שיעור בוקר 11.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 05.12.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/dBK837ZC?c=ps3ts4vm&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', אותיות אותיות מ"ה – נ'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק שני, עמוד ס"ד, אות מ"ה.

אות מ"ה

אור החכמה מספיק, ולא היתה מוכרחת

להתגבר ולהמשיך חסדים.

"ואין להקשות, הרי גם מלכות דכתר שנעשתה לבחינה א' בספירת החכמה, היתה לה ג"כ אותה האפשרות שלא לקבל בחינת חידוש דהרצון לקבל, ולמה נבחנת בחי"א ב"לא אפשר". אמנם יש כאן הפרש גדול כי המלכות דכתר, לא היתה לה אפשרות, להאציל את הנאצל בלי שיהיה לו "הרצון לקבל", כמ"ש לעיל, משא"כ מלכות דחכמה, שהיא בחינת הנאצל גופיה, היתה יכולה להסתפק לגמרי בבחינת הרצון לקבל שלה, בלי להתעורר ברצון להשפיע שהוא בחי"ב, ולהמשיך אור דחסדים משום דאור החיה מספיק לגמרי בשביל הנאצל, ואינו צריך עוד לשום הוספה כל שהיא."

אני רוצה להוסיף כאן אולי דבר שיעזור לכם. אנחנו מדברים רק על הנקודה שהיא באה כיש מאין, והנקודה הזאת מתפתחת על ידי האור. האור מכניס לנקודה הזאת את התכונות שלה שנקראות ט' ספירות, ומהנקודה הזאת נעשתה נקודה יותר גדולה. אחר כך הוא מכניס לה עוד פעם ט' ספירות, והנקודה הזאת נעשית עוד יותר גדולה, וכך עוד ונעשית עוד יותר גדולה, עד שנעשית ממש גדולה. זה מה שאנחנו רואים. הבחינה האחרונה היא המלכות, בחינה ד', ולפניה בחינות ג', ב', וא'. זה מה שאנחנו לומדים בד' בחינות דאור ישר. האור פועל בט' ספירות, וכל פעם מהשפעת האור הנקודה מקבלת עוד התפתחות ועוד התפתחות. סך הכול מלכות של כל בחינה ובחינה, כל בחינה בסופה, זו אותה נקודה שקיבלה לתוכה עוד השפעות האור (ראו שרטוט מס' 1).

כך גם כאן אנחנו לומדים. הוא מדבר כאן על ד' בחינות דאור ישר, על ד' בחינות הרצון, מכוון, לא מכוון, רוצה לברוח, לא יכול לברוח, וכן הלאה. זה הכול תוצאה מהשפעת האור על הרצון, על אותו החומר הראשון שנמצא בנו. מכאן, רק מהתמונה הפשוטה הזאת, אפשר להוציא הרבה מאוד תוצאות.

קודם כל, מה שנעשה בחומר זה תוצאה מהשפעת האור. אם אנחנו רוצים שהחומר ישתנה, אז צריכים להביא עליו אור. אף פעם החומר בעצמו לא מסוגל לעשות שום דבר עם עצמו, אלא הוא יכול על ידי האור לראות את עצמו ולבקר את עצמו.

אני נמצא באיזשהו מצב, המצב הזה הוא תוצאה מהשפעת האור עליי, והאני הוא המצב הזה. אם אני רוצה לבקר את עצמי, לדעת על עצמי, לא שאני בפנים, אלא על עצמי, אז אני חייב אם כך להביא לכאן אור מבחוץ, תוספת הארה. כי אז אני אוכל מהשפעת האור מצד אחד ומהשפעת האור מהצד השני להבדיל בין שתי ההשפעות האלו, ובין שני האורות האלו לקבוע משהו על עצמי.

כלומר לא יכולה להיות פעולה ברוחניות, קביעת המצב, איזו תוצאה ודאי, אם לא על ידי זה שיש כאן פעולת האור. או שהאור עושה את זה לפי תכנית הבריאה מלמעלה למטה, או שהאדם גורם לזה מתוך איזו יכולת שלו לגרום. יש כאן נקודה שבלב באדם, ואחר כך קבוצה, ועל ידי הקבוצה יש תוספת רצון, ועל ידי תוספת הרצון הזה הוא מעלה כמו מ"ן את הבקשה, ואז מגיעה תוספת האור. מתוך זה מתחילים להבין, להכיר משהו מעבר לבהמיות, להכרחיות שהאדם מתקדם לפי הטבע, ואז הוא מתקדם לבד (ראו שרטוט מס' 1).

