שיעור הקבלה היומי25 лип 2018 р.(בוקר)
שיעור בנושא "במאמץ לחיבור הלבבות מתגלה יצר הרע" (הכנה לכנס באיטליה 2018)
25 лип 2018 р.
שיעור בוקר 25.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי באיטליה "מאחדים את בבל בערבות", שיעור 2 - "במאמץ לחיבור הלבבות מתגלה יצר הרע"
לפי חכמת הקבלה אנחנו לא מגדירים את היצר הרע שיש לאדם שלא מתעסק בחכמת הקבלה. זה פשוט הטבע שלו, כי נולד, מתפתח בזה, הוא לא עשה שום דבר כדי לשנות את הטבע, לא לטוב ולא לרע. כי השינוי שבטבע שלנו יכול להיות רק על ידי אותו האור שבנה אותנו, שאנחנו מעוררים אותו והוא משפיע עלינו ואז אנחנו מרגישים את עצמנו. יותר מרגישים, או פחות, עד כמה שאנחנו משתנים.
כדי להביא אותנו לרצון להשתנות אנחנו מגיעים לחכמת הקבלה ועוסקים בה, מתחברים, לומדים, עושים כל מיני פעולות של לימוד, הפצה, קבוצה. ואז אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו יותר גרועים. פתאום רואים רע בתוכנו וסביבנו, העולם נעשה יותר חשוך. כל אחד יכול להתאמץ ולזכור את הירידה הראשונה שקיבל, עד כמה שהיא הייתה מוזרה, מצב מאוד מוזר.
זאת אומרת, כל העבודה שלנו בחכמת הקבלה זה לעורר את הכוח העליון שברא אותנו מאותו המקור העליון, הבורא. וכדי לתת לנו דחף להתחיל לצאת מהיצר הרע זה שמרחיק בינינו, שמרחיק אותנו מהמטרה, שמשפיל אותנו וכן הלאה, מגדילים אותו הכוחות העליונים בכל מיני אופנים. מספיק שהאור העליון קצת ישפיע עלינו, ועל ידי זה שאנחנו עוסקים בחכמת הקבלה מתחיל קצת יותר להאיר עלינו, כבר אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר גרועים והעולם יותר חשוך.
ואז מה שמתגלה נקרא יצר הרע. זאת אומרת, רק אנשים שמשתמשים במקור האור העליון והוא משפיע עליהם ומגדיל את הרצון לקבל שלהם למעלה מדרגת החי, הם נקראים לפי חכמת הקבלה שנכנסים לדרגת המדבר, והם הם שהולכים תמיד כבר בשני קווים, שתי רגליים. שמאל זה כשעל ידי הלימוד, מתגבר בהם הרצון לקבל האגואיסטי, וכנגד זה גם הימין מתגבר בהם, הרצון להשפיע. שמאל זה נקרא "דעת", ימין זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". וכך הם הולכים.
ודאי שצריכים זמן, התמדה, עבודה בקבוצה, כדי להבין מה שקורה. ואם אנחנו קוראים בספר זה לא כל כך מועיל, אנחנו צריכים להרגיש הרבה פעמים מה שקורה ואחר כך אנחנו מתחילים להבין את התופעה הזאת, פעם נמצאים בירידה, פעם נמצאים בעלייה, ואיך להתייחס נכון לשניהם. אבל בהתגברות הרצון לקבל בצד שמאל, בירידות, אנחנו יכולים יותר מהר להתקרב ולהיכנס לעליות.
יש הרבה אמצעים כדי לעורר את האור העליון שישפיע עלינו, אבל אין אמצעי חזק, טוב, נאמן, מטרתי, קצר, כמו חיבור. על ידי זה האור העליון מתעורר ממש ממקורו. כי עד כמה שאנחנו מתכנסים יחד, זה כמו דבשה, דיאפרגמה, שאנחנו סוגרים בעדשה, זה כמו שאנחנו עושים צמצם יותר צר, יותר מרוכז, זאת אומרת זה כמו עד כמה שאנחנו מצטברים יותר ויותר בינינו, ככה האור העליון פועל ביתר ריכוז וכוח עלינו ואנחנו מרגישים ביתר קצב וכוח ירידות ועליות.
לכן אנחנו צריכים להבין שמכל העבודות השגרתיות שאנחנו עושים במסגרת התיקון שלנו על ידי חכמת הקבלה, שזה לימוד, כל מיני מעשי ההשפעה והפצה ועוד כנסים והכול, חיבור זה האמצעי שעומד מעל מכל הדברים. הוא מאוד מאוד מועיל ומרוכז ומכוון למאור, כי כשאנחנו מצטמצמים יותר בינינו אנחנו מעוררים את המאור שפועל מתוך החיבור שלנו. דרך החיבור שלנו, אנחנו כביכול לוחצים על האור העליון שישפיע עלינו, ממש מושכים אותו בזה ככול שאנחנו מצמצמים את הצמצם הזה. וכך מתקדמים.
אז בואו נראה את זה לפי הפסוקים, וכך נתקדם.
קריין: קטע ראשון על פי זוהר לעם. תצווה, 86.
"אור יוצא מהחושך. כי כאשר נכנע החושך, מתגדל האור. וכל העבודה שלנו בגילוי הבורא היא רק מתוך החושך. ואין טוב אלא שיוצא מהרע. וכשהאדם נכנס לרע ועוזב אותו, אז מתעלה הבורא בעיני האדם. ע"כ שלמות היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב."
(על פי זוהר לעם. תצווה, 86)
סדנה
כתוב, "לא הם ולא שכרם". למה אני צריך את החושך והרע כדי שאחר כך יתגלה טוב? אם טוב ורע הם שווים, למה הדרך שלנו צריכה להיות כזאת, שכל הזמן עד כמה שאנחנו נכנסים לרע כך אנחנו מגלים את הטוב? או שיש כאן איזו תוצאה מיוחדת שאנחנו צריכים להוציא מתוך שמתגלה קודם הרע ואחר כך מתגלה הטוב? למה הטוב מתגלה רק בהתאם להרע?
*
מה היה קורה אם היינו יודעים שאנחנו מגלים את החושך, איך היינו מתנהגים אם היינו במו ידינו מגלים את החושך, איזה מין מזוכיזם כזה? כך אנחנו נמשכים לאור, והחושך מתגלה. מה היה קורה אם היינו יודעים שאנחנו הולכים לגלות את החושך?
*
קריין: קטע שני, על פי בעל הסולם במאמר "השלום בעולם".
"כל דבר שישנו במציאות, טוב או רע, או אפילו היותר רע שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור לבערו כליל מעולם. אלא שמוטל עלינו רק לתקנו ולהביאו למוטב."
(על פי בעל הסולם. "השלום בעולם")
איך אנחנו צריכים להתנהג, להתייחס לכל הטוב והרע שמתגלה בדרך?
*
איך אנחנו בונים את הטוב על פני הרע כאמונה למעלה מהדעת?
איך אנחנו בונים טוב על פני הרע, שהרע צריך להיכנע כלפי הטוב, באמונה למעלה מהדעת?
*
קריין: קטע שלישי, על פי רב"ש א', "ענין למעלה מהדעת".
"הרע שבאדם הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", אהבה עצמית. אלא ההבדל הוא בגילוי אהבה עצמית כרע ומזיק. שמתחיל בעבודה רוחנית, ורוצה להגיע לדביקות בבורא, שע"י זה מקבל כל פעם קצת אור, אז מרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע, כי מפריע לו להגיע לדבקות, ואז רואה שהרצון לקבל הוא השונא שלו."
(על פי רב"ש – א'. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)
איך אנחנו יכולים לזרז את הכרת הרע?
*
קריין: קטע רביעי, על פי רב"ש, "מטרת החברה – ב'".
"צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, לבטל הרצון לקבל, מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מיחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם, ע"י התכללות אחד מהשני, אם כל אחד מבטל את עצמו להשני, וזהו ע"י שרואה מעלותיו ולא חסרונו."
(על פי רב"ש – א'. מאמר 1, חלק ב' "מטרת החברה – ב" 1984)
הטעות הנפוצה שישנה בכל מי שמתחיל לעסוק במעשה, בפרקטיקום של חכמת הקבלה, זה שהוא חושב שהוא צריך לטפל בעצמו, על עצמו. הוא צריך לגלות את הרע, הוא צריך לגלות את הטוב, הוא צריך להכניע את הרע, הוא צריך להגדיל את הטוב וכן הלאה, זו דרך ארוכה מאוד, למרות שהיא מביאה אותו אחר כך להכרת הטעויות בדרך. אבל העבודה שלנו היא לא על כל אדם שעובד על עצמו, אלא על כל אחד שעובד על החיבור של כולם, של הקבוצה, של העשירייה.
אם אדם מרוכז בזה, כאן הוא דווקא עושה את העבודה הכי מועילה, ומעורר את המאור הכי מחזירו למוטב. לכן עיקר העבודה של הקבוצה היא בערבות ובברית, ובזה שמזכירים כל אחד לחברו שהעבודה צריכה להיות מרוכזת לא בתוך האדם, אלא בתוך מרכז העשירייה. ואז אנחנו נפסיק לטפל בעצמנו כל אחד בעצמו, ונרד מהכיוון הזה לכיוון יותר מועיל, שהוא דאגה לחיבור העשירייה. אז אדם לא נכנס כל כך מהר לייאושים, ירידות כן, אבל לא ייאושים, כי כאן כבר פועל כוח רבים, זאת אומרת שכל העשירייה יחד.
איך אנחנו מארגנים את תשומת הלב של כל אחד ואחד, שלא יהיה מכוון לתוך "הבטן" שלו מה שנקרא, אלא לתוך מרכז העשירייה?
זה כבר לכיוון "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", כי הבורא נמצא במרכז עשירייה. אז איך אנחנו משנים את כיוון תשומת הלב שלנו, של כל אחד מעצמו למרכז העשירייה?
*
למה עבודה על עצמו, לתקן את עצמו אפילו זה נקרא "בתוך הדעת" ועבודה על גיבוש עשירייה, נטייה למרכז עשירייה, היא נקראת "למעלה מהדעת"?
*
קריין: קטע חמישי על פי רב"ש "מה לדרוש מאסיפת חברים".
"צריך לתת יגיעה בלהשיג אהבת הזולת. ונקרא "יגיעה", היות שצריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל איך אפשר לדון את חברו לכף זכות. ולמה צריך לאהוב אותו? - אלא היות שהוא שרוצה להגיע לדבקות בבורא, ע"י השתוות הצורה, אז הוא לא חושב על תועלת עצמו. אלא כל החיים שלו יהיה בזה שיכול לעבוד לתועלת הזולת, לבני אדם או לבורא."
(על פי רב"ש-א. מה לדרוש מאסיפת חברים)
מכאן אנחנו רואים שעבודה למעלה מהדעת זה דבר מאוד קשה, אם זה אפשרי בכלל שאני אדאג לזולת. אמנם אני מוכן לעשות איזה פעולות מכניות שאומרים לי "תעשה", או שנרביץ לך, או שאתה מחויב מאיזה צורה אחרת, אבל לדאוג, זה עניין של הרגשת הלב, נטיית הלב איך אני יכול לדאוג לזולת? איך אני יכול להחשיב את הזולת יותר מעצמי? זה לא בטבע שלי.
אז איך אנחנו בכל זאת מגיעים לזה?
זה כבר בניית הכלי הרוחני, כלי דהשפעה, איך אנחנו מגיעים למצב שאני בהחלט אתחיל להרגיש שדאגת הזולת היא בליבי יותר חשובה מהדאגה על עצמי, הייתכן? אבל זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".
*
נשתדל להרגיש גם כמה שזה לא מציאותי, כמה שאנחנו נגד זה, כמה הטבע שלנו הוא לגמרי הפוך, שזה דעת, ויחד עם זה איך אנחנו בונים משהו הפוך ממנו. מעורפל, דמיוני, לא מציאותי, לגמרי הזיה, ובכל זאת אנחנו בונים את זה, ונשתדל לראות האם יש לזה מקום. פתאום יתגלה שזאת המציאות האמיתית העליונה, העולם הנצחי, השלם, הכוח העליון בכל המערכת שלו, שם הוא נמצא.
אבל מתחילים מזה שרואים שהטבע שלנו הוא רק בתוך הדעת, ולהעמיד זה כנגד זה בצורה ברורה גם בשכל לחוד וגם ברגש לחוד, ואחר כך עם השכל ועם הרגש.
איך מתייחסים גם לזה וגם לזה? זה שני עולמות?
*
כל גלות מצריים היא כדי שנבין, שאך ורק בחיבור אנחנו יכולים לעלות למעלה מהדעת, וכל עבודת הפרעה, היצר הרע, זה כדי למשוך אותנו כל אחד לדאגה עצמית, רוחנית ודאי, אבל זה דווקא טוב לפרעה, שכל אחד דואג לעצמו להגיע למטרה הרוחנית. והבריחה מפרעה היא אך ורק כדי להגיע לערבות, לחיבור, כי על ידי זה אדם מתחיל להיות מכוון לתחתית ההר, למרכז עשירייה, ואז מתחילה כבר עבודה בלמעלה מהדעת.
זה שאנחנו מגלים שאנחנו שקועים באהבה עצמית או בעבודה רוחנית המכוונת אישית לאדם ולא לקבוצה, זה נקרא "גלות". וכשמתחילים להבין שרק לפרוץ בנטייה לעצמו למרכז העשירייה, זה נקרא "בריחה ממצרים". שם זה באמת קריעת ים סוף, שזה היפוך גדול מאוד בתפיסה, בגישה, ואז כשאנחנו כבר מרוכזים לחיבור בינינו למרכז עשירייה, אז בזה מתחילים כבר לעבור את המדבר. לכן זה נקרא "עבודה למעלה מהדעת", שאנחנו כל הזמן רוצים דרגת הבינה במקום דרגת המלכות. ומה שרוכשים במדבר, זה דרגת הבינה למעלה ממלכות.
איך אנחנו קובעים לעצמינו שאף אחד לא ירשה לחברו, כי לעצמו אי אפשר, להיות מרוכז בתוך עצמו? זה קודם כל, זה הסעיף הראשון של אמנת הערבות, שאני לא ארשה לאף חבר להיות משוקע בתוך בטנו.
*
הפתרון הוא, במה הפרעה נקרא "עבד ה' הנאמן", מה הוא עשה? עם כל הקושיות, הבעיות והצרות שהוא עשה ומה לא, לְמה הוא הביא את הנקודה הזאת שנקראת "ישר א-ל"?
הבעיה שלנו שאנחנו שוכחים שאין לנו כוחות אלא רק לבירורים וגם אותם עושים על ידי התפילה וגם את ההחלטה עושים על ידי התפילה, ובוודאי שהפתרון והמעשה עצמו כדי לשנות את כיוון המחשבה, הרצון, המעשה, זה אך ורק מלמעלה.
אני חייב רק לפנות ולדרוש. השוני בין "דרך תורה" לעומת "דרך ייסורים" הוא, שאנחנו בסך הכול מקדימים להעלות את המ"ן, אנחנו מקדימים בבקשה שלנו את מה שהאור מוריד לפי הסדר שנקבע מראש בבריאה. בסופו של דבר, אני צריך לחייב את החבר לא לחשוב על עצמו אלא על הקבוצה. אז מה, אני צריך לנדנד לו כל היום? מה לעשות? אלא הכול אך ורק דרך התפילה, דרך הבורא, שאני כל הזמן מנדנד לבורא, כי לבורא זה מותר, ואפשרי, זה עושה לו נחת רוח, שאני מתפלל עבור חברי. ואז זה לא קשה, זה אפשרי.
לכן אף אחד לא יכול לעזור לעצמו. אלא במה הוא יעזור לעצמו? רק בזה שיפסיק לחשוב על עצמו ויחשוב על העשירייה, על הנשמה. תדברו על זה, איך כל אחד ישתדל על ידי הקבוצה לפנות לבורא ויבקש ממנו לדאוג עבור החברים, שיטפל בהם, שייתן לכל אחד ואחד רצון, חשק, נטייה, רגישות שיחשבו כולם על החיבור במרכז הקבוצה, על הערבות בעצם.
*
אנחנו נמצאים שעה בדיונים שלנו, איך בשעה הזו השתנתה בכל אחד ואחד ההסתכלות שלו על עצמו, על העולם, על העבודה הרוחנית, על הקבוצה?
*
שאלה: אצלי הכול התחיל אתמול אחרי צהריים, רציתי להצטרף לעשירייה לכנס ביום שישי, ופתאום ראיתי את הגדולה של החברים, ההתאמצות שלהם, ואמרתי לעצמי, איזה קטן אני. פשוט הייתי בהלם.
פתאום הבנתי על איזה כנס אתה מדבר. לא הבנתי שזה הכנס באיטליה, אלא אני דווקא חושב ככה בתוך תוכי, שבעצם אנחנו בונים את בית המקדש באיטליה, לא כנס. ממש בית המקדש. כנס זה כבר "פאסה", זה כבר לא כנס בכלל, הפעם הולכים לבנות את בית המקדש.
אתמול הבנתי את זה על ידי החברים והחוזק שלהם והעקשנות שלהם והאהבה שהם ממטירים. קודם כל המטירו עליי כל כך הרבה אהבה שממש התביישתי עד כמה אני לא מתייחס לחברים שלי, נשארתי המום. ואז צלצלתי לכל חבר ואמרתי, תשמעו אנחנו עיוורים, אנחנו לא רואים את החברים בעין שצריך לראות.
אנחנו לא רואים איפה אנחנו נמצאים.
תלמיד: לא. אני אומר שהפעם זה ממש בית המקדש. אמיתי לגמרי, לא בשביל להגדיל פה, אלא יש אפשרות. מה זה אפשרות? הולכים לבנות את זה הפעם.
נשמע מישהו אחר, לא כולם כמוך.
שאלה: השאלה היא, באיזה מקום זה צריך להשתנות? אם יש רק רצון לקבל, והאדם עוד לא רכש את הכלי דהשפעה, שבו השינויים, איך זה יכול להשתנות? מה יכול להשתנות?
השפעת החברה עליי יכולה להיות כזאת שהיא מוציאה אותי ממקום אחד ומכניסה למקום שני. היא מחדירה בי ערכים חדשים.
תלמיד: בתוך הדעת?
בתוך הדעת כדי שאני אעלה למעלה מדעתי הקודמת. מה זה למעלה מהדעת? שאני רוכש דעת חדשה.
תלמיד: כן, כלי חדש, נכון.
בסדר אבל כזה שמעל הקודם, לכן זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". זה כוח, זה דעת, אבל דעת שמתבססת על השפעה, לא על קבלה.
תלמיד: ברור, אבל אם אין עדיין השפעה אז איזה שינוי יכול להיות?
אנחנו רואים גם בעולם הזה משהו מזה. ישנם אנשים שיש להם אידאה, חזון, והם פועלים לקראת זה, ואפילו מקריבים את חייהם.
תלמיד: זה עדיין בתוך האגו.
זה בתוך האגו וגם אצלנו זה בתוך האגו. אחר כך זה יהיה למעלה מהאגו על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל צריכים להתאמץ, צריכים לתת לאור מקום לפעול.
תלמיד: זה מובן לי שצריך להתאמץ, זו מטרת הסדנה, אני מבין.
תלמיד: בי יש מידה גדולה של תסכול.
תסכול. אז אתה שמח בזה או לא?
תלמיד: אני יודע שאני צריך להיות שמח מזה.
צריך להיות, "יש אומרים".
תלמיד: כן, אבל בסופו של דבר יש איזשהו פער כי מצד אחד הולכת ומתעצמת הרגשת הנחיצות בתזוזה כדי להגיע למצב שאין כבר שום ברירה אחרת, ומצד שני אתה רואה איך פחות ופחות אפשר להגיע לזה.
בכוחותיך.
תלמיד: כן.
זה משהו אחר, זה בסדר, זו גם התקדמות.
תלמיד: כן, אבל העניין הזה של הבורא, איפה הוא?
איפה הוא? זה הכוח העליון שבטבע.
תלמיד: בסדר, אבל זו עבודה אמורפית בינתיים.
למה אמורפית? אתה יכול להוציא אותו מהמסתור במרכז העשירייה.
תלמיד: אני מאוד אשמח להבין איך.
תתאמצו, הכול תלוי בידינו. אם בעשירייה מתקרבים אחד לשני כדי לגלות אותו, אין שום בעיה. הוא מתגלה והגילוי שלו כבר מתקן את הכול.
תלמיד: מה זה אומר כדי לגלות אותו?
לגלות את כוח ההשפעה בינינו. מה זה הבורא?
תלמיד: אבל אין בי השפעה, אני הולך למשהו שלא קיים.
לגלות, ודאי שאין, אנחנו רוצים לגלות. כל חכמת הקבלה זה עצות, איך אנחנו מגלים כוח השפעה. כל החכמה הזאת היא כך. אנחנו מגלים בתוכנו, בינינו, אם עושים קליק, אז מתגלה כוח ההשפעה בינינו. מערכת הקשר בינינו נקראת "כלי דנשמה", ומה שממלא אותה זה "אור של נשמה" או "בורא".
תלמיד: אם אני מסתכל מנקודת הראות המאוד מוגבלת שלי על תהליך ההתפתחות והתהליך שעברו המקובלים עד היום, לפחות לפי מה ששמעתי, תמיד היה מקובל שהעביר לאחד, שניים, עשרה, ואילו אנחנו פה עובדים במסות של מאות, אנחנו עובדים המון אחד עם השני.
מה אתה משווה בין מה שהיה ובין מה שעכשיו, בין זה שהם היו יחידים ואנחנו מסות, הזמן הוא שונה.
אם אני אלך לבדוק את החיים שלי לפי השכל שלי, אז ודאי שיש לי טענות גדולות כאילו על הבורא, מה קורה, איפה כולם, איפה אני. גם את זה חייבים לקבל למעלה מהדעת. אני משתדל להבין את מה שכתוב, וכמה שאפשר עם כל הטעויות שלי אני משתדל במשהו לפחות לקיים, זהו. כאן אתה צריך להיות במידת ההשפעה.
תלמיד: אני משתדל אבל מרגיש אבוד ושכל הזמן אני עושה חור ולא עוזר.
יופי, אז תאבד את עצמך לגמרי, אל תפחד. אתה עדיין עושה חשבון, למה אני אבוד? אז תעשה חשבון הפוך, איך לאבד את עצמי. ואחרי זה, כמו אחרי המוות יהיו לך חיים חדשים.
אבל שוב, זה רק עניין הסביבה.
שאלה: מה זה "תאבד את עצמך" בפועל?
תחליף דאגה עצמית בדאגה לחברה, דאגה לעשירייה.
תלמיד: לְמה אני אדאג להם עכשיו?
חיבור. מהבוקר עד הלילה, חיבור. אתם רוצים לגלות את הבורא? בתוך החיבור. זה הכול. מה עוד יש לכם? יש לך רק צעד אחד לעשות, חיבור. ואז אתה מגלה אותו, עולם הבא, אמונה למעלה מהדעת, כל מה שאתה רוצה, רק חיבור. אין יותר מערבות.
תלמיד: אם מדובר על ערבות אז בכלל לקחת אותנו לקומה מאה.
לא מאה, זה עכשיו. זאת הדרגה הראשונה. אם אתם רוצים לצאת מהגלות, אם אתם רוצים להכיר בזה שאתם נמצאים בגלות ובתוך האגו שלכם והוא שולט עליכם והכול, אתם צריכים עכשיו לראות את המטרה, שהיא ערבות.
ונקודת הערבות הראשונה, החיבור הראשון, זה כבר יציאה מהמצרים, זה כבר יציאה לאמונה למעלה מהדעת. ואז אתה מקבל מאור המחזיר למוטב שנקרא תורה והוא מתחיל לסדר אותך וכן הלאה.
תלמיד: אין משהו יותר קטן? אימא לא נותנת בשר לתינוק שרק יונק, אז אולי נרד קצת מהערבות למשהו קטן יותר?
לא. מה זה "וייאנחו בני ישראל מהעבודה"? שבתוך מצרים, באמצע הגלות, הם רצו להתחבר, לבנות, רצו לבנות נשמה, ובמקום זה בנו פיתום ורעמסס, זאת אומרת משהו שהוא על מנת לקבל.
אבל זה קידם אותם. מתוך זה "ויאנחו", התחילו להתפלל, לדרוש, לבקש וחייבו את הבורא לקרב אותם לגאולה, ואז הגאולה גם הייתה יותר קרובה, במקום 400 שנה, 210. אין מה לעשות, את זה עלינו לעשות.
תלמיד: מאוד חד מהסדנה שעברנו זו התמונה שאליה אתה צריך להגיע והתסכול מכך שבלתי אפשרי להגיע לשם מבחינת איפה שזה נמצא.
עד כמה שזה מתוק שיש תסכול. תחשבו על זה. אני מבין שעוברים כזאת נקודה שהכול אבוד, חשוך, אין שום תקווה וסיכוי. אבל כשעוברים את הנקודה הזאת, כאן צריכה להיות עבודת החברה עלי, כי אני נמצא בחוסר אונים. אבל עבודת החברה צריכה לעזור כאן, אדם לא מוציא את עצמו מבית האסירים.
ואז אני מתחיל להבין, זה בסדר גמור שאני עברתי כזה דבר, שאני הרגשתי עד כמה שאני נמצא באזיקים. ומה עלי לעשות? רק לדאוג להם. זאת אומרת, להעביר את המבט מעצמי אליהם. ואז הכול נפתר, הכול נפתר מיד. תתחיל לדאוג להם, לא לעצמך, תעשה כזה מאמץ פסיכולוגי ואתה תראה שזה אפשרי.
העיקר לא להיות מרוכז בתוך עצמו. אבל אדם כל הזמן חוזר לזה, לכן הקבוצה חייבת לבנות כזו חגורת בטחון, כל הזמן לדאוג שאף אחד לא יפנה לעצמו.
תלמיד: דברנו על כך שהחוק הראשון באותה אמנה של ערבות, שאדם צריך לא להיות שקוע בעצמו, לדאוג לחבר שלא יהיה שקוע בעצמו.
כן.
תלמיד: בסופו של דבר המסקנה הייתה שרק על ידי תפילה אתה יכול לדאוג לחבר לא להיות שקוע בעצמו, אבל איך אתה בכלל נמצא במצב שאתה מתפלל עליו, אם אתה כל הזמן שקוע בעצמך?
כי אתה יודע שהוא הנשמה שלך ואתה הבהמה שלך.
תלמיד: מאיפה מגיעים השינויים האלה?
כל הזמן צריכים להחזיק זה את זה. זה באוויר, אין את זה באף אחד. כולם רשעים. בערבות שמעצבים בינינו מגיעים ליכולת להשפיע כך אחד על השני שיתנתק מעצמו. זה כוח הערבות. זו הבעיה, זאת הסגולה שהוא כותב מיד שזה העיקר. ואחרי הערבות מיד קבלת התורה. זאת אומרת, אתה מקבל כוח מלמעלה שפותר לך את הבעיות, אתה כבר יודע ומבין ומרגיש והולך בכוח אמונה.
תלמיד: תיאורטית אולי הדברים ברורים, אבל כדי להפוך את התיאוריה הזאת לדבר מעשי יש איזה פקק שלא מאפשר לעשות את המעבר הזה. לא ברור איך יקרה השינוי שאתה כל הזמן תתפלל עליהם, כל הזמן תהיה בתוכם?
בכוח החברה. אתם חייבים לעשות את זה, זו העבודה שלנו. רק חיבורים בין עשרה אגואיסטים שמתחילים בצורה מלאכותית לדאוג לרכוש המשותף שלהם. אתם רוצים להגיע לבורא, אתם רוצים להתעלות מהטבע שלכם בצורה אגואיסטית, אתם רוצים לצאת קצת מתוך אותו המקום שבו אתם נמצאים, מאותו הזבל, מאותו הרצון האגואיסטי הזה, מכל המוות הזה, מהלכלוך, אז רק על ידי שעוזרים ויוצאים יחד.
תתחילו בזה בצורה אגואיסטית כמו הרבה דברים בעולם הזה. שזה העסק שלכם, אתם הולכים לארגן את העסק "איך אנחנו מגלים את הבורא".
תלמיד: בסדר גמור. אבל מה עושים?
מה שעכשיו דיברנו. לא נותנים לאף אחד להיות שקוע בתוך עצמו, אלא כולם צריכים לדאוג לרווח הכללי המשותף. אנחנו עושים עכשיו פקודה עסקית.
תלמיד: אני לא מבין איך הדבר הזה יקרה. אנחנו נתפזר בבוקר, כל אחד ילך לחלק שלו, יש לנו רק שתי נקודות מפגש במהלך היום.
כל אחד הולך לכיוון אחר, אבל לכיוון אחר כדי לדאוג לעסק המשותף. אז אתה מטפל בחשמל והוא במים והוא בניירת לרשויות המקומיות והוא בחומרים והוא בבניין, כולם דואגים לעסק המשותף.
תלמיד: לנסות לשנות את מקום התוצאה, במקום שאחפש אותה בי אחפש במרכז הקבוצה?
זה העיקר, להפנות את תשומת הלב למרכז הקבוצה מתוך כל אחד. זה העיקר בשיקום המערכת השבורה.
תלמיד: כל העבודה הזאת היא שבסופו של דבר עבודה פנימית שכל אחד עושה? כי לשגע אחד את השני זה לא הפתרון.
לא, צריכים במידה ובמשקל כך שאתה לא מפריע להם. אבל פעם בשעה שעתיים אתם עושם איזה "פיפס" כדי להזכיר זה לזה, אתם מבינים מה שאתם עושים. אחרי השיעור אתם נשארים חמש, עשר דקות וכותבים לכם איזו משימה להיום שאותה צריכים לעשות. אחרת זה לא ילך.
זה שייך גם לכול הקבוצות, לכול העשיריות וגם לחברים הווירטואליים מאירופה, מצפון אמריקה, לכולם. כל אחד ואחד צריך להיות שייך לאיזו קבוצה שדואגת לערבות. לבנות עסק רוחני משותף, זה מה שאנחנו צריכים. מה הרווח שלנו? הרווח שלנו הוא החיבור שבו מגלים את הבורא. איך עושים עסקים אחרים בעל מנת לקבל בתוך הדעת? אותו דבר. ההבדל רק בכוונה.
קריין: קטע 6 על פי רב"ש אגרת מ'.
"לאהבת חברים מגיעים ע"י "וקנה לך חבר". שע"י מעשים קונה את לבו של חברו. כי אפילו שמרגיש שלב חברו הוא כמו אבן, אבל אם הבורא בחר בו, שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה, אזי הוא צריך לקנותו ע"י מתנות, שהם עושים חלל בלב חברו, וע"י הרבה מתנות נעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות. ומכל מתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה לשלהבת. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים."
(על פי רב"ש - ב'. אגרת מ')
אתם רואים? חיבור. איך זה נעשה? משנאה לאהבה. השנאה היא דווקא חומר דלק, כמו הדוגמה של הפתילה והנר. יש שנאה, דחיה, רצון לקבל שלאט לאט הוא דווקא נותן את הדליקה. ההתנגדות שלו, התנגשות שלו זו הפתילה שהיא מצד אחד נמצאת בשמן, מצד שני היא דווקא מביאה את המאור.
קריין: שוב.
"לאהבת חברים מגיעים ע"י "וקנה לך חבר". שע"י מעשים קונה את לבו של חברו." כי המעשים שלנו הם דברים פשוטים, אנחנו לא צריכים להביא אחד לשני פרוסת לחם, אנחנו צריכים להראות תמיכה זה לזה, "אני מוכן לתת לך יד כי בלעדיי לא תצליח", בזה אתה מראה לו את האהבה, הדאגה. "כי אפילו שמרגיש שלב חברו הוא כמו אבן, אבל אם הבורא בחר בו, שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה, אזי הוא צריך לקנותו ע"י מתנות, שהם עושים חלל בלב חברו, וע"י הרבה מתנות נעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות. ומכל מתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה לשלהבת. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים."
(על פי רב"ש - ב'. אגרת מ')
אני שאל את עצמי מספר פעמים ביום, מה עשיתי, איזו טובה עשיתי לחבר שיראה שאני אוהב אותו, שאני נותן לו יד להוציא אותו מהבור. אני חייב את זה לעשות. לא מדברים על רגשות אמיתיים, זה הבורא עשה בנו בור שחור, אלא על מה אנחנו צריכים לעשות. להראות לחבר שאני נותן לו יד.
אני נמצא בקבוצה שהבורא בחר בחברים שלי ואמר "קח לך". לכן אני צריך בעצם להראות לו בזה שאני כן מוכן לקבל את השיטה, את התרגילים, כל מה שהוא נותן. אני נמצא ליד רצונות שהם סמוכים אלי במערכת האדם הראשון, אני חייב להתקשר אליהם. ולא אכפת לי שאת לב חברי אני מרגיש כאבן, זה לא חשוב לי, ההיפך, אז יש לי אפשרות עוד יותר להשתדל להמיס אותו, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". פשעים שלו ושלי, בינינו. אז אני דווקא רוצה להמיס את האבנים האלו. אין מתנה יותר טובה לחבר, כי בשבילו המתנה הכי גדולה היא להשיג את מטרת החיים, אז זה שאני נותן לו יד זו מתנה גדולה.
קריין: קטע 7 על פי רב"ש, "מה לדרוש מאסיפת חברים".
"אהבת חברים שבנויה על אהבת הזולת, שע"י זה הוא יכול להגיע לאהבת הבורא. הוא ענין, לא שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים, ולא לפי תנאים איך שהם מתייחסים אלי. וע"י יגיעה זו, הוא מקבל מלמעלה יכולת לאהוב את החברים והבורא."
(על פי רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
אני לא מתפעל מזה שכל החברים נראים לי אטומים, עייפים, אין להם עכשיו בלב ובראש את כל עניין העבודה הרוחנית, ובכלל אני פונה אליהם כמו לקיר. זה "עיניים להם ולא יראו", הבורא מסדר את הדברים כך. עליי לפנות, לבקש, לדרוש, לבכות, לא חשוב, העיקר להשתדל קצת להמיס את הלבבות. אני מוכן לשפוך את עצמי, שאני הקטן ביותר, אבקש מהם, אדרוש, אנענע, לא חשוב, בכל מיני צורות, רק העיקר שאני מעורר אותם לחשוב על החיבור שלנו. בזה אני דואג כמה פעמים במשך היום לקבוצה בפועל. תנסו, ומיום ליום תגידו כל אחד לשני באיזו צורה עשיתם, מה עבר עליכם בקשר למאמץ לחיבור.
שאלה: את הפעולה הזאת אני עושה עם כוונה להציל את עצמי או להציל אותם?
להציל אותם, להציל את עצמך יהיה רק על ידי זה. אם אתה לא מציל אותם, אתה לא מציל את עצמך.
אתם נמצאים באיזו רפסודה בים סוער ולכל אחד יש תפקיד ואתה רק נמצא באמצע הרפסודה הזאת, והיא כולה הולכת להתפרק, אז אתה דואג לעצמך או אתה דואג שהם יתפקדו כמו שצריך? אפילו בעל מנת לקבל אתה מבין שצריכים לדאוג להם. על מה אתה עכשיו דואג שלא תהייה מלחמה? אתה דואג שהם יעמדו בגבולות בכל מקום בכוח נכון וכן הלאה, גם כאן. "אין אדם מציל את עצמו מבית האסירים". אתה רוצה להציל את עצמך? בבקשה, תדאג שיהיה להם כוח, תתפלל עבורם שהם יוציאו אותך, זאת הפעולה הנכונה ביותר.
שאלה: האם החיסרון המשותף שלנו הוא בעצם שיניב את הרווח המשותף אותו אנחנו רוצים להשיג?
כן. וודאי. הכול רק לכיוון אחד. הכול רק משותף. ברוחניות אדם לא נראה, לא נחשב. תתאר לעצמך מערכת אלקטרונית ורק רכיב אחד, כבל או נגד או משהו, מה הוא יכול לעשות? אם מתחברים בצורה נכונה יחד, אז כבר יכולים להוציא איזה פעולה החוצה מעצמם. רק תחשבו, עניין מאוד מעניין, יש לך סליל, כנגדו נגד, כנגדו כבל, הם יכולים יחד לייצר גל, כל אחד מהם לא, רק התנגדות. לכל אחד יש התנגדות. בכבל התנגדות משלו, בסליל התנגדות משלו ובנגד התנגדות משלו, אבל כשהם מחוברים נכון ביניהם אז הם יכולים לייצר את הגלים. רק בחיבור. מתוך זה שהם שונים ונמצאים בהתנגדות זה לזה, בהתנגשות. זה נכנס וזה יוצא, ככה הם עובדים. בגלל שהם שונים אז האנרגיה נכנסת לזה ואחר כך לזה, ואחר כך אל ההוא וכן הלאה.
על זה בנויה כל מערכת הטבע, בצורה ביולוגית או חשמלית, לא חשוב מה. כך בקבוצה אותו עיקרון. רק בחכמת הקבלה זה נקרא שאם זה עולה זה יורד, אם זה יורד זה עולה, וכך זו התנועה. על ידי התנועות האלה בעשירייה, אם אנחנו מחוברים וכולם בתנועות, אנחנו מייצרים את כוח ההשפעה ומאיתנו כבר יוצאת השפעה לבורא ואז האור העליון נכנס לתוך המעגל שלנו, מתגלה לפי הקצב ולפי העוצמה שלנו ואנחנו כבר מתחילים להיות באמת המשפיעים, דומים לו. למה דומים לו? זה נקרא "ניצחוני בניי", הוא רוקד לפי מה שאנחנו רוקדים, לא יותר ולא פחות ובאותו סגנון. כך זה עובד המעגל בנשמה. זה נקרא שהה-ו-י-ה בכמה שהיא משתפרת, משתנה, היא מגלה את האור, לאור אין שום צורה, אלא עד כמה שהה-ו-י-ה היא משתדלת, מתחברת, אז האור מתגלה בנרנח"י שלו, בכל מיני האופנים. זאת העבודה. אבל רק ביחד, רק בלסגור את המעגל.
קריין: ציטוט שמיני, על פי רב"ש ג', "ברית מלח".
"ברית הוא כנגד השכל. כריתת ברית עושים שנמצאים ביחסים טובים, אבל משתמשים בברית בעת שכל אחד נמצא בטענות על השני. שאז הברית שעשו מחייב להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. וכך שעולה רצון לפגוע בשני, יש עצה להזכיר את הברית ולהחזיק את האהבה והשלום. וכך כל קריבות בעבודת ה' היא ע"י ברית, שזה היסוד."
(על פי רב"ש - ג'. מאמר 738 "ברית מלח")
ברית יכולה להיות רק בין ניגודים. תקראו אולי איזשהו מאמר, צריך להשיג, על איך שהגוף שלנו פועל. כמה מזיקים ישנם לנו בגוף, וכמה אנחנו צריכים אותם כשהם אוכלים זה את זה ומנקים את הגוף. חצי מהגוף פועל לרע וחצי מהגוף פועל לטוב, והאיזון ביניהם זו דרגת הבריאות. וככה זה בטבע. רצו להרוג את הזאבים, מיד זה פגע בצבועים נגיד ועוד כל מיני כאלה דברים או בציפורים. עכשיו נמצאים בדאגה שהדבורים נעלמות, זו באמת מכה גדולה מאוד, אנחנו חיים מתוך העבודה שלהן.
אין, אין רע ואין טוב. רע זה חוסר איזון, טוב זה איזון. לכן אסור להשמיד שום דבר שבעולם, כמו שבעל הסולם כותב ב"שלום בעולם", "כל דבר שישנו במציאות, טוב או רע, או אפילו היותר רע שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור לבערו כליל מעולם. אלא שמוטל עלינו רק לתקנו ולהביאו למוטב." ועוד ועוד. לכן לא, לא להסתכל על הרע, וגם על הטוב לא להסתכל. רק על הקשר, שהכול צריך להיות כאחד. על זה כתוב "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו"1. שלמות, השלמה.
סדנה
למה יסוד ההתקרבות נבנה על ידי הברית? למה ברית וערבות הם יסוד של החיים הרוחניים, התקרבות לבורא, גילוי הבורא? למה דווקא על ידי ברית וערבות? אנחנו לא צריכים להרוס שום דבר, אנחנו רק צריכים להשלים. לכן כשמתגלה הרע, אז נמצאים דווקא בהבנה שהגיעה הדרגה הבאה. אני רק צריך לדעת איך לממש אותה, אבל הכול "ויהי ערב ויהי בוקר"2.
למה יסוד ההתקרבות נבנה על ידי הברית?
*
קריין: קטע הבא, קטע תשיעי, על פי "זוהר לעם", "הקדמת ספר הזוהר", "שתי נקודות", 121.
"עד שזוכים להפוך כוונת הרצון מע"מ לקבל לע"מ להשפיע, נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי מרחיקים אותנו מהבורא. אבל אם אנו מתגברים עליהם, אז נהפכים כוחות הפרוד לחיבור, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק."
(על פי זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר. שתי נקודות, 121)
מה הקשר בין המנעולים, זאת אומרת הפרעות, בעיות, בלבולים, כל מיני מניעות שיש לנו בדרך, לברית, לערבות, ללמעלה מהדעת? איך זה שייך לזה? עוזר, מנוגד? מהם המנעולים ומה ההפך מהם?
*
קריין: קטע הבא, קטע עשירי, על פי רב"ש, "בא אל פרעה".
"כתוב, "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים". שאף על פי שהרע של אדם, אהבה עצמית, רוצה להפרידו מהשפעה, ואין סיכוי לצאת משליטתה – תדע שזו אמת, וחייב להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, תכונת השפעה. שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים"."
(על פי רב"ש - א'. מאמר 19 "בא אל פרעה - א" 1985)
זאת אומרת, אפילו שהרע של האדם, האהבה העצמית, שהוא רואה שזו האהבה העצמית, ממש מונחת כחרב על צווארו, שרוצה להרוג אותו, הוא לא רואה שום סיכוי בכלל להתקיים אפילו בחיים הגשמיים שלו, שנראים לו ריקים וחשוכים, אבל הוא גם קובע שזה מפריד אותו מהשפעה, שגם לזה לא יכול להגיע. האהבה העצמית היא ממש חונקת אותו ולא נותנת לו לזוז. אין סיכוי לצאת משליטתה. דווקא כאן הוא צריך להבין שזו עזרה גדולה מהשמיים.
איך יכולים להיות שני הדברים האלה בבת אחת? לא יכולים להיות. קודם זה ואומר על זה, קודם מגיע מצב של ייאוש וחוסר אונים וחושך, ובכלל לברוח מכל החיים האלה. לא רק מהעבודה הרוחנית, בכלל, כי אין תועלת מכלום, אז הוא צריך להגיד כמו שכתוב, "שתדע שזה אמת". המצב אמת וחוסר הכוחות שלו זה אמת. "וחייב להאמין שהבורא כן יכול לתת לו" את היד, לעזור. ש"יד ה' לא תקצר"3.
סדנה
איך בכל זאת אנחנו בונים סביב האדם חגורת ביטחון, כי אם כתוב בורא, זה רק דרך הקבוצה, לבד הוא יכול להסתובב עוד כמה עשרות שנים, זה לא יעזור לו. רק דרך הקבוצה. שיביאו לו הרגשה, הבנה, כוח, תקווה, שכן יש כאן חברים ויש כאן בורא שנמצא, נסתר בתוכם, והם יכולים להציל אותי. שיזרקו את החבל, שיתנו לי יד, ואז אני ניצל. איך אנחנו בונים כזאת שמועה, הרגשה, הבטחה בתוך החברה? כי זה דבר שחייבים לבנות, זו חגורת הביטחון שלנו, שאם באות כל מיני שאלות, בעיות, ייאושים, מצבים שאני ממש מרגיש את עצמי יותר גרוע ממוות, מפני שיחד עם זה, אני מראש השקעתי כוח בזה שתהיה לי חגורת ביטחון, אז בכל זאת ייקחו אותי לטיפול נמרץ. אני בניתי מראש את המקום הזה, כדי שהמומחים, החברים שלי והכול יוכלו להחיות אותי. אז איך בונים אותה, כי בלי זה לא נינצל?
*
שאלה: אני רוצה לשאול דווקא על הסדנה. אני שומע ממך כבר כמה פעמים שאתה אומר לנו, "אם אתם רוצים דברו ביחד", יש מזה המון רעשים ואנחנו ממשיכים, אבל אני לא מרגיש שזה יותר מחבר.
תסתדרו ביניכם. אני רוצה מהסדנה חיבור. שהראש יהיה כמה שיותר ריק והלב מלא. זה הכול.
שאלה: האם צריך להגיע למצב שההזדקקות לחברה והעזרה לחברה מקבלים יחס שווה?
זה כבר איזון. ודאי שזה רצוי, אבל בכמה שאני נותן, כך אני יכול לקבל. וודאי שבמידת ההתרוקנות שלי כלפי החברה כך אני יכול לקבל מהחברה. אבל זה אחר כך.
שאלה: אתה כל הזמן אמרת, "אנחנו צריכים לתת יד לחבר". עד עכשיו עוד לא ברור לי מה זה נקרא באמת פרקטית לתת יד לחבר?
כל הזמן לחשוב עליו, על כל אחד ואחד, ובפועל להעלות להם מצב רוח, תקווה בהשגת המטרה הקרובה.
תלמיד: הרגשתי שהשיעור הזה היה מאוד אינטנסיבי, אבל לא היה לנו מספיק זמן כדי להתעמק בכל אחת מהנקודות.
מה אני אעשה בכנס? אנחנו נמצאים כאן איתכם שעתיים, ובכנס יש לי רק שלוש או ארבע שעות, אבל יש גם קצת שאלות, תשובות, כל מיני דברים, ושיר באמצע.
תלמיד: אז אולי אנחנו צריכים לחלק את הזמן, כי יש הרבה מאוד דברים. ויוצא שברגע שאנחנו מגיעים לאותה נקודת התפילה, אנחנו כבר עוברים למשהו אחר.
כך זה יהיה תמיד, כל עוד זה לא ייכנס לפועל, ואז אתה תהיה בזה. ולדבר על זה עוד ועוד, אין לזה סוף. תנסו לממש את זה במשך היום, זו הנקודה. יש לכולכם את השאלות בטלפון, אז תקרא, תחשוב, ותדבר עם האחרים מתי שאפשר. אני נותן רק טעימות. כמו למשל לפני החתונה, אתה מגיע לאולם כדי לסכם את כל הדברים שיהיו בחתונה, אז נותנים לך לטעום מזה ומזה, ואתה בוחר את מה כן ואת מה לא להזמין וכן הלאה. אז כאן אנחנו מתכוונים לטעום משהו טוב לחתונה, ואת כל יתר התרגילים אתם צריכים לעשות ביניכם. כי אין זמן, אתה רואה איך עברו כבר שעתיים, והשארתי רק עשר דקות לשאלות.
תלמיד: ולגבי השאלה ששאלת קודם, מה משתנה, אז מה שמשתנה זה שאחרי השיעור אתה מתחיל לראות את גדלות החבר.
יפה, כן.
שאלה: אני רוצה לשאול לגבי היחס שאמרת בין רע לבין טוב. האם אני צריך להשתוקק להבין מהו המצב המתוקן?
ודאי, אתה צריך לראות אותו לפניך, איך הוא המצב המתוקן. מה זה נקרא "המצב המתוקן"? קודם כל זו קבוצה מחוברת לפי התקן שכולה למעלה מהדעת, ואז מתגלה בה הבורא. התנאי למעלה מהדעת נקרא "כוח הבינה", כוח ההשפעה ששורה בין החברים. ובכוח ההשפעה ובכוח הבינה שזה אור החסדים, מתגלה אור החכמה שזה הבורא. זה מה שאני רוצה, הכול נמצא לפניי.
תלמיד: אם זה המצב המתוקן, אז איפה הפער בין טוב לבין רע במצב מתוקן? במצב המתוקן הרע קיים?
הוא נמצא בפנים. הוא נותן לנו את הכוח לטוב. לרצון להשפיע אין כל כך כוחות. אין. הוא רק משנה את הכיוון, את הכוונה, אבל כל הכוח בא מהרצון לקבל. יש לך רצון לקבל וזהו, הבורא ברא רק רצון לקבל. על פני זה, אם אתה הופך את הכוונה שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מזה יש לך את כל הכוח. מאיפה יש לך כוח בכוונה על מנת להשפיע? מפני שזה הבורא, הגדלות שלו. זאת אומרת, אני מגלה נרנח"י בזה שאני משנה את היחס שלי, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זאת אומרת מעדיף השפעה על פני הקבלה. אז נדלק האור הגדול. אבל לא שאני מדליק אותו, לא שבי חומר הדלק, לא. זה בא מתוך האור עצמו.
שאלה: כנגד מה בונים ברית וערבות, מי האויב הזה שכנגדו בונים ברית וערבות?
אני האויב, אני שונא את זה. האני שלי.
תלמיד: מה זאת אומרת האני שלי?
האגו שלי, הלב שלי.
תלמיד: אז כל אחד נגד האגו שלו?
כן, ודאי. אני בעד חיבור? לא. בעד ערבות? ודאי לא. בעד ברית? לא. אני בעד בורא. איזה בורא? שיבוא וישרת.
תלמיד: אז לא ברור איך לבנות את הברית הזאת.
רק על ידי תמיכה הדדית.
שאלה: אני מחפש דרך שהחברים יבינו שאני עובד על לאהוב אותם. איך אני מעביר להם את המסר הזה?
בפועל, תגלה להם. כל פעם תגיד להם, כשאתה נמצא בקבוצה, "אני מאוד רוצה לאהוב אתכם, תסבירו לי כל פעם קצת איך זה אפשרי?". וזה ילך. אני אומר לך, לך זה ילך טוב.
תלמיד: להגיד להם?
תגיד, ודאי, אהבה צריכים לגלות. כך אנחנו לומדים את זה.
שאלה: אם אנחנו מגלים את האור, את הטוב דרך הרע, איפה כאן דרך "אחישנה", כי אם אנחנו הולכים דרך הרע זה דומה יותר לדרך "בעיתו"?
לא, אם אנחנו בעצמנו מעוררים את הכוח הטוב, זה נקרא שאנחנו הולכים על דרך "אחישנה". אם אנחנו לא יודעים איך לעורר, לא יכולים לעורר את הכוח הטוב, או בכלל לא מבינים וזה בכלל מנותק מאיתנו, אז אנחנו מתקדמים בדרך "בעיתו". אבל גם דרך אחישנה וגם בעיתו זו דרך רוחנית. גם בעיתו היא דרך רוחנית, אלא הדרך שבה העולם מתקדם זה סתם, זה נקרא דרך של "ההתפתחות הגשמית" בלבד. זאת אומרת, בדרך הרוחנית יש לנו קטעים בדרך שאנחנו מתקדמים בדרך "בעיתו", שלא כל כך [מתקדמים], מזניחים, לא כל כך יכולים, ויש כאלה שמצליחים להתקדם בדרך "אחישנה". מה שאין כן, דרך בעיתו הגשמית, שם זו האבולוציה, על ידי מה שנקרא "הטבע העיוור", וכך מתקדמים.
(סוף השיעור)