שיעור בוקר 22.09.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים לציון יום השנה להסתלקותו של הרב"ש

קריין: שיעור בנושא "יום השנה להסתלקותו של הרב"ש", נקרא קטעים נבחרים מהמקורות.

כן, זה יום מיוחד. בעצם אי אפשר להגיד שזה יום מיוחד כי אנחנו תמיד נמצאים עם רב"ש, עם הרוח שלו, עם הדרך שלו. אנחנו לא כמו אנשים רגילים שמצטערים שאדם מת ולא נמצא איתנו גופנית. כי עוד יותר ממה שהיה גופנית כשהיה חי איתנו, עוד יותר נמצא איתנו בצורה כזאת שהרוח שלו כולה כולה ממלאה אותנו, ואנחנו מיום ליום עוסקים איך להידבק למילים שלו, לנשימות שלו, לנשמה שלו.

לכן אין לנו יותר מאשר להודות לבורא ששלח לנו נשמה כזאת, שהיא יכולה להיות כמורה דרך המוביל אותנו, המנהל אותנו, הממלא אותנו. הבורא דרכו ממלא אותנו, דרך רב"ש מנהל אותנו. לכן אנחנו צריכים להודות קודם כל לבורא ושנית כל גם לאותה נשמה, לאותה יגיעה שעשה רב"ש כדי לבנות את "בני ברוך", כדי למסור לנו את כל אותה החוכמה, כל אותה השיטה שעל ידה אנחנו יכולים להגיע להידבק בבורא. לכן קבעתי לחברה הזאת את השם "בני ברוך" על שמו, ברוך אשלג. נקווה שאנחנו נצדיק את השם שלקחנו, ונגיע בלממש אותו עד מטרת הבריאה.

אנחנו לא כל כך נמצאים ודבוקים במנהגים כמו שיורצייט נהוג אצל אנשים דתיים וגם חילונים, שאצלם העיקר באותו יום לזכור ולעשות כל מיני פעולות פולחן סביב השם, סביב הציון וכן הלאה. אנחנו מבינים שבן אדם לא נמצא בגופו כשנמצא אי שם בבית קברות, זה לגמרי לא כיוון המחשבה שלנו. זה כמו שבעל הסולם אמר, ש"לא אכפת לי איפה יקברו את שק העצמות שלי". ובאמת זה כך, כי הרוח לא קשורה לעצמות האלו, אנחנו לא שייכים לזה. לכן נהיה דבוקים לרוחו. זה שאנחנו נזכרים ונוהגים להתקשר עוד יותר ביום היורצייט שלו, זה כדי שתהיה לנו סיבה, הזדמנות, אמצעי עוד יותר ויותר להתקרב לרוח שלו ועוד יותר להתקדם לבורא דרכו, בדרכו של רב"ש.

תוכלו לשאול מה שאתם רוצים, ובעצם נלמד מה שהחברים שלנו אספו לנו כי בכל זאת אנחנו צריכים לתת איזו תשומת לב למה שאנחנו שייכים. אבל ודאי שכל הדברים האלה הם יותר קשורים לדרכו הרוחנית.

שאלה: כשבחרת את השם "בני ברוך" מה חלמת שיהיה?

כי זה האבא הרוחני שלנו ולכן אנחנו הבנים שלו, לכן לא היה לי ספק שכך אנחנו צריכים להיקרא.

מתי זה קרה? לא חשבתי קודם, אלא כשרב"ש נפטר והתפרקה הקבוצה לכמה סוגים. גם לא הייתה קבוצה, היו שם תלמידים שבעיקר הבאתי אותם מהמכון של ברג, היה חלק שהיו חסידים והם לגמרי התנהגו לפי החסידות, וחלק שהיה שייך למשפחה וגם הם כל אחד היה לפי מה שנהוג אצלו. ואני ועוד כמה אנשים יצאנו מכל החבורה הזאת שהייתה, זו לא הייתה חבורה אלא זה היה ממש הכול מעורבב. יצאנו והיו חמישה אנשים שכך הצטרפו.

לקחנו איזה חדר באזור התעשייה בבני ברק וסיכמנו שאנחנו באים בבוקר לשם ללמוד. אני זוכר שקניתי כל מיני דברים לניקוי המקום, כוסות, קומקום, כל מה שצריך להיות במקום שבו יושבים ולומדים. הגעתי לשם עם ארגז כזה גדול ואז אמרתי להם שאני חושב שהחברה שלנו צריכים לקרוא לה "בני ברוך", שאנחנו הבנים של ברוך שלום הלוי אשלג ונקווה להיות כאלו. כך אני הרגשתי את עצמי, כשאני כל הזמן הייתי לידו 12 שנה, שאני כמו ילד קטן ככה גדל לידו. זה היה מחזיק אותי, הוא היה נראה לי כענק ואני כל הזמן הייתי על ידו כקטן. השם הזה נראה לי טבעי, כך יצא, לא שחיפשתי איך לקרוא לקבוצה. כך התחלנו.

האמת שאי אפשר להגיד שאני הצטערתי כמו שמצטער אדם רגיל עם בכי, עם צעקות, עם סליחה על מה שגרמתי, על מה שעשיתי, כי זה לא מתאים לנו. אנחנו מבינים שהכול מתגלגל מלמעלה, ואדם בעולם הזה אם הוא לא מתגבר להיות דומה לבורא, אז הוא מנוהל על ידי הבורא כבהמה. אין כאן הרבה אפשרויות. לכן אין כאן על מה לבקש סליחה וסליחות ולהצטער על העבר, אנחנו לא עוסקים בדברים כאלה. אז פשוט המשכנו ללמוד.

אחר כך משכתי כמה אנשים מבחוץ, התחלתי לפרסם, רציתי להגדיל את הקבוצה ובאו כמה חברים, אני זוכר שהיו סטודנטים מבר אילן ועוד כל מיני אנשים, חומר טוב. אבל החברים האלה שנשארו איתי מרב"ש הם לא רצו לקבל אותם, זלזלו בהם, ואז הבנתי שזה לא אותו כיוון שצריך להיות. כי אנחנו נמצאים בכל זאת בימות המשיח, אנחנו צריכים להפיץ את חכמת הקבלה, ורק בכמה שאנחנו נגדל בזה תלוי העתיד הטוב שלנו, והם לא רצו.

גם עכשיו, אני לא יודע עד כמה לפעמים נשמע שהם מתכנסים. באים אליהם קצת אנשים, אבל לא בדם שלהם לפרסם ולהפיץ ולמשוך לתיקון הבריאה. הם עוסקים בחכמת הקבלה, עד כמה שאני מבין, אבל כדי להגדיל את עצמם וזו נראית לי דרך לא נכונה. חס ושלום אני לא רוצה להעביר עליהם ביקורת, אבל נראה לי שבתקופתנו עד כמה שאתה עוזר לכל העולם להתקרב לבורא כדי לעשות לו נחת רוח, בזה גם אתה מתקדם.

שאלה: האם רב"ש ידע שאתה בלב תרגיש שהוא יהיה המורה שלך, האם היה משהו שקרה שבו פתאום הרגשת בלב שהוא באמת היה המורה שלך, בשבילך?

אי אפשר להגיד אחרת, שהוא המורה שלי או לא, אם אני נמצא לידו בשיעורים בוקר וערב, אם אני בין השיעורים יוצא איתו לטייל או לים או לפארק, לגן, או שאנחנו נוסעים פעם בשבוע או לפחות פעם בשבועיים לטבריה או לאיזה מקום ששם אנחנו לבד, אני והוא נמצאים בדירה אחת, אני מכין אוכל ואנחנו אוכלים, אני מסדר את הדברים, אנחנו חיים יחד. כשהוא נכנס לבתי חולים כמה פעמים להרבה זמן, זה מאוד קירב כי אני הייתי נמצא לידו.

בפעם הראשונה הייתי חייב להיכנס איתו לבית חולים, אחרי חצי שנה מאז שהגעתי בפברואר, במתן תורה, אחרי 5 חודשים כבר גילו שהוא חייב להיכנס לבית החולים כדי לקבל שם באינפוזיה, אנטיביוטיקה חזקה מאוד, חשבו שיש לו סרטן באוזן, כך סיפר לי הרופא בסוד. הוא לא ידע על זה, כולם לא ידעו על זה, לכן היו צריכים לתת לו תרופות מאוד חזקות כאלו שהוא היה חצי רדום, כך הייתי כל הזמן לידו 30 יום רצוף. וכשיצאתי משם, הרגשתי שאני ממש כל כך דבוק אליו, שכבר לא יכולתי להיפרד.

התחלנו יום יום לנסוע לים או ליער, לעשות כל מיני תרגילים כדי שהוא יצא מהתרדמה הזאת אחרי האינפוזיה שנתנו לו, כך אתה מתרגל לאדם, אני מדבר עליי. הוא גם הרגיש את בעצמו, כי בכל זאת איש מבוגר מתרגל לזה שמטפל בו מישהו צעיר יותר וזריז, כי הוא קיבל כאלו תרופות שהוא היה חצי רדום.

ולמדנו, הרבה שעות למדנו, הוא היה חייב ללמוד כי אחרת היה ישן, אז הוא היה מחייב אותי לקרוא, הייתי יושב לידו וקורא או יושב לידו ושואל, לפעמים שאלתי לא כי רציתי לשאול, אלא כדי לעורר אותו שלא יכנס מדי לתוך שינה, כך עברנו חודש ימים ובחודש הימים הזה כמעט ולא באו אנשים, הוא לא רצה לשמוע, לראות ולקבל אנשים.

פעם החליף אותי ליום אחד החבר שלי מילר, באמת חבר טוב מבני ברוך, הוא אמר לי אחר כך "אני כל הזמן ישנתי, אני לא יודע איך אתה נמצא שם יום ולילה, אני שהייתי שם יום, מהבוקר עד הערב רציתי רק לישון". אני דווקא לא הרגשתי כך. אחרי שיצאנו מבית החולים, התקופה הזאת מאוד קשרה בינינו, היא מאוד פעלה כך, כי אז כבר למדתי אותו, את ההרגלים שלו. בכל זאת, אתה נמצא ליד בן אדם יום ולילה, אתה מטפל בו וזה מקרב. וכששאלתי אותו אחר כך, "אני קיבלתי משהו?" הוא אמר "כל מה שקיבלת בעיקר קיבלת מאותה התקופה שהיינו יחד בבית החולים".

