שיעור בוקר 24.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "ראש השנה"

לפני שנכנסים לשיעור אנחנו צריכים לכייל את עצמנו נכון לשיעור. בטח ישנם אנשים שקמו ללא שום מחשבה, ללא שום רצון. יש כאלו שקמו עם מחשבה או עם רצון לא כל כך טוב, מבולבלים, עייפים. ויש גם כאלו [שהם] לכיוון טוב יותר, מכוון, שגם צריכים לבדוק את עצמם מהי הכוונה שלהם. כל מצב שיהיה צריכים לבדוק אותו, אם אני במחשבות שלי מכוון לעשות נחת רוח לבורא.

אין לי מצב רוח, אין לי בשביל מה לקום, אני רוצה לישון, אין לי שום דבר בראש, אין לי שום דבר בלב, או הפוך אולי במשהו, הנתונים האלה מגיעים אליי מהבורא שרוצה שעל פני מחשבות יותר או פחות טובות, רצונות למיניהם, אני אכייל את עצמי נכון אליו. למה? כי זה בעצם כיוון התיקון, תמיד להיות מכוון להשפיע נחת רוח לבורא, להשפיע לבורא, כמו שהוא, כמו שאומרים לנו מקובלים, כל הזמן משפיע עלינו. אז נרגיש לפי השתוות הצורה עד כמה הוא משפיע לנו.

זאת אומרת, אם אני קם ואין לי מצב רוח, אין לי מחשבות טובות, סתם ככה, עדיין בקושי בקושי בכלל מרגיש את עצמי, זה טוב. אין לי בשביל מה לקום ואז אני עושה מאמץ קטן בלבד בזה שאני מכוון את עצמי במחשבות לחשוב עליו, יש לי על מי לחשוב, יש למי להשתוקק. ואז כבר המוחא והליבא שלי מתחילים להיות מכוונים נכון, וכבר כול מה שאני אעשה תחת המחשבה הזאת זה נכנס לעבודה הרוחנית שלי.

לכן צריכים לבדוק את עצמנו מרגע שקמים, איך אנחנו מכוונים את עצמנו נכון לבורא. לא שזה יבוא אולי אחר כך על ידי איזה מקרים או משהו, אלא כבר מרגע שקמים לעשות איזו תזכורת, משהו, שלזה אני צריך להיות מכוון. וזה דווקא לא קשה, מפני שכשאדם קם הוא עדיין בהמה, הוא רדום, ואז המחשבה הראשונה, הפעולה הראשונה שלו היא פנימית כזאת שמכוון את עצמו כך. מזה מתחיל היום. בצורה כזאת אם הוא יעשה בכמה הדקות האלה עד שהוא מגיע לשיעור, הוא כבר יכול להצטרף לחברים שלו שגם הם עשו אותו כיול פנימי, ואז יהיה לנו כלי יותר מכוון.

קריין: עמוד 1486 ב"כתבי רב"ש", כרך ב', אגרת ל"ד, נתחיל בשורה רביעית.

"אומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".

כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".

הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה.

הגם שבטח יש אחד מהחברים שעומד וצווח: תנו יד לאגודה אחת, ותולה תמיד את ההתרשלות בחברים. ומכל מקום אני לא יכול להוציא אותו מכלל החברים המתרשלים בדבר זה. ודי למבין.

ובעיקר נקוה שהשנה החדשה, שנת "שת חי", שהקב"ה יתן לנו חיים נצחיים, כמו שכתוב: "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל" וכו'. ויקויים: שת חי.

וענין ראש השנה הוא התחלה חדשה, היינו שהאדם מתחיל לבנות בנין מחדש, וזהו כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה".

וצריך להבין מהו שלעולם יראה כאילו הוא מחצה על מחצה: א) אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אם כן איך שייך אחר זה לומר עוד פעם שהוא "מחצה על מחצה", הלא הוא כבר הכריע וכבר יש לו רוב זכויות? וכמו כן להיפך, אם עשה חס ושלום עבירה אחת איך שייך לומר אחר כך שהוא מחצה על מחצה? ב) איך שייך לומר שיראה כאילו הוא מחצה על מחצה, בו בזמן שהאדם יודע בעצמו שהוא מלא חטאים ופשעים? ויחד עם זה מחייבים את האדם לומר וידוי, אשמנו ובגדנו ועל חטא?

והענין, שחז"ל נותנים לנו להבין את סדר העבודה. היינו שאין כאן ענין של דין ומשפט לפני בית דין של מעלה, ורק בזמן שהאדם בא לפני בית דין של מעלה אזי שוקלין את העבירות והזכויות. אלא הענין שחז"ל מלמדים אותנו כאן, שתמיד יכול האדם להתחיל בעבודה ולהיות בוחר בטוב ומואס ברע. כי ענין בחירה שייך דוקא בדבר שהוא מחצה על מחצה, אזי יש לו כח לבחור, מה שאין כן אם לצד אחד יש רוב כבר אין בידו להכריע, כי האדם נמשך אחר הרוב וממילא לא שייך לומר אז ענין בחירה.

ונשאלת השאלה, איך הוא יכול לרמות את עצמו ולומר שהוא מחצה על מחצה בו בעת שהוא יודע בעצמו שהוא מלא חטאים? אלא שצריכים לדעת כי ענין הבחירה שנותנים לאדם הוא תמיד קבוע וקיים, וזהו על דרך "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". נמצא לפי זה הכלל: אם יש לאדם הרבה חטאים, אז יש לו יצר קטן שאינו גדול יותר מהיצר טוב, אלא בדיוק מחצה על מחצה. והוא בכדי שיהיה בידו להכריע.

והיות שהעבירות באות על ידי יצר הרע והמצוות באות על ידי יצר טוב, כמו שפירש רש"י: "בראת צדיקים - על ידי יצר טוב. בראת רשעים - על ידי יצר הרע", לכן אמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי", היינו שלענין הבחירה הוא תמיד, ואם העבירות מ... אזי היצר הרע מתמעט, נמצא שהוא מחצה על מחצה; וכמו כן אם עשה מצוה אחת, שכבר הכריע לכף זכות, תיכף נותנים לו יצר הרע יותר גדול, כנ"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול", ממילא יש לו עכשיו מחצה על מחצה. וזהו בכדי שתהיה אפשרות לאדם להכריע לכף זכות.

לכן בראש השנה האדם מתחיל את עבודתו מחדש. ונוסף על הנ"ל, הימים של עשרת ימי תשובה נקראים ימי סליחות וכפרת עוונות. שהכל הוא בכדי שתהיה לו לאדם ההזדמנות להכנס שוב בעבודת ה' אע"פ שהיה כל כך מרוחק מהעבודה.

ועיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה האדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהכנס לרשות היחיד. כי בענין התפילה קטן וגדול שוים. ואדרבא, מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא, כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר, כי יכול אז לומר שדוקא מי שנברא בכשרונות מיוחדים ובמידות עדינות הוא יכול לפעול משהו בכח עצמו מה שאין כן למי שאין הכשרונות והמדות טובות הוא רק לרחמי שמים נצרך, נמצא שרק האדם הזה מסוגל לתת תפילה אמיתית.

אבל צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש, ומביא לו ראיות והקשים וקל וחומר שתפילתו לא תהיה חס ושלום לתועלת, עד שאין האדם מסוגל להאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה". כי ידוע מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", כי ענין התפילה היא עיקר הכלי להשראת השכינה, כי הוא נקרא בחינת תפילה לעני.

וענין התפילה נוהג בגדול שבגדולים, כי אחרת האדם בא לבחינת עמידה בעבודה. וזה פירוש: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וצריך להבין, מדוע הבטיח לנו הקב"ה הבטחה כזאת, שמשמע שזה דבר הכרחי, שמוכרח להיות אביון, וכי לא היה יותר טוב שלא תהיה מציאות כזאת בישראל?

אבל הפירוש כנ"ל, כי "אביון" היינו מקום לתפילה, ואם אין מקום חסרון אין מקום לתפילה, ואם כן בזמן שהאדם זוכה לגדלות אזי אין כבר מקום לתפילה? על זה מבטיח לנו הקב"ה: "כי לא יחדל" וכו'. שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לעלות למדרגה יותר עליונה.

וזה פירוש: "יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא" [יפה עניות לישראל כרצועה אדומה בראשו של סוס לבן]. שהכוונה, אפילו שהוא כבר יהודי בתכלית הגדלות, מכל מקום יאה עניות, שהוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לתת תפילה כנ"ל.

וזה ענין שמובא בגמרא: "אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם, שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא [כל היום]" (ברכות ט, ב). שהכוונה היא, שהוא אדם גדול - דהיינו בזמן שהוא עומד במצב של גאולה, אזי הוא כבר נגאל מכל החסרונות, אם כן כבר אין לו מה לעשות, ויש לו אז עבודה למצוא בעצמו איזה חסרון בכדי שיוכל לתת על זה תפילה. ובזמן שהיה "סומך גאולה לתפילה", זאת אומרת שתיכף מצא מקום להתפלל, היתה לו שמחה לאין קץ, כנ"ל, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

היוצא לנו מכל הנ"ל, שעיקר הוא התפילה. ותתחזקו בתפילה, ולהאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה".

ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.

ידידכם ברוך שלום הלוי

באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה"

שאלה: הרב"ש כתב במאמר שישנו חבר שמבקר את חבריו ואני לא יכול לסלק אותו מהקבוצה, מהסביבה. "ודי למבין.". מה זה אומר?

[אני יכול לפרש] כמו שנראה לי. כי לפרש מישהו בזה אתה מוסיף מעצמך, כאילו שאתה מתלבש במישהו, וודאי שזה לא מדויק תמיד.

מה שואלים בדיוק? אני לא רוצה לסטות.

תלמיד: רב"ש כותב במאמר שהאדם מבקר את חבריו ואי אפשר לסלק אותו מהקבוצה סתם ככה. "ודי למבין.".

השאלה היא כך, יש לנו חוק פשוט, שרק בתנאי שאדם בגלוי, בצורה מופרזת, בצורה גלויה, בצורה שיטתית מפריע לקבוצה, במיוחד מפריע לחיבור בקבוצה, ולא עוזר לנו שום דבר לעשות עימו כדי להסביר לו, אולי גם להמתין עד שיתפוס נכון את הכיוון בשכל ויבין מה העבודה שלנו, אם זה לא עוזר והוא מזיק לחיבור, אנחנו חייבים, לא שכן רוצים, לא רוצים, אלא חייבים לסלק אותו מהקבוצה. זאת אומרת, אם הוא מקלקל. זה בעצם התנאי שאפשר לסלק את האדם מהקבוצה. בכל יתר המקרים צריכים לדון בהם, צריכים לחשוב, כי אנחנו בעצם מרחיקים אדם מהעבודה. לכן צריכים איכשהו לראות איך בכול זאת הוא יכול להשתלב.

כל העבודה שלנו היא חיבור. בחיבור אנחנו עושים נחת רוח לבורא, בחיבור אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עימו. ולכן רק לפי זה אנחנו בעצם שוקלים את האדם, האם הוא מזיק לחיבור או שהוא צריך עוד להמתין אולי ולחשוב מה קורה, או שכנראה זה מהשמיים, הבורא מסמל לנו שאנחנו חייבים להפטר ממנו כי יש לו התקדמות משלו ולנו יש התקדמות משלנו. מה לעשות, גם זה קורה, אני יודע. אבל זה העיקר.

שאלה: הוא מדגיש מאוד חזק, והוא אומר "אבל צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש,".

הבורא מביא לנו כל מיני מצבים, אנחנו צריכים בכל מצב ומצב שעוברים לראות עד כמה מכל מצב אנחנו יכולים לכוון את עצמנו אליו. ואז אנחנו נראה, אם בעדינות נתייחס לזה. זאת אומרת נתעלה קצת יותר למעלה מהרגש שלנו, מהשכל שלנו, ורק נחשוב איך אני עם ההפרעה הזאת יכול להיות נעול בבורא.

מה אני צריך לעשות? אני צריך לנתק את הרגש שלי, את שכל שלי, שבין כה וכה הכול שייך לרצון לקבל שלי, לתפוס את המצב שלי הריקן, החשוך, וממנו, אם אני מתעלה מעליו קצת, אני שמח בזה שאני יכול לשייך את עצמי לבורא. תנסו, תראו עד כמה זה בכל זאת אפשרי. אין לי שום דבר בלב ובמוח, הכול ערפל, ענן כזה, ודווקא אם אני מכוון את עצמי במצב כזה לבורא, אני מתחיל לראות שיש בשביל מה לחיות, למה לחשוב, למה להימשך, וכך להתקדם.

חוץ מזה המחשבה השנייה, היא מי נתן לי את הערפל הזה, את הערפול הזה? גם הבורא. סימן שמהמצב הזה, ותמיד המצב שאנחנו נמצאים בו הוא המצב הכי טוב לפי הרשימות שלנו, אנחנו עוד לא מרגישים רשימות, אבל לפי הרשימות שלנו כל מצב הוא המצב הכי טוב לכוון את עצמנו לבורא, שאתה דואג לו. איך אתה דואג? כמו אימא שדואגת לילד שלה הקטן, חושבת עליו איך היא יכולה לעשות לו טוב, איך יהיה לו טוב, לחשוב לכיוון שלו.

כשהבורא כבר ממלא בדאגה שלך את המוח ואת הלב שלך, אתה כבר מסודר. מרגע זה והלאה תיכנס לקבוצה, תתחיל יחד איתם להתחבר כדי שוב לכוון את עצמך עוד יותר בצורה מטרתית לבורא, וכך זה ילך.

תלמיד: בכל זאת רב"ש כתב את האיגרת הזאת לכבוד ראש השנה. כתוב, "לכן בראש השנה האדם מתחיל את עבודתו מחדש.", מה זאת אומרת "בראש השנה"?

ראש השנה זה בכל רגע.

תלמיד: והוא ממשיך, "ונוסף על הנ"ל, הימים של עשרת ימי תשובה נקראים ימי סליחות וכפרת עוונות." מה אנחנו צריכים לעשות בעשרה ימים האלה? מה זה כפרת עוונות?

כל מה שחשבתי קודם, שהבורא הוא לא כל כך טוב ומיטיב וגם כל הבריאה וכל העולם הוא לא כל כך טוב ונכון, עכשיו אני רוצה לחזור בתשובה. זאת אומרת להבין, להרגיש, להחליט שהכול נפלא ונמצא בגמר התיקון, ובכלל לא היה בקלקול, וחוץ ממני אף אחד לא בקלקול אלא רק אני. והבורא מוציא אותי מכל הכלי דאדם הראשון, נקודה אחת מהכלי, בכוונה מקלקל אותי כדי שאני, "כיתרון אור מתוך חושך"¹, אתחיל להכיר אותו.

לכן בתהליך הזה שאני עובר אני צריך להגיד אחרת, "זה לא שהעולם נראה לי מקולקל, אלא אני המקולקל. זה לא שהחברים שלי הם כאלה אכזריים וטיפשים ולא רוצים להתחבר, אלא הם כולם מחוברים, כולם חכמים וכולם צדיקים, אלא אני המקולקל." ואז אני לאט לאט, כל פעם ופעם משתדל לכייל את עצמי לראות את העולם כנכון, כטוב.

תלמיד: האם יש משהו מיוחד בתקופה הזאת של "עשרת ימי תשובה"? האם יש משהו מיוחד שיכול לעזור לי?

כן. כי יש ענף ושורש בכול זאת, אפילו בין העולם הגשמי ובין השורש הרוחני, ואנחנו צריכים בכול זאת לראות כל דבר ודבר בזמנו. אנחנו רואים עד כמה גם בעל הסולם וגם רב"ש דאגו לסוכה ולכשרות בפסח. אצלם הסימנים האלה היו מאוד מאוד חשובים בחיים הגשמיים שלהם. חודש לפני פסח, אפילו במשך כל השנה, אם רב"ש ראה משהו הוא ביקש, "תקנה את זה לפסח". הייתי משאיר אותו באוטו באמצע הרחוב, נכנס לחנות וקונה. ממש כך, כל הזמן דאג. לפני פסח היינו קונים פולי קפה, כל מיני דברים, נוסעים לים המלח להביא את המלח ועוד. יש לזה ענף ושורש.

בכל זאת דומם, צומח, חי, מדבר, בכל דבר מהם יש ענף ושורש. רק אנחנו לא מדברים על זה ולא רוצים להיות שקועים בזה כל כך, כי אנחנו משתדלים לעשות תיקונים בדרגה הגבוהה ביותר. אבל אפילו בדרגות הנמוכות מזה, אנחנו בכל זאת צריכים כן להתחשב במשהו. לא במאה אחוז, כי עשו מזה כל כך הרבה תנאים והחמרות כדי שתהיה שקוע בזה בלבד. עשו את זה במיוחד כדי לתת לעמךַ להיות קשור שלא יברח. אבל צריכים בכל זאת.

שאלה: מה בדיוק העניין של "מחצה על מחצה", מה הוא רוצה להגיד בזה?

זו בחירה חופשית. אדם צריך להגיד תמיד שיש לו מעמד נכון לבחירה חופשית, ואיך שהוא יבחר, למרות שנראה לו שהכול שחור, או נראה לו שהכול לבן או עוד משהו, לא חשוב, גם במצב רוח וגם במחשבה הוא צריך בכול זאת לקבל את עצמו בצורה שעומד עכשיו בדיוק בתפר בין זה לזה. והכול תלוי בו איך שהוא מחליט וקובע, "מחצה על מחצה".

שאלה: כמובן שיש כאן בחירה, אבל איך בכול זאת אדם יכול להגיד על עצמו "מחצה על מחצה" אם הוא מלא בחטאים?

אפילו שהוא מלא בחטאים הוא צריך להגיד "אני חצי, חצי". ואפילו שהוא רואה את עצמו כצדיק, במצב רוח מרומם, גם זה חצי על חצי, אחרת לא תהיה לו בחירה. כי במה עכשיו היא הבחירה? לאן אני נוטה מחצי חצי, או לשמאל או לימין.

