"חיבור לחיים טובים"

כנס "קבלה לעם" העולמי פברואר 2019

הבטחון הוא הלבוש להאור

שיעור 5

שיעור 20.02.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

"ביטחון הוא הלבוש להאור", זאת אומרת ביטחון זה הכלי להאור. ביטחון זה המקום איפה שהאור העליון, היינו הבורא יכול להתגלות. זה מה שחסר לנו. אז מה זה ביטחון?

כאן אנחנו נתקלים בדבר מאוד מיוחד. מה זה חוסר ביטחון, מאיפה הוא מגיע? הוא מגיע לנו משבירת הכלי הכללי, הנשמה הכללית, שהייתה כולה סגורה, שהאור היה ממלא אותה. לא הייתה מרגישה שום דבר מחוצה לה כי הכול היה בתוכה, בתוך הנשמה, הבורא היה ממלא אותה. ואז לא הייתה שאלה, יש ביטחון, אין ביטחון, חוסר ביטחון, איפה אני נמצא? הכול במקום.

כשהמצב הזה נשבר וכל חלק וחלק נפרד מהחלקים האחרים, ולא רק שנפרד, אלא הרגיש את עצמו שהוא לא שייך כביכול לחלקים האחרים, שהוא מוכן להיות איתם באיזה קשר, אבל רק אגואיסטי, זאת אומרת להשתמש בהם להנאתו, אז כל החלקים האלו מרגישים חוסר ביטחון.

ולא יעזור להם כלום. הם יכולים למלאות את עצמם באוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות ובכל זאת, הם ירגישו שחסר. אנחנו רואים את זה על אנשים בעולם שיש להם [הכול]. נראה לי שאם היה לי, מה הייתי עוד חושב שחסר? לא, עוד יותר חסר. כמו שכתוב, "מקבל מאה, רוצה מאתיים. מקבל מאתיים, רוצה ארבע מאות", ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". זאת אומרת, חוסר ביטחון, חוסר מילוי, זה מה שיש לנו, וזה תמיד ילווה אותנו כל עוד לא נגיע לחיבור השלם בינינו, שאז הכול יהיה בכלי אחד.

ולפני זה כל אחד מאיתנו ירגיש שחסר לו משהו, כי באמת חסר, כי איזה חלק ממנו נשאר בחוץ, בכלים זרים שעדיין לא מחוברים אליו. ולא יעזור לנו לגנוב מכולם. אם הייתי גונב מכולם, לאן הייתי מכניס? אין לי אפשרות. אין לי כלי להכניס את כל מה שיש לאחרים.

זאת אומרת, השיטה שאנחנו צריכים להתחבר דווקא בחסרונות היא שיטה מאוד מוזרה, אבל היא אמיתית. שבזה שכל אחד מחבר לעצמו ומתחבר לזולת אנחנו בונים כלי, והכלי הזה יכול להכיל בתוכו את כל מה שחסר לכולם. ואז תהיה הרגשה משותפת שלנו לכולנו כמו לאחד, "כאיש אחד בלב אחד", שיש הכול. אחרת תמיד נשאר בחוסר ביטחון.

והחוסר הוא לא בזה שאין לנו אור, אלא בזה שאין לנו מקום איפה שהאור הזה ייכנס. כמו שכתוב שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ואז רק כלים אנחנו צריכים, חיסרון אליו, תשוקה אליו. ואת זה אנחנו צריכים לרכוש זה מזה.

לכן, כשאנחנו מתחברים לעשיריות העיקר אצלנו זה לתת לאחרים מה שיש לנו ולקבל מהאחרים מה שחסר לנו בצורה כזאת שבהתכללות הזאת, בהתכללות הדדית, בהתקשרות הדדית אנחנו נגיע למצב שיהיה לנו כלי שלם, רצון שלם. וכל אותם הפחדים, חרדות, חוסר ביטחון שהתהוו מחטא עץ הדעת, משבירת הכלי, הכול ייעלם.

כי אף חלק וחלק שבור לא יכול להגיע לביטחון, לא יכול להגיע למצב שהוא חי. הוא בכל זאת יצטרך למות, כי לא יכול לסיים את המילוי שלו במצב שהוא מנותק מהאחרים. ותמיד אנחנו נשארים ברגשות שליליים מתוך זה שיש לנו איזה כלי, אבל המילויים לכלי הזה נמצאים באחרים, ואותו דבר הם מרגישים.

אלא רק אם אנחנו מתחברים ביחד, "ביחד" זה נקרא שיש לנו גוף אחד, כמו הגוף שלנו, שכל החלקים שלו עובדים בהתקשרות הנכונה, מספקים הכול זה לזה, וזה לזה. כל אחד מתפקד לפי המקום שלו. הלב לא צריך את הדם הזה שעובר לכל הגוף. המוח לא עובד לעצמו אלא לכל הגוף. הידיים זזות כדי לספק לגוף משהו. גם הנשימה, וכל חלק מהגוף פועל למען כל הגוף. אך אחד לא צריך את מה שהוא עושה בעצמו. כך אנחנו צריכים להבין שהנשמה הכללית שנקראת "אדם", היא ממש עובדת לפי אותו עיקרון. זה מה שאנחנו לומדים, לכן הספירות, חלקי הפרצוף, כל הפרצופים, כל העולמות יחד, הם נקראים "אדם אחד" שיש לו ראש, תוך, סוף, קצוות וכן הלאה, שכולנו נמצאים בעבודה הדדית.