אחר כך במשך שנים הייתי קרוב אליו, הייתי הולך לחנות לקנות בשבילו אוכל, נסענו לשוק פעם בשבוע גם כדי לקנות כל מיני מצרכים, פירות. הייתי כך לידו הרבה זמן. יכולתי להרשות את זה לעצמי, כי לפני זה הייתה לי מרפאה ברחובות ויצאתי משם עם כסף, ותקופה מסוימת יכולתי כך כמעט לא לעבוד. אבל יחד עם זה שהייתי קשור אליו, הייתי לא כל כך קשור לחברים, כי נראה לי שהוא ניסה בצורה כזאת גם לעשות, כדי שאהיה דבוק אליו יותר. לכן אי אפשר להגיד שהייתה לי חברה.

אני שמעתי, ידעתי, למדתי את המאמרים האלה על החברה, כשהוא כתב הוא נתן לי קודם לקרוא, אחר כך הלכתי לשכפל את המאמרים האלה, הוא כתב אותם בכתב יד, הלכתי לצלם אותם ולחלק לכולם. קודם חילקתי אותם לקבוצת הנשים שלנו, בימי שלישי הן היו מתאספות כדי לקרוא. אחר כך בימי חמישי קיבלנו את המאמרים האלה ולמדנו אותם בישיבת החברים בימי חמישי.

תלמיד: איך אתה יכול להסביר את ההרגשה הזאת של להיות דבוק למישהו?

להיות דבוק, אתה לא יכול לאדם כזה, כי אתה לא יודע מי הוא. אלא להיות דבוקים באדם גדול זה נקרא שאתה הולך לשרת אותו, זאת אומרת מה שנראה לך שהוא צריך בצורה גופנית, שאתה מבין בשכל הגשמי שלך מה הוא צריך, אז את זה תעשה וזה נקרא "לשרת אותו". כך כתוב בספרי הקבלה, ומתוך זה שאתה מתקרב אליו במה שאתה מסוגל בצורה גשמית, אתה מתחיל לאט, לאט לחדור קצת לעולם הפנימי, הרוחני, למה הוא חושב כך, למה הוא מחליט כך וכל הדברים שנראו לך קודם מוזרים, לא נורמליים, לא רגילים כמו לבני אדם רגילים, אתה מתחיל לקבל אותם אפילו אם אתה לא מבין אחר כך אתה במשך הרבה זמן מתחיל להבין למה זה כך.

בדרך כלל בזמן שאתה רוכש את האמונה למעלה מהדעת, אתה מתחיל לפענח נכון את המורה שלך, ומבין שזה שנראה לך שהוא גס, שהוא מוזר, שהוא במשהו מיוחד, הדברים האלה נובעים לא מהטבע הגשמי שלו אלא מהקשר שלו עם הרוחניות. ככה זה.

תלמיד: אנחנו פשוט רוצים להודות לך על כך שאתה קרוב מאוד אלינו ואנחנו מחבקים אותך כמו שחיבקת את הרב"ש. תודה.

אני מרגיש את זה ואני שמח מאוד שיש לי כאלה תלמידים. אם בפועל הייתם בזמני רב"ש, הוא היה ממש מחבק כל אחד ואחד, באמת. אנחנו כבר פועלים בזמן אחר, דווקא בזכותו, כי הוא קידם את הזמנים, זירז את הזמנים, אבל בהחלט התלמידים שלי הם הרבה יותר גדולים ממה שהיינו אנחנו כתלמידים ליד הרב"ש.

שאלה: שמעתי ממך לא פעם שאשתו של הרב"ש לא הייתה כל כך בדרך ולא תמכה בו, ורציתי לשאול איך לפי מה שראית הוא הצליח להתמודד עם זה?

קודם כל זה שאמרתי, צריכים לקבל את זה בערבון מוגבל, כי הוא גם אמר לי לא פעם כשדיברתי על זה שהיא מצד אחד מתנגדת לחכמת הקבלה, כי כך היא קיבלה חינוך, היא ממשפחה מאוד חרדית, מאוד דתית, מאוד עתיקה, ירושלמית, הרבה דורות שכבר חיו בירושלים, והירושלמים הם בכלל ידועים כחומר קשה, אנשים קשים, אנשים עקשנים, והיא הייתה אומרת לו, "זה שאני קוראת קטע מתהילים, זה שווה יותר מכל התורה שלך", זה מצד אחד, הוא היה צוחק, הוא היה מספר לי על זה כך וצוחק. מצד שני, אני ראיתי שיש ביניהם הבנה פנימית מאוד עמוקה.

קודם כל הם חיו ביניהם 70 שנה. אשתו הייתה מבוגרת ממנו לא זוכר בכמה, שנה, שנתיים, חצי שנה, אבל קצת יותר. הם חיו מגיל 18 עד גיל 85, בגיל 83, 82, היא נכנסה לשיתוק, מצד אחד. מצד שני הוא אומר לי על זה, "מה אתה חושב, אדם שנמצא לידי 70 שנה הוא נשאר כמו שהיה? וודאי שלא". בכל זאת רוצה או לא רוצה, היא ספגה ממנו, מהרוח שנמצאת לידו את מה שקורה. כי כך זה בחכמת הקבלה, כשהיא נמצאת באדם אחד היא פשוט בגלים גלים יוצאת ומתרחבת וכך ממלאה את המקום, את החלל סביבו.

לכן האנשים שאפילו פיזית נמצאים לידו הם מרגישים שיש כאן משהו והם נכללים במשהו ממנו. אפילו שלא התכוונה לספוג ממנו את מה שיש לו אבל פה ושם כשהוא היה מדבר ופה ושם כשהיה לומד בקול רם, ומתוך הדבקות בכל זאת, הם מאוד אהבו זה את זה, הם היו זוג שאי אפשר לתאר עד כמה. כשהיינו חוזרים נניח מטבריה או מאיזה מקום, אני הייתי מעלה את המזוודות לקומה הראשונה לדירה, וכשהוא היה מגיע, איך הזקנה הזאת בגיל 80 הייתה מסתכלת עליו כמו על חתן לפני החתונה, ממש כך. מדובר על אנשים בני 80, זה משהו שהיה כדאי לראות וקשה מאוד ללמוד את זה, זה ממש כוח מיוחד שפעל ביניהם.

אנחנו לא צריכים סתם לפי מילים שאנחנו שומעים פה ושם איזה משפט, לקבוע לפי זה דברים. הוא היה גדול מאוד, הוא היה רחב לב מאוד. וודאי שלא היה אדם בעולם שהוא ממש שנא באמת, חוץ מכמה אנשים שלא יכול היה לסבול אותם מפני שהם היו ממש נגד שיטתו של בעל הסולם והאר"י, כי ממש התנגדו בטיפשות גלויה. אני ראיתי אותם, הייתה לי אפשרות גם להתנגש איתם.

שאלה: אם הרב"ש היה מגיע למרכז שלנו, ל"בני ברוך", מה לדעתך הוא היה אומר?

אני לא יודע, תחשבו בעצמכם מה הוא היה אומר. קודם כל המרכז שלנו נמצא ברחוב על שם הרב"ש. בעיר פתח תקווה יש רחוב שנקרא על שם הרב"ש, ועל הרחוב הזה נמצא הבניין שלנו שהוא גם על שמו, ו"בני ברוך" הם גם כן בני ברוך אשלג. אנחנו לומדים יום יום את המאמרים שלו, התורה שלו, ואת הכול מקבלים ממנו בעצם. קשה לי לתאר שיש בנו משהו חוץ ממה שקיבלנו ממנו. וודאי שאחריו בעל הסולם, אבל הוא מאוד גבוה, בעל הסולם זה כמו חלל גדול, והרב"ש בכל זאת קרוב, הוא ממש כמו אבא. אחרי רב"ש בעל הסולם, האר"י, הבעל שם טוב ועד רבי שמעון. זהו, זה מה שיש לנו בחכמת הקבלה, שמשם אנחנו מקבלים את כל המקורות שלנו. אנחנו לא סומכים ולא משתמשים בשום דבר חוץ מהזוהר עם "פירוש הסולם" וספרי בעל הסולם וספרי רב"ש. ובוודאי שהאר"י, שכן בעל הסולם סידר את "תלמוד עשר הספירות" לפי האר"י.

שאלה: מה היית רוצה שאנחנו כתלמידים שלך נשמור מהדברים של רב"ש כדי שנלך בדיוק בדרך שלו?

ללמוד מקורות רק מבעל הסולם, ואז דרך בעל הסולם אתם לומדים גם רשב"י וזוהר. רק בעל הסולם ורב"ש, אלו המקורות שאנחנו צריכים לראות לפנינו בלבד. כל היתר שאנחנו בעצמנו עושים, זה הכול כדי לקבל את הרוח, הסביבה, אבל באמת רק את שני האנשים האלה סידר לנו הבורא כדי שאנחנו נתקרב אליו. יותר מזה אנחנו לא צריכים. חוץ מזה את ספר "שמעתי" שהוצאנו לאור, זה שקיבלתי מרב"ש, וזהו. אנחנו לא צריכים יותר.

תלמיד: תודה רבה על שהבאת לנו את האור של רב"ש אלינו. תודה רבה, אנחנו מאוד מתרגשים.

תודה לכם, שאתם על ידי הבורא קיבלתם רצון לקבל את החומר הזה, לשייך את עצמכם למטרת הבריאה ולהשתדל להשיג אותה, אני זה שצריך להודות לכם. תודה.

שאלה: גם אנחנו רוצים להודות לך על כך שאתה חולק איתנו את השהייה שלך עם רב"ש ואת האהבה שלך אליו. סיפרת לנו שכשרב"ש נתן לך את "שמעתי", אתה הבנת שיום אחרי זה הוא יעזוב אותנו. מה היא ההתרשמות שלך מזה, איך ראית את הרגע הזה, ואיך חשבת על העתיד הרוחני שלך?

אני לא כל כך חשבתי על העתיד הרוחני שלי, על זה בעצם חשבתי כל הזמן אבל לא באותו הרגע, אלא באותו רגע שקיבלתי ממנו את המחברת, הבנתי שבזה הוא מוסר לי את השיטה, את התורה, כי הוא קרא את זה לפני השינה, הוא קרא את זה כשהוא קם בבוקר, כל מאמרי ״שמעתי״ היו לפניו תמיד, וכך הוא היה כל הזמן עם זה. לכן כשהוא כבר נתן לי את הדבר שהיה כל הזמן קשור אליו, אני התחלתי להרגיש שכנראה זהו, אם הוא בעצמו לא צריך את זה, כנראה שהוא כבר הולך להיות קשור לבורא בצורה אחרת, יותר פנימית.