מה אני רוצה להגיד? כשאנחנו לומדים כאן, כן כמכוון, לא כמכוון, כן יכול לברוח, להיבדל, לא יכול, מזה עלינו להבין שהכול תלוי בהשפעות האור על הרצון. ולכן ד' הבחינות האלה שברצון הן סך הכול תוצאה ישירה מכמה האור משפיע על הרצון. אם הוא משפיע רק פעם אחת, אז יש לנו רק רצון לקבל שעדיין לא מבין כלום, זה אפילו לא נקרא איסור, הוא לא כמכוון, לא רוצה, שום דבר. בבחינה ב' כבר יש הבדל, בבחינה ג' יותר, ובחינה ד' היא לגמרי חופשיה, הוא מכוון ליהנות, יכול לברוח, לא עושה לא את זה ולא את זה, הרצון הוא כנגד ממה שהיה קודם.

זה פלא מה שקרה כאן. האור שהשפיע על הרצון, שבעצם זה אור, הוא המשפיע, כשהוא פעל על הרצון הוא הביא את הרצון להיות יותר מקבל. האור, התכונות שלו כולן לתת, אז דווקא בהשפעה על הרצון הוא מפתח את הרצון יותר לקבל. כי הרצון לא מבדיל בתוך האור את תכונת האור, הוא מבדיל באור את הנעימות, ואז הרצונות שלו מתנפחים. הוא לא מקבל מהאור את תכונתו. זו פעולה מאוד מעניינת.

רציתי להראות שההבדל בין כל התחנות האלה ובכלל בין כל הרצונות הוא במספר הפעולות שהאור השפיע על הרצון. מאותה הנקודה יש הרבה רצונות, איך אנחנו יכולים לדרג את הרצונות האלה? נגיד שיש רצון מספר 1020, ורצון מספר 1040, למה? כי על זה פעל האור 1040 פעם, ועל זה האור פעל 1020 פעם. מספר הפעולות אחד אחרי השני שהאור פועל בצורה כזאת דיסקרטית, ספרתית, זה בעצם קובע מה קורה עם הרצון. הרצון הוא תוצאה ממספר פעולות האור, כמו פוטונים כאלה, כמו מנות אור קטנות, שהוא מכניס כל פעם לתוך הרצון, זה קובע (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס' 1

תלמיד: מהי אותה הפעולה בפועל של משיכת האור? מה על האדם לעשות כדי למשוך את האור?

כדי למשוך את האור האדם צריך להבין איפה הוא נמצא, בשביל מה הוא צריך. מה זה למשוך את האור? כשאני רוצה עכשיו תוספת תענוג, אני גם כביכול מושך את האור. כשאני עכשיו רוצה ממשהו ליהנות, אז אני מושך את האור לתוך הרצון שלי, רק אני לא מזהה שיש כאן רצון ויש כאן תענוג, אלא אני רוצה מים, אבל בעצם זו גם אותה פעולת המשיכה.

ישנו אזור בתוך כל הרצון הגדול שנברא שבו אפשר למשוך את האור על ידי פעולות פשוטות שאנחנו מכירים מהחיים שלנו. מותר לנו את זה לעשות לצורך הקיום. הרצון הגדול שנעשה כתוצאה מכל הרצונות האלו, נברא הרצון הגדול, ברצון הגדול הזה יש אזור שנקרא העולם הזה, ובאזור הזה אני יכול למשוך את האור, למלא את עצמי, וזה נותן לי קיום (ראו שרטוט מס' 1). הקיום הזה הוא פגוע, הוא לא טוב, כי אני כל פעם צריך למשוך עוד קצת וזה נעלם, עוד קצת ונעלם, אבל במשהו לזמן מה אני נהנה, אני מתמלא, וזה נותן לי בינתיים יכולת להתקיים. זה כמו יו-יו, עוד קצת ועוד קצת, אלה כל החיים שלי. עד שאני מתחיל לשאול, האם אלה כל החיים? ואני כבר פורץ לאזור ששם כבר אי אפשר למשוך את האור, שם אני כבר צריך להזדהות עימו.

