שיעור בוקר 03.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 461, מאמר "השלום בעולם"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 461, מאמר "השלום בעולם".

ארבע המדות: חסד, אמת, צדק ושלום בנושאי הפרט והחברה

"לאחר שאנו יודעים היטב את מדת הטוב המקווה כצלמו ודמותו, עלינו להתבונן בדברים והאמצעים העומדים לרשותנו כדי להחיש את הטוב והאושר.

ארבע מדות נמצאים למטרה זו והן: חסד, אמת, צדק ושלום. במדות אלו השתמשו כל מתקני העולם עד כה. נכון יותר, שבארבע מדות אלו עשתה עד כה ההתפתחות האנושית - ממשלת השמים, את דרכה ההדרגתית עד שהביאה את האנושות אל המצב העכשווי.

כבר נכתב לעיל כי מוטב שנקח את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו, כי אז נפטור עצמינו מכל חומר היסורים שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא.

לפיכך נעיין ונדון בארבע מדות אלו. כדי לדעת היטב מה שנתנו לנו עד כה ומתוכם נדע מה שיש לנו לקוות לסיוע מהם להבא."

תקרא שוב.

ארבע המדות: חסד, אמת, צדק ושלום בנושאי הפרט והחברה

"לאחר שאנו יודעים היטב את מדת הטוב המקווה כצלמו ודמותו, עלינו להתבונן בדברים והאמצעים העומדים לרשותנו כדי להחיש את הטוב והאושר." אנחנו צריכים לקבל את מה שאומרים לנו המקובלים - שגמר התיקון מובטח לכל הנשמות ואנחנו חייבים להגיע לזה במוקדם או במאוחר. אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו, לקצר את הדרך, בשביל זה ניתנו לנו החוקים שאם נקיים אותם נתקדם מהר יותר בהסכמתנו, זה נקרא בדרך אחישנה, ואם לא כל כך נקיים או בכלל לא נקיים, אז בכל זאת נגיע בדרך ייסורים שנקראת דרך בעתו לגמר תיקון שמובטח לכולם. והתיקונים הם בארבע מידות שיש בנו שהן: חסד, אמת, צדק ושלום. הן צריכות להשתנות בנו ולהביא אותנו לצורה הסופית הנכונה.

"ארבע מדות נמצאים למטרה זו והן: חסד, אמת, צדק ושלום. במדות אלו השתמשו כל מתקני העולם עד כה. נכון יותר, שבארבע מדות אלו עשתה עד כה ההתפתחות האנושית - ממשלת השמים, את דרכה ההדרגתית עד שהביאה את האנושות אל המצב העכשווי.

כבר נכתב לעיל כי מוטב שנקח את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו, כי אז נפטור עצמינו מכל חומר היסורים שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא.

לפיכך נעיין ונדון בארבע מדות אלו. כדי לדעת היטב מה שנתנו לנו עד כה ומתוכם נדע מה שיש לנו לקוות לסיוע מהם להבא."

איך נעבוד עם ארבע המידות האלו: חסד, אמת, צדק ושלום שנמצאות בנו כדי לקדם אותנו לגמר התיקון.

הקשיים המעשיים בקביעת "האמת"

"כאשר אנו דנים במדות טובות, "להלכה" ודאי שאין לנו מדה יותר טובה ממדת "האמת". שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, בזיקה שבין היחיד והציבור הוא, כאשר הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל - וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר - - - כל זה אינו אלא דבר "אמת" אלא החסרון הוא, כי "למעשה" אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי למעשה שישנו באמת האמור מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם, שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן: מהו אותו הפגם."

אנחנו רואים שזה לא קורה, מידת האמת לא יכולה להתקבל על הציבור, ואפילו לא על אחד, כי אדם קרוב לעצמו כמו שכתוב. לכן יש כאן בעיה, איך אנחנו מגיעים למידת האמת, כי אמת היא אולי הדבר הכי קשה אבל הכי בטוח. אמת זה השם של הבורא, א, מ, ת, שכולל את כל התכונות של הבריאה, אבל אנחנו לא יכולים לממש אותו.

"וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו.

שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור.

אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, באופן שתתקבל על לב הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה - עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת.

ואדרבה - יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד." ברור לנו שאף אחד מאיתנו לא שווה לאחר, מה שקל לאחד קשה לאחר, בכל מיני צורות. לכן אנחנו לא יכולים להשוות בין בני אדם ולהגיד שכולם שווים וצריך להתייחס לכולם בשווה. בהתאם לזה גם שכר ועונש וגם כל הדברים צריכים להיות מאוד מאוד מגוונים ובהתאם לכל אדם ואדם. אבל אנחנו לא מסוגלים להתייחס כך לכל אחד כי אנחנו לא מכירים את כוחות הנפש של האדם, את מידת הבריאות שלו, את האווירה שלו, את התפיסה שלו, בשביל זה אנחנו צריכים להיות בדרגת הבורא וביכולת להשפיע על כל אחד וזה דבר לא מציאותי. לכן מידת האמת כמו שהיא בעצמה לא יכולה להתקיים בעולמנו. מה עושים?

"כי מצד הטבע, אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, - ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת - הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.

וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת - יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.

ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה."

אם מזמינים לעבודה אנשים ונותנים לכולם אותה עבודה, אז ודאי שמי שחזק מטבעו מנצל את האחרים כי הוא עובד פחות, הוא צריך לבזבז פחות אנרגיה, פחות כוחות לעומת החלשים שצריכים להשקיע הרבה כדי להגיע לאותו פריון בעבודה כמו החזק.

שאלה: האם אפשר למדוד את מידת העצלות בעבודה?

אנחנו לא יכולים למדוד כי אנחנו לא מכירים את כל תכונות האדם, זה מה שהוא מסביר לנו. אנחנו לא מסוגלים למדוד זאת ולכן אנחנו לא יכולים לעשות שום השוואה בין בני אדם, מי משקיע יותר ומי משקיע פחות.

שאלה: האם המדידה היא כלפי איזשהו ערך אבסולוטי, מוחלט? כי בדרך כלל זה נמדד כלפי התוצאה של העבודה.

אז מה?

תלמיד: כלפי מה בעל הסולם מודד פה?

לפי כמות הכוח, האנרגיה שהאדם מוציא מעצמו. מי שחזק, מי שזריז מהלידה, צריך להשקיע פחות באותה עבודה מאשר אדם עצל ולא כל כך חזק. מטבענו כולנו שונים, אז איך אנחנו יכולים להגיע לשוויון, לאמת? לא יכולים. מה לעשות?

"ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של "אחרי רבים להטות", הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, - אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם.

הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, - אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם".

בקיצור הבורא הוא האשם. הוא ברא את כולנו לא שווים, כל אחד בצורה שלו שונה מהאחרים, לכן אנחנו לא יכולים להשוות בינינו שום דבר, להגיע לשוויון ולהגיע לחיבור הברור לכולם, וזו הבעיה הגדולה כביכול, שהוא עשה אותנו דווקא בצורה כזאת. אם הוא היה עושה את כולנו לגמרי שווים, אז היה כביכול הרבה יותר קל להגיע לחיבור בינינו ולחיבור עם הבורא, אז לא, ההיפך, לא היינו יכולים. כי אנחנו צריכים להשלים זה את זה, מה שחסר באחד האחר בא ומשלים, ואנחנו מסכימים להשלמה הזאת ורואים בה את הצורה הנכונה של החיבור בינינו, אחרת לא היה לנו במה להתחבר, כי מה שחסר באחד האחר מוסיף ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לצורה השלמה.

