שיעור בוקר 17.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 454, מאמר "שפחה כי תירש גבירתה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם" בעמוד 454 את המאמר "שפחה כי תירש גבירתה".

אנחנו כביכול חוזרים לכל המאמרים שסך הכול יש לנו מבעל הסולם, בסך הכול יש יותר מרב"ש, אבל צריכים לראות בהם חדש ממה שקודם היה, שעוברים אחרי כמה מאמרים, סופגים מהם משהו, אז אנחנו כבר לומדים כל מאמר ומאמר שחוזרים עליו בצורה אחרת. שימו לב עד כמה ש"ויהיו בעיניך כחדשים", זה הרווח הגדול, שכל מה שלומדים שיהיה בעינינו באמת כחדש, זה סימן שאנחנו מתקדמים. בעצמם הם דברים ישנים "ואכלת ישן נושן", אבל שכל פעם יהיה לך טעם כחדש.

שפחה כי תירש גבירתה

"דבר זה צריך הסבר גדול. וכדי שיהיה מובן לכל, אבחר לפרש הענין על פי המתגלה לנו מסיבה זו ונמשך אלינו כאן בהנהגת העולם הזה."

פנימיות וחיצוניות

"והענין הוא, כי שורשים העליונים ממשיכים כחם בהשתלשלות עד לגילוי בענפיהם בעוה"ז, כמ"ש בביאור ענף ושורש. והנה העולמות בכללם נבחנים לפנימיות וחיצוניות, בדומה למשא כבד, שאין בכחו של מי להגביה ולטלטל אותה ממקום למקום, אז מטכסים עצה לחלק את המשא לחלקים קטנים, ואז מעבירים אותו בזה אחר זה.

כן בענין שלנו, להיות תכלית הבריאה הוא נפלא עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל, כמו נפשו של אדם, אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת, ע"ד שאמרו ז"ל על הפסוק, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפרשו, שהמלאכים עליונים ישאלו לישראל, מה פעל אל?"

התפתחות ישראל (פנימיות) - בזה אחר זה

"והנה כל ההפלגה הזאת תגיע אלינו רק על דרך ההתפתחות בזה אחר זה, בדומה להמשל הנ"ל, אשר גם המשא היותר כבד, האפשרות להגביה אותו, אם נחלקו לחלקים ולהגביה החלקים בזה אחר זה. ולאו דוקא התכלית הכללי מגיע אלינו כן, אלא אפילו התכלית הגופני, שהוא רק ענין מכין את התכלית הכללי, היא ג"כ באה אלינו בהתפתחות דרגתי לאטו.

ולפיכך נתחלקו העולמות לפנימיות החיצוניות, שכל עולם ועולם יש בו הארות, המוכשרים לפעול בהתפתחות איטית, והם קראים פנימית העולם".

זאת אומרת, כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה בהשתלשלות מלמעלה למטה, כבר מוכנה לנו הדרך, כשאנחנו מגלים את עצמנו שאנחנו נמצאים מטה בסולם ואיך אנחנו מסוגלים לעלות למעלה. הכול מוגדר, הכול נעשה או "בעיתו" שזו העלייה לפי התהליך המוגדר מראש, גם בזמן גם במקומות, זאת אומרת בתחנות האלה ממדרגה למדרגה או ש"באחישנה", שאנחנו יכולים לזרז את העלייה שלנו, שאז האופי של העלייה הוא אחר בהתאם להשתתפות שלנו.

אבל בסך הכול המצבים הם מוגדרים מראש, אלא כשאנחנו מגיעים אליהם אנחנו יכולים להגיע אך ורק לפי הרצון, לפי הבקשה, לפי ההשקעה שלנו בהם. מה שאין כן אם זה "בעיתו", אז אנחנו עומדים לפני כל מדרגה ומדרגה עד שהתנאים הקודמים מחייבים אותנו להשתנות, ולכן זה תלוי כבר בזמן ואין לנו כאן זירוז הזמן אלא דווקא ההפך, יש לנו הגברת הרצון.

שאלה: לא ברור מה הקשר בין פנימיות וחיצוניות העולמות להתפתחות הדרגתית.

אתה צודק, פנימיות העולמות זה מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה שזה האור העליון המלובש בתוך הכלים. חיצוניות העולמות אלו אותם המאמצים שאנחנו צריכים לעשות כדי לזכות לפנימיות ולעלות. אנחנו תמיד נמצאים בחיצוניות כדי להשיג את הפנימיות, על ידי היגיעה שלנו אנחנו כך נמצאים בכל מדרגה ומדרגה מגיעים מחיצוניות לפנימיות, חיצוניות אלה אותם התנאים שניתנו לנו, שעליהם אנחנו צריכים לגלות את עוצמת היגיעה שלנו, רצון, מוכנות ואז אנחנו זוכים לפנימיות, אבל גם חיצוניות וגם פנימיות, שייכות לכל מדרגה ומדרגה ואנחנו כך צריכים לפסוע או שתגיד שזה שמאל וימין או שמאל, ימין וקו אמצעי, אבל שלבי השגת המדרגה הם כאלו מחיצוניות לפנימיות. "כל ישראל" בהתחלה נקרא שנמצא בחזקת "אומות העולם" שזה חיצוניות העולמות, ועד שמגיעים להבנה שצריכים להיות בעל מנת להשפיע ואיך זה על מנת להשפיע דרך החיבור ביניהם, על ידי שמירת הערבות וכן הלאה, אז מגיעים לפנימיות, מקבלים תנאים ומבצעים אותם ואז כך עושים בכל מדרגה ומדרגה, שמאל, ימין, בכל מדרגה יש לך גם שמאל וגם ימין.

התפתחות אומות העולם (חיצוניות) - בבת אחת

"ולעומתו יש הארות, המסוגלים לפעול רק בבת אחת. וע"כ כשמופיעים כאן בענפיהם שבעולם הזה ונתנים להם שליטה, אז לא לבד שאינם מתקנים, אלא המה גם מקלקלים.

וענין זה מכונה בדחז"ל בהשם פגה, עד"ש ז"ל בעצה"ד באדה"ר, שאכלו פגה."

לפני שהכין אותו למאכל, זאת אומרת שלא היה עדיין לבוש בצמצום, מסך, אור חוזר, בדיקה, בלי ראש שקיבל את האורות האלה בתוך הרצון המגולה, ללא לאבד אותו בעל מנת להשפיע בראש הפרצוף.

"כלומר, שהוא באמת מאכל תאוה ונעים עד אין קץ, וגם עתידה לענג את האדם, אלא לעתיד ולא עתה, להיותו בדרך הגידול וההתפתחות. וע"כ דימו זה לפרי בטרם בישולו, כי גם התאינה, שהיא הפרי היותר מתוקה ונעימה, מ"מ אם יבא מי לאוכלה בטרם בישולה, יקלקל קיבתו וימות.

אכן יש לשאול, מי הוא הממשיך פעולה זו בעולם, כי נודע שאין פעולה בעולמנו, שתבוא בלי הכאה משורש העליון. ותדע, שזהו הנקרא אצלנו "שליטת חיצוניות", אשר הוכן בסו"ה: "זה לעומת זה עשה אלקים", שיש בו כח דוחף ומזרז אל גילוי הנהגה הפנימיות, עד"ש ז"ל: "הנני מעמיד להם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב".

או דרך הטוב או דרך הרע, ברור לנו שזה אך ורק כדי אם לא מספיק לנו, אם אנחנו לא מסוגלים למצוא בינינו, על ידי המאור המחזיר למוטב שיצייר לנו את כל הרע במצבינו וכל הטוב שיכול להיות בעל מנת להשפיע שאנחנו לא מסוגלים כל אחד ואחד להשיג, אז אם אנחנו מסוגלים לייצב לעצמנו, לייצר לעצמנו, להציב לעצמנו כאלה צורות, תמונות, הוכחות, שכנוע שאנחנו חייבים להיות יחד, שאנחנו חייבים להתקדם לחיבור בינינו וגם כן עם הבורא, ואת זה לעשות למעלה מהטבע שלנו בכל צעד ושעל.

