שיעור צהריים 23.07.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - חורבן כהזדמנות לתיקון, קטעים נבחרים מן המקורות.

תמיד בחיבור שלנו אנחנו צריכים להזכיר אותו מצב שממנו אנחנו באים, מצב של חורבן, כי זו בעצם הפעולה הראשונה שהבורא עשה כלפי הנבראים. ואנחנו צריכים להכיר את מצב הפירוד ומתוכו לראות כמה אנחנו מסוגלים לתאר את מצב החיבור, בשביל מה, למה, לשם מה, ואז לבקש לדרוש מהבורא שיתקן אותנו, יחבר אותנו ויביא אותנו להרגשת המצב השלם.

וכך ממצב בלתי שלם לשלם, במדרגות כך אנחנו עולים מהשבירה הכללית שהייתה עוד לפנינו ועד גמר התיקון שמחכה לנו, שכולנו נתחבר כך שנרגיש רק חיבור ואף אחד לא את עצמו, וזה ייקרא "גמר תיקון".

אז בואו נחשוב על זה, גם ניתן מקום לנשים להיות יחד איתנו. זה שיעור אחר הצהריים פעם בשבוע שהן יכולות להיות יחד איתנו ואנחנו שמחים שהכלי העולמי נמצא אז בצורה השלמה כולו כמשפחה אחת.

קריין: קטע 34 של הרב"ש.

"האדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שאלה: זה המתכון הכי פשוט להיות האדם המאושר בעולם, אז למה זה לא מצליח?

כן, אבל זה לא פשוט להיכנס למצב הזה. להיכנס למתכון אנחנו לא יכולים, להבין אותו בשכל, אפשר לתאר, כמו שהוא מתאר את זה בצורה הגשמית, אבל איך להיכנס לזה, להיות בזה בצורה כזאת שזה קורה בינינו ואיתנו לבורא, זה קשה מאוד גם לתאר וכמעט ובלתי אפשרי לקיים.

תלמיד: אבל בסוף כל האנושות צריכה להיות במצב הזה?

בסוף בטוח שאנחנו נגיע, אבל בזה שנבין שאנחנו לא מסוגלים לבד, ושכן נוכל להשיג את זה רק בזה שהבורא יעזור לנו, זה נקרא "בעזרת ה'".

שאלה: גם עכשיו דיברנו על השמחה וגם היה בקטע הכנה לשיעור, האם זו באמת הרגשת שמחה? הרי זה רצון לקבל נטו, איפה פה העבודה הרוחנית?

אם אנחנו רוצים להגיע לחיבור בינינו בעל מנת להשפיע זה לזה ומתוכנו מכולנו להשפיע לבורא שלנו, אז כאן זו כבר עבודה אחרת, שאנחנו לא יכולים להתחבר בזה ולכוון את עצמנו להשפיע דרך איש לרעהו ולבורא, אנחנו לא יכולים, לכן זה לא פשוט. רואים שלא יכולים ונעצרים ולא יודעים לעשות אף צעד קדימה.

תלמיד: אז לשאוף לכיוון הרגשת שמחה בעבודת חברים זאת הנוסחה?

לא, זה לא מספיק. צריך להיות כך שאנחנו נתחבר לחברים כדי להתחבר לבורא, כדי לגרום לו נחת רוח, אין לנו את השרשרת הזאת כולה, ולכן אנחנו לא יכולים לעצור באמצע ולהיות שמחים. ממה שמחים רק מהחיבור בינינו, בשביל מה החיבור?

תלמיד: זאת אומרת להישאר בכוונה שמה שאני עושה לחברים זה רק לבורא?

נכון.

שאלה: איך להישאר בכוונה אם יש כל כך הרבה אנשים ואנחנו לא יודעים איך לשמר את זה, ואיך להגיע לזה מהר?

תתפלל על זה.

שאלה: בקשר למשל, מי הם אותם אנשים שקיבלו הזמנה מהבורא לבוא לאולם ולא הגיעו?

אלה שקיבלו התעוררות, שמגיעים לחברה ושומעים שצריכים להתחבר, ואז הבעיה אם הם רוצים להתחבר או לא.

שאלה: איך בכל זאת ניתן לעבור להרגשה של צער השכינה? כי זה כל פעם חומק מהאצבעות, אנחנו מתחברים, משקיעים מאמץ, אבל להרגיש דווקא את צער השכינה זה איכשהו מתחמק מאיתנו?

ככל שאתם רוצים להתחבר כדי לתת מקום לבורא להתגלות ולשמוח מכם, המאמץ הזה שהוא לא מתממש זה נקרא "צער השכינה". שכינה זה החיבור ביניכם שאתם מכינים אותו כדי להגיש אותו לבורא שיוכל לשרות שם.

תלמיד: אז איך בכל זאת להרגיש את החיסרון בינינו, שהיינו יכולים להתחבר ולא התחברנו במידה מספקת?

שוב אני אומר, אם אתה מתחבר עם החברים ככל האפשר יותר ואתם רוצים ביניכם לתת מקום, לעשות מקום, לגרום מקום, לייצב מקום לבורא שימלא את המקום, שיתלבש בכם בכולם, אז בנטייה הזאת אתה לאט לאט מתחיל להרגיש עד כמה אתה לא מסוגל לזה, אבל דווקא לזה ולא לשום דבר אחר, וזה נקרא שאתה נכלל מצער השכינה.

