שיעור בוקר 24.10.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 50, מאמר: "סדר ישיבת החברה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 50, מאמר: "סדר ישיבת החברה".

כמו שאנחנו רואים המאמר הזה הוא מהמאמרים הראשונים שרב"ש כתב לתלמידים שלו, לנו, ובואו נראה ממה הוא מתחיל.

קריין: כתבי רב"ש כרך א', "סדר ישיבת החברה".

סדר ישיבת החברה

תשמ"ד - מאמר י"ז, חלק ב'

1984 - מאמר 17, חלק 2

"תחילה, כשמתאספים, צריך להיות סדר היום. היינו, שכל אחד ואחד, כפי יכולתו, ידבר בחשיבות החברה. היינו, איזה רווחים יביאו לו החברה. ולפי מה שהוא מקווה, שהחברה יביאו לו דברים חשובים, מה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג, וכפי שיעור זה, הוא מחשיב את החברה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות, ל"ב) וזה לשונם "דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא. וכתיב, ה' אלקים אתה החילות. וכתיב, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

והטעם, שצריכים מקודם לסדר שבחו של מקום הוא, כי מדרך העולם הוא, מי שמבקש משהו ממישהו, צריך להיות ב' תנאים:

א. שיש לו מה שאני מבקש ממנו. למשל, עושר, ובעל יכולת, והוא מפורסם ברוב עושרו ותפארתו.

ב. שיהיה לו לב טוב, היינו שיש לו רצון להשפיע לאחרים.

מאיש כזה יש מקום לבקש טובה. לכן אמרו "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, שלאחר שהאדם מאמין בגדלות הקב"ה, שיש לו כל מיני תענוגים לתת להנבראים, ורצונו להטיב, אז ששייך לומר, שמתפלל להקב"ה, שבודאי יעזור לו, כי רצונו להטיב, לכן יש בידו של הקב"ה לתת לו, מה שלבו חפץ. ואז יכולה להיות התפילה בבטחון, שהקב"ה יקבל תפילתו.

וכמו כן אצל אהבת חברים, שמקודם תחילת הכל כשמתאספים, צריכים לסדר שבחו של החברים, את חשיבותו של כל אחד מהחברים. ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה. ואח"כ יתפלל. היינו, שכל אחד צריך לעשות בקורת על עצמו, עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה. ואז, כשרואים, שאין להם כח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה, שהקב"ה יעזור לו, שיתן לו כח ורצון לעסוק באהבת הזולת.

ואח"כ הוא צריך, כל אחד, להתנהג כמו בג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה". היינו, לאחר שסדר את כל מבוקשו לה', אמרו בזוהר הקדוש, שבג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה" יהא דומה אצלו, כאילו הקב"ה כבר נתן לו את מבוקשו, והוא הלך ממנו.

כן באהבת חברים צריכים להתנהג כן. שלאחר שעשה בקורת על עצמו, ועשה את העצה הידועה, שהתפלל, יחשוב עכשיו, כאילו תפלתו נתקבלה, וישבו בשמחה עם החברים, כאילו שכל החברים הם גוף אחד. וכמו שהגוף רצה, שכל האברים יהנו, כמו כן הוא רוצה, שכל החברים יהנו עכשיו.

לכן אחרי כל החשבונות, בא הזמן של שמחה של אהבת חברים. ואז כל אחד צריך להרגיש את עצמו, שהוא מאושר, כאילו עשה עכשיו עסק טוב, שעל ידי העסק הזה ירויח הרבה כסף. ומדרך העולם הוא, שנותן אז משקה להחברים.

כמו כן כאן, כל אחד צריך, שחברו ישתה משקה ויאכל עוגות, וכדומה, מטעם שעכשיו הוא מאושר, אז הוא רוצה, שגם החברים ירגישו את עצמם בטוב. לכן צריך להיות, בזמן שהאסיפה מתפזרת, צריך להיות מתוך שמחה והתרוממות.

וזהו על דרך "זמן של תורה" ו"זמן של תפלה". כי "זמן של תורה" הוא בחינת שלימות, שאין שום חסרון. וזה נקרא בחינת "ימין". כמו שכתוב "מימינו אש דת למו". מה שאין כן "זמן של תפלה" נקרא "שמאל". כי מקום החסרון הוא מקום הצריך תיקון. וזה נקרא "תיקון הכלים". מה שאין כן בחינת "תורה", שנקרא, "ימין", אין מקום לתיקונים. לכן נקראת תורה "מתנה".