אם אנחנו לא מסוגלים אז נזכה לאותה המטרה ודאי, אבל כבר על ידי ייסורים. למיניהם, כללים, פרטיים, אבל המטרה חייבת להתממש, מפני שהיא אז מתממשת לפי הזמן אז אנחנו בכל מקום, בכל מצב צריכים להשתדל לזרז את ההתפתחות שלנו. לא חשוב באיזה מצב אנחנו נמצאים, יכול להיות במדרגות כבר גבוהות, רוחניות, גם שם אנחנו ראינו את זה בהיסטוריה שהיינו כבר במצבים גדולים, טובים והמושג "בעיתו" פעל עלינו והשפיל אותנו.

שאלה: למה הוא אומר על האורות האלה שלא רק שלא מתקנים אלא מקלקלים. זה רק בתפיסה שלנו הכוונה?

הכול בתפיסה שלנו, הכול כלפי האדם. ללא ספק שאין לך רע בכלל שמגיע באיזושהי צורה אלינו. רק אם אנחנו לא מוכנים, אז כך אנחנו מרגישים. זה סך הכול, ומלמעלה לא יצא לך שום רע, אלא שאתה מוכן או שלא מוכן לפי הזמן. אם היית צריך לקבל כבר את הדבר הזה ולקבל אותו כטוב ואתה לא מוכן, אז אתה מקבל אותו כרע.

תלמיד: בעל הסולם אומר שזה "בבת אחת" על האורות האלה, זה מאותה הסיבה?

כן אבל יותר טוב כך להבין את זה, בפשטות. מוכנים, נרגיש את זה כטוב. לא מוכנים, נרגיש את זה כרע. אבל האור זה אותו האור, הכלי מוכן או לא מוכן זה ההבדל. אין כאן כל כך במה לסובב את הדברים.

שאלה: מה זה "מוכנים"?

מוכנים זה שאנחנו מחוברים מספיק בינינו, כדי להיות אחד כמו האור האחד. האור מגיע אלינו דרך סינונים כאלה, דרך מדרגות, והוא נגיד לא אחד כמו באין סוף, אלא נגיד אחד ב-20%, 30%, ואנחנו צריכים בעשרים או ב-30% האלה להיות מאוחדים, ואז אנחנו מקבלים אותו "חד מקבל חד". בהשתוות הצורה, בדבקות, בהשגה, בגילוי, בכל טוב. לעת עתה לפי המדרגה שלנו, ומתחילים שוב, ברגע הבא גודל בנו רצון לקבל, האור מסתלק ואנחנו צריכים להבין שזה הוכן לנו כהזדמנות שוב להתחבר, שוב להשיג את האיחוד שלנו בצורה, במדרגה עוד יותר גבוהה ואז האור מגיע כבר כשהוא מופיע בגילוי לא של 20% אלא 50% נגיד ואז אנחנו צריכים ב-50% האלה להיות מסודרים כאחד. הכול כלפי המושג "אחד", וכך אנחנו מתקדמים, כל פעם אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לאור שמופיע כל פעם במדרגות יותר ויותר גבוהות. "גבוהות" הכוונה היא שבאור מופיע האיחוד, שורש האור בצורה יותר ויותר מגולה, ואם אנחנו לא מוכנים זו בעיה גדולה, אנחנו מרגישים את זה בצורה מאוד נוראית, ממש נוראית, כאילו גילוי הבורא הופך לנו כגילוי מלאך המוות.

תלמיד: כלומר מגיע מצב חיצוני, או שאני רואה את זה כשמאל, ואם אנחנו לא מאוחדים אז מה קורה?

כל המצבים שמגיעים אלינו אנחנו צריכים להבין שאלה מצבים של פירוד. זה לא חשוב באיזה מדרגה, באיזה אופן, אלה מצבי הפירוד. שבירת האדם הראשון. זה או בקבוצה, או במפלגות שאתה רואה אותם בעם ישראל כולו או בכל העולם כולו, או בדומם, צומח, חי, חוץ מהמדבר, הכול זה פירוד שמתגלה יותר, בדיוק יותר ואתה צריך להפעיל את הכוחות שלך כנגד זה. עכשיו אתה לא הולך לתקן את החברה אנושית, אין לך לזה שום יכולת, אלא בתיקון שלנו הפנימי, אנחנו כפנימיים בכל המערכת הזאת, יכולים לגרום תיקון לכולם.

צריכים להזדרז כי החשבון בינתיים לא כל כך איתנו. אם נתקדם יותר אנחנו נרגיש עד כמה החשבון הוא איתנו ותלוי בנו ושאנחנו נמצאים דווקא במרכז והלחץ יהיה עלינו יותר ויותר מרוכז. אבל יחד עם זה, זה יהיה בתנאי שאנחנו נקבל יותר כוחות גם כן, הזדמנויות לחיבור.

פנימיות המה עם ישראל

"ואחר שבארנו השרשים העליונים נבאר את הענפים שבעוה"ז. ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל, שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי. ויש בהם אותה ההכנה, שיכולים להתפתח ולגדול, עד שיגיעו גם יניעו את האומות להגיע אל התכלית הכללי."

זאת אומרת שאנחנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי להתחבר ולהיות ביתר הזדהות עם האין עוד מלבדו, וגם כן אנחנו צריכים להניע את אומות העולם כדי שהם גם כן במשהו בחיצוניות יגיעו לזה. איך אנחנו עושים את זה עם אומות העולם? האמת שאין לנו שום צורך להגיע אליהם ולשכנע אותם, את העבודה צריכים לעשות, אבל זה בעיקר על ידי המאמץ שלנו.

כשיותר נתקדם אנחנו לא נרגיש שאנחנו צריכים לפנות לאומות העולם, להסביר להם את זה בהפצה שלנו, גם כן צריכה להיות בצורה חיצונה אבל מאוד עממית, מזערית כזאת, מה שאין כן, בעבודה שלנו הפנימית אנחנו צריכים לגרום לזה שהם ירגישו שעליהם לנוע לכיוון החיבור גם כן.

חיצוניות המה אומות העולם

"והענף הנמשך מחיצוניות הם שאר האומות, שלא הוכנו בהם אותם הסגולות, שיהיו ראויים לקבל את דרכי התפתחות התכלית בזה אחר זה, אלא שמוכשרים לקבל את התיקון בבת אחת בכל מלואו, ע"ד שורשם העליון. ולפיכך בשעה שמקבלים שליטה משורשם, המה מחריבים את הסגולות שבבני ישראל וגורמים יסורים בעולם."

או שאנחנו מספיקים לגרום הבנה וכיוון הנכון לחיבור לכולם, לעם ישראל, לאומות העולם או שזה מתגבר בצורה הפוכה אחרת, זה הכול תלוי במאמץ שלנו, אין משהו שתלוי במישהו חוץ מאיתנו, ולכן צריכים לראות בכל המצבים החיצוניים שנעשו גם בעם ישראל הגשמי, גם באומות העולם שזה הכול לטובה או לרעה לקראת התיקון, מטרת התיקון או לא אך ורק בהתאם למאמצים שלנו. נעשה מאמצים טובים הכול יסתדר לפי הכיוון הנכון בשורה אחת, כולם מכוונים למטרה אחת. לא נצליח חס ושלום אז יהיה ההיפך, במידה שלא מצליחים.