תלמיד: אם זה חצי, חצי, רב"ש כותב שתפילה אמיתית מגיעה מבפנים. למה אני מתפלל בעצם אם אני משיג את המצב הזה של "מחצה על מחצה"?

אתה מתפלל "להכריע את העולם לכף זכות". זאת אומרת כל העולם הוא יצירה של הבורא שכך מייצר לך ומייצב לך אותו בלבד, ואתה צריך לראות את המצב הזה שהוא חצי חצי כדי שתכריע אותו ל"כולו טוב".

העבודה שלנו היא מאוד פשוטה, רק עד שהיא מגיעה לרגש ולשכל שלנו לוקח הרבה זמן. אבל בסך הכול אנחנו צריכים להחליט בכל רגע ורגע שהבורא הוא "טוב ומטיב", וכל פעם מכוון אותנו לזה ש"אין עוד מלבדו", שרק הוא מייצב את כל המציאות כולל אותי, כדי לתת לי רק נקודה אחת חופשית, זה חופש הבחירה, להחליט עליו שרק הוא ו"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב".

שאלה: מה זה אומר לאתר פגם בעצמי כדי להתפלל?

מצד אחד אדם צריך לצייר לעצמו מצב שהבורא ממלא את הכול ומטפל בכול, והכול בא ממנו והוא טוב ומיטיב, ולכן העולם כולו טוב. ובאמת כשאדם נמצא, הוא נמצא במצב המתוקן, לא הוא המתוקן אלא העולם מתוקן. ומה עמו? הוא בודק את עצמו ורואה שבכל זאת הוא עדיין לא מרגיש את עצמו הנמצא בגמר התיקון. מה הוא צריך לעשות? איך לתקן את הלב ואיך לתקן את המוח שיהיה לו דימוי של גמר התיקון, שידמה, שישתווה עם גמר התיקון? ההבדל בין מה שהוא נמצא עכשיו ובין מה שהוא יהיה בגמר התיקון, זה שהוא יהיה כולו במוחא וליבא מכוון לבורא לעשות לו נחת רוח בצורה השלמה.

איך הוא יכול לעשות זאת? לא בפנטזיות שלו שעכשיו הוא מכוון או לא מכוון לבורא, את זה הוא לא יכול לראות, אלא כל הכיול שלנו הוא דרך הקבוצה. וכשאני מגיע לקבוצה, קודם כל אני מסדר את עצמי כלפי הקבוצה כך שהיא נמצאת כולה בגמר התיקון. "כל הפוסל במומו פוסל" ממש, לכן כל החברים שלי הם שלמים, רק אני רואה אותם מקולקלים. ועד שאני מגיע למצב שאני רואה אותם שלמים, יוצא שאם אני באמת מגיע דרך כל המכשולים, דרך כל הפעולות לראות אותם שלמים, אני בזה מתקן את עצמי.

זאת אומרת, לראות את הבורא ולראות את הקבוצה בצורה השלמה, זה נקרא גם להביא את עצמי לצורה השלמה. ובזה אני גמרתי את המדרגה שלי לעת עתה, לפי הרצונות והמחשבות שממלאים אותי. ואני משיג את נקודת הדביקות דרך הקבוצה בבורא, שהוא בעצם פנימיות הקבוצה.

ברגע שהשגתי מתחיל סיבוב חדש, מדרגה חדשה. מפילים אותי על ידי כל מיני דברים, אני שוכח, לפני רגע חשבתי שזהו, בשיניים אחזיק את המצב הזה, לא אצא ממנו, אבל לא, פתאום בא איזה ניתוק ואני כאילו לא זוכר ולא שומע ולא מבין. אני יכול להתפרץ על כולם ולעשות כל מיני דברים. איזה גמר תיקון ואיפה, כל העולם נראה שוב מקולקל. פתאום מגיעה איזו ידיעה על משהו או על מישהו, והידיעה הזאת סוחבת אותי משלמות, מגמר התיקון שלי שהשגתי לעת עתה, סוחבת אותי אחורה כמו זרם חזק ואני לא יכול לעשות עם זה כלום, ותוך שניה אני מרגיש את עצמי כבר נמצא בכל השוק הזה, בכל החשבונות למיניהם וכן הלאה. ושוב עבודה, כך זה כל הזמן. כמה זמן? כמה שצריך, עד שכל הכלים יתוקננו.

שאלה: מהו חטא האדם?

חטא האדם זה מצב שהוא נמצא בו, שלא יכול להיות מחובר עם כל מה שהוא רואה כעולם, ודרך העולם לא יכול להיות מחובר עם הבורא. זה החטא.

שאלה: איך אפשר לנתק את המוח ואת הרגש אם הכול מהבורא? גם אם מצליחים לנתק נוצר פחד שלא התייחסתי למה שהבורא שולח.

אני לא מנתק את הרגש והשכל מהבורא, הפוך, אני משייך לו את הרגש והשכל ואומר שהם צריכים להיות מתוקנים, שלמים, כי הבורא הוא שלם, ומה שיש בי ברגש ובשכל, אלה ההפרעות האישיות שלי שאותן אני צריך לתקן כתוצאה משבירת הכלי.

שאלה: לפני השיעור צריך לכוון את עצמו לעשות נחת רוח לבורא. מה זה להשפיע לבורא, מי זה הבורא, למי להשתוקק?

אני לא יודע מי זה הבורא. אני יכול רק להגיד שמי שמייצב אותי ונותן לי מחשבות ורצונות, זאת אומרת את כולי בעצם , נותן לי דמיון שאני חי בגוף הזה, שיש לי חבורה, שיש לי חברה, שיש לי עולם והכול, זה הבורא שלי, כי הוא מייצב לי את הדברים האלה, הוא בורא אותי שאני אראה את התמונה הזאת, ודרך התמונה הזאת שאני אתייחס אליו. זה הבורא.

אז אני צריך להתייחס אליו לא כמו שאני רואה את העולם וכך להתייחס אליו שזה בדרך כלל מה שאנשים עושים, ואז מתחילים להתפלל תעשה לי משהו טוב, קח ממני את הייסורים, כל מיני דברים, זו ממש עבודה זרה. מה שאין כן אנחנו שנמצאים לקראת גמר התיקון, צריכים ללמד את עצמינו ואת כולם, שלא על זה מתפללים, מזה אף פעם לא משיגים שום דבר. מתפללים רק על דבר אחד, שאנחנו רוצים להשפיע לו.

זו בעצם ההצלה, התיקון. למרות מה שאתה מרגיש מה שאתה מבין, אתה צריך להתעלות מעל זה כאילו שאין לך בכלל לא רגש ולא שכל, כלום, ולהתייחס אליו מאפס. "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". זאת אומרת, סתום אוזניים וסגור עיניים ותתייחס לבורא כאילו אין לך שום התרשמות מהעולם, אלא אתה רוצה דווקא להעביר עכשיו את העולם לכולו טוב. זאת אומרת, שעל ידי הפניה שלך אתה תשנה את הראיה והתפיסה. זאת העבודה שלנו.

שאלה: מהם השלבים שאותם צריך לבצע כדי להגיע לתפילה אמתית?

בעיקר תפילה אמתית היא בציבור, שאנחנו צריכים בשביל זה להתאחד ולראות בכלל את כל התיקון שלי שאנחנו מתאחדים. שאנחנו מתעלים למעלה מהאגו שלנו, זה נקרא למעלה מהגוף, ולמעלה מהמוח שלנו, ותופסים רגש חדש ושכל חדש בחיבור, מתוך החיבור. תתאר לעצמך, אם עכשיו אני חי כאיזשהו חלק מנותק מהמערכת הכללית שנקראת "נשמה" ובה שורה אור ה', הבורא שורה בה, ועכשיו אני מנותק ממנה ואני מרגיש רק את עצמי המנותק, והחיים האלה הקצרים, הנבזים שגם ניתנו לי בכדי שאני אחפש משהו יותר טוב וכך אגיע לעבודה הרוחנית, אז כשאני עוזב את החיים הפרטיים שלי ומצטרף למערכת דרך העשירייה, אז אני מקבל רגש ושכל של המערכת. רגש ושכל של המערכת זה הרגש והשכל של הבורא, כי הוא ממלא את המערכת, הוא מייצב אותה בצורה ישירה, ואותי מייצבים בצורה הפוכה כדי שאני אביא את עצמי לזה, וכך מתקדמים.

לכן יש הבדל עצום בין מה שאנחנו קיימים בפני עצמנו לבד, ובכמה שאנחנו רוכשים רגש ושכל בזה שאנחנו מחוברים.

שאלה: האם אנחנו צריכים לחפש פגמים כך שתהיה לנו הזדמנות לתפילה?

אנחנו לא צריכים לחפש פגמים, אלא אם אני רואה שאין לי שום אפשרות להתקדם. ואז אני מדמה את עצמי לעני או לזקן שהולך כפוף ומחפש אולי אבד לו משהו. אבל שוב, אלו מקרים מיוחדים שבאמת אדם לא מזהה בו שום סיבה להודיה או לבקשה.