אני אמרתי את זה מיד, יצאתי מהחדר בבית החולים שבו הוא היה, הייתי לידו, אמרתי לו לילה טוב וכן הלאה, כל מה שצריך לפני השינה, ויצאתי משם. מחוץ לחדר בפרוזדור, חיכו לי כמה חברים, אמרתי להם שאני מרגיש שהמצב מעורר דאגה, אבל כך אמרתי וזהו, מה עוד יכולתי להגיד.

אי אפשר היה לעשות שם שום דבר, אדם בן שמונים ושש, זקן, כמה שאתה מבקש מהרופאים שיטפלו בו, הם מסתכלים על הגיל, הם מסתכלים על המצב שלו, הם מתייחסים אליו כרגיל, כמו שרופאים רגילים מסתכלים, שהגיע הזמן כמו אצל כולם. לא יכולתי לעשות כלום, לא יכולתי. גם למחרת בבוקר כשאני הגעתי, הוא ביקש שאני אגיע מוקדם יותר, אני לא יודע למה לא יצא לי, אני הגעתי בסביבות שש, אני רגיל לקום בשתיים, באחת בלילה, אבל הגעתי בסביבות שש, כך סיבבו לי מהשמיים, והוא כבר היה כמעט ללא הכרה. אני צעקתי לרופאים איפה אתם, הם הגיעו מיד והתחילו בפעולות החייאה, זה נעשה יותר כדי שאני אחר כך לא אתלונן עליהם, אבל ראיתי שכבר אי אפשר לעזור, הייתה הרגשה שזה הזמן, זה הרגע וזהו.

וכמה שהם פעלו והם רצו לעשות, כמה שעות אולי, שעה, שעתיים אולי, אפילו רצו להחיות אותו עם מכת חשמל, עם כל מיני דברים כאלה, זה כבר לא עזר, הלב לא רצה לחזור לעבוד. אני ראיתי את זה מחוץ לדלת, דרך הזכוכית, וראיתי שאי אפשר לעשות כלום.

אני הייתי לידו בעצם שתיים עשרה שנה, משנת שבעים ותשע עד תשעים ואחת, וזאת תקופה מאוד חשובה שהייתה לי בחיים, ואז הבנתי שעכשיו זה כבר משהו חדש. מצד אחד זה סימן להתקדמות, מצד שני בכל זאת אחר כך רואים, שאתה נמצא בלי היד המכוונת, בלי העוגן, יש בזה משהו שחסר מאוד, אבל "לא אלמן ישראל" מה שנקרא, המשכנו.

שאלה: הרגשת הדבקות המופלאה הזאת שאתה מתאר כלפי רב"ש מרגשת אותי, יש לי יחס מאוד מיוחד לרב"ש, אני רוצה גם. איך אני מביא את ההרגשה הזאת, לאן אני לוקח אותה, אולי לעשירייה, מה אני עושה עם זה? אני רוצה גם את הדבקות הזאת.

אני אגיד לך, עד כמה שהייתי רגיל לגופו, לכל מה שקשור סביבו כשטיפלתי בו, הגשתי לו אוכל, הלכנו לסאונה והייתי עושה לו כל מיני מסאג'ים, הלכנו לים, לטייל ביער, נסענו לטיולים, היינו לומדים, יושבים יחד, כל הדברים הגופניים האלה ועוד הרבה מהם שהייתי עושה, בכל זאת אני לא נזכר בזה, זה לא נשאר, הפעולות האלה הופכות להיות להתרשמות רוחנית. לכן גם אתם יכולים בקשר ביניכם, לייצב את דמות הגדול שזאת הקבוצה, ולעבוד כלפי הקבוצה כמו כלפי העליון. וזו אמת וזה נכון, וזה במאומה לא פחות מועיל ואפילו מקדם אתכם יותר, ממש מקדם יותר מזה שהייתם לידו.

כשאתם נמצאים ליד אדם גדול יש לכם גאווה. אפילו שאתם רוצים או לא רוצים כך זה, יש לכם גאווה והרגשת ייחודיות שדווקא אתם נמצאים ולא אחרים וכולי. אלה המחשבות שחודרות לאדם בעל כורחו. ולכן טוב יותר כלפי הקבוצה, זאת דרך הרבה יותר קלה לייצב נכון את עצמו כלפי הבורא. ולכן כנראה שאנחנו כך נמצאים, כי אני לא דורש ואוסר ממש להתייחס אלי באיזו צורה מיוחדת, אלא רק כדי לקבל ידיעה ולממש אותה אחר כך בין החברים.

שאלה: אמרת שהיית לצד הרב"ש שתיים עשרה שנים והיית דבוק. כשאנחנו לומדים בעשירייה את מאמרי רב"ש, אנחנו מרגישים מאוד חזק את ההשפעה שלהם עלינו, אבל זה מורגש כלא מספיק. איך העשירייה יכולה ממש להידבק, להתחבר עם אותו ערוץ שהרב"ש בנה בשבילנו?

זה כבר תלוי ברגש שלכם, זה תלוי בכמה שאתם רוצים להיות קרובים ביניכם וקרובים עימו, שאתם רוצים לייצב את אותה הרוח שאתם מרגישים שיש ברב"ש, שאתם רוצים להחיות אותו ביניכם, זה נקרא שאתם דבוקים בו. כך אנחנו צריכים לעשות גם עם רב"ש, דרך זה אנחנו גם עם בעל הסולם, עם רבי שמעון, וכך נוכל להרגיש את כולם, אין שום בעיה בזה.

אבל בעצם כל זה כדי שנכין את עצמנו לזה שהבורא ישרה בנו. וכמו שאתה אומר שהרוח של הרב"ש שורה בנו, אמנם אני לא רוצה להגיד שבאותה הצורה, אבל כך גם הבורא צריך להתגלות, לשרות בינינו. איזה הבדל יש? אני לא מצפה לרוח הרב"ש בזה שאני זוכר אותו, זוכר את הצורות שלו, הריח שלו, טעמים או משהו, לא. אני מדבר על היחס שלו לעולם, לבורא. ביחס הזה אני רוצה שגם עכשיו הוא ימלא אותי, הוא ימלא את בני ברוך, ימלא את העולם, וכך כל העולם יתפעל מהיחס הזה, הוא יספוג אותו, ומתוך הרוח הזאת כל העולם ילך קדימה לדבקות בבורא.

שאלה: תודה רב על מה שאתה חולק איתנו, זה ממש מרגש מה שאתה עושה עכשיו. אמרת שלרב"ש היה מסך ענק, מה זה אומר שהיה לו מסך ענק?

הוא עבר בחיים שלו מצבים קשים מאוד. היו מצבים של רעב. הוא סיפר שבלילה הוא התעורר והבת שלו בת החמש עמדה ליד המיטה שלו ואמרה, "אבא אני רוצה לאכול". הוא שאל אותה "מה את רוצה לאכול?", והיא אמרה "משהו", ובבית אין כלום, שום דבר. אז הוא אמר לה, "תלכי לישון ובבוקר יהיה משהו". כך היו חיים. כל מיני דברים כאלה.

זאת אומרת, לא הייתה עבודה, לא היה לחם, והוא כל הזמן בכל זאת השתדל לעבוד וללמוד. הוא היה עובד בכל מיני עבודות, כתפסן ברזל, כבנאי, כסנדלר, כל דבר שרק היה אפשר הוא היה לוקח ומשתדל לבצע. הוא התמודד עם כל הקשיים שבחיים. אלה לא היו זמנים כמו שעכשיו, שאדם יכול עד סוף החיים לשבת ללמוד ולקבל על זה כסף, אז זה היה אחרת. לכן אנשים היו משיגים דרגות רוחניות גבוהות. היה להם קשה, ובכל זאת לא עזבו את הלימוד. האמת שאני לא כל כך בנוי כדי לספר את זה יפה.

שאלה: בשנת היורצייט של הרב"ש היינו הולכים לקבר שלו. למה?

נהוג בכל הדתות, בכל העמים, שיש עניין כזה שאנשים הולכים לקבר של איש מסוים כדי כביכול להתקשר לרוחו, להיזכר. יש כאלה שמביאים פרחים, יש כאלה שמביאים משהו. אצלנו זה לא נהוג להביא משהו, אבל פעם בשנה לבוא למקום שבו הוא קבור ולקרוא שם פסוקי תהילים מדוד המלך ולהגיד קדיש. כך היינו עושים תקופה מסוימת. השנה אנחנו כבר לא הולכים כי אסור לנו להתאסף.

והאמת שאני לא חושב שהמנהג הזה הוא מנהג רוחני. ודאי שאין שם שום דבר ליד הקבר. כמו שבעל הסולם אמר, "לא אכפת לי איפה יקברו את שק העצמות שלי". כי אנחנו המקובלים מתקשרים רק לרוח שבאדם ולא לחלקים מהגופה, אין בזה שום דבר קדוש, מיוחד, רוחני. לכן אין מה להצטער ואין מה לחשוב על זה. תתקשרו לרוח של רב"ש, דרכו לבעל הסולם, דרכו לבורא וכן הלאה, זה מה שאנחנו צריכים. ואת זה אפשר מכל מקום שבעולם ולכל אחד. בשביל זה אנחנו לא צריכים לנסוע לאומן ולא לאף מקום.

שאלה: האם אנחנו יכולים להשתמש בקטעים מהספר הזה כמקורות במפגשים בינינו? נראה שהספר הזה פנימי יותר. במפגשי עשירייה שלנו מתי שאנחנו מתאספים עם חדשים ומתחילים?

אני חושב שכן. אמנם הספר כבר נמצא בהברה כזאת ספרותית, אבל אפשר. במיוחד במפגשים עם האנשים שמתחילים. כן.

שאלה: האם מקובל גדול כמו הרב"ש שנא מצבים או תכונות בתוכו או באחרים ביחס למטרה הרוחנית?

אני לא חושב שהיה דבר כזה. אין אדם שיש בו משהו שאתה יכול לשנוא. אסור לך לשנוא אף אחד. כולם מנוהלים על ידי הבורא, כולם צריכים לדאוג להיות מתוקנים ב"ואהבת לרעך כמוך" לכל אחד ואחד, ואין משהו באדם שזוכה לגנאי.

אני אדם, כמו שאומרים בעברית, מאוד מלוכלך, כך נולדתי, עם כל מיני הרגלים ונטיות כאלה שבאמת לא הייתי ממליץ את זה לאף אחד. אבל רב"ש ידע את זה והבין את זה וחי עם זה בשקט. לפעמים הוא כך היה אומר לי את זה בצורה כזאת מתוך צחוק. אבל באמת אין לנו על מה לשנוא בני אדם או לזלזל בהם, את הכל הם מקבלים מהבורא כתוצאה משבירת הכלים, והם צריכים לתקן את זה. מסוגלים או לא מסוגלים לתקן, זה גם לא כל כך תלוי בבן אדם, תסתכלו על עצמכם. לכן אנחנו צריכים רק לעזור אחד לשני להתקדם לתיקון הכללי.