אנחנו צריכים יותר ויותר להבין שאנחנו, לא כל אחד ואחד, אלא אנחנו במאמץ שלנו בחיבור שלנו יכולים באמת לגרום לכל העולם שינוי בהתקדמות, שינוי צורה, שינוי בהליכה בכל מצב ומצב שמתגלה מהיום למחר, את זה אנחנו קובעים מצד אחד. מצד שני כשבאות אלינו כל מיני הכבדות הלב, הכבדות במצבים למיניהם, אנחנו צריכים להבין שזה הכול כדי שאנחנו עוד יותר ועוד יותר, נברר את צורת המאמצים שלנו שצריכים לתת לחיבור יתר, כל פעם יותר ויותר, ולכן אנחנו נמצאים כאן בעבודה צמודה עם הכוח עליון, שכמה שנותן בכל רגע אנחנו מרגישים, מבינים ומבצעים חיבור בזה שיכולים לבצע ויותר נכון לבקש, לבקש את החיבור כמה שיותר, אבל כל הכבדות הלב שיש על כל אחד בצורה פרטית להבין שזה לא פרטי אלא הכול תלוי בחיבור בינינו בלבד. הבורא מתכוון לנקודת החיבור בינינו ורק משם אנחנו יכולים להבין מה הוא רוצה מאיתנו ואיך אנחנו צריכים נכון להגיב.

שאלה: מה זה נקרא להצליח במאמץ משותף?

קודם כל "אין עוד מלבדו", זה בא ממנו והוא אחד ואנחנו צריכים להיות אחד כנגדו. כנגדו. ואחר כך להבין איך אנחנו צריכים להיות בעדו, זאת אומרת בדבקות בו. ועד כמה שאנחנו נאתר את הדברים האלה, עד כמה שאנחנו נראה את כל היוצרות לזה ונחבר אותם ונתחבר על ידם יותר ויותר עם כל הפרטים שהוא מגלה לנו, שהפרטים האלה כאילו מרחיקים אותנו, במיוחד שאנחנו רואים עד כמה החברה שלנו מרגע לרגע מתפוררת ואנחנו נרגיש את זה יותר ויותר.

אתה מבין אותי? אם כן אז כבר טוב, זה כבר הכרת הרע. ואז אנחנו נדע מה לעשות, איך אנחנו מתקשרים זה לזה יותר ויותר. ובמידה שנתחיל בחיבור אנחנו נתחיל לראות את הדברים האלה. כשהולכים זה לקראת זה הכול בסדר מאיר, לא הולכים, נעשה יותר רע. בהתחלה כמו עם הילדים, משחק כזה, אתה ילד טוב עשית יפה וטוב. אחר כך זה יהיה בצורה אחרת. אחר כך למרות שאנחנו עושים מעשים טובים אנחנו לא מרגישים שנעשה טוב אלא נעשה אולי אפילו יותר גרוע. הבורא כבר מזמין אותנו שאנחנו נעבוד דרך הבינה, דרך האמונה למעלה מהדעת ואז אנחנו נצטרך להתגבר על זה. אבל בהתחלה עובדים בצורה נכונה, זאת אומרת בצורה ישירה כמו עם ילדים, ללא לעלות למעלה מהמסך, אבל יחד, כי בלי יחד אפילו בצורה ישירה ללא למעלה מהדעת לא נוכל להתקדם.

תלמיד: איך אפשר להרגיש יחד? גם כשיש מאמץ משותף יש הרגשה שכל אחד פועל לפעמים לבד בתוך המאמץ המשותף.

אז אתה פועל בתוך התא שלך, לבורא אין לך שום קשר. פשוט מאוד, צריכים להבין, לבורא אין שום קשר, תעשה משהו, אז אתה חי בפני עצמך. אין קשר, זאת אומרת, יש קשר לא עם הבורא אלא כוחות דפרודא יכוונו אותך על ידי השפעה שלילית לכיוון החיבור אבל לא בצורה אחרת. הבורא זה רק בנקודת החיבור המשותף.

תלמיד: איך בפעולה משותפת להרגיש את היחד הזה, שעושים את זה יחד, שיש השתוות הצורה?

מתוך הפעולה המשותפת, מתוך המאמצים שלנו אנחנו מתחילים להרגיש. אם אנחנו נמשכים לזה, מתפללים על זה, צועקים, רוצים שהעיקר להגיע לאיחוד, זה קורה. ואז באיחוד שאנחנו מגיעים, שאנחנו מבקשים אותו, באיחוד אנחנו מתחילים לגלות את טיב האיחוד עד כמה אנחנו בנקודת האיחוד בעדו, נגדו, לא חשוב, אבל זה כבר חיבור. אפילו שיהיה חיבור לא טוב ונגדו אנחנו נרגיש שזה החיבור, וזה מה שהוא מכבד מאוד. מלמעלה מכבדים את החיבור אפילו שהוא לא יפה.

שאלה: אנחנו יודעים שכדי להשפיע על העולם ישראל צריכה להגיע לאיזו מסה קריטית מסוימת. המצב הוא, מה אנחנו למעשה מטיפים לעולם?

איחוד.

תלמיד: אבל אנחנו רוצים להוציא מהם את אלה ששייכים לישראל.

אנחנו לא רוצים שום דבר. אנחנו צריכים להפעיל את עצמנו לאיחוד והאיחוד הזה ישפיע על אומות העולם ועל ידם, על ידי האיחוד הזה הם ירגישו, כל אחד עד כמה הוא בעד או נגד האיחוד. ויהיו ביניהם כאלה שימשכו אלינו, זה נקרא "צדיקי אומות העולם" ועוד כאלה אוהדים. הם יתחילו להתקרב רק על ידי זה שאנחנו מקרינים את האיחוד להם.

תלמיד: אבל בתוך אומות העולם יש גם עוד שבטי ישראל שמפוזרים בתוכם.

אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מזה שאתה מגיע לאיחוד ורוצה שהאיחוד הזה ישפיע על כולם.

תלמיד: בלי לברר אותם, באופן כללי?

במה אתה תברר, מי אתה?

תלמיד: אז אנחנו לא מצפים שאלה שיש להם נקודה שבלב ישלימו את המסה הקריטית שלנו?

איך אתה תברר את הנקודות שבלב, על ידי מה, מה יש לך ביד? רק על ידי כוח האיחוד שאתה עושה, שאתה מבצע במקום שלך, בקבוצה שלך, על ידי זה אתה מקרין לכל האנושות, לכל הנשמות, אתה מקרין שיש לך איחוד. ואז הכוח הזה עושה ברור ואלו שנמצאים קרוב ליעוד שלך, לאותו האיחוד, מתחילים לנוע אליך. אתה לא עושה פיזית שום דבר. אנחנו אומרים שצריכים בכל זאת לשפוך לעולם כל מיני צורות השפעה חיצונה, מאמרים, כל מיני קליפים אבל זה הכול דבר חיצון מאוד. העיקר זו הפעולה הפנימית שמתפשטת בצורה תת קרקעית בכולם, בכל הנשמות. פתאום יש במערכת אדם הראשון, חוץ מהבורא, עוד מרכז השפעת כוח הבורא אל הנבראים. המרכז הזה מתחיל להאיר ומיום ליום הוא מקרין יותר ויותר את כוח האיחוד ועושה מה שהבורא לא מסוגל לעשות, כי הוא מקרין את כוח האיחוד בכלי שזה כבר הכלי של הנבראים.

שאלה: מה גורם לאדם להשתוקק בערגה אין סופית ל"הוא ושמו אחד"?

הנקודה שבלב וסביבה.

תלמיד: מי אנחנו, המתקנים או המקלקלים?

זה תלוי בעבודה שלנו אך ורק.

שאלה: חזרת מספר פעמים על זה שעיקר ההשפעה שלנו על העולם היא דרך הצינורות הפנימיים.

כן. כי אנחנו יותר ויותר מתקרבים למצב שאנחנו יכולים לממש את זה. לכן אני מדבר על זה. קודם דברנו על כמה מאמרים אנחנו מפזרים, כמה קליפים וכן הלאה. האמת, זה לא יועיל, זה ככה בינתיים גם כדי שאנחנו נתעסק בזה. אבל העיקר זו הפעולה שלנו בחיבור בינינו, היא קובעת את הכול, השינוי הוא משם.

תלמיד: איך אפשר להתחיל להרגיש שהעבודה שלנו בחיבור ממש שולחת כאלה פולסים?

