שיעור בוקר 17.10.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חג סוכות תשפ"ה

ספר "כתבי בעל הסולם" חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 531

מאמר י"ט "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 531, מאמרי "שמעתי", מאמר י"ט "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה

שמעתי תש"ג ירושלים

"הנה הזה"ק אומר, שהקב"ה שונא את הגופים.

אמר, שיש לפרש הכוונה על הרצון לקבל, הנקרא גוף. והיות שהקב"ה ברא את עולמו לכבודו, כמ"ש: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", לכן זה הוא בסתירה למה שהגוף טוען, שהכל בשבילו, היינו רק לתועלת עצמו. והקב"ה אומר להיפך, שהכל צריך להיות לתועלת ה'. ובגלל זה אמרו חז"ל, שהקב"ה אמר, ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

לפי זה יוצא, כי עיקר המפריד מלהיות דבוק בה' הוא הרצון לקבל. וזה ניכר בזמן שהרשע בא, היינו הרצון לקבל לעצמו בא ושואל: "מדוע אתה רוצה לעבוד לתועלת ה'?". וחושבים שהוא מדבר כטענת בן אדם, היינו שרוצה להבין בשכל. אולם אין זה אמת, היות שאין הוא שואל למי האדם עובד, כי זה בטח טענה שכלית, כי מי שהוא בעל שכל מתעורר בו טענה זו.

אולם טענתו של הרשע הוא שאלת גופנית. היינו, שהוא שואל: "מה העבודה?". כלומר, איזה ריוח יהיה לך בעבור היגיעה, שאתה נותן? זאת אומרת, שהוא שואל, אם אתה לא עובד לתועלת עצמו, מה יהיה מזה להגוף, הנקרא "רצון לקבל לעצמו"?

והיות שהוא טענת גופנית, אין לו להשיב, אלא תשובה גופנית, שהוא "הקהה את שיניו, ואלמלא היה שם, לא היה נגאל". מדוע? משום, שהרצון לקבל לעצמו אין לו גאולה אפילו בזמן הגאולה. כי ענין הגאולה תהיה, שכל הרווחים יכנסו לכלים דהשפעה ולא לכלים דקבלה.

והרצון לקבל לעצמו צריך תמיד להשאר בחסרון, כי המלוי של הרצון לקבל הוא מות ממש. והסיבה הוא כנ"ל, כי עיקר הבריאה היה לכבודו. (וזהו תשובה על מה שכתוב, שרצונו להטיב לנבראיו ולא לעצמו, חס ושלום). שהפירוש יהיה, כי עיקר הבריאה, שיהא מגולה לכל, שהמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, הוא דוקא בזמן, שהאדם אומר, שהוא נברא בכדי לכבד את ה'. אז בכלים האלו מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.

לכן מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.

והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הנה "בית ה'" נקראת השכינה הקדושה.

ובהאמור נבין מה שדרשו חז"ל על הכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות". ויש להבין, מהו השמחה, אם יש כאן מקום לחשבון עונות.

ואמר, שאנו צריכים לדעת, שיש ענין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם להשם ית'. כלומר, שהאדם מרגיש, שהוא נצרך להשם ית', היות שהוא רואה אז במצב היגיעה, שאין מי שהוא בעולם, שיהא בידו להציל אותו, ממצבו שהוא נמצא, כי אם ה' לבדו. שאז הוא רואה, ש"אין עוד מלבדו", שיכול להציל אותו, ממצבו שבו הוא נמצא, ולא יכול לברוח משם.

וזה נקרא, שיש לו מגע הדוק עם ה'. ואין האדם יודע להחשיב את המגע הזו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שאז הוא דבוק בה', כלומר שרק בה' הוא כל מחשבתו אז, היינו שהוא יעזור לו. אחרת, הוא רואה שהוא אבוד.

מה שאין כן מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה הבורא, כמ"ש ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", ממילא אין להאדם מה להוסיף, וממילא אין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו. כי הוא רואה, אפילו בלי התפלה שלו גם כן עושה הבורא הכל. לכן אין לו אז מקום, שיכול לעשות מעשים טובים, היות שהוא רואה, שגם בלעדו נעשה הכל מצד הבורא. אם כן אין הוא נצרך להבורא, שיעזור לו לעשות משהו. וממילא אין לו אז מגע עם הבורא, שיהא נצרך אליו בשיעור, אם אין הבורא עוזר לו, הוא אבוד.

נמצא, שהמגע, שהיה לו עם הבורא בזמן היגיעה, אין לו. ואמר, שזה דומה לאדם הנמצא בין החיים והמות, ומבקש מחבירו שיציל אותו ממיתה. באיזה אופן הוא מבקש מחבירו? בטח כל הכוחות, שנמצא ברשותו של אדם, הוא משתדל לבקש מחבירו, שירחם עליו, ויציל אותו ממות. בטח שאינו שוכח אף רגע מלהתפלל לחבירו, מטעם, אחרת האדם רואה, שהוא אובד את חייו.

מה שאין כן מי שמבקש מחבירו דברים של מותרות, שאינם כל כך הכרחיים, אין המבקש כל כך דבוק בחבירו, שיתן לו את מבוקשו, עד כדי כך שלא יסיח דעתו ממנו מלבקש. נמצא, בדברים שאין להם שייכות לפקוח נפש, אין המבקש כל כך דבוק בהנותן.

לכן, כשהאדם מרגיש, שהוא צריך לבקש מהבורא, שיציל אותו ממות, היינו מבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", אז המגע בין האדם להבורא מגע הדוק. לכן אצל הצדיק מקום עבודה, שיהא נחוץ לעזרת הבורא, אחרת הוא אבוד. לזה הצדיקים משתוקקים, היינו למקום עבודה, בכדי שיהיה להם מגע הדוק עם הבורא.

ובהאמור יוצא, אם הבורא נותן מקום עבודה, אז הצדיקים האלו שמחים מאד. לכן דרשו "ראשון לחשבון עונות", שזה הוא שמחה להם, מזה שיש להם עתה מקום עבודה. היינו, שנעשה עתה נצרכים לה', ויכולים לבוא עתה לידי מגע הדוק עם ה', היות כי אין לבוא אל היכל המלך אלא בשביל איזה צורך.

וזה שכתוב: "ולקחתם לכם". לכם דייקא. והטעם הוא, משום ש"הכל הוא בידי שמים, חוץ מיראת שמים". כלומר, הבורא יכול לתת אור שפע, כי זה יש לו, מה שאין כן חשכות ומקום חסרון, זה אין בגבולו.

והיות שיש כלל, כי רק ממקום חסרון יש יראת שמים. ומקום חסרון נקרא "הרצון לקבל". זאת אומרת, שרק אז יש מקום יגיעה, במה שהוא המתנגד, שהגוף בא ושואל: "מה העבודה?". ואין להאדם מה להשיב על שאלתו. והאדם מוכרח לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, "כשור לעול וכחמור למשא" בלי שום ויכוחים. אלא "אמר ונעשה רצונו". זה נקרא "לכם", כלומר, עבודה זו שייך לכם דייקא ולא אלי. כלומר, עבודה מה שהרצון לקבל שלכם מחייב אותו.

מה שאין כן, אם ה' נותן לו איזה הארה מן השמים, אז הרצון לקבל נכנע והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה. וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים בדרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא", כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע". שפירושו, כי רק ממקום הרע נמשך אהבת ה'.

כלומר, בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה, איך שהרצון לקבל מפריע לו מלהגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק שיזכה לאהבת ה'. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה, מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה.

ובהאמור, אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ.

אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.

והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע.

ובזה יש לפרש מה שמובא בגמרא, דר' פנחס בן יאיר הוה קא אזיל (היה הולך) לפדיון שבוים. פגע ביה בגינאי נהרא (שם הנהר היה גינאי). אמר ליה, גינאי, חלוק מימיך ואעבור בך [ר' פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבוים. הגיע לנהר גינאי. אמר לו, גינאי, חֲצֵה מימיך ואעבור בך]. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, ואני ודאי עושה. (חולין דף ז').