והדרך הוא, שנותנים מתנות למי שאוהבים. ודרך העולם הוא, שאין אוהבים בעל חסרון. לכן ב"זמן של תורה" אין מקום לחשוב על תיקונים. ובזמן שעוזבים את האסיפה, צריך להיות כמו בג' אחרונות של שמונה עשרה כנ"ל. ומשום זה כולם ירגישו שלימות."

שאלה: מה זה אומר שבזמן של תורה לא מקובל לחשוב על תיקונים, נראה שדווקא בזמן הזה צריך לחשוב על תיקונים?

תורה זה האור העליון שאין בו שום פגם ולכן אנחנו חושבים רק עליו, על האור העליון הזה, שאם הוא משפיע עלינו, במקצת או כולו, אז אנחנו מיתקנים בזה. לכן אנחנו חושבים קודם כל רק על המקור העליון, על מקור האור.

תלמיד: איך לחשוב נכון עכשיו בשיעור על המקור העליון?

שמעלינו יש אור עליון והוא מיועד למלא אותנו ולתקן אותנו לפי הנכונות שלנו.

תלמיד: צריך לתאר לעצמנו את גדלות המצב?

אנחנו צריכים לחשוב שהמקור העליון כן רוצה להביא לנו מאור המחזיר למוטב והכול תלוי רק בנכונות שלנו לקבל אותו. ולקבל אותו זה לא רק על ידי כך שאנחנו מבקשים במילים, אלא אנחנו מתחברים, מתקרבים זה אל זה, ויחד אחר כך מתקרבים לבורא. לפי זה אנחנו זוכים למאור המחזיר למוטב, ומרגישים שיש לנו יותר ויותר תכונות שמתאימות לאור, לבורא.

שאלה: למה אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו במצבים שעדיין לא השגנו?

אנחנו עוד לא השגנו מה שרוצים. אנחנו רוצים שיתגלה הבורא ויתן לנו תכונות שלו ושאנחנו נהיה דבוקים בו ונעלה לדרגתו ונהיה יחד כולנו כגוף אחד, שאור וכלי - האור זה הבורא ואנחנו ככלים יהיו יחד ונשלים זה את זה. זה עדיין לא קורה, לא מתממש, ולכן אנחנו מבקשים.

תלמיד: למה אנחנו צריכים לדמיין שזה קורה כשזה עוד לא קרה?

אדם תמיד עושה כך, כל מה שהוא רוצה להשיג, כבר קיים אצלו בדמיון והוא מתקרב ומשיג. מצד אחד יש לו חיסרון שעוד לא מתממש, מצד אחר כבר יש לו הרגשה של מה שיתממש. משני הדברים ההפוכים האלה נולד החיסרון.

שאלה: בטקסט מדובר על תפילת שמונה עשרה, למה הכוונה, על מה מדובר?

יש כזאת תפילה ארוכה שכוללת את כל המצבים שאנחנו עוברים, והיא נקראת "שמונה עשרה" מפני שהיא כוללת בתוכה שמונה עשרה סעיפים. אבל אנחנו לא לומדים אותה, ולא משתמשים בה ממש, אלא מי שרוצה יכול להיכנס לסידור ולראות אותה שם. העיקר הוא שאם אדם מתפלל תפילה שלמה ממש, אז נקרא שהוא מתפלל "שמונה עשרה". זו תפילה שכוללת שמונה עשרה פרקים, סעיפים, בקשות.

שאלה: כתוב כאן "וזה נקרא בחינת "ימין". כמו שכתוב "מימינו אש דת למו"." למה הכוונה?

יד ימין היא המשפיעה ושמאל היא המקבלת, כלומר יש פעולות שמשפיעים בהן ויש פעולות שמקבלים דרכן, לכן הן נקראות כך.

תלמיד: הייתי רוצה להבין למה דווקא אש, למה בקו ימין יש אש?

זה כוח המשיכה, כוח האהבה.

תלמיד: מה זה כוח האש, הלהבה הזאת?

זה עוד מוקדם, אנחנו עוד נלמד על זה. בינתיים רב"ש רק מזכיר את זה, לא מעבר לזה.

שאלה: אמונה בגדלות ה' היא אמונה בקשר שלנו שדרכו אנחנו יכולים להתקשר אליו?

כן.

תלמיד: ואם לחבר כבר יש תחושה שלהתקשר לבורא אפשר רק דרך החברים, אז עליו רק להסכים להיות הדבק?