אות מ"ו

ז"א נבחן ללא אפשר, משום שאור החכמה

היה חסר לו.

"ובחי"ג, שהיא זעיר אנפין, נבחן ל"לא אפשר וקא מכוין". "לא אפשר" הוא, מטעם דאחר שהבחי' הב' נתעוררה והמשיכה האור דחסדים נעשה בזה בחינת עיכוב, על אור החכמה שבנאצל, כי בחינת הרצון להשפיע הוא הפוך מבחי"א, שהיא רצון לקבל, ששם אור החכמה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר החיות של הפרצוף, דע"כ מכונה האור הזה, בשם חיה, כנ"ל, לפיכך חזרה המלכות דבינה, והמשיכה הארת אור החכמה לתוך אור החסדים שלה, וכשמלכות הבינה המשיכה ועשתה חידוש צורה זאת, יצאה מבחינה ב' ונעשתה לבחינה ג' (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות ל' ד"ה ועל עש"ה), שנקרא זעיר אנפין."

במה בחינה ג' שונה מבחינה ב'? בחינה ב' בסופה חשבה שהיא רוצה להשפיע, ואחר כך גילתה, "איך אני משפיעה, על ידי מה אני יכולה להשפיע?", והמשיכה בקרבה תוספת רצון לקבל, שבשימוש ברצון לקבל ברור לה שנעשתה פעולת השפעת תענוג לבורא, למשפיע. ואז ממשיכים אור חכמה בתוך אור חסדים, ובמידה שממשיכים אור חכמה, זו מידת התענוג שבעצם משפיעים למאציל.

תלמיד: האם הוא מסביר פה למה זעיר אנפין נבחן ללא אפשר?

זעיר אנפין הוא תוצאה מהבינה ואין בו ראש, הוא תוצאה החלטית מהבינה, כמו שנולד ממנה בלי לעשות כאן איזו פעולה בפני עצמו בבחירה, מה הוא רוצה להיות. ולכן איך שבינה החליטה בז"ת שלה זה הראש דזעיר אנפין, כך הוא, ולכן קובעים בו רק את המצב בעצמו.

זעיר אנפין זה באמת מצב מאוד מיוחד של הנברא. הנברא שנולד מתכונת ההשפעה, גם הכוונות שלו הן של השפעה אבל בהכרחיות. ולכן במלכות הוא משתמש בכוונות האלו שהן הכרחיות כדי למשוך על ידי הכוונות האלה תענוג נוסף לעצמו.

אין אור קטן או גדול, אין כוונה קטנה או גדולה. אין בכלל ברוחניות קטן או גדול, אלא רק כלפי מי שמשיג. מה ההבדל בין מלכות וזעיר אנפין? אנחנו אומרים שזעיר אנפין קטן, זעיר, אבל הוא לא קטן, אלא רק כך הוא מסוגל לגלות את הפעולה שלו, את הכוונה שלו.

בינה היא השפעה, היא מרגישה שהיא רוצה להשפיע, אבל מה היא מסוגלת להשפיע? שום דבר. אז היא משתמשת ברצון של החכמה, בקבלה, היא לוקחת את הקבלה הזאת מהחכמה ויחד עם ההשפעה שלה היא ממשיכה את הפעולה הזאת. ואז מולידים את זעיר אנפין שהוא קבלה והשפעה יחד. זו השפעה לבורא נטו (ראו שרטוט מס' 2).

למה אנחנו אומרים שהוא זעיר? כי בינה מחליטה על זה, זה עדיין לא מוכר בתוך הכלי שהוא הנותן, שהוא העושה. מלכות עם המסך, מה אחר כך היא עושה? זה אותו רצון שבזעיר אנפין, אבל אם זעיר אנפין היה יכול מיד לקחת את כלי הקבלה וההשפעה שלו ולהשפיע, כמו שני הנתונים הללו, מתוך הבחירה שלו, אז זה היה גמר התיקון, לא צריכים יותר. הכול תלוי רק בהכרת הנברא.