ואמר, שהפירוש הוא, שהוא אמר להנהר, הכוונה להרצון לקבל, שיתן לו לעבור דרך בו, ולהגיע לדרגת לעשות רצון ה', היינו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. והנהר, היינו הרצון לקבל, השיב לו, היות שהבורא ברא אותו בטבע זו, שירצה לקבל הנאה ותענוגים, לכן אין הוא רוצה לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. ור' פנחס בן יאיר עשה מלחמה עמו, היינו שרצה להפוך אותו על רצון להשפיע. זה נקרא שעשה מלחמה עם הבריאה, מה שהבורא ברא בהטבע, שהוא נקרא רצון לקבל, מה שהבורא ברא אותו, שהיא כל הבריאה הנקראת "יש מאין".

ויש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ"ש "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, ע"י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.

ובעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואח"כ שוב מתחיל לעבוד בענין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.

ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה. וזה דומה לאדם, שרוצה לשבור אבן גדול. ולוקח פטיש גדול, והוא דופק דפיקות הרבה כל היום, אבל הם חלשים, כלומר שאינו דופק על האבן בתנופה אחת, אלא שמוריד את הפטיש הגדול לאט לאט. והוא בא בטענה, שהעבודה הזו לשבור את האבן, זה לא בשבילו, שבטח צריכים גיבור, שיהיה בידו היכולת לשבור את האבן הגדול. והוא אומר, שהוא לא נולד עם כוחות כה גדולים, שיהיה בידו לשבור את האבן.

מה שאין כן מי שמרים את הפטיש הגדול הזה, ונותן בתנופה גדולה על האבן, ולא לאט לאט, אלא בהתאמצות, תיכף האבן נכנע לפניו ונשבר תחתיו. וזהו "כפטיש החזק יפוצץ את הסלע".

כמו כן בעבודת הקודש, שהיא להכניס את הכלי קבלה לקדושה, הגם שיש לנו פטיש חזק, היינו דברי תורה, שנותנים לנו עצות טובות, ואם הוא בלי זרם, אלא בשהיות גדולות, בינתיים, אז האדם בורח מן המערכה, ואומר שהוא לא נברא לזה, אלא לעבודה זו צריכים מי שנולד עם כשרונות מיוחדים לזה.

אלא שהאדם צריך להאמין, שכל אדם יכול להגיע להמטרה, אלא שהוא צריך להשתדל, שכל פעם הוא ישתדל לתת כוחות דהתגברות יותר גדולים, ואז הוא יכול לשבור את האבן בזמן קצר.

עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאין כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. היינו שיהיה לו שמחה, מזה שיש לו עתה מגע עם ה'.

ודבר זה מרומז באתרוג, כמ"ש באתרוג, "פרי עץ הדר" שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו. ידוע, שיש ג' בחינות:

א. הדר,

ב. ריח,

ג. טעם.

טעם פירושו, כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפה, ששם יש בחינת חיך וטעם, שפירוש שהאורות באים בכלים דקבלה.

ריח פירושו, שהאורות באים מלמטה למעלה, היינו שהאורות באים בכלים דהשפעה, בסוד "מקבלת ואינה משפעת", למטה מחיך וגרון, שהוא בחינת "והריחו ביראת ה'", הנאמר אצל משיח. ידוע שבחינת ריח מיוחס לחוטם.

הדר, הוא בחינת יופי, שהיא בחינת למעלה מחוטמו, היינו שאין בו ריח. זאת אומרת, שאין שם לא טעם ולא ריח. אם כן, מה כן יש שמה, שעל ידי דבר זה הוא יכול להחזיק מעמד? אלא רק בחינת הידור יש בו על כל פנים. וזהו שמחזיק אותו.

אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דוקא טרם שראוי לאכילה. מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור. וזה בא לרמז לנו על ענין עבודה ד"ראשון לחשבון עונות", כנ"ל. כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת "ולקחתם לכם", היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו, שבזמן עבודה זו ניכר ההידור. כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם, שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור ולא בזיון.

כלומר, שיש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.

אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.

ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה".

וזה ענין, שהתפלה היא יותר חשובה מעניית התפלה. מטעם, כי בתפלה יש לו מקום יגיעה, והוא נצרך להבורא, היינו שהוא מצפה לרחמי שמים. ואז יש לו המגע האמיתי עם הקב"ה, ואז הוא נמצא בהיכל המלך. מה שאין כן בעניית התפלה, כבר יצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו והלך לו.

ובזה יש להבין את הכתוב "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך". שמן נקרא אור העליון, בזמן שהוא שופע. תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשאר בחינת ריח מהשמן (היינו, ריח נקרא, שנשאר על כל פנים בחינת רשימו ממה שהיה לו. מה שאין כן הידור נקרא במקום שאין שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר).

וזה ענין עתיק וא"א, שבזמן התפשטות השפע נקרא בחינת א"א, שהיא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה. ועתיק פירושו מלשון "ויעתק", שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה. שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, שהוא בחינת מלכות שמים.

שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו, שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה.

והסיבה היא, מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע. אם כן, מה שיש בידו הוא משפיע. ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים. לכן גם באופן זה גם כן יש לו מגע עם הקב"ה.

והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק" היא, הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה? התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.

יש לדעת כי "זה לעומת זה עשה אלקים". כלומר, כפי שיעור שיש גילוי בהקדושה, בשיעור זה מתעורר הס"א. זאת אומרת, בזמן שהאדם טוען "כולה שלי", היינו שכל הגוף שייך להקדושה, אז גם הס"א טוענת כנגדו גם כן שכל הגוף צריך לשמש להס"א.

לכן על האדם לדעת, כי בזמן שהוא רואה, שהגוף טוען שהוא שייך לס"א, וצועק בכל כוחו את השאלות הידועות, שהם בחינת מה ומי, זהו סימן שהאדם הולך בדרך האמת, היינו שכל כוונתו הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו.

לכן עיקר העבודה הוא דוקא במצב הזה. והאדם צריך לדעת, שזהו סימן שהעבודה הזו היא קולע למטרה. והסימן הוא, שהוא לוחם ושולח את חציו לרישא דחויא [לראש הנחש], היות שהוא צועק וטוען טענת מה ומי, שפירושו "מה העבודה הזאת לכם". היינו, "מה אתם תרויחו בזה שאתם עובדים רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו?" וטענת "מי" פירושו, שזהו טענת פרעה, שהיה טוען: "מי ה', אשר אשמע בקולו?".

ולכאורה נראה הטענה של "מי" הוא טענה שכלית. שמדרך העולם הוא, שאומרים למי שהוא: "לך תעבוד אצלו", האדם שואל: "אצל מי?". לכן כשהגוף טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו", הוא טענה שכלית. אלא לפי הכלל, שהשכל אינו עצם בפני עצמו, אלא שהוא בחינת מראה, ממה שנמצא בהחושים, מתראה כך בהשכל, שזה סוד "ובני דן חושים".

כלומר, שהשכל אינו דן אלא לפי מה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא איזה המצאות ותחבולות, שיתאים לתביעות החושים. כלומר, מה שהחושים תובעים, השכל משתדל להמציא להם את מבוקשם, אולם השכל לפי עצמו אין לו שום צורך עבור עצמו לאיזה תביעה שהוא. לכן, אם נמצא בהחושים תביעות של השפעה, אז השכל עובד לפי קוי השפעה, ואין השכל שואל שאלות, היות כי הוא רק משמש את החושים.

והשכל דומה לאדם, המסתכל במראה, לראות אם הוא מלוכלך. וכל המקומות שהמראה, מראה לו שהוא מלוכלך, הוא הולך להתרחץ ולנקות, היות שהמראה הראה לו שיש בפניו של אדם דברים מכוערים וצריכים לנקותם.

אולם הדבר הקשה ביותר הוא, לדעת מה נקרא דבר מכוער, אם הרצון לקבל, כלומר מה שהגוף דורש לעשות הכל רק לתועלת עצמו, או הרצון להשפיע הוא דבר מכוער, שאין הגוף יכול לסבול אותו. וזה אינו השכל יכול לברר, כדוגמת המראה, שאינו יכול לומר, מהו מכוער ומהו יופי. אלא זה תלוי הכל בהחושים, שרק החושים הם קובעים את זה.