שאלה: יש התאספות מיוחדת בירושלים וחבר מירושלים שואל, כתוב "עיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה אדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהיכנס לרשות היחיד, כי בעניין התפילה קטן וגדול שווים". מה זה אומר שעל ידי התפילה נכנס מרשות הרבים לרשות היחיד?

כל העבודה שלנו היא לעשות נחת רוח לבורא. מה זה נחת רוח לבורא, איזו מנטרה? מה זה? אלא אני רוצה להיות מכוון להשפיע לו טוב. אומרים כך, אם אתה משתדל להשפיע לו טוב, אתה נמצא בהשתוות הצורה עימו, כי הוא משפיע לך רק טוב, הבורא הוא טוב ומיטיב. אז אם אתה חושב על זה שאתה רוצה להשפיע לו טוב, אתה נמצא איתו בהשתוות הצורה במשהו, ואז לפי זה אתה מרגיש כבר שנכנס לקשר עימו.

לכן אנחנו צריכים לחשוב רק על זה, איך להשפיע נחת רוח לו. אבל להיות מכוון להשפיע נחת רוח לו אנחנו מבינים שזה אפשר רק דרך הקבוצה, כי "בתוך עמי אנוכי יושבת". אני חייב להיות מחובר עם החברים, רק שאני מרגיש את עצמי המקולקל ואותם השלמים, ואני רוצה לכייל את עצמי דרכם להשפיע לבורא, זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". אז אני משיג את המטרה. ובמידת ההשתוקקות, אני מזמין את המאור מחזיר למוטב ומגיע לתיקון.

קריין: האגרת הבאה נמצאת בעמוד 1548, אגרת ע"ו. כתבי רב"ש כרך ב', עמוד 1548, אגרת ע"ו. אנחנו נתחיל את האגרת בפסקה השנייה, "אם בחקותי". 1548, "כתבי רב"ש" ב', "אגרת ע"ו".

אגרת ע"ו

""אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי" (בחקותי אות יח ובהסולם שם).

ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?

הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" ["ממלא את כל העולמות וסובב את כל העולמות"]. ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם."

אם אנחנו על כל מיני המקרים שמזדמנים לנו עושים את פעולת "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא"² כמה שאפשר, דרך הקבוצה מכוונים את עצמנו לבורא שנמצא במרכזה, אז בסופו של דבר אנחנו מגיעים כתוצאה מזה לגילוי, "ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם." העולם שלו, על הפנימיות שלו. על כל מה שהוא רואה, מבין, שומע. אז הוא תופס את הכול בצורה הנכונה, שהאור הוא שממלא את כל המציאות.

"נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.

וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו.

וזה ענין שמשה רבינו היה שופט את העם, כמו שכתוב בפרשת יתרו: "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב וכו' ושפטתי בין איש ובין רעהו". שעל דרך המוסר "בין איש ובין רעהו" הכוונה בין יצר הטוב לבין יצר הרע, היינו להראות להם את חוקי ה', שידעו מהם המחשבות והרצונות של היצר הטוב ומהם המחשבות והרצונות של היצר הרע, לידע מה לברר, כי קשה ביד האדם לברר לבד אם היצר הטוב מדבר אליו או שהם דברי היצר הרע.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "מי האיש החכם ויבן את זאת וכו' על מה אבדה הארץ - אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחילה". והר"ן שם מביא בשם רבינו יונה ז"ל וזה לשונו: דקרא הכי דייק, דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ. דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים - למה לא פרשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש? אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים: על מה אבדה הארץ? עד שפירשה הקב"ה בעצמו. שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחילה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה וכו'. עד כאן לשונו.

והיינו כנ"ל, שעיקר לימוד התורה וקיום המצוות הוא בכדי להמשיך את גילוי אור פניו למטה. וזה בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה מתגלה על ידי הבחירה ושעוסקים לשמה. ואז מתקיים כמו שאמר רבי מאיר: "הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה" וכו', שזה נקרא שמלכותו ית' מתגלה למטה. וזה ענין "ועשיתם אותם - כאילו אתם עושים אותי".

ה' יעזור לנו שנזכה להמשיך, ושיתגלה כבוד ה' על כל הארץ במהרה בימינו אמן."

שאלה: רב"ש אומר, "נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"," ואז אתה יודע, מתי שיהיה יהיה. איך אני צריך לחיות עם זה? איך אני צריך לדעת איך להתייחס למה שהוא כותב פה?

אתה צריך להתייחס לזה פשוט מאוד, שבאמת הכול נמצא תחת השפעת האור העליון, בכוח הבורא שממלא את הכול ושולט בכל. ואם היית רואה את האמת, היית רואה כך. אבל למה אתה לא רואה שכך הוא? מפני שאתה מקולקל, כמו שאתה רואה בלי משקפיים, האוזניים גם ככה שאתה חצי חרש, וככה זה בכל הטעמים, בכל התפיסה שלך, במוח ובלב, אתה לא רואה.

מה אתה רואה? אתה רואה מה שהבורא ברחמיו הגדולים מנסה ללמד אותך איך לראות נכון. אז הוא בעולם שכולו טוב, שהוא מלא אור, הוא נותן לך לראות פגם שלך רק בצורה החיצונה. שאתה רואה את זה כעולם המקולקל, לא את עצמך המקולקל. אם היית רואה את עצמך המקולקל כמו שאתה, לא היית יכול להתקיים ולכן ישנה הסתרה.

זאת אומרת, מצד אחד הבורא מקלקל לך את התכונות, מצד שני הוא עוזר לך לחיות בזה. עד שאתה לוקח את הדברים האלה בידיים שלך ואומר "לא, אני רוצה לראות את האמת, אני רוצה לתקן את עצמי", ואז אתה כאילו מוכן לזה, מוכן. על ידי היגיעה אתה מביא את עצמך למצב שהבורא יכול לפתוח לך קצת, עוד קצת עוד קצת. אתה תמיד צריך להרגיש שאתה נמצא בקשר עמו. ואז לבקש ממנו, תעשה לי עוד קצת ועוד קצת, אני ככה רוצה לראות, אני כך, אולי אני מסוגל, אולי בזה.

זאת אומרת, תיכנס בעצמך, בצורה חיה, תיכנס למערכת ההשגחה. תנסה יחד עמו לנהל את עצמך, אולי תעשה ככה, אולי תעשה ככה. עשית ככה, אני אעשה ככה. פעולות הבורא הן ההשגחה, אז תיכנס לזה, תהיה שותף.

תלמיד: מה צריכה להיות פה התפילה? איזה תפילה אני צריך להגיד פה? פה הוא מוסתר ממני לגמרי.

התפילה צריכה להיות אחת בדרך כלל, איך אני עושה לך נחת רוח וכל הזמן חושב עליך, כי אתה מקור לכל דבר.

תלמיד: אז מה איתי?

זה יהיה אתה. אם אתה כל הזמן תחשוב על הבורא, זה יהיה אתה המתוקן.

תלמיד: אז הוא עוד מוסיף לי, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני."

כן.

תלמיד: מצוות התורה?

"מצוות התורה" זה נקרא שעל פני כל מה שיש לך עכשיו, אתה מכוון את עצמך לבורא, מכוון. למרות כל ההבחנות האלה שזה בלבולים, רצונות לא טובים, הרגשה לא טובה, אתה אומר לא, "עיניים להם ולא יראו"³, זה הכול לא נכון, העולם הוא מתוקן. ואני בפנים מקולקל, במידה שאני רואה את הקלקול. אז בו אני מתאר את עצמי בצורה כזאת שאני מתעלה מעלי, מתעלה מעלי. ואיך אז אני מרגיש את העולם? העולם כולו טוב, אני נמצא בדבקות עם הבורא. וכל הרע שבי, אני מתעלה מעליו. זאת אומרת, אני נמצא עכשיו באמונה למעלה מהדעת. דעתי למטה, אני מעליו בתכונת ההשפעה. בתכונת האמונה למעלה, יופי, כך אני צריך להחזיק את עצמי.

תלמיד: שמע, זה לא קל. מה שאתה עכשיו מגדיר לי, עבודה לא קלה. יש פה עבודה לא קלה, עבודה מאוד מסובכת.

מישהו אמר לך שצריך להיות קל?

תלמיד: לא. כי אמרו לי, עבודת התורה זה דבר פשוט.

אני אגיד לך, אתה תתחיל בזה אתה תראה איזה תענוג יש לך בזה. איזה אתגר.

תלמיד: השאלה היא איך אני משלב את זה בחיים? אתה חי בעולם הזה.

אפשר, אפשר.

תלמיד: איך אפשר? תן לי דוגמה, איך אני יכול לשלב את החיים שלי שלא יפגעו?

לאט לאט. בינתיים אתה תמשיך את החיים שלך בצורה מכנית כמו שאתה עושה. מה החיים האלה דורשים ממך? כלום. תתנהג כמו שצריך, תעשה את זה את זה מה שדורשים, לא יותר מזה. זה נקרא להתייחס לחיים בצורה "לא יגונה ולא ישובח"⁴. ואחר כך לאט לאט אתה תראה שכל מה שאתה עושה בחיים גם כן זה נכנס לתוך עבודת ה'.

תלמיד: מה עיקר העבודה פה בכל הסיפור הזה?