אתה לא תרגיש את זה. אמנם כן אתה יכול להרגיש בצורה חיצונה קצת, אבל תבינו רק שהדברים האלה צריכים להיות יותר באמונה למעלה מהדעת. ואנחנו צריכים להאמין באמונת חכמים שמה שהם אומרים, ככה זה מתקיים. ואנחנו נמצאים בטבע הנסתר ואנחנו צריכים לפעול לפי החוקים הנסתרים, נסתרים מאיתנו, אבל אנחנו יכולים להפעיל אותם.

תלמיד: זה צריך להתווסף לתפילה שלנו בזמן השיעור, למחשבה?

בכל דבר שאתה יכול. סך הכול אין לנו שום דבר חוץ מאיחוד, חוץ מאיחוד לא כלום. ולכן אנחנו צריכים לחשוב על השפעת האיחוד, עד כמה האיחוד מחויב גם לפי הצורה חיצונה שאנחנו רואים בעולם, גם לפי חובתנו כלפי כולם, כלפי אומות העולם, כלפי עם ישראל, כלפי השבטים שנמצאים אי שם וכן הלאה. הכול תלוי בחיבור בינינו.

תלמיד: מהצד השני של זה, הרבה אומרים שהיום אנחנו נמצאים לקראת הדור האחרון, בדור של התיקון הכללי. ההשפעה שלנו הפנימית על העולם בכל זאת צריכה, בסופו של דבר, להתממש בחומר? זאת אומרת, המקובלים צריכים להפוך להיות מחנכים של האנושות בפועל או שזה לאו דווקא כך.

בפועל זה דרך הנקודה הפנימית של החיבור בינינו. אנחנו צריכים להבין שהאור העליון לא יכול להתפשט לאנושות, או במידה שהם נמצאים בייסורים גדולים, ואז במידה קטנה מאוד הוא יכול להאיר להם ללא להתלבש בהם, כמקיף. אבל זו דרך ייסורים. או מפני שאנחנו כלולים מהאנושות, וגם שייכים לאנושות, אם אנחנו מתחברים, אז אנחנו הופכים להיות ממש למקור האור המתפשט בצורה נכונה, טובה לכלים שמתקן אותם וממלא אותם בעולם הזה.

לכן האחריות הזאת, החשיבות הזאת, אנחנו חייבים להרגיש את זה, להבין. ולא חשוב שאנחנו כאלה קטנים, נבזים. אנחנו נרגיש את עצמנו הרבה יותר פגועים. הרבה יותר. יותר ויותר ויותר, כי "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו." אנחנו נרגיש כמה שאדם מתקדם ברוחניות נעשה סמרטוט עוד יותר גדול וזה דווקא לא צריך לעצור אותנו, כל פעם להרגיש את החשיבות והייחודיות.

תלמיד: ככל שזה יקרה בצורה יותר פנימית יהיה לזה גם מימוש בצורה חיצונית, או שזה לא בהכרח?

ודאי שכן. איך? אני לא יכול להגיד. אבל בטוח שאנחנו נתחיל לקבל כל מיני גלים, החזר מהכלי הכללי.

תלמיד: וככל שאנחנו ניכנס לתהליך הפנימי, יכול להיות שאנחנו נראה סוג של אנטישמיות כלפינו בצורה ספציפית?

בטוח שיהיו כאן גלים חוזרים עם אינטרפרנציה, התאבכות, שהם מאיתנו ומהם וגם ייכנסו בכל מיני צורות. אני לא יכול לבטא אותם. אין לי מילים לזה. צריכים לחשוב על זה. אבל זה יבוא. אנחנו נלמד את זה ונרגיש את זה. ונרגיש גם את הצורה הזאת. כמו שעכשיו אנחנו מדברים, נגיד מאיפה האנטישמיות, למה היא, למה דווקא יהודים שונאים את היהדות, ועם ישראל ומדינת ישראל? למה מאומות העולם יש דווקא נטייה לזה וליהודים נגד זה? וכן הלאה. פה כבר מתחילה להיות איזו התאבכות, הגלים האלה מתחילים איכשהו להיכנס להתקשרות ביניהם. ויש בהם גרמוניקות (תדרים קטנים) בכמה דרגות. זו צורה מאוד מיוחדת. אין לי מילים לזה. זאת אומרת, ישנה הרגשה, אבל עדיין לא הגיעה לשכל שאפשר לברר ולהסביר. אז זה יפה. אתם תרגישו. העולם נעשה חי דווקא מזה.

תלמיד: למה זה עלה לי. כי לפני שבועיים היה איזה מטיף נוצרי שדיבר בצורה כזאת אנטישמית, והוא הזכיר מקובלים, זה הקבלה. פתאום זה עלה ככה לכותרות.

זה עובד.

שאלה: בעבודה שלנו בתוך התהליך הזה עם ההפצה לעולם, האם אנחנו צריכים לנתק את עצמנו מהתלות בשכר החיצוני שאנחנו רואים או דווקא לעבוד עם זה באיזו צורה?

אנחנו לא יכולים לנתק או לא לנתק. הכול תלוי במידת האיחוד שלנו. כמה שאנחנו מתאחדים אז אנחנו יותר ויותר מרגישים שאנחנו תלויים באחד. שאני תלוי באחד, בעיקרון אחד, במקור אחד. כל היתר נעלם משדה הראיה שלי. לא שם לב על זה. לא יכול לקבל אותם בחשבון. משייך הכול ל"אין עוד מלבדו". וככה זה עובד. זאת אומרת, הכול תלוי אך ורק באיחוד. אין יותר.

קריין: אנחנו בעמ' 454 למטה, טור ב' למטה, כותרת "עבד ושפחה".

עבד ושפחה

"והנה השורשים העליונים שנקראים "חיצוניות" ע"ד הנ"ל, נקראים בכללם בשם "שפחה" ו"עבד". והיינו להראות אשר אין ענינם ח"ו להזיק ולקלקל, כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות, כמו העבד ושפחה המשמשים לאדונם."

זאת אומרת, ודאי שגם כך וגם כך אנחנו נתקדם. או בדרך בעיתו או בדרך אחישנה בכל צעד ושעל. אז צריכים להשתדל בכל זאת שיהיה מרכיב באחישנה יותר ממשי. וזה תלוי בחיבור בינינו, ובהעלאה למעלה מהדעת. רק לברר את האיחוד. אנחנו קיימים רק לזה.

שליטת החיצוניות בזה שישראל לא דורשים עמקות בעבודתם

זאת אומרת, בזה שאנחנו לא רוצים לברר את האיחוד, את הבורא, את מטרת הבריאה במאמצים שלנו, לא מספיק נמצאים בקו ישראל אוריתא קודשא בריך הוא חד הוא, אז אנחנו בזה גורמים לעצמנו מכשולים, קושי, עצירה בדרך.

"ושליטת החיצוניות האמורה נקראת בשם "גלות ישראל לבין אומות העולם", שמביאים בזה להאומה הישראלית יסורים, בזיונות וחורבנות באופנים וגוונים מרובים. אמנם למען הקיצור נבאר רק המתגלה מתוך מבט הכללי, שהוא התכלית הכללי, שהוא בענין העבודה זרה ואמונות תפילות בסו"ה "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר, שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל. ואע"פ שאין איש ישראלי מוכשר לגמרי לקבל את הבליהם, מ"מ גורמים סוף סוף, שיקוץ וזוהמא עד לכפירה מגולה, עד שאומר כל אפין שוים ח"ו."

לא יודע מה יש כאן כל כך להוסיף.

שאלה: הנקודה הזאת שתיארת שלא מבררים מספיק את נקודת החיבור בינינו. מה עושים עם זה?

שמים לב. אין שום דבר חוץ מזה. רק על זה שמים לב, וכולם כולם רוצים שהנקודה הזאת היא תהיה העקרונית, הבולטת, וכל הזמן ממנה ואליה אנחנו מתחילים פעולה, מסיימים פעולה. במחשבה, בדיבור, במעשה. הכול רק לנקודה הזאת.

הנקודה הזאת היא כאילו אותו חשבון הבנק שם אנחנו רוצים להכניס את כל היגיעות שלנו, התוצאות מהיגיעות, הכול. איחוד זה נקודת הקשר שלנו בינינו ועם הבורא. אז מה יש כאן עוד להוסיף?