שאלה: הצער עליו מדובר בטקסט זהו צער כמו של בן אנוש או שזוהי תכונה רוחנית? על איזה צער מדובר?

שאלה יפה מאוד. אנחנו צריכים להתחיל מהצער הרגיל, מה שבני אנוש יכולים לתאר ולהרגיש, ואחר כך אנחנו לאט לאט מקבלים מזה התרשמות מהו הצער הרוחני.

שאלה: הוא נותן פה דוגמה בה אדם הזמין לסעודת הבן שלו 500 איש ואף אחד לא בא. מההיבט האנושי זה כואב, קודם כל הכבוד נפגע, אבל כביכול לבורא אין רגשות כאלה?

למה אין? הכול מדובר כלפינו.

תלמיד: כי זאת תכונת השפעה לא תכונת קבלה. איזה צער יש לתכונת השפעה?

בזה שלא מקבלים ממנו.

תלמיד: זה צער עליהם שהם לא מקבלים ולא על עצמו.

לא, עליו. למה לא? קבל את זה כמו שהוא מתאר, אם לבורא יש רצון להשפיע ולא משתמשים ברצון להשפיע שלו, אז הוא כביכול סובל וזה נקרא צער השכינה.

תלמיד: זה במובן האנושי, זה דבר שאף אחד לא היה רוצה להיות בו.

יש הרבה דוגמאות כאלו שהמקובלים מעבירים לנו. אין מה לעשות, קבל את זה בינתיים ואחר כך תראה.

קריין: קטע 35.

"בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.

ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה."

(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

שאלה: יש חבר הנמצא במצב של שנאה כלפי החברים כי הוא לא רואה שהם עושים את העבודה הנכונה שהבורא דורש, איך במצב כזה, ברגש כזה הוא יכול לתת דווקא כוח לחברים?

קודם כל צריך תמיד להצדיק את החברים ולראות אותם מתוקנים. ואז כמו שלמדנו, לראות זאת באופן שככול שהוא רואה אותם מקולקלים, בזה הוא רואה את עצמו מקולקל, לא מתוקן. זאת אומרת ככול שהחברים לא מחוברים בעיניו, מחולקים, נפרדים, רחוקים זה מזה, בקיצור לא בסדר, כך הם מראים לו כמה הוא בפנים מקולקל ולא יכול לראות את המצב המתוקן, כי באמת כולם מתוקנים, ולפניו כולם נמצאים בגמר התיקון, כל העולם נמצא בגמר התיקון, אין שום צורה אחרת חוץ מגמר התיקון. אבל אדם הרואה את הצורות האחרות השונות מגמר התיקון צריך לראות כמה הוא עדיין זקוק לתיקון.

שאלה: אנחנו צריכים כל הזמן לבנות את הכוונה הנכונה ואז מתגלה לנו שהכוונה הזאת היא בעצם לעצמנו, ואז נולדת התפילה לבורא שיתקן אותנו, האם זה נכון?

כן, כך זה צריך להיות. אנחנו רואים דברים מקולקלים, מתפללים שהם יתוקנו, וכשמגיעים למצב המתוקן מתגלה לנו שיש עוד מצב מקולקל וגם עליו אנחנו צריכים לבקש שיתוקן, וכן הלאה. וכך אנחנו כל פעם מתקדמים. מצדנו זה רק לגלות קלקולים ולהתפלל שהבורא יתקן, קלקול והבורא מתקן, עוד קלקול והבורא מתקן. זאת דרכנו.

שאלה: האם אפשרי להחזיק בכוונה הזאת כל הזמן?

לא, אי אפשר, צריך לחזור אליה שוב כל פעם ביגיעה, בחיבור בינינו. זה בכוונה נעשה כך כדי שנחדש את הקשר בינינו, שיהיה כל פעם חדש.

שאלה: כלומר הייסורים של השכינה הם בלתי נמנעים, אחרת אין התקדמות, וזו בעצם עזרה בהתקדמות הרוחנית, כלומר אנחנו צריכים לשמוח בייסורים האלה?

כן, נכון.

שאלה: האם הקלקולים שאנחנו רואים ומבקשים עליהם תיקון הם רק בתוך העשירייה או שאנחנו יכולים לנסות לתקן בתוך עצמנו גם את הקלקולים שאנחנו רואים בכל העולם?

הפגמים שאני רואה באחרים, בחברה, באנושות, בכולם, מראים לי כמה אני בפנים מקולקל. ובמידה שאני מבקש לתקן את הזולת, אני בעצם מתקן את עצמי, ולכן האדם המתוקן רואה את העולם המתוקן, הוא רואה את גמר התיקון.

שאלה: המצב עליו קראנו במאמר מאוד מדויק, מה מולידה באדם ההרגשה הזאת של צער לאורך זמן?

בכך הוא כביכול מזדהה עם הבורא. מרגיש צער לא על חשבון עצמו, אלא על חשבון כל האנושות והבורא.

שאלה: גמר התיקון צריך הרי לקרות גם במצב הנוכחי וגם במצב הבא, אם אני נמצא בעבודה בעשירייה איזה רגשות צריכים להיות בי כדי שאדע שאני מתקדם נכון, על מה עליי להישען?