עיקר העבודה בכל הסיפור הזה, דרך הקבוצה להתייחס לבורא, זה הכול. כל היתר, תקיים בצורה בהמית "כשור לעול וחמור למשא"⁵.

תלמיד: אתה אומר לי להיכנס לחבורה, מה אתה מתכוון שזה יהיה פשוט?

להתקשר אליהם עד כדי כך, כדי במרכז שלהם, באמצע בהם לראות את הבורא, להרגיש אותו. שהוא לא נמצא, אלא כשהם ביניהם מחוברים ואתה משיג אותם. זאת אומרת, אנחנו משיגים תמיד את הכלים, לא האור העליון. גם אור העליון אנחנו לא משיגים, אלא הכלים נותנים לנו בהתקשרות ביניהם את האור. כמו שאנחנו אף פעם לא יודעים מה זה חשמל, אנחנו יודעים תוצאות ממנו. הנברא לא יכול לראות את האור. אנחנו אומרים אור, אבל זה לא אור, זה התפעלות הכלים. וזה מה שאנחנו נגלה.

תלמיד: בחיים שלנו באופן טבעי, אני לא מדבר ככה תמיד, החיים שלי נהפכים יותר טובים כשאני הולך בדרך הזאת?

גן עדן.

תלמיד: תגדיר את הגן עדן הזה, אני רוצה לראות מה זה.

שאני מקבל כל רגע על הראש ואני מודה לבורא שנותן לי הזדמנות לפנות אליו, מכל וכל ממש. ש"טוב לי מותי מחיי"⁶ ואני שמח בחיים האלו הנצחיים.

תלמיד: לא, באמת, עכשיו באמת, אני מבקש. לא, זה בסדר, אני מקבל את מה שאתה אומר. אני אומר, החיים שלי ביום יום, האם אני מרגיש שינוי לטובה?

אין ספק. זאת אומרת, אם הלב שלך והמוח שלך הם טרודים בבורא, אז כל החיים כבר שלך הם מכוונים לזה וכבר אתה לא תרגיש בדרך כלל שום בעיות בחיים. אם אתה רוצה להיות מכוון לבורא מפני שאתה רוצה לעשות נחת רוח לו, ולא מפני שאתה רוצה לברוח מהצרות בחיים הגשמיים, אז יראו לך מהשמיים, הבורא יראה לך עד כמה שאתה חושב בכל זאת על החיים הגשמיים עדיין.

תלמיד: אמרת עכשיו שכדאי להיכנס יחד עם הבורא לנהל את עצמך, תהיה שותף שלו, של הבורא.

כן.

תלמיד: וכל הזמן דיברנו.

רב"ש ככה היה אומר, שיסבול. אז מה, הוא היה מזדהה עם הבורא שבורא נותן לו ייסורים וייסורים האלה מביאים אותו לדבקות יתר בבורא.

תלמיד: כל הזמן דיברנו שתגיד לבורא תעשה איתי מה שאתה רוצה, רק תקרב אותי אליך. זאת אומרת, אני לא נכנס איתו כאילו לעסקים, תעשה לי ככה וככה.

כן ולא. אחר כך תראו שזו כבר עבודה. אחר כך כשתהיו קצת יותר מומחים בעבודה, אז אתם בעצמכם תגלו את הכוונות הנכונות. לא סתם צעקה, אלא תפילה נכונה. לאיזה בדיוק המסך, לאיזה בדיוק האור, לאיזה בדיוק המקרה, אתם תרגישו אז.

תלמיד: אז ממתי אדם יכול כאילו להיכנס לעסק עם הבורא, כאילו ביחד לנהל את עצמי?

ממתי?

תלמיד: כן.

מיום שני. מה זה ממתי?

תלמיד: לא, כבר עכשיו או יכול כאילו?

מה זה כבר עכשיו? תלוי מי שנמצא. לידך ישנם חברים שנמצאים כבר בזה.

שאלה: מה זה אומר ללכת בדרך ה'?

ללכת בדרך ה', בדרך כלל קודם כל זה הסבלנות, סבלנות גדולה מאוד. כמו שרב"ש אמר על בעל הסולם, הוא אמר, בעל הסולם גילה בסביבות נגיד גיל 20, 21 או מתישהו, גילה את ספר האר"י אצל רבי מפורסוב, המורה שלו. אני לא יודע באיזה גיל זה היה. ואז הוא התחיל מרגע זה והלאה לעסוק בחכמת הקבלה. ואומר רב"ש, אבל הוא לא ידע שרק בעוד עשרים שנה הוא יכנס למה שמדובר בספר. ככה זה.

ואז אני זוכר אני אמרתי לו, עשרים שנה? מה אתה מספר לי? אז הוא אומר, כן. כבר היה יכול לגלות לי שזה תהליך, תן לאור להשפיע. זה בתנאי שאתה עובד, נכנס לקבוצה, לימוד כמו שצריך, אז הוא לוקח שנים. היום זה פחות, לא עשרים שנה, אז עשר שנים, אולי יותר, חמש עשרה, אבל זה תלוי מרצינות האדם.

שאלה: מה זה "מצוות הבחירה" שרב"ש מציין במאמר?

הבחירה בצורה הכללית זה שאני בוחר בדרך. אני הולך למעלה מהדעת, למעלה מהשכל שלי והרגש שלי שמכוונים אותי למלאות את עצמי, ואני מכוון את עצמי למלאות את הבורא. זו הבחירה בדרך, הבחירה הנכונה, לעשות לו נחת רוח, להגיע להזדהות, להשתוות הצורה. לא מטעם עצמי כי טוב לי בזה, כי בדרך כלל אני רוצה להגיע לדבקות, "אני" רוצה להגיע לדבקות, אלא יותר נכון להעביר את המשפט בסגנון עד כמה אני משפיע, ולא מה שיהיה לי. אחרת אני מבלבל את עצמי וחושב שאני נמצא בכיוון הנכון, שאני רוצה להגיע לדבקות, להזדהות, להשתוות הצורה, ובזה אני חושב מה יהיה לי טוב מזה.

תלמיד: דיברת על ההתעוררות. אם למשל אדם מתעורר בבוקר או באמצע היום לעבודה הפנימית, הוא שם לב כבר שאין עוד מלבדו והוא נמצא בסוג של הודיה. מה הפעולה הראשונה שכדאי לעשות?

הפעולה האחת והיחידה מראשונה ועד סופה היא בזה שאני חושב לטובת הבורא, כמו על הילד שלי, כמו על בני ביתי, על משהו שהוא יקר לי, הכי יקר בחיים. כמו שכתוב, "לא יהיה לך א-ל זר".

תלמיד: מה זאת אומרת לחשוב לטובת הבורא? מה ייצא לבורא מזה?

אתה מאחל לו כל טוב, כמו לאדם שחשוב לך, שקרוב אליך, שיש לו מקום בלבך. ככה זה, בצורה פשוטה שמובנת לרגש.

שאלה: בדרך כלל לתלמידים ולחברים שמגיעים לדרך הייתה הרגשה של קשר עם הבורא, ואחרי שהם נכנסים לחכמת הקבלה הם מתפכחים מאותו קשר ומבינים שהוא היה שקרי כי הוא היה בעל מנת לקבל, וזה בעצם היה סוג של "בנק" שמספק להם תענוגים או לפחות כך הם חשבו, ואז הם נדחים מצורת הקשר הישנה ונוטשים אותה.

עכשיו אנחנו שומעים שבעצם צריך לחדש סוג של קשר שותפות עם הבורא, "תעשה לי, תעזור לי, אני ככה, אתה ככה, אני מגיב, אנחנו ביחד".

אנחנו כך לומדים גם מחכמת הקבלה, שבהתחלה זה היה הרצון לקבל שנמצא בקשר עם התענוג. אחר כך הוא עושה צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה, ומתחיל להתייחס אחרת לתענוג, כדי שהתענוג ילמד אותו איך להיות המשפיע דווקא.

תלמיד: איך לעשות את החזרה, את ההחייאה הזאת, של אותו קשר אינטימי שהיה להם כביכול עם הבורא, מה הם עושים איתו? כי זה בסופו של דבר חקוק בהם כהרגשה. האם הם מחיים אותו, או בכלל שוכחים ממנו ופותחים דף חדש?

זה לא פשוט. האדם צריך לתאר לעצמו שהבורא זה משהו שהוא כללי לכל הקבוצה, לעשירייה. אני מתאר אותו, אני יכול לראות אותו, להרגיש אותו, אחרי שאני מחובר עם כולם. יש לי הרגשה אליו, יש לי כניסה אליו רק אם אני מחובר עם העשירייה. אחרת אין לי אותו חוש שאני מכוון אליו.

תלמיד: את זה הם בדיוק שמעו כשהגיעו לחכמת הקבלה, שהבורא לא איזה סבא, אלא זה החיבור הנכון בקבוצה.

הוא יכול להיות סבא, אבל סבא של כולם שלא סובל שפונים אליו, שמישהו מהנכדים או מהילדים בא אליו ומבקש משהו. הוא לא סובל את האגו, כמו שכתוב, ש"הקדוש ברוך שונא את הגופים".