אני יכול להיות בכל עולם אין סוף, אבל להרגיש מזה כמו שאנחנו עכשיו מרגישים, את העולם הזה בלבד. זעיר אנפין שנמצא כבר במצב הנתון שכך בינה הולידה אותו, רואה את עצמו, "כן, אני מקבל בעל מנת להשפיע, למה? ככה אני", ולכן נקרא זעיר אנפין. מה חסר? חסרה בחירה, יגיעה לעשות את זה מהכרת עצמו, מהרצון שלו. כדי להביא אותו עכשיו להכרה עצמית, לזה שיעשה פעולה, ובגמר התיקון אנחנו עושים אותה פעולה, רק אחרי כל הסיבוב שבו אנחנו נחליט, אנחנו נעשה את זה. איך עושים? זעיר אנפין שעשה דבר כזה, מה עכשיו הוא עושה? אותה השפעה שקיבל מהבינה עוזרת לו עכשיו להבין מה התענוג שיכול להיות מהמשפיע. ואז הוא הופך להיות למלכות, שבמלכות יש את הקבלה שלו, וגם ההשפעה שהגיע לזה היא גם נעשית הקבלה שלו. הוא רוצה לקבל.

אנחנו אומרים שזעיר אנפין הכיר משהו במשפיע, בכתר, הוא הכיר שהכתר הוא המשפיע, שבמשפיע הזה יש תענוג, והוא רוצה את התענוג הזה. העיקר מה שקורה כאן, זו התהפכות בין השפעה של בינה לקבלה שבמלכות, כוונות.

במה הרצון לקבל במלכות יותר גדול מזעיר אנפין? הרצון הנוסף במלכות הוא נעשה מההשפעה שבבינה. לכן בינה נקראת ה' ראשונה, ומלכות נקראת ה' תתאה. הנברא עכשיו יכול לפרש את תכונת ההשפעה בדברים שהוא מכיר, בדברים שהוא מבין, בקבלה. "אני לא מבין מה אתה מדבר עם כל הפנטזיות שלך, אלא תגיד כמה זה עולה, כמה תענוג זה נותן. או, עכשיו אני מבין כמה". עכשיו הוא מבין, זה מתפרש אצלו בצורה ברורה, הוא כאילו הבין, קיבל, גילה את תכונת הבורא בשפה שלו.

לא יצא לי להסביר מה שרציתי, לאט לאט כך נתקדם.

שרטוט מס' 2

אות מ"ז

ז"א נבחן לקא מכוין, משום שהיתה לו

השתוקקות לחכמה.

"ובהמשכה זו, שהיא בחי"ג, יש עלינו להבחין שני דברים: הא' הוא "דלא אפשר", דהיינו, שאין לה עצה אחרת, מחמת שאור החיה היה חסר בנאצל. והב' הוא, דקא מכוין" כי יש כאן השתוקקות, אחר הארת החכמה שהמשיכה, מחמת שהמשיכה אותו, בעת שהיתה ריקנית ממנו, כי בחי"ב היתה מכסה על אור החכמה כנ"ל, ויש בה רק אור דחסדים בלי חכמה, לכן המלכות שלה, שהמשיכה הארת החכמה, הנה המשיכה זאת בבחינת השתוקקות, שנקראת "קא מכוין" כנ"ל. וע"כ נקראת בחינת ז"א, "לא אפשר וקא מכוין", כמבואר."

תלמיד: מקודם דיברת על זה שהעצמאות פעם ראשונה מתגלה במלכות.

עצמאות מתגלה לא במלכות אלא בסיומה, כתוצאה מהמלכות. בכל ספירה אנחנו לומדים על בחינתה עצמה, ממה היא מורכבת ומה התוצאה מזה. אני נכלל באיזה מצב, קודם כל אני לא מרגיש, אחר כך אני מרגיש אותו, נכלל ממנו, מכיר את הסיבות שלו, מחבר את הסיבות עם ההרגשה שלי מהמצב עצמו, מתפתחות בי כל הנסיבות הללו, השכל והרגש מהמצב שאני נמצא בו, ואז אני מגיע לאיזו תוצאה מזה, כלומר כבר לבחינה הבאה, להבחנה הבאה.

כשאנחנו אומרים שמלכות נעשית עצמאית, זה כבר תוצאה מהמלכות שמגיעה לצמצום. גם שם צריכים להבין מה זה עצמאית. בהתפתחותה אחרי כל העולמות, השינויים, השבירות וכול מה שנעשה בה, ושהיא נמצאת בין מערכת טוב ורע - שאדם חייב לסדר את עצמו כך, שלעולם יראה אדם את עצמו חצי חייב וחצי זכאי, עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו וכל העולם לקו זכות, וההפך לחובה - אז רק אחרי כל ההתפתחות אנחנו מגיעים למצב שאנחנו נמצאים בשפיץ הזה בין זה לזה שנקרא "שליש אמצעי דתפארת", "קליפת נוגה", ושם אנחנו יכולים לבצע פעולה של בחירה חופשית.