כן.

שאלה: לכולנו יש רצון משותף להגיע להשפעה ודעה כללית משותפת שאנחנו צריכים לבקש השפעה. אבל מה חסר בכל זאת?

חסר רצון אמיתי, השתוקקות אמיתית, קשר אמיתי בינינו כדי שיהיה רצון אחד, בכיוון אחד, עם השתוקקות אחת. זה עדיין חסר, אבל זה נוצר בהדרגתיות.

שאלה: האם ניתן על ידי כוח הרצון שלנו להעלות כזאת תפילה שנקבל כוח השפעה?

כמובן, רק כך זה יוצא. אנחנו מבקשים והבורא נותן, תמיד יוצא כך.

תלמיד: ואם החבר בעשירייה מציע לנו לעשות כאלה תרגילים, כולנו צריכים להסכים?

כמובן, זה מדויק. כך אומרים חכמינו, המקובלים.

תלמיד: ויש עוד תנאים שצריך לאחוז ב"אין עוד מלבדו", או שהכוונה לא חשובה כל כך?

הכוונות שלנו חשובות מאוד, המקובלים מייעצים לנו איך אנחנו צריכים לנהוג.

תלמיד: ומה צריכה להיות הכוונה שלנו כשאנחנו רוצים לבקש כוח השפעה?

שתהיה כולך בבקשה הזו, ככל האפשר בתוכה, כדי שכולכם תתחברו יחד, שהרצון שלכם יהיה אחד וינבע מלב אחד, ושתבקשו רק דבר אחד, עבור החבר שלכם או עבור הבורא, או עבור מה שאתם מבקשים.

תלמיד: כשחבר לא מצליח להגיע לשיעור כי יש לו בעיה או מחלה, אפשר להשתמש בזה?

כן, אם נבקש מאוד בשביל החברים, אם נתפלל כך עבור החבר ונוסיף מהכוחות, מהתפילות, מהבקשות שלנו, לבקשה שלו להיות בריא יחד אתנו, אז זה יצליח.

שאלה: המאמר מתחיל מכך שצריך לוח זמנים, לסדר את היום, אבל אנחנו יודעים שבדרך כלל הישיבות שלנו הן של חצי שעה ואנחנו צריכים את סדר הישיבה, כדי להגיע למצב עליון שנקרא יום.

כן.

שאלה: מה כל כך מיוחד במצב שכתוב פה "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל"?

שאם אנחנו מבקשים משהו ממישהו, אז אנחנו צריכים לראות האם הוא נמצא במצב שהוא מסוגל לתת. גם לראות שיש לו את מה שאנחנו מבקשים, גם שיש לו את מצב הרוח שאנחנו מבקשים, ואיזה מצב כדאי שיהיה לנו כדי שהוא יבין שאנחנו באמת מבקשים וחסר לנו. כל התנאים האלה, מצד הנותן ומצד המבקש, צריכים להיות במגמת החיבור ביניהם, התקרבות, בכך מדובר.

תלמיד: האם לתפילה יש משמעות וכוח גם אם לא סידרנו את שבחו של הקדוש ברוך הוא?

זו לא תהייה בדיוק תפילה שלמה. תנאי התפילה שהמקובלים כותבים לנו הם תנאים הכרחיים אפשר לומר, כי אנחנו מסדרים בכך את הרצון שלנו. העניין הוא לא בבורא, שהבורא ישתנה, שיפנה אלינו פנים, שירצה לשמוע, הכול מדובר בעצם בנו, עד כמה אנחנו פותחים את הלב שלנו וכמה אנחנו רוצים בלב שלנו להתקרב לבורא, שהוא יתפעל מהבקשה שנמצאת בליבנו, וההכנות האלה חשובות מאוד.

תלמיד: לאיזה מצב זה מביא אותנו כשאנחנו קודם משבחים את הבורא ואחר כך מתפללים?

זה מביא אותנו למצב שאנחנו נעשים קרובים לבורא ונמצאים בצורת בקשה, כרצון לקבל שרוצה לקבל מהבורא, ובצורתו הוא הכי קרוב לקבלה של מה שהבורא רוצה לתת.

שאלה: הרב"ש כותב שקו שמאל הוא מקום התפילה. אם נגלית הביקורת, מה עלינו בדיוק לתקן כדי שהביקורת תהפוך לתפילה?