שאלה: אני מצטער על השאלה שאולי אינה קורקטית, אבל ככל שאתה עונה, כך השאלה מתגברת. אמרת שאחרי לכתו של הרב"ש הקבוצה התפצלה, אם דבר כזה יקרה אצלנו, אלו המלצות אתה יכול להמליץ?

אני לא אומר לכם שום דבר. אני לא אומר על העתיד שום דבר, מה שיקרה איתכם יקרה.

תלמיד: האם הקבוצות שייצאו איכשהו מהקבוצה הזו, ידברו על כך שיש להם משהו מתוך מה שהעברת להם? איך להתייחס לכל זה?

אני לא יכול להגיד שום דבר על מה שיהיה, אני לא מוסר לאף אחד שום דבר מיוחד. ודאי שיש כאן בבני ברוך, בבניין הזה שבו אני נמצא, קבוצה שמטפלת, שומרת על הטכנולוגיה, על הארכיון שלנו, ודאי שכך זה יהיה, וכך זה צריך להישאר ואני מקווה שכך יישאר. לכן יש כאן חברים שמאוד קרובים אליי, אנשים שנמצאים איתי כבר מעל עשרים שנה, אני לא הולך לכתוב רשימה, הם בעצמם נמצאים כאן ומחזיקים את מרכז בני ברוך. השרתים שלי נמצאים אצל הבן שלי בקנדה, ועוד ועוד. זאת אומרת, אני לא חושב שכול זה יתפורר וכל אחד יגיד על עצמו שהוא עכשיו הגדול. לא, אתם צריכים להביא את עצמכם למצב שהגדול הוא רק הבורא ואתם כולכם רוצים כמה שיותר להיות קשורים אליו בחיבור בעשיריות. וחיבור העשיריות לעשירייה אחת זו המטרה שלכם וזו התנועה שצריכה להיות עכשיו דווקא במצב של הדור האחרון.

ואין כאן יותר גדול ויותר קטן, הכול פועל למרכז החיבור, לחיבור של כולם. מי שהולך לקחת על עצמו איזה ניהול, שהוא הגדול והוא הרב'ה הגדול והוא היודע, הידוע וכן הלאה, זה אדם פסול. ישנם מומחים כדי לסדר לנו מערכות, אבל חוץ מסידור מערכות גשמיות כולנו צריכים רק חיבור בינינו בצורה הומוגנית, בצורה שווה. רק מרכז של חיבור בינינו, איפה ש"ואהבת לרעך כמוך" מתקיים, זה המקום שכלפיו אנחנו משתחווים.

שאלה: האם אפשר לומר שהרב"ש זו רוח האהבה שחיה בקרבנו?

כן. מה שיש בנו במיוחד זה רב"ש. בתוכו נמצא בעל הסולם, בתוך זה נמצא בעל שם טוב, בתוך זה נמצא האר"י ובתוכם נמצא רבי שמעון, רשב"י. ככה אני מרגיש את היסוד שלנו הרוחני.

שאלה: רבים בקבוצה שלנו רוצים להודות לך על אלמנט האהבה שאתה מעביר כלפי המורה. אנחנו מבקשים מהבורא שגם אנחנו נגיע לדרגה כזו של אהבה כלפיך. השאלה היא, אמרת שגם היום אתה נמצא בקשר עם הרב"ש. מה אתה יכול לספר לנו על זה?

אני יכול להגיד רק דבר אחד, מה שרב"ש כתב את זה הוא מצפה שאנחנו נקיים. אין יותר מה להוסיף. לא צריכים לחשוב עליו, לא צריכים להתכופף, להצטער שהוא לא איתנו, שום דבר, רק לקיים את מה שהוא אומר לנו לקיים בתוך העשיריות, בלבד.

שאלה: תודה שאתה חולק עימנו את הזיכרונות שלך. השאלה היא, מהו השורש הרוחני של המוות הפיסי? מה ההיגיון בלמות לפני שמשיגים רוחניות?

יש בזה צורך גדול כדי שאדם יעבור כמה מצבים, שינויים, שמכל מצב ומצב יהיה לו סוג קשר אחר עם הבורא, עם הרוחניות. ולכן אנחנו אמנם לא מבינים מה קורה ואנחנו משייכים חשיבות מיותרת לגמרי למקרה המוות הגופני שלנו, אבל ככה קורה לאדם. שיעשה חשבונות. אבל באמת מקרה המוות הגופני לא כל כך שווה שנשקיע בו כל כך הרבה חשיבות.

שאלה: רב"ש המשיך בחכמת הקבלה, משהו שבעל הסולם לא היה יכול לסיים, או שהתרומה שלו הייתה ייחודית ולא כהמשך של?

חכמת הקבלה נכללת משני חלקים, חלק טכני שהוא, "תלמוד עשר הספירות", "עץ חיים", ספרים כאלה שמדברים על המכאניקה של הבריאה, קשר בין הרצונות, השפעת הרצונות זה על זה, צמצום, מסך, אור חוזר, פרצופים, ספירות, עולמות, ושם מדובר במונחים טכניים. יחד עם זה יש חלק אחר, שמדבר על הרגשות, מתוך רצון, כי חומר הבריאה הוא רצון. אז פעם אחת אנחנו שוקלים את הרצון לפי המשקל שלו, יותר, פחות, ומסכים שעליו וכן הלאה. ופעם שנייה אנחנו מדברים מתוך הרגש, שהרצון הזה כבר מרגיש מה קורה לו.

לכן כל חכמת הקבלה בכללה נכללת משני חלקים, חלק שלומד את החכמה וחלק שלומד את הרגש, את התורה. ואדם בהתאם לאופי שלו, בהתאם למצבים שהוא נמצא, נמשך פעם לתורה ופעם לחכמה. וזה תלוי באדם, זה תלוי בשורש הנשמה, למה הוא נמשך. לכן יש גם אנשים שנמשכים לקבלה וממש רואים מיד למה יותר הוא נמשך, יש כאלה שיותר לתורה ויש כאלה שיותר לחכמה. נדיר מאוד ששני החלקים האלה פועלים בצורה שבה הם מתקשרים יחד באדם אחד בשווה ותומכים זה בזה כמו שזה היה אצל בעל הסולם. תראו מה שהוא כתב, מצד אחד את "תלמוד עשר הספירות", ומצד שני כאלו מאמרים על הנשמה וכולי.

לכן יש ויש. אין בזה שום דבר, לא יותר ולא פחות אלא כך הן, בצורה כזאת נמצאות הנשמות שמתחלקות מהנשמה הכללית דאדם הראשון. אנחנו גם רואים בקבוצות, יש אנשים שנמשכים יותר לחכמה ויש אנשים שיותר נמשכים לתורה, היינו להרגשה. וגם בכל אחד ואחד ישנן תקופות כאלו בחיים, פעם לזה ופעם לזה. לאזן את שני הדברים האלה זה כבר לא פשוט, זה יכול להיות רק בדרגות גבוהות של ההתפתחות.

שאלה: איך מקובל ענק כמו רב"ש, שהסתגר בחברה מאוד דתית וגם נראה כדתי, היה יכול לאזן את הדברים האלה?

תראה, תסתכל מלפני אלפי שנים, אז לא היית מבדיל בין אנשים דתיים לחילונים, בין מקובלים לרגילים, כי כולם היו בלבוש אחד. נניח בבבל או מלפני אלפיים, שלושת אלפים שנה בארץ ישראל, לא היה דבר כזה. אם היית מסתכל אפילו לפני מאתיים, שלוש מאות שנה על יהודי דתי או חילוני, הם התלבשו אותו דבר. בזמננו יש הבדל בלבוש. מה שפעם, לפני שלוש מאות שנה, היה באופנה הרגילה וכך התלבשו כול האנשים, כולם, בסך הכול אירופאים כך הלכו, היום זה נשאר אצל אנשים דתיים.

כשהתחילה המהפכה, כשהאנושות התחילה להתלבש בכל מיני צורות חדשות של לבוש, של התנהגות, אנשים דתיים אמרו אנחנו לא הולכים איתם, אנחנו נשארים בכיוון שלנו, רק כלפי מטרת הבריאה. הם החליטו שהם נשארים כמו שהיה קודם, גם בלבוש שלהם, גם בהתנהגות שלהם וכן הלאה. ולכן ככה הם ממשיכים. אני לא חושב שזה רע או טוב. אחר כך התווספה אליהם ירידת הדורות, גדל בהם אגו, הם התחילו ביניהם במשחקים למיניהם, מי יותר, מי פחות, האגו שלהם גם גדל והתחילו תחרויות ביניהם. זה הזמן, לפני גמר התיקון כל הדברים האלה צריכים כך להתייצב, להשתנות, לגדול, ולכן אנחנו לא צריכים להסתכל על זה.

ודאי שאנחנו נמצאים עכשיו בדור האחרון, וכאן כל הדברים חיצוניים, לגמרי אין להם שום חשיבות, לגמרי, הכול עובר רק להתפתחות הפנימית הרוחנית שבתוך האדם. את לב האדם אנחנו צריכים, אותו אנחנו צריכים לפתח ולו אנחנו צריכים לדאוג שיתמלא בידיעת הבורא. לכן אל תשימו לב למה שלובשים או לא לובשים אלו ואלו, אל תסתכלו עליהם. אם אתם רואים אנשים שמלובשים בצורה דתית, זה לא בשבילכם, זה פשוט סוג אנשים שכך חיים.

שאלה: ככל שאני מבין קיבלת מהרב"ש שיטה מפה לפה. איך נלמד צורת קבלה כזו?

אני מוסר לכם את זה יומיום בשיעורים. חוץ מזה יש לכם כל כך הרבה כתבים, סרטים, שירים, חברה שיכולה לדבר ולהביע את כל הדברים האלה, אני לא מבין מה אתם עוד מבקשים. יש לכם כל מה שאתם צריכים, רק קצת יותר רצינות וריכוז. ריכוז.

שאלה: אני בהתרשמות גדולה מאוד מההכנה לשיעור ומהשיעור עצמו וחום גדול ביחס לרב"ש. אני לא רוצה להתייחס אליו כמכשיר להשגת הבורא, כמו שאני לא רוצה להתייחס לחברים כמכשיר להשגת הבורא. מורגש כאילו שהוא הסבא שלנו ואנחנו הנכדים שלו. מה צריך להיות היחס הנכון לרב"ש?