לכן כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד על דרך הכפיה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קוי השפעה. ואז אין שום מציאות שישאל השכל שאלת "מי", בזמן שהחושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. כלומר, שאין החושים שואלים אז שאלת "מה העבודה הזאת?", מטעם שכבר הם עובדים בעמ"נ להשפיע, וממילא אין השכל שואל שאלת "מי".

נמצא, שעיקר עבודה הוא בה-"מה העבודה הזאת לכם?". ומה שהאדם שומע, שהגוף כן שואל שאלת "מי", זהו מטעם, שאין הגוף רוצה להשפיל עצמו כל כך. לכן הוא שואל שאלת "מי", שנראה כמו ששואל טענה שכלית. אבל האמת הוא כנ"ל, שעיקר העבודה היא בה-"מה"."

שאלה: אפשר לומר שכל חכמת הקבלה נמצאת בכמה עמודים ממש, מתחילת העבודה עד סוף העבודה. בעל הסולם אומר, "והיות שיש כלל, כי רק ממקום חסרון יש יראת שמים. ומקום חסרון נקרא "הרצון לקבל". זאת אומרת, שרק אז יש מקום יגיעה." מה זה חיסרון לבורא? אני לא מכיר אותו ולא מרגיש אותו, לא יודע בכלל על מה מדובר וצריך להיות לי חיסרון אליו? מה זה אומר חיסרון לבורא?

חיסרון למקור החיים. הבורא זה מקור החיים.

תלמיד: אני מבין שכל הצרות שיש לנו וכל החיים שלנו הם רק כתוצאה מזה שאני צריך להגיע לחיסרון לבורא, שאני לא מכיר אותו ולא יודע על מה מדובר?

זה שבינתיים אתה לא מכיר אותו זה דבר זמני.

תלמיד: מה זאת אומרת להכיר את הבורא?

להכיר את הסיבה לכל מה שקורה לך.

תלמיד: בשכל?

בשכל, ברגש, בכל המקרים שקורים לך.

תלמיד: אני צריך להאמין שיש בורא לעולם? אני לא יודע על מה מדובר, אני לא מרגיש אותו, לא יודע מי הוא, ואני צריך לשבת פה ולהאמין במשהו שאין שום קשר ביני ובינו. אני זוכר שאמרת פעם, תפסיקו להאמין, תשיגו אותו, ולא שאם אומרים לך תאמין אז אתה מאמין.

אם אתה רוצה לדעת את המקור לכל מה שקורה איתך, אז אין לך ברירה אלא להאמין בחז"ל ולעשות מה שהם ממליצים לך.

תלמיד: מה חז"ל ממליצים?

הם ממליצים לך לעסוק בתורה כמו שצריך.

שאלה: זאת אומרת לשבת וללמוד, למשוך את המאור המחזיר למוטב שנים על גבי שנים עד שאני אשיג אותו?

כן.

תלמיד: ובינתיים לעבוד בלי להאמין, בלי כלום?

אלה החיים שלנו.

תלמיד: זאת אומרת, בוקר בוקר ללמוד, למשוך את האור וכך להשיג אותו.

אני לא ממליץ לך לשבת וללמוד מהבוקר עד הלילה ומהלילה עד הבוקר, אלא אתה בכל זאת חייב לקבל איזה תנאים שהם יסדרו לך כניסה נכונה לקשר עם הבורא.

תלמיד: מה הכי חשוב ממה שקראנו כדי להשיג או להרגיש אותו, מה הכי חשוב בכל המערכת הזו?

מה המאמר אומר לך?

תלמיד: כמו שאתה אומר כל הזמן, תתחברו ביניכם, תעבוד על הרצון לקבל שלך, תתבטל וכך תשיג אותו. על זה הוא מדבר כל הזמן, על התהליך עצמו, לבטל את הרצון, להיות מעל הרצון, מעל השכל.

כן.

תלמיד: זאת העבודה, אין משהו חדש.

כי בשכל וברצון שלך אתה לא יכול להשיג את הבורא.

תלמיד: אלא?

אתה צריך לעלות לרמה אחרת.

תלמיד: מה הרמה הזאת?

כוחות ההשפעה, הנתינה, אהבת הזולת. זה מה שאתה צריך.

תלמיד: לא בשכל שלי.

זה לא בשכל שלך.

שאלה: במאמר מדובר על המעבר מקבלה להשפעה, שהשכל שמביא לנו את השאלות האלה תלוי בחושים. אם החושים שלי מכוונים לקבלה אז השכל גם טוען "מי ומה". ואם הם מכוונים כבר להשפעה, אז אין בעיות כאלה, אין התנגדות מצד השכל. אנחנו לומדים על טעם וריח, שהיפה זה מה שלמעלה מהטעם והריח. והשאלה היא, איך אני יודע שאני עובד בכיוון הנכון?

תעשה חישוב שאם אתה הולך לכיוון הנכון, אז איזה קשרים, איזה כוחות, איזה מרכיבים יש לך, ותבדוק.

תלמיד: אני צריך לשים לב לתגובות הגוף?

לתגובות הגוף, תגובות השכל, לא חשוב, בסך הכול למה שקורה לך.

שאלה: קודם כל הלב מתמלא בהודיה, אני מרגיש איך המאמר מעורר חיסרון לרוחניות, זה נותן כוח.

בתחילת המאמר בעל הסולם כותב על הנושא של תנופה, שכדי לעשות את המעבר הזה מקבלה להשפעה צריך לפעול בתנופה, לא ביגיעות קטנות.

אולי אפשר לקרוא את הציטוט.

קריין: "ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה. וזה דומה לאדם, שרוצה לשבור אבן גדול. ולוקח פטיש גדול, והוא דופק דפיקות הרבה כל היום, אבל הם חלשים, כלומר שאינו דופק על האבן בתנופה אחת, אלא שמוריד את הפטיש הגדול לאט לאט. והוא בא בטענה, שהעבודה הזו לשבור את האבן, זה לא בשבילו, שבטח צריכים גיבור, שיהיה בידו היכולת לשבור את האבן הגדול. והוא אומר, שהוא לא נולד עם כוחות כה גדולים, שיהיה בידו לשבור את האבן.

מה שאין כן מי שמרים את הפטיש הגדול הזה, ונותן בתנופה גדולה על האבן, ולא לאט לאט, אלא בהתאמצות, תיכף האבן נכנע לפניו ונשבר תחתיו. וזהו "כפטיש החזק יפוצץ את הסלע"."

תלמיד: מה זה בעבודה שלנו לעבוד בתנופה גדולה?

שיש לך הכרה, הבנה מה אתה צריך לעשות, שאתה צריך לרכז את כל המאמצים שלך לפעולה אחת ולבצע אותה בכל הכוח.

תלמיד: נראה על פניו שהעבודה הזו היא דווקא במנות קטנות.

לא, במנות קטנות זה לא ילך.

תלמיד: זה מה שבעל הסולם כותב כאן, לכן אני שואל.

לא. אתה צריך לקחת את הפטיש ולרכז את הכוחות שלך, ואז לעשות פעולה גדולה מאוד בבת אחת עם הפטיש על הסלע.

תלמיד: בהמשך המאמר בעל הסולם כותב הרבה פעמים על עניין של כפייה, שאדם צריך לכפות על עצמו, על הגוף שלו, הוא צריך לעבוד בכפייה כדי להגיע לעבודה הזו בתנופה גדולה. בעניין הכפייה, אני יכול להבין מה זה לכוף את עצמו, את הגוף, את הבהמה, לשים אותה בחברה, ובאמת זה עובד. אבל שוב, זה במנות קטנות. איך אפשר לכוף את הרצון לקבל, מה אפשר לעשות איתו, איך אני יכול לכפות על עצמי לחשוב לטובת חבר, או לכפות על עצמי לאהוב חבר? איזו עבודה זו?

זאת העבודה שאתה צריך לבצע אותה למעלה מהרצון.