לכן אסור לנו לחשוב שאם היינו כולנו לגמרי שווים, אז היה לנו יותר קל. לא היה לנו קל, אלא לא הייתה לנו אפשרות להתחבר בינינו. במה אני אתחבר לאחר אם אני לא משלים אותו והוא לא משלים אותי. דווקא על ידי הפאזל שאנחנו מרכיבים, הצורות האלה שחסר באחד ונמצא בולט בשני, כך אנחנו יכולים להרכיב את צורת המלכות השלמה ובזה כל אחד קונה מהחבר או את מה שחסר לו, או מה שבעודף כביכול. ולכן יוצאת קומה שלמה של כולנו יחד, כולנו מצטרפים, מצורפים לצורה אחת שהיא הבורא, אנחנו עושים אותו דווקא בזה שאנחנו לא שווים. איך בכל זאת להגיע למצב שכל הצורות האלה הלא שוות שבנו מגיעות לחיבור, לאיחוד, להשלמה בינינו, את זה אנחנו צריכים ללמוד.

שאלה: אם כולנו חלקים של ראש אחד, זאת אומרת, שהחיבור כבר קיים? מה חסר לנו כדי שנוכל להרגיש את הצורה הזאת? מה חסר לי להרגיש את החברים כדי להרגיש שהחבר הוא עוד חלק שמשלים אותי משלים את כולם, משלים את הכול?

מה שחסר לנו, חסר לנו רק להרגיש שאני רוצה להשלים את כולם במה שהם צריכים בכל מה שיהיה בהם ואני שמח שאני יכול להשפיע ולתת לכל החברים כל מה שאני מסוגל. ואם אני מוכן לכך - סימן שתיקנתי את עצמי.

קריין: עמ' 462 טור ב' פסקה שנייה.

"ולא עוד, אלא שיש קשיים גדולים יותר מהאמור. כי אין לך אמת ברורה יותר, מדרך הטבע עצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא, אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש חובה כלשהי, לתת מצידו איזו תמורה". זה הטבע האמיתי שלנו.

"ובמלות פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו - וכל שנותן לזולתו - אינו נותן אלא מחמת הכרח, וגם אז יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בערמה רבה באופן, שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו". זה מה שאנחנו רואים בעולם שלנו, שכל אחד רוצה לנצל את כל העולם, אבל בצורה כזאת שלא ירגישו.

"טעם הדבר הוא, מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשרשו. ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכל שלו –" כך כל אדם ואדם מרגיש "הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור". כך אנחנו מרגישים בתת הכרה.

"וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - - - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכלתו.

וחוק הזה אפשר לכנותו "חוק היחידיות" שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו, (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו.

והנה, חוק היחידיות האמור, שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום, כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקוה לבערו מן העולם, או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקוה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא: "האמת המוחלט".

זאת אומרת, כולנו אגואיסטים כל אחד רוצה לנצל את כולם, כל אחד רוצה לשלוט בכל האנושות ובכל העולם ובכלל בכול כולל הבורא, כל אחד רוצה לקבוע מה הבורא יעשה. זאת אומרת, להיות למעלה מהכול, זה הטבע שלנו וכך אנחנו נקראים שנמצאים ב"חוק יחידיות".

"שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו, במדה השווה יחד עם כל בני הציבור - שאין לך דבר רחוק מהטבע האנושי יותר מזה. בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו".

איך אנחנו יכולים לחשוב שכל אחד ואחד יוכל להגיע למצב שהוא רואה את כולם שווים ואת עצמו עם כולם שווים, או אפילו שהוא נמוך מכולם? איך אנחנו יכולים לדרוש כזה מעמד מהאדם, שיסכים על כך ושיעבוד על זה וייתן את כל הכוחות כדי באמת להגיע לצורה כזאת כלפי כל האנושות, כלפי כל הציבור.

"והנה בארנו היטב, שאין מציאות כלל להביא סדרים מאושרים וטובים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי מדת האמת, באופן, שיניחו את הדעת של כל יחיד ויחיד, שיתן עליהן את הסכמתו המוחלטת, כמו שצריך להיות בגמר התיקון". אז איך אנחנו באמת מגיעים לגמר התיקון אם אנחנו כל כך הפוכים ממנו?