אתה צריך לתאר לעצמך מצב בו כולכם מחוברים, ולמצב הזה אתה משתוקק. זה הכול. ומה שיוצא מהמצב הזה הוא גילוי השבירה, גילוי הפער ביניכם, ועל התיקון הזה אתה מבקש. ככה זה.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו ויש הרבה כאלה, נראה כאילו מכינים אותנו כל הזמן לעבודה קשה ולייסורים ולשפלות של שכינתא בעפרא. אם כל הזמן מכינים אותנו לכך שזה רע, זה קשה, חכו, זה יהיה עוד יותר גרוע, איך אפשר לעבוד בשמחה?

אני חושב שאנחנו צריכים לקבל את הרע כטוב, כמו שכתוב "צריך אדם לברך על הרע כמו על הטוב" ואז בצורה כזאת הוא מתקרב לבורא שממנו יוצאים כל המצבים.

שאלה: האם אנחנו יכולים לקבוע את הגבול בין הגוף לנשמה? האם אנחנו יכולים להבחין בגבול הזה ושהגוף לא ישפיע על העבודה הרוחנית כשאנחנו נכנסים אליה?

עלינו לעשות את מה שאנחנו לומדים, והכול מסודר כך שבדרך נראה את כול השינויים והכול יסתדר. עלינו להשתדל להתחבר בינינו, לעזור כל אחד לאחרים, במיוחד לנשים, הגברים נמצאים במצב יותר טוב, וכך נתקדם לתיקון. התיקון הוא קרוב, אחרי הגילוי הראשון העבודה תהיה אחרת לגמרי, היא תהיה כבר בהבנה איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: כשאני מסתכלת על הייסורים, על צער השכינה של העולם, ואני שומעת אותך אומר מה הולך לקרות, אז אני מרגישה שזה יותר מקפיא ומלחיץ אותי מאשר מקדם לתיקון. זה כמו צונאמי שמגיע, ואני שואלת איך אנחנו יכולים להשפיע על הצונאמי הזה. מה לעשות כדי שזה יהיה קטליזטור ושלא נעמוד בצד?

תתקרבי לחברות, תדברי איתן ותראי כמה זה פשוט, לא קשה ואפילו משמח.

שאלה: מה יותר חשוב, האם להיות בכל הפגישות של העשירייה או בהפצה?

אי אפשר למחוק את הפגישות של העשירייה. אני לא מפספס אף פגישה של העשירייה אומנם יש לי עוד הרבה מה לעשות. לכן צריכים לשלב גם את זה וגם את זה. אני מבין שלאישה זה עוד יותר קשה כי יש לה עבודה בבית ועוד, אבל צריכים להשתדל פעם או אם אפשר פעמיים בשבוע להיות בפגישת עשירייה. חוץ מזה אלו לא פגישות פיזיות, אתן יכולות להיפגש באינטרנט, זה לא לוקח הרבה זמן ואפשר לשלב זאת עם כל מיני עבודות בבית, תשתדלו.

שאלה: הייסורים של איבר אחד הם בלתי ניתנים להשוואה לייסורים של כל הגוף של השכינה. איך לבנות נכון את החיסרון כדי לאחד את השכינה?

אם תמשיכו להשתדל להתחבר ביניכם, אז תמצאו את המצבים והמילים למצב המתוקן ותראו שכך זה עובד. אני לא יכול להגיד לכם שום דבר חוץ מזה, פשוט תשתדלו להיות יותר מחוברות ואתן תראו עד כמה זה עובד נכון כנגד הרצון האגואיסטי שלנו. אם אנחנו נתקעים ברצון האגואיסטי, לא יכולים להתקרב, לא יכולים להתחבר, אז מבקשים מהבורא שהוא יסדר לנו את המצב המתוקן.

שאלה: ככל שאני מזדהה יותר עם צער השכינה, כך אני רואה את עצמי כנפרד ממנה. האם הפיצול הפנימי הזה לא מהווה סיכון, הוא לא מסוכן לי?

אנחנו צריכים להתלונן פחות על כל מיני הפרעות כי לא חשוב לנו כמה אנחנו מבינים, כמה אנחנו מרגישים. אנחנו צריכים לבקש חיבור, שהבורא יחבר אותנו כך שהוא יוכל להתגלות בינינו. השכינה היא המצב המקושר בינינו שעליו אנחנו צריכים להתפלל ואותו לבקש. ברגע שנקבל מהבורא כוחות להתקשר בינינו, הוא מיד יתגלה באותו קשר. כך נגלה את עצמנו כשכינה ואת הבורא שמתגלה בקשר הנכון בינינו כשוכן בתוך השכינה.

שאלה: בשיעור הזה ובשיעור הבוקר דיברנו על לפתוח את הפה לפטמה כדי למצוץ את החלב, את אור החסדים. מהו הביטול הפרקטי המדויק שעלינו לבצע בשביל למצוץ את החסדים מהפטמה?

עלינו להתייחס באהבה זה לזה ככל האפשר ולהתחבר בינינו, וכך נגיע למצב שיהיה בינינו יחס של חסדים שבו הבורא יכול להתגלות כאור החכמה. זהו גילוי הבורא בתוך הנבראים.

שאלה: בכנס יצאנו מהעשיריות שלנו, ואתה אומר לנו לא להחזיק באותו חיבור של העשירייה אלא להתחבר עם מי שעומד לפנינו. אבל צר לי לאבד את מה שהיה, אני מרגיש שחסר לי משהו ואני לא מצליח.