תלמיד: אני יכול להבין שאני צריך לבצע את העבודה הזו למעלה מהרצון, אבל אז העבודה הזאת היא לא בשמחה, זו עבודה בכפייה. אולי זה מה שהוא כותב, בהידור, בלי טעם ובלי ריח.

אתה עושה את העבודה כדי לקבל מלמעלה כוחות, באמת להשפיע לחברים ולהתקשר איתם בקשר הדוק, באהבה.

תלמיד: המעבר הזה בין המאמץ שהאדם עושה לכפות על הלב שלו לאהוב ולרצות עבור החברים לבין הגילוי, שמתגלה בו אהבת חברים, האם המעבר הזה הוא פעם אחת ולנצח, או שהוא שוב חוזר לשאלה הראשונה, פתאום מרגיש איזה ניצוץ של אהבת חברים, איזו התפעלות, איזה גילוי הבורא בעשירייה, ואז שוב עובר?

איך שנותנים לו, תלוי מה הוא צריך לתקן לפי הקלקול שלו.

שאלה: הוא כותב "היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה". הוא כותב שדווקא שם זו הנקודה הכי קריטית, שם גם הסטרא אחרא טוענת יותר שזה שלה, לעומת הקדושה. מה האדם עושה בנקודה הזו?

הוא צריך לעשות פעולות נגד הרצון לקבל שלו, לבטל ככל האפשר את הרצון לקבל שלו, ולהיות כלפי הבורא באפס רצון ומוכן לכול.

תלמיד: הוא כותב שבנקודת האפס זה קורה, דווקא במקום שהוא כבר מסכים לכול, נכנע לבורא, רק אז מתחילה איזו עבודה. יש פה לכאורה מצב שהוא עבד ועבד, נכנע לבורא, ואז הוא אומר לו, תתחיל עכשיו עבודה יותר קשה, למרות שזו הנקודה הכי קריטית, הכי חשובה.

הוא הגיע למצב שהוא מוכן לוותר על כול הרצון לקבל שלו ומבקש מהבורא שימשיך את העבודה.

תלמיד: כי אז מתעוררת השאלה מי ומה וזה הדבר הכי חשוב. האם זה סימן שהוא עובד ה'?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב, "לכן כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד על דרך הכפייה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קווי השפעה". מה זה להרגיל את עצמו לעבוד בבחינת השפעה בכפייה?

בכפייה, כשלוחץ על עצמו, הוא עובד מהשפעה. מקבל את כל הפעולות, התכונות של השפעה ודווקא מבצע את זה ככל האפשר.

תלמיד: איך אתה עובד בהשפעה בכפייה?

בכפייה, זה אומר שאין לך רצון לזה, אבל אתה מבין כמה זה חשוב, ואז אתה מבקש מהבורא כוחות שייתן לך לעשות פעולות דרך הכפייה, נגד הרצון לקבל.

תלמיד: אני מבין שלהשפיע זאת כוונה. על המעשים שלי אולי אני יכול לכפות, אבל איך אני יכול לכפות על עצמי כוונה של השפעה?

גם כוונה וגם פעולה.

תלמיד: האדם מסוגל לכפות על עצמו כוונה של השפעה, לא רק מעשים?

כן, הוא מבקש שתהיה לו כוונה כזאת.

תלמיד: הוא כותב "שהשכל פועל לפי קוי השפעה". מה קורה לשכל במצב כזה?

הוא מסדר את עצמו לעבוד כמה שאפשר לפי קווי השפעה, כלומר להשפיע. ואז השכל וכול מה שבו מתרגל לפעולות ההשפעה.

תלמיד: בעל הסולם נותן פה משל על רבי פנחס שרוצה לחצות נהר כדי לפדות שבויים, והנהר אומר לו שכך הבורא ברא אותו, והוא לא מתכוון לשנות את הטבע שלו. איך אנחנו צריכים להתמודד עם שאלות פנימיות כאלה שמתעוררות בנו "ככה הבורא ברא אותי"?

הבורא ברא, זה נכון. אבל עם זאת, מה אתה חייב לעשות? אתה חייב לעבוד נגד הרצון לקבל. לכן תתפלל, תבקש, תעשה פעולות.

שאלה: איך אנחנו יכולים עכשיו, עם ההרגשה שהבורא הרים לנו את היד, לתת עם הפטיש מכה באבן, ברצון לקבל, לירות חץ בראש הנחש כמו שכותב הרב"ש? מפני שהוא נותן לנו ממש תנופה. עם ההתאספות הגדולה הזאת יחד פה בסוכות, האולם מלא, מה אפשר לעשות עכשיו כדי לתת את המכה שהוא כותב? חייבים את זה.

אם אתם מרגישים שיש כזאת עבודה, הזדמנות לפניכם, אז אתם סוגרים את העיניים, תופסים את הפטיש יחד כולכם ומבצעים את המכה.

תלמיד: על מה המכה?

על האבן.

תלמיד: מהי "האבן" שלנו?

האבן היא כל מה שאתם צריכים לפוצץ, לשבור, ולהתקדם כך לעבודה יותר רצינית.

תלמיד: ואת זה אפשר לעשות עכשיו בזמן השיעור, לתת מכה?

תעשו. מי אמר לך שלא? כן.

תלמיד: אתה באמת חושב שעכשיו, בחג הזה, הבורא הרים לנו את הידיים, נתן לנו את הכוח להכות?

כן.

שאלה: הוא נותן דוגמה עם הפטיש הגדול. כדי להגיע למצב שהולכים עד הסוף, האם יש תהליך שבו אדם מגיע לסאה, או שהוא יכול בכל רגע לעשות את זה?

יש תהליך.

תלמיד: מהו התהליך שצריך לעבור?

את זה עוברים לפני מה שכתוב כאן. הוא מכין את עצמו כדי לרכז את כל המחשבות, הכוונות, הכוחות, כך שהוא הולך לפוצץ את מה שמפריע לו בעבודה.

תלמיד: יש שלב שאדם מגיע למצב שהוא כבר בשל לפוצץ את האבן, ויחד עם זאת, השכל מתחיל להגיד לו שהוא עוד לא מוכן. האם זה תמיד כך קורה?

תמיד.

תלמיד: איך הוא יודע שהגיע הזמן שהוא כבר בשל?

הוא תמיד מקבל את זה ככה.

תלמיד: האם אף פעם לא יהיה מצב בשכל שהוא מרגיש שבאמת הגיע הזמן, תמיד יהיו לו ספקות, עד שהוא לא חותך את זה?

הוא לא יודע מראש, ודאי.

תלמיד: אמרת שיש תהליך עד שהוא מגיע למצב שהוא יכול לעשות את זה. אם יש תהליך, אז צריך להיות סוף לתהליך.

לא. לפני הפעולה הוא אף פעם לא יודע אם הוא הולך להצליח או לא.

תלמיד: אם יש תהליך שצריך להגיע לבשלות, תהליך שהוא צריך לעבור, ומישהו מהצד, חבר או עשירייה, יכולים לומר לו שהוא כבר בשל.

מי יגיד לו? הוא בעצמו צריך לדעת שהוא חייב לבצע את הדפיקה הזאת בכל הכוח.

תלמיד: תמיד יהיו לו ספקות, והוא יצטרך באיזה שהוא שלב לחתוך את זה.

לא תמיד, אבל הוא חייב לעבוד נגד הספקות.

תלמיד: קורים מצבים שאדם לא חותך, לא מוריד את הפטיש בכל הכוח, ואז הבורא מתערב ועושה לו את זה בכוח, הוא חותך את הסיטואציה בצורה לא נעימה.

לא. לא על זה כתוב.

שאלה: בזמן שהבורא נותן הארה, אז הרצון לקבל מתבטל ואין עבודה בכפייה וגם אין יגיעה. אז בשביל מה נותנים לאדם הארה?

התעוררות, שישתדל בעצמו להתקרב לביצוע.

תלמיד: כלומר, האם האדם מאבד מגע עם הבורא בזמן הארה?

לא. למה? דווקא ההיפך.

