שיעור בוקר 10.02.25 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 557, מאמרי "שמעתי",

מאמר ל"ח. "יראת ה' הוא אוצרו"

קריין: בעל הסולם, עמ' 557, "שמעתי", מאמר ל"ח, "יראת ה' הוא אוצרו".

לח. יראת ה' הוא אוצרו

שמעתי י' ניסן תש"ז

"אוצר נקרא הכלי, ששם נותנים את הרכוש. למשל, תבואות נותנים במחסן, ודברים יקרי ערך נותנים במקום יותר שמור. זאת אומרת, שכל דבר המתקבל נקרא בשם יחס לאור. והכלי מוכרח להיות, שיוכל לקבל את הדברים, כמו שלומדים "אין אור בלי כלי". זה נוהג אפילו בגשמיות.

אולם מהו הכלי ברוחניות, שנוכל לקבל בתוכו את שפע הרוחניות, מה שהבורא רוצה לתת, שהכלי הזו יהיה מתאים להאור? היינו כמו בגשמיות, שהכלי המתאימה להדבר שנותנים בתוכו, צריך יחס משותף. כדוגמת, שאין אנו יכולים לומר, שיש לנו אוצרות יין, השמורים שהיין לא יתקלקל, שפכנו אותם בשקים חדשים. או שלקחנו הרבה קמח בחביות. אלא כמו שנהוג, יין, הכלי שלהם חביות וכדים. וקמח, הכלים שלהם הוא שקים, ולא חביות. וכדומה.

ובהאמור נשאלת השאלה, מה הכלי הרוחני, שמהכלים האלו אנו יכולים לעשות אוצר גדול משפע עליונה. לפי הכלל, שיותר משעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, היות שרצונו ית' הוא להטיב לנבראיו, וסיבת הצמצום, אנו צריכים להאמין, שזהו לטובתנו. ובטח הטעם הוא, משום שאין לנו כלים המתאימים, שיוכל להיות שם את השפע, כדוגמת כלים גשמיים, שצריכים להיות מתאימים להדבר שנותנים שמה. ומשום זה אנו צריכים לומר, אם אנחנו נוסיף כלים, אז יהיה במה להחזיק שם תוספות שפע.

על זה בא התשובה: "אין להקב"ה בבית גנזיו, אלא אוצר של יראת שמים בלבד" (ברכות ל"ג).

אמנם יש לפרש מהו יראה, שזהו הכלי, שמהכלי הזו עושים אוצר, ומכניסים לתוכו כל הדברים החשובים. אז זצ"ל אמר, יראה הוא כמ"ש אצל משה, שאמרו חז"ל "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט" (ברכות דף ז.). וענין יראה הוא, שמתירא מפני התענוג הגדול שיש שם, ולא יוכל לקבלו בעל מנת להשפיע. ובשכר זה, שהיה לו יראה, בזה עשה לעצמו כלי, שיוכל לקבל בתוכו השפע עליונה.

וזהו עבודתו של אדם, וחוץ מזה אנו מתיחסים הכל להבורא. מה שאין כן יראה, כי המשמעות של יראה הוא, שלא לקבל, ומה שהבורא נותן, הוא נותן רק לקבל, וזה ענין "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

ולהכלי הזו אנו צריכים, כי אחרת אנו נהיה נקראים שוטה, כמו שאמרו חז"ל, "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". שפירושו, כי הס"א יוציא מאתנו השפע, אם אין אנו יכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, שאז זה הולך לכלי קבלה, שהוא הס"א והטומאה.

וזה ענין "ושמרתם את המצות". כי ענין שמירה הוא סוד יראה. והגם שטבע האור ששומר את עצמו, שפירושו שמטרם שרוצה לקבל את האור לכלי קבלה, האור מסתלק, מכל מקום, האדם בעצמו הוא צריך לעשות זה עד כמה שאפשר, כדברי חז"ל "תשמרו עצמכם מעט מלמטה, ואני אשמור אתכם הרבה מלמעלה".

