שיעור בוקר 04.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1391,

מאמר: "מהו, ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה"

מהו, "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה

"הנה הכתוב אומר "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". ויש להבין מהי השאלה, שאומר, שור כן ידע, וחמור כן ידע אבוס בעליו, מה שאין כן ישראל. כלומר, שבטח יש לאדם יותר שכל מבהמה. אם כן שואל, מדוע ישראל לא ידע, ו"עמי לא התבונן" לדעת מי הוא המפרנס ונותן מזונות להנבראים.

ויש לשאול, הלא אינו דומה "ידע שור קנהו" לישראל. כי השור והחמור הם רואים מי שנותן להם לאכול, מה שאין כן ישראל ובחינת עם ישראל לא רואים מי הוא המפרנסן. רק הם צריכים להאמין, שה' נותן להם את כל מה שהם צריכים.

כלומר, שעם ישראל צריכים להאמין, שה' הוא הזן ומפרנס את העולם. אם כן מהי השאלה, מדוע שור וחמור ידע את מי הוא המפרנסן, וישראל לא ידע. בטח אם ישראל היו רואים את הבורא, הנותן להם את אכלם, כמו שור וחמור, בטח הם היו דומים לשור וחמור, עם הידיעה כמו השור והחמור. מה שאין כן אנו צריכים להאמין, מה שכתוב "פתח את ידך ומשביע לכל חי ורצון", כי זה יכול להיות רק באמונה, ולא בידיעה כמו השור.

אם כן יש להבין, מהי השאלה "מדוע ישראל לא ידע". קודם כל יש להבין, למה נתן את ענין האמונה להאדם. כלומר, כל מי שיש לו קצת שכל, מבין, שאם הבורא רוצה שיקיימו את התו"מ, בטח אם האדם היה רואה את השגחתו יתברך בגלוי, ולא היה צריך להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב, אלא כל אחד היה רואה את השגחתו יתברך, היה כל העולם כולו עובדי ה', והיו מקיימים תורה ומצות באהבה.

וענין השגחה גלויה הוא כמו שכתוב (הקדמה לתע"ס, אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל, אם הקב"ה היה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוג המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי. כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה, מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות".

אם כן למה באמת לא עשה ה' ככה, אלא שעשה הכל בדרך, שצריכים להאמין, ולא בדרך ידיעה. ואמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהבורא הוא כל יכול. אם כן למה בחר דוקא שנלך בדרך האמונה ולא בדרך ידיעה. בטח שהקב"ה הבין, שדרך האמונה היא דרך יותר טובה להגיע בסופה לידי מטרת הבריאה. לכן ניתן לנו את הדרך של האמונה.

ובענין האמונה יש הרבה פירושים. כלומר, שכל אחד ואחד נותן פירוש משלו. ואליבא דאמת, כל פירוש של אמונה, שהאדם בוחר לעצמו, נקרא בחינת "אמונה". וזה על דרך שמובא בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) "מי שתורתו אומנותו", שיש לפרש, אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו. כי "אומנותו" אותיות "אמונתו". בדומה לאדם שמאמין לחבירו, ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו עד מאה לירות ולא יותר. ואפשר גם כן, שיאמין לו על כל רכושו, בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית. כך אדם אחד, מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת מיומו, לעסוק בתורה ועבודה. והשלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד משעת הפנאי שלו, מבלי לעסוק בתורה ועבודה".

ובהאמור אנו רואים, שיש לכל יהודי בחינת אמונה. אולם למה בחר ה' דוקא את דרך האמונה, הוא כנ"ל, שדרך האמונה היא הדרך המוצלחת ביותר, שהאדם יגיע ע"י זה למטרת הבריאה. היינו, שיקבל את הטוב והעונג, שהיה לו במחשבת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו".

אולם יש להבין, מהן הדרכים, שיש להאדם ללכת, בכדי להשיג את שלימות המטרה. התשובה היא, שהאדם צריך לעשות תיקון הבריאה. זאת אומרת, שהכלי קבלה שהבורא ברא בהנבראים, שהרצון הזה הוא בהפכיות הצורה מהבורא, שרצונו הוא להשפיע. לכן האדם צריך לתקן את עצמו עם השגת הרצון להשפיע. וזה נקרא "תיקון הבריאה". וזהו כל עבודת האדם, להגיע לידי דביקות עם הבורא, שזהו ענין השתוות הצורה.

לכן, אם ההשגחה, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, היתה מגולה, אז לא היה יכול להיות שום אפשרות, שיהיה בכוחו של אדם לעשות בחירה, היינו לקיים תו"מ בעל מנת להשפיע. אלא סיבה אחרת היא מחייבת אותו, שבגללה הוא מקיים תו"מ. והיא מטעם עונש. היינו, מטעם תועלת עצמו ולא מטעם מצות ה', כנ"ל בהקדמה לתע"ס.

לכן השגחתו יתברך היא בהסתרה, אלא שהאדם צריך להאמין. אז יש מקום לבחירה. היינו, יש מקום לומר, שהוא עושה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, האדם עוסק בתורה ומצות, אף על פי שעדיין אין מרגיש שום טעם בתו"מ. כלומר, שהטעם של התורה, והטעם של המצות, זה תהיה הסיבה, שמחייבו לקיים אותם - זה אי אפשר לומר, בגלל שאינו מרגיש עדיין שום טעם.