תחבר את כולם עם כולם. אל תסתפק בעשירייה או בחמישייה שבה אתה נמצא עכשיו. הגעת לסחלין, מי מפריע לך לשבת בפיטר כמו שאתה יושב ולחבר את כולם לשם? למה אתה מתלונן שאנחנו נמצאים במקומות אחרים על פני כדור הארץ? הבורא ברא בכוונה כך את העולם הזה, את הכדור שלנו וחילק אותנו, הרחיק אותנו זה מזה, כדי שנשתדל להתחבר למעלה מהזמן, למעלה מהמקום וכך נגיע לתיקון.

תלמיד: מה לעשות עם החלק שבי שהוא העשירייה שלי?

תחזיק אותה בפנים, בתוך הלב שלך.

שאלה: מה לא מאפשר לנו להרגיש את הייסורים של השכינה ושל אנשים אחרים? מה זה אומר להרגיש ייסורים ברוחניות?

צער רוחני משמעו שאני רוצה להיות מחובר עם האחרים אבל עדיין לא מסוגל להשיג את החיבור הזה.

שאלה: מה עלינו לעשות כדי להגיע מהר יותר למצב של "לא לשמה"?

מצב של "לא לשמה" הוא מצב חשוב מאוד. אנחנו רוצים להגיע ל"לשמה" אבל חסר עדיין קשר של השפעה הדדית בינינו המכונה "לשמה" שבו הבורא יכול להתגלות, ואז נמצאים בנטייה לזה, במאמץ לזה, לכן המצב הוא "לא לשמה". כעת אנחנו נמצאים במצב שהוא קודם לזה, בחוסר נטייה לחיבור הנכון, אבל מכך מתחילים ומתקדמים. המצב הזה הוא הכי קשה כי צריך לעבור מ"לא" ל"לא לשמה" ול"לשמה", אלו שלוש מדרגות, ואנחנו נמצאים במדרגה הראשונה שהיא הכי קשה. אחר כך תהיה יותר הרגשה, יותר הבנה, מצבים יותר ברורים, יותר חיבור ויותר הבנה שאנחנו מתקדמים על ידי תמיכה, אבל בינתיים אנחנו נמצאים ב"לא לשמה" של "לא לשמה".

שאלה: מה זה אומר זלזול בעבודה הרוחנית? איך לעזור אחת לשנייה להימנע מהזלזול הזה בעבודה?

אם אני נמצא במצב שאין לי כוחות לכוון את עצמי בכל רגע בחיי לחיבור, אז זה נקרא "זלזול".

שאלה: מתי אנחנו מגלים את הייסורים מחוסר האפשרות לקבל את אור הבורא ואיך להגיב נכון? האם אנחנו צריכים להודות על הגילוי הזה, אחרי זה שמחה ואז תפילה מתוך שמחה והודיה? האם זה נכון?

אנחנו צריכים לכוון את עצמנו תמיד דרך כל המצבים, למטרת הבריאה ולכן תהיה לנו תמיד אפשרות לשמוח בדברים שהם מכוונים לתיקון.  

 

שאלה: מה הסיבה שלמרות שאני מרגיש חיות בעשירייה, אני לא מוצא מספיק כוחות להשתתף בפגישות העשירייה?

רק יותר ויותר להיות מחובר לעשירייה בכל מה שהיא עושה, ובכל השיעורים שלנו והחיבורים שלנו. בעיקר גם בהכנות לשיעור, זה מה שהייתי ממליץ. אנחנו מדברים על הכול. אתה לא צריך לעשות שום דבר חוץ מכל הזמן להיות קשור למה שאנחנו משתדלים לבצע בינינו.

 

שאלה: עכשיו יש כנס ערבה, זו פעולה מאוד עוצמתית וכולם מרגישים את זה. כשאנחנו מצטרפים לאירועים שקורים בכנס הזה, אנחנו מרגישים את האיחוד אבל בתוך זה יש גם הרגשה של פירוד או של קרע, שבתוך הכנס אנחנו מרגישים איחוד עם החברים אבל מחוץ לאירוע עצמו, אנחנו מרגישים פחות עוצמה של החיבור, אולי בעשירייה שלי ועם עשיריות אחרות. מה לעשות כדי להגביר את עוצמת החיבור בינינו כמו שזה קורה בכנס ערבה?

לפתוח את הלב. אין לי יותר מה להגיד. לפתוח את הלב.

שאלה: איך לבקש, איך לדרוש, בכל עשירייה נמצאת השכינה, אז אני תמיד צריך להתחבר עם החבר?

אתה צריך לקחת דף נייר נקי, לשים לפניך, לקחת עיפרון או עט, אפשר גם במחשב, ולהתחיל לכתוב, מה היית רוצה שיקרה, ואיך אתה יכול להתקרב למצב הזה המתוקן. תכתוב לא פחות מדף אחד כולו, זאת אומרת 25 שורות שלמות, ואז כך תעשה יום יום.

אתה יכול להתחיל בבוקר, אחר כך בצהריים, אחר כך בערב, אבל במשך היום אתה חייב לכתוב דף שלם. לשים שם תאריך בפינה ולשים אותו בתוך מגירת השולחן. וכך יום יום. פעם בשבוע אתה צריך לפתוח את מגירת השולחן, להוציא את הדפים ולקרוא אותם, כל מה שכתבת קודם ולפי זה לכתוב סיכום, שזה יהיה בשבת לאורך שבוע ימים וכך תראה מה קורה.