תלמיד: איך הוא צריך לתאר את תחילת הפנייה?

תאר לעצמך שיש לך כמה ילדים ואתה שם לפניהם תנאי, "אתם רוצים לבקש משהו? כולכם מגיעים ומבקשים ביחד, "אבא היקר"", וכול מה שהם רוצים. אבל כולם יחד, בלהקה יפה מאוד שהם לא רואים את האחד לעומת השני, אלא הם רואים את הלהקה. "בבקשה, תקבלו מה שאתם רוצים".

תלמיד: אז לפני שאני מתחיל לחדש את הקשר עם הבורא, אני בעצם מתאר את עצמי כחלק שווה בקבוצה וביחד כל הקבוצה כלהקה אני פונה אליו כדי מה?

כדי [שיבקשו] מה שהם רוצים. מה הלהקה הזאת רוצה?

תלמיד: אני לא יודע, אני התעוררתי אליו באופן אישי ואני לא יודע על הלהקה, אני בכלל לא חושב עליה.

מה התפקיד של הכלי, של הנשמה כלפי הבורא? לְמה הנשמה המתוקנת רוצה להגיע?

תלמיד: היא רוצה להגיע לדבקות איתו.

אז לבקש על זה, מה הבעיה?

תלמיד: אבל זה בדיוק הופך להיות העניין המלאכותי הזה.

לא מלאכותי. אם אתם דבוקים ביניכם, אתם כבר מוכנים לבקשת הדבקות. זה מה שמכין אתכם. לא יכול להיות שאתם מחוברים יחד ותבקשו משהו אחר. לא יכול להיות. רק תאר לעצמך מהי עבודה בקבוצה? היא צריכה להביא אותך להבנה שאין חוץ מדבקות, זה המצב הכי נעלה, הכי כדאי, הכי טוב. בצורה הטבעית אתם מגיעים למצב שזה הרצון שלכם. זה כל העניין. אלא איך יכול להיות שכלים שבורים מתחברים ביניהם, מבקשים מהבורא שיחבר ביניהם וכשהוא כבר מחבר, הם מבקשים על משהו אחר? הם מבקשים כדי להתחבר עימו, אלא בשביל מה הם עשו את כל הדרך.

תלמיד: אבל כשאדם מתעורר לבקש מהבורא משהו, זה בדרך כלל בגלל שלא טוב לו.

זו לא תפילה, היא לא מתקבלת.

תלמיד: נכון. הוא יודע את זה, הוא שמע את זה, הוא קרא את זה ובכל זאת, הצעד הראשון הרגשי שמתעורר בו זו תפילה.

לא נכון. הצעד הזה לא נכון. חייבת להיות השפעת הסביבה על האדם.

תלמיד: הוא בכל זאת מתעורר בגלל איזו מכה ואומר, "אין עוד מלבדו, אבל אני צריך לפנות אליו כלהקה"?

ודאי, אם אני רוצה שזה יתקבל. למה אני מרגיש לא טוב? התפילה שלי עדיין תפילת יחיד והיא לא מתקבלת. לוקח המון זמן עד שאדם בכל זאת מחליט שהוא חייב להתקשר עם הקבוצה. איך הוא מתקשר אליהם? או שהקבוצה הזאת כולה בדמיון שלו, או שהוא מתקשר. מה זה "מתקשר"? בטלפון? במייל? מה הוא עושה? מה צורת הקשר שאנחנו יכולים בינינו לבנות?

תלמיד: ערבות פנימית.

מתנות. לא פיזיות דווקא, אבל מתנות. מה זה מתנות? לחשוב עד כמה שאני צריך אותם. גדלות המטרה, חשיבות המטרה חייבת להביא לי גדלות וחשיבות החברה. שזו הנשמה שלי, הכלי שלי, מה אני אעשה בלי ט' ראשונות. אני המלכות השחורה, הקטנה, הנקודה השחורה, מה אני יכולה לעשות אם לא יהיו לי ט' ראשונות, שזו העשירייה שלי?

לכן כאן אני צריך לבדוק את עצמי. יש לנו בעיה עם העשיריות, עשירייה קבועה, עשירייה מקרית, עשירייה שמשתנה, פעם כך ופעם כך. זה מפני שאנחנו לא עובדים עם העשירייה. אז היינו מבררים מה יותר טוב, אולי ככה, אולי ככה, אבל מאיזו נקודת ביקורת.

תלמיד: מה זה ליצור את הפנייה מתוך הלהקה הזאת דרך מתנות? אדם רוצה עכשיו להיות בקשר, שותף עם הבורא. הוא אמור לפנות ביחד עם החברים. הוא קיבל איזו מכה, הוא מתעורר ואומר, "רע לי בגלל שאני לא בדבקות איתך", ואז הוא צריך לפנות יחד עם החברים, אבל הוא צריך להתקשר אליהם דרך מתנות?

רע לי?

תלמיד: זו ההתעוררות. ההתעוררות הראשונית היא כי רע לי.

לא, אני כבר לא צריך להיות בזה. אם רע לי אין לי מה לפנות לבורא.

תלמיד: אנחנו מדברים מהחיים.

אתה תישאר בחיים האלו אם עדיין לא עיצבת עם החברים את הפנייה שלך בצורה נכונה. אם רע לי, אם הדאגה שלך "לי", אז אתה לא מכוון לבורא, אתה לא מגיע אליו בכלל. אתה יכול לפנות גם כך כדי ללמוד מתוך המכות, אבל זו דרך ייסורים.

תלמיד: איך קורה המעבר מ"רע לי" לצורה הנכונה?

פשוט מאוד. החברה צריכה ללמד את כולם שהיא מדברת על ההשפעה לבורא בצורה מלאכותית וכל אחד משחק כלפי האחרים שהוא "צדיק", אבל זה משפיע על כולם. לכן אנחנו נמצאים בעולם המדומה. מה זה מדומה? שקר. עולם השקר. אבל כשמשתמשים נכון בשקר הזה, הוא מביא אותנו לאמת. אני משחק לפניך כצדיק, אני בזה מעורר אותך להיות צדיק.

אני בשקר. עד כדי כך שאתה יכול לשלם לחבר, והוא ישחק בפניך, כך כתוב, "קנה לך חבר". מה זה "קנה"? אני מביא לו מתנות, רק שישחק לפניי בצדקות. ואז אני אקבל את זה כאמת, כך בנויה המערכת.

תלמיד: הצורה הזו מוכרת, כי באמת האדם נכנס לחכמת הקבלה, אומרים לו פנה לבורא רק כדי להשיג קשר עם החברים, הבורא הוא הקשר הנכון עם החברים. אבל לפני רגע חשבתי ששוב חזרנו לאיזו צורה יותר אישית כביכול, תהיה שותף עם הבורא, תפנה אליו, תעשה כך, אני אגיב כך.

כך אני עושה דרך הקבוצה.

תלמיד: איך הצורה הזאת באה לידי ביטוי בקבוצה?

כשאני מתפעל מהקבוצה שהם כולם צדיקים ואני לא, אז אני מוכן להתחבר אליהם, כי הם צדיקים, הם גדולים, אני רוצה להיות שייך להם, ואיתם יחד לבורא. יש לי כאן כבר דרך ממש סלולה.

תלמיד: יש לאדם פנייה אישית לבורא או אין לאדם פנייה אישית לבורא דרך הקבוצה?

כן ודאי, כי הוא מלכות והם ט' ראשונות, רק מהבחינה הזאת הוא פונה. אבל איך הוא פונה? במה הוא משפיע לבורא? הוא משפיע לבורא מט' ראשונות, מהחברים שלו, שעשה אותם בעיניו מרשעים לצדיקים. בזה הוא משפיע לבורא. הבורא מתפעל מעבודת האדם, איך האדם על פני האגו שלו שהבורא ברא בו, שהוא צריך לשנוא ולדחות את החברים, הוא עושה ההיפך. הוא אוהב אותם, רוצה להתחבר איתם, הוא מעריך אותם. ואז דרכם, שהוא רוצה להידמות להם, הוא פונה לבורא ואומר, "אני גם רוצה להיות כמוהם". ואז ודאי שמקבל תיקון.

תלמיד: וכל מה שלא על הקו הזה של דחייה מהחברים, ואז לראות את החברים כמתוקנים, כפנייה לבורא, לא שייך לפנייה לבורא.

לא שייך כי התפילה צריכה להיות כלולה משני מצבים מנוגדים. ועד כמה שהם מנוגדים התפילה יותר חזקה. צריכה להיות ברכה, שאתה מברך את הבורא, וצריכה להיות בקשה ובכי מזה שאתה לא מסכים עם מי שאתה. שתי הנקודות האלה, עד כמה שהבורא גבוה ואתה נמוך, עד כמה שהחברה מכובדת ואתה נבזה, שתי הנקודות האלה הן בונות מתח, עוצמה של פניה.

תלמיד: ומה לעשות עם הנטייה הטבעית הזאת לפנות לבורא כשרע לי?