מה שאין כן בתענוגים גשמיים, ששם התענוג בידיעה ולא באמונה, לכן התענוג שהאדם רואה, שיש באיזה דבר, התענוג היא הסיבה המחייבו לקבל את התענוג. לכן כנ"ל, אם היה מגולה התענוג שיש בתו"מ, ששם התענוג הוא אמיתי, כמו שאמר האר"י הקדוש, שבתענוגים הגשמיים אין יותר ממה שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, שזהו רק "נהירו דקיק" (אור דק), בטח אם היה מגולה התענוג שיש בתו"מ, בטח שהנבראים היו מוכרחים לקיים תו"מ מטעם תועלת עצמו.

מה שאין כן כשהאדם מקיים תו"מ, לא משום שהוא מרגיש טעם בזה, אלא לפעמים הוא עושה את המעשים של תו"מ בכפיה, למרות שהגוף מתנגד לזה. אבל יש לשאול, מדוע האדם כופה את עצמו, ומתגבר על רצון לקבל, שרוצה במנוחה. אלא האדם אומר, שזה כל ההבדל בין אדם לבהמה. כי אצל בהמה, שאין לה שכל, לכן רק התענוג קובע מה לעשות ומה שלא לעשות.

מה שאין כן אדם, שנברא עם דעת, הוא כבר לא מסתכל על התענוג, שזה יתן לו הבסיס, היינו שזה יהיה אצלו המורה דרך. היינו, איפה שיש יותר תענוג, שם, בדרך הזו הוא צריך ללכת. אלא האדם חושב תמיד, שהוא צריך ללכת בדרך האמת. היינו, שהמודד של העבודה, הוא מה שהוא אמת. בדרך הזה הוא הולך, ואין הוא מסתכל על הרגשת התענוג, שהוא יהיה המורה דרך שלו. אלא האדם חושב תמיד על האמת, אם באמת יצמח מזה שהוא הולך לעשות עכשיו, דבר טוב בשבילו.

לכן האדם, כשמקבל על עצמו מלכות שמים, הנקרא "אמונה", שהאדם רוצה לעבוד בתו"מ לשם שמים, והאדם רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, לכן אין האדם מסתכל על המעשה שהוא עושה, אלא הוא מסתכל על האמת. היינו, היות שהבורא נתן לנו תורה ומצות, ואנו רוצים לעשות רצונו, בכדי שיהיה לו הנאה, בזה שאנו מקיימים מצותיו.

לכן, למשל, כשהאדם לובש ציצית, אין האדם מסתכל, איזו הנאה תהיה להגוף בזה שהוא לובש ציצית. ובפרט שהוא מדקדק, שיהיו ציצית מן המשובחים ביותר, כמו שאמרו חז"ל (שבת, קל"ג) "זה אלי ואנוהו. התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה".

אלא האדם מסתכל תמיד, במה הוא יכול לעשות הנאה להבורא. היינו, שהאדם מבין בשכלו, זה שהבורא נתן לנו מצות אהבת ה', אינו זה חס ושלום שהבורא צריך לאהבה שלנו. אלא כל מה שהבורא צוה לנו לעשות ולקיים את כל מצותיו, אינם אלא לתועלת האדם. כלומר, שע"י זה האדם יגיע להשיג את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

אבל האדם יודע, שיש לו טבע, הנקרא "רצון לקבל לתועלת האדם ולא לתועלת הזולת". זה גורם לו, שקשה להאדם לומר, אף על פי שהוא מבין, שהאדם אינו דומה לבהמה, שנגיד, שדוקא במקום שהאדם מרגיש שיקבל תענוג, שם הוא יכול לתת כוחות, בכדי להשיג את התענוג. אמנם, אם אומרים להאדם, שהוא צריך לאהוב את ה', זה האדם יכול להבין, רק בזמן שהוא רואה את גדלות וחשיבות של הבורא, אז שייך לומר את הענין של האהבה.

מה שאין כן בזמן שהאדם אינו רואה את חשיבות של הבורא, אלא האדם צריך להאמין, כאן מתחילה עבודת האדם, כלומר עבודה, ששייכת לבחינת אדם ולא לבחינת בהמה. שענין אמונה שייך לעבודת האדם ולא לעבודת הבהמה. אולם שיעור האמונה צריך להיות, כמו הידיעה שיש אצל בהמה. אחרת אין זה עדיין נקרא "אמונה", אם יש לו הבדל בין אמונה לידיעה.

כלומר כנ"ל, שהאדם צריך להיות דומה כמו בהמה. היינו, כמו בהמה אינה יודעת רק ידיעה מה שהיא רואה, כן האדם צריך ללכת בבחינת אמונה, כמו בהמה בבחינת ידיעה. אחרת מהו ההבדל בין אדם לבהמה, כנ"ל, כלומר האמונה צריכה להיות כמו ידיעה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". איך הוא מדמה ישראל לשור וחמור. הלא השור והחמור הם רואים מי הוא הנותן להם מזונות. מה שאין כן ישראל לא רואים, אלא הם צריכים להאמין. אם כן מהו הדמיון זה לזה.

והתשובה היא כנ"ל, כי עיקר ההבחן בין אדם לבהמה הוא, שלבהמה אין דעת. לכן אצל הבהמות רק הרגשת התענוג היא הקובעת, אם לעשות את הפעולה, או לא לעשות. מה שאין כן באדם, שיש לו שכל ודעת, אין לו להסתכל על התענוג שבדבר, אלא על האמת שבדבר.