שאלה: בהרבה מצבים שמתגלים התיקונים, הם מתגלים כסבל שנמשך. האם יש אפשרות לקצר את הזמן לתיקון או לכל תיקון יש את הזמן משלו?

אפשר לתקן את כל התיקונים יחד ובאיזה סדר שאתן רוצות. העיקר כל הזמן לראות את זה לפניכן ולהשתוקק אליהם.

  

שאלה: המקובלים מתארים לנו איזה תענוגים בעולם האמת מצפים לנו ואפילו תענוג הכי קטן רוחני הוא פי אלף יותר גדול ועוצמתי מתענוג גדול גשמי. בדרך לרוחניות האם אנחנו אמורים ליהנות מהדרך?

אנחנו צריכים ליהנות מכל רגע ורגע שנמצאים בדרך הרוחנית מפני שאנחנו מתקרבים לבורא. או מצד שמאל או מצד ימין אבל תמיד אנחנו נמצאים בהתקרבות לבורא, ולכן אנחנו צריכים ליהנות מזה ולהיות בשמחה, למרות שעדיין אנחנו לא רואים את הסוף, ולא רואים את המטרה, ולא רואים שאנחנו בכלל מתקדמים. ואפילו אולי אנחנו רואים שאנחנו מתרחקים אבל זה כך נראה לנו ולכן אנחנו צריכים בכל זאת להיות בשמחה בזה שיש לנו עבודה רוחנית.

שאלה: האם צער השכינה הולך ומתגלה יותר במידה שאנחנו מגלים כמה חוסר גדלות יש לנו של הבורא?

כן. עד כמה שיש לנו רצון לקבל גדול האגואיסטי ואנחנו התגברנו עליו, בהתאם לזה אנחנו מגיעים לאור עליון יותר גדול. אבל לפני זה מרגישים את צער השכינה יותר גדול, ככל שהרצון לקבל שלנו עדיין מפריד בינינו, זה נקרא צער השכינה.

 

שאלה: האם הקבוצה, העשירייה יכולה להיות ערבה לחיבור בינינו? האם היא יכולה לתת לנו ערבות על החיבור או שגם את זה אנחנו צריכים להשיג באמונה למעלה מהדעת?

לא, לזה אנחנו יכולים באמת להגיע למידת הערבות בינינו בצורה ברורה ושלא יהיה לנו בזה שום ספק. רק להמשיך ולתמוך זו בזו.

 

שאלה: יש לי תחושה שהאידיאל של הגרמנים הוא נטייה להיות מעל כולם, להרגיש מעל כולם ואני חושבת שאנחנו לא כגרמנים מסוגלים לפנות לבורא בלי ישראל. מה דעתך?

זה עוד יתגלה לכולם בעתיד. בינתיים אין לי מה לענות. זה עוד יתגלה ויהיה ברור לכולם. "ישראל", זה נקרא לא יהודים אלא זה הכיוון ישר אל, המכוונים לבורא. בלי זה באמת העולם לא יכול להגיע לתיקון.

שאלה: בשיעור שעבר שאלתי אותך משהו ואמרת לי, תנסי לתת עוד קצת יגיעה. ובאמת ניסיתי לתת עוד קצת יגיעה ויצא לי הפוך. פשוט הבורא שיתק אותי, פספסתי פגישות עשירייה, פספסתי שיעור צהרים, נהייתי חולה, נהייתי חלשה. ברור לי שזה בא מהבורא. איך מפה ממשיכים?

ממשיכים לבקש מהבורא שיעזור. אבל בחיבור עם העשירייה.

 

תלמידה: אבל כך אני רוצה יותר ואז הוא מראה לי שאני לא מסוגלת?

ודאי. הבורא מראה לאדם כמה האדם לא מסוגל. הוא פוקח לו את העיניים להכיר את הטבע שלו. והאדם, במידה שהוא מתחבר עם הבורא, נדבק לבורא, במידה הזאת הוא יכול לקבל כוחות מהבורא. אבל ודאי שלאדם אין כוחות.

שאלה: גילוי השבירה זה מצב שיכול להיתפס גם כמצער וגם כמשמח. מה נכון יותר לצרף אליו, את צער השכינה או הודיה לבורא, או שזה בכלל לא תלוי בנוי?

גם זה וגם זה. האחד לא מפריע לאחר.

שאלה: בעשירייה אנחנו מנסות להתחבר בינינו, אבל אנחנו רואות שאנחנו לא מצליחות לעשות זאת כמו שהיינו רוצות. איך אור החסדים, האור המחזיר למוטב יכול לעזור לנו במקרה הזה?

תפסיקו לקבוע לבורא איך אתן רוצות שיהיה, אלא ההפך, אתן צריכות להראות לכולן שאתן מסכימות לכל דבר, רק להיות מחוברות.

שאלה: מה זה אומר לפתוח את הלב? אני לא מבין את זה בכלל.

זו בעיה. אני לא יכול להגיד לך, תשאל את החברים בקבוצה, תשאל את אשתך, היא תסביר לך מה זה לפתוח את הלב, והיא תלמד אותך איך אתה צריך לפתוח לה את הלב, והיא תעזור לך לפתוח את הלב.

שאלה: באילו כלים בתוכנו אפשר להרגיש הנאה רוחנית?

ברצון לקבל שהבורא ברא. אין כלים אחרים.