אנחנו צריכים להתייחס לכל מה שנמצא כמו לאמצעי, מכשיר, כדי להגיע להשפיע נחת רוח לבורא, רק לצורך זה. אני ממש משתמש בכל בני האדם, בכל החברים, בכל בני ברוך, בכל האנושות, בכל המורים שלי, אני משתמש בהם בצורה גסה, משתמש, כדי לנצל אותם כדי לעשות נחת רוח לבורא.

אבל בצורה כזאת, שסוף מעשה במחשבה תחילה ואני לא מתבייש שכך אני עושה. בטח. כשהייתי ליד הרב"ש, אני הייתי צריך לענות גם לעצמי וגם לו, בשביל מה אני עושה את זה? בשביל מה אני משרת אותו? בשביל מה אני נמצא לידו? עזבתי עסק כל כך טוב, כל כך מכניס, ומה לא עשיתי, בשביל מה? כדי להגיע לגילוי הבורא. ולכן ודאי שאני משתמש בו, ברב"ש, כדי להגיע לגילוי הבורא.

ואני גם מקווה שאתם משתמשים בי כמה שאפשר, כדי להגיע לגילוי הבורא. זה דבר הכרחי, זו המטרה. אלא בשביל מה אנחנו כאן? כדי לסדר את החיים שלי בצורה נעימה? המטרה הזאת היא חייבת להיות לפנינו מאוד ברורה ואנחנו הכול עושים כדי להשיגה.

שאלה: האהבה הזאת שאנחנו מרגישים כלפי הרב"ש, כלפיך, לאן לכוון אותה?

לבורא, ודאי שלבורא. אלא מה זאת אומרת? אני לא מבין אותך, אתם שואלים כמו ילדים קטנים. הילדים צריכים לאהוב את ההורים? כן. אבל בשביל מה? כדי להתקדם ולהשיג את המטרה שלהם בחיים. ילד נולד כדי לטפל בהורה שלו? לא, הוא נולד כדי להשתמש בהורה שלו וללכת קדימה, כל דור ודור קדימה.

תלמיד: אתה אומר המון פעמים שאי אפשר, אסור, לאהוב את הבורא יותר מהחבר.

זה לא אני אומר, כך כתוב.

תלמיד: ואילו כאן אנחנו אוהבים יותר את המטרה מאשר את האמצעי להשגתה, כלומר אנחנו אוהבים, רוצים להגיע לבורא יותר ממה שאנחנו אוהבים את הרב"ש.

לא, כי בסופו של דבר, שם אתה תחבר את זה כאחד.

קריין: נעבור לקטע הראשון, מתוך המסמך של קטעים נבחרים לציון יום השנה להסתלקות הרב"ש, מתוך דבריו של בעל הסולם בהקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ח'.

"בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להיטיב לנפשנו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך הייסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממוות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם, שהיא חלקנו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש. אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו. וכבר אמרו ז"ל, אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", ח')

שאלה: באיזה אופן נכון להביע הוקרת תודה למורים שלנו?

בזה שאנחנו דבוקים במה שהם אמרו. להיות דבוקים במה שהם אמרו. דבר פשוט, ידוע, מובן. למה שהם רוצים לכוון אותך, כך תלך, זה נקרא שאתה מקבל אותם, מודה להם, זהו. אתה לא צריך להביא להם מתנות, לתת להם יחס מיוחד, אלא מה שהם אומרים, אתה לוקח את זה ובדיוק הולך לפי זה. זו התודה הגדולה ביותר שאתה יכול לעשות להם.

קריין: קטע שני מתוך אגרת ל"ח של בעל הסולם.

"מכתבך קבלתי, ואברך אותך במזל טוב, על הסמיכה שהשגת, והנהו החומה הראשונה שגדרה דרכך מללכת קדימה, ואקוה שמהיום תתחיל להצליח וללכת מחיל אל חיל, עד אשר תגיע להיכל המלך פנימה. הייתי רוצה שתשיג עוד סמיכה, אבל זרז עצמך מהיום לבלות רוב הזמן בהכנת גופך לאזור חיל ואומץ, "כשור לעול וחמור למשא". לבל לאבד אפילו רגע קט, "כי הדרך רחוקה והצידה מועטת". ואם תאמר הכנה זו איכה היא? אומר לך, כאשר שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט, הוא באמת דבר השוה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות. כי תדרוך בב' אלה הנ"ל, שבחמלת ה' אלי מצאתי חן בעיניו, וקבלתי אותם בשתי ידי, ודעתי קרובה אליך כקרבת האב אל בנו. בטח אמסרם לך לעת שתהיה כדאי לקבל פה אל פה."

(בעל הסולם. אגרת ל"ח)

בעל הסולם כותב לרב"ש, "אתה חייב חוץ מהמבחן שעברת עכשיו בידיעת התורה, אתה צריך לעשות עוד מבחן עוד יותר גדול, ותמשיך ומהר מאוד כמה שאפשר, כי יש לפניך עוד ועוד להזדרז, אחר כך לעבוד ולהתקדם, זאת אומרת לבנות את עצמך בצורה כמה שיותר נכונה לפי החומר שאתה תלמד".

שאלה: הוא כותב כאן, שהוא מציע להקדיש הרבה זמן להכנת הגוף. מה זה אומר?

אני לא רואה.

קריין: כתוב כאן.

"... זרז עצמך מהיום לבלות רוב הזמן בהכנת גופך לאזור חיל ואומץ, "כשור לעול וחמור למשא". לבל לאבד אפילו רגע קט, "כי הדרך רחוקה והצידה מועטת"."

כן, אבל הוא לא התכוון שאתה תעשה עכשיו ספורט, תלך למכון ספורט ותעשה כל מיני [תרגילים], אלא לך בכל הכוחות שלך לעשות את עבודת ה', בחיבור, ביחס היפה, הנכון למה שצריך. זה לא פעולות פיזיות, לא.

חוץ מזה אני רוצה להוסיף, שהרב"ש מגיל 18 עבד מאוד קשה, הוא עבד כפועל בניין. הוא היה אומר כך, "כשהיו מגיעים לעבודה, מנהל העבודה היה אומר, 'היום אני צריך שתסחבו שקי בטון לקומה שלוש'" ואז כל היום הם היו עולים ויורדים עם שקי בטון, היו מעלים אותם לקומה שלוש.

אתה יודע, זה היה לפני מאה שנה, מה היה אז? אחר כך הוא היה עובד כתפסן ברזל, והיה מכופף ברזלים כדי לעשות אחר כך עליהם יציקת בטון. בצורה כזאת הם היו עובדים, הוא והיה לו חבר בשם ברנדויין, שהם היו עובדים בזה בירושלים.

בעל הסולם לא היה יכול לעזור לו ולא התכוון בכלל לעזור לו, שיעשה במו ידיו מה שיכול. לכן יחד עם זה שהוא היה הולך לעשות כל מיני מבחנים ולהתקדם בידיעה בתורה וחכמת הקבלה, הוא היה צריך לעבוד יום שלם בעבודה קשה.

תלמיד: סיפרת שאחרי שהוא עבד בבנייה הוא עבד כפקיד, הציעו לו העלאה והוא סירב.

זה כבר בשנות החמישים כשקמה מדינת ישראל והתחילה להתארגן בכל מיני צורות. הקימו משרדים למיניהם, אז הוא נכנס כעובד במשרד של משלמי המיסים ושם היה עובד. אז שם אמרו לו, אתה יכול להיות מנהל, כי ראו שהוא אדם חזק ואדם שמבין ומרגיש יודע הכול, [חוק] טוב, חשבון והכול, והוא אמר, "לא אני לא רוצה, אני לא יכול", כי בשביל מה לו להיות אחראי על זה ולמלאות את הראש שלו עם כל מיני דברים. הוא אמר, "יותר טוב שאני אקבל פחות אבל אני אהיה יותר פנוי".

ואחר כך הוא עבד בכבישים, היה פועל שסולל כבישים והיה עובד בכביש וכשהכביש היה מתקדם, כך גם הוא היה מתקדם עם הכביש וכך עבד שבוע ימים ורק לשבת היה מגיע הביתה לירושלים למשפחה. זו הייתה צורת החיים.

תלמיד: אז איך בכל זאת מקובל, למרות שיש לו עבודה כל כך שונה, חיים כל כך קשים, יחד עם זה הוא כל הזמן היה בקשר עם הבורא ובעבודה רוחנית, אתה ראית את זה כשהיית לידו.

אני הייתי כבר בזמן שהוא היה בגיל 75 עד 85 נגיד ככה, זה כבר לא אותה תקופה שהוא היה פועל בבניין או בכבישים. אבל הוא היה בן אדם שהיה מאוד חזק, מאוד מאוד מחזיק את החיים שלו בידיים והכול היה מכוון רק למטרה.

כשהייתי מסתכל עליו, הייתי מתייאש, איך זה אפשרי? קשה להיות ליד אדם כזה. שכל כך כולו מכוון למטרה פיזית ונפשית, יום לילה, בכל מיני צורות, כל רגע.

אנחנו לא דור כזה, זה לא שאני רוצה ככה קצת להגן על הדור שלנו, הבורא לא ישאל מכם יותר מדי, כי אתם חלשים אתם כבר מפונקים, זה זמן אחר, שיסלח לכם מראש.

תלמיד: בכל זאת הייתי רוצה ללמוד, להיות כל הזמן בהתקפה, להיות בקשר עם הבורא, גם בספר שם כתוב, שהוא כל הזמן היה בהתקפה על הבורא. מה זה אומר?

זה קורה בתנאי שהקבוצה לוחצת עליך, אי אפשר אחרת. אנחנו נמצאים כבר עוד יותר ויותר מתקרבים לדור האחרון. זאת אומרת, אך ורק על ידי הקבוצה אנחנו מסוגלים להיות מכוונים למטרה. כי המטרה היא כבר ברורה לפנינו, כי [היא] מתגלה בחיבור באיחוד בינינו זה מה שהם כתבו, ואנחנו צריכים לממש בפועל.

שאלה: רב אנחנו לומדים שהרב שלנו קיבל מהרב"ש, הרב"ש קיבל מבעל הסולם ובדרך כלל אנחנו אומרים שלפני בעל הסולם זה האר"י.

לפני בעל הסולם זה בעל שם טוב. בדרך כלל מפני שבעל שם טוב לא כתב כלום, אז אנחנו כאילו שוכחים עליו, אבל כל התורה הזאת, העבודה הרוחנית היא כולה מבעל שם טוב. האר"י הוא למדן יותר, הוא ביטא את העבודה הרוחנית שלו ב"עץ חיים", בכתבים שלו. גם לא כתב הרבה, אלא הכול כתב תלמידו חיים ויטאל.