תלמיד: אם אתה אומר שרק בסוף יש עצמאות, אז איך אפשר לדבר על כוונה עוד לפני שיש עצמאות? דיברת על כוונה להשפיע, כוונה לקבל, אבל אם אין עצמאות, אז איפה יש כוונה בכלל?

אתה צודק שלדבר על כוונות אפשר רק אם הן באות מתוך הנברא בצורה עצמאית, אבל זה כבר סוף הדרך. לפני זה אדם מכיר את הכוונות שלו כמטרות, מה הוא רוצה להשיג, והכוונות האלו הן גם לא שלו, הן מהרצון לקבל. לפי הטבע שלי וכתוצאה מהשבירה, אני בנוי כך שכל הפעולות שלי הן לטובת עצמי, זה נקרא כוונה.

זו לא הכוונה שעליה מדברים בחוכמת הקבלה, ששם באמת כוונה היא איך אני מתעלה מעל עצמי, זה נקרא "באמונה למעלה מהדעת", שקיבלתי מלמעלה כוח לעלות מעלי, לשלוט על הטבע שלי ולנהל אותו בעצמי במקום הבורא. אני כאילו לא רוצה שאתה תנהל אותי, אני רוצה במקומך לנהל את עצמי. זה כוח הכוונה האמיתית, אבל לזה צריכים להגיע.

בינתיים על החשבון של האדם, החשבון הגשמי, הפשוט, הטבעי, האינסטינקטיבי אנחנו אומרים שזו כוונה, אנחנו מכנים כך באותו שם.

אות מ"ח

המלכות נבחנת לאפשר, משום שהיה לה להסתפק

בחכמה שבז"א. ולקא מכוין, משום שהיתה לה

השתוקקות.

"ובחי"ד שהיא המלכות, נבחנת ל"אפשר וקא מכוין": אפשר הוא, מטעם שכבר ישנה הארת חכמה בז"א, דהיינו בבחי"ג כנ"ל, והמלכות דז"א, אינה מוכרחה לעשות ההתגברות הזאת מחדש, כדי להמשיך אור החכמה, בשיעור יותר גדול מבחי"ג. וקמכוין הוא, מפני שההתגברות הזו, אחר אור החכמה, עשתה בבחינת השתוקקות, דהיינו בשעה שלא היה לה אור החכמה, שאז מתגלה התשוקה, כנ"ל."

יש לה אפשרות לא להיות בתוך הקבלה, והיא מתכוונת כן להיות בתוך הקבלה. זאת אומרת הקבלה נשארת מזעיר אנפין למלכות, וההשפעה שלה שיכולה להיבדל, אז לא, היא הופכת להיות קבלה. אז מה הן קבלה והשפעה כאן? זאת הכוונה. מלכות בעצמה מוסיפה כוונה ליהנות מהמצב שבו היא נמצאת, ולכן היא נקראת "גדלות" לעומת זעיר אנפין שנקרא "קטנות" (ראו שרטוט מס' 2).

זה אותו האור, אותו הכלי, הכול אותו דבר, רק כלפי המקבל הוא התפתח בפנים, ואז היחס שלו למצב שהוא נמצא זה השינוי בין זעיר אנפין למלכות. או שקיבלתי מה שנתנו לי, נהניתי, הכול היה בסדר, קיבלתי על מנת להשפיע, כך עשו לי, אני כאן לא שולט. כשאני מתחיל לשלוט במצב, אני כן נהנה ממנו, אני בעצמי רוצה ליהנות ממנו, אז מזעיר אנפין זה הופך להיות למלכות. זאת אומרת הידיעה, היחס למה שנמצאים באותו מצב, הוא משנה את הבחינה מזעיר אנפין למלכות.

