שיעור בוקר 16.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכבדת הלב - הזמנה לבניית השתוקקות לבורא

קריין: אנחנו לומדים קטעי מקור בנושא "הכבדת הלב, הזמנה לבניית השתוקקות לבורא". הגענו לקטע מספר 13.

אנחנו רוצים בקטעים האלו לברר מה עברנו בזמן האחרון עקב החיבור שלנו באירופה. זה בכל זאת היה חיבור באיכות חדשה, ולכן הוא היה צריך לפעול עלינו בצורה חדשה יחסית, גם בכמות וגם באיכות. לכן כדאי לנו בכל זאת לעבור על הקטעים האלו, יש עוד הרבה, ולראות איפה אנחנו נמצאים.

כמו שכבר אמרתי, חשוב לנו לדעת מה בסך הכול נתן לנו הכנס, איך עברנו אותו, איך הרגשנו את עצמנו שיוצאים ממנו, איך זה פעל עלינו, לעלייה, לירידה, לבירור, לבהירות, או ההיפך לערפול, יש חשיבות רבה לכל המצבים. ואחרי שהמצב נרגע, עלייה, ירידה ואחר כך נכנס לאט לאט למצב הקבוע שלו, מה הרווחנו מזה. איזה סיכום יש לנו עכשיו מהמצבים שעברנו, איך זה פעל בנו בהרגשה, בגישה, בביטחון, באמונה, בנטייה לחיבור, איך אנחנו חוזרים לחיבור בינינו, מה אנחנו יכולים להוסיף לעשיריות הקבועות שלנו מהכינוס הגדול. את כל זה אנחנו צריכים לברר, זו צריכה להיות תוצאה חשובה מאוד מהעבודה שלנו, זה העיקר שצריך להיות.

קריין: קטע מספר 13 מתוך כתבי בעל הסולם, אגרת י"ח.

"המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים." (בעל הסולם. אגרת י"ח)

אנחנו כאילו צריכים להגיד שאדם שהוא חזק באמונה הוא תמיד מוצא בעצמו כוחות להתמודד עם כל מצב ומצב שיורד עליו. גם בטוב וגם ברע הוא לא נפסק מדבקות, זה כאילו לא מזיז אותו, לא משנה לו את העניין, הוא נמצא בדבקות תמידית. וזה לא נכון, כי דווקא בן אדם שהוא נמצא בנטייה לבורא, הוא כל הזמן נמצא בשינויים וצריך להרגיש בעצמו כל פעם חולשה יותר ויותר ויודע איך להשיג ביטחון, דבקות יותר ויותר וכך הוא כל הזמן הולך ומוסיף.

מה שאין כן ההיפך, אם הוא לא מרגיש את השינויים האלו שכל פעם הוא מגיע למצב שהוא חלש, שאין לו ביטחון, שנופל, נמצא בחרדות מלהחזיק את עצמו בצורה נכונה, ישירה כלפי הבורא ומטרת החיים, אם הוא לא מכוּון לזה, אם הוא לא מרגיש שדואג לזה, כאן דווקא מקום הדאגה. הוא צריך כמה שיותר מהר בכוח להיכנס לתוך חברה שיתחיל דרכה לקבל אור מקיף, ושהאור הזה יביא לו שינויים, כי באמת המצבים משתנים והוא לא מרגיש אותם. אז אם לא דואגים צריכים לדאוג, וכך ממשיכים.

קריין: קטע מספר 13.

"המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים." (בעל הסולם. אגרת י"ח)

זאת אומרת, אצלנו בעולם הזה אדם חזק נקרא שהוא הולך קדימה ולא מרגיש שום דבר, מוסיפים לו עוד 10 קילו על הגב, הוא ממשיך, עוד 20 קילו, עוד ממשיך, זה נקרא שהוא חזק וגדול. מה שאין כן ברוחניות זה ההיפך. כל גרם וגרם שמתווסף לו בדרך הוא מאוד מרגיש את זה, מגיב על זה, הוא ער לזה, דווקא מיד פונה לבורא, מיד מבקש, מיד מתקן את חוסר הביטחון, את חוסר הכוחות דהשפעה, וכך מתקדם.

זאת אומרת, ההתקדמות היא אחרת, בהעלאת הרגישות לכמה שהבורא מוסיף, באיזה כמות ואיכות, באיזה אופן, ואז יש לו תמיד הזדמנות למשוך כוחות חדשים מהבורא דרך הסביבה, וכך להתקדם. זאת אומרת, ההתקדמות שלו בדרך תלויה אך ורק בשינויים שהוא מרגיש מזה שהבורא מעורר בו.

ותמיד הוא צריך לפרש אותם, מה אני צריך כדי להמשיך, זאת אומרת במה אני נחלש, מה חסר לי. ודאי שזה אמונה, כוח השפעה, ואז מיד עוד יותר ועוד יותר נצרך לסביבה ולבורא כדי להוסיף להם, דרכם לבורא וכך להמשיך.

שאלה: לְמה צריכים להיות רגישים עכשיו אחרי הכנס בעשירייה האורגנית הפרטית?

על זה אני שאלתי בהכנה לשיעור. יכול להיות שכל אחד מרגיש בצורה אחרת, אני לא רוצה להגיד, אבל אדם צריך בכל זאת לבדוק איזה שינויים נעשו בו. יכול להיות שאחד מקבל דחייה, השני מקבל משיכה, יכול להיות שישנם כאלה שמקבלים איזה ערפול, פתאום נעשים קצת יותר לא חדים בכוח השכלי, בכוח הרגשי.

יכול להיות שאדם לא מוצא את עצמו בתוך העשירייה, הוא מסתכל עליהם והוא לא מרגיש אותם, הם לא נמצאים בתוך ליבו מה שנקרא, כמו שהיו קודם. ההשתתפות בכוח אחר, בעשירייה יותר רחבה השפיע עליו עד כדי כך שהוא לא מוצא את עצמו עכשיו ממש איתם כמו שהיה קודם.

יש כל מיני תופעות. אנחנו צריכים בכל זאת לא לעבור אותן, ברוך ה' הכול עובר ועכשיו אני חוזר למסלול, לא. צריכים לבדוק מה קורה, למה, באיזה אופן זה השפיע עלי. זה מאוד חשוב, לכן אני מעורר את השאלות האלה.