לכן אני אומר שרשב"י עם הזוהר, האר"י עם כול הכתבים שלו שכתבו התלמידים שלו, העיקר זה חיים ויטאל. אחר כך בעל שם טוב, שיש מן הקצת שכתבו תלמידי בעל שם טוב, הוא בעצמו לא כתב, ואחר כך זה בעל הסולם והרב"ש ואנחנו מממשים את זה.

שאלה: אני רוצה לשאול, נגיד כמו שכתוב פה באגרת על הרב מקאלשין. אלה עוד מקובלים בדרך בשושלת הזו?

זה היה הרב שלו. שאותו ניגון שאנחנו שרים לפעמים זה מאותו הרב.

תלמיד: פוריסוב?

כן מפוריסוב ומקאלשין ממש אלו ואלו מאותו סוג, אותם קרובים.

תלמיד: אז אני שואל על מקובלים כאלה, זה עוד מקובלים בדרך בשושלת הזו?

לא, אנחנו לא מתחשבים בכל המקובלים, אלא באלו שבאמת אנחנו הולכים בעקבותיהם שהם השאירו לנו תורה, ואנחנו משתמשים בכתבים שלהם כדי להתקדם לבורא. אתה מבין, אם היו כאלה שהיו מדברים רק כמה מילים יפות, או היו מארגנים דברים, אז היו הרבה. יש הרבה ספרים של המקובלים האלה, כמו "מאור ושמש" ו"סנה בוער בקוצק" ועוד המון. אני אפילו עכשיו לא הולך להיזכר, אבל אנחנו לא מדברים עליהם, כי הם נתנו אווירה כללית למה שאנחנו משתמשים בהם.

קריין: קטע מס' 3 אומר הרב"ש במאמרו מטרת החברה:

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה." 

(הרב"ש. מאמר 1, חלק א'. "מטרת החברה - א" 1984)

ברור לנו שאנחנו זה רב"ש כותב שאנחנו נתאספנו כדי לפי שיטתו של בעל הסולם להגיע להיות דומה לבורא, זו המטרה.

קריין: קטע מס' 4

"אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת". ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו". ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

(הרב"ש. מאמר 1, חלק א'. "מטרת החברה - א" 1984)

שאלה: מתוך מה שאתה מספר שומעים שהרב"ש היה כבר מגיל מאוד צעיר, מאוד מסור למטרה אפילו התחתן רק כדי לבוא לשיעורים. איך זה מתקשר עם זה שהוא בוחר כזאת עבודה שמרחיקה אותו מהשיעורים, מהקבוצה, בונה שם איזה כבישים?

אתה לא מבין באיזה תנאים היו חיים אנשים, לא הייתה עבודה, אתה יוצא מהבוקר מהבית ובבית אין מה לאכול ויש לך אישה וכמה ילדים ואין להם מה לאכול, ואתה יוצא כדי לחפש משהו להתפרנס, אף אחד לא יכול לתת לך כלום, לא לחם ולא כסף ולא שום דבר, אתה חייב למצוא עבודה ופתאום יש כאן בן אדם שאומר "אני הקבלן, אני מנהל העבודה אני צריך כמה פועלים", איפה? "לבנות כביש".

אז מיד מגיעים אליו אנשים וכולם רוצים להתקבל. אתה זוכר סרטים של צ'רלי צ'פלין, עד כמה שכולם רוצים להיכנס למפעל לעבוד כי אין עבודה. אתם לא מבינים את זה, אתה מפונק, אתה חושב שהכול נמצא וכולם יכולים לעזור ואם לא אני פונה למדינה, המדינה נותנת לי איזו עזרה ואם לא אז אני סוף סוף יושב ברחוב ומחפש ומישהו זורק לי איזה כמה פרוטות. אין לאנשים [כלום], אתה לא מבין שזה ימי הצנע. זאת אומרת שרובם נמצאים ברעב, היו כאלה שנים. ולכן כך הם היו מתקיימים וכולם היו עובדים.

תלמיד: איך מגיל שבע עשרה הוא נדבק למטרה והיה מסור?

לא, הוא היה מסוג האנשים מהמאה תשע עשרה, אז היו כולם כאלו. היה בעצמו אומר שאם היה אפשר להיכנס בין חסידי קוצק, הם היו מאוד קשים בעבודה שלהם הרוחנית, אז הוא היה נכנס ביניהם. ככה זה. אנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים, אנחנו לא יוצאים מגן הילדים מהחיתולים מפינוק כזה שממש, אם מסתכלים על זה מהצד זה ממש מגעיל.

שאלה: האם רב"ש הסביר איך הקשר שלו עם בעל הסולם, אם אבא שלו היה? אם הוא היה תלמיד מן המניין, הוא היה חלק מאותם תלמידים שהיו עם בעל הסולם, או שהיה לו קשר כמו שהיה לך, קשר ישירות יותר קרוב לבעל הסולם?

לא. הוא היה אומר שהיה לו הרבה יותר קשה להיות, להתקשר לבעל הסולם כבן מכל תלמיד אחר. וגם התלמידים של בעל הסולם היו מתייחסים אליו קצת בזלזול. הוא סיפר, "אני לילה אחד מגיע לאבא", ובעל הסולם לא נתן שיעורים יום יום, אלא לפעמים כן, לפעמים לא, כי הוא היה כותב. והוא אמר "אני פותח דלת אני נכנס לבית של אבא, ואני רואה שכולם יושבים ולומדים ולי לא אמרו כלום". ככה היו מזלזלים בו.

תלמיד: אני שואל את זה כדי להבין, העבודה שהרב"ש כותב לנו בכל כך הרבה ספרים, העבודה בין החברים, העבודה על הניסיון שיש לרב"ש בקטע החברתי, איך הוא צבר אותו?

צבר אותו בגלל שהיה עם החברים, אפילו שהיו מזלזלים, ככה וככה, בכל מיני מצבים, אבל מתוך זה הם הגיעו למה שהגיעו.

תלמיד: איך אדם שעובד כל כך צמוד עם חברים, פתאום הופך להיות רב, כאילו מתנתק ובונה קהילה משלו, או עולם משלו? מה קורה עם אותו קשר שצריך להיות לו עם החברים כדי שיוכל להמשיך את העבודה?

כשנפטר בעל הסולם הם התחילו להתפרק, וליד הרב"ש נשארו שניים, שלושה אנשים סך הכל. הלל גבשטיין שהיה מלמד אותי, מנחם הזקן, ועזריאל חיים למברגר, הם עוד היו לומדים אצל בעל הסולם. אבל כל היתר עזבו, נחלשו. כשנפטר המורה אז כל אחד התיישב בפינה שלו. אני שמעתי אחר כך [שאחד] היה יושב באיזשהו מקום, בבית הכנסת, או במשהו, ברחוב, בחנות, ומחכה עד שימות. לא היה לו כוח להמשיך. רק רב"ש המשיך.

אז צריכים אנחנו לראות איך אנחנו מתקדמים רק על ידי בניית החברה וכולנו יחד, כולנו, כולנו, כולנו יחד. יש בפנים בתוך החברה גרעין אידיאולוגי, שגם מכין עכשיו שיעורים ושימשיך לקרוא ולכתוב ולנהל את הדברים האלה, וכל היתר לפי הניהול הזה, גם עכשיו לא אני מנהל זה, מנהלים החברים האלה, שהם יחד, ואין שם אף אחד שבולט, אלא הם יחד מנהלים את החברה, מביאים לנו חומר לימוד וכך אנחנו מתקדמים.

נגיד עכשיו אנחנו קוראים פסוקים, אני לא מצאתי את הפסוקים האלה, לא צירפתי אותם ולא כתבתי ולא הבאתי לכם את זה, אלא היו כמה אנשים שהם עסקו בזה וסידרו לנו את החומר, וסביב החומר הזה אנחנו כבר יושבים בעשיריות וכל עשירייה ועשירייה וכל העשיריות יחד, אנחנו מתחברים כדי ליצור עוצמת חיבור מספקת לגילוי הבורא בנו. ככה זה צריך להיות.

שאלה: שאלה כלפי עשרים המאמרים הראשונים של רב"ש, למה בכל זאת כל כך הרבה שנים אחרי שאנחנו בדרך, נראה לנו שהמאמרים כתובים לחדשים?

זה מפני שאתה לא מקבל את זה בצורה רצינית, שאתה חושב שאתה כבר למעלה מזה, הגאווה שלך לא רוצה להתחבר עם האחרים, ולכן "זה לאחרים, זה לא בשבילי". כך. "גאוות אדם תשפילנו"¹,

שאלה: אמרת שמצד אחד התלמידים שלך הרבה יותר חזקים בדרכים מסוימות, במובנים מסוימים מהתלמידים בעבר ומצד שני היינו חלשים יותר. האם אתה יכול להסביר במה אנחנו, התלמידים שלך, חזקים יותר מהתלמידים בעבר?

אתם יותר חזקים, לא בגלל שאתם חזקים, אלא בגלל שאתם פועלים בזמן אחר שנקרא, "סוף ההתפתחות האנושית". אבל לא בגלל שאתם בעצמכם חזקים. אתם לא חזקים. הזמן הוא כזה שמתגלות נשמות יותר ויותר גרועות, ואז הכוחות שפועלים עליהם יותר ויותר גדולים. ולכן יש לכם יותר אפשרות להתקדם. אבל זה לא על חשבונכם, אלא על חשבון המערכת שכך מסדרת אותנו.

שאלה: מה ההבדל בין חסיד של רב"ש לתלמיד של רב"ש, ומתי אנחנו צריכים להיות חסידים, מתי אנחנו צריכים להיות תלמידים?

אנחנו לא צריכים להיות חסידים אף פעם. רק תלמידים. חסיד הוא לא צריך ללמוד. הוא צריך רק לדבר על גדלות הרב שלו. אנחנו לא צריכים רב ולא צריכים גדלות. חוץ מבורא אין לנו שום דבר, אף אחד גדול. וכל המורים שלנו, רב"ש, בעל הסולם, אר"י, רשב"י, זה כדי שאנחנו ניקח מה שהם כתבו לדרכנו, וכך להתקדם.

קריין: קטע 5. כותב הרב"ש.

מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה: מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל. היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה יסורי הפרט, מחלות ומכאובים, ויסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת, וזה נקרא "מצטער בצרת הכלל בינוני". 

(הרב"ש. רשומה 162 "אהבת הזולת")

קריין: 6. כותב הרב"ש באגרת ח'.

"ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."