תלמיד: לכאורה זה ברור. אבל אנחנו עושים הרבה פעולות משותפות ביחד.

אנחנו עושים פעולות משותפות חיצוניות, גופניות, פעולות כאלה כמו שכולם עושים, כל הארגונים, וכל האנשים הבודדים. זה הכול מפני שאנחנו עדיין לא כל כך מסוגלים להיות במאמץ הפנימי לפרמט, לייצב את נקודת הקשר בינינו, ובינינו עם הבורא.

אבל ברגע שאנחנו נהיה יותר ויותר מרוכזים לזה, אנחנו נעזוב יותר ויותר פעולות חיצוניות בהפצה, בכתיבת מאמרים, קליפים למיניהם, יציאות החוצה. אלא דרך זה אנחנו יותר ויותר נשפיע. ואז, כאילו נראה בצורה חיצונה שהארגון נעשה יותר ויותר כאילו מופנם. נסגר. אבל בצורה הפנימית הוא יהיה יותר ויותר מועיל.

תלמיד: עכשיו שאנחנו נמצאים פה ביחד, אני מרגיש איך הדברים שלך ואיך האווירה פה מעוררת בי באמת השתוקקות להיות במקום הזה, בעבודה הזו. ואיך אנחנו משתמשים דווקא בכל הפעולות החיצוניות שמזדמנות לנו בשביל לעורר את זה. אני מרגיש לא מספיק מתעורר, וגם אם זה מתעורר, זה כאילו מרגיש לבד.

דברו על זה יותר. נקודת החיבור זו המטרה היחידה שלנו אותה אנחנו צריכים לייצב ובדיוק שלה, ביחוד שלה, במאה עשרים וחמש מדרגות כך להתקרב. אין יותר. הפעולה כלפיה אלה המצוות, והאיחוד, וחיבור, בניית הפרצוף המשותף. הכול שם.

סיבת גניזת הקבלה

"ומזה תבין ענין גניזת חכמת הנסתר מעיני החיצונים, גם מה שאמרו ז"ל: "אסור ללמד גוי תורה". ולכאורה יש סתירה לזה מתנא דבי אליהו, שאמר: "אפילו גוי, ואפילו עבד, ואפילו שפחה, שיושבים ועוסקים בתורה, שכינה עמהם". והאיך הורו ז"ל, שאסור ללמד גוי תורה"?

זו שאלה, באמת. איך זה יכול להיות? קודם כל, אם מטרת הבריאה היא לכולם, ולא חשוב עד כמה שהכלי מקולקל אחרי חטא עץ הדעת, אבל הוא היה בתוך האדם, בתוך המערכת, איך יכול להיות שהוא לא מתקן? יכול להיות שהוא לא יכול לתקן בעצמו, שאחרים מתקנים אותו, כי הוא נקרא "קטן", או באיזו צורה לא מסוגל למשוך את המאור המחזיר למוטב, אבל בכל זאת, הוא שייך לתיקונים.

לימוד תורה לגוי

"אכן הכוונה של תנא דבי אליהו הוא בגוי שנתגייר או עכ"פ שפירש את עצמו מעבודה זרה, דהיינו מאמונות התפילות. נגיד, אנחנו. עד שאני מאמין בכל מיני כוחות העולם שהם פועלים עלי חוץ מהבורא, ובהתאם לזה אני פועל, אז אני נקרא בזה "גוי". זאת אומרת, לא יהודי. לא מייחד את כל המקרים, את כל ההשפעות לכוח אחד ש"אין עוד מלבדו". אחרי שאני מייחד אותם לכוח אחד, ובהתאם לזה עובד, אז אני נקרא "יהודי".

יוצא לך שבמשך כל מדרגות העלייה יש בכל אחד ואחד חלק שנקרא "גוי" וחלק שנקרא "יהודי". מתעורר עוד רצון השבור ממערכת האדם הראשון, ואז האדם נופל מהאיחוד שלו שהשיג קודם ונקרא "גוי". מתחיל לעבוד על זה, להשיג את האיחוד, הופך להיות יהודי. ככה כל אחד ואחד בעולם. "והכונה של חז"ל, היינו במי שלא פורש מעבודה זרה, אלא רוצה לידע מתורת ישראל וחכמתו, כדי לקבל ממנו חיזוק וכח לע"ז שלהם."

זאת אומרת, אם אני נשאר ברצון לקבל שלא הולך לתקן אותו, אלא אני משתמש בכל מיני אמצעים כדי לחזק את הדעה שלי להישאר בצורה כזאת קשור לתורה ולבורא, אז אני ממש נמצא בחזקת "גוי". זאת אומרת שהרצון לקבל שלי אין לו קשר לכוחות דעל מנת להשפיע ואני הפוך מלהתקדם, מלהיות "יהודי", להיות מחובר. זאת אומרת, במי אנחנו צריכים להגיד שאנחנו רואים את זה, רק באלו אנשים שהם מבזים את חכמת הקבלה. שהם לא רוצים, אמנם שיש להם הזדמנות להשתמש בה, אז בכאלו אנשים אפשר להגיד שהם נמצאים בינתיים בחזקת "גוי".

ודאי שזה לא לפי הלידה הגשמית, אלא לפי היחס של האדם לתיקון ולמטרת התיקון, מטרת הבריאה, זו דבקות.

שאלה: איך אנחנו צריכים להתייחס לבעל הסולם, לקבל את האינפוזיה הפנימית? למשל, אתן דוגמה, קראנו "אם אנחנו מתערבבים בגוים זה גורם נזק גדול לישראל". אנחנו צריכים להתייחס לזה בצורה פנימית, אנחנו מתערבבים כביכול ברצונות לקבל יותר במשך היום וזה גורם נזק, או שלא נצא החוצה ונראה בזה משהו?

לא, אנחנו צריכים לתפקד בצורה נורמלית, כמו שזה צריך להיות בחיים שלנו בעולם הזה ולהבין שהכול מסודר מלמעלה, והבורא הוא מכניס אותנו לכל מיני חיבורים עם הרצון לקבל כללי ופרטי שלנו כדי שיהיה לנו דחף להיתקן. הכול תלוי עד כמה שאתה מכוון.

נותנים לך אפשרויות פנימיות וחיצוניות. פנימיות זה להיות קשור עם הקבוצה ועם נקודת החיבור היא אחד, שם אתה יכול לגלות את הקשר עם הבורא. נותנים לך הפרעות, נקרא כך, הפרעות חיצוניות, רצונות שעדיין לא תוקנו ממערכת אדם הראשון, שאתה צריך גם לקבל אותן ולמרות שאתה מקבל הפרעות מהן, להיות קשור עוד יותר לנקודה הפנימית. וכך הפרעות האלה הן דווקא עוזרות לך להיות קשור יותר ויותר לנקודה הפנימית, יותר ויותר פנימית.

תלמיד: אז זה הנתיב, אנחנו צריכים לקחת את המאמרים של בעל הסולם, לקבל את זה בצורה פנימית לתוך העבודה הפנימית ולא להסתכל מה קורה בחוץ.

לא. להסתכל בחוץ זה מגיע לנו רק כהפרעות חיצוניות, "עזר כנגדו". זה עזר, אבל נגדנו, שאנחנו צריכים להפוך אותו, להסתכל עליו רק בצורה כזאת. זה בכל דבר שאנחנו נתקלים, בזמן האחרון במיוחד.

קריין: ממשיכים בטור א' למטה.

"ואם תאמר, מאי אכפת לנו, אם הגוי הזה נעשה בסיבת תורתינו הקדושה יותר אדוק בע"ז שלו, אם לא יועיל מה יזיק"?

כן. זו עדיין שאלה, תמשיך.

בכיתו של רשב"י

"אכן על זה בכה רשב"י בטרם שביאר איזה סוד חשוב בחכמת הנסתר, כמ"ש: "בכי ר"ש, ווי אם אימא, ווי אם לא אימא. אם אימא, ידעון חייביא למפלח למאריהון. ואם לא אימא, יאבדון חבריא מלא דא".