שאלה: מה התנאי המביא אדם לביטול בכל מצב קיומו?

בכל מצב קיומו, רק אם אדם שם לב לכוחות שהבורא מעורר בו ומתקשר לחבריו ומבקש עזרה, ואם הוא פחות או יותר מבצע את זה נכון, באמת מקבל עזרה ואז שובר את לב האבן.

שאלה: האבן הזאת, איך לראות אותה בצורה ברורה, מוחשית מול העיניים?

נמצאת לפניך.

שאלה: היא נמצאת כן במצב נתון, אבל יכול להיות שהאדם לא יודע איפה צריך להוריד את המכה.

שיבקש, שיתפלל, שיחשוב.

תלמיד: עכשיו, עשירייה יכולה להגיע לבירור הזה ביחד? עשירייה יכולה להגיע להבנה משותפת, שפה נמצאת האבן שלנו כעשירייה?

אפשר לדבר על זה.

תלמיד: והפטיש, זה תפילה?

פטיש זה תפילה.

שאלה: אני רוצה להבין מהן ההגדרות של טעם, ריח והדר. טעם זה כמו ששאלו לגבי הארה, שפתאום מורגש טעם בחשיבות בעבודה. מה זה ריח?

הריח זה כמו טעם, רק פחות בדרגה.

תלמיד: והדר זה שאין טעם ואין ריח, אבל עדיין יש חשיבות?

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין החשיבות בהדר, לחשיבות בטעם?

אני לא יכול להסביר את זה. להוסיף כאן מילים זה סתם מבלבל.

תלמיד: אז קודם כל, אבן זה שיש את ההרגשה של ההדר, יש הרגשה של חשיבות מסוימת, שזו עבודה חשובה, אבל אין טעם בזה והרצון לא מוכן להיכנע?

כן. אתה תמשיך לחשוב על זה ותגיע.

תלמיד: הוא מדבר לקראת סוף המאמר, על מצב שהאדם לא יודע להבחין מה מכוער, הוא מסתכל במראה ולא כל כך ברור לו אם מה שמכוער זה הרצון לקבל, או הרצון להשפיע. ואז הוא אומר שבעצם הפתרון לזה, שאם האדם מרגיל את עצמו בכפייה לעבוד בהשפעה, אז הוא מקבל חושים שלפיהם הוא יודע להבחין שהרצון להשפיע הוא היפה והרצון לקבל הוא המכוער.

כן.

תלמיד: ואז הוא אומר שבעצם כבר אין לו שאלת מי ומה כי ברור לו. זה קצת סותר שככל שמתקדמים, דווקא השאלות של מי ומה אמורות להיות יותר חזקות. ופה הוא אומר שדווקא ברגע שהאדם כופה את עצמו, אז כבר אין את המי ומה כי ברור לו.

לא, אנחנו נתקדם ונראה, אתה צודק שככה זה לא כל כך ברור.

תלמיד: עוד נקודה אחת שלא ברורה כל כך, כי הוא מדבר על אבן, פטיש, להוריד אותה בכל הכוח וכן הלאה, אבל הוא אומר, להרגיל את עצמו בהשפעה.

כן.

תלמיד: אז זה שני מצבים שונים.

נכון.

תלמיד: אם הוא מרגיל את עצמו אז זה לאט לאט מתרחש והתהליך נכנס פנימה, ואם אבן, זה נשמע משהו מאוד דרמטי כזה, מצב שצריך לשבור וזה קצת נשמע ילדותי.

כן.

תלמיד: גם זאת השאלה, זה זה, או זה? או שזה שניהם ביחד, מה קורה שם בתהליך?

את רוצה לענות לו?

שאלה: קטונתי מלענות אבל השאלה שלי הייתה דומה, אז יש פה סוג של חיבור. ששאלת טענת המי ה' אשר אשמע בקולו זו טענה שכלית, שהשכל הוא לא עצם בפני עצמו, הוא כמו מראה, ומה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא המצאות ותחבולות, הוא בעצם עושה. מה הקשר בין רגש לשכל? כי אם את טענת המי אנחנו יכולים למנוע על ידי זה שאנחנו כופים על ידי השכל, ונשארים רק עם השאלה של מה, אז איפה הקשר לפתיחת הלבבות, איפה הקשר בין השכל לרגש?

זו בעיה תמיד, שלא כל כך יכולים לראות את הקשר.

שאלה: הוא כתב, בעיקר צריכים להשתדל שיהיה לאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע. במה ההשתדלות פה בשביל להשיג רצון חזק לרצון להשפיע?

לעשות פעולות השפעה במה שאפשר, עם תפילות, ומבטיחים לנו שאז אנחנו נתקדם לרצון להשפיע.

תלמיד: עוד תוספת על זה, עד כמה באמת צריך לנסות לתאר, להבין, להכיר מה זה רצון להשפיע, או שזו בקשה בלי תיאור רגשי מצדי, עד כמה צריך לנסות להיכנס כי צריך להשתוקק לזה, איך אפשר להשתוקק למה שלא מובן?

להשתוקק ולתאר לעצמנו מה זה נקרא להיות בתוך הרצון להשפיע.

תלמיד: וגם כמה רע להיות ברצון לקבל מנגד?

כנראה.

שאלה: אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. אני מרגישה שאני אף פעם לא בשמחה, אבל אני פה, יש לי שמחה בלב, איך אני בודקת אם יש לי או אין לי שמחה, כי נראה לי שכל הזמן אני בתלונות לבורא, אבל אני בשיעור, יש לי הרגשה טובה. מה זה השמחה שצריכה להיות?

תפסיקי לדרוש, ואז את תהיי יותר קרובה להכרת השמחה.

תלמיד: אז בעצם זה מצב שאני צריכה לקבל מה שהוא נותן לי, ולהסכים איתו לגמרי.

תמיד.

שאלה: מצד אחד, אנחנו מרגילים את עצמנו במיעוט שהיות וכפייה להשפעה, ועכשיו אנחנו יושבים פה יחד וזה מאוד מחזק ונותן ביטחון. מצד אחר, אנחנו רוצות להגיע לתפילה חזקה שתציל אותנו ממוות, אבל אני מרגישה שבעשירייה אנחנו מפחדות לגעת בבירורים מסוימים שיחייבו אותנו להשתמש בפטיש ובתפילה חזקה. איך יוצאים מהמבוי הסתום הזה? האם זו הכאה משותפת של העשירייה, או שאני צריכה להשתמש בפטיש הזה בתוכי?

לא, צריכים לעשות את זה יחד.

תלמידה: האם לנסות לשאוף בעשירייה להגיע למקום הזה ולא לפחד לגעת במקומות הקשים?

אני לא יודע, לפעמים מסובבים את הדברים ויוצא שהם דוחפים קבוצות שלמות לכאלה פעולות שהן לגמרי לא בדרך התורה.

שאלה: נראה שהתנאי הזה של הרצון לקבל שמתנגד לעבודה הוא פשוט, זה נשמע כמו עבודה בתוך הדעת. מה לעשות אם זה נראה כך?

תעבדו כנגדו, אפילו אם כל הטענות שלו הן בתוך הדעת.

תלמיד: האם יש עבודה למעלה מזה? או שעובדים כנגדו בתוך הדעת.

כן, יש.

תלמיד: מה העבודה שהיא למעלה מזה?

עבודה למעלה מהדעת.

תלמיד: כשהרצון לקבל מתנגד לעבודה זה בתוך הדעת, והעבודה הזאת גם יכולה להיות קלה, הוא מתנגד וכנגדו עושים עבודה. האם למעלה מזה זה למעלה מהדעת?

למעלה מזה.

תלמיד: אז מה העבודה למעלה מזה?

נגדו קודם כל. נגדו.

שאלה: המצב הזה של לשבור את לב האבן, זה מצב שאנחנו נמצאים לגמרי בתוך הרצונות של הזולת ולא מרגישים את עצמנו בכלל? איך לתאר את המצב?

למה?

תלמידה: כי שברנו כביכול את האני הזה שתופס את המציאות דרך עצמו. איך לתאר את המצב ששברנו את לב האבן?

מה זה לב האבן?