תלמיד: אז כל אחד והיחס הפרטי שיש לו לעשירייה?

כן, יכול להיות שכל אחד מרגיש משהו אחר. לא כולם מרגישים איזה ערפול בשכֶל או בכוח, אלא כל אחד משהו שונה מהשני.

תלמיד: ואין משהו משותף לנו כעשירייה, צריך לצפות למשהו משותף בינינו?

את זה אתם צריכים למצוא, אני לא אומר יותר כלום. אתם צריכים לחפש, האם אנחנו יכולים לחזור לאותו מצב כמו שהיה קודם, או שהמצב שאנחנו חוזרים אליו הוא הרבה יותר ברור, גבוה, חד. אנחנו יותר מעריכים את הקשר בינינו, אנחנו מבינים בשביל מה אנחנו חוזרים להיות יחד בעשירייה, לא בגלל שדורשים מאיתנו כתבי רב"ש, אלא אנחנו בעצמנו מבינים שבלי זה לא יהיה לנו ביטחון, בלי זה לא יהיה לנו כוח התקדמות, לא נדע איך למשוך כוחות, לא נדע איך לפנות לבורא.

העשירייה הופכת עכשיו להיות בשבילנו הברז הרוחני שלנו, מקור, מעיין, לא חשוב איך להגיד, אבל בתוך העשירייה אנחנו מרגישים איך אנחנו יכולים אולי לייצב את עצמנו בחזרה, לחזור לאיזה יחס לתיקונים, לגמר תיקון, לאותו הכיוון.

תלמיד: ומה מזה שאחד מעורפל, אחד יותר חד, השני צלול?

זה צריך להיות כך, כי אנחנו עוד מעט נגלה שכל אחד מאיתנו הוא ממש כמו עשר הספירות שמקצה לקצה הן שונות. אלא העבודה המשותפת, המטרה המשותפת, שאנחנו דווקא משתתפים, לכן דווקא מעשרה ולא פחות אנחנו יכולים לייצב את היחס השלם לבורא.

תלמיד: דווקא מאוד מורגש בגלל הקשר עם העשיריות מחו"ל שהתחלנו אותו לפני הכנס, שזה מאוד מחייב אותנו להיכנס לעשירייה כמו שאמרת כעין מעיין, כי אם לא אין לך מה לתת לחברים. ודווקא ההתרחבות וההתכווצות הזאת מאוד מוחשית, לא כלפי איזה כנס אלא אפילו כלפי המפגש הבא אנחנו חייבים איזו התכווצות פנימה יותר גבוהה בתוך העשירייה בשביל שנוכל לעבוד עם העשירייה מאירופה שאנחנו בקשר איתה. ובאמת הערך של כל חבר בתוך החיבור הזה גם עולה, כי בלי זה אין לנו איך להביא משהו יותר גבוה לחיבור הבא. זה ממש מחזק את הדרישה הזאת לפני כל מפגש שיהיה איזה חיבור יותר גבוה, הדרישה הזאת היא יותר חיה וגם בעשירייה יותר חיה האווירה הזאת של לעשות לו נחת רוח. שלא יהיה משהו פה בינינו אלא מאיתנו אליו, זה גם מאוד חי. יש איזו איכות אחרת לגמרי בעשירייה וכלפי יתר העשיריות, גם מורגש שכולם חווים את זה, גם אם הם לא יודעים לתת לזה מילים אבל החוויה הזאת מורגשת בכל הכלי. אני מרגיש שגם בכל יתר הכלי העולמי יש את ההרגשה הזאת, של השתייכות לאיזה כלי יותר גדול.

זה הופך להיות כלי, זאת אומרת שעל ידו אנחנו יכולים משהו לשנות ולהתייחס ולהשפיע ולהזמין ולהרגיש, זאת אומרת להיכנס דרכו לאיזו התקשרות גם יותר רחבה וגם יותר עליונה.

יפה, הבחנות יפות.

שאלה: לגבי מה שקראנו, מה זה כלי שנקרא "תחבולה" ברוחניות?

זה יתגלה. תחבולה זה אמצעי.

שאלה: איך יכול להיות שבעולם של חוקים אלטרואיסטיים יכולה להיות ההגדרה הזאת, תחבולה? אם יש רק חוקים, איך יכולות להיות תחבולות?

כלפי האדם זה ככה. מדברים רק כלפי האדם.

תלמיד: איזה קשר יש בין תחבולה והגדרת ביטחון, ואיך ביטחון יכול לעזור לאדם בזמן הפסקת הדבקות?

דווקא ביטחון צריך לעזור לאדם בזמן הפסקת הדבקות. אחרת לא צריכים את הביטחון.

תלמיד: מה זה ביטחון? זה תוצאה מערבות? אתה יכול קצת להסביר?

ביטחון זו הארה מיוחדת שפועלת על האדם שאין לו קשר ישיר עם המקור.

תלמיד: ויש תחבולות לפני הפסקת הדבקות או שאלו התחבולות בזמן הפסקת הדבקות?

את זה אתה תגלה, אין לי מילים. אני לא יכול לדבר על דברים שאדם צריך להשיג בעצמו.

קריין: 14, מתוך כתבי רב"ש א', "אישה כי תזריע".

"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)

שאלה: זה בכלל לא מובן מה שהוא כותב, שהוא מבקש חיסרון כשאין לו חיסרון.

אם הוא נהנה מחיסרון, למה שלא יבקש?

תלמיד: אבל אין לו חיסרון לזה.

אז חיסרון לחיסרון, שאין לי חיסרון. שאני רוצה שיהיה לי חיסרון.

תלמיד: ואז הוא כותב, החיסרון זה האור והמילוי.

כן, ודאי. אם זה מה שחסר לי, זה נקרא "אור".

תלמיד: איך אפשר לבקש מה שאתה לא רוצה לבקש, מה שאין לך. ועוד חוץ מזה, זה נקרא אור.