כך אנחנו בחיים שלנו, אנחנו לא מודעים לזה. ככל שאנחנו עוברים כאלה מצבים, הכול נקבע רק על ידי היחס שלנו, איך אנחנו מכנים את המצב, איך אנחנו מפרשים אותו, מבינים אותו, מתייחסים אליו, זה השינוי בבחינות שאנחנו עוברים, בהגדרות. אנחנו גם עכשיו נמצאים בעולם אין סוף, אלא איך שאני ארגיש אותו, אפרש אותו לעצמי, בהתאם לזה אני אתקדם. והאמת, גם ההפך הוא הנכון, אם אני אוכל לפרש אותו נכון, אז אני ארגיש אותו ואתקדם.

אות מ"ט

הפרש בין אור החכמה להארת החכמה.

"ואין להקשות כאן, הרי בבחינה ג' יש הארת חכמה, כנ"ל, דעל כן נקראת בחינה ד' בבחינת "אפשר" וא"כ איך מתגלה בבחי"ד התשוקה לאור החכמה, אמנם תבין מאד כי יש הפרש גדול, בין הארת החכמה לבין אור החכמה. כי הארת החכמה, משמעותה, שעצמות המדרגה היא אור דחסדים, אלא שמקבלת הארה מאור החכמה, משא"כ אור החכמה, הרי כל עצמותו של האור כולו חכמה, ולא כלל חסדים. והנה לבחינת חיותה של המדרגה, מספיקה ג"כ הארת החכמה כמו שיש בבחי"ג שהיא ז"א, וע"כ המלכות דז"א, שהתגברה ברצונה להמשיך אור החכמה, לא היתה מוכרחה לזה, אלא שהיתה בחינת השתוקקות בה אחר עצמות אור החכמה, הנעלה הרבה על בחינת הארת החכמה שבבחי"ג. כי כלפי אור החכמה האמור, נבחנת שהיא ריקנית מהאור הזה, ויתכן ע"כ שתתגלה אחריה התשוקה, כמבואר."

מה הוא מסביר? רק הרצון לקבל, ההשתוקקות היא עושה את ההבדל בין הארת חכמה לאור חכמה. האדם הוא הקובע ברצון שלו איזו עוצמת חיים, עוצמת תענוגים הוא ירגיש. זה לא תלוי בתענוגים עצמם אלא באדם עצמו.

הרב"ש היה תמיד נותן דוגמא איזה תענוגים הרגישו בזמן הצנע, או אנשים שהיו במחנות ריכוז, כל מיני ניצולי שואה, איך עכשיו הם זוכרים את החיים. איזה תענוג היה בזה שהשיג חתיכת לחם שחצי מהלחם היה מחמר, מכל מיני תוספות כמו עשב, אבל בגלל שהרצון היה גדול, התענוג שהיו מוציאים היה תענוג נפלא. תן לו עכשיו את הלחם הזה, אפילו את הלחם הלבן והיפה ביותר, אין לו היום תענוג, כי הכול תלוי בכלי, אין חיסרון.

לכן אנחנו צריכים להבין, שההפרש בין אור החכמה להארת החכמה הוא רק בכלי עצמו. כי אין אור ללא כלי, האור נמצא במנוחה מוחלטת, ורק הכלים הם מגלים את האורות לפי עוצמת הרצון שבהם. הכול תלוי בעבודה שלנו על הכלים שלנו. אין לנו מה לפנות לבורא, אין לצעוק אליו שישתנה כלפינו, אלא אנחנו צריכים לצעוק "תשנה אותנו, תתקן אותנו", העלאת מ"ן. כי אם הרצון יהיה מתוקן, אז נרגיש אחרת באותו אור אין סוף שממלא כל המציאות.

אות נ'

בחי"ד בלבד נחשבת לכלי קבלה משום שהיא

בחינת אפשר וקא מכוין.

"והנה נתבאר שלא כל הרצונות נחשבים לכלי קבלה, אלא רק בחי"ד בלבד, כי אין הרצון נחשב לבחינת קבלה, זולת בב' התנאים "אפשר" ו"קמכוין", דהיינו: שלא יהיה מוכרח לקבלה," כמו, נגיד, זעיר אנפין. "ושתתגלה בו "השתוקקות לקבל"." תוספת משלו. "לאפוקי בחי"ג, אע"פ שיש שם השתוקקות לקבל, דהיינו "דקא מכוין", מ"מ כיון דמוכרח לקבל, שהוא חיותו המוכרחה כנ"ל, ע"כ אינו נחשב לכלי קבלה. ולאפוקי בחי"ב, שאע"פ שאינה מוכרחת לקבל, מ"מ כיון דאין שם השתוקקות, אינה נחשבת לכלי קבלה ואין צריך לומר בחי"א, שאין בה לא זה ולא זה, כי היא מוכרחת לקבל האור שלה שהוא חיותה, וגם אין בה השתוקקות, ע"כ ודאי הוא רצון קלוש לגמרי."