לכן כשניתנה לנו בחינת אמונה, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכן כשנתן לנו העבודה הזאת, לכן ישראל צריך להיות בחינת ידע, היינו אמונה, שישראל צריכים לקבל על עצמם, צריך להיות כמו ידיעה אצל הבהמות.

ועל זה באה השאלה. מדוע הידיעה, שיש בבהמות, שזה הוא הבסיס שלהם, כמו כן צריכה להיות האמונה אצל ישראל. ומדוע אצל ישראל "לא ידע", אינו דומה אמונה שלהם כמו ידיעה.

וזה שכתוב "עמי לא התבונן". הנה "עמי" נקרא "עמך". מה שאין כן "ישראל" הוא כבר מדרגה יותר גבוהה, כידוע ש"ישראל" אותיות "לי-ראש". לכן הוא אומר "ישראל לא ידע". מדוע. זהו מטעם ש"עמי לא התבונן". בזמן שהם היו בבחינת "עמי", להתבונן מהו שיעור אמונה, שהם צריכים להשיג, אלא שחשבו, שגם אמונה חלקית, כנ"ל, כבר זה שיעור מספיק לבחינת אמונה, לכן הסתפקו במועט, והם חושבים עצמם לבחינת "ישראל", אף על פי שהם עוד לא זכו לבחינת "אמונה שלימה", שזה יהיה דומה כבחינת ידיעה כמו בבהמות.

ובהאמור יוצא, שסדר העבודה צריך להיות, שהאדם צריך להגיע לבחינת אמונה, כמו ידיעה. היינו, האדם מתחיל להבין, שצריכים לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן כשהאדם הולך בדרך הזו, וכשהוא רואה, שאין הגוף נהנה מהעשיה שהוא רוצה לעשות, אז האדם צריך לומר להגוף שלו "אין אני הולך לעשות מעשה, שאתה תהנה מזה, אלא אני הולך עכשיו לעשות מעשה, שהבורא יהנה מזה. אם כן מה אתה דורש ממני, שאני אחכה מלעשות את הדבר עד שאתה תסכים. הלא אין אתה בא בחשבון, בקשר לעשיית המעשה, שאני עושה לתועלת ה'".

אבל הגוף שואל "מה יהיה לך, מזה שאתה עושה לתועלת ה'. כלומר, איזו הנאה תהיה לך מזה. היות שאין אדם עושה שום דבר בלי תמורה, אם כן מהי התמורה, שאתה מקוה לקבל עבור זה".

התשובה צריכה להיות "ניתנה לנו מצות אמונה, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכן אני מאמין, שאני משמש מלך גדול, הגם שעוד אין לי ההרגשה מגדלות הבורא. אלא אני מאמין בגדלותו, לכן יש לי הנאה, בזה שאני משמש מלך גדול, וזוהי ההנאה שלי. לכן כל השאלות שלך הן יכולות להיות רק על האמונה, מדוע אני מאמין. אבל בו בזמן, שאני מאמין באמונה שלימה, האמונה שלי היא כמו ידיעה".

ואנו רואים, בזמן שיש ידיעה על אדם, שהוא מורם מעם, מלך, שר גדול, או מי שהוא מפורסם, לאיש גדול, יש זה מצד הטבע, שהאדם נכנע לפני הגדול. ואין זה שייך לדת תורה, אלא זהו בטבע, שיש זכיה גדולה, שהקטן משמש להגדול. רק בעבודה, ששם ענין גדלות וקטנות אינו מגולה, אלא שצריכים להאמין, שם יש העבודה, מטעם שמצד הטבע, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אלא מה שהוא רואה ומבין בשכל.

לכן כשהאדם קיבל על עצמו אמונה כדוגמת ידיעה, כבר אין לו מה להתווכח עם הגוף. כי האדם אומר להגוף "אני רואה, שאין אתה אומר לי שום דבר, רק דבר אחד אתה אומר לי, שאין אתה יכול להשלים עם האמונה, שאני קיבלתי עלי. לכן על טענת האמונה אין לי מה להתווכח עמך. לכן אני אומר לך, מה שאני עושה עכשיו, ואתה לא מסכים, אין אני מחכה להסכמתך, כי אצלי האמונה כמו ידיעה".

ובהאמור יוצא, שכל עבודת האדם הוא איך להשיג כח האמונה. כי אין האדם יכול לנצח את הרע שבו ע"י ויכוחים. כי בשכל החיצוני הגוף תמיד צודק. אלא רק אם האדם עונה להגוף עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, אז הוא יכול לנצח את הגוף.

אי לזאת, האדם צריך לעשות הכנה לפני עשיית דבר שבקדושה, שהוא רוצה בזכות המעשה של קדושה, שהוא הולך לעשות עכשיו, הוא יקבל תמורת העשיה בחינת אמונה. והאדם צריך להאמין, שלא חסר לו שום דבר, רק אמונה בה'.

והאמונה, האדם יכול להשיג, שה' יתן לו, ע"י זה שהוא עושה מעשים למעלה מהדעת, היינו בכפיה. כלומר, שיש הרבה פעמים שהאדם צריך לילך בכפיה, שהוא צריך לכוון, שבזכות הכפיה הוא יזכה לבחינת אמונה בגדלות וחשיבות בה'.

אולם האדם צריך לדעת, שבזמן שהוא עובד בעל מנת להשפיע, יש לו עליות וירידות. וזהו מטעם, שע"י הירידות והעליות, האדם מקבל יכולת ואפשרות להבחין בין טוב לרע. כי ידוע, שאין האדם יכול להבין שום דבר כל צרכו, אם אין לו נגד זה, דבר, שהוא ההיפך מהדבר שיש לו.