ולכן אנחנו כל הזמן צריכים, או בעשירייה שהיא המיני מודל של כל המציאות, או יותר מזה, תמיד לשאוף לראות את המנגנון השלם. איך אנחנו משתווים כך שכל אחד רוצה להשלים את השני. מה שחסר בכל רגע ורגע לעשירייה שהיא תהיה שלימה, אני לוקח על עצמי את התפקיד ואני עושה.

אבל החיבור שלנו, חוץ מזה, הוא צריך להיות לא למען הביטחון, כדי להרגיש את עצמי טוב, אני בטוח, הכול בסדר. לא, אנחנו לא צריכים להיות בקבוצה חזקה, מלוכדת, כמו איזו מאפיה, פושעים שיש ביניהם לפעמים באמת קשרים כאלו שכל אחד מוכן להרוג את עצמו עבור האחרים. לא. אלא אנחנו משתדלים להתחבר בינינו כדי לגרום בזה נחת רוח לבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

אך ורק בצורה כזאת אנחנו נרכוש את הביטחון, היינו הכלי הבטוח שהולך אפילו ללא שום תשתית אגואיסטית. אנחנו נתחיל לעלות בדרגות למעלה מהדעת, למעלה מהביטחון הרגיל. והביטחון שלנו יהיה רק בזה שאנחנו מתקשרים והבורא נמצא בנו. רק בזה הביטחון. זאת אומרת, כאילו תלוי באוויר.

אנחנו לא בונים את הביטחון שלנו במלכות, כמה אנחנו חזקים, כמה אנחנו מלוכדים, כמה נשק וכוח יש לנו, לא. אנחנו מגיעים למצב שעד כמה שיש לנו קשר בינינו, ובקשר בינינו יש מקום וצפייה לבורא שהוא ימלא אותנו, ממנו יהיו לנו הביטחון וכל היסוד.

לכן, הביטחון הוא נקרא "לבוש לאור העליון". עד כמה שאנחנו משתוקקים לאור העליון, בהתאם לזה אנחנו בונים את הכלי שלנו שנקרא "ביטחון", שיהיה מתאים לאור העליון. זאת אומרת הביטחון הזה שלנו נקרא "אמונה למעלה מהדעת". זה נקרא כוח שהוא למעלה מהביטחון הגשמי. הוא כולו כולו תלוי בקשר בינינו ובבורא, ולא בכוח של כל אחד, או בסך כול הכוחות שלנו. הביטחון הזה הוא מעלה אותנו למעלה, לגובה הבורא ואז אנחנו הופכים להיות מאוחדים ומוכנים לקבלת הבורא, לקבלת הקשר בינינו.

זה כהקדמה לנושא הזה שנקרא "ביטחון". יש הרבה אמרות מאוד יפות על ביטחון. דווקא אצלנו זה ביטחון, משרד הביטחון, אנחנו בטוחים בצדקת הדרך. כל מיני אמרות אגואיסטיות כאלה שאין אחריהן שום דבר, חוץ מכוח האגרוף.

אבל אצלנו זה ההפך. ביטחון זה נטייה להתעלות מעצמנו כלפי הבורא. ובנטייה הזאת שאין לה כל כך ערך, משקל, כוח, דווקא בה אנחנו רוצים לקבל את הביטחון שלנו.

קריין: ציטוט מספר 1, מתוך "שמעתי", מאמר ע"ב. "הביטחון הוא הלבוש להאור".

"הבטחון הוא הלבוש להאור, הנקרא חיים. כי יש כלל "אין אור בלי כלי". נמצא, שהאור, הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש, אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי. והכלי, שאור החיים מלובש, נקרא בדרך כלל "בטחון". שפירושו, על כל דבר קשה, הוא רואה שבידו לעשות. נמצא, שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון, מתגלה שם. כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו."

(בעל הסולם. שמעתי. ע"ב. "הבטחון הוא הלבוש להאור")

הביטחון מתגלה במידה שאנחנו מעלים את עצמנו למעלה מהאגו. מתי שאדם מתפטר מהפחד לאבד משהו, מלהיות תלוי במשהו, הוא מתחיל דווקא לרכוש את הביטחון, שאין לי כלום ואני לא צריך שום דבר. ברגע זה אין לו קשר עם הרצון לקבל שלו, ואז יכול להתחיל אצלו צורך לרכישת הביטחון האמיתי הרוחני, שהוא לא בשביל עצמו, אלא כדי להיות כלי לגילוי הבורא.

זאת אומרת אחרי חוסר הביטחון הגשמי שאדם מתעלה מעליו, שהוא מנתק את הקשר עימו, על ידי המאור המחזיר למוטב מגיע למצב שהוא לא צריך שום דבר בחיים, כי סומך על הקשר שלו עם אחרים, מקבל מאור המחזיר למוטב שנותן לו הרגשה ברורה שהוא לא כבר קשור לכלים דקבלה שלו האגואיסטים, אז את הצורך בביטחון, במילוי, באחיזה, בעתיד, במשהו, הוא יכול להחליף לגדלות הבורא.