תלמידה: אני חושבת שזה מה שגורם לי לתפוס הכול דרך הרצון לקבל שלי.

מה הבעיה עם זה שאנחנו שוברים אותו?

תלמידה: איך לתאר את המצב הרצוי?

כשאנחנו שוברים את לב האבן, למה אנחנו מגיעים?

תלמידה: זאת השאלה.

אז אין לנו יותר לב אבן. מה נשאר לנו?

תלמידה: רק החיבור.

רצון להשפיע.

שאלה: הנקודה המרכזית היא בשמחה של המצווה. צריך לאסוף את כל הכוחות ולשבור את לב האבן, אבל להישאר בתוך השמחה של המצווה, שהבורא יעשה את זה בכל זאת. מה עלינו לעשות?

להתפלל.

תלמידה: שיהיו כוחות להישאר בתהליך?

הבורא חייב לבצע, ואתן צריכות לחייב אותו.

שאלה: בעל הסולם כותב במאמר שמתגלה רצון לקבל ויש לאדם מקום הדוק עם הבורא. ובהמשך הוא כותב, "עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאין כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה." האם מדובר קודם כל על החשיבות או על השמחה?

על החשיבות. החשיבות מביאה שמחה.

תלמיד: כשמתגלה רצון לקבל האדם נמצא בקו שמאל, והוא מבקש מהבורא לתקן את הרצון. זאת אומרת, הוא שמח בזה שהוא בקו שמאל.

אל תעשה כאלה חשבונות. פשוט כמו שכתוב.

שאלה: הידור זה כשיש לאדם חשיבות, וצריך לעשות את היגיעה עם ההידור כדי שתהיה חשיבות. אבל זה צריך להיות בלי טעם ובלי ריח, כך הבנתי מהכתוב. כי אם יש טעם ויש ריח אז זה כבר לא הידור, זה משהו אחר.

כן.

תלמיד: כשאני מסתכל על המציאות, הרצון לקבל נותן לי כל הזמן טעם וריח בדברים. האם דווקא במקומות שבהם אין טעם ואין ריח, כמו בעבודה הקבועה שלנו בעשירייה, ביום יום, לא בזמן שחבר נמצא בצרה כלשהי שאז ברור שאני מתפלל עבורו ודואג לו, האם דווקא במקומות האלו צריך לתת את ההידור, כלומר המכה צריכה לעבוד דווקא במקומות שהם כביכול המקומות הרגילים, המקומות הקטנים שאין בהם חשיבות?

נכון, כן. כל מצוות סוכה היא מלאה בזה.

תלמיד: איך אנחנו מתרגלים לעבוד בינינו בחשיבות במקומות שאין בהם טעם וריח?

אנחנו משתדלים להיות בקשר בינינו, וכשמעלים את הקשר בינינו למעלה מכל ההבחנות האחרות, אז מתחילים להרגיש את ההידור. זה מה שמכוון אותנו למטרת הבריאה.

תלמיד: אצלנו בעשירייה יש חוק, שאם קבענו משהו, אז אנחנו תמיד עושים אותו. זה לא משנה אם זה מתאים לנו, לא מתאים לנו, יש איזו מין התמדה כזאת.

בסדר.

תלמיד: זו עצה שמצאנו כדי שכל הזמן נמשיך לעשות את הפעולה, גם אם עולים או יורדים. כי התמדה, כמו לבוא כל יום לשיעור בוקר, אז לפעמים אתה רוצה, לפעמים אתה לא רוצה, לפעמים אתה לא מרגיש כלום, אבל אתה תמיד בא. האם יש עוד עצות איך להגיע להידור הזה חוץ מהתמדה במשהו?

יש לך הרבה דברים כאלה שבדרך כלל פועלים לא לטובת הבריות, או בקשר עם הבריות, אלא בכל מיני דברים שאין בהם לא טעם ולא ריח, כמו שאומרים.

תלמיד: האם יש עוד עצות חוץ מלהתמיד?

לא. לפי הטבע שלנו, איך שהבורא ברא אותו, רק התמדה במה שאנחנו כבר רגילים היא נותנת לנו טעם נוסף.

תלמיד: האם זה נכון להגיד שכדי שנצליח להגיע להידור הזה, אנחנו קודם כל חייבים להיכנס לעניין הזה של ההתמדה, כמו שהוא מסביר עם הפטיש, כל הזמן לתת מכות, שזו דרך אחרת לקרוא להתמדה?

כן, נכון.

שאלה:, אני מרגישה שאני כל כך רחוקה מכל מה שכתוב במאמר הזה, והאבן שלפניי, זו לא אבן, זה סוג של הר שהוא כזה ענק שאני אפילו לא מצליחה לראות את החברות מאחוריו. ובלי חברות לא יהיה לי כוח לתת את המכה החזקה להר הזה. מה עושים במצב כזה?

מתחברים עם החברות ויחד איתן מפוצצים את הסלע.

תלמידה: איך להגיע אליהן, אם אני אפילו לא מצליחה לראות אותן מאחורי הסלע?

את צריכה קודם כל להתחבר עם החברות.

תלמידה: למדנו פעם שיש גם חשיבות לצעדים קטנים. האם אני יכולה לעשות צעדים קטנים בתפילה כדי להגיע אליהן?

אל תחפשי משהו שאת יכולה לבצע, אלא תחפשי מה שאת חייבת לבצע.

שאלה: בתחילת המאמר הוא כותב הרבה על מגע הדוק עם הבורא. מה מאפיין מגע הדוק?

שאדם לא שוכח את זה, שהוא כל הזמן נמשך לזה, ואז כל המאמר הופך להיות כאמצעי להגיע לקשר או מגע הדוק עם הבורא.

תלמיד: הוא כותב, "זה נקרא, שיש לו מגע הדוק עם ה'. ואין האדם יודע להחשיב את המגע הזו."

כן. יש מגע אפילו בלי התערבות האדם.

תלמיד: יש לאדם מגע הדוק והוא לא מרגיש שיש לו מגע הדוק.

כן.

תלמיד: הוא צריך להאמין שיש לו מגע הדוק.

כן.

תלמיד: האם המגע ההדוק הזה מורגש או לא מורגש?

כנראה שלא.

תלמיד: אז האם כל זה העניין של מגע הדוק הוא באמונה למעלה מהדעת?

מתחילת העבודה.

תלמיד: הוא כותב שהמצב הזה הוא תוצאה של התפילה, שיש לאדם צורך גדול שהבורא יענה לו.

כן.

תלמיד: ולכן הוא כותב שהתפילה היא יותר חשובה מעניית התפילה.

כן.

שאלה: אז למה צריכה להיות עניית התפילה?

זה מה שאדם מקבל מלמעלה.

תלמיד: אבל אם האדם נמצא במצב שהוא מתפלל ומאמין שעכשיו יש לו מגע הדוק, ומודה על זה שיש לו הזדמנות לעבודה, ומתפלל בכאב אבל גם בשמחה, אז למה הוא צריך את עניית התפילה? הוא כבר נמצא במצב הדוק.

אבל לפי עניית התפילה הוא ממשיך בעבודה.

תלמיד: האם הוא צריך את עניית תפילה רק בשביל לכוון אותו יותר נכון בעבודה?

גם כן.

תלמיד: איך עניית התפילה לא גורמת לאדם לאבד את המגע ההדוק שהיה לו עם הבורא? הוא כותב, כשיש לו את עניית התפילה, הוא כבר יצא מהיכל המלך, כבר לקח את מבוקשו והלך לו. נניח שהאדם מתפלל על חיבור, הוא היה במצב ניתוק, הרגיש שהוא רע ושפל, קיבל עניית התפילה, ופתאום האהבה מכסה את השבר הזה. איך עכשיו הוא לא מאבד את המגע ההדוק שהיה לו עם הבורא?

הוא לוקח את המגע הזה והולך הלאה, ממשיך בדרכו. הוא לא עוזב את הבורא, הוא לא עוזב את המגע עם הבורא, אלא את מה שהוא השיג, הוא לוקח את זה כנקודה התחלתית להמשך דרכו.