עלינו לתקן את עצמנו. אתה מבקש, תפילה זו בקשה. אם אין בך בקשה, אין לך מה לפנות עם תפילה, עם מה אתה פונה? לכן אנחנו חייבים לבחור באותן בקשות, באותן שאלות שלגביהן אנחנו רוצים מענה מהבורא. נקווה שנעשה את זה. העיקר שיהיו לנו שאלות משותפות, תשובות משותפות ואיתן נפנה לבורא, כאילו כל הקבוצה היא איש אחד.

שאלה: מהי השמחה שמגיעה לאחר התפילה, מהי בדיוק ההרגשה הזאת של השמחה, של הגדלות?

אחרי התפילה אנחנו בדרך כלל מרגישים שמחה מכיוון שהצהרנו בפני הבורא על הבעיות שלנו, על הבקשות שלנו ועל מה שאנחנו רוצים ממנו ומצפים ממנו, ובטוחים בכך שנקבל את זה. לכן אנחנו מסיימים בשמחה את הבקשה שלנו, את התפילה שלנו ונפרדים מהבורא.

תלמיד: ניתן להגיד שאנחנו צריכים להיות שמחים מזה שהופיעה בנו התפילה הזאת שדרכה אנחנו יכולים להתקרב אחד לאחר?

להרגיש אחד את האחר, להתחבר אחד עם האחר, גם את זה אנחנו צריכים לעשות לפני התפילה, ולכן אנחנו פועלים כך. תפילה זה כוח גדול, זו למעשה הפנייה היחידה לבורא. וכל היתר, זה כל מיני דברי שבח והלל. תפילה זו פנייה אמיתית לבורא, מה אתה רוצה להגיד לו? מה אתה רוצה ממנו?

שאלה: כתוב בטקסט, "ואז כל אחד צריך להרגיש את עצמו, שהוא מאושר, כאילו עשה עכשיו עסק טוב, שעל ידי העסק הזה ירוויח הרבה כסף." במה מדובר?

מדובר על כך שאדם שמח, מאושר מכך שיש לו עכשיו הזדמנות לפנות לבורא. וחוץ מזה, לא לפנות לבד, אלא כנציג של כל הקבוצה, והוא בטוח שהוא יכול לקבל תשובה עבור כל הקבוצה מהבורא.

שאלה: אנחנו אומרים שמתוך טבענו אנחנו משתוקקים לבורא והעשירייה היא המקום שבו עלינו להתכנס כדי להגיע לזה. איך להבין מתי להגדיל, לרומם את הבורא, ומתי להגדיל את החברים?

אנחנו מגדילים, מרוממים את החברים, אבל זה נעשה לפני התפילה, ובתפילה אנחנו מרוממים את הבורא, משבחים.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע לחשיבות החברה כדי להעלות תפילה נכונה. מהן הדרכים היעילות ביותר להעלות את חשיבות החברה כדי להגיע לתפילה נכונה?

העיקר זה להרים את הבורא, שזה כוח אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו, אנחנו פונים אליו וכולם תלויים בו בלבד. ואם הוא יענה לנו, אז נוכל לתקן את עצמנו, ואם הוא לא יענה לנו, אז לא נוכל לעשות שום דבר ונישאר בדרגה התחתונה ביותר כמו עכשיו. כך אנחנו צריכים לפנות אליו, מהדרגה התחתונה ביותר שלנו, לדרגה הכי גבוהה שלו.

שאלה: איך לשמר את האור, את הכוח שאנחנו מקבלים מישיבת החברים מפגישה לפגישה? איך לשמור על הכוח הזה בין הפגישות?

רצוי שנשאר כל היום עם אותו הכוח, עם אותה הרגשה שבה אנחנו נמצאים בתפילת הבוקר שלנו, כמו עכשיו. אבל אם זה בלתי אפשרי, אז נגיע גם מחר לאותו מצב. רצוי מבוקר לבוקר, מיום ליום, שנעלה את עצמנו ממדרגה למדרגה, למדרגות יותר גבוהות ונעזור גם לאחרים כולנו יחד.

שאלה: רב"ש קורא למאמר "סדר ישיבת החברה" והדבר הראשון שהוא מסביר לנו, הוא מה זה להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא. הוא אומר שזה כמו ללכת לאדם שיש לו את כל מה שאתה צריך ממנו ושיהיה לו לב טוב. האם הוא מסביר לנו את הגישה הנכונה לגשת לעשירייה?

כן, גם לעשירייה וגם לתפילה ובכלל לכל המעשים. אנחנו קודם כל צריכים להבין שהבורא הוא העליון היחיד, שכל התפילות שלנו צריכות להיות אליו.