שאלה: איך לא לתת לאגו שלנו להגיד בעבודה בעשירייה ש"אני חלש ועצלן ולכן אני לא יכול לעבוד כמו חזקים"?

רק על ידי זה שמתחברים לחברים ולוקחים מהם דוגמה ומשפיעים זה לזה בצורה חזקה. אז אנחנו יכולים להגיע למצב שבכל זאת מתחברים ולמען החיבור כל אחד מוכן להכניע את ראשו. כי אין ברירה.

שאלה: אמרת שדווקא בשביל שנוכל להתחבר בינינו ולהשלים זה את זה נבראנו כל כך שונים זה מזה. אבל כדי להתחבר לבורא אנחנו צריכים להיות דומים לו בהשתוות הצורה. תוכל להסביר איך הדברים מסתדרים ביחד?

בטח זה פשוט, כי רק בזמן שאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו מגיעים לצורת הבורא. לא אחד לבד, אלא רק כשמתחברים. רצוי שיהיו עשרה. אבל בעולם שלנו, בגופים זה עוד לא ברור לנו. אבל כשאנחנו מגיעים לרוחניות, אנחנו מתחילים לראות איך אנחנו באמת משלימים זה את זה במלכויות שלנו. אנחנו עוד נגלה את זה. אבל צריך להיות לנו ברור שרק בחיבור בינינו. מה צורת החיבור, עדיין לא ברור, איך אנחנו מתחברים בינינו גם לא ברור. אבל בכל זאת, החיבור זה הכיוון לתיקון והצלחה.

בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות התרומיות

"ועתה - לענין ג' המדות הנשארות, שהן: חסד, צדק, ושלום. שלכאורה, לא נבראו מתחילתם. אלא לקחת מהם סימוכין, להסמיך בהם את האמת החלש מאד בעולמנו, ומכאן התחילה ההיסטוריה ההתפתחותית לטפס על דרגותיה האיטיות והנחשלות ביותר בהתקדמותה לסידור חיי הציבור.

כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו – כי האמת היא אמת. ברור שזו התכונה הכי נכונה. "אבל למעשה נהגו הם עצמם בהיפך גמור מהאמת, כמוסכם. ומאז, נפל גורלו של האמת להיות בחלקם של השקרנים ביותר, ואינו מצוי לעולם אצל החלשים והצדיקים, שיוכלו אפילו להסתייע במדת האמת, לא מיניה ולא מקצתיה."

זאת אומרת, כל ההתפתחות האנושית היא כאילו רוצים להגיע לאמת ביחסים ביניהם, בקביעת החוקים, בכל דבר, אבל באמת דווקא בצורה ההפוכה מהאמת מתנהגים וכך בונים את עצמם ואת החברה.

שאלה: ברור ההסבר שבעל הסולם לוקח את זה מהמצב הרצוי שזו האמת אל המצב המצוי שבו כולנו אגואיסטיים ולא יכולים להשליט את מידת האמת. אבל למה לא הולכים הפוך? למה אנחנו לא הולכים דווקא מהמצב המצוי? כולנו אגואיסטיים ומכירים בזה.

וגם כבר מכירים בכך.

תלמיד: נכון, בדיוק.

איפה אתה ראית דבר כזה.

תלמיד: לא מכירים בזה? לא מכירים שכולנו אגואיסטיים?

תגיד לי שם של מישהו, רק תיזהר שהוא לא ייתן לך אגרוף בחזרה.

תבוא אליי ותגיד לי שאני אגואיסט, מה אני אעשה?

תלמיד: אבל אם היינו אומרים שהטבע שלנו אגואיסטי ולכן מלכתחילה למה לנו לשאוף לאיזו מידת אמת אידיאלית שהיא לא מציאותית ולא ברת קיימא.