(הרב"ש. אגרת ח')

שאלה: בעבר המקובלים היו חזקים ועכשיו אנחנו דור חלש. מה היחס שצריך להיות לאלה שבאים אחרינו? כי אנחנו רואים ירידה. בשיטה אנחנו צריכים לדרוש מהם פחות, או מה?

התנאים שבהם צריכים להשיג את מטרת הבריאה, מטרת החיים, דבקות בבורא, בכל דור ודור, זה בהתאם לדור. ולכן אנחנו צריכים להתייחס לכל דור ודור כמו שאותה מטרה מחייבת. והתנאים הפנימיים והתנאים החיצוניים הם לא תלויים בנו, זה הבורא כך מסדר מלמעלה.

ולכן אני לא מתחשב בכל הדברים האלה, אני לא מבין את זה, אמנם אני יכול לעשות כאן כל מיני חשבונות כך וכך, יותר קל, יותר קשה, אבל זה לא ענייני. אני צריך לדעת רק דבר אחד, מכל האפשרויות שהבורא נותן בתנאים הפנימיים לכל אדם ובתנאים החיצוניים לכל אדם, אנחנו חייבים להשיג דבקות בו. נקודה.

שאלה: אמרת שרב"ש זירז את הזמן. מה הוא בדיוק עשה?

מקובלים, בזה שהם פועלים, הם מקצרים לנו את הדרך בהרבה כי הם מסדרים לנו את שיטת התיקון בצורה יותר קונקרטית, יותר נגישה, יותר מובנת, יותר מתאימה לנו, ולכן אנחנו יכולים לממש אותה בעוצמה יותר גדולה בסך הכול. אבל זה הכול גם נחשב בהשגחה עליונה כלפינו.

שאלה: אם נסתכל על החיים של רב"ש, אז אפשר בגדול לחלק אותם לשלושה חלקים. אחרי כל אחד מאותם החלקים נשאר איזה חומר לימוד מסוים שאנחנו לומדים. האם אפשר לשאול על כל אחד מהחלקים האלה?

השלב הראשון, הוא היה עוזר לבעל הסולם בהדפסת הספרים של בעל הסולם. הוא ממש היה נמצא בדפוס והיה מסדר אות אות, ככה אותיות כדי להדפיס את "תלמוד עשר הספירות". ככה היה עושה. אחרי שבעל הסולם נפטר, הוא היה בערך עשרים, שלושים שנה אפילו, מחכה שתגדל הקבוצה שלו. ואחר כך, זה כבר השלב שאני הייתי. אני חושב שאנחנו לא צריכים להיות יותר שקועים בזה וללמוד מזה משהו, כאילו להוציא משם משהו. לפנינו יש דרך שהיא דרך חיבור בין החברים, חיבור עם הבורא וזהו.

תלמיד: רציתי לשאול בעצם בחלק הראשון של החיים שלו, רב"ש כתב את "שמעתי" מדברי אביו, בעל הסולם. עד כמה חזק היה הקשר ביניהם שהוא איפשר לרב"ש כך?

רב"ש לא כתב שם אף מילה מעצמו. אף מילה מעצמו. כול מה שאמר בעל הסולם זה מה שהוא כתב ב"שמעתי". ממש כך. אין שם אף מילה. אני ישבתי איתו בטבריה פעם אחת, וביקשתי ממנו, בוא אנחנו נשנה אולי איזה מאמר במקצת שיהיה יותר קל, שיהיה יותר מובן, שיהיה נשמע קצת אחרת, והוא ניסה איתנו יחד. ממש התיישב ברצינות, בוא נראה מה אתה ממליץ לעשות. ואני אמרתי לו אולי כך, אולי כך, אחרי הכול חזרנו לטקסט הראשון וככה זה נשאר. מפני שהדברים האלה כך הוא שמע מאבא שלו, וכך הוא כתב אותם אחר כך מילה במילה. אין שום דבר שהוא כתב מעצמו. מאמרי "שמעתי" זה לא שלו, זה של בעל הסולם. לכן כך כתוב, "שמעתי".

תלמיד: קראנו עכשיו אגרת של רב"ש. אחרי שבעל הסולם נפטר הוא נסע לאנגליה, אז כל האגרות האלה מלאות ביחס רגשי לתלמידים, לחברים שנשארו לו בישראל. מה היה אחרי שאתה הגעת אליו?

אני הבאתי לו תלמידים חדשים, צעירים, לא דתיים, שלהם הוא כתב בצורה אחרת ודאי. זה כבר יחס אחר לגמרי. גם כשאני הגעתי, הוא למד עליי, איך להתייחס לתלמידים האלו שאני הבאתי. הוא היה מנותק מהאנשים החילונים. הוא חי בבני ברק, במסגרת שלו הדתית, הוא לא התערבב עם העולם החיצון, ולכן כשהתחיל לכתוב לנו כתב אחרת.

אני זוכר שהיינו הולכים למכון ספורט, בדרך היינו מדברים על המאמרים. היינו יושבים בתור לרופא, היינו מדברים על המאמרים האלה. כל דבר ודבר בכל מקום ומקום היינו מדברים רק על המאמרים האלה שהוא עומד לכתוב לאנשים שהגיעו. והוא מדבר אליי ואני שואל אותו, ואני ראיתי איך הלשון שלו משתנה. הוא כתב על זה בצורה כזאת שאיש דתי לא כך כותב. הם כתובים כבר בצורה שכולם יכולים להבין ולהרגיש שמדובר על סדר גילוי הבורא לבני אדם.

קריין: קטע מספר 9 מתוך אגרת ע"ח של הרב"ש.

"הנה עד עתה לא עסקנו בהקמת בנינים ובדברים הקשורים בפרסומא רבא... ובפרט חכמת הקבלה ותורת הנסתר... והנה בדור זה, שחכמת המסכן בזויה, וכל עיר על תילה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, הוא זמן עיקבתא דמשיחא כידוע ליודעי חן. לפיכך נעניתי עתה הפעם לבקשת אנשי שלומנו החפצים להרחיב אהלינו לבנות בית... על שמו של אאמו"ר זצוק"ל, מקום אשר משם יפוצו מעינותיו חוצה והחכמה בחוץ תרונה, וכל הרוצה ליטול את ה' יבוא ויטול... והנני פונה בזה לכל אחינו בית ישראל, אשר רוח ה' פועם בקרבם והמצטערים על גלות השכינה, לסייע בידי הבונים והעוסקים בדבר גדול זה, ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה, ככתוב בזוהר הקדוש: "שבזאת יצאו בני ישראל מהגלות".

(הרב"ש. אגרת ע"ח)

שאלה: מה היה כל כך חשוב בלימוד בטבריה, למה בטבריה ולא במקום אחר?

טבריה הייתה מושכת הרבה אנשים מפני שטבריה, צפת עוד יותר, אבל שם מקום שהיו חיים מקובלים בזמן האחרון, מהמאה החמש עשרה והלאה. ולכן לשם היו מגיעים תלמידים של כל מיני מקובלים להיות שם כמה ימים, או בחגים. וכך היינו נוסעים גם לטבריה.

חוץ מזה, היה שם מקום, בית, שהיינו מגיעים ונמצאים. היה שם חבר טוב שלנו, תלמיד של הרב"ש, יוסף דרורי זכרו לברכה, והוא היה מכין לנו שם כל מיני דברים. כשאנחנו מגיעים הכול היה איכשהו מסודר בדירה ההיא.

אנחנו עוד היינו נוסעים לשם עם כל "בני ברוך" כשהיינו בתחילת דרכנו, כשהמקום הזה עוד היה קיים. אחר כך הרסו אותו. אני חשבתי לקנות את המקום, אבל אחר כך פחדתי שיעשו אותו פולחן למשהו. ולכן עזבתי.

והאמת שאני לא מצטער. אסור לאדם להיות קשור לאיזה מקום, לאיזה חפצים בעולם הזה. זה מאוד מאוד מטה אותו מהדרך.

שאלה: מה זה אומר בדיוק הדור האחרון, מה זה אומר "האחרון" לעולם שאנחנו מכירים?

"הדור האחרון" נקרא תקופה שכבר כל האנושות צריכה להתקבץ, להתחבר "כאיש אחד בלב אחד", על ידי הגרעין שהיא קבוצת מקובלים "בני ברוך". הם יכולים לפרסם את שיטת התיקון ולתת דוגמה לחיבור. וכך כל האנושות תוכל להתחבר. מצד אחד, כדי להינצל מהמכות, ואנחנו מתקרבים אליהן, כמו שכולם מרגישים. ומצד שני, לא לברוח מהמכות אלא להתקרב לדברים הטובים, לדבקות בבורא דרך החיבור בינינו.

אז כל התהליך הזה כבר נמצא כמחייב את כל האנושות, זה נקרא "הדור האחרון". זאת אומרת שהאנושות כולה נקראת "דור". ו"אחרון", מפני שלא נשאר להם יותר שום דבר לעשות, אלא רק בחיבור לגלות את הבורא ולהגיע לדבקות ביניהם ועם הבורא, שזה נקרא "להגיע לעולם הבא".

נקווה שאנחנו נוכל לפרסם את המטרה הזאת, ושבני אדם, מטוב או מרע, יקבלו אותה ונביא את כולם להר המלך, להר ה', לדבקות. זו המשימה שלנו. זו חובתנו.

שאלה: מאיפה אפשר לקבל את האומץ ללמד אחרים, כמוך?

מאין ברירה. פשוט מאוד. יש אנשים שיודעים יותר טוב ממני לעשות את זה, אבל הם בורחים. ואני לא יודע כל כך, ולא יודע עברית, ובכלל שוכח מרגע לרגע את כל הדברים, אבל אין ברירה. כמה שאני מסוגל, אני חייב לתת.

שאלה: האם בזמן חייו של רב"ש, פחדת שלא תגיע לגילוי רוחניות עד שהוא ימות?

היו בהתחלה אולי כאלה מחשבות, עד שהבנתי שזה לא תלוי איפה אתה נמצא והמורה נמצא. העיקר הקשר שיהיה ביני לבין המורה. ואז על ידי זה תמיד נמצאים בהשגת המטרה המשותפת.

ולכן כדאי לחשוב, האם יש לך קשר עם המורה? ואם לא, אז אתה צריך לחפש מורה אחר שיכול להיות שאתו יהיה לך קשר. אבל בלי קשר עם המורה אתה לא תגיע לבורא.

שאלה: אני חושב שבכל זאת רב"ש ובעל הסולם יצאו מקרב אותם יהודים שחיו בפולין. ואותם אנשים נספו. העניין הוא שהקבוצה שלנו צריכה להיות בנויה על אותם עקרונות שמהם הם צמחו.

על איזה עקרונות?