מאוד לא טוב. סימן שאין השפעת הסביבה עליך. מאוד לא טוב. אדם יכול להיות בזה ולא לצאת מזה עד סוף החיים, ולא להשיג כלום אם הסביבה לא מספיק משפיעה עליו כדי להוציא אותו מהעבודה האישית הזאת. הוא חושב שהוא מתקדם, ולאט לאט בכל זאת זה קורה, אבל הוא מאריך את הזמן. הסביבה חייבת להשפיע על כל אחד. זה עיקר ההתקדמות שלנו, בעל הסולם כותב על כך במאמר "החרות".

תלמיד: להמשיך את הקו הזה, פשוט לא מסתדר לי כל העניין הזה שמצד אחד אתה אמור לעשות כל הזמן עבודה עם הקבוצה, מצד שני יש איזה סרט שרץ לך, שהבורא כל הזמן נותן לך תמונות של קלקולים, ועכשיו אתה צריך את הדבר הזה כל הזמן לייחס אליו. כי אין לי בפנים מנגנון שאומר לי שכל הפגמים, כל מה שאני רואה זה מפני שלא היה לי קשר עם הקבוצה, זה לחלוטין נסתר ממני.

נכון. זה נסתר. הבורא נסתר פחות מהקבוצה.

שאלה: למה זה כך?

אבל הקבוצה נמצאת בהישג ידך, מצד שני. אתה יכול לבוא אליהם ולהגיד, "חברים, כתוב ככה. אנחנו צריכים להיות מחוברים. בואו נתחבר". אחר כך כתוב "אנחנו צריכים לאהוב זה את זה. בואו נאהב". יש לפניך משהו מוחשי, ובמידה הזאת קשה לך לפנות אליהם. אחרת מה, איך אתה מתאר לעצמך מצב שאתה עם האגו שלך נכנס לעולם הרוחני? הרי אלה כוחות אחרים. זה שדה אחר לגמרי, זו קומה שנייה.

לכן במידה שאתה יכול לפנות אליהם ולהגיד "יושבים יחד, מדברים יחד, מסתכלים יחד, אחד משפיע על כולם, תראו עד כמה שאתם משפיעים", במידה שאתם יכולים לעשות עבודה גשמית מתוך הרצון לקבל על מנת לקבל שלכם, במידה הזאת קשה לך לחשוב עליהם, לפנות אליהם. קשה יותר.

תלמיד: למה?

למה? כי הבורא הוא מקור הכול. הוא כאילו למעלה מרצון לקבל שלך, הוא מנותק, כולו טוב. אתה יכול לפנות אליו כמו לסבא. אבא עוד עושה אתך חשבון, ככה או ככה, אבל סבא לא עושה אתך חשבון, הוא אוהב. נכדים אוהבים יותר מילדים. מאיפה זה? כי ההתחשבות אחרת, אגואיסטית אחרת. ולכן אתה פונה אליו כמו לסבא. או לסבתא שבעצם תמיד יסכימו עם דעתך.

תלמיד: כל העניין הוא שאתה לא יכול לפנות אליו.

אבל אתה פונה, אפילו שזה לא עובד, אתה פונה. כי לפנות אליו, תראה, כך כל העולם עושה.

תלמיד: אבל אני עדיין לא מצליח לתפוס איך קורה השינוי הזה שפתאום הקבוצה, החברים שגלויים לעיניך יהיו נסתרים יותר ממנו?

כי האגו שלך כלפי הבורא לא עובד. כלפי הקבוצה הוא עובד, הוא עומד בינינו.

תלמיד: אז מה עושים עם זה?

פונים לבורא.

תלמיד: אמרת קודם לחבר שצריך להסתדר כמו להקה. נתת לו את דוגמת הילדים שלו שזו דוגמה מעולה. אז מה אנחנו צריכים לעשות, לעמוד כולנו ולצעוק? לא ברור איך בכלל מתחיל הדבר הזה של התפילה. איך זה מתחיל? איך אתה יודע אם אתה מתפלל ביחד איתם, או לא ביחד?

אתה יכול על ידי הגשמיות להתקרב לרוחניות. אם אתה עושה מהקבוצה להקה כלפי הבורא כדי לדרוש ממנו, לבקש ממנו, לברך אותו. אתם יכולים.

תלמיד: אז פשוט לעשות את הפעולות בצורה גשמית?

כן.

תלמיד: אז איפה כל הרובד הפנימי שאתה מדבר עליו?

תנסו להכניס את הרובד הפנימי. אתם יודעים מה? תיקחו סידור, תתחילו להתפלל לפי מה שכתוב שם. קחו איזה דף, לא צריך הרבה דפים, יש בסידור המון דברים שלא שייכים לדרגה שלנו. קחו משהו כמו "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. אשרי העם שככה לו".⁷ הקטע הזה.

תלמיד: כשאנחנו מתחברים במהלך היום בעשיריות, עם החברים והכול, זה נקרא שיוצאת מזה תפילה? זה נקרא שהחברים לא נסתרים לעיני?

בסוף יום טוב אתם יודעים לחבר תפילה. כל אחד אומר משפט קצר ואתם כותבים. זה מה שיש לנו מהיום, זה יפה.

תלמיד: נניח עכשיו התאספנו בשיעור בוקר, ולמרות שהתאספנו, אני עדיין רואה שהם נסתרים ממני. אני רואה שאני לא מצליח להשתמש בדבר הזה שנקרא "קבוצה".

אבל אתם לא מעריכים את עצמכם, יש כאן גם צד הפוך. אבל אתם יודעים שאתם עוד לא הגעתם לחיבור. עדיין מתגלה לכם הפער ביניכם, איפה שיצר רע נמצא, גם זה חלק מהישועה. תראה את קבוצות אחרות או בכלל, עד כמה הם חושבים שכבר אין להם מה לתקן. מה זה? זה כל העניין, שכאן הולכים בקו שמאל יחד עם ימין וכתוצאה רוצים להגיע לקו האמצעי. לכן זה קשה מצד אחד ומצד שני זו אמת. מה תעשה?

אתה יודע כשרב"ש נפטר, עד רגע האחרון כשהוא מסר לי את אוריגינל של ה"שמעתי", לפני זה עשיתי רק העתק שיהיה לי. הוא לא נתן לאף אחד את המאמרים האלה, לא נתן. הוא ידע שאני אחר כך אחלק. הוא ראה את הדחף שלי לפרסם את חכמת הקבלה בצורה אמיתית, אבל הוא לא חילק. הוא לא נתן. יש שניים שלושה מאמרים משם בסך הכול שהוא שילב בין המאמרים שהוא כתב, לא יותר. אתה מבין? למה? לא מתאים, לא לכולם, פחד מצד עצמו לפרסם את זה.

אפילו הלל ומנחם הזקן שלמדו עוד אצל בעל הסולם, כשהם ראו את המאמרים האלה הם שאלו "מאיפה זה? מאיפה לקחת את זה"? אני צוציק, הייתי אז בן שלושים ויש לי כאלה מאמרים, והם בני שישים שבעים שלמדו עוד אצל בעל הסולם, ולהם אין. רב"ש לא נתן.

אני כבר באמת נתתי לכולם. לא סתם נתתי. אלא נתתי את האוריגינל שיצלמו, שלא יחשבו שאני מקלקל משהו. שתהיה להם אמונה שמה שיש לפניהם זה הרב"ש וגם נתתי את הקלטות, את כל האלף ארבע מאות קלטות, בבקשה. כדי לנקות את עצמי מהכול. יש מקום לכולם, הכול תלוי בכם.

תלמיד: אז מצד אחד אתה צריך לאסוף את ההתרשמויות האלה שנקרא לזה הכרת הרע, כישלונות, לא יודע אפילו איך להגדיר את זה. אבל מצד שני, איך בונים מזה תפילה? איך אתה לא נשאר רק במצב שאתה חווה, אלא מתחיל להיות במצב שהקבוצה חווה ומשם מתחיל להתפלל? איך קורה המעבר הזה?

על ידי המאור המחזיר למוטב. שינוי מהותי, מרע לטוב, הוא באמת רק על ידי מאור נעשה. לכן זה לוקח כל כך הרבה זמן.

תלמיד: פחות חשוב לי המעבר מרע לטוב. אני שואל יותר על המעבר מהמצב האישי למצב של הקבוצה.

כן רע וטוב זה כל פעם לפי ההגדרה שאני בונה לעצמי.

שאלה: האם הבנתי אותך נכון, שפנייה ותפילה נכונה חייבת להיות מורכבת משלושה מרכיבים. אני, חבר והבורא.

קבוצה, אולי גם חבר מספיק, אבל בדרך כלל לא.

תלמיד: אז קבוצה באמצע.

כן. עשירייה.

תלמיד: האם זו תפילה כשרה אם אני מבקש מהבורא, "תן לי כוח להשפיע לחבר שיוכל לעשות לך נחת רוח"?

כן. ודאי. רק השאלה עד כמה זה אמת.

תלמיד: זו לא אמת מבחינה זאת שהלב הוא לא מסכים עם הפה.

אז בשביל מה אתה עושה את זה?

תלמיד: אני משחק, אני צריך להתחיל ממשהו. אז מה הדרך הנכונה? איך אני אמור להתחיל את העבודה?