כי היה ירא, פן יגיע הסוד הזה לעובדי ע"ז, ויפלחו לע"ז שלהם בכח שכל הקדוש הזה, שזהו המאריך את גלותינו ומביא לנו כל היסורים והחורבנות, כמו שאנו מוצאים עתה לעינינו, אשר חכמי האומות חקרו ודרשו את כל ספרי בני ישראל, ועשו בזה מטעמים לחזק אמונתם, דהיינו החכמה שלהם, הנקראת "תיאולוגיא"."

רצו מאוד לגלות, ומי לא רוצה לגלות קשר עם כוח עליון, גן עדן או גיהינום או עניין שכר ועונש, עניין העתיד, גורל, מי לא רוצה את זה. ודאי שבזה אני חושב שאני שולט על החיים שלי, אני יכול לכוון, לסובב את ההגה לכיוון זה או אחר, לסדר את העולם, לרמות את האחרים וכן הלאה. מה טוב. ודאי שכולם רוצים את זה, אם זה בצורה אגואיסטית, ודאי שכן.

אבל אם יש תנאי באמצע, שאתה יכול לגשת לזה ולרכוש את זה אך ורק באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת לא לעצמך אלא למען האחרים וכולו על מנת להשפיע, כבר אין קופצים. לכן כמה שקופצים על תורת ישראל, ישר א-ל, לא יכולים לעשות שום דבר כי יש כאן תנאי, שהתורה הזאת שייכת לרוחניות, היינו כולה לעל מנת להשפיע, ובכלים הארציים לא יוכלו להבין ולהרגיש את זה.

אבל בכל זאת בלבול יכול להיות באומות העולם, לתת להם ביטחון שקרי שהם כאילו נמצאים במשהו. ולכן ברגע שישראל לא מחזיקים בתורתם, ב"ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", אין עוד מלבדו, אמונה למעלה מהדעת, כל הדברים האלה ששייכים להשפעה, אז נעשה כוח באומות העולם, אפילו כוח ברמה התיאולוגית, שזה מבלבל אותם, זה נותן להם הרגשת שייכות לנצחיות ולכוח העליון. זה מפני שישראל נמשכים לכל מיני מטרות אחרות חוץ מהדבקות, ולכן ניתן יתר כוח לאומות העולם. זאת אומרת, אם לא הולכים בדרך "אחישנה", אז בדרך "בעתו", כמה שאנחנו לא משתמשים בכוח הרוחני, הוא בצורה הפוכה נכנס לאגו ויכולים האגואיסטים להשתמש בו.

לכן היום על חכמת הקבלה אף אחד לא מדבר, לא חושבים שיש שם משהו. כי יש להם, יש להם תיאולוגיה, יש להם מלא שיטות. תיכנסו לחנויות, תראו מה שיש, אלפי ספרים, וכל אחד כותב לפי מה שבא לו ובזה מבלבל את כולם. זה הכול מתוך חוסר העבודה הנכונה מצידנו. וכמה שנתקדם יותר וזה תלוי בעבודה נקייה מצידנו, בבירור האיחוד, בהתאם לזה אנחנו נראה עד כמה נופלות כל השיטות האלה, או ההיפך, יכולים עוד ועוד להתפתח, חס ושלום.

שתי רעות בגילוי חכמת ישראל לאוה"ע

"ושתי רעות עשו:

א. כי מלבד שמתעטפים בטלית שלנו, ואומרים שכל החכמה ההיא הם מהשגת רוח הקודש שלהם, שהמעתיקים הללו קנו אצלם שם גדול על חשבוננו, אשר בזה מחזקים ודאי את תורתם המזויפת וקונים כח להכחיש את תורתינו הקדושה,

ב. אלא עוד רעה יותר גדולה הגיע לנו, כי המסתכל בתוך התיאולוגיה שלהם, מוצא בהם סברות וחכמה בעבודת ה', שנראים לו יותר כנים ואמיתיים מחכמה שלנו.

והוא מב' טעמים:

הא' הוא משום שהמה חברה גדולה ונמצא ביניהם בלשנים גדולים ומובהקים, היודעים המלאכה ההיא, איך לקרב דברים שיהיו מקובלים על דעת אנשים הדיוטים. וענין בלשנות הוא מחכמות חיצוניות, שודאי הוא אשר חברה של שמונת אלפי מיליון איש יכולים להמציא בלשנים יותר גדולים ומרובים מן חברה שלנו, שהוא כמו חמשה עשר מליון איש. וכיון שכן, נכשל המסתכל בספריהם וקונה ספק, אולי הצדק עמהם ח"ו, או עוד יותר גרוע כמובן.

וטעם הב' הוא וזהו העיקר, כי חכמי ישראל מצניעים את חכמת הדת בחדרי חדרים ובכל האפשרות מרבים חכמי כל דור ודור להציע פשט פשוט אל ההמון, ודוחין אותו בכל התחבולות מן הרצון אפילו לבא ולמשש בחכמת הנסתר."

זה כל העניין. אבל מפני שאנחנו בכל זאת מתקדמים לתיקון ההכרחי, מתגלה חכמת הקבלה וצריכה כבר להראות את עצמה לעולם. זה מה שקובע האר"י, הבעל שם טוב וכל יתר המקובלים שבאים אחריהם, הרב קוק, בעל הסולם ועד אלינו.

"ווי אי אימא"

"ועושים זאת מפחד, שמא יפלו הדברים והחכמה לעובדי עבודה זרה, כמ"ש רשב"י: "אם אימא ידעון חייביא איך למפלח למאריהון", כי על דברים הפעוטים שגנבו מכלינו, אנו סובלים בזיון וקצף די מאד, אשר נפלטו אליהם אחר כל השמירות המעולות".

ואז הם יעשו מזה איזה "סלט" כזה, מתיאולוגיה, מכל מיני דברים, שכאילו יש להם את זה. הם כאילו לא משיגים, אבל יש איזה עניין בשכל וברגש הגשמי שנותן מעין סיפוק, וזה מספיק לכולם. ולא חשוב מיהו האדם, יכול להיות לפי הלידה יהודי, לפי הלידה גוי, הוא יסתפק.

סיבת גניזתה של הקבלה

"ומזה מובן, מה שהיה לנו, אם חכמינו היה מגלים חכמת הנסתר לעין כל. ומתוך שאנו מצניעים, נמצא אשר האיש הפשוט שלנו, כל עוד שאינו כדאי למסור לו רזי תורה, הנה אין לו שום מושג כלל בחכמת הדת. וע"כ מובן מאליו, איזו התפעלות שאדם כזה קונה, בעת שמוצא טעמים וחכמה של מה בתיאולוגיה שלהם, שכל עיקרה אינו אלא קיבוץ של ידיעות גנובות מהנסתר שלנו בתוספות מטעמים ספרותיים. ואחר שרואה זה, אומר ומכחיש את תורתינו המעשית ואח"כ לכפירה לגמרי רחמנא ליצלן."

אנחנו רואים שהופכים ועובדים בשכל, בפלפול בכל מיני דברים שאנחנו רואים בזמננו כבר, במקום להתעמק בתיקון הנשמה. ואין רע בלי טוב, כי על ידי זה שהם נכללים מכאלו גישות ממש שקריות לעבודת האדם, אנחנו יכולים להוציא משם כבר את ההתכללות הזאת, של הגישה הנכונה עם הגישה השקרית ולהביא את זה לתיקון.

זאת אומרת, לא לראות שהדברים האלה הם נעשים ללא השגחה מלמעלה, אלא היא נכללת בדרך ייסורים הגישה הזאת של התיאולוגיות, של הדתות, של לימוד התורה הלא נכון, ללא מטרה נכונה וכולי וכולי. זה הכול כדי שיתכללו אלו באלו, ואז יהיה אפשר לתקנם.

שאלה: מה העניין של "אוי אם לא אגלה"? בעצם אם הוא לא יגלה אז הוא יישאר סגור בתוך ד' אמותיו ויעשה את העבודה.