האמת, מאיפה הכלי יכול לקבל הגדלה או הקטנה? תמיד יש את השאלה, האם הבורא מקטין את עצמו, מגדיל את עצמו? כשהוא ברא את יש מאין מאפס, ואחר כך נתן ליש מאין את ההשפעה שלו, האם הוא הגדיל את ההשפעה שלו עוד ועוד? לא, הוא לא הגדיל את ההשפעה שלו. יש לו רק שני ערוצים שהוא יכול להשפיע על הכלי - לתת לו תענוג ולתת לו להרגיש את נותן התענוג. ההשפעות האלה הן השפעות החלטיות, אין בהן לא פחות ולא יותר. אלא הקשר שביניהן, כי מנדטוריקה משניים זה ארבע, הוא בעצם בונה את הכלי שונה. ההתמזגות בין ההשפעה של הנותן לתכונת הנותן מביאה בכלי את הגדלת הרצון לקבל שלו.

לא שהרצון לקבל שלו גדל, הרצון בעצמו, לא, הרצון בבחינה א' והרצון במלכות זה אותו רצון. אלא הוא גדל על ידי הרגשת הנותן, על ידי הכוונה שהצטרפה לרצון. יש לנו קבלה בחכמה וקבלה במלכות, אלא ההשפעה שבבינה שהצטרפה לקבלה שבמלכות, על ידי זה הרצון במלכות נעשה גדול, והתוספת הזאת מביאה להשתוקקות. לא שהבורא ברא בחכמה רצון קטן, והלאה ברא רצון יותר גדול, יותר גדול ויותר גדול, הוא לא מוסיף תענוגים, אלא הוספת התענוגים באה על ידי הכרת הנותן. זו התוצאה, הסיכום שאנחנו צריכים לא לשכוח.

גודל הרצון לא תלוי ברצון עצמו בכלל, זו אותה נקודת יש מאין שהוא ברא. כל התוצאה, כל התוספת היא על ידי ההכרה מי עשה את זה. לכן כל העבודה שלנו מנקודת יש מאין שבנו, מהנקודה שבלב, היא רק על ידי הכרת גדלות הנותן, גדלות הבורא מה שאנחנו אומרים, וזה מה שצריכים להוציא מהקבוצה.

הרצון הוא אותו רצון, הוא לא משתנה באף נברא, באף חלק ובכללות המציאות. ההבדל בין כל הנבראים הוא במידת הכרתם, זאת אומרת, קרבה או ריחוק מהנותן בלבד. זה מה שמבדיל ביניהם, זה מה ששונה בהם. לכן כל העבודה שלנו היא רק על היחס למאציל. מארבע הבחינות האלו הכול אפשר ללמוד, כי אין יותר מי-ה-ו-ה. זאת הה-ו-י-ה ותו לא, אין מחוצה לה. אבל מכאן רואים ממש.

תלמיד: האם גילוי התשוקה לאור חכמה היא הסיבה לשבירת המלכות?

לא. הסיבה לשבירה היא ההפך. כמו שכתוב בתורה, אדם וחווה התקדשו יותר להשפעה, לבורא, רצו לעשות לו נחת רוח, והגיעו לזיווג הגדול הזה בטהרה ובקדושה, כמו שכתוב שם.

בעל הסולם מספר על זה יפה מאוד. שכל הכלי הזה שרצה לעשות פעולת קבלה על מנת להשפיע, זו לא קבלה, זו השפעה ממש. לכן הכוונה הזאת נשברה, הנטייה הזאת לתת הכול לבורא פתאום זה נשבר. לא מדובר על הרצונות אלא על הכוונות. הכול הכול, על כל רצון ורצון, התחבר לכוונה אחת, ותאר לעצמך שאתה כל כך רוצה לתת למישהו, והוא נותן לך בחזרה שבירה.

(סוף השיעור)