלי אלא גם טוב. צריכים להבין מה זה ניטראלי. האם ניטראלי זה שאני לא רואה אותם, לא מרגיש אותם? זה הכול עניין של הרגשה.
ודאי שתפילה כזאת היא תפילה שצריכה להיות. מה זה נקרא שאני רוצה להצדיק את הקבוצה? אני מתפלל שיהיו לי כוחות, לא לראות אותם כטובים, לראות אותם למעלה מהדעת, למעלה מהרצון לקבל שלי "כטובים", לא שהם טובים באמת. אני רואה אותם איך שהם בתוך הדעת ואני רוצה לראותם אותם איך שאני עכשיו מעריך אותם בלמעלה מדעתי.
תלמיד: אם כך, מה זאת תפילה למען עצמי?
תפילה למען עצמי, זה מה שאני מבקש בלי שום קשר לסביבה. או עם הסביבה, אבל שהסביבה תשרת אותי. לפי הרצון לקבל שלי זה נקרא עבור עצמי, "תתגלה לי, תעשה לי, תפסיק להיות קשה, תהיה קצת יותר יפה, רך כלפיי". מילים למיניהן. זו תפילה עבור עצמו. אבל אם אני מבקש לראות את האחרים בצורה טובה, אני מתעלה מעל האגו שלי.
אתה יכול להגיד, אחרים הם לא אחרים, אחרים הם החלק מהנשמה שלך. נכון. לכן אני אומר, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". אני רוצה להתחבר עם האחרים, ונכון, אני רואה אותם עכשיו לא כאחרים אלא כחלק בלתי נפרד ממני, הוא שייך לי. ולכן אתה יכול להגיד שהתפילה כבר הופכת להיות גם כאילו אגואיסטית, אתה מתפלל עבור הנשמה שלך, כל העולם זה הנשמה שלך, אתה מתפלל עבור כל העולם. כן, אני מתפלל עבור כל העולם שזה הנשמה שלי, כדי לתת בה מקום לבורא להתגלות וליהנות.
שאלה: יש איזה כלל טוב כזה, שאם אתה רוצה לשבח מישהו אז בפני כולם, ואם אתה רוצה להתווכח זה אחד על אחד.
זה הכול לא נכון, לא כך ולא כך. אני צריך לברר את הכול רק עם עצמי בלבד. אם אנחנו מדברים על בירור אמיתי, הבירור האמיתי הוא בתוכי וכלפי הבורא שיעזור לי להיות בזה.
שאלה: אם אנחנו מתפללים עבור החבר, עבור העשירייה ואנחנו מרגישים שאנחנו עושים עבודה בכיוון הנכון, איך אנחנו יכולים להרגיש את אותו דבר בתפילה עבור הכלי העולמי? איך אני יכול להיות בטוח שאני לא עושה את זה עבור האגו שלי?
לא חשוב, אפילו עבור האגו, אני לא יודע, אבל אני צריך להמשיך את זה עד הבורא. שכל זה כדי להכין את הכלי לגילוי הבורא שייהנה. על ההבחנות האלה אנחנו עוד נצטרך לדבר, יש בזה עוד הרבה דברים, עוד תראו כמה הפתעות.
אני לא יודע בדיוק, נכון, לא נכון, אבל אם אני רק ממשיך במה שאני מסוגל "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" באותו כיוון, אז איכשהו זה מסתדר. פעולה טובה, לא בדיוק טובה, לא נכונה, כן נכונה, לא חשוב, הכול נכלל בתיקון. תיקון לא יכול להיות בזה שאני עושה הכול במאה אחוז נכון. לפי הדרגה שלי אני חייב לטעות ומטעויות ללמוד וכך להתקדם.
שאלה: רציתי לשאול בקשר לשאלה שהייתה בסדנה, על התמונה שבה יש שתי מפלצות, מפלצת אחת טובה ומפלצת אחת רעה. ברור מה זאת המפלצת הרעה, אבל מה זאת המפלצת הטובה שאנחנו צריכים לתאר? האם תוכל קצת להסביר לנו.
אתה צריך לפתח כלפי המפלצת הטובה שנאה, אלה כל הפיתויים, כל הדברים היפים, הנעימים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אלה דברים גשמיים, אבל ברוחניות יש לך קליפות, עולמות של קליפות, עולמות בי"ע, כנגד אצילות אין כבר קליפה ולא כנגד עולם אדם קדמון, אלא כנגד עולמות בי"ע, יש לך ג' עולמות של קליפות, שם שמח. הנשמה צריכה לעלות ולהחליט בכל מדרגה ומדרגה מה זה לעבוד עם זה. ליפול לתוך הקליפה אחרת איך היא תתכלל ממנה, כי אין אדם מתקן אלא מה שיש בו, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וכך הולכים, כך עוברים.