שאלה: איך כל חבר יכול להשתמש בהפרעות הגשמיות שעוברות עליו על מנת לעשות נחת רוח לבורא?

קודם כל, לא לשכוח שגם ההפרעות האלה באות מהבורא, והבורא מסדר אותן בדרך כדי שהאדם יתקדם אליו, לבורא.

שאלה: מה יותר חשוב בעבודה שלנו, להודות לבורא או לבקש ממנו?

האחד לא יכול להיות ללא האחר. אבל קודם חייבים להודות, ואחר כך לבקש.

שאלה: אני רוצה לשתף במה שקורה. עברנו חצי מ"כנס ערבה", יש לנו עוד חצי שמחכה לנו, יש לנו תוכנית ממש עשירה. אנחנו מרגישים את הרצון הענק ביראה גדולה שנוצרה, ממש מרגישים שהמצב הזה מתפשט בכל הכלי העולמי. ומכאן יש שאלה. בתחילת הכנס נתת לנו הכוונה פנימית עמוקה, וכעת אחרי שכבר עברנו חצי מהכנס, האם תוכל קצת להוסיף לנו אולי איזה תיקון, הכוונה, כך שאותו כוח גדול שקבלנו נוכל לכוון נכון?

להתחבר ביניכם, ולבקש מהבורא שיהיה חיבור נכון ביניכם, ואז מהחיבור הנכון ביניכם אתם צריכים שוב לפנות לבורא ולבקש חיבור עמו. זה נקרא "מאהבת החברים לאהבת הבורא". את שני השלבים האלה אתם צריכים לעבור. קודם לבקש מהבורא שייתן לנו אפשרות להתחבר יחד, ואחר כך לבקש מהבורא שמהחיבור ביחד ייתן לנו להתחבר עמו.

שאלה: מה הבורא נותן עכשיו לכלי העולמי?

הבורא נותן עכשיו לכלי העולמי יכולת להתחבר, ולהיות בחיבור הזה קרובים יותר אליו, גם לפי הכמות וגם לפי האיכות. זה מה שקורה לנו. לכן אנחנו באמת צריכים להעריך, לשקול נכון את המאמץ שיש לנו היום, ושבאמת נפנה לבורא ונבקש ממנו חיבור ועלייה. הזמן הוא מאוד מיוחד, הוא דווקא מאוד טוב, כי מתוך השבירה שאנחנו נמצאים בזמן הזה בשנה, זמן השבירה, אנחנו מעלים את הבקשה שלנו לחיבור.

שאלה: איך לפתוח את הלב יותר, לרכך את הלבבות? אנחנו לא מצליחות לעשות את זה.

יש לכן לב אבן ולכן צריכים להכניס אותו למים רותחים, ולאט לאט שהמים יעבדו על האבן עד שתתפורר. זה מה שאתן צריכות לעשות. תנסי לחשוב כך, שהמים הרותחים האלה נקראים "מקווה" זה החיבור ביניכן ותכניסי את הלב שלך בין החברות והן יעזרו לך לחמם את הלב עד שיפתח והאור העליון יוכל להיכנס לתוך הלב.

שאלה: בחיבור שבו אנחנו נמצאים עכשיו, איך אנחנו יכולים אחת ולתמיד להסיר מהלב שלנו את הספקות?

זה רק על ידי בקשה, לבקש מהבורא שיפתח את הלבבות, שיחבר את הלבבות ללב אחד פתוח, והבורא יכנס בתוך הלב הכללי הזה וימלא אותו. ואז יהיה לכם גילוי הבריאה בתוך הרצון לקבל. בבקשה אתם יכולים, תבקשו.

שאלה: אם אנחנו במצב בו אנו מרגישים את צער השכינה, מה עלינו לעשות בשביל להתעלות מעל המצב הזה?

לבקש מהבורא שירפא את השכינה, זאת אומרת את הקשר בינינו, כדי שהקשר הזה יהיה שלם, ואז הבורא יוכל להתיישב בו, למלא אותו, זה מה שצריכים.

שאלה: כשמגלים את צער השכינה, האם זה יעזור לנו לפתח, לבנות את יראת השם?

כן.

שאלה: מה הכוונה מחיבור החברים לחיבור עם הבורא? הרי הבורא הוא המחבר את החברים. ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא?

הבורא כן מחבר את החברים אם אנחנו מבקשים ממנו, וכשהחברים מחוברים אז אנחנו מבקשים מהבורא שימלא את החיבור בין החברים.

שאלה: אנחנו מפיצות הרבה שנים מאחורי הקלעים בהקלדות, בעריכות, חלק מאיתנו ממש לא מסוגלות לעשות הפצה ישירה. פעמים רבות בשיעורים שמענו שצריך שלכל אחד יהיו תלמידים וכן הלאה. האם מדובר גם על נשים?

לא. זו לא חובה. יש גם כאן אצלנו הרבה אנשים שעובדים ליד המחשב ולא יוצאים בכלל לקהל הרחב, ואף אחד לא מכיר אותם. אז אתן יכולות להמשיך כך.

שאלה: הרב"ש כותב לנו שהאדם צריך להצטער על צער השכינה, "כנ"ל שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים." אני דווקא רוצה לשאול על המילה כביכול, מה זה אומר? הרב"ש משתמש הרבה במאמרים שלו במילה כביכול.