וזהו כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". כלומר, שאין להכיר את החשיבות של האור, אלא מתוך החושך. שסבל, והיו לו יסורים מהחושך. אז, כשבא האור, הוא יודע להעריך אותו. כמו כן אין האדם מסוגל להעריך את חשיבותו של מצב העליה, אם אין לו נגד זה ירידות. כי רק אז הוא יכול להעריך חשיבותו של האור, היינו בחינת העליה.

אחרת זה דומה, שנותנים לתינוק אבנים טובות ומרגליות, ואין התינוק יודע להעריך את החשיבות שבדבר. אז באים אנשים, ולוקחים ממנו את הדברים טובים, היות שהתינוק לא יודע בשביל מה הוא צריך להחזיק את האבנים טובות. וממילא מי שרוצה, לוקח מהילדים את הדברים טובים.

וכמו כן האדם, שלא יודע מהו הערך של קדושה. אם נותנים לו קצת קדושה, בכדי שהאדם יתקדם בעבודה, בא הסטרא אחרא ולוקחת מידו. היות שאין להאדם היכולת להבין, שקצת קדושה, מה שרכש, צריך לשמירה, שהס"א לא תוציא את הקדושה מידו.

לכן כשיש לו ירידות, הוא נשאר עם רשימות, ממה שהיה לו. ולכן הוא כבר יודע לשמור את עצמו, שהס"א לא יוציאו מידו. ומשום זה אדם המאמין, שהכל עושה ה', ובטח ה' עושה הכל לתועלת האדם. אם כן הירידות שהאדם מקבל, הוא אומר, שה' שלח לו את המצבים האלה בטח לטובתו.

זה נותן כח לאדם, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא לא רואה, שה' משגיח עליו, היינו שירגיש, שה' עוזרו. אלא שלא די, שלא התקדם בעבודה, אלא הלך אחורה. אבל אם הוא מאמין, שה' עוזר לו, בזה ששולח לו את הירידות, ממילא כבר האדם אינו בורח מהמערכה.

כי הוא אומר, שה' כן עוזרו. אבל לא באופן שהאדם מבין, היינו בעליות. אלא שה' נותן לו עזרה בדרך הירידות. לכן אמונה זו מחזקת אותו, שלא יברח מהמערכה, אלא הוא מצפה לעזרת ה', ומתפלל, שיהיה לו כח להמשיך בעבודה, עד שה' יפקח את עיניו ויזכה לדביקות ה'.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה". זאת אומרת, אם האדם מאמין, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אם כן מדוע האדם מרגיש, שיש לו רע. וזה נקרא, כאילו ה' נותן לו רע. לכן אמרו חז"ל, שהאדם צריך להאמין, שבטח הרע הזה הוא לטובה.

ובעבודה יש לפרש, כי אנו רואים, בזמן שהאדם נכנס לעבוד בבחינת "שכל מעשיו יהיו לשם שמים", היינו שכל מה שהוא עושה, הוא עושה מטעם, שהוא רוצה להשפיע להבורא, ולא לתועלת עצמו, אז הוא בא לידי מצבים של עליות וירידות.

כי בזמן שמאירה לו בחינת האמונה בה', הוא במצב עליה. היינו, שהוא מבין, שכדאי לעבוד רק לתועלת ה'. ואח"כ באה לו ירידה. היינו, שבאו לו מחשבות, מה יהיה לו, מזה שהוא יעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. ויש לפעמים, שהוא מקבל ירידה כל כך גדולה, שהוא רוצה לברוח מהמערכה.

אז נשאלת השאלה, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה תמיד במצב רוח מרומם, ועתה הוא מרגיש הרבה פעמים, שבכלל הוא רחוק מהעבודה, והוא עושה הכל בכפיה. הלא יש כלל "מצוה גוררת מצוה". אם כן, מדוע קיבל ירידה.

והתשובה היא, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא נמצא במצב של ירידה, הנקרא "מצב של רע", זהו גם כן לטובתו, שדוקא ע"י שניהם הוא יכול לזכות לעזרה מצד ה'. וזה שכתוב "חייב אדם לברך על הרעה"."

שאלה: רב"ש כותב כאן, ""תיקון הבריאה". וזהו כל עבודת האדם, להגיע לידי דביקות עם הבורא, שזהו ענין השתוות הצורה.". למה יש צורך לתקן את הבריאה ועוד בהסתרה, למה לא בגלוי?

כדי לעבור לאותן התכונות שנמצאות בבורא, תכונת ההשפעה. השפעה אנחנו יכולים לרכוש רק בתנאי שהיא רוכבת על הקבלה, על הטבע שלנו. ולכן אנחנו נמצאים בהסתרה מהשפעה, כי הקבלה מסתירה את ההשפעה, וכל העבודה שלנו צריכה בעיקר להתחיל מזה שאני מאמין באין עוד מלבדו. זאת אומרת שאני מתאמץ בכל רגע ורגע לא להתנתק מזה שמה שאני מרגיש, מה שאני מבין, מה שקורה מסביבי, כל דבר זה הכול בורא. אפילו לא שזה נעשה על ידו דרך אנשים אחרים, אלא זה הכול בורא. ואם אני מתאמץ לחיות בכזה עולם, לאט לאט אני מתחיל לקבל הרגשה שזה באמת כך, אבל זה לוקח הרבה מאוד זמן ומאמצים.

תלמיד: הוא אומר משפט שתמיד יש התנגדות אליו, "לכן, אם ההשגחה, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב," כמו שטוענים שהוא טוב ומטיב, "היתה מגולה, אז לא היה יכול להיות שום אפשרות, שיהיה בכוחו של אדם לעשות בחירה, היינו לקיים תו"מ בעל מנת להשפיע.". למה?

כי אם היה נראה כך שהבורא עושה הכול לטובת האדם ובצורה מגולה, האדם היה חי עם הרצון לקבל שלו. לא היה משתנה, לא היה יכול לקנות תכונת השפעה. זו המטרה שלנו. המטרה שלנו על פני תכונת הקבלה לרכוש גם תכונת ההשפעה. לכן הכול מתחיל מזה שאנחנו צריכים להאמין, זאת אומרת לקבל שאני נמצא בעולם שכולו בורא. וכל מה שהוא עושה נגדו, נגד האמונה שלי בו, נגד כל מיני דברים, הוא מכניס לי כל מיני מחשבות, הוא מכשיל אותי בכל מיני מעשים, ממש יצר רע ברא. למה ברא יצר הרע? שאני כנגד היצר הרע הזה אשתדל לאתר שזה הוא. לקבל שזה בא ממנו וכך לחיות.

תלמיד: הוא כל הזמן חוזר על אותו משפט, צריך להאמין, צריך להאמין וצריך להאמין.

אני חוזר על אותו משפט, גם הוא חוזר על אותו משפט, מפני שאין לנו עבודה אחרת.

תלמיד: מה הכוונה שאין לנו עבודה? אין עבודה אחרת?

אין, רק את זה.

תלמיד: אם כך, ללכת על עיוור?

מהבוקר עד הלילה ומהלילה עד הבוקר אתה צריך רק להיות בדבר אחד, שאני נמצא בתוך הבורא. זהו.

תלמיד: בדרך כלל כשאתה בא ללמוד או שאתה עושה משהו בחיים, אתה מקבל איזו אינפורמציה, איזו תכנית, אומרים לך תשמע, א', ב', ג', ואתה רואה התקדמות.

אתה יכול לראות את ההתקדמות בזה שנותנים לך תנאים כל פעם יותר קשים. זאת ההתקדמות עד תחילת הסולם. ואחר כך כשאתה תתחיל לטפס בסולם, אז אתה תראה איזו התקדמות, איך כל שלב ושלב מפיל אותך.

תלמיד: זה בדיוק, זאת השאלה שהייתה צריכה להישאל מהתחלה. איך אני מצליח להחזיק מעמד עד להגיע לסולם כדי להרגיש את הבורא טוב ומטיב?

"להגיע לסולם" זה נקרא שאין לי חיים משלי אלא רק כל הזמן להיות בדבקות התמידית עם הבורא. מה זה הדבקות התמידית? שלא חשוב באיזה מצבים אני נמצא, אני משייך את זה אליו ולטוב ומטיב. זאת אומרת דברים הכי נמוכים, כי מה זה נקרא "תחתית הסולם", שהוא עומד על הארץ? שייתן לי מצב, הרגשה הכי גרועה מי אני ומה אני, אפס, אפס, אפס, אני מסכים להישאר בזה כל הזמן מפני שזה בא ממנו. זאת אומרת שאני נמצא בדבקות על פני המצב הכי גרוע. זה נקרא "תחתית הסולם". הלאה יש עלייה. אתה מתאר לעצמך מה זו עלייה?

תלמיד: איך אני מחזיק מעמד עד תחתית הסולם?

אין עוד מלבדו וטוב ומטיב, אתה צריך כל הזמן לעבוד רק על זה.

תלמיד: מה הכוונה ב"טוב ומטיב"?

שאת המחשבות והרצונות הכי הכי גרועים, אני מקבל מהבורא בלבד, ולא מאף אחד אחר. אני רוצה לגנוב, אני רוצה לבלות, לסדר את כולם, לשקר לכולם, ללכת לכל מיני מקומות, לעשות כל מיני דברים, מה לא.

תלמיד: להיות עשיר.

להיות עשיר ודאי, וכל זה בא לי מהבורא בלבד, אין עוד מלבדו. ואני רוצה רק דבר אחד, על פני מה שמגיע לי ממנו, אני מברך אותו כי זה מגיע לי כדי שאני על פני כל אלה אוחז בו ולא אפרד.

שאלה: מי עוזר לי עם זה? אני לבדי עם עצמי?

לא, קבוצה, ודאי. קבוצה, סביבה, ספרים, כל מה שיש, אבל את זה אני צריך, שום דבר חוץ מזה. אם אני מבטל את כול התנאים משלי, ממני, זה נקרא שאני נמצא ב"דבקות". אתה רוצה עכשיו להגיע לדבקות? אז רק תבטל את הדרישות שלך. לא יותר מזה. אתה לא צריך לרכוש שום דבר, רק לבטל. זה הכול. מה הבעיה? הבורא משפיל אותי, עושה ככה וככה, לא חשוב, העיקר שזה הוא ולא אף אחד אחר, ואני כבר בדבקות.

תלמיד: זאת אומרת לוותר על העשירות, לוותר על הכול, זה מה שאתה אומר לי?

במחשבה. אתה לא צריך לפזר את המיליונים שלך, אל תדאג.

תלמיד: מה זאת אומרת לא לוותר על הכסף ועל המחשבה כן?

כן.

תלמיד: רק על זה?

רק על המחשבה. אז תירגע. אני אומר ברצינות, לא דורשים מאיתנו שום מעשים חוץ מהמעשה במחשבה. "הכל במחשבה יתבררו"¹. ואז אין לך כלום, בבקשה, נקודת הדבקות לפניך. בכל רגע ורגע אתה צריך להיאבק עליה. וכלום חוץ מזה. אחר כך יש עניין של סולם. נעבוד על זה.

שאלה: אם אדם מקבל טעם של קדושה לפי מה שכתוב פה, אז נשאר לו רשימו. אחר כך הוא נופל חזרה ונשאר לו עדיין את אותו הטעם, אותו רשימו שהוא קיבל, טיפת הארה?

נניח.

תלמיד: נניח ונשאר לו קצת מהטעם, זה לא גונב ממנו, זה לא הופך אותו לבהמה?

זה הופך להיות ליתר הכבדת הלב. נניח שהיו לך מיליונים ואיבדת אותם, אז נשאר לך טעם? נשאר. אתה מצטער? מצטער. אז יש עליך הכבדת הלב.

תלמיד: נכון, אבל אם הוא בכל זאת הולך לכיוון הקדושה, מחפש להגיע לדבקות?

אז אתה צריך גם על זה להתגבר.

תלמיד: בוודאי, אבל הרשימו הזה לא לוקח ממנו את זכות הבחירה? כי בכל זאת יש לו איזו נקודה שהוא יכול להיאחז בה.

בחירה חופשית תמיד נמצאת. אנחנו לא יכולים לאתר אותה אולי, להגיע לקיים אותה, אבל היא תמיד נמצאת. מהשמיים נותנים לך כל מיני כישלונות, הכבדות הלב ובחירה.

שאלה: איך מתגברים על הפחד מפני האמונה? כי הרי בשם האמונה נעשו הפשעים הכי גדולים באנושות.

אבל זאת לא האמונה שאנחנו מדברים עליה. האמונה שעליה אנחנו מדברים, זה שאני רק בדבר אחד אוחז, שאין עוד מלבדו וטוב ומטיב. אני לא מתייחס בזה לאף אחד, זה המצב הפנימי שלי, זה העסק הפרטי שלי בלבד, זה מה שאני קובע בלב, זהו. אני רוצה להיות דבוק בבורא במצב הנוכחי, וגם אם ישתנה לכל הכיוונים אני רוצה רק להיות דבוק בו.

כמו שילד קטן, תינוק אוחז באימא, נדבק אליה, קשה להוציא אותו ממנה, כך אני רוצה להיות דבוק בבורא. שתהיה סערה בחוץ, שתהיה סערה בפנים אצלי במוח ובלב, לא חשוב, אצלי העיקר לאחוז בו, שזה בא ממנו. רק נקודה אחת, "שמע, ישראל: ה' א-לוהינו, ה' אחד"², זהו. "אחד" זאת אומרת, אין לך מצב שמגיע ממישהו או ממשהו, את זה אנחנו צריכים, זה נקרא "דבקות".

ואחר כך אנחנו אוחזים באותה נקודה, והתנאים כל הזמן משתנים, נעשים יותר רעים, יותר גרועים, יותר מאיימים. או ההפך, פעם אני מרגיש פחד, פעם אני מרגיש שתענוגים מושכים אותי, פעם אני מרגיש שמחשבות מבלבלות אותי, ואני על כל אלו צריך כל הזמן לאחוז בבורא, ממש כמו תינוק באימא. זה נקרא שאני נלחם עבור הדבקות, זהו.

והבורא מוריד אותי, מוריד אותי, מוריד אותי, משפיל אותי, משפיל אותי. מה זאת אומרת משפיל אותי? נותן לי כאלו מחשבות, כאלו תנאים שזה נורא ואיום. מראה לי עד כמה שאני לא יכול לעמוד נגד שום תענוג, נגד שום בלבול. שאני מייד משייך את עצמי אליהם, למקורות של תענוגים, בלבולים, מחשבות, ואני כל הזמן משתדל לאחוז בו, זה המאבק. אחרי שאנחנו יורדים עד ממש לאפס, שלא חשוב לי באמת שום דבר שיש לי, רק להיות באיזו ידיעה פנימית שזה מגיע מהבורא, אז בזה בוא נניח אני נעשה עובּר, מגיע לתחתית הסולם.

כפי שכתוב ב"שמעתי" נ"ג, "עניין הגבלה". שמשה הביא אותם לתחתית ההר, למצב התחתי ביותר, הנמוך ביותר, והם הסכימו לזה ואז היו ראויים לקבלת התורה.

קריין: "שמעתי" נ"ג, "עניין הגבלה"

"כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמו שכתוב "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים) שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה, שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות לא שייך לומר שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה, כי בזמן הגדלות השמחה בא מאליו, אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה, ואז בזמן הקטנות שיהיה להם שמחה אעפ"י שהם מרגישים קטנות, זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא עיקר אצילות של המדרגה, שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות, והגדלות הוא רק תוספת, וצריכים להשתוקק על העיקר ולא על התוספות."

הנקודה הזאת היא נקודת הדבקות הראשונה. שעל פני כל התנאים הארציים שבעולם הזה הוא דבוק בבורא, זאת התחלת הסולם, תחתית ההר. על פני כל מה שלפי שורש הנשמה של האדם הוא צריך לעבור, כדי לוותר על זה ולהגיד שזה הכול בא מהבורא. אחר כך זאת עבודה אחרת.

שאלה: איך אני אמור להתנהג אם אני עובר מצבים שונים כל הזמן מבפנים, עליות, ירידות, כל מיני מצבים, איך אני צריך להתנהג בחוץ ובקבוצה, מה אני צריך לעשות?

גם בקבוצה וגם בחוץ אתה צריך להתנהג כך, שיהיה נוח לאנשים חיצוניים ונוח לחברים שלך בקבוצה. רק שלחברים שלך בקבוצה אתה צריך להקרין ביטחון, אהבה, השתוקקות למטרה, ולאנשים בחוץ להיות פשוט בחור טוב, אדיב כזה, כמוך, זה הכול.

אבל לא להראות לאלו ולאלו את המאבקים שאתה עובר בפנים, לא, אסור לגלות את זה. הם יראו שלפעמים אתה יותר מתוח, לפעמים אתה קצת יותר מרוגז, לפעמים אתה כאילו עייף, זה כן, אבל לא להראות ממש. זה נקרא שאתה לא נותן להם אחיזה, גם מצד הטוב וגם מצד הרע, זה לא טוב.

שאלה: הוא כותב שהאמונה צריכה להיות כמו ידיעה, מה זה אומר? כי אם זאת כבר ידיעה אז זאת כבר לא אמונה.

"אמונה", זה נקרא שאני רוכש על ידי המאמצים שלי, שזה בעיקר תפילה לבורא. כי אני לא יכול להגיד "כן, זה הכול אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב ולא אכפת לי שום דבר", אני לא יכול לאחוז בזה, אני חייב יחד עם זה להפעיל תפילה, שהוא יעזור לי בזה, במאמצים.

זה שאני אוחז באמא, נדבק לאמא, זה לא מספיק. אם אמא רוצה היא תנתק אותי ממנה, אתה מבין? לכן כל הזמן כשאני רוצה להיות דבוק לאמא, אני גם מבקש ממנה שהיא תעזור לי, שהיא תחבק אותי. לא מספיק שאני תופס אותה, אני רוצה חיבוק שלה. כך אנחנו רוצים להיות עם הבורא.

ובתוכי ומסביבי שתהיה סערה מכל מיני רצונות, מחשבות ופעולות הפוכות. אני אברך על זה מפני שבלעדיהם לא הייתי דבוק, לא הייתי זקוק בעזרת ה’, אתה מבין? אז אני רואה כבר שזה לא יצר רע, זה עזר כנגדו. מה אנחנו אומרים לילד? "תיזהר שם, בוא אלי", אתה מעורר עזר כנגדך, אז הוא רץ אליך כי הוא מפחד. זה נקרא יצר הרע, כך הוא עובד, זה ממש מלאך.

תלמיד: אז "אמונה" אפשר להגיד שזה, כשמתעוררים כל מיני מצבים שגורמים לך להגיד שזה לא אין עוד מלבדו, אבל התגובה שלך הפנימית היא תפילה כן לרצות שזה יהיה אין עוד מלבדו, אבל כולך רואה שזה לא הוא?

כן, זה רק מאמצים שלנו. אבל מה שתקבל כעזרה מלמעלה כדי לקיים אין עוד מלבדו טוב ומיטיב ולהיות בזה, זה נקרא כוח אמונה. ותמיד זה למעלה מהדעת. תמיד זה על פני ההפרעות, על פני הדברים. ככה זה, לא יכול להיות האחד ללא השני.

תלמיד: למה רב"ש מתכוון שהוא כותב שההכנה לכל פעולה, צריך שייצא ממנה כוח אמונה?

כי אני מלכתחילה נמצא גם בציפייה, מחפש תמיד איך אני יכול להגדיל את כוח האמונה, כוח האחיזה שלי בבורא.

תלמיד: אז ה"כמו ידיעה" הזה, מה זה בדיוק?

כמו שיש לי כוח ידיעה, שאם יש משהו לפניי שנראה בשדה הראייה והשמיעה שלי וכן הלאה, ואני מגיב על זה, כך אני חייב באותו כוח, באותה רעננות להיות באמונה. זאת אומרת להשתדל לאחוז בבורא כאילו שהייתי רואה, מרגיש אותו בכל החושים שלי לפחות.

תלמיד: אבל כשמגיעה איזו הפרעה אתה לא משייך אותה לבורא, כולך מתעסק בה.

כשמגיעה הפרעה יכול להיות שאתה מתנתק לאיזה רגע, אחרת זה לא נקרא שקלטת את ההפרעה, חייב להיות ניתוק. אבל כמה? "כמו שכפאו שד".

תלמיד: יש ניתוק. ומה עכשיו, איך אתה יכול לקצר את זמן התגובה שלך ולעלות לתגובה של אמונה?

סביבה, אווירה כללית, מאמץ של כולם כשכל אחד עובד בצורה כזאת.

תלמיד: התפילה שלך היא תוצאה מעבודה שקורית בסביבה, זו תפילה שיוצאת מהאדם?

התפילה שלי תהיה עד כמה שאני רוצה להיות בדבקות בבורא ורואה שאני נופל, וביני לביני, בין שני הרגשות האלה שאני צריך לאחוז בו ואני לא יכול לאחוז, כן ולא, כמו תינוק שעוד רגע ייפול מאמא, זה המקום לתפילה.

תלמיד: אבל היכולת שלך להגיב בתפילה לאותו מצב שמגיע אליך, לאותה ירידה, תלויה בעבודה בסביבה?

זה תלוי בהכנה ובסביבה. צריכה להיות אווירה. והעיקר קנאה, זה הכי מועיל.

תלמיד: במה אתה מקנא?

אני מקנא שחברי יותר גדול ממני.

תלמיד: במה הוא יותר גדול?

יש לי כזאת הרגשה, שהוא כבר נמצא אי שם באמצע הסולם, עובד עם האורות, עם הכלים, עושה שם משהו, ואני מסתובב סביב הסולם הזה למטה ולא יודע אפילו לאתר את ההתחלה.

תלמיד: משה הביא את העם לתחתית ההר.כפי שכתוב. אם בן אדם נמצא בתחתית הכי תחתית, ואתה אומר להיות בסוג של שמחה, אתה יכול לתת לי דוגמה מהחיים, כי אנשים לא מבינים. אנחנו לא פעם מגיעים למצבים מאוד קשים.

אני לא מדבר על כל המצבים האלה ולא על העַמְךָ. אני לא מדבר על דרגת בהמה, אני מדבר על תחילת האדם. תחילת האדם היא שאין עוד מלבדו, זה מה שהוא רוצה לקבוע לעצמו בכל מיני מצבים. זאת אומרת הוא כל הזמן נמצא בעולמו של הבורא, והוא קובע את הכול מבפנים במחשבות וברצונות של האדם. ומבחוץ מה שקורה לו, זה דומם, צומח, חי, מדבר, מה שנמצא זה גם לשון הבורא שזוהי השפה שלו, שכך הוא פועל על האדם, מבחוץ ומבפנים.

מיהו האדם? האדם הוא אמצע, שליש אמצעי דתפארת. מה הוא צריך? הוא צריך רק דבר אחד לקבוע, שכל מה שיש לי, גם מלמעלה וגם מלמטה, למעלה מהשליש האמצעי, למטה מהשליש האמצעי, הכול בא לי מהבורא. ומי אני? אני רק כדי לקשור את ההנהגה החיצונה ואת הנהגה הפנימית שלו, אליו. כלום חוץ מזה. כלום, אין לך יותר למה לדאוג.

תלמיד: אני יכול להגיד שאנחנו בני ברוך כאלה או לא, או שאנחנו עדיין לא שם?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. חוץ מזה אין לי שום דבר.

תלמיד: איפה אנחנו נמצאים, בתחתית ההר, במצב שאתה עכשיו הגדרת, יכול להיות שאנחנו נכנסים פה למצבים לא קלים במיוחד בפירוק של העשיריות?

ודאי שזה מגיע מהבורא שמעורר את השחר. וקורה לפעמים ש"אני מעורר את השחר" כמו שאומר דוד המלך, כדי להתקדם. כי בלי שיהיו כאלה מצבים חדים לא תהיה לי נקודה שאני יכול לקבוע שזה אין עוד מלבדו. אנחנו צריכים להגיע לתחתית ההר. "תחתית ההר" נקרא שכל מה שיהיה לי בחיים האלה, בחיים הגשמיים, במישור העולם הזה, אני יכול לשייך לאין עוד מלבדו. הכול. אם אני אומר ככה, אני נמצא בתחילת הסולם.

תלמיד: אנחנו צריכים להגיע למצב הזה, עוד לא הגענו לשם?

ודאי שלא.

תלמיד: זאת אומרת שאנחנו צריכים להגיע לתחתית הסולם, למטה למטה? מה זה אומר?

שאני כל היום וכל הלילה הולך בדבקות עם הבורא. מה זה בדבקות עם הבורא? בזה שכל מה שאני מרגיש בכל מקום, הרגל שלי כואבת, הראש, לא חשוב מה, מבפנים מחשבות, רצונות, מבחוץ כל מיני בעיות, כל מיני צרות עם התלמידים וכן הלאה, כל זה אני משייך לבורא. אין סיבה אחרת, אין מקור שממנו מגיע עוד משהו חוץ מהבורא. אין מקור אחר, רק אחד. זה הכול.

תלמיד: ברור לך שלא נעים להיות במצבים כמו שעכשיו הגדרת, צרות, כואב לי הרגל, האישה וכולי.

מצוין, דווקא הפוך. וכמה שיש אצלי סערה פנימית יותר, וחיצונה יותר, זה מחייב אותי יותר להיות דבוק בבורא. איזה תענוג.

תלמיד: זאת אומרת, להיות שמח עם הצרות של האישה וכל השאר?

"כיתרון האור מתוך החושך". ודאי. אתה לא מתאר לעצמך שדווקא זה התענוג? יש רוויה מזה שעל פני כל הצרות והבעיות אתה מגיע לדביקות, אחרת אתה לא יכול להגיע, להרגיש שום דבר אתה לא יכול, רק מתוך דבר וכנגדו.

תלמיד: מה עוזר להיות במצבים שאתה אומר לי, בשמחה כזאת, הרי באופן טבעי אני לא כזה, מי עוזר לי במצבים האלה?

את כל הכוחות האלה מקבלים מלמעלה. רק נקודה יש לאדם.

תלמיד: רק מלמעלה או גם החברים יכולים לעזור לי בזה?

לא, זאת תמיכה, אבל כוח אתה מקבל מלמעלה דרך החברים.

(סוף השיעור)

---

1. "הכל במחשבה יתברר" (ספר הזוהר)↩

2. משנה תורה, "ספר אהבה", סדר התפילה↩