שאלה: כתוב שצריכים מקודם לסדר שבחו של המקום ולהיות בתנאים שיש לו מה שאני מבקש ושיהיה לו לב טוב. איך אנחנו מבררים את זה?

יחס כזה לבורא צריך להיות כל הזמן בלבנו.

שאלה: נראה שיש חשיבות שאדם ישחק ויראה כאילו תפילתו התקבלה וכאילו מחובר לחברים. למה יש חשיבות לשחק את המשחק הזה?

כי זה לא משחק. אנחנו צריכים כך לסדר את עצמנו לפני הבקשה לבורא. כמו שאתה מסדר את כלי הנגינה, שהם יבטאו את הצלילים שאתה רוצה, בצורה נכונה.

תלמיד: מאיפה אני יודע אם התקבלה או לא, למה חשוב שאני ארגיש כך?

כי אתה מתפלל. הכול תלוי בבקשה שלך באיזו מידה אתה מוציא מעצמך ואיך זה מגיע למי שאתה שולח את הבקשה - לבורא. אתה צריך את זה לדעת.

תלמיד: אני התפללתי אבל אני צריך בו זמנית לחשוב אם התפילה התקבלה? כתוב, אתה צריך להתייחס כאילו ברור לך שהתקבלה, ממש לשחק את זה. מאיפה אני יודע אם התקבלה?

כשאתה מדבר למישהו אתה שומע מה שאתה מדבר, אתה רואה את התגובה שלו או לא?

תלמיד: כן.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: אני התפללתי, אני רוצה משהו מסויים. אני צריך להתנהג ולחשוב כאילו נתנו לי את זה. האם זה מה שאני צריך? ככה הוא אומר.

אתה צריך גם לדעת האם המילים שלך הגיעו לאזניו, אחרת זה יכול להיות סתם באוויר.

שאלה: נכתב שהתפילה צריכה להיות אם יש לו מה שאני מבקש ממנו. איך אדם יכול להגיע לביטחון שהבורא ימלא את מבוקשו, והאם הבטחון הוא הכרחי כדי שהתפילה תתקבל?

כן, הביטחון הוא הכרחי. לא יכולה להיות אמונה בלי ביטחון.

שאלה: בגדול יש לנו רצון מאוד טוב להתפלל עבור אחרים ולבקש. אבל נראה לי שאנחנו מאבדים את עוצמת התפילה בגלל שלא עושים הכנה נכונה, לא מספיק בודקים כמה אנחנו נמצאות בתפילה ובכוונה אחת. קודם כל לחבר את עצמנו למה שאנחנו הולכים לבקש, לברר את החיסרון המשותף.

כול זה אתן צריכות לעשות לפני שאתן מתפללות. ברור.

שאלה: ואז לעשות הכנה ממש רצינית ולבקש.

כן.

שאלה: אתמול שאלתי חבר למה אנחנו לא מבקשים? אז הוא אמר - כך הבורא מסדר.

כל זה תלוי רק בכם.

תלמידה: יש לי הרגשה שבלי התפילה לא קורה שום דבר. כאילו הבורא נתן לנו את השליטה, שאם תבקשו אז כדור הארץ יסתובב, אם לא תבקשו אז תהיו כמו כלואים בתוך יום אחד. מה הבורא מחכה מאיתנו?

התגובה שלנו להשגחת הבורא היא הכרחית, ודווקא היא מניעה את הכול.

שאלה: אנחנו בהתאספויות שלנו בונים את התפילה רק בסוף המפגש. האם זמן תורה זה זמן של התאספות חברים ועם איזו הכנה אנחנו צריכים להגיע נכון להתאספות החברים?

הבורא יודע איך לסדר מכל התפילות שלנו תפילה אחת, עם הרבה בקשות לבקשה אחת, זה הוא עושה. יש אנשים שיודעים לדבר יפה, יש אנשים שלא יודעים בכלל לבטא מה יש להם בלב, אבל בלב, הבורא שומע את כולם, הוא יודע לשמוע את כולם. הוא שומע את הרגשות.

שאלה: אנחנו שוכחים להלל ולשבח את הבורא בכל פעולה. למה זה קורה?

כדי שלא נשכח, שנלמד כל הזמן להחזיק אותו בלב ובמוח שלנו, כי זו הכתובת היחידה שאליה אנחנו צריכים להיות מכוונים.