כביכול, כי הבורא עשה את זה בכוונה למען הנבראים, ולא שאצלו זו בעיה, וגם לא שהבעיה בכלל היא להכניס את הנבראים לגמר התיקון, אלא הם צריכים לאגור בתוכם את כל המצבים השבורים, את כל הקושיות, הבעיות, הכישלונות, הם צריכים לאגור מספיק צער ובכי כדי להיות מוכנים להרגיש את גמר התיקון.

סדנה

למה אנחנו צריכים לעבור דרך כל כך ארוכה, קשה, מבולבלת, שאנחנו בקושי מבינים מה שקורה, אנחנו חוזרים עליה ושוב שוכחים, ופתאום ברור לנו ופתאום שוב לא ברור. למה הדרך היא כל כך מפותלת?

*

קרין: קטע מספר 36.

"בזמן שהאדם מצטער על מה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל רק לתועלת עצמו, כדוגמת בעלי חי, שזה לא מתאים לבחינת "אדם", הוא צריך לכוון את היסורים, שהם לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה.

והוא נותן על זה משל. לאדם שיש לו כאב באיזה אבר פרטי, והכאב מורגש בעקר בלב ומוח, שהוא כללות האדם. כמו כן האדם פרטי הוא חלק מהשכינה, הנקראת "כנסת ישראל". ועיקר הכאב הוא אצלה. ועל זה יש להצטער. וזה נקרא "יסורים בעבודה"."

(הרב"ש. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)

שאלה: איך לשלב בין ייסורים וכאב בעבודה ושמחה?

כשאנחנו משתוקקים להיפגש עם מישהו שאנחנו אוהבים, למרות שאנחנו נמצאים בדרך ועוד לא הגענו לפגישה, ועוד לא יכולים להתחבק עימו, אבל אנחנו נמצאים בדרך אנחנו כבר נמצאים בשמחה. זה נקרא "ייסורי אהבה" מצד אחד אלה ייסורים, ומצד אחר אנחנו מרגישים בזה אהבה. הבורא מקרב אותנו הוא עושה תיקונים בהשתוות הצורה, כי זה נקרא שאנחנו מתקרבים זה לזה, שאנחנו נעשים דומים לבורא, עד שמגיעים לחיבור.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לדמיין את המצב הזה של אנחנו חלק מהשכינה?

כן. כמה שאנחנו מדמיינים יותר כך אנחנו נמשכים לזה יותר, וזה חלק מהתיקון. לכן יש לנו כוח דמיון.

תלמיד: וזה משהו שיותר נכון לעשות אותו בעשירייה?

גם, אבל אפילו אדם לבד.

שאלה: רב"ש מדבר הרבה על צער השכינה ועל הצער של המלך שנולד לו ילד מוגבל. מה עם הצער של הילד המוגבל שלא יכול לשמח את אביו?

הילד הזה מקבל התקרבות לאביו, עד שהוא מתחיל לראות מה אפשר לעשות כדי לשמח את אבא.

שאלה: האם אנחנו יכולים לבקש להרגיש את צער השכינה, ואם כן אז עד כמה הבקשה הזאת היא חשובה, ראשונית?

אנחנו צריכים את הכול לעשות כדי לשמח את השכינה, היינו הבורא עד שיתגלה בנו ומתוך שמחה ימלא אותנו.

שאלה: האם אנחנו כעשירייה יכולים לפתח רגישות לצער השכינה, כדי לבקש מהבורא שיעלה אותנו יחד?

ודאי שזו העבודה שלנו. זאת העבודה שלנו, אנחנו חייבים לעשות אותה.

תלמיד: איך?

על ידי התמדה ברצון, בהשתוקקות. על ידי התמדה להחזיק זה את זה, לתמוך זה בזה כך אנחנו מגדילים בינינו בכל אחד ואחד רגישות לקשר בינינו ואז מגלים בתוך הקשר הזה את הבורא. לא יכול להיות גילוי הבורא לפני שיתגלה הקשר הנכון בינינו, לפחות באיזו מידה קטנה.

שאלה: מתגלה שהרצון לקבל לא רוצה שום דבר, לא את התיקון ולא את השכינה, הוא עומד ולא מוכן לזוז.

מה הוא רוצה?

תלמיד: סתם את החיים הרגילים, ולמות בסוף הדרך.

חיים רגילים זה לא אצלנו. אז יש לך בחוץ המון דברים.

תלמיד: כאילו יש פיצול, יש חלק שכן רוצה את התיקון.

אז את אותו חלק אתה צריך להשתדל עוד ועוד להבליט, לגדל, לעשות בו עוד ועוד עבודות וכך הוא יהיה מורגש יותר.

תלמיד: והרצון לקבל נשאר שם איפה שהוא וחי עם פיצול?

ודאי שכל החיים שלנו הם בפיצול עד גמר התיקון.

קריין: קטע 37 ממאמר א' מ"שמעתי".

בזמן שהאדם מצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'."

(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")

שאלה: מה עלינו לעשות שהפנייה לבורא תהיה בתדירות ללא הפסקה?

"איש את רעהו יעזורו", אם תנסו לחשוב כך כל הזמן אז אף אחד מכם לא יברח במחשבות שלו לשום מקום, כולם יהיו מכוונים לקשר ביניכם ולבורא. הכל רק תלוי איך אתם עוזרים זה לזה.