כי אנחנו לא יכולים לתת לאגו שלנו להתפרע לגמרי לכל הכיוונים, כי אחרת החברה לא יכולה להתקיים. אז אנחנו נהרוג זה את זה ופשוט נשמיד זה את זה בכל מיני צורות. זו לא תהיה חברה, לא יהיה קיום. אנחנו לא נוכל להשתמש זה בזה לכל מיני צרכים. אנחנו צריכים לבנות חיים, בתים, משפחות, בריאות, מערכות חינוך, משהו. אנחנו בני אדם, יש לנו הרבה צרכים. אנחנו לא נוכל לספק לעצמנו את כל הצרכים האלו, לא נוכל למלאות את כל הצרכים האלה אם אנחנו לא נהיה מחוברים בינינו.

הבעיה היא שאם אנחנו מחוברים עם הטבע שלנו, ככל שאנחנו משקרים זה לזה שאנחנו כאילו לטובת כולם, אנחנו בכל זאת אנחנו לא לטובת כולם ולכן אנחנו כל הזמן נמצאים במלחמות, בבעיות. וכך עד שאנחנו רואים שאין לזה סוף. אין סוף, הכוונה היא, ככל שאנחנו נתקדם להבין את מקור הבעיה, ומתוך זה נדע מה אנחנו חייבים לבצע. הבעיה שלנו שאנחנו מגלים שבעולם שלנו אין לנו אפשרות למצוא כוח שיכול לתקן אותנו, להגביל אותנו, לסייע לנו לבנות דברים, יחסים טובים.

נניח פשוט במשפחה. מה קורה במשפחות, יש מריבות, בעיות. פעם זה לא היה, היה רצון לקבל הרבה פחות מהיום. מה קורה היום. לא יכולים לחיות, לא בתוך המשפחה, לא הורים עם הילדים, לא שכנים, אף אחד עם אף אחד. מאיפה זה נובע? מתוך שהרצון לקבל מיום ליום בכל אחד ואחד בצורה אישית ממש נעשה עוד ועוד תופח כל פעם, ואז אנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול את האחר.

תלמיד: ומפה נובעת שאלה אחרת. למה המציאות הפשוטה הזאת שלכאורה אמורה להיות גלויה, היא כל כך נסתרת, לא ידועה ולא מובנת? למה הבעיה לא ברורה לנו?

הבעיה היא האגו, על זה אין שאלה. אפשר לברר את זה, אפשר לכתוב על זה, וכולם יסכימו. מה הלאה?

תלמיד: זו בדיוק הנקודה, שאפילו על הדברים האלו, שבעל הסולם כותב פה בכזאת חדות, אלה דברים לא ידועים ואין עליהם הסכמה. למה זה כל כך נסתר?

כי מלכתחילה אנו רוצים להסתיר את זה בצורה טבעית. כל אחד משחק כאילו הוא אדם יפה, אזרח יפה, יש לו בעל או אישה. כך נוח לנו וטוב, אחרת מה תעשה? אם כל אחד יגלה את הטבע האמיתי שלו כלפי האחרים יהיה כאן רצח.

תלמיד: אבל אפילו לעצמו הוא לא מגלה. למה אנחנו מסתירים אפילו מעצמנו את זה שאנחנו חיים בכזה שקר?

כי בשביל מה לי לסבול? יותר טוב לי אם אני אחיה ככה, כמו שאני, חי לי באיזה סרט. זה מה שנשאר לנו. אם אנחנו לא מגלים את האמת והולכים לתקן אותה, יותר טוב שאני אפעיל לפניי איזה סרט, אצפה בו, וכך עד שאני מת אני מעביר את החיים.

זה מה שאנחנו עושים. לכן מכל החיים שלנו, בכל מקום, ביחסים בינינו, בעבודה, ברחוב, בבית, בכל דבר ודבר, אנחנו בונים את הסרט. תראה מה קורה, עם כל ההתקדמות שלנו במשחקים, ובכל החיים. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים רק דבר אחד, לשחק. כמו ילדים קטנים, תראה מה קורה באינטרנט, בכל מקום יש משחקים.

תלמיד: מה לעשות כדי לגלות את זה בצורה רגשית, הכרתית להעלות את זה לתודעה?