שאלה: המאמר מסתיים בכך שכולם בסופו של דבר צריכים להרגיש שלמות, וההרגשה היא ששלמות זה מושג יותר עמוק ממה שאנחנו מצליחים לתפוס בתרגום.

מספיק גם המילה הזו שלימות.

שאלה: אני לא כל כך מבין מה הסדר. הוא כותב פה, "מקודם תחילת הכול כשמתאספים צריכים לסדר שבחו של החברים, את החשיבות של כל אחד מהחברים, ובשיעור שמשער את גדלות החברה, בשיעור הזה הוא יכול לכבד את החברה ואחר כך יתפלל, כלומר שיעשה ביקורת על עצמו עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה". אז זו עבודה שאדם עושה? זו עבודה שעשירייה עושה? עושים את זה ביחד? עושים את זה לחוד?

ביחד.

תלמיד: איך עושים את זה ביחד? נפגשים ואז מתחילים לדבר בשבח החברים?

כן.

תלמיד: ואז אנחנו עושים ביקורת על עצמנו?

כן.

תלמיד: עד כמה נותנים כוחות? מדברים על זה ממש בגלוי ואז רואים שאין כוח לעשות משהו לטובת החברה אז יש מקום לתפילה.

כן.

תלמיד: ואז הם בונים את התפילה?

כן.

תלמיד: זו עבודה שעושים לפני המפגש או בזמן המפגש?

תחילת המפגש.

תלמיד: יש מאמר "סדר ישיבת התוועדות", הוא כותב שצריך שיהיה שם גם שלב שכל החברים מציעים הצעות מה יכול להוסיף להם לחיבור ואחר כך יש שלב ג' שבו הם גם מקבלים החלטות פה אחד.

כן. זה לא שייך לתפילה. זה שייך לישיבת החברים.

תלמיד: אז על מה מדברים עכשיו? לא על ישיבת חברים?

עכשיו אנחנו כן מדברים על ישיבת החברים.

תלמיד: אז מה הקשר בין הסדר הזה לסדר הזה?

יש שמתחברים, מתאספים אז יש תפילה, ברורים לתפילה, תוצאות מהתפילה, כשמתחברים אז מדברים על איך מתחברים, למה וכן הלאה, כל הדברים מתבהרים כשהם מחוברים בישיבה אחת.

תלמיד: הצעות לחיבור והחלטות לחיבור, זה שייך לעניין התפילה?

זו לא תפילה, תפילה זה כבר כשיש לך על מה להתפלל באופן ברור, וזה שייך לכולם או לרוב החברים, אז אתם מתפללים, כל יתר הדברים זה ברורים לפני התפילה.

תלמיד: התבלבלתי קצת, אני חייב להודות, כי הוא כותב אותם מאמרים על ישיבת חברים, פעם אחת הוא כותב את הסדר הזה, ופעם אחת הוא כותב את הסדר ההוא, אז לא הצלחתי להבין.

זה יתבהר לאט לאט. למרות שאתה נמצא בבלבול כמה זמן, הבלבול הזה פועל כדי לברר את הדברים.

שאלה: מה זה בעצם ישיבת חברים?

ישיבת של חברים שרוצים להגיע להיות חברים ולהתפלל כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אז אנחנו עכשיו נמצאים בשיעור ותמיד בסוף השיעור יש משהו שאנחנו עושים כל הכלי העולמי כותבים תפילה. מה ההבדל בין כתיבת תפילה אחרי שיעור לאחרי תפילה בישיבת חברים?

אני לא יודע תבדקו גם את זה, גם זאת שאלה.

תלמיד: כשאנחנו עושים את התפילה בסוף השיעור, כל אחד מעלה איזה משפט, משהו שיצא ממנו. האם בסוף התפילה צריכים לעשות איזו ביקורת, יש בה איזה רגש, התפילה יצאה מהחיבור או שזו תפילה שאוטומטית יוצאת מחיבור כי זה אחרי השיעור?

זה לא יוצא אוטומטית, אלא אתם מרגישים שהחיבור ביניכם מוליד אותה השאלה.

תלמיד: אז תמיד לחזור אל הנקודה, האם התחברנו ומפה עכשיו לפעול על החיבור, וכך לעבוד תמיד.

תמיד.

שאלה: אמרת שאין אמונה ללא ביטחון, זה כל כך חזק, כל כך בעל ערך. איפה הגבול הזה בין הביטחון לבין הידע בכך שכשאני ארצה את תשובת הבורא, אני לא אאמין בזה בדעת?