תלמיד: ומה מאפשר לו לעשות את זה ולא לשכוח את הבורא, כי עכשיו הוא מרגיש טוב ונעים?

הוא נמצא במגע, איך יכול להיות שיעזוב?

שאלה: אני רוצה להמשיך את הבירור הזה. הוא כותב, "ואמר, שאנו צריכים לדעת, שיש ענין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם להשם ית'. כלומר, שהאדם מרגיש, שהוא נצרך להשם ית'". אנחנו שומעים כל השיעור על התקפה, ואנחנו רוצים לתת את המכה הזאת, לשבור בינינו את כל המחיצות. יש תחושה שאנחנו מגיעים עד לנקודה, ועדיין לא מגיעים לנקודה של באמת לשבור את הכול, לשבור את הסלע הזה במכה אחת, כמו שהוא כותב פה. לא במכות, אלא במכה אחת נבוא כולנו, וניקח את ההזדמנות הזאת. וכמו שאמרת מספר פעמים, יש לנו עכשיו את החגים, יש לנו מלא הזדמנויות להתכלל זה עם זה, לקחת את הכוח הזה ולתת את המכה הזאת. מהי הנקודה הזאת שנרגיש שיש את הצורך בבורא, שרק הוא יוכל לתת לנו עזרה בלתת את המכה?

צריכים להתאמץ יותר להבין את הצעדים שאנחנו עוברים, ואז יהיה לנו קל יותר להתמודד עם מה שאנחנו עוברים. אם הבנתי שאלתך.

תלמיד: האם אנחנו לא מעריכים מספיק את מה שאנחנו מקבלים מהבורא בעבודה בינינו, לא מעריכים מספיק את המאמץ, את היגיעה?

יכול להיות. תשאל את החברים למה הם לא קופצים עד השמיים לדרוש מהבורא את ההתקדמות.

תלמיד: אתמול היינו בסעודת חג, והייתי בהתפעלות גדולה. ישבנו יחד אחד עשר חברים מהעשירייה. איך אני לוקח את ההתרשמות הזאת, את הדבר הזה שהבורא נתן לנו, להיות יחד, ונותן את המכה הזאת? אני מרגיש שהוא נותן לנו. איך לקחת את זה עד הסוף?

זו בעיה. אתה רואה יש כאלה שהוא אסף אותם כאחד עשר, ויש כאלה שהוא נותן להם חצי מזה בהתאספות, וגם אלו וגם אלו נמצאים במצב רעוע.

תלמיד: אני רוצה לדבר על העשירייה שלי. ראינו שהבורא נתן לנו התקבצות מאוד גדולה, איך אנחנו לוקחים את זה ומעלים את זה ממש חזק ושתהיה התפרצות לעשירייה?

אתם רואים בעצמכם באיזו צורה כל אחד צריך להיות כלפי האחרים וכולכם יחד, כדי להגיע לקבוצה הדוקה שבאמת משתוקקת ופועלת למטרה. הכול כתוב לפניכם.

אני רואה שאתם מוכנים להוריד את הידיים ולחכות שאולי הזמן ישפיע על זה, לסגור את הפה.

שאלה: כתוב, "כלומר, בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה, איך שהרצון לקבל מפריע לו מלהגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק שיזכה לאהבת ה'. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה, מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה". מה ההבדל בין אדם שמרגיש שהרע מפריע לו והוא זקוק לאהבת ה', לאדם שמרגיש שהרע לא מפריע לו ויש לו סיפוק בעבודה?

אצל הראשון שיש לו סיפוק בעבודה, אין לו שום טענות ולכן קשה לו להתקדם. אצל השני שאין לו סיפוק בעבודה, והוא מחפש איך בכל זאת לבצע משהו, אז הוא צריך להודות לבורא שנותן לו הפרעות.

תלמיד: האם זה אומר שמי שמרגיש שהרצון לקבל מפריע לו הוא זקוק לאהבת ה'?

כן.

תלמיד: ולשני יש כבר אהבת ה' כי הוא מרגיש סיפוק. ממה יש לו סיפוק?

מזה שיש לו הכול, כמו שנראה לו.

תלמיד: מה שהוא מרגיש, זו לא אהבת ה'.

כן.

תלמיד: אז מה זו אהבת ה'?

אהבת ה' זה שאדם מרגיש שיש בורא והבורא אוהב אותו, או בצורה רגשית או בצורה שכלית. כך הוא מדבר על זה.

שאלה: אני מקשיבה למאמר ואני מבינה שאני מעבירה את המאמר דרכי, ובעבודה הזאת חסר לי החיבור עם העשירייה, כאילו העשירייה היא נסיבות חיצוניות. אני משתדלת לקחת את התכונות של החברות ולהתחבר איתן, ובכל זאת יש חציצה בפנים, כאילו אני מקבלת את העשירייה מבפנים כמשהו חיצוני אליי. בעבודה שלי, בעצם הפטיש הזה מכוון לשבור את היחס שלי כלפי העשירייה. אני מבינה ומרגישה שאני יכולה לקחת את התכונות של העשירייה, ובתכונה האחת הזאת לקיים את העבודה. לא רציתי לשאול שאלה, הייתי בתוך הבירורים שלי, אבל החברות ניגשו אליי ואמרו לי לשאול, הן פשוט הרגישו. איך לרכוש את הרגש הזה? מה צריך לעשות בפנים כדי לרכוש את הרגישות הזאת?

זה צריך לבוא עוד מעט, וגם האחרות ירגישו את זה.

שאלה: הבנתי מהמאמר שבעצם הזמן היחיד שיש לנו לעבוד בו בהידור הוא לפני שאנחנו מגיעים לבחינת ריח ולבחינת טעם. האם זה נכון? שאנחנו כאילו מתרגלים את ההידור כי אחר כך יהיה לנו באמת ריח וטעם.

זה לא בדיוק, אבל עוד נדבר על זה.

שאלה: מה זאת שמחה, האם זה סוג של מילוי?

שמחה היא סוג של מילוי, כן.

תלמידה: אמרת שאדם שמתקדם צריך שלא יהיה לו סיפוק מהעבודה. אם אין לאדם סיפוק מהעבודה, אז איך תהיה לו שמחה, איך יהיה לו מילוי?

אם יש לו שמחה, אם יש לו סיפוק, ואין לו רצון ריק, אז איך הוא יתקדם?

תלמידה: אז לא תהיה לו שמחה.

כן.

תלמידה: אז האם האדם מתקדם ללא שמחה בינתיים?

איך? הוא לא יכול.

שאלה: לגבי הפטיש הגדול, החזק, כתוב שאלו דברי תורה. מה זה הפטיש הגדול הזה, מה זה אומר שאלו דברי תורה, שאנחנו צריכים להשיג אותו?

הפטיש הגדול, זה שאנחנו ברצון שלנו נותנים מכה על הרצון שמפריע לנו להגיע לחיבור בינינו ולחיבור עם הבורא.

שאלה: כתוב שהשכל הוא לא עצם בפני עצמו, אלא הוא מראה ממה שנמצא בחושים.

כן.

תלמידה: האם החושים הם ההרגשה?

כן.

תלמידה: אם אנחנו כעשירייה רוצות לעקוף את המצב הזה של שאלות מי ומה, האם אנחנו צריכות להתרכז בלתאר ולהרגיש את המצב הזה שיש לנו טעמים וריחות כתוצאה מהחשיבות והדביקות בדרגה הבאה שאנחנו מגיעות אליה?

כן, צריכים קצת להתאמץ.

תלמידה: אז איך לעשות את העבודה הזאת כשאנחנו כבר נמצאות בהרגשה הזאת ומתארות מה החברות מרגישות כשהן כבר נמצאות שם?

להשתדל להתחבר באותן ההרגשות שאתן עכשיו מרגישות, עוד ועוד ועוד להתאפס ולהתאפס ולא לפחד מטעות וכישלון.

שאלה: הוא אומר שאפילו בהסתרה, אפשר גם במציאות לקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה. מה זה הפעולה הזאת שאני עושה, לקבל עול מלכות שמיים בזמן של ההסתרה?

את משתדלת.

תלמידה: משתדלת מה?