זה מר מאוד, מה שמתגלה מר מאוד. אני לא רוצה, כי זה מחייב אותי לעשות משהו. אתה יודע, זה כמו מין סרט פנטזיה, מכניסים לך בראש איזה ג'וק, ואתה נמצא בסרט. גם עכשיו אתה נמצא בסרט, וגם קודם היית בסרט. העיקר להרגיש בכל רגע ורגע משהו נוח, זה הכול. וכולם מסכימים לזה.

תלמיד: אז בהסברה שלנו, מה המטרה שלנו, לחשוף את האמת הזו?

זו הבעיה של חכמת הקבלה. שהיא פותחת לאדם את המציאות האמיתית והוא לא רוצה את זה. הוא לא רוצה כי זה מחייב אותו להשתנות. להפסיק לחיות בתוך סרט בו משקרים לו מכל הכיוונים, אבל הוא מרגיש שם טוב. אז מה אני צריך? להרגיש טוב ולהישאר בשקר או שאני מגלה את הרע בגלל שזו האמת? עד כמה אני יכול לסבול? מה תיתן לי האמת הזאת? זה מה שאנחנו משתדלים לעשות.

תלמיד: איך אפשר לעקוף את כל המחסומים האלו שרוצים רק להסתיר את האמת?

רק על ידי העבודה בחברה, "איש את רעהו יעזורו". אם אנחנו סומכים זה על זה, מתקרבים זה לזה, וכך מעלים את החשיבות של החיים שלנו בגילוי הבורא, אז אנחנו כן יכולים לעשות זאת. ואם אנו לא מסוגלים לסמוך את עצמנו על החברה, על הסביבה, זה בלתי אפשרי. אדם אחד לא מסוגל.

תלמיד: לסמוך במה? מה העזרה שאנחנו צריכים לתת אחד לשני כדי שנסכים?

ביטחון, תמיכה הדדית, כתף.

תלמיד: שמה?

שאם אנחנו נשארים בזה, אנחנו חיים בשקר, וכל החיים שלנו הם אפס, ומסתיימים בזה שאנחנו גומרים אותם כמו חיות. אנחנו לא יוצאים מדרגת דומם, צומח, חי, אנחנו נרקבים ולא נשאר מאיתנו כלום חוץ מעפר. "כי עפר אתה ולעפר תשוב"¹ או שאנחנו מתעלים למעלה מהעפר לדרגת אדם ומתחילים לגדול שם בעל מנת להשפיע. תצליח.

שאלה: לגבי ההתעוררות של הנקודה שבלב זה ברור, אבל רוב האוכלוסייה, ככל שהנברא נופל יותר נמוך, למה הבורא מצייר לו שהוא בסדר? הרי הוא נופל עוד יותר נמוך.

הם לא יכולים לתקן את עצמם, אלא יכולים להיות החלק הפסיבי שהולך לתיקון אחרינו. הם יהיו מוכנים ויצטרפו לפעולות אחרינו, אחרי שאנחנו נסביר, ונגלה, אבל אנחנו נצטרך להיות כראש הפרצוף הכללי והם כגוף הפרצוף הכללי.

אני לא מזלזל בהם, כי דווקא הם צריכים לעשות עבודה גדולה, אבל אצלם בעבודה של כל אחד, יש גרם אחד של עבודה, ואנחנו נצטרך לעשות עבודה בחשבון, בחישוב, בכוונה וזה העיקר. אז יש גיבור בכמות וגיבור באיכות. אנחנו גיבורים באיכות, והם שייכים לגיבורים בכמות, ושניהם הראש והגוף הולכים ומבצעים את פעולת התיקון הכללי. אף אחד לא מיותר, חס ושלום.

קריין: אנחנו בכותרת "בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות התרומיות".

"כאשר לא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה - - - ומכאן יצאו וצמחו מדות "החסד והצדק", לפעול פעולתם בסדרי החברה, כי כללות קיום החברה היה מחייב את המוצלחים שבהם, לתמוך בנחשלים. וזאת כדי לא להזיק לחברה בכללותה, לפיכך היו נוהגים עמם לפנים משורת הדין, דהיינו, בחסד ובצדקה.

אמנם, מטבע הדברים, בתנאים שכאלה מתרבים הנחשלים והנעשקים, עד שמספיקים למחות במוצלחים, ולעשות מריבות וקטטות - - - ומכאן יצאה ונתגלתה מדת "השלום" בעולם. - הרי, שכל אלו המדות: חסד, צדקה ושלום, יצאו ונולדו מחולשת האמת.

והיא שגרמה להתפלגות החברה לכתות כתות, מהם תפסו את מדת החסד והצדקה, דהיינו, לוותר מרכושם לאחרים. - ומהם שתפסו את מדת האמת, דהיינו, שלי שלי, ושלך שלך.

ובדברים יותר פשוטים, אפשר לחלק את שתי הכתות לבעלי "בנין" ולבעלי "חורבן", בעלי בנין הם אותם החפצים בבנין, ובטובת כלל הציבור. ולענין זה הם מוכנים לוותר פעמים תכופות מרכושם לאחרים.

אבל אלו שהיו נוטים מטבעם לחורבן ולהפקרות, היה נוח להם להאחז במדת האמת, דהיינו, "שלי שלי ושלך שלך". לתועלתם הפרטית, ולא היו רוצים לעולם לוותר אף במשהו מחלקם לאחרים, וזאת, מבלי להתחשב בסכון קיום הציבור, להיותם מטבעם בעלי חורבן."

שאלה: האם השלמה הדדית זה אומר שאני צריכה להעביר לחברות גם את החולשה שלי בהתגברות על המכשולים שבאים מהבורא?

לא. אני רוצה להראות לחברות רק את התכונות הטובות שלי, רק יחסים טובים, את הנכונות שלי להשלים אותן בכל דבר ודבר. כל אחד ואחד רוצה לדמות את עצמו לבורא, שהוא טוב ומיטיב לרעים, לטובים ונותן לכולם. כך אנחנו צריכים להשתדל להתנהג בתוך העשיריות, כל אחד כלפי העשירייה שלו, כמה שאפשר. ואז מתוך זה, אנחנו נתחיל לגלות שלפי ההתאמה שלנו לבורא אנחנו מתחילים להרגיש שהוא נמצא בתוכנו, וממלא אותנו.

תקוות השלום

"ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה - צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום." זאת אומרת, יש צורך לבנות בחברה מערכות כאלו שיעזרו לנו לא ליפול, שיעזרו לחזק את החברה ולהרגיע את הרוחות, כל מיני דברים כאלה. זה כולל משטרה, צבא, ויחסים פנימיים בכל מה שרק אפשר כדי לא לתת לחברה להיכנס למריבות מסוכנות.

"אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת "שלי שלי ושלך שלך". והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם.

מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור - הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים.

ומובן מאליו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, על כן טבעי הוא, הדבר, שכל עושי השלום - מ"בעלי החורבן" באים, ולא "מבעלי הבנין"."

שאלה: למה בכותרת הזאת ובקודמת בעל הסולם כותב שהאמת היא שלי שלי, שלך שלך, ולפני זה הוא כותב שהעיקרון הוא שכל אחד לפי היכולת, לפי הצורך שלו?

לא. זה לא אותו דבר. אלא לפי הטבע שלי שלי ושלך שלך, כך זה צריך להיות, אבל זה מנוגד לחיבור, לשלום החברתי. שלי שלי ושלך שלי, או שלך שלך ושלי שלך, יש כאן ארבע מידות שאנחנו יכולים לפי זה לבנות את החברה ולראות עד כמה היא משתלבת עם הטבע שלנו או לא. זה כל הבירור, איך אנחנו מגיעים למצב שהוא מרגיע את כולם, שהוא מביא לנו שלום, כמו שהוא אומר, תקוות השלום, מאמר השלום. שלום זה שלמות כי זה יוצא מבורא אחד, ואיך אנחנו מגיעים להיות במערכת אחת שמשלימים זה את זה.

יש כאן בעיה, האנושות עד היום לא מצאה פתרון איך להיות במערכת אחת שכולנו קשורים זה לזה, משלימים זה את זה, ומרגישים שיש צורך בכל דבר ובכל אחד. אלא ההיפך, כל אחד חושב שאם יש זכות קיום למישהו בעולם זה רק בתנאי שהוא יהיה תחתיי, בצורה כזאת כולנו נמצאים בקטטה ואין שום תקווה לשלום. מה נעשה? לפי הטבע שלנו זה כך.

לכן בסופו של דבר, יש רק פתרון אחד, לעלות למעלה מהטבע שלנו לחיבור. אחרת האנושות תיגמר ברע. אם לא תכנית הבריאה, אם לא הכוח העליון, אז ודאי שאנחנו גומרים בהשמדה כללית, טוטאלית.

שאלה: בכותרת, "קשיים המעשיים בקביעת "האמת"", בעל הסולם כותב ש"אם ניקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של "אחרי רבים להטות" תמיד "החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם."

זה יחסית.

תלמיד: אז נראה שהחוק הזה "אחרי רבין להטות" כביכול התבטל ודווקא החזקים והגיבורים הם שולטים על כל החברה.

יכול להיות שאתה צודק במשהו, אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שזה לא הולך כך.

תלמיד: אז מי שולט בחברה כרגע, החלשים או הגיבורים?

תלוי באיזו חברה. ככל שהחברה מתקדמת יותר, אז מי שולט בה. אנחנו מתחילים מהכוחות הנמוכים ביותר ובאים לכוחות הגדולים ביותר. אם החברה הייתה מתקדמת לפי כוחות הטבע ולא שהבורא מסדר את החברה, אז היינו כבר מזמן הורסים את עצמנו. אבל מפני שאנחנו בכל זאת נזהרים מלהרוס את עצמנו, אז מאין ברירה אנחנו מחפשים דרכים על ידי מה אנחנו יכולים איכשהו להתקדם ולא להרוס את עצמנו. זו בעיה. בינתיים לא ברור.

תלמיד: זה נכון להגיד שמה שקורה בהתפתחות באנושות עכשיו, זה שכל אדם רוצה להיות הגיבור והחזק ובעצם נפרד מהאחר?

כך רוצים, זו התפתחות נכונה וטבעית. כשהרצון לקבל גדול, אז כל אחד רוצה לראות את עצמו כשליט של העולם, זה ברור. אבל עם זאת יש כאן התפתחות חברתית, כל מיני מדינות והרבה מערכות שעדיין לא ברור איך זה יסתובב.

אני מאוד מקווה שעל ידי העבודה שלנו אנחנו נמשוך, נקרב לעולמנו את הכוח העליון והבורא יופיע לפני כולם, מחושך לאור ממש. אומנם לפי תוכנית הבריאה יכולים להתגלות מצבים כמו מלחמות המשיח וצרות גדולות מאוד על כל האנושות, אבל נקווה שאנחנו נעביר את זה בצורה מהירה ורוחנית.

הסבל שמרגיש אדם שרוצה להגיע להתפתחות רוחנית ולקשר עם הבורא, אפילו אם זה סבל קטן, הוא הרבה יותר גדול מכל סבל שבעולם הזה, בחיים הנמוכים שלנו. לכן נקווה שאנחנו נכסה זה על זה.

עוד נדבר על זה, זה יהיה ברור.

שאלה: קודם חילקת בין הנהגת הבורא להנהגת הטבע. האם תוכל לדייק את זה?

אולי רציתי להגיד שלפי הטבע אנחנו מתפתחים על ידי האגו שלנו ולפי הבורא אנחנו מתפתחים בהתאם לתוכנית הבריאה. לפעמים טוב לדבר כך שזה לא שווה לזה.

(סוף השיעור)

---

1. "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב." (בראשית ג', י"ט)↩