זאת דבקות זה עם זה, כשאתה נמצא כביכול בבורא ומקבל בו כבר תשובה.

שאלה: בעניין מצבי ביטחון שהתפילה תשמע כדי שהמצב הזה יהיה רגיש יותר, זה צריך להיות מתוך תפילה קודמת, תפילה מקדימה או תמיד תפילה חדשה?

זה תלוי בך.

תלמיד: בהכנה?

בהכנה ובך כמובן אבל לא על פי פקודה.

תלמיד: ואם אני מרגיש שאני חייב את התפילה אבל אני מרגיש שאין לי את הביטחון, אני יודע שבתפילה קודמת הבורא שמע אותי, האם זה נורמלי כך לפעול?

כן.

שאלה: אני הייתי רוצה לברר בירור לפני תפילה, עבור מה אנחנו רוצים לבקש, כי אנחנו עברנו לא מזמן חומר על כך שאנחנו צריכים לברר מה אנחנו מבקשים ואחר כך לבקש.

כן.

תלמיד: ופה אנחנו עשינו כמה דיונים על זה ויש חברים שאומרים, ברור שיש לנו תמיד חיסרון אחד כביכול, אז יש ביטוי אחד שחבר מבטא אותו ככה, האחר ככה, ואחר כך כל אחד צריך לבקש את זה. מה נכון לעשות? על מה להתפלל?

על מה שחשוב לכל החברים, על זה מתפללים. מה יש כאן לשאול?

תלמיד: לא צריכה להיות דמות שמבררת על מה אנחנו מבררים בשביל כולם כאחד. כל אחד מבקש עבור מה שהוא חושב שזה חשוב?

גם זה אפשר.

שאלה: האם בתפילות שאנחנו בונים בסוף השיעור ובמהלך היום, חייבים להכניס דברי שבח? באיזו פרופורציה?

שבח אנחנו חייבים תמיד כי זו הודיה על מה שקיבלנו מהבורא, שהיינו עמו בקשר והוא נתן לנו תשובות על כל הבקשות שלנו, ועל כך אנחנו אומרים תודה.

שאלה: כתוב במאמר "בשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה". וחשוב לי רק לשתף שאתמול היה מפגש של זום של הכלי הישראלי לחיזוק הרוח והביטחון, השתתפו חברים וחברות ששיתפו בצורה מאוד טבעית מהלב ומסרו גדלות הבורא לכולם. חייל שנמצא בחופשה, אמא שלו מתפללת, מחבקת. חברים שלנו מהדרום שניצלו מהתופת ושיתפו איך קראו "שמעתי" ממש בחדירת המחבלים לביתם, ואיזה ביטחון הם הרגישו ושייכות לעשירייה.

חשוב לי גם להוסיף על חברה, שכל מה שהיא עושה מהבוקר עד הלילה זה להזכיר לנו להיכנס לזום עולמי ולהתפלל, לחזק את כולנו. זמרים שהלחינו מילים שלך "לא לשכוח לשיר", כל הערב היה מלא במקורות ותפילות שחברים שלחו והלב פשוט התמלא ועלה על גדותיו בביטחון בזכות החברה הענקית שלנו. זה נרשם חזק מאוד בלב.

בפעם הבאה אני מבקש לקצר את הדברים האלה אם בכלל להביא אותם אלינו לשיעור.

שאלה: כתוב, שלוש ברכות אחרונות בתפילת שמונה עשרה, כאילו הבורא כבר נתן לו את מה שמבקש. באיזה מקרה לא צריך לעזור ברגע שמקבלים מהבורא את מה שמבקשים?

אין דבר כזה, אנחנו כל הזמן הולכים. מסתיימת הבקשה, מסתיים השיח עם הבורא, שלוש הבקשות האחרונות הן כבר בעת הנסיגה של האדם מהבורא.

שאלה: אני עושה הכנה בעשירייה לתפילה, אני מעלה תפילה, אני מקבל עניית את התפילה אבל אני לא מצליח להעביר לחברים את עניית התפילה. אני מרגיש שהם לא מקבלים את עניית התפילה. איך אני מעביר לחברים את עניית התפילה?

תשאיר את זה איך שאתה קיבלת והם בחיסרון שלהם בעצמם יקבלו את זה ויבינו את זה. כי זה שאלה של ביטוי חיצון. אני מבין אותך.