לא, העניין הוא על תיקון העולם. שהוא מבין מה צריך לעשות, הוא גם מבין מה שיהיה, רק הוא לא רוצה להיות כאילו לעת עתה, כביכול לא רוצה להיות לעת עתה הגורם לזה שקדושה תיכנס לקליפה. שאם אנחנו כותבים ספרים ומדברים בצורה נכונה, אז יש לך אחרי הספר שלנו עוד אלף ספרים שכתובים על ידי כל מיני "חכמים". אלו שקוראים את הספר הזה, ומתחילים בעצמם לעשות לך גלים כאלו, שאנשים שם טובעים.

אבל זה שהם טובעים יש בזה גם טוב, כי זאת התכללות של החכמה האמיתית עם החכמה השקרית. ואחר כך בא האור ומברר את הדברים, ואי אפשר בלי זה. אז מצד אחד לכן הוא כותב, אוי ואבוי אם אני מגלה, שאני גורם בזה התחזקות הקליפה. אבל אוי ואבוי שאני לא אגלה, כי אחרת איך הקליפה תיתקן.

תלמיד: ובסוף צריך לגלות?

אין ברירה. לכן הוא גילה, איכשהו.

שאלה: אז יוצא שלפי הפנימיות שקיימת בעולם, זה מה שקובע את מה שקורה בחיצוניות?

אך ורק. אך ורק המצב הפנימי שבעם ישראל, זאת אומרת, באלו שנמשכים לדבקות בצורה הפנימית ביותר, הם קובעים איך העולם יתנהג.

תלמיד: איך משנים את הדגש בחיים מלהסתכל בחיצוניות כל הזמן, להסתכל על הפנימיות, שבזה יהיה המאמץ?

על ידי זה שאתה שם דגש על הפנימיות יותר מהחיצוניות. בעל הסולם כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שאם אתה שם דגש על הפנימיות לעומת החיצוניות, אז זה גם בדרגה יותר נמוכה ממך. עם ישראל עושה את זה כך, ואחר כך אומות העולם עושות את זה כך, הכול תלוי בך, בדרגה העליונה. נגיד שאתה [הדרגה] העליונה.

תלמיד: אבל איך אתה משנה את תשומת הלב שלך, שם לב יותר לפנימיות?

זאת עבודה על חשיבות ותלויה בחברה. עד כמה שכל אחד מתבטל כלפי החברה, נמצא יחד איתה בפעולות הגשמיות ונכנע כלפיהם, אז בהתאם לזה הוא מקבל דרך הפעולות הגשמיות רוח מהחברה. בשביל מה הם עושים את זה, למה, לאיזו מטרה, וכך מתקדם.

תלמיד: מזה שעושים פעולות חיצוניות משתנה לך הפנימיות?

דרך מה שאתה יכול להיות קשור לסביבה, בפעולות חיצוניות, הפצה, כתיבה, הכנה לכנס, כל מיני דברים כאלה. ואז אתה נכלל מהם וכך תתקדם. אין לך ברירה.

שאלה: בתחילת המאמר בעל הסולם מדבר על שליטת החיצוניות על הפנימיות, שיש לזה איזה שורש פנימי שדווקא החיצוניות היא שולטת.

שולטת ודאי. אחרי חטא עץ הדעת רק חיצוניות שולטת אין כלום בפנימיות, רק גרעין אחד קטן נסתר וזהו.

תלמיד: אמרת שיש רק גרעין אחד קטן נסתר, והכול נקבע לפי ישראל. אבל אם החיצוניות שולטת אז היא שולטת.

רגע, אין עדיין ישראל. אתה שואל משהו אחר, אתה שואל ממתי מתחיל האיחוד לעבוד בצורה הכרתית מצד הנבראים? אז זה לא מיד. יש לך בירורים של החלל, אחר כך הגלקסיה שלנו כדור הארץ, דומם, צומח, חי, בני אדם, בני אדם שיורדים מהעצים, מתחילים להתפתח. זה הכול בירורים בשליטת הגשמיות והפנימיות, על ידי זה שזה הולך ללא התערבות האדם. האדם מעורב בזה, אבל בצורה שהוא לא יודע מה קורה כאן.

עד שזה מגיע לאדם הראשון, שממנו והלאה כבר נקודת החיבור של פנימיות המערכת מתחילה להתגלות. ואז סביב הנקודה הזאת מתחיל להיות עוד מעגל קטן ועוד מעגל, זה נקרא שהוא מוליד את הצאצאים שלו, ואז יש מאבקים ביניהם, והכול הכול למען החיבור.

אנחנו עוד נלמד על כל הדורות האלה, הדורות הראשונים, מאדם הראשון עד נוח, מנוח עד אברהם, ומאברהם והלאה, כל החכמים. עד שיצאנו לגלות האחרונה היינו כולנו בדרגות, נביאים.. אפילו בגלות למרות שיש שליטה חיצונית, חיצוניות על הפנימיות, שליטת התלמוד על חכמת הקבלה, בכל זאת ישנה התקדמות, ישנה התערבות, התערבבות ביניהם. אז יש בזה דרגות, שזה מופיע רק מלמעלה עד אדם הראשון, ומאדם הראשון כבר באיזו הפעלה מלמטה.

תלמיד: איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?

אנחנו בכל הסיפור הזה כבר כמעט בסוף. כי הכול מסודר, אנחנו יודעים מה לעשות, משתדלים לעשות איזה צעד ראשון, שני בדרך. בזה שאנחנו נעשה את זה, כבר אנחנו פורצים את הדרך לתיקון. זאת המטרה שלנו. לעשות כמה צעדים ראשונים ואז כבר זה יתגלה ביתר קלות לכל הכלים השבורים של אדם הראשון שנשארו עדיין, שלא תוקנו.

תלמיד: אבל גם אצלנו אנחנו רואים שליטה של החיצוניות, אפילו בפעולות שאנחנו עושים אנחנו רואים חיצוניות.

אנחנו צריכים להתגבר בזה שאנחנו נמשכים לחיבור בינינו, לנקודה האמצעית של העשירייה, הנקודה האמצעית של החברה שלנו בכללות בעולם, בני ברוך העולמי. זו הנקודה האמצעית, נקודת החיבור, שם אנחנו צריכים להיות.

תלמיד: אפשר להימשך אליה מתוך החיצוניות?

כן, על ידי מכות, או על ידי בירור שאתה נכלל בהם. אבל בדרך כלל זה על ידי מכות, אי אפשר בלי מכות. כשהרצון לקבל מרגיש את עצמו לא נוח, אז הוא שואל איפה אני ארגיש את עצמי יותר נוח. ואז הוא מתחיל, אם ישנה כזאת נקודה, אם אנחנו מארגנים כזה מרכז רוחני, אז אדם יותר בקלות נוטה לשם. לאט לאט, הכול יבוא בזמן.

קריין: עמוד 456 טור ב', כותרת ששפה כי תירש גבירתה".

שפחה כי תירש גבירתה

"ודבר זה נקרא "שפחה כי תירש גבירתה", כי כל כח הגבירה, דהיינו שליטת הפנימיות, הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסו"ה "ונפלינו אנו ועמך מכל העם, אשר על פני האדמה". ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח"ו. ותדע, שכחם זה הוא השלשלת, שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם".

מתי מסתיימת הגלות? אך ורק שחכמת הקבלה היא עולה על פני יתר החכמות.

קריין: כותרת "כבלי הגלות".

כבלי הגלות

"ונתבאר, שכל עיקר כבלי הגלות ותוקפם, הוא מחכמת התורה ורזיה, שהספיקו לגנוב ולשים בכליהם, אחר כל השמירות המעולות והגניזות שעשינו, שבזה מטעים ההמונים, שהמה ירשו את עבודת אלקים ומטילים ספק וגם כפירה בנפשות ישראל כנ"ל".

טוב, זה לא היה מאמר, זה היה טיוטה שכנראה רצה אחר כך להרחיב. אבל גם לזה זכינו, זה כבר טוב.