תלמיד: העקרונות היו כאלה שבתוך אותם תנאים קשים של רעב וכן הלאה, בכל זאת עזרו זה לזה באותם הזמנים. הלכו, עזרו, עשו כל מה שצריך באותם הזמנים.

מה אתה מדבר שטויות? אתה כאילו חושב שמקובלים גדלים מזה? מקובל גדל מתוך זה שהוא לומד, לומד איך להתחבר עם האחרים, להתעלות למעלה מכל ההבדלים, ולמשוך את האנשים לבורא. שהוא שווה לכולם, אוהב את כולם וכן הלאה.

מה אתה מספר לי על גליציה, ועל כל הדברים האלה? ההפך, זה מקום של קללה, אין משם שום דבר טוב. מה אתה מזכיר לי את הדברים האלה? זו לא הפעם הראשונה שאני שומע ממך את זה. ואני לא רוצה לשמוע יותר, זה לגמרי לא לעניין, זה לא שייך.

זה לא שייך לאמת, להשגת האמת. זה שייך ליידישקייט שלך, בסדר, תישאר בזה, אבל אל תביא לנו את זה יותר. הרוח הזו, אני שונא אותה, אין בה שום דבר אמת.

שאלה: שמעתי ממך שרב"ש מאוד אהב חום. אתה יותר אוהב קור. אנחנו בזמן השיעור לפעמים ככה נרגעים ונרדמים. זה קורה. מה הכי טוב בשביל הגוף כדי להחזיק את עצמך ער בשיעור, להיות במתח או בנחת?

לך בזמן השיעור החוצה, תעשה כמה קפיצות, ותחזור לשיעור. מה אני אגיד לך? חבר'ה, מה אתכם?

קריין: קטע עשירי. אומר הרב"ש.

"אם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו".". 

(הרב"ש. מאמר 10 "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה" 1989)

זאת אומרת, ללמוד רק ממי שמלמד איך להידמות לבורא, או להגיע לדבקות בבורא. זה היינו הך.

שאלה: בקשר שהיה לך עם רב"ש האם זה כמו שגלגלתא עיניים מחובר עם אח"פ, ואתה המלכות שרוצה לעלות לבינה? אם אנחנו מחוברים אליך, ואתה מחובר לרב"ש, אז אנחנו יכולים להתחבר כולנו יחד לראות את גדלות המורה?

כן. אנחנו מחוברים יחד ככה בשרשרת, גלגלתא עיניים, ואח"פ. כולנו כולנו ככה, ועל ידי הקשר בינינו, לכל אחד יש קשר דרך האחרים עם רב"ש, עם בעל הסולם, ועם הבורא. אין שום בעיה. כן.

לכן הכול תלוי רק בעד כמה האדם דבוק לחברה. ובקיצור, דרך העשירייה שלו הוא ישר ישר מגלה שם את הבורא. כי רב"ש, בעל הסולם, ובכלל, כל המקובלים נותנים לנו את שיטת החיבור "ואהבת לרעך כמוך" ואז מתגלה שם הבורא.

שאלה: אמרת קודם שחייב שיהיה קשר עם המורה. בלי קשר עם המורה אתה לא תגיע למטרה. מה זה נקרא שהתלמיד בונה קשר עם המורה?

לשמוע, להשתדל להסכים בהכול, לבצע כל מה שאומר המורה כדי להשיג את הבורא, ולהזדהות. להתחבר עם כל יתר התלמידים כדי יחד איתם להשיג את הבורא. המורה הוא סך הכול מורה דרך. אתה לא צריך להשתחוות כלפי המורה, אתה צריך לבצע את מה שהוא אומר, וזה הכול.

תלמיד: מאוד ברור שהרב"ש זיהה את הפוטנציאל שבך, כדי להוביל תיקון לעולם, והשקיע בך, לקח אותך. אותך הוא בחר, שתלך לכל מיני מקומות.

רב"ש ראה שאתה תהיה התלמיד שלי, ולכן הוא בחר בי.

תלמיד: האם אתה גם מזהה בתלמידים מסוימים פוטנציאל כזה או אחר? המורה בכלל מזהה דבר כזה? הוא יודע לשים את התלמידים במשבצות הנכונות כדי שיבוא יותר מהר תיקון לעולם?

אני אספר לכם על זה בפעם אחרת. בסדר? נכון להיום, בשבילי כולם שווים. כולם שווים. אבל יש חשובים יותר, וחשובים פחות, וזה לפי העניין, עד כמה שהאנשים האלו שנמצאים לפני משתוקקים לחיבור, לארגן את החיבור בין כולם, ומשתוקקים להפצה, ולארגן את ההפצה לכל האנושות. שני הדברים האלה, לפי שתי הנטיות הללו אני שוקל, ואני מעריך את התלמיד.

זאת אומרת, כמה שהוא מחובר לאחרים, דואג שהם יהיו מחוברים, וכמה שהוא דואג להפצת שיטת הקבלה בכל האנושות. דרך אגב, כאן זה גם גברים וגם נשים, ובהתאם לזה הם נמצאים קרובים אלי או רחוקים.

קריין: קטע 11. אומר הרב"ש.

"שהאדם מתחיל לעשות חשבון הנפש על מטרת החיים, מהו ובשביל מהו, זה נקרא, שהאדם מרים ראשו מזרם החיים, שבו נמצאים כל הנבראים, ואין להם זמן לחשוב על מה שהם. אלא הולכים עם הזרם, שהמים הולכים שם. ואין אף אחד, שיהיה באפשרותו לראות את הסוף. היינו, לאן הזרם החיים הולך. ורק הוא, מטעם שחוסר התענוג גורם לו להגביה את ראשו למעלה, בכדי להסתכל על המטרת החיים. אז הוא רואה ושומע, כמו כרוז מלמעלה, שאומר לו, שהעולם נברא על הכוונה "להטיב לנבראיו". אלא בכדי לטעום את טעם ההטבה הזו, אומרים לו מפי ספרים ומפי סופרים, שיש תנאים, בכדי להגיע להטוב הזה, המכונה "מטרת הבריאה". והתנאים האלו, מה שהבורא דורש, שיקיימו מקודם, אחרת אין הוא רוצה לתת להם את הטוב והעונג.". 

(הרב"ש. מאמר 7 "נס החנוכה" 1987)

סדנה

איך לפי מה ששמענו עכשיו, אנחנו מקבלים אמונה למעלה מהדעת? איך אנחנו מקבלים את מה שעכשיו שמענו, מה שעשו מקובלים, איך שהם פעלו, איך שהם התייחסו לבריאה, לחברים, לבורא, איך אנחנו מסדרים את זה באמונה למעלה מהדעת? בבקשה, תנסו לעזור זה לזה למצוא כאן גישה כזאת שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". דברו ביניכם, קצת, כל אחד פולט איזה משפט, חצי משפט ואתם תראו איך בסופו של דבר זה יסתדר.

*

קריין: נקרא כעת את קטע מספר 20 מתוך מאמרו של הרב"ש "מטרת החברה ב'".

"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

(הרב"ש. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב" 1984)

איך אנחנו בכל זאת מעמידים את עצמנו כך שאני מקבל את הקבוצה שלי באמונה למעלה מהדעת? זאת אומרת שאני תמיד רואה אותם מוצלחים, גדולים, נמצאים בדבקות עם הבורא. כי אם לא כך, אז אני הוא הטועה "עיניים להם ולא יראו". אני חייב לראות אותם, שהם עומדים בכל הגובה האפשרי יותר מכולם, דבוקים בבורא במאה אחוז. ואני צריך עכשיו להגיד "העיניים שלי לא רואות את האמת". אני צריך להתייחס אליהם ממש כמו שאני קובע עכשיו, שהם נמצאים בדביקות בבורא. אז איך אני צריך להתייחס אליהם? אם אני אקיים את זה עכשיו, זה נקרא שאני אקיים "אמונה למעלה מהדעת" ואז אני באמת אגלה את העולם הנצחי, את המצב השלם. איך אני עושה את זה?

בואו נתאר לעצמנו קבוצה, ואני רואה אותם במצב השלם כולו, ואני מתייחס אליהם באמונה למעלה מהדעת. שכולם קשורים יחד, כולם דבוקים זה בזה, כולם דבוקים בבורא, ועכשיו אני נכנס אליהם, ורוצה גם להצטרף לזה. איזה פעולות אני צריך לעשות כדי להתכלל איתם יחד?

*

אם אנחנו נגיע ליחס נכון לקבוצה, באמונה למעלה מהדעת, כך שאני רואה את כולם שלמים, כולם אהובים, כולם מחוברים, עד כדי כך שאותו מושג "הבורא", "בוא וראה", מתגלה ביניהם, כתוצאה מהחיבור ביניהם, מהיחס ביניהם, אתם בניתם אותו, "אתם עשיתם אותי" הבורא. איך המציאות הסביבתית, הגשמית, יכולה מתוך זה להשתנות? לטובה, לרעה, לכל האופנים?

*

עם מה נגיע לאמונה למעלה מהדעת? הכי פשוט זה ביחס שלי לקבוצה, לעשירייה. כי אם אני מדביק את עצמי לעשירייה, ורוצה להיות איתם, בלהצדיק אותם, בלתמוך בהם, בלהיטמע בהם, בלחבר אותם, בלהתחבר אליהם, ולמרות, מה שלא יהיה, אני כל הזמן נמצא בזה, ואני מבטל את האגו שלי להיות כמו אפס כלפי האחד, אני עוזר להם בכל מה שאפשר להיות אחד כלפי האפס, אני כולי כולי בצורה כזאת מתנהג כלפי העשירייה, ובזה אני משיג את דרגת האמונה למעלה מהדעת בפועל. זו הפעולה הכי מעשית, שבה אני מגיע לאמונה למעלה מהדעת.

לכן כל המקובלים כך כותבים, דבקות בקבוצה, דבקות בעשירייה, ביטול כלפי החברים, ואז בטוח שאני כבר רוכש בזה את דרגת האמונה למעלה מהדעת, ומתחיל להיכנס למערכת הרוחנית. זאת אומרת, הם לא סתם דוחפים אותנו לזה, הם דוחפים אותנו לזה כדי לרכוש את דרגת האמונה למעלה מהדעת.

נקווה שאתם מבינים את זה, שמעתם, נלך בעקבות רב"ש ונתקדם. אם יהיו לכם עוד שאלות באותו נושא, אתם יכולים לשאול אותן גם הערב, זה יום שכולו מכוון למורנו, ברוך שלום הלוי אשלג, רב"ש, מורנו לנצח.

(סוף השיעור)

---

1. (משלי כ"ט כ"ג).↩