שאלה: כשאני מגיעה לתפילה זה כאילו אני אומרת לבורא, עשיתי כל מה שביכולתי, עכשיו בוא ותראה ותמלא את התפילה הזאת. האם בזה שאני עושה כך, האם אני בעצם דורשת ממנו שיקדם אותי לשלב הבא? האם זו התפילה שלי?

כן, אפילו שהיא דרישה אבל הבורא שומע דרישות. הוא אוהב את הדרישות.

שאלה: בשאלה על סיום התפילה אז האדם עוזב, איך זה שהוא עוזב אם עליו להתפלל כל היום איך זה מסתדר יחד?

מכיוון שתפילת שמונה עשרה היא תפילה סטנדרטית וכל יתר התפילות אדם יכול להגיד מעצמו. הוא יכול להגיד מתהילים, מכל מיני דברים. אבל תפילת שמונה עשרה היא תפילה שאנחנו פונים לבורא בבוקר, בצהריים ובערב. ולכן זו לא תפילה רגילה, זו לא תפילה שאתה בונה אותה, זו תפילה שהיא מלפני אלפי שנים.

תלמיד: בתפילה רגילה אין צורך לעזוב?

מתי שתרצה.

שאלה: מהי הצורה הנכונה שבה אנחנו משבחים את החברים? לפעמים אנחנו בישיבות חברים אומרים שהם חברים ענקיים, יפים, גדולים. לפעמים אנחנו מהללים את החברים על השירות שהם נותנים לכלי. מהי ההמלצה, איך צריך להלל את החברים, לשבח אותם?

העיקר זה מכל הלב.

שאלה: לגבי עבודה עם התפילה במהלך היום. אני משתדל כל חצי שעה לעבור על התפילה שחברים בנו ולעבור על החסרונות שלהם, לחבר אותם איתי ביחד בלב ולפנות לבורא. האם אני צריך גם לעשות ביקורת האם הם קיבלו מה שהם ביקשו?

איך אתה יודע?

תלמיד: האם אני צריך לדעת?

איך אתה תדע?

תלמיד: אני לא יודע.

תעזוב את זה, זה לא עניינך. זה העניין בין הבורא לבינם. ובאיזו צורה הם יקבלו את התשובה זה לא שייך לך.

שאלה: אמרת שאני צריך לדעת האם הבורא שמע. אז גם זה אני לא כל כך יודע.

זה גם לא עניינך איך הבורא שומע, אלא אתה צריך רק לדעת שכל מה שיוצא מהחברים זה מגיע לבורא.

שאלה: המאמר מדבר על להלל ולשבח את הבורא לפני שהוא יתפלל. איך להלל ולשבח את הבורא בצורה נכונה?

לכן אנחנו צריכים ללמוד את התפילות, וללמוד מהן איך הגדולים פנו לבורא, ובאילו מילים, משפטים, פסוקים הם דיברו אליו. כך אנחנו צריכים ללמוד. או שאנחנו פשוט לוקחים את הפסוקים האלה וגם עוברים עליהם, ולפי מה שמקבלים מהבורא אנחנו מתחילים ללמוד מה התוכן של הפסוקים שביקשנו ומה הבורא נתן לנו. וכך לאט לאט נכנסים איתו בהדדיות.

שאלה: איזה חיסרון צריך להיות ואיך לחזק אותו כך שאנחנו נהיה כל היום בתפילה, בהודיה כל הזמן כקבוצה?

את זה אנחנו לומדים כבר מהמעשים שלנו.

שאלה: הרבה פעמים כשאנחנו בונות תפילה, היחס בין החברות הוא דווקא להשאיר איזשהו מין מקום, חלל פתוח כזה, שיכול לקחת את התפילה אישית, לחבר אותה לתפילה של חברות בלי שיש משהו שלם וסגור אלא להיפך, פתוח. האם זה יחס נכון, להעדיף את ההיווצרות של תפילה משותפת בעשירייה מתוך המקומות הריקים האלה, או שכל אחת צריכה להשתדל דווקא לברר עד הסוף ולהביא בשלמות את המקום שלה?

אני חושב שהכי נכון אם אתם תתפללו במשך כל היום בתקווה שהתפילות שלכן יתחברו יחד ואז בטוח שהן משיגות את הבורא, מגיעות לבורא. אז כל אחת שמרגישה בלב איזו נטייה לבורא, היא גם צריכה להיות בטוחה שיחד עם הנטייה שלה יש עוד הרבה כאלה נטיות מכל החברות והן כולן מכוונות לבורא.

שיהיה לכן בהצלחה, כל טוב.

(סוף השיעור)