שאלה: האם ייסורי אהבה זה מצב ממותק לצער השכינה, והאדם דרך שני המצבים האלו יכול להתקדם בדרך הרוחנית? האם גם ברוחניות המקובל מרגיש את שני המצבים האלו וזה מה שמקדם אותו מעלה מעלה?

כן.

שאלה: אתה אומר שאם אנחנו עושים מאמצים לחיבור רק אז יכול להתגלות הבורא. מאיפה לקחת כוחות? אנחנו כביכול התאספנו כאן במקום אחד, שום דבר לא מפריע, אבל מאיפה לקחת כוח כדי לעשות את המאמץ כדי בסופו של דבר לגלות אותו?

אם אתם מתחברים, החיבור ביניכם הוא בדיוק אותו הכוח שיכול להזמין את הבורא להתגלות בכם. יותר לא צריכים כלום.

שאלה: ביחס לחבר פחות או יותר מובן, יש כזאת הרגשה שהחבר קרוב אליי, אבל איך להרגיש שאני איבר שקרוב אל הבורא?

זה צריך להיות ברצון המשותף ביניכם. לא באף אחד מכם, אלא ברצון המשותף ביניכם. אז תנסו לאתר את הרצון המשותף שאתם יחד ושם מתגלה הבורא.

שאלה: אמרת שהעיקר לעזור זה לזה, במה בדיוק בעבודה בעשירייה עלינו לעזור?

לספר על גדלות הקבוצה וגדלות הבורא, זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: הבורא כל הזמן שולח מחשבות על החיבור, אבל אין שום מחשבה על תיקון. רק כעבור כמה זמן יש הרגשה והבנה של כל העשירייה שמאוד השתנינו ולאט לאט אנחנו מתקרבות אחת לשנייה. האם זה הריכוך של לב האבן?

כן, כך זה קורה.

שאלה:: דיברת על הרצון המשותף, מה זה אומר רצון משותף, הרי זה לא שאנחנו יכולים להלביש את זה במילים, תעזור לנו להבין מה זה רצון משותף?

הרצון הכללי הוא שאתן מבינות מי אתן, מה אתן ואיך אתן מתקרבות לגילוי הבורא. זה הרצון המשותף ביניכן.

שאלה: איך העשירייה תתמקד בתהליך הפנימי של חיבור וביטול, כדי ששם תהיה גדלות הבורא?

בדיוק כך, להשתדל לחשוב כמו שאתה אומר.

שאלה: היום בשיעור הבוקר זכרנו את הקטע מאיגרת י"ט. ואיך בכל זאת לזרז את סיבוב הגלגל הזה, איך כל הזמן להיות במרכז ולהתרכז במהות עצמה, כדי שהסיבובים האלה יהיו יותר.

זה תלוי במידת הקשר ביניכן. פעם ביום אתן לפחות מתחברות ביניכן חוץ משיעור בוקר, אולי אפשר פעמיים ביום. אבל כל פעם זה צריך להיות בצורה מאוד מרוכזת, רצינית. שכל פעם כל אחד ירגיש שפגישה כזאת מכוונת אותו יותר קרוב, יותר נכון לכיוון הבורא.

שאלה: אנחנו יודעים מהמקובלים שאין זמן והעולם כבר נמצא בשלמות, כי סוף מעשה במחשבה תחילה. אז הבורא כבר שמח ויסורי השכינה זה שלב זמני ביחס אלינו והכול בעיני המתבונן, מצד הבורא הכול בסדר, האם זה נכון?

תסבלי, אחרי זה תביני.

שאלה: יש ביטוי יפה, שהכאב מורגש בשכל ובלב. בשכל זה מובן זה על עצמי. אבל מה זה בלב, על זה שאנחנו לא יכולים להתחבר וליהנות לבורא?

כן.

שאלה: אני ניסיתי להתאמץ ולדמיין, אבל לא מצליח להרגיש את צער השכינה. האם כדי להרגיש את זה צריך להתאמץ ביחד בעשירייה, לתת תפילה?

רק יחד, אחד זה לא שכינה. רק יחד, לפחות שניים, כמו שמסבירים לנו המקובלים. מיעוט הרבים שניים, צריך להיות לפחות שניים, וכמה שיותר - יותר טוב.

שאלה: איך להפנות את צער השכינה באופן הנכון לכיוון השפעה, ושלא יישאר לטובת עצמו, כמו שנאמר בטקסט במקור?

אין לי מה להוסיף, אנחנו כבר דיברנו על הכול. רק להתחבר יותר בינינו ולתאר לעצמנו מקום שהבורא שם יכול להתגלות לפי השתוות הצורה.

שאלה: אנחנו רואים עכשיו במסכים את החברים ואלה שנמצאים לידי. למה יש הרגשה שהם התבטלו אחד כלפי השני - שותקים ולא שואלים שאלות? זה ממש מרגש, עושה הרגשה של חמלה ורצון לבקש עליהם מהבורא שייתן להם להתחבר.

זה טוב. אלה באמת רגשות נכונים טובים ותמשיכו בזה. וטוב לבכות, הבכי מאוד מנקה את הנשמה.

קריין: קטע 38.

"היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.

כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

אני מבקש מבלטיה שיספרו לנו מה התכניות שלהם היום ומחר שאנחנו נוכל להתחבר אליהם וליהנות איתם יחד.

סדנה

איך אנחנו עוזרים אחד לשני להרגיש את צער השכינה כדי לעשות נחת רוח לבורא?

*

(סוף השיעור)