אפילו בהסתרה לקבל על עצמך עול מלכות שמיים, כי מה שנעשה זה הבורא.

תלמידה: זאת אומרת להיות ב"אין עוד מלבדו"?

כן.

תלמידה: זו פעולה אישית או שזו פעולה בעשירייה?

גם אישית.

תלמידה: וגם בעשירייה?

אם אפשר.

שאלה: אני רוצה לשתף אותך ואת כולנו במשהו.

למזלי אתמול בערב סוכות ישבה אצלי אימא של חטופה שהבת שלה נמצאת בעזה, מירב, שהיא מאוד ידועה והבת שלה משרתת עם הבת שלי בצבא והיא התארחה אצלנו.

ואתה יודע, אני מלא כאבים אחרי אתמול בערב. ישבתי בסוכה ולא היינו הרבה אנשים, היינו חמישה אנשים והיא מספרת לי את ההרגשה שהיא קיבלה פטיש בראש. ואומרת, תראה, כל עם ישראל בסוכה רק הבת שלי נמצאת במנהרה בעזה, היא בת עשרים.

היא יודעת שאני לומד את חכמת קבלה, אז היא מבקשת אותי, "אולי תשאל את הרב שלך איך אפשר לעזור?" אני לא אישה מאמינה, אני לא מאמינה בכלום, חילונית לגמרי, אבל "איך אפשר לעזור לבת שלי לעבור מהמערות האלה לתוך סוכה רגילה שבני אדם יושבים בה?"

אשתי בוכה, אני בוכה, הבת השנייה שלי בוכה, ואני שואל את עצמי, כולם פה מדברים בתאוריות, "לקבל פטיש, אנחנו נעשה עבודה, נתחבר בינינו, נשיג את הבורא", אבל אנחנו אפילו לרגע אחד לא הזכרנו הערב או בכלל בשבוע האחרון את אותן בחורות בנות תשע עשרה, עשרים, ואני רואה את אחותה יושבת אצלי בסוכה, ואני מסתכל עליה איך היא מתייחסת לזה שאחותה יושבת שם.

ואני שואל את עצמי איפה הסולידריות שלנו בחכמת הקבלה לאנשים שכואב להם, אנחנו מדברים על צער השכינה וכל מיני דברים, ואיפה טיפת החמלה שאנחנו יכולים לתת, איך לבקש מהבורא כולנו ככה בצעקה.

האמת אני לא יודע מה לעשות, ואתה יושב ככה ואתה שומע את האנשים, שומע את הכאב לב, ואני בעצמי כואב, מאוד כואב, כי רואה מה קורה שם אצלי בבית.

ואני שואל אותך כרב שלי, איך היום אנחנו יכולים לעזור בכלל, איך אפשר לבוא בבקשה לבורא, "חאלס שחרר, מספיק, ילדה בת עשרים" וזו לא אחת, זה חיילות, זה חיילים, יושבים שם נאנקים ואנחנו מדברים על סוכות. איך אפשר לעבור לסדר היום ולכאוב את זה ולעזור, אני לא יודע איך לעזור, באמת אני יושב ואני חסר אונים.

אנחנו לומדים, מעבירים את הזמן והכול בסדר, אנחנו מתקדמים, אבל איך אנחנו יכולים כחברים שלהם, כעם שלנו, כבנות שלנו שאנחנו ששלחנו אותן, איך אנחנו יכולים לעזור היום, איך לבוא בבקשה לבורא שיעזור, שיפתח כבר את הנושא הזה, לא יודע, יש לך פתרון לזה?

לי?

תלמיד: לא יודע, אולי תגיד תחשבו על זה, תבקשו על זה, תרוצו למירון על זה, תרוצו לקברי צדיקים על זה, לא יודע מה להגיד לך, לא יודע באמת, אני לא רואה פתרון לנושא הזה, איזה פתרון אתה יכול להגיד? איך אפשר בכלל לחשוב על זה שילדה בת עשרים יושבת בתוך המערות ועוד יכולים להכניס לה כדור בראש, איך אפשר לחשוב על זה, אני לא יודע, כואב לי הלב. תשמע, אני יושב ובוכה, אני רואה את הבת הזאת יושבת ואני בוכה יחד איתן. אותה אימא כל הזמן יושבת ובוכה, היא כבר קיבלה את הפטיש. אנחנו מדברים בתאוריות, היא כבר קבלה את הפטיש.

לי אין תשובה. אין.

שאלה: אתה אומר שאתה בקשר עם הרב"ש שלנו, אי אפשר לבקש ממנו שיבקש רחמי שמיים? לאותן בנות תשע עשרה עשרים ילדות, ריבונו של עולם ילדות, יושבות שם ילדות. אתה לא מאמין, אתה רואה את אחותה יושבת לידי ואיך היא בוכה, תשמע, אתה נקרע לגזרים. היא אומרת תבקש שיחשבו, אולי יחשבו על הבנות, על בת שלי, שיחשבו, שידברו, שיעשו משהו. היא אומרת תעשו משהו, אני כבר הלכתי לכולם, תעשו אתם משהו אני מרים את הידיים לבורא ואומר וואלה, לאן אנחנו נגיע, אתה מבין.

לאן נגיע, אני לא יודע.

תלמיד: אנחנו יכולים לעזור במשהו?

כן, מתי שהכאב בלב שלנו יעלה למעלה מכל הדרגות, מכל הגבהים ויגיע עד השמיים.

תלמיד: יש אופציה כזאת?

כן.

תלמיד: מה חסר לנו פה?

חסר לנו חיבור שלנו, חיבור הלבבות וחיבור התהלים.

שאלה: נקווה, אז בואו נחשוב עליהם, אתה יודע, בחג הזה, יש פה הרבה כוח, אני מרגיש שיש פה הרבה כוח, אז מה שאני מבקש זה, שאולי לחשוב עליהם גם אתה, גם החברים בכל העולם, ששומעים אותנו עכשיו, שנרכז את המחשבה שלנו, ואולי נבקש בתחינה לבורא, נתפלל, שיקרה משהו, שישחררו אותם, חאלס, מספיק, "כבר הגיעו מים עד נפש". הרגשה כזאת שכבר אין פתרון לזה, אתה יושב, וכואב הלב, אז בוא נחשוב עליהם. תודה רבה על זה שהקשבתם.

אנחנו איתך.

שאלה: אני רוצה להמשיך באותו כיוון, הגעתי מגרמניה לכאן, החברים אומרים לי שאני צריך לחזור לגרמניה, ואני לא רוצה לחזור לגרמניה, זה המקום היחיד שאני רוצה להיות בו, כאן איתכם. אתמול חבר אמר לי שישראל נלחמת כרגע בשבע זירות שונות, מה עוד אנחנו צריכים? אני מרגיש את הכאב. נסעתי לאילת וטילים עפו מעלינו, ראיתי את היירוטים באוויר בשמיים.

וזה לא משנה, כי אני מרגיש שאנחנו בידי הבורא. יש בי פחד, אבל זה לא משנה, זה המקום היחיד שאנחנו יכולים להיות בו, והאבן זה ההבדלים בינינו, המרחק בינינו, האדישות בינינו. אנחנו צריכים להרגיש את הכאב ואנחנו צריכים לבנות את הסוכה בלב, בלבבות שלנו.

עכשיו, אני מבקש מכם, אנחנו כאן יחד, בואו נזמין את אברהם ואת כל האבות לכאן, זה המקום היחיד להיות בו, אני רק רוצה להיות איתכם, כי אנחנו עם ישראל, אנחנו צריכים לזכור מי אנחנו. אנחנו יחד, ואנחנו יכולים לעשות את המכה, אנחנו מסוגלים לתת את המכה. בואו נתפלל עכשיו יחד.

בורא, אנחנו בייאוש, הבאת אותנו לכאן יחד כעם ישראל, עם ישראל חי. אנחנו פונים אליך בתחינה, אתה היחיד שיכול לעזור לנו, ואנחנו אוספים את כל הכוחות שלנו, בבקשה תשמע את התחינה שלנו, עם ישראל חי. אמן.

אמן.

(סוף השיעור)