אני לא צריך שום דבר חוץ מזה. אם אני יכול לחשוב, לאחוז במשהו, במשהו להיות בקשר עם הכוח העליון שהוא עושה את הכול, הוא מכניס לי פחדים, חרדות, הוא מכניס לי חוסר ביטחון, הוא מלווה אותי כדי שאני אדרוש ממנו חיזוק, אם בצורה כזאת הוא מתחיל לראות שכל מה שהוא מקבל בחוסר ביטחון זה מגיע מהבורא, אז הוא דורש את האמונה למעלה מהדעת. "אני רוצה כוח שהוא יתגלה בי ככוח שמחזיק אותי למעלה מכל הספיקות, למעלה מכל החסרונות. אני רוצה לקבל מאור המחזיר למוטב שהוא יחזיק אותי למעלה מהאגו שלי''. זאת הדרישה.

אם אדם רוצה את זה, לאט לאט דרך הסביבה הוא מקבל את זה. אם אותו דבר הוא רוצה לספק לאחרים, כי אף אחד לא יכול לקבל את זה ישירות מלמעלה, אז יוצא שאנחנו אם כך מגלים את הכוח העליון שמתלבש בנו. העיקר רק, אם אנחנו רוצים להיות המוליכים את האור העליון דרכינו לאחרים.

אני לא רוצה כלום, אני רוצה רק להיות מחובר לאחרים ולהעביר להם את זה. ואז על ידי זה שהם יקבלו את כוחות הביטחון, שהם יקבלו את האור העליון, שהם יתעלו למעלה מהאגו שלהם, שאני אסתכל עליהם, ויחד איתם על ידי זה שאני משרת אותם, על ידי זה שאני הכי תחתון מהם, אני רק בצורה כזאת רוצה להיות, לא יותר מזה, הכי פחות מכולם, בצורה כזאת אם אדם עובד, הוא הופך להיות המוליך של האור העליון לכל העשירייה ואז בטוח שהם יקבלו את האור העליון, אור הביטחון. ובמידה שהם מקבלים את האור העליון כל אחד בעזרת השני, הם מתחילים להרגיש את אור הביטחון, אור הבינה, אור החסדים, שמנתק אותם מהאגו שלהם, שממלא להם כלים דקבלה וכאילו מנטרל אותם, נותן להם סיפוק שכך הם מתעלים מעל הצמצום.

כבר בזה אנחנו מתקנים במשהו את השבירה. אותה השבירה שהייתה באדם הראשון בכלי שהבורא ברא, כבר על ידי זה שכל אחד רוצה למלא את העשירייה שלו וכולם כך עובדים, כל עשירייה ועשירייה מתחילה להתקרב למצב להשפיע על מנת להשפיע, למצב הקטנות, ואז הם מרגישים במה תלויה הקטנות שלהם. הקטנות שלהם תלויה בזה שהם תלויים בבורא, את הקשר הראשון עם הבורא הם כבר מתחילים בצורה כזאת לרכוש. זה שלב א' שלנו.

לכן חוסר בהרגשת הביטחון בצורה הגשמית, הארצית שיש לכל העולם, שכל אחד ואחד בעולם מרגיש את זה בכל מיני האופנים, חסר לי, אני לא בטוח מה יהיה, מה יקרה, ומיום ליום אנחנו נמצאים במצבים יותר ויותר גרועים, זה ניתן לנו כדי שנבין שביטחון יכול להיות רק בחיבור בינינו, ובחיבור עם האור העליון.

נקווה מאוד שאנחנו נעשה תרגילים ונגיע להרגשה הזאת איך אנחנו מתמלאים עם הביטחון העליון על ידי חיבור בינינו וגם נלמד את האחרים.

קריין: ציטוט מס' 2 מתוך רב"ש ג', מאמר "ברוך הגבר אשר שם ה' מבטחו".

""ברוך הגבר אשר שם ה' מבטחו", פירוש, ברוך האדם, אשר ה' שם בלבו את הבטחון, שיהיה לו בטחון. כי למדת הבטחון, צריכים שה' יתן את הבטחון. אולם צריך להיות אור וכלי. לכן כשהאדם עובד ורוצה להשיג בטחון בה', על ידי זה ה' נותן לו זה במתנה."

(רב"ש - ג'. מאמר 168 "ברוך הגבר אשר שם ה' מבטחו")

אנחנו צריכים להחליף את הביטחון האגואיסטי לביטחון בתכונת ההשפעה, בתכונת האהבה. זאת אומרת עד כמה שאני מתעלה מעצמי, יוצא מעצמי, אני אהיה יותר בטוח. פשוט מאוד, אין בעיה, רק לסדר את הדברים.

יש כאן עניין פסיכולוגי בלבד. אם אני רוצה לברוח מפחד, מחוסר ביטחון, מחרדה, מכל מיני ההרגשות הנוראות האלה מה שיש בכל אחד ואחד, מהחושים הפנימיים האלה, אני רק צריך להתעלות מעליהם, ולהתחיל לקבל במקום כל הזמן מקומות ריקים שהתגלו, מלאים באור.