אתה רופא, אני אגיד לך, ישנה אישה אחרי לידה, שאין לה קשר לילד. אתה מכיר תופעה כזאת, מה לעשות, זה נמצא בטבע. גם אצל חיות רואים שזה קורה, ואז היא מרגישה את זה, היא מבינה את זה שאין לה אליו שום יחס, שלא אכפת לה. זה ככה, לא נתנו לה מלמעלה בינתיים, אחר כך בדרך כלל איכשהו משלימים, לא נתנו לה מלמעלה מהטבע את החיסרון לזה. אדישה. היא עושה את זה מפני שאחרות עושות אבל היא בעצמה.. והיא מצטערת והיא מתפללת, היא מבקשת כביכול שיהיה לה חיסרון לזה. היא רוצה לאהוב אותו, היא רוצה לדאוג לו, אבל אין.

את זה אתה מבין? אז מה השאלה?

תלמיד: אז איפה הילד הזה, לפחות שארצה לטפל בו ולבקש מלמעלה?

העשירייה שלנו. הבורא שאני רוצה לטפל בו, הוא זקוק. לא אני כאן בעל החיסרון אלא אני מתאר אותו שהוא בעל חיסרון, הוא מחכה לי. הוא ברא אותי? זאת אומרת הוא צריך אותי. בשביל מה הוא צריך אותי? שאני אביא לו חיסרון. שאני אביא לו את המילוי, תענוג. לזה אין לי חיסרון.

תלמיד: אז אני צריך לבקש ממנו שהוא ייתן לי את החיסרון.

כן. אתה [נמצא] בחיים הרגילים. ברוחניות אתה עוד לא מבין, בגשמיות אתה כבר לא מבין, אבל פעם היית אוהב איזו ילדה בגיל 13, 15?

תלמיד: כן.

היה לך רע מזה שאתה היית כל הזמן חושב עליה?

תלמיד: טוב היה.

טוב היה. אז אתה רוצה שתהיה לך כזאת הרגשה?

תלמיד: כן.

כן. אז ההרגשה הזאת זה חיסרון, שאתה רוצה לראות אותה, שאתה רוצה לדבר איתה, אולי לראות אותה מרחוק, אתה התביישת בטח לגשת אליה.

תלמיד: לא התביישתי.

לא התביישת. זה מתאים לך. בסדר. לא, אבל אתה חי מהחיסרון. הבורא רוצה לעורר בנו חיסרון, שזה הצעד הראשון לאהבה [שאליה] אנחנו צריכים להגיע. צעד ראשון להשפעה.

תלמיד: אז את זה צריך לבקש ממנו, שייתן את הרצון לחשוב עליו.

חיסרון. הרצון הזה נקרא חיסרון. לכן עכשיו אני צריך לבדוק. ואנחנו דיברנו לפני הכנס על כך שאנחנו צריכים להשיג חיסרון להשפעה. נתתי דוגמאות כאלה על ילד וילדה. אז עכשיו אנחנו רוצים לחזור לזה, איפה החיסרון שלי לבורא כמו שהיה קודם. רציתי קצת לתת לו, קצת להשפיע. הרגשתי תענוג מזה שחשבתי עליו, שמכוון אליו. עכשיו אין, איך אני יכול לעורר.

שאלה: מדברים על חיסרון. אבל החיסרון שלי לא קיים ברוחניות. אני עוד בתוך העשירייה. מה זה חיסרון בעשירייה?

למצוא בחיבור את הכוח העליון.

תלמיד: אבל אני רואה שזה משתנה בין חברים.

אז מה?

תלמיד: אני צריך לחבר את החיסרון הזה?

תעבוד עימו, שחק איתו. אבל שם, רק שם אתה תמצא את הכוח העליון שהוא מחזיק את החיים שלך, שהוא מנהל אותך, שהוא מסובב לך את כל המציאות, כל החיים. הוא נותן לך תמונה במוח שאתה חי באיזו מציאות בעולם הזה. הוא נותן לך הרגשה שכל פעם משתנָה ממצב למצב, ממקום למקום. הוא עושה את זה. אין לך משהו יותר חשוב בחיים, אלא למצוא את השורש העליון שמנהל אותך ברצון ובמחשבה, במוחא וליבא.

המקור של הכוח העליון הזה נמצא במרכז הקבוצה. במידה שאתה מחבר אותם יחד. במידה שאתה מתייחס לכולם בשווה. במידה שאתה מתאר אותם שהם כולם גדולים ואתה תלוי בהם ממש כמו תינוק, אפילו פחות מתינוק, שאין לך שום דבר כלפיהם לעשות חוץ מלהתבטל, אז אתה קיים בהם, רק בביטול שלם. אז אתה מתחיל להתקרב לאותו המקור הנסתר שבמרכז הקבוצה.

קריין: 15, מתוך כתבי בעל הסולם, אגרת י"א.

"כל טוב דאתערותא דלתתא [של התעוררות מלמטה] אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות."

(בעל הסולם. אגרת י"א)

סדנה

במה התפילה היא מחצה, לפי הכלים ולפי האורות, מחצה בעבודה, מחצה ביגיעה, באורות, בכלים, במעשים, במה? או בכול יחד? למה התפילה נקראת "מחצה", חצי? או שזה אמצעי, לכן זה נקרא מחצה?

*

איך אני צריך להרגיש מהעשירייה שלי שהם מתפללים? במה זה צריך להיות מורגש אצלי, מורגש בי? שהם נמצאים בבקשה נכונה, בתפילה נכונה, בעליית התפילה, עניית התפילה, איך אני צריך להרגיש את זה? תדונו בזה, מה זה צריך להיות? אנחנו מדברים על זה שצריכים להתפלל עבור חברו, אבל נגיד שאנחנו מתפללים כל אחד עבור העשירייה, כל אחד עבור כולם, איך אנחנו צריכים להרגיש את זה מהעשירייה? כשכולם בצורה אידיאלית מתפללים על כולם בעשירייה, איזו תוצאה צריכה להיות מזה?

*

קריין: 16, מתוך כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "מי מעיד על האדם".

"מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע."

(רב"ש א', מי מעיד על האדם)

בואו אנחנו נתאר בינינו כאב מחוסר [יכולת] להשפיע, איך אנחנו יכולים לדבר על זה? תמצאו לזה מילים. איך אני יכול לתאר מצב שכואב לי מזה שאני לא יכול להשפיע לבורא. תמצאו הרבה מילים, ככה, ממש רומן שלם.

תלמיד: יש לי הרגשה של כאב שאני לא יודע אפילו מה לרצות להרגיש.

כאב ממה?

תלמיד: מזה שאני מתכלל בחברה ואני עושה מעשים ועושה הכול, ומצד אחד יש הרגשה שרוצה להגיע לשם מאוד, מצד שני אפילו לא יודע לאן ולְמה ואיך.

זאת אומרת, אתה מצטער על המצב שלך.

תלמיד: לא יודע אם אני מצטער על המצב שלי.

אבל אתה שמעת מה שאני אומר? צער ממה?

תלמיד: של "אני לא משפיע".

נגיד ככה, כן. צער לא מזה שאתה לא משפיע, צער מזה שאין לך חיסרון להשפיע, יותר מזה.

תלמיד: זה יותר גרוע כי אפילו אין לי חיסרון שלרצות את הדבר הזה.

כן. כמו אותה האימא שהיא הולידה את התינוק ואין לה שום קשר אליו. היא מתפוצצת מזה שהיא רוצה למצוא בתוכה את היחס הזה אליו, משהו, ואין. אתה מבין באיזו מבוכה היא נמצאת? אז תתאר לנו את המצב הזה.

תלמיד: אני נשאר במצב שבו אין לי אפילו אפשרות להבין מה אני רוצה, ואיך לעשות.

סדנה

בעשירייה תדברו על זה, ואז אתם תמצאו במאמץ הזה שאתם בעשירייה מתחילים לדבר מאפס ממש, אפילו מדחייה לזה, תתחילו לסובב את זה בעשירייה ואתם תרגישו איך שזה מגיע. זה יבוא מלמטה. קדימה. אחרת איפה העבודה שלנו? היא דווקא בצורה כזאת צריכה להיות, שאין לי יותר אמצעיים להוציא כוחות חדשים, רגשות חדשים, אלא רק מתוך העשירייה. אז אני מעורר אותם, מתחילים מרחוק רחוק, לא חשוב, יותר ויותר ופתאום מרגישים שמתעלים ברגשות מלמטה ומחשבות וחשבונות אפילו. זה הכול בא מלמטה, מתוך זה שאתה מעורר איזה קשר, צריך להיות נושא, אפילו מעורפל מאוד, וקשר בינינו.

וכמה שהנושא והקשר מתחילים לעבוד יחד בעשירייה, שמתאספים, מתאספים, מתאספים, רוצים להתאסף, להתחבר דווקא כדי לברר את הנושא הזה המעורפל בקשרים שלנו המעורפלים, אז את הקשרים אנחנו צריכים איכשהו לסובב, אפילו מהמצב הפיסי, מהעולם הזה. ואז אנחנו מעוררים את הנושא שהוא לגמרי לא בנו, אבל הוא מתחיל לקבל מלמעלה הארה, כי הנושא שייך לעולם העליון. ואז יוצא שכך אנחנו מתחילים לטפס במדרגות.

נכנסים. אתם לא צריכים לחכות שכל אחד ידבר. אתם יכולים לדבר בעשירייה גם יחד, לעזור זה לזה, זה לא לפי העיגול, לא לפי הסדר, העיקר לעורר את הנושא,

*

ברור שכבר יש לנו כאן עסק עם משהו רוחני, חיסרון ללהשפיע זה כבר חיסרון רוחני, אז ברור שגם הוא יכול להתייצב בנו רק על ידי מאור המחזיר למוטב, כי מאור המחזיר למוטב מגיע אלינו אך ורק במאמץ הקבוצתי בעשירייה.

אז איך אנחנו מארגנים את העשירייה שבה אנחנו מתחילים להתפלל אפילו על דבר שלא רוצים, בתפילה לפני תפילה או כבר בתפילה עצמה, שיהיה לנו כלי שהוא נקרא חיסרון להשפיע לעשירייה, דרך עשירייה לבורא או ישירות לבורא. איך אנחנו מארגנים עבודה כזאת בעשירייה שלנו? אם עשירייה, אפילו אם לא רוצים, מתחילים מזה שלא רוצים, שאין חיסרון כזה, מתחילים להתעסק בזה, אז כבר אפילו בלא לשמה, מגיע מאור. ואפילו אם לא רוצים, אבל מבקשים, סתם מילים ריקות, על המילים האלו גם באה תגובה.

זה נקרא "תפילה". מה זה תפילה? זה חיסרון שעדיין לא חיסרון. אם כבר היה חיסרון, וחיסרון נכון, הייתי עובד כבר, הייתי מעלה מ"ן וכבר הייתי בפעולה ישירה, אבל כאן אני עדיין לא נמצא בפעולה ישירה, אין לי עדיין חיסרון שאני יכול לעורר את העליון, למשוך אותו, לתפוס אותו, ולהתחיל להיות איתו כשותף, לכן זה בא כתפילה, כפנייה הקודמת לחיסרון הנכון שלי, כדי שיבנה בי החיסרון הנכון. איך אנחנו מארגנים את העניין הזה בעשירייה?

*

קריין: 17, מתוך "כתבי בעל הסולם", "פרי חכם-שיחות", "כל המצטער עם הציבור".

אבל מה שעכשיו דיברנו אתם צריכים להמשיך אחר כך, זה ברור, זאת העבודה שלנו בעשירייה שחייבת להסתיים במה שדיברנו, שכבר יכולים לדבר דרך העשירייה עם הכוח העליון, להרגיש את הקשר בין העשירייה לבורא ובין העשירייה לכל אחד מאיתנו.

""צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיון שהשפע מתברך לפי מדת החסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל. אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה, בברכת הוי'ה."

(בעל הסולם. "כל המצטער עם הציבור")

אז נגיד שיש לנו איזה בית קיבול, קצת מרגישים לפעמים משהו, איך אנחנו יכולים להרחיב אותו? איך אנחנו יכולים בפועל עכשיו לעבוד על הרחבת הכלי שלנו? דברו על זה. הכול תלוי בכלי, כמו שבעל הסולם אומר, שלמשפיע אין גבול. איך מרחיבים את הכלי?

ישנה תשובה למישהו?

תלמיד: להתכלל בחברים, להתרשם מהחיסרון שבהם, ולבקש מהבורא שא', יגדיל את החיסרון הזה בכל חבר, וב', יחבר אותנו לחיסרון אחד, שיהיה לנו חיסרון משותף להשפיע לו.

או שתגיד הרחבה. מה זה נקרא הרחבה?

תלמיד: ההרחבה קורית על ידי זה שאני נכלל בחברים.

על ידי איזה אור זה קורה? אור החסדים. זה נקרא רחב. אז איך אנחנו מושכים את החסדים?

תלמיד: אם אני רוצה בשביל החברים, אם אני מתרשם שיש להם את החיסרון הזה, ואני מבקש עבורם, אז אני מתרחב אליהם.

בסדר. כן. הפעולות מהסוג הזה נקראות "הרחבת הכלים". להשתדל לעשות לב יותר רחב, יד רחבה.

שאלה: קודם כל רוצה להגיד שהכנס היה מאוד מאוד חזק, מיוחד.

אני שמח לשמוע.

תלמיד: לא ראיתי כנס כזה גם בעולם, גם באירופה, מאוד מתרגש.

באף מקום בעולם זה לא יהיה כמו שזה.

תלמיד: הרבה אנשים עשו הרבה מאמצים, וזה מה שהורגש, המאמץ שלהם. שהם באמת רצו את זה, באמת. גברים, נשים. התרשמתי מאוד גם מהנשים.

נכון.

תלמיד: היו מאוד ממוקדות מטרה. אני מרגיש שאנחנו צריכים שיהיו לנו שני כנסים כאלה בשנה באירופה. האם זה אפשרי?

באמת חשבתי לעשות פעמיים בשנה לפחות באירופה כנס כזה, בסתיו ובאביב. זה מצב שהמקום מת שם, הכי זול והכי נוח. ואנחנו אולי כן נוכל לעשות את זה. דברו עם החברים שלנו מאירופה. אני מוכן. זה כן כדאי, זה מועיל לכולם.

תלמיד: כולנו קיבלנו מזה, זה היה כנס מתוך כל הכלי העולמי, וזה גם מה שהיה מאוד חזק. לא רק אירופה אלא היינו כולנו יחד.

באיזה מקום בעולם שלא תעשה, זה לא יהיה כמו שם. זה ברור. דיברנו על זה גם לפני הכנס, שזה ממש בבל, ולכן כזאת עוצמה.

תלמיד: לגבי החיסרון, חבר שלי אמר משהו מאוד מאוד חזק בשבילי, שכל אחד ואחד מרגיש את החיסרון כאילו זה פרטי, אבל זה לא פרטי, זה חיסרון של העשירייה.

כן, בכל אחד זה חיסרון של עשיריה.

תלמיד: וזאת הבעיה כי הוא לא מרגיש שזה כואב. זאת הנקודה. אם אני מרגיש כחיסרון, למה אני לא מרגיש חיסרון?

זה נקרא שאין בך עדיין חיסרון להשפיע. אם זה לא כואב, זה לא חיסרון.

תלמיד: אבל זה לא כואב, זאת הבעיה.

אבל אתה רוצה שזה יכאב, שיחסר, כי זה ייסורים מתוקים. זה נקרא "ייסורי אהבה". אז לאט לאט הייסורים האלה הם פועלים, רק כדאי להזדרז לסדר אותם בעשירייה, ואז תקבלו מהר יותר את המענה. אז זה יתארגן יותר מהר. אבל צריכים להגיע למצב שהם ממש מורגשים כייסורים. זה כמה צעדים, ישנו תהליך כזה, שבסינוסוידה כזאת, יותר ויותר גבוהה מגיעים למצב שמתחילים להרגיש וזה כואב, ומתחילים להיות שמחים בזה שיש חיסרון לנטייה לבורא. יש שמחה מזה שאתה חושב עליו. יש חיסרון ושמחה שאתה חושב על העשירייה. שקודם זה היה כאילו מכאני, ועכשיו זה מלווה בהרגשה. כך זה יהיה.

אבל כנסים כאלה עוצמתיים כמו באירופה, כמעט ואי אפשר להעביר במקום אחר. אולי באסיה, באפריקה, אני לא יודע. בדרום אמריקה הם די קרובים זה לזה, זה סוג אחר של חיבור. לא יודע. אני בעד לעשות עוד כנס כזה, לא למהר, ולא להחליט עכשיו מיד, אבל בסביבות האביב, לפני שמגיעים לשם לנופש, ואחרי החורף, לאחר שעוזבים שם, יש שם תקופה כזאת שהיא נוחה לנו דווקא, וזולה. יכול להיות.

תלמיד: אולי בצ'כיה?

זה לא חשוב איפה. כשאתה בא לאיזה מקום, אכפת לך איפה אתה יושב?

תלמיד: לא.

מה יותר טוב בצ'כיה?

תלמיד: היה שם כנס, זה מקום טוב.

בסדר, אפשר לחשוב. לא יודע למה עכשיו לא בחרו במקום ההוא, אבל בסדר.

קריין: קטע מספר 18 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', "מהו ענין יסורים בעבודה".

"אמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אָדְלֹא אֲבִידְנָא בְּחִישְנָא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שמלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות. לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה. ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים. ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו."

(רב"ש - ב'. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)

בדרך כלל אנחנו מחכים עד שיכאב לנו, עד שאנחנו נרצה. וזה לא טוב, זה כבר שמורידים אותנו. אלא לקבל את המצב הנוכחי כירידה, ולהשתדל ממנו לעלות, זאת ההתגברות האמיתית הנכונה. אני ממליץ לעשות את זה בעשירייה. אין דבר יותר קל, ישר, נכון, רוחני, מאשר הגברת הכוחות בעשירייה. אנחנו יכולים גם בצורה גשמית, גם בצורה רוחנית, להוסיף ולהתקדם, לשנות את הכלי. הבורא מאוד מרגיש, הוא נמצא במרכז העשירייה, שם הוא קשור איתנו. ולכן כל דבר שאנחנו עושים בלייצב את הקשר בינינו, קצת יותר טוב, קצת יותר טוב, מיד מורגש בו ומיד ישנה תגובה.

שאלה: האמא מצטערת על עצמה שאין לה חיסרון לאהוב את התינוק שלה?

או שאומרים לה, מעוררים אותה. היא מסתכלת על האחרים שיש להם, איך שהם מטפלים ואין לה. אני הכרתי כאלו מצבים, הייתי מטפל באנשים, היו מגיעות אלי כאלו נשים. היו בוכות, בוכה שנמצאת בבית עם התינוק, ולא מרגישה שיש לה תינוק.

תלמיד: אז היא בוכה על עצמה, למה אין לי חיסרון?

כן, גם לא נעים לה, היא לא יודעת מה לעשות. כאילו זה מצב לא טוב, לא נורמאלי. היא מרגישה שגם התינוק מרגיש שחסרה לו אהבה. זו דרמה כזאת רב גונית, בינה לבעלה, לתינוק, לכל העולם. היא מרגישה את עצמה תלויה באוויר.

תלמיד: איך להתרשם מהעשירייה כך שיחסר לי מה שאין להם?

מה זאת אומרת שאין להם?

תלמיד: אני צריך להצטער על הצער של החברים, לא על הצער של עצמי שאין לי?

אתה תצטער על זה שאין לכם קשר. כי בקשר הנכון יתגלה הבורא והכול יסתדר. אז כשאין לך קשר, אין חוסר לקשר. אין חוסר לקשר ביניכם, זה אין חוסר בכלי שהבורא צריך להתגלות בו. אין חיסרון לבורא, זה טוב שאתה מתאר ככה שאין לך חיסרון לבורא, אבל תתאר את זה יותר דרך הכלי, דרך העשירייה. אז יהיה קרוב למימוש, זה יהיה לעניין, מה שנקרא.

תלמיד: אז מה לתאר?

שחסרה לי נטייה לבורא, ותתרגם את זה גם, שחסרה לי נטייה לעשירייה. כי בתוך העשירייה זה הבורא. המהות של העשירייה, שאתה מחבר אותם יחד, זה הבורא. אחרת אתה לא מגלה אותו, לא מתקשר אליו, לא מקבל ממנו תגובה. רק במרכז העשירייה.

תלמיד: איך לצאת מהבקשה העצמית, שלי חסר הכלי?

אפילו לי, לא חשוב. בלי לי, אתה לא יכול. זה המאור המחזיר למוטב, תן לו לעשות את זה, לאט לאט. בינתיים הוא לא יתן לך להתנתק מ"לי". כי אם הוא ינתק אותך מעצמך, אתה לא תרצה שום דבר. אתה עדיין חי מתוך זה שזה הרווח שלך, שאתה רוצה. אתה מקנא באחרים, אתה נמצא בתחרות איתם. אתה רוצה להיות יותר למעלה, יותר ככה, עדיין אתה נמצא בהשוואה בינך לבין הסביבה. רחבה, לא, עם מקובלים שהיו, עם כל דבר. לא יכולים, אתה עדיין נמצא ברצון לקבל. אתה כבר רוצה להתנתק ממנו? במה יהיה לך חומר דלק?

תלמיד: אז מה לתאר?

אתה רוצה להיות בקשר עם הבורא דרך מרכז העשירייה. אתה צריך כלי. תתאר את הבורא בצורה יותר נכונה, זה מהות הקשר. הוא נקרא אהבה, הוא נקרא חיבור, זה הבורא. לא איזה דמות. אז לדמות של אהבה, דמות של חיבור שמתגלה במרכז העשירייה, אליה אתה רוצה להשתוקק. אבל זה שאתה אומר דרך העשירייה, כבר יש לך מזה גישה בריאה, נכונה. אתה יכול להתחיל איתם לעבוד, להתרשם מהם, לדבר איתם, וכך להתחיל להתרשם מהחוסר. תמיד לקשור את זה עם מרכז העשירייה. או חברותא או מיתותא.

תלמיד: עכשיו דיברת על האימא עם התינוק, שהחיסרון הזה שלה בתור אימא הוא בסך הכול להרגיש קשר שלה לתינוק, אז היא מבקשת מצד אחד בשבילה אבל מצד שני הבקשה הזאת בשבילה היא הרגשה של חיבור לתינוק שלה. אני יכול לחשוב כך גם על העשירייה?

כן.

תלמיד: זאת אומרת שכל העניין הזה שלי שאני רוצה להרגיש אותם, זה כדי לתת להם.

כדי להשיג את המטרה, מטרת חיי, חיי, אני נקשר לעשירייה, אני פונה לבורא, אני רוצה להשיג משהו טוב וחזק בחיים, למעלה מהחיים. אני רוצה. בינתיים אל תתנתקו מזה, אחרת עם מה אתם תתקדמו? אתה כבר רוצה להיות למעלה מהרצון לקבל?

תלמיד: לא, להיפך, כמו שהאימא מבקשת ורוצה את זה.

אז כך אתה, אז מה?

תלמיד: אז אני מבקש שייתן לי הרגשה שאני רוצה לתת להם, אבל אני רוצה את ההרגשה הזאת בשביל להרגיש מה צריך לתת, להשלים אותם, זה מה שאני רוצה להרגיש.

תעשה ככה. גם זה. זה יותר מידי, אני מדבר על דברים יותר מציאותיים, שהם ייתפסו אתכם בכל רגע בחיים ולא שמנותקים מהרצון לקבל.

שאלה: אני מבין שאני לא יכול לבקש על עצמי, האם אני יכול לבקש חיסרון בשבילי או רק בשביל החברים או בשביל שנינו?

אנחנו לא מדברים בצורה כזאת מעורפלת, "בשביל מי לבקש חיסרון?", זה לא שאני לוחץ על איזה כפתור במחשב וכך אני מבצע פעולה. על הרצונות אנחנו לא יכולים לדבר איך שבא לנו, אלא אנחנו צריכים לדבר עליהם, על הרצונות שנמצאים בשליטתנו.

בשליטה שלי נמצא רצון שהוא נמצא בי, אני עכשיו רוצה לפתח את הרצון הזה. איזה רצון? רצון לבורא, להשפיע נחת רוח לבורא. או רצון לחשוב על הבורא, לא להשפיע אפילו, לחשוב. כשיש לי מחשבה אליו אני מרגיש את עצמי יותר טוב. כשאני לא חושב עליו, לא מרגיש שיש לי קשר עימו, אני מרגיש את עצמי יותר רע, אני מרגיש את עצמי פחות בטוח, אני לא יודע איפה אני נמצא, האם אני מכוון למטרה. אתם שומעים איך אני מדבר בצורה אגואיסטית? אז להישאר בזה. אתם פתאום קופצים לכמה דרגות, זה לא טוב.

אנחנו רוצים להיות מכוונים לבורא מתוך זה שכדאי לי, אני מרגיש את עצמי יותר טוב, יותר בטוח, זה מקור החיים. כשאני משתוקק אליו אני מרגיש את עצמי שאני רגוע יותר, נמצא במקום. אני רוצה להגיע למצב שאין בכל המציאות משהו חוץ מהבורא, זה מקור החיים. הוא מנהל אותי, הוא משנה אותי, בו אני תלוי. בצורה אגואיסטית. לכן אם אני מכוון אליו, טוב לי.

אני הגעתי גם למצב, לאט לאט, על ידי כאלה מחשבות, שאם אני חושב עליו, אני מרגיש טוב, לא במחשבה שהייתה קודם, אלא גם ברצון, בהרגשה, אני מרגיש טוב כשאני חושב על הבורא. לכן עכשיו אני דואג שיהיה לי כל הזמן השתוקקות אליו. זה לא פשוט. כאילו זה פשוט מאוד, אם הבורא הוא כל והכל ושורש להכול ומקור החיים והכל וכולי, מה הבעיה? תחשוב רק עליו וגמרנו, זה הכי נכון וטוב. אבל אין לי את זה, כי אין לי קשר עם הבורא, אין לי קשר עם הבורא שנקרא ''אמונה'', הרגשת הבורא אין לי.

ולכן זה מה שאני מבקש, שתהיה לי השתוקקות אליו. השתוקקות אליו, שאני כל הזמן אשתוקק על ידי החברה, שאני אהיה מכוון אליו, שאני רוצה להיות קשור, וודאי שבצורה אגואיסטית בינתיים, ושהאגו שלי יתמוך בזה, זה נקרא "עזר כנגדו". אני רוצה בצורה אגואיסטית לתפוס אותו, אני רוצה להיות מחובר אליו. אבל על ידי כאלה תרגילים אני לאט לאט מעורר את היחס שלו אליי דרך עשירייה, שזה יהיה קבוע כל הזמן. שחשיבות הבורא לא יכולה להיות בעיניי יותר ממה שהחברה מעריכה אותו. אז אני מדבר עם החברים, אני מעורר אותם, אני מדליק אותם, שאנחנו נדבר על הנושא הזה ואז אני אתפעל מהם עד כמה הם מדברים על זה. ואנחנו כך מדברים אחד על השני. אפילו שאף אחד לא נמצא בהרגשת גדלות הבורא, אבל אנחנו כך משפיעים אחד על השני. מתוך זה שמדברים, כל אחד מתחיל לחשוב שזה באמת גדול, אני רוצה להיות קשור אליו, מכוון אליו. ואז יוצא שאם אני משתוקק אליו, אני מרגיש טוב.

מה מחזיק אותי בלהיות קשור לבורא? זה שאני מרגיש טוב, זה שאני מרגיש בטחון, זה שאני לא מעביר את החיים שלי בחינם, אני כנראה אולי אגמור אותם עם החשבון הנכון, הטוב. הצורה האגואיסטית. ותבינו שזה מה שצריך להיות, בלי זה אנחנו לא נתקדם. האגו שלנו הוא כל הזמן הולך איתנו ביחד, עכשיו הוא מעביר אותנו דרך השלבים האלה. אחר כך על ידי המאור המחזיר למוטב. זה שאני משתוקק לבורא אז המאור הזה, איך כתוב שם שקיבלו מה שלא ציפינו, לא ביקשנו, אז המאור הזה ישפיע עלינו ואנחנו נתחיל להרגיש שאנחנו באמת רוצים להשפיע, לתת, מתוך זה שהתגלתה קצת הגדלות שלו, החברה השפיעה כך. אבל את השלבים האלה אנחנו עכשיו צריכים לעבור, הם עכשיו לפנינו כפעולה אישית וקבוצתית.

שאלה: בעל הסולם בהקדמה לתע"ס אומר שכל אחד צריך לשחק את המשפיע, להיות המשפיע, והמשפיע הזה רוצה להשפיע ללא כוונה לעצמו, איך עכשיו אתה אומר "אני רוצה להיות קרוב לבורא כדי שיהיה לי טוב מזה"?

אני פשוט אומר לך מה שאתה מרגיש. אני מגלה לך מה יש לך בכוונה.

תלמיד: את זה אני יודע שאני רוצה לקבל.

אז כדי לברר את המצב צריכים לדבר כך ולא להיות באשליה.

תלמיד: אז מה אני צריך לשחק?

אתה משחק מצב מתוקן שהבורא גדול, אבל תדע שאת זה אתה עושה מתוך האגו שלך.

תלמיד: אני יודע, אבל אני רוצה לצאת מזה.

לא חושב שזו עכשיו הבעיה. הבעיה להשתוקק לבורא אפילו מטעם האגו.

שאלה: ולא צריך לעורר את השאלה שזה עדיין אגו?

אני רוצה לראות אותו, להתחבר עימו, לאהוב אותו, להיות קשור אליו, מטעם האגו שלי. כן. כי אם הוא גדול, כך אומרים, הוא חשוב, הוא יודע הכול, מסובב את הכול, אני רוצה להיות קשור אליו. מה הבעיה, למה לא? כן, מטעם האגו שלי.

תלמיד: רגילים לעורר גם שאלה כזאת.

אז אני אומר לך אל תעוררו את השאלה הזאת כי לא יהיה לכם קשר להתקדם, לא יהיה לכם כוח להתקדם. כשאנחנו מדברים על להשתוקק לבורא אז אתם עכשיו חושבים, ואני מבין אתכם, שאתם רוצים להשתוקק לבורא, אתם לא מודעים שאתם משתוקקים בגלל שיש לכם תקווה למלאות את כול המצברים האגואיסטיים שלכם. אז אני אומר לך צעד קדימה, שעוד מעט תגלה שהכול זה מטעם הרצון לקבל, ואני אומר לך לא נורא, מטעם הרצון לקבל, בסדר, כן, אז מה? רק להיות מודעים למצב, אבל אני משתוקק אליו. עכשיו, מה השלב הבא? להפעיל את המאור המחזיר למוטב, אם אני קרוב לבורא, אני רוצה לקבל ממנו, אני רוצה לקבל ממנו השפעה, אני עושה את זה דרך עשירייה, אז אני מתחיל לקבל ממנו השפעה כזאת שהופכת לי את הכלי, אני פתאום מבין שרצון להשפיע זה לא בדיוק להיות יותר קרוב אליו, אלא קרוב אליו זה להיות משפיע כמוהו. בינתיים אין לי את זה, אני לא חושב על זה, אין לי חיסרון לזה. קודם תשתוקק אליו כי הוא המקור לכל טוב לאגו שלך. תעברו את השלבים האלו, "מלא לשמה באים לשמה", אבל לא לשמה צריך להיות גדול. זה טוב שאנחנו מדברים על זה, הנקודה הזאת היא מאוד חשובה. זו בכל זאת נקודה בדרך. אני שמח דווקא שאתם אומרים משהו נגדי.

שאלה: זה לא יותר פרקטי מתוך התגלות הרע, מתוך זה שאני סובל מהרצון לקבל, חוסר מילוי ברצון לקבל?

זה היה לך פעם. כן. אז מה? אני נכנס לאיזו חברה, לאיזה מקום, למשהו, כמה שאני יותר אגואיסט יכולים לדחוף אותי, לדחות אותי, להרביץ לי וכן הלאה, אני מצטער על זה שיש לי אגו גדול. ומה, בזה אני מתקן משהו? אני מקטין את האגו שלי, לא משתמש בו יותר כמו קודם, אני משתמש בפחות. פחות אגו, פחות כלי, פחות יכולת להתקדם. בצורה כזאת לא מתקדמים. אתה כל הזמן מגדיל את האגו שלך יותר ויותר, אבל אתה מביא את המאור המחזיר למוטב אליו. לא לצמצם את האגו.

תלמיד: לא, אני לא מדבר על לצמצם, אבל מהכרת הרע.

זה יבוא, מול הבורא. בינתיים אתה צריך עכשיו עם האגו שלך להיות מולו.

שאלה: אני פשוט רואה שכשאין לי פעולות השפעה כלפי חוץ, אז ישר יש הכבדה. ודווקא כשיש לי הזדמנות להפעיל את עצמי כלפי להשפיע, כשאני נזכר בבורא, אז יש לי מילוי מזה ואז אני רץ לזה מתוך שאני רוצה להתמלאות כל הזמן.

בסדר גמור, שיהיה להשפיע על מנת לקבל.

תלמיד: אבל איפה זה משתנה?

חכו, צריך להיות המאור המחזיר למוטב. אתה צריך לדרוש אותו דרך החברה.

תלמיד: ברור. אז לאיזה כיוון לארגן את התפילה?

קודם אתה צריך להיות בהשתוקקות לחשוב עליו. לחשוב. שאתה קשור אליו, שאתה מכוון אליו ונעים לך.

תלמיד: את זה דווקא אני מאוד מרגיש, שהנטייה אליו מאוד עושה לי טוב, מרגיעה, משנה לי את הכול.

ואז אתה מרגיש שאתה בדרך.

תלמיד: וברגע שאין את זה אתה לגמרי כאילו במצב הפוך לחלוטין.

אז יש לך שלב להכניס את זה לעשירייה.

שאלה: מה זה הדבר הזה?

להיות מכוון אליו דרך העשירייה, דרך הכלי. במידה הקטנה יש לך קשר עם הבורא, יש לך ניצוץ והוא מעורר לך אותו, ועכשיו דרך הניצוץ הזה אתה קשור אליו, אבל זה לא כלי. כדי להגיע לקשר עימו, גם להיפוך של הקשר, שיהיה על מנת להשפיע מצידך, אתה צריך להעביר את זה דרך הכלי.

תלמיד: איך אתה הופך את החברים שלך לכלי?

אתה עובד יחד איתם. אתה לא הופך אותם.

תלמיד: אז מה זה אומר שאנחנו נעשים לכלי?

שאתם כולכם משתדלים להיות מכוונים לבורא ממרכז העשירייה, מהחיבור המשותף ביניכם.

תלמיד: והמגמה שלנו היא עדיין כדי להרגיש טוב מזה, שאנחנו שייכים אליו?

כן. יש לנו בורא משותף. ואנחנו לא מתביישים ולא מפחדים מזה שאנחנו עדיין אגואיסטיים. אז מה? אחר כך נתחיל לצאת מזה. בינתיים אנחנו לא, כדי להרגיש שאתה נמצא בפרעה אתה צריך להרגיש שאתה נמצא מול הבורא, אז תתחיל להרגיש שאתה נמצא בגלות ממנו, בכוח הפוך, הם צריכים להיות זה כנגד זה.

תלמיד: אז הרוח בינינו יכולה להיות שאנחנו רוצים להיות בקשר עם הבורא, כי זה נותן לנו להרגיש טוב?

כן.

תלמיד: כי זה הכי אגואיסטי שיש.

אנחנו מחפשים את זה. כן. אנחנו מחפשים קשר עם הבורא.

תלמיד: כי זה עושה לנו טוב.

כן. אל תחפש לשנות את הכלי. אתה גם לא יכול להצטער על זה שאין לך כלי דלהשפיע. קודם שיהיה חיבור.

שאלה: במצב שבו אתה נמצא בנפילה, האם אפשר בשביל הקשר עם הבורא להשתמש במוזיקה של בעל הסולם כעזרה להרגיש שירה כלפיי הבורא, ושמחה מהקשר איתו שהוא ירד עד אליך?

אתה מוזיקאי?

תלמיד: לא.

אפשר להשתמש בכל דבר שיכול לעורר את לב האדם לחברים ולבורא. כל אמצעי. אפילו אתה יכול לרקוד.

(סוף השיעור)