אם זאת התפילה שיוצאת לך ככה מעצמך אז בסדר. אם אתה רוצה לעשות על זה איזה תרגיל, זה גם טוב. כל הדברים שאנחנו מנסים לעשות בדרך הם מקרבים אותנו למטרה. בטוח שיותר טוב במקום לשבת בטל.

תלמיד: הרי אני לא יכול לבקש עבור עצמי, ולכן אני מבקש עבור חבר שהוא יוכל לעשות נחת רוח.

כן. זה בסדר. לפחות כך.

תלמיד: ואיך לעשות שלא יהיה לפחות, אלא יותר?

צריכה להיות קבוצה, צריכה להיות השפעת הסביבה. הם צריכים להראות לך עד כמה אתה מפגר בעבודה ואז מתוך הקנאה הזאת אתה תתקדם.

תלמיד: זאת אומרת הם צריכים להיות גדולים בעיני?

הם צריכים לשחק לפניך כך שתחשיב אותם כגדולים.

שאלה: יוצא שכל ההתאספות שלנו, בין אם שני חברים מתאספים או שאנחנו מתאספים בכנס הגדול, זה מקום לתפילה, רק כדי לפנות לבורא.

אין יותר. מה יש לך יותר? אם כל הכוח שאני מקבל ומשתנה בא מהבורא, מה עליי לעשות? לא לחכות עד שהוא יבוא אליי, שזה נקרא "דרך ייסורים", אלא שאני מבקש, שאני מעורר אותו שישפיע עליי. אז כבר הכוח הזה מגיע בצורה טובה ומהירה, זה נקרא "דרך אחישנה", "דרך תורה."

תלמיד: היום בערב אני נפגש עם החברים, אז אני צריך לסדר את כל המחשבה שאני הולך להתחבר איתם כדי לפנות לבורא.

כן.

תלמיד: וכך בכל פעולה שלנו.

וכך בכל פעולה.

שאלה: למה בפתיחה לשיעור שלא נתפלל ביחד, יהיה איזה קטע תפילה, ונתחבר כולנו ביחד לזה? הרי זה בידיים שלנו.

אפשר. גם כתוב בתפילה, יש לך שם כמה פסוקים שאתה יכול להתפלל אפילו לפני התפילה. זה אפשרי. רק הבעיה היא שההרגל מוציא טעם ולא תרגישו את זה מחר, מחרתיים.

תלמיד: אבל אם נגיד כמה מילים של כוונה לפני זה, כמו שעכשיו אתה תיארת, ואז נעשה את זה.

בסדר, אתה אחראי. מחר נעשה.

שאלה: איך האדם מגיע לזה שהרצון היחיד שלו הופך להיות לעשות נחת רוח לבורא? לאן נעלמים כל יתר הרצונות שלו?

הרצונות האחרים נכללים בתוך הרצון שלו לעשות נחת רוח לבורא. הוא לא מדכא אותם, אולי מדכא קצת שכך נראה לו בהרגשה שלו, אבל בעצם הוא מתחיל להרגיש שהרצון שלו להשפיע נחת רוח לבורא כולל את כל הרצונות שבמציאות. שבזה לפי השתוות הצורה עם הבורא, כמו שהבורא רוצה להשפיע נחת רוח לאדם, להנות לאדם, כך אם אדם רוצה להנות לבורא, הם נמצאים בהשתוות הצורה, ואז אדם דרכו ממלא את כול המציאות, את כל העולם, הוא מתחיל לראות את זה. כי כל המציאות היא תוצאה מההתקשרות שלו עם הבורא. לעולם אין צורה. פשוט אדם ובורא, ביחסים ביניהם, הם בונים את העולם ביניהם.

שאלה: מהי הברכה הכי גדולה מהתחתונים כלפי העליון?

כששאלתי את הרב"ש הוא אמר, "התפילה שאתה צריך להתפלל זה להגיד, "שמע מיכאל, ה' אלוקינו ה' אחד"". ישראל זה השם הכללי, תכניס לשם את השם שלך וזאת התפילה.

תלמיד: ומהי הברכה הכי גדולה מהעליון כלפי התחתונים?

זה שהבורא נותן לאדם קירבה. במה זה מתבטא? בזה שהאדם מתחיל לקבל תכונות הבורא. אין ברכה אחרת.

תלמיד: הבורא נותן את זה דרכו בהפרעות?

דרך הפרעות. הפרעות אלו אותם הכלים שבהם אתה יכול להרגיש את הברכה. אחרת לא יכול להיות. אתה צריך קודם לבנות מקום ריק, שהוא ירגיש שזה ריק, והרגשת הריקנות זה צער, ייסורים, ואחר כך למלא אותו.

שאלה: איזה סוג הפרעות הכי טובות לבואה של הברכה?

אני לא יודע, זה לא ענייני. אני לא רוצה הפרעות, אני רוצה ברכות. מי שמרגיש שחסרים לו הפרעות זה לא טוב, זו לא עבודה נכונה. הוא אומר כאילו שמהבורא מגיעה הפרעה.

תלמיד: ואם הכול מרגיש כמו מתנות אין בעיה?

יברך על הרע כמו על הטוב.

תלמיד: מאיפה באה התפילה?

התפילה יכולה לבוא מזה שרע לאדם, ורע לאדם מפני שאת הרע הזה הוא מרגיש בתוכו, או שרע לו מפני שלא יכול להשפיע לבורא. אז התפילה יכולה להיות תפילה מקולקלת עדיין, לא בשלה, ותפילה שכבר הוא מעלה את עצמו לזה שהוא רוצה קודם לקבל תיקון.

שאלה: תפילה היא תמיד בקשה לעזרה, משמע שהאדם כבר קיבל החלטה, אבל איך לבחור את מה שבאמת נכון ונחוץ, איך לבוא למצב שהאדם יודע מה לבחור?

אני הייתי אומר ככה, אם אנחנו פועלים נכון בקבוצה פחות או יותר, הקבוצה מגיעה לעיצוב נכון של התפילה. כי צריכים להבין שהבורא לא פונה לאחד, אבל אם הקבוצה נמצאת בכל מיני מצבים שרוצים לברר, נמצאים ביניהם בכל מיני סכסוכים אולי, בירורים אולי, לא חשוב מה, הבורא נמצא בתוכם.

בתוך קבוצה הוא תמיד נמצא, בהסתרה יותר או בהסתרה פחות, אבל תמיד נמצא. ולכן כל העבודה בקבוצה היא עבודה מבורכת, כי בסופו של דבר הבורא יתברר, בסופו של דבר הוא יתחיל להתגלות באיזו צורה. העיקר להיות יחד, להתקוטט, לצעוק, רק לא לצאת, רק לא לצאת. ומתוך זה אנחנו מעוררים אותו שיעזור לנו.

אם עובדים בקבוצה, אז כמו עיר הנדחת אי אפשר להחריב. אם אנשים מבינים שחוץ מהקבוצה אין לי חיים, אז הבורא עוזר אפילו לרשעים הגמורים ממש. העיקר להיות בזה.

שאלה: איך עושים את החשבון הכי גדול בחודש אלול כלפי הקבוצה "ואהבת לרעך כמוך"?

זאת עבודה קשה. איך עושים? מזה שהאדם צריך להלביש על עצמו במקום צורת זאב, צורת כבש. אתה מכיר את הסיפור הזה?

תלמיד: קצת.

וכך להתייחס לכולם, לשחק, כמו שכתוב. בזה שאני אשחק איתם שאני אוהב אותם, שאני קרוב אליהם, שאני שומע, אפילו בצורה החיצונה. אני בא, אני יכול לחבק אותו, אני יכול לדבר עם כל אחד, זאת עבודה מאוד קשה, כי כולם שנמצאים כאן אגואיסטים גדולים, אבל זה עובד, תנסה, זה עובד, כדאי. ואתה תרגיש עד כמה שאתה מתחיל בצורה כזאת לשנות את עצמך, אתה תתחיל להרגיש כמה שאתה לא מסוגל ואז נמשיך.

שאלה: אז מה זה חשוב מה שאני ארגיש, הבלגנים, אם אני צריך לאהוב אותם כמו את עצמי?

בטח, כשאתה תרגיש שאתה לא יכול, זה נקרא כבר הכרת הרע. זה כבר המצב בדרך.

תלמיד: זה מצב מעולה, הלוואי ואני אגיע לזה.

בסדר, תתחיל עכשיו, אתה תראה. תתחיל עכשיו להתייחס אליהם יפה, כמה שיותר מכל הלב, כאילו. ותרגיש עד כמה שאתה לא מסוגל, זה נקרא הכרת הרע, אתה תתחיל לגלות את האגו שלך, שלפני זה לא גילית אותו אף פעם. כי האגו מתגלה רק בנטייה יפה לחברים, לקבוצה, בלבד. אם אין לך נטייה אליהם, אם לא עשית כלפיהם שום דבר טוב, אז אתה לא הרגשת את הדחייה מזה, אז לא גילית את האגו אף פעם, כי גילית את הטבע הבהמי, לא יותר. האגו הממשי הוא מתגלה כשאתה רוצה להגיע לחיבור איתם, עם העשירייה, ואתה מרגיש עד כאן, יותר מזה לא. זה גילוי הרע. תנסה, אחר