ואיך אני יכול למלאות את החסרונות האלה, החללים האלה שבי באור העליון דווקא? עד כמה שאני מפנה בכוח את עצמי לשירות העשירייה, דרך העשירייה אני ממלא את עצמי. פשוט מאוד, חיבור עם עשירייה, ולהשתדל לשרת אותם. אמנם אין לי במה כביכול למלאות אותם, אבל זה שאני משרת אותם, דרכם בחזרה אני צריך לקבל, אני יכול לקבל, אני עומד לקבל את המילוי שיקרא "ביטחון". כך הבורא מחייב אותנו להגיע לחיבור.

עד כמה שאנחנו מוסרים את עצמנו, את הנטייה הזאת לנתינה, להשפעה, לאהבה, לחיבור, עד כמה שאני עושה את זה מעל הכוח שלי, לא ברצון אלא ההיפך, נגד הרצון שלי, במידה הזאת אני הופך להיות כלי לאור הביטחון והוא ממלא אותי ומעלה אותי למעלה מהאגו. וכך אני מתחיל להרגיש שאני יכול לשכוח על עצמי ובמקום עצמי לחשוב על העשירייה, ולהיות מסור להם ולמלא את עצמי עם כל מה שאני צריך לעלייה הרוחנית.

סדנה

איך אנחנו נעשה את זה בעשירייה? בואו נדבר על זה. איך אני יוצא מעצמי ודואג לעשירייה בכל מה שאפשר לדאוג להם, ובחזרה מקבל כלי רוחני לקבלת אור הביטחון, ואת אור הביטחון עצמו, ובצורה כזאת אני פשוט מתעלה, מתנתק מדאגות על עצמי והופך להיות בדאגות לאחרים? זה בדומה לאימא איך היא לא חושבת על עצמה אלא כל הזמן ממש דואגת לתינוק, כל הזמן כל הזמן לתינוק.

איך אנחנו עושים את זה בפועל, והתוצאה מזה היא שאנחנו מתמלאים עם אור הביטחון? אור הביטחון זה אור החסדים, אור האמונה, שאחר כך אנחנו מקבלים בתוך האור הזה גם את אור החכמה, אור גילוי הבורא, אבל בינתיים רק אור הביטחון.

*

באיזה שלבים אנחנו מחליפים ביטחון או חוסר ביטחון אגואיסטי, ארצי, לביטחון רוחני? איך אנחנו מחליפים את זה?

איך יחד עם זה אנחנו יכולים להסביר את זה לאנשים, לפוליטיקאים, לאלו שמחליטים? הרי אצלם הכול בנוי על ביטחון וחוסר ביטחון, בכמה בטוחים ובכמה לא בטוחים להתמודד זה נגד זה בכל מיני אתגרים. איך אנחנו מסבירים להם שאפשר להחליף את חוסר הביטחון לביטחון רוחני?

איך אנחנו עושים את זה בהדרגה, בצורה פרקטית, בקבוצות, בעשיריות, ואיך אנחנו יכולים להסביר את זה לקהל הרחב, כולל הממשלות?

*

בואו נעצב תפילה קצרה לבורא, שיעזור לנו להשיג ביטחון רוחני, ביטחון אמיתי במקום אותו ביטחון שקרי, גשמי שעכשיו שורה בנו, מבלבל אותנו, מפחיד אותנו. בואו נבקש מהבורא שיחליף לנו את הביטחון הגשמי, השקרי שכל הזמן אנחנו נמצאים באיזו חרדה פנימית, פחדים, דאגות, ואנחנו כבר רגילים לזה, זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו מבקשים ממנו שייתן לנו ביטחון אחר, ביטחון רוחני, ולא על מנת שאנחנו נפטר מהרגשות השליליים האלה, אלא אנחנו פשוט רוצים להיות קשורים לכוח העליון, אנחנו רוצים לבטוח בו.

בבקשה, בואו נתפלל.

*

קריין: קטע מס' 3, מתוך רב"ש א', מאמר "מעוז צור ישועתי".

"וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו."

(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי")

מה אנחנו רוצים לקבל מהבורא, רצון, אהבה, עזרה, ביטחון, עוד משהו, מה בדיוק אנחנו רוצים לקבל? איך אנחנו יכולים לעצב את זה במילה אחת? מה אנחנו רוצים לקבל מהבורא? כל אחד לחוד, כולנו יחד, אבל מה רוצים לקבל ממנו?

*

אף אחד לא ביקש אהבת הזולת, למה? אתם לא חושבים שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל הבקשות, כל מה שאנחנו צריכים כדי שיהיה לנו כלי, והבורא בטוח ימלא כבר את הכלי הזה אם הכלי הוא רוחני? למה אתם לא מבקשים אהבת הזולת? תענו לפחות על זה.

*

קריין: ציטוט מס' 4 מתוך רב"ש א', מאמר "בעניין אהבת חברים".

"מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגילוי, הוא גורם שיעורר את לב חברו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כוח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועוז, מטעם שכוח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחברו."