והקבוצה צריכה בהתאם לזה להיות חזקה ולדעת איך להיות הבולם של מצבים כאלו, של כל אחד ואחד. זו העבודה, זה החיים הרוחניים כבר.
שאלה: האם התפילה שלנו עבור החברים לא מגיעה כי היא נובעת דווקא מהנקודה שבלב, מהחושך, מהרצון לקבל? אולי בגלל זה התפילה עבור החברים לא מתקבלת?
לא, עכשיו זאת לא הסיבה, זה עוד רחוק, לא רחוק אבל זה עוד לא. עכשיו התפילה קודם כל מתקבלת, אבל העוצמה תלויה עד כמה שאתה מתאר שהכלי הוא כלי שלך, הנשמה בסך הכול היא נשמה אחת והיא שלך.
אתה אחראי עכשיו מצדך, אתה המלכות כלפי כל אין סוף הנבראים שם, אלפי אלפי אלפי נבראים, אבל אתה מהנקודה שלך מלכות והם כולם ט' ראשונות, אתה אחראי לחבר אותם יחד מבחינתך, ואתה מכין את הכלי הזה כלפי הבורא. אתה מכין, זאת האחריות שלך וכך מגיעים.
שאלה: אם חבר אומר שהקשר שלו עם הבורא לא מחייב אותו להשתתפות בחיי הקבוצה, האם הוא לא נחשב למזיק, הוא טוען שיש לו קשר ישיר עם הבורא?
לא, הוא לא מזיק, הוא עדיין לא בעניינים, הוא עדיין לא מבין איפה שהוא נמצא. לא שצריכים להסכים עימו, צריכים לסבול אם הוא לא מזיק. זאת אומרת, צריכים לסבול אותו עד שיקבל תיקונים קצת, עוד הארה קטנה, עוד הארה קטנה ולאט לאט, זה יכול לקחת שנים.
אנחנו אתמול קראנו באיזה מקום, עד כמה שהתיקון של הנשמות הגדולות הוא קשה. אתמול היה לנו איזה קטע, או שאני קראתי לבד. בקיצור, אם נשמה היא גדולה התיקון שלה הוא קשה מאוד, כי יש כבדות, הרצון גדול, הקשר שלה הוא עם כל המערכות, מערכת כמו ריאות, כמו לב, כמו מוח, ואז התיקון הוא מאוד מאוד קשה ולוקח המון זמן. אנחנו שייכים לאותן הנשמות בכלל, כל הדור שלנו ה"דור אחרון", אבל גם בזה ישנם יותר ופחות. ומי שבמיוחד כבד קשה לו, עד שהוא מתחיל לקבל איזה הבחנות, אז צריך לסבול, צריך לחכות בסבלנות.
אבל מצד שני, נותנים לו נקודה שבלב כך שהוא מחזיק. זה כנגד זה, עביות גדולה נגד נקודה שבלב חזקה.
שאלה: מה באמת מוסתר, הרצון לקבל בכל שיעורו או הבורא?
גם זה וגם זה. הרצון לקבל הוא נסתר ומתגלה רק במידה שאתה יכול להתמודד עימו. והבורא מתגלה רק במידה שאתה כבר מתקן את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, לפי השתוות הצורה או לפחות צמצום, ואז במידה הזאת הבורא מתחיל להתגלות. גם זה וגם זה נסתר, הרצון לקבל כנגד הבורא.
אתה יכול לשאול, איזה קשר יש ביניהם? את זה צריכים לברר, זה לא סתם סימן שוויון =, לא, יש כאן איזו נוסחה ביניהם, כי לפעמים זה מתגלה יותר, לפעמים זה פחות, יש תנודות כאלה.
שאלה: למה לעיתים תכופות התשובה לכל השאלות היא "אתם תעבדו, והכוח באיזו צורה יעבוד עליכם", אנחנו לומדים הרי איך לשלוט בעצמנו, איך אנחנו יכולים להסתפק בזה שבאיזו צורה פועל עלינו איזה כוח?
לא יודע, השאלה לא מובנת, להסתפק או לא להסתפק, אסור לנו להסתפק בשום דבר. כל דבר ניתן לתיקון, לשינוי, לטוב יותר ולטוב יותר. צמצום, לצמצום יותר גדול, התפשטות או חיבור יותר גדול. אני לא מבין את השאלה.