שאלה: אם ההשפעה היא עוברת דרך מחשבה, איך להבין את הסיפורים האלה ששמענו ממך, על זה שבעל הסולם היה כותב דברים ושורף, או רב"ש היה כאילו כן מוציא מילים לאוויר העולם. מה יש בפעולה הזאת?

רצון. כשהוא כותב, הוא רוצה שככה זה יקרה. אז בכתיבה יש לך רצון יותר מדויק שהוא מברר אותו, רוצה שככה זה יתקיים, ובזה לא צריכים יותר אפשר לשרוף.

תלמיד: אז הכתיבה או הדיבור רק מסייעים לכוון את הרצון?

כן, בטח, אין יותר חוץ מרצון. מה יש לשאול כאן, רק הרצון קובע. זה ברור.

שאלה: מה היתרון שאנחנו יכולים להוציא מכל השליטה של החיצוניות דווקא, בעבודה שלנו?

להתגבר על חיצוניות בתוכנו. כל אחד ואחד הוא כלול מחיצוניות ופנימיות, כל אחד צריך להתגבר על ידי החברה, הסביבה, לימוד וכולי על החיצוניות שבו, כדי לברר את הפנימיות שבו, כדי לחבר את הפנימיות שלו עם הפנימיות של האחרים, וכך אנחנו מגיעים למרכז של כולם, ששם בטוח, בטוח כבר מחכה לנו הבורא.

שאלה: כאילו החיצוניות היא בעצם מכוונת אותנו?

אתה מגיע, אתה, הכוונה אנחנו מגיעים, הנקודה הפנימית שלנו מגיעה לאיזה דלת, בריח, ברזל כזה, ואם היא מגיעה בצורה שהיא מתחברת עם כולם, אז הדלת נפתחת והבורא אומר, "בחייכם איפה אתם, כנסו כבר". ושם יש לך שולחן גדול עם לוויתן. הכול על השולחן פרוס יפה, הכול מוכן לסעודה.

שאלה: אתה אומר שנקודת הקשר בינינו היא המטרה המרכזית שלנו, ושצריך לדבר על זה יותר. מה אפשר בכלל לומר פה על זה? אולי נשתדל לעשות על זה איזה סדנה, כי אין בכלל מה להגיד על זה.

יותר ויותר לחשוב על זה. יותר ויותר לחשוב, ואז זה יהיה לנו יותר ויותר חשוב, ואנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו בזה יכולים להיות יחד. עד כמה שאנחנו נצטמצם להיות יחד, הבורא יתגלה יותר ויותר. אנחנו נרגיש שהוא באמת שורה באותה הנקודה. אני אומר לך מתוך ההרגשה שלי, זה לא דמיון, ככה תרגישו שיותר ויותר שם הוא מגולה לפי עוצמת הקשר בינינו, ואז אנחנו נוכל לפי עוצמת הקשר הזה שלו לחשוב על הזולת. כי הבורא לא יכול להיות קשור לזולת, אלא רק שאנחנו, כמו גלגלתא עיניים ואח"פ, אז אנחנו דרכנו יכולים להיות צינור לכל יתר הנבראים, בזה אנחנו עושים נחת לו.

אנחנו כשמתחברים, אנחנו לא עושים לבורא נחת רוח, זה רק הכנה בעלמא. אלא שבחיבור בינינו שאנחנו מחברים את האחרים, והוא יכול להגיע לאחרים שבעצמו הוא לא מסוגל להגיע אליהם, כן? אז הוא נהנה.

גם עלינו הוא יכול לפעול בזה שמצמצם את האורות, אם אנחנו לא רוצים לפעול כלפי הזולת, אז הוא עוצר גם אותנו מהתקדמות. כי במה יש לנו להתקדם? אנחנו נשארים אז בצורה מינימלית, התחלתית באיזו הרגשה, הבנה, הארה קטנה מאוד עם הבורא. כי יותר מזה אנחנו לא צריכים, אם אנחנו לא רוצים להתחבר לשכבות יותר תחתונות, ואז הוא עוצר את האור העליון מלפנינו, מלמעלה, ואנחנו לא מרגישים שיש לנו קשר עמו. והוא גם מגדיל באור מקיף את הרצונות שבכל הכלי הכללי, ואז הם לוחצים עלינו ואנחנו מקבלים לחץ מלמעלה, מחוסר האור העליון, ומלמטה, מדרישת הכלים הלא מתוקנים, ואז אנחנו מחויבים כ"ישראל בגלות" זה נקרא, להתחיל לעבוד.

ואם לא, אז הלחצים האלה מחיצוניות ומלמעלה יגדלו יותר ויותר, עד שלא תהייה ברירה ונעשה.

תלמיד: אני חושב, שמצד אחד כאילו לא צריך להפיץ בחיצוניות, כי הכול זה הבירור הפנימי, הכוונה הפנימית לזקק את הרצון, מצד שני, חייבים פעולות חיצוניות. אני בטוח שיש אנשים שקצת מבולבלים עכשיו.

לא. אתה צודק, תודה ששאלת. אנחנו צריכים להתקשר למדרגות יותר תחתונות, כדי לקבל מהם שאלות, תשוקות, בלבולים שלהם, רצון שלהם להגיע בכל זאת לאיזו מידת החיבור עם הבורא, כי אחרת לא יהיה לנו קשר עם הבורא. לכן אני חייב להפיץ את חכמת הקבלה בצורה החיצונה לכל מי שיש בעולם, כי מאיפה אני יודע מי ירצה לבוא ובאמת להתקשר אלי. את זה חייבים. אלא אני אומר שכלפי נקודת החיבור בינינו, שאנחנו צריכים להגיע בינתיים לנקודת החיבור בינינו, שלנו, בלי לעבוד ולהמשיך הלאה, אנחנו לא צריכים שום הפצה.

אבל אתה רואה שבכל זאת אנחנו מפיצים, ומפיצים בכל ההזדמנויות. גם היום וגם אתמול הייתה לי ישיבת הפצה, ואנחנו רוצים, מחפשים באיזו צורה יותר ויותר לעשות את זה. אבל שוב, אני אומר שזה לא כלפי נקודת החיבור שלנו, אלא כלפי התפתחות שלנו לעורר את הכלים החיצוניים אליהם אנחנו יכולים להגיע מנקודת החיבור שלנו בצורה פנימית, אבל אנחנו צריכים גם סיוע גשמי. כמו שאנחנו בעצמנו הגענו לחכמת הקבלה, על ידי אמצעים חיצוניים.

שאלה: האם הפנימיות והחיצוניות, הן דומות להתכווצות ולהתרחבות?

את זה אני לא רוצה עכשיו להסביר. יש ויש. יש התכווצות והתרחבות בצורת המדרגה עצמה, יש על חשבון התכללות עם מדרגה יותר עליונה, ויש על חשבון קליטת המדרגה היותר תחתונה. זה עניין קצת יותר מורכב.

שאלה: לאחר התשובה שלך, עולה התרשמות שהפצה ללא המילה "קבלה" היא דבר די מסוכן. כי הסבר פשטני הוא מסוכן. ובאמת אם אנחנו מפשטים את ההסבר שלנו, אז הוא באמת נהיה כמו עוד הרבה מתכונים אחרים לאושר. האם אפשר לומר שמעשית הפעולה היחידה, ההפצה היחידה שמועילה, זה להחליף את המילה "קבלה" למילה "איחוד", ורק בצורה כזאת אפשר להפיץ באופן בטוח. או שבכל זאת, יש כאן איזה חופש תמרון. איך לא לטעות?

גם המילה "איחוד" היא מילה מאוד בעייתית. נאציזם זה גם איחוד. קומוניזם זה גם איחוד. חכמת הקבלה גם מדברת על איחוד. איחוד יכול להיות בכל מיני צורות חיוביות או שליליות. לא כל האיחוד הוא מועיל לכולם. איחוד שהוא מגיע לאיחוד עם הבורא, שחד מקבל חד, זה כן. אז איך תסבירו את זה, אני לא יודע.

(סוף השיעור)