(רב"ש - א'. מאמר 2 "בעניין אהבת חברים" 1984)

כל אחד ואחד חייב לגלות לעיני כולם עד כמה הוא עובד עבור החברים. בצורה מלאכותית, לא חשוב מה שיש לו בלב, לא חשוב עד כמה זו האמת שהוא כל כך דואג לחברים, הוא בזה מעורר את כולם. ולא חשוב שכולם יכולים להסתכל עליו ולהגיד, "זו סתם עבודה מבחוץ, הוא עושה רוח", זה לא חשוב, הוא עושה את זה, הוא מבצע את הפעולה בכמה שהיא ניתנת לו לבצע. לא בצורה פנימית בלב, עדיין הלב שלו לא מתרגש מזה, אבל בצורה גשמית הוא כן מסוגל את זה לעשות, בידיים, בפה, בזה שמשרת אותם בכל הצורות, הוא עושה את זה וכבר בזה מעורר את הכוח עליון. ועוד יותר מעורר את הכוח העליון שיעזור לו, דווקא בגלל שבפנים הוא ריק והוא מרגיש שהוא עם לב האבן ולא מסוגל לכלום ולא מרגיש כלום, וכנגד זה הוא עושה את זה, עושה ועושה ללא רצון, עם לב כבד, ודווקא בצורה כזאת הוא מעורר מאוד את המאור המחזיר למוטב.

ואז עד כמה שהוא משתדל פיסית בכמה שניתן לצאת מעצמו לחברים, דווקא במידה הזאת הוא מעורר על עצמו אור של אמונה, אור של ביטחון. דווקא בצורה כזאת הוא הולך קדימה בצורה הנכונה. יכול להיות שזה נראה בעולם שלנו כמעשה טיפשי, כי הלב לא מסכים והוא עושה את זה רק בכוח, אבל ברוחנית דווקא זה פועל. כי הלב נמצא בידי ה', ואם הבורא כך עושה, מחזיק אז מחזיק, אבל אני עושה משהו נגד הבורא. זה נקרא "נצחוני בניי", שאפילו שהוא לא נותן לי רצון, אני עושה למעלה מהרצון בצורה שמאפשרת לי בינתיים.

איך אנחנו עושים פעולות, תמיד, כי אין דבר כזה שלא יכולים לעשות פעולות, שאנחנו מתחברים לחברים, שאנחנו מראים להם עד כמה כל אחד מאיתנו נמצא כאילו בביטחון, כאילו בהשפעה, כאילו כבר ברוחניות, שכל אחד יקנא באחרים. איך אנחנו עושים את זה בקבוצה?

האם כבר ישנם כאלה אנשים בקבוצה, לא שאני חושד שהם נמצאים ברוחניות, קצת יותר מתקדמים, אלא שאני רואה עליהם שככה הם עובדים, שככה הם פועלים, שמבצעים פקודה ונותנים דוגמה לכולם. ישנם כאלה או לא? אנשים כאלו אנחנו חייבים שיהיו לנו בכל עשירייה ועשירייה. ולא שיהיו כאלו, אלא שכולנו נהיה כאלו בסופו של דבר. זה לא שייך לדרגה הרוחנית שבה הם נמצאים, אלא זה שייך לזה שהם מבצעים את הפקודה, שכך צריכים לשחק כלפי האחרים. והמשחק אחר כך הופך להיות למצב האמיתי.

סדנה

בואו נשחק עכשיו כל אחד כלפי העשירייה. כל אחד שידבר וישחק בצורה שהוא נמצא במצב של ביטחון מלא, עם הבורא בתוכו, עם הקשר, עם הרוחניות, ורוצה להשפיע את זה לחברים, ומוכן לקחת אותם על הידיים שלו ולהעלות אותם יחד עימו, ומראה להם שהבורא ממש מחכה לפעולה הזאת גם מצידו, גם מצידם.

קדימה, שכל אחד יעשה את זה כלפי האחרים, אחד אחד. אין כאן בושה ואין כאן איזה משחק בצניעות.

*

דברו מהר מאוד, רק לתת התרשמות, "חברים, אני מוכן לקבל אתכם על הידיים, אני מוכן להעלות אתכם, אני עושה את זה".

*

להשתדל להרגיש קנאה כלפי כל חבר וחבר שמדבר על הכוח שיש לו, על הביטחון, והכוח שהוא יכול לקחת את הקבוצה ולהרים אותה למעלה. להרגיש, "אני חייב לגדל, להרגיש, לעצב בי כוח קנאה כשאני שומע אותו". ולא "לא נורא, כולם ככה, כמוני", אלא להרגיש שהוא גדול ואני מאוד מאוד מקנא, ממש מקנא.

כל אחד ממשיך לדבר עד כמה הוא מסוגל להרים את הקבוצה, עד כמה הוא רוצה לספק לקבוצה ביטחון והכול, אבל יתר החברים שמסתכלים עליו מאוד מקנאים בו שיש לו כזאת תכונה ודרגה.

*

קריין: ציטוט מס' 6, מתוך "מאור ושמש".

"צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה", ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש, ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר, וישיג השגות אלוקות יותר."

(מאור ושמש. פרשת יתרו)

כל אחד אומר שני משפטים. משפט אחד, עד כמה הוא מוכן להרים את החברה למעלה וממש לוקח אותם ומעלה אותם. משפט שני ליד זה, עד כמה הוא זקוק לכוח העליון, אחרת לא מסוגל לכלום.