שאלה: לפעמים המקובלים אומרים על זה שחייבת להיות בקשה לבורא, ולפעמים אומרים שצריכה להיות דרישה כלפי הבורא. ואתה גם אומר שלפעמים אנחנו צריכים לבקש, ולפעמים אנחנו צריכים לדרוש. מה הבדל בין דרישה לבקשה, האם לפני הכנס אנחנו צריכים יותר לדרוש או יותר לבקש?
יש דינים ויש רחמים, ולכן אנחנו עוד לא כל כך מבדילים ביניהם, ולכן יש שאלה. אני לא יודע איך לענות על זה בינתיים, זה גבורות, לא יודע איך להגיד, בקיצור תפנו, לפנות תמיד כדאי בכל צורה שהיא, הבורא רק רוצה את זה. בכל מקום, בכל מצב להשתדל לפנות.
שאלה: איך אני יכול לשים את הכלי העולמי בתוך ליבי אם אני לא מכיר אותם ולא מרגיש אותם ככאלה שנמצאים בסביבה הקרובה אלי?
זה לא חשוב, אתה לא צריך להכיר אותם בפרצוף, בפנים, זה לא שייך אחד לשני. אני רוצה לחבר לעצמי את כל חלקי הנשמה שלי, ויש בך, אתה חלק מהנשמה שלי, רק שאני רואה חלק מהפרצוף שלך, מהאופי שלך, אבל בעצם זו הנשמה שלי, זה חלק ממני, ואני רוצה לחבר את החלק זה אליי בחזרה. עד כמה שאני מחבר כאלה חלקים, מזה אני מגיע למצב שהבורא יכול להתגלות, וחובתי לחבר את כל החלקים לנשמה שלי, אפילו שזה נשמע אגואיסטי, "לנשמה שלי", ובה אני רוצה שיתגלה הבורא שלי, כן, אבל זה הכול כדי להשפיע לו נחת רוח. הסוף כבר מגלה את הכוונה.
שאלה: איך אני יכול להסתתר מהבורא, אחרת אי אפשר לתת, אי אפשר לקבל, אי אפשר שום דבר?
אם אתה אומר שאתה לא יכול להסתתר ממנו, אז אתה בסדר גמור. למה אתה שואל איפה להסתתר?
תלמיד: איפה להסתתר?
איפה להסתתר? אם אתה תלך לים, ותחפש דג גדול ותכנס לתוכו כמו יונה הנביא, אז תוכל להסתתר מהבורא. תקרא את הסיפור הזה.
שאלה: העלייה לקומה השנייה, למקום הזה של אהבת חברים, של השפעה, זה נקרא שזה הצדקה של השלב הראשון, שם אני רואה את הכול במצב לא מתוקן, לא מסוגל לקבל את טבע ההשפעה, האם העלייה לקומה השנייה מצדיקה או מאשרת את העלייה לקומה הראשונה?
אתה צודק. יש כאן באמת שאלה, האם כל פעם שאני עולה לקומה עליונה יותר, אני צריך לראות את הקומה הקודמת כפסולה? ודאי שכן, היא כבר פסולה בעיני, אני לא יכול להיות בה, מה שהשגתי פעם ונראה לי שאני משפיע ושאני נמצא באהבה ובחיבור, אני פתאום רואה עד כמה שזה אגואיסטי, עד כמה שזה לא טוב, עד כמה שמתגלה צורה יותר פנימית, אמיתית. ואז אני מבקש תיקון על זה. אבל כל דבר במצב שלו.
זה כמו עם הילד הקטן, הוא עכשיו לומד לכתוב, אנחנו יודעים איך הוא מקשקש בתוך המחברת שלו, ומה שיוצא מזה בכלל אי אפשר לקרוא, והוא מתחיל לאכול, אנחנו נותנים לו כפית שיאכל, הוא אוכל בידיים. כן. או שלוקח בידיים לכפית, ואת הכפית כבר מכניס לפה. ככה זה, ככה אנחנו.
ולכן צריכים לראות את הדברים בהתקדמות הנכונה, באור הנכון "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא" והחטאים האלה על העבר הם בונים דווקא את המצבים הטובים בעתיד.
שאלה: אנחנו למדנו שצריך לקנות חבר כדי להיכנס לליבו.
כן. לקנות חבר זה מאד פשוט, קונים חבר על ידי ויתור, קנייה זה נקרא שאני משלם. בלשלם אני מוותר על משהו, אני מבטל את האגו שלי. אני לא יכול לבטל אותו, אי אפשר, אבל אני מעביר אותו מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע כביכול. עוד מעט נוכל לעשות את זה על ידי המאור המחזיר למוטב. זה נקרא שאני קונה.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-10-14_lesson_achana-le-kenes_n1_p1_GTY5k2HA