ומה שאנו מיחסים את היראה לבני אדם, כמו שדרשו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", הוא משום שהכל הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה.

ובכדי לקנות את היראה הוא ע"י סגולת תורה ומצות. היינו, כשהאדם עוסק בתו"מ על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה.

ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ. וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע.

כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה.

זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תו"מ. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע.

והסיבה, שהשכר ועונש אינו מגולה ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, הוא מטעם, שהבורא רוצה, שכולם יעבדו בשבילו ולא לתועלת עצמם. שהוא בחינת שנוי צורה מהבורא. ואם השכר ועונש היה מגולה, אז האדם היה עובד מטעם אהבת עצמו. היינו, שהבורא יאהב אותו. או משנאת עצמו, היינו שהיה מפחד שהקב"ה ישנא אותו. נמצא, שכל הסיבה לעבודה הוא רק האדם, ולא הבורא. והקב"ה רוצה, שהוא יהיה הסיבה המחייבו.

ובהאמור יוצא, שיראה הוא דוקא בזמן, שהאדם מכיר את שפלותו, ואומר, שזה שהוא משמש להמלך, היינו שהוא רוצה להשפיע לו, לזכיה גדולה יחשב לו זה. ואין לו ערך מה שיוכל לומר, עד כמה שהשימוש הזה חשוב בעיניו. כפי הכלל, שבאדם חשוב מה שנותנין לו, נחשב כאילו קיבל ממנו, כידוע. ובטח לפי שופלותו של אדם, איך שהוא מרגיש בעצמו, בשיעור הזה הוא יכול להתחיל להעריך את גדלותו של ה', ויתעורר בו חשק לשמשו. מה שאין כן אם האדם בעל גאווה, אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

וזה ענין ששוטה, ורשע, וגס רוח הולכים ביחד. והטעם הוא, היות שאין לו יראה, שפירושו, שאין הוא יכול להשפיל עצמו לפני הבורא, ולומר, שלכבוד גדול יחשב לו זה, שהוא יכול לשמש אותו בלי שום תמורה, אז אין הוא יכול לקבל בחינת חכמה מה'. אז הוא נשאר שוטה. ומי שהוא שוטה, הוא רשע, כמו שדרשו חז"ל "אין האדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"."

תלמיד: קראנו עכשיו בסוף טור ב' עמוד 558 "אם האדם בעל גאווה, אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"." מה עושה אדם בעל גאווה בשביל להתקדם?

צריכים לטפל בגאווה, שאדם לפחות לא יתגאה בזה שהוא נמצא בגאווה. שיבדוק עד כמה הגאווה שולטת בו.

תלמיד: הוא גם כותב קצת מעל זה, ש"אם הוא עובד מטעם שנאת עצמו, זאת אומרת שהוא מפחד שהקב"ה ישנא אותו". זו הסיבה שבגללה אנשים שונאים את עצמם, הם מפחדים שהקב"ה ישנא אותם?

הם מפחדים מהבורא ודווקא בגלל זה הם רוצים למחוק את הגאווה שמתעוררת מהם.

תלמיד: כתוב "תשמרו עצמכם מעט מלמטה, ואני אשמור אתכם הרבה מלמעלה"." מה זה נקרא לשמור עצמנו?

נותנים לך דוגמאות מלמעלה עד כמה אתה יכול לראות שאתה שייך לעל מנת לקבל ולא לעל מנת להשפיע, ולפי זה אתה קובע עד כמה הבורא ישמור עליך.

תלמיד: בתחילת המאמר הוא מדבר על כלים ועל סוגי כלים והקשר בין הכלי לאור. איך מכינים כלים נכונים?

על ידי זה שמכינים את האור, מהו אותו הכוח שאנחנו רוצים שיגדל ולא שאנחנו נזלזל בו.

תלמיד: כלומר החיבור בינינו בעשירייה לפי כל מה שאנחנו לומדים זה נקרא לא לזלזל באור?

נגיד.

תלמיד: מה זה נקרא לא לזלזל באור?

שכל מעשה השפעה יהיה אצלנו הנבראים כמעשה גדול וראוי לפרשו, לשמשו, להעריכו.

תלמיד: כתוב "ובהאמור יוצא, שיראה הוא דוקא בזמן, שהאדם מכיר את שפלותו". למה יראה היא דווקא בזמן שאדם מכיר את שפלותו?

בזמן שאדם מכיר את שפלותו, יוצא שאת ההארה הוא לא מייחס לעצמו, אלא מייחס את זה לכוח עליון. הבורא מראה לו מצב מסוים, והאדם, לפי ההרגשה שלו מעמיד את עצמו נכון מול מה שמראים לו. יוצא שאדם צריך להגיע למצב שהוא יזהה את מצבו האמיתי יחד עם הבורא.

תלמיד: אם אני די בטוח שאני גנב, ואם הרצון לקבל ירצה, די ברור שהוא יקבל משהו גדול, ברור שירצה את זה לעצמו. איך אני יכול מהנקודה הזו לבנות איזה מקום, איזה יחס, שהוא לא גנבה? מאיפה להתחיל לבנות את המקום החשוב הזה, המקום ששם הרצון לקבל לא יתפרץ ויגנוב, שלא תהיה לו נגיעה?

אנחנו צריכים לעבוד בחלוקת השטח, ומה הם העניינים על מנת להשפיע ועל מנת לקבל, ושהגבול ביניהם יהיה באמת כל הזמן שמור יותר, ומבורר יותר.

תלמיד: האם את הגבול הזה האדם עושה או שזה כוח שניתן מלמעלה?

לא, מכל הנתונים שהאדם מקבל הוא צריך לבנות את הגבול הזה בעצמו.

תלמיד: בהתנגדות מלמטה, במאמץ מלמטה?

בעזרה מלמטה?

תלמיד: במאמץ?

במאמץ.

תלמיד: כתוב ""בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט"". למה דווקא מי שמסתיר את ה', הוא זוכה לראות את ה'?

הוא מסתיר את הכלים שלו שבהם עדיין לא מסוגל בדיוק לאתר איפה הבורא נמצא בתוך הכלים האלו או למעלה מהם, ושם בונה את הגבול דקדושה.

תלמיד: האם אפשר לבקש מהבורא שיעזור לברר את הכלים האלה או זה אדם בעצמו מנסה לברר את הגבול של היראה? מה עבודתו של האדם ואיפה הוא פונה לבקשה, "אני כבר לא יכול, עד לפה, עכשיו אתה תעשה", את הכלים האלה האדם בונה?

כן.

תלמיד: מהי ההגדרה של יראה, שהוא מפחד שימעט לעשות נחת רוח?

כן.

תלמיד: מה זה גורם לאדם לעשות על הכלים שלו, כמו שכתוב פה על משה, מה היראה מפעילה באדם?

היראה מפעילה באדם ביקורת יותר ממה ששייך לכלים שלו.

תלמיד: הביקורת הזאת מאפשרת לו לעבוד עם הכלים הנוכחיים?

כן.

תלמיד: איך, מה הביקורת בונה בכלים האלה שהם הופכים להיות עכשיו כלים שאפשר להכניס בהם את האור הנכון? מה ביראה הופך את הכלי להיות הכלי הנכון?

זה שאדם יודע איך להשתמש בהם ונזהר יותר מקודם, ופשוט רואה שבדברים האלה הוא עדיין צריך בירורים ועזרת הבורא.

תלמיד: אם רק ללמוד על כמה הכלי לא מתאים, אז אני מבין אבל זה לא מפתח את היחס הנכון של ההשפעה אלא זה מפתח הכרה בשפלות.

זה נכון, אבל כשהוא מתחיל לעבוד על זה, הוא כבר מחלק את היחס שלו לכלים האלו בכמה רמות, מהדברים האסורים לגמרי לדברים האפשריים, ובין אלו לאלו יש לך מלא אפשרויות.

תלמיד: מה זה העניין של לעשות את השמירה כדי להגיע לזכירה? מהי הזכירה?

זכירה זה "בזכרי בו אינו מניח לי לישון"¹, זאת אומרת שהזכירה היא יותר משמירה. היא באה מצד האדם, והאדם מפתח את ההרגשה הזאת והיא מזהירה אותו מלהתקדם לגבול בין האפשר והאסור.

תלמיד: השמירה זה יותר בירור והזכירה זה כבר לפעול בצורה אקטיבית להשפעה, אפשר להגיד ככה?

נראה בהמשך.

תלמיד: האם גם את השמירה וגם את הזכירה צריך לבקש מהבורא שייתן?

כעיקרון כן.

תלמיד: כתוב שמטעם שינוי צורה אין האדם והבורא יכולים לדור במדור אחד. אתה הזכרת גבול שצריך לעשות בין על מנת להשפיע לעל מנת לקבל. מהו אותו הגבול שצריך לבנות בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע. איך בונים אותו, איך שומרים עליו?

מתוך הרצון, כי ברצון שלי אני מבדיל בדיוק איפה זה אני בעל מנת לקבל ואיפה זה אני בעל מנת להשפיע, ובמה אני מבדיל בין שתי צורות היחס שלי מ-על מנת לקבל, ל-על מנת להשפיע. וכך אני ממיין את כל הדברים שמתבררים לפניי.

תלמיד: איך האדם יכול לסדר את עצמו יחד עם העשירייה ולבנות את הגבול הזה ביחס שלו לחברים, ביחס שלו לחיים?

ככל שהם מחטטים בתוך כל מה שיש בכל אחד מהם, ככל שהם זוכרים ומרגישים שהם צריכים להחזיק את עצמם מעל הקדושה, כך הבורא מראה להם.

תלמיד: אפשר להגיד שהגבול זו היראה מצד התחתון, הערכה?

כן.

תלמיד: הבורא נותן לנו אהבה, מצדנו אנחנו יכולים לתת יראה. אז מה המשותף? מה זה נקרא אהבת ה' אם כל מה שהנברא יכול לתת זו יראה?

איפה שהאדם שומר את הגבול בין להשפיע לבין לקבל לעצמו, ככל שהוא דואג לזה, יוצא שזה עוזר לו.

תלמיד: מה זה אומר שהיראה צריכה לרכב על תורה ומצוות?

שהעיקר ללמוד איך להקים את היראה מתרגילים שאנחנו מקבלים מהתורה.

תלמיד: אני מרגיש שרק היראה כביכול מתקנת כל פעם את היחס שלנו לבורא.

כן.

תלמיד: מהו היחס המיוחד שדרכו הבורא נותן לנו להבין שזה לא בכוחותינו, שזה לא אנחנו, שהכול בא מהבורא? למה הוא נותן לנו כל פעם לבנות את היחס המיוחד הזה?

כי בהרגשה שלך ליחס הזה, לחלוקה הזאת, אתה בונה בדיוק את הגבול בין קדושה לטומאה.

תלמיד: אז איך לשמור על זה? איך שומרים את היחס הנכון והמתאים שהכול מגיע מהבורא?

מה שמגיע לך, תשתדל לבצע ותראה איך ובמה נבנה הגבול בין קליפה לקדושה.

תלמיד: הגבול הזה נוצר בינינו, בין החברים?

לא.

תלמיד: איפה הגבול הזה?

בינינו לבורא.

תלמיד: אבל היחס שאני מקבל מהבורא מגיע מתוך הקשר שאנחנו בונים בין החברים?

גם נכון.

תלמיד: איך לבדוק את הגבולות האלה? איך אנחנו בודקים שאנחנו נשארים במסגרת היחס הנכון לבורא? הגאווה יכולה לקחת אותך למקומות שאתה חושב "מה אני צריך את החברים, מה אני צריך את הבורא, אני יכול לבד".

אנחנו צריכים רק ללכת קדימה ולהשתדל כל פעם לשמור על מה שאומר לנו הבורא.

תלמיד: איפה אני שומע את האמירה של הבורא "תיזהר, עד פה. מפה והלאה צמצום. אני רוצה לתת לך אבל אתה לא צריך לקבל, תעצור". איך לבדוק שאני לא חוצה את הגבול?

אם אתה מקיים את מה שאתה מקבל מהבורא, אתה בזה בונה את הגבול.

תלמיד: אם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", מי מלמד אותי איך לפעול ביראה?

הבורא עושה הכול, על זה אין לנו מקום לשאול.

תלמיד: הכול הוא עושה, גם מביא אותי לפעול ביראה?

כן.

תלמיד: איך הוא מלמד אותי לפעול ביראה כלפיו?

על ידי כל מיני תרגילים.

תלמיד: איך אדם מגיע למצב של זכירה, למצב שהוא זוכר כל הזמן שהבורא הוא הגורם והסיבה להכול?

זה גם על ידי תרגילים.

תלמיד: אמרת שאדם צריך להגיע למצב שיחד עם הבורא הוא יזהה את מצבו האמיתי. יחד עם הבורא הוא מזהה את המצב האמתי שלו?

כן.

תלמיד: איך ביחד עם הבורא אני מזהה את המצבים שלי, בעיקר את המצב השפל? איך מגיעים להיות במצב יחד אתו ולא לעשות את תהליך הבירור לבד?

מתוך זה שהוא רוצה בכל מקרה לקיים את רצון העליון, האדם נעשה רגיש לכל השפעות הבורא עליו ומתוך זה הוא בונה יחס דומה ליחס הבורא אליו.

תלמיד: אז יראת שמיים, שזה בעצם הדבר היחיד שיש באדם, גם את זה הבורא עושה יחד עם האדם?

את זה במיוחד הבורא עוזר לאדם לבנות.

תלמיד: על פי הדוגמה של יין בכדים, קמח בשקים, מהו הכלי ללשמה?

זה כלי שנמצא בשמירה, בפחד.

תלמיד: בעל הסולם אומר פה "שהכל הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה."

כן.

תלמיד: ואחרי זה הוא אומר שצריך לקנות יראה, ממש לקנות. מה זאת אומרת, "הכל הוא יכול לתת חוץ מיראה"?

כי יראה מתעוררת באדם מתוך זה שהוא מרגיש פער בינו לבין הבורא. ומתוך זה שהוא מרגיש פער בינו לבין הבורא ורוצה לקצר את הפער הזה, העבודה שלו כבר מכוונת למטרה להקטין את הפער הזה עד מאוד, עד אפס, וזה מה שעוזר לו לעבור מיראה ליראה אמתית. מיראת החטא, העונש, ליראה מכך שיגרום לאי נעימות, אפילו הקטנה ביותר, לבורא.

תלמיד: אז למה זה מיוחס לנברא? אומרים שאת היראה הוא קונה, שהבורא לא יכול לתת לו.

כן, את היראה הוא קונה על ידי היגיעה.

תלמיד: במה היא היגיעה, בגדלות הבורא? מהי היגיעה שהתוצר ממנה הוא יראה?

היגיעה נותנת לאדם אפשרות להוסיף בכוח השמירה על הקשר בינו לבורא.

תלמיד: ואז האדם מייחס את התוספת הזו לעצמו? הוא אומר, את זה אני הוספתי ולא הבורא?

הוא סיבב את זה בצורה כזאת שזה הופך את הכלי מכלי של יראה לכלי של אהבה.

תלמיד: כדי שזה יהפוך מיראה לאהבה האדם כבר מייחס את זה לבורא?

כן.

תלמיד: כתוב, "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". האם עלינו להרגיש שכל הקשר איתנו הולך לקליפות ולסטרא אחרא, כדי להרגיש שאם נאבד זאת נאבד הכול?

יש ויש.

תלמיד: אפשר להימנע מזה?

להימנע ממש אי אפשר, אבל הפחד שומר עלינו.

תלמיד: אז אנחנו צריכים לפחד להרגיש שאנחנו מאבדים את כל האור? כי אם אדם מרגיש שאיבד הכול, הוא יכול לפחד שמא זה יקרה לו שוב.

עוד נדבר על זה.

תלמיד: באחת התשובות אמרת שצריך לתרגל את הדברים האלה. אני רוצה לקחת זאת כתרגיל לכנס הגדול. הוא כותב, "וענין יראה הוא, שמתירא מפני התענוג הגדול שיש שם, ולא יוכל לקבלו בעל מנת להשפיע." עוד מעט יתחילו להגיע לכאן חברים מהכלי העולמי, יהיו התכנסויות בכל העולם, המון מקומות בהם נוכל לקבל תענוג, מהתפעלות, מסעודות, מלימוד. ברור לי שכל תקופת הכנס תהיה מלאה בתענוגים ואני מפחד ליהנות בגשמיות, אז יש פה איזה מקום לעבוד. נכון?

כן.

תלמיד: איך לגשת לתקופה הזאת ולבחון שאני ממש נכנס בשער הכנס, על מה בדיוק אני עושה צמצום, מנסה לא לקבל, ועל מה אני לא צריך להתבלבל ופשוט ליהנות מעל הכול. האם עליי להיות באווירה של לא לקבל מחשש שאקבל זאת בגשמיות?

אני לא יכול להסביר, אלה בירורים פנימיים של האדם ולכן לא ניתן שהאחד יפרש לחברו.

תלמיד: זאת אומרת, יכול להיות שלאחד הצמצום יהיה על האוכל ולאחר צמצום על כך שהוא מאוד נהנה לבלות עם חברים?

אנחנו נראה שהבירורים הם יותר עמוקים.

תלמיד: אז איך בדרגתנו לגשת לכנס ביראה?

להגיע כל יום לשיעור בתנאי שאני רוצה בכל פעם על ידיו ועל ידי זה שאחריו, לעבור לראות איך בתוכי נבנה יחס גדול בין טובת הבורא לטובת הנבראים. אנחנו נתרגל לזה.

תלמיד: בעל הסולם כתב שכלי יראת שמיים בא מגילוי גאווה. האם היראה באה מלמטה והגאווה באה מהבורא?

כן, גאווה באה מהרצון לקבל.

תלמיד: אז יראה באה מלמטה וגאווה באה מלמעלה?

יכול להיות. כן.

תלמיד: אם אדם לא מכוון לעל מנת להשפיע, האם נכון שאין לו גם מקום להרגיש תענוגים אמיתיים?

כן.

תלמיד: אז יראה היא גם פחד שאולי לא יהיו לנו כלים אותם נוכל למלא באהבת הבורא, הוא לא יוכל למלא אותם, זה חלק מהיראה שצריכה להיות?

לא, יש לנו בדרך גם את זה, אבל לא זה הכלי העומד לביצוע.

תלמיד: זה לא החשוב?

לא.

תלמיד: איך להבדיל בין פחד גשמי ליראה?

הם נמצאים בשטחים מקבילים שאין ביניהם קשר.

תלמיד: איך לדעת שאני עושה פעולה או מצווה, מתוך פחד או מתוך יראה?

את זה אני לא יודע, אתה צריך לברר.

תלמיד: יש בדיקות או תרגילים כדי לדעת מתוך מה אני פועל?

זה מתברר מתוך הבירורים עם החברים.

תלמיד:. איך מתבטאת היראה מהבורא?

היא מורגשת באדם כחרדה פנימית.

תלמיד: איך זה יוצא לפעולה?

זה כבר תלוי באדם, איך הוא ילביש עליה את הבחינות שלו.

תלמיד: האם יראה ואהבה הן הפכים? האם אפשר להרגיש בו זמנית את שתיהן כלפי הבורא?

כן.

תלמיד: כתוב, "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". מה זה אומר שאדם צריך להשיג יראה שאינה בידי שמיים?

האדם יוצר אותה ולא הבורא.

(סוף השיעור)

---

1. וע"ד שאמר הפיטן בזכרי בו אינו מניח לי לישון.(הקדמה לספר הזוהר, אות ל"א)↩