*

איך אני מבקש את הבורא שיעזור לחברים שלי, ואני יכול להיות בטוח שגם הם מבקשים עבורי? אנחנו מדברים כאן על ביטחון, איך אני שמבקש הכול עבור החברים בטוח שגם הם מבקשים עבורי?

*

לפי איזה כלל כשאני מבקש עבור החבר אני בטוח שאני מקבל מהבורא? לפי הכלל שאחרי כל חבר עומד הבורא, שאין לי עסק עם אף חבר, או עם הקבוצה, או עם העשירייה, אלא הבורא בלבד הוא נמצא לפניי בכול הלבושים הללו. לכן, אם אנחנו רוצים לסכם את עניין הביטחון, איך אנחנו מדברים עליו במשפט אחד, איך אני מגיע לביטחון?

*

בינתיים, תכתבו מהו הסיכום מהשיעור שלנו? כל עשירייה עושה את זה.

שאלה: מה זאת אומרת שאנחנו צריכים להיות שווים ברצון שלנו להשלים אחד את השני?

אף פעם אף אחד לא שווה לשני. כמו שתאים בגוף לא יכולים להיות דומים זה לזה, אף אחד, אין דבר כזה בבריאה שאיזה חלק בבריאה שווה במשהו לשני. אנחנו יכולים להיות שווים רק במאמץ, אבל גם בזה יש שאלה איך אנחנו בודקים זה את זה. אנחנו תמיד נמצאים לא בשוויון אלא בהשלמה. כל העבודה שלנו היא בהשלמה בלבד.

לכן, אין בכלל פעולה כזאת שאנחנו אומרים שאנחנו שווים. אנחנו שווים בזה שכול אחד מבצע את הפעולה שלו, עד כמה שהוא מסוגל, בכמה שהוא נמצא בכלי הכללי, ולקראת המטרה, למען המטרה, שם אנחנו שווים, בלהשתוקק למטרה אחת.

תלמידה: אני רוצה לשתף במשהו קצת אישי וזה בהקשר של ואהבת לרעך כמוך. איך המשפט הזה פוגש סיטואציה בה אישה עזבה את בעלה ובוחרת בעצמה, והוא נשאר מתוסכל.

אנחנו לא מתעסקים כאן בפסיכולוגיה, אנחנו מתעסקים רק איך מתעלים את עצמנו לקראת העליון, לקראת הבורא. בדברים האלה אנחנו לא מתעסקים. אני מצטער, כאן זה לא המקום לברר דברים כאלה.

שאלה: איך להבחין באופן אישי וקבוצתי בין תחושות רוחניות לפסיכולוגיות, כדי לוודא את הצמיחה הרוחנית, כדי שהקבוצה לא תיתקע בתרפיה פסיכולוגית.

השאלה מובנת. רק אם אנחנו משתדלים לבצע פעולות לפי מה שאומרים לנו מקובלים, שמשתדלים להתחבר בינינו לפי אותם עשרים כללים עליהם כותבים לנו מקובלים, אלה שמובאים במאמרי רב"ש על החברה. אך ורק אם אנחנו מבצעים אותם לאורך זמן די ממושך, מתחילים להבין על מה מדובר ואיך אנחנו יכולים להתקדם דווקא לכיוון הרוחני ולא הגשמי. וכול פעם למרות שמתקדמים, למרות שבטוחים, אנחנו בכול זאת צריכים לבדוק את עצמנו ויש לנו בדרך, בכול צעד ושעל, עוד בדיקה ועוד בדיקה.

לכן, אין כאן משהו שייתן לך ביטחון לכול אורך הדרך, כך שאת כבר נמצאת על איזה כביש כמו שאנחנו נוסעים בכבישים, אלא כאן כל פעם יש לפנייך הצטלבות של הרבה כבישים, ואת צריכה כל פעם לבחור מה הוא הכיוון הנכון לבורא. זה לפי הכלל אדם, עשירייה, קבוצה נכונה ובורא. למה את הבורא אנחנו לא רואים? אנחנו נראה אותו בתוך הקבוצה שמתקשרת, בתוך העשירייה שמתקשרת נכון.

שאלה: דיברנו עכשיו בסדנה על זה שחייבים להפיץ את רעיון הביטחון לאנשים המובילים ובכלל לאנשים, ואנחנו רוב הזמן בעצמנו לא מבינים מה זה ביטחון, איך משיגים אותו וגם איך להסביר אותו. איזו המלצה אתה יכול לתת?

להיכנס לקבוצה הנכונה ולהתכלל שם בצורה נכונה.

תלמידה: ומה כלפי ההפצה?

כלפי כל דבר. את שואלת על ביטחון.

תלמידה: להפיץ את מה שדיברנו בסדנה. איך מסבירים את זה, אם אנחנו בעצמנו לא יודעים?

מי אמר לך להפיץ את זה?

תלמידה: עכשיו בסדנה דיברנו על זה.

קריין: אתה שאלת איך אנחנו נסביר למנהיגים ולממשלות ובכלל לכול העם על הביטחון.

זה משהו אחר, אבל זה לא מה שאנחנו לומדים כאן. כאן אנחנו לומדים מה שבינינו, איך אנחנו צריכים להתקדם להרגשת הביטחון בייצוב הביטחון בתוך הקבוצה ומתוך זה להביא את הדרך הזאת וההבנה הזאת למנהיגים או לכלל, לעולם, לעם הפשוט, את זה צריכים ללמוד.

תלמידה: איך לומדים את זה?

קודם כל אנחנו צריכים ליישם את זה בינינו.

שאלה: מה זה שנאה לעצמך, האם אני שונא את עצמי בגלל האגו שלי?

אני לא שונא את עצמי, אני שונא בי תכונות שהן מפריעות לי להגיע לבורא. והשנאה הזאת, זה לא שאני רוצה להרוג אותם, שאני רוצה להעלים אותם מהעולם, אלא אני רוצה לתקן אותם, ודווקא על ידי זה שאני מתקן אותם, אני מתקרב לבורא. כל היצר הרע שניתן לנו, הוא ניתן כדי שעל ידו, יחד עימו בצורה הנכונה בעבודה עימו, אנחנו נתקרב לבורא. אז אין לי מה לשנוא אותם בצורה שאני רוצה לאבד אותם, אלא ההיפך אני צריך לייצב אותם בצורה שבהם אני אקבל גילוי הבורא.

שאלה: הייתה לנו משימה לכתוב ברכה לכל אחד מהחברים, הקראנו שמות ואני כתבתי ברכה ולא קיבלתי בחזרה. איך מאחורי זה אני מרגישה שהבורא עומד, איך אני מרגישה הביטחון?

במקרה שלך הוא רוצה שאת תהיי יותר קרובה אליו. את רואה, את לא קיבלת ברכה מהחברות ויש לך עכשיו איזה תסכול שמקרב אותך לבורא. כנראה שזה מה שהוא רצה ולא הייתה לו ברירה אחרת. אם היית מקבלת ברכות, ליטופים מחברות, בטח לא היית חושבת עליו, אז יש לך איזה פיצוי קטן, בורא במקום החברות.

שאלה: עד כמה חשובה אהבת החברים להשגת הביטחון הרוחני ואיך אנחנו יכולים לשמור על זה?

אהבת החברים זה נקרא, חיבור בינינו. מה זו אהבה? זה דבר פשוט. זה אתה וזה אני, (ראו שרטוט) אהבה זה נקרא שאני פועל כדי למלא אותך ואתה פועל כדי למלא אותי ואי אפשר אחרת. אני כמוך לא יכול לפנות לבורא, לא אתה ולא אני יכולים לפנות לבורא בצורה ישירה, כי זו פנייה אגואיסטית. אך ורק אם אני פונה מהחיסרון שלך ואתה פונה מהחיסרון שלי.

אז אני מגיע אליך, תופס את החיסרון שלך ופונה איתו לבורא ומבקש ממנו מילוי, ואז עם המילוי הזה, אני בחזרה מחזיר לך אותו ואז אני בדרך מתמלא. תפסתי ממך חיסרון ועכשיו אני ממלא את החיסרון הזה במילוי. אותו דבר אתה עושה, ואז יוצא שיש כאן אני ואתה ויש כאן אתה ואני ואז זה נקרא שמרוויחים כפול, פי שניים, וכך מתחברים. אי אפשר לפנות לבורא לבד, זה החוק הראשון, שהפנייה הזאת היא פנייה שגויה, שקרית, לא אמיתית, לא מקבלים אף פעם שום תגובה. ורק בתנאי, שאנחנו פונים בצורה כזאת, כך אנחנו פונים לבורא, וממנו בחזרה ממלאים אחד את השני.

שרטוט

שאלה: בנוגע לנושא הביטחון. למה אני פוחדת מהאגו שלי יותר משאני פוחדת מהבורא?

כי את לא מרגישה את הבורא, אבל את האגו שלך את מרגישה. את יודעת, יש לי סכרת, אסור לי לאכול סוכר ואני עומד ומסתכל על משהו מתוק. אני חושב שהרבה אנשים מבינים אותי, רוצה מאוד ולא יכול. אני מפחד מהאגו שלי כן, כך בכל מיני דברים אחרים.

הבורא, אני מזמין אותו לפעמים, אם אני צריך. לפעמים אני כביכול מסתיר אותו, שולח אותו, עם הבורא אני יכול לשחק, אבל עם האגו שלי אני לא יכול לשחק. הוא נמצא בי תמיד, הוא קרוב. כל העבודה שלנו להביא את הבורא עד כדי כך, שלפחות יעמוד מול האגו שלי ואני באמצע. שאני אהיה בעל הבחירה, או שאני יכול להשליט את הבורא על האגו שלי, אז אני כבר אהיה בעל המדרגה. ככה זה, לכן בינתיים אין.

מה אנו יכולים לעשות? אם אני נכלל בקבוצה, אם אני כל הזמן משתדל להיות קשור לקבוצה, יש לי אפשרות להתגבר על האגו שלי. והבורא אז בצורה כזאת, במידה שאני מתקשר לקבוצה, מתחיל להתגלות יותר ויותר. ואז אנחנו מתחילים לעשות פחות חשבונות עם האגו, יותר חשבונות עם הקבוצה ועם הבורא. הכול תלוי בתרגילים, אז תעשו תרגילים לקרב את הבורא ודרך הקבוצה, ואז יהיה לך חשבון נכון. את תהיי בעלת הבחירה, שבאמצע בנקודה האמצעית, שם יהיה מקום הבחירה, ויהיה למעלה ולמטה, למטה זה האגו שלך ולמעלה הקבוצה והבורא, כך צריכים לחלק את הרצון הכללי שלנו. אנחנו עוד נעבוד על זה, נדבר על זה.

קריין: איך אתה מסכם את השיעור שעברנו עכשיו יחד?

הביטחון זה העיקר, כי הוא קשור לרצון. הרצון הולך אחרי הביטחון ולְמה שקשור רצון וביטחון, שם אנחנו נמצאים. אבל בזה יש לנו בחירה החופשית, איך אנחנו על ידי הקבוצה, יכולים לתלות את עצמנו בבורא, או שאנחנו ללא הקבוצה, בטוח שאנחנו תלויים באגו שלנו. ולכן השאלה על הביטחון, היא שאלה העקרונית. בואו, אנחנו עד כדי כך נחבר את עצמנו בעשירייה, שנהיה תלויים בכוח העליון והוא ינהל אותנו ואז אנחנו אף פעם לא נתעה. זה בעצם השיעור, שהאור העליון ישפיע עלינו, יתקרב אלינו וייתן לנו הרגשת הביטחון כי אנחנו רואים את כל העולם, רואים את כל העולמות, רואים איך משפיעים עלינו כל הכוחות הטבע, ואנחנו באמצע יכולים לסדר אותם ולהיות בעלי הפעולה, כי אנחנו נהיה קרובים לבורא.

קריין: ועכשיו יש לנו מתנה מיוחדת מהפרויקט של החיים שלנו, הארכיון. בואו נצפה.

שאלה: איך מפעולה חיצונית כביכול של אדם שנתן מאמץ והשקעה ואפילו בכסף, הוא יכול להשיג השתוות צורה עם הבורא, עם תכונת ההשפעה?

קודם כל הארכיון כולו בא ממני. למה אני מתגאה בזה? כי אני מאוד רציתי להקים מאגר של כל חכמת הקבלה, שהיא תהיה מוכנה, מזומנת לכולם, לכל האיש בעולם. אנחנו עוד נרחיב [במספר] השפות, וודאי, אבל כל מה שעברנו, כל מה שלמדנו, כל הספרות, כל דבר שאנחנו צריכים כדי להתקדם, לדעת על העולם ועל התיקון שלו, נמצא שם.

אני בכלל לא רוצה לקרוא לזה ארכיון. ארכיון זה משהו שנמצא באיזה מקום, שסוגרים אותו ולא נוגעים בו. זה מאגר מידע מאוד מאוד מעשי, מאוד חשוב. אנחנו רואים עד כמה שנכנסים ומשתמשים בו. לכן אני מאוד שמח על זה שאנחנו גמרנו לסדר, להכניס את כל המידע ואין משהו בעולם מחכמת הקבלה והוא חשוב, שלא נמצא שם.

שאלה: איך אדם שבעצם נותן את החלק שלו במאמץ, ויש הרבה אנשים שהתנדבו, יש המון אנשים שתרמו כסף, איך במאמץ החיצוני הזה שאני עושה כביכול, אני יכול להתחבר לדבר הזה שנקרא, תכונה של השפעה, השתוות צורה עם הבורא?

קודם כל, אנחנו מבינים שתיקון הוא תיקון של כל הכלי. זאת אומרת, של כל באי עולם, שהם צריכים לבוא ומאגר המידע הזה, הוא מוכן לזה. ואנחנו עוד צריכים יותר ויותר לשכלל אותו, יותר להרחיב אותו, להביא אותו ליתר השפות, ליתר הצורות הנוחות. אתם יודעים שהאינטרנט כל הזמן משתנה ואנחנו בהתאם לזה, צריכים גם לעשות שדרוג כל פעם יותר ויותר.

זה דורש הרבה כוחות, הרבה אנשים. אין לנו ברירה, יש לנו אנשים שעובדים על משכורת ואני בדרך כלל לא מבקש תרומות ולא מבקש עזרה, אבל זה באמת החלק החשוב ביותר בהפצה שלנו, כי בלעדיו אין לנו מה להפיץ. בסופו של דבר, כמה שנכתוב כל מיני מאמרים, האנשים צריכים להיכנס וללמוד בצורה רצינית את מה שקורה שם. ולכן אנחנו חייבים להרחיב אותו עוד, אנחנו צריכים לסדר אותו יותר ולעשות שם עוד כל מיני שכלולים.

ולכן זו עבודה שלא פוסקת. זה לא שעשינו ארכיון סגרנו אותו ולא נכנסים. זה ההיפך, כל הזמן אנחנו חיים וממש שואבים ממנו יותר ויותר מידע כל פעם. אנחנו גם רואים שהיום משתמשים בזה יותר ויותר ובזה אני מאוד שמח. חוץ מזה, אנחנו בנינו כאלו מאגרי מידע בכמה מקומות בעולם, שלא נהיה תלויים רק בישראל, אלא חס ושלום אם משהו קורה, אז יש לנו בכל היבשות, אותו ארכיון כמו שיש לנו ולא חשוב מה שיקרה, תמיד יהיה לנו המידע שלנו מזומן לכל מי שירצה בעולם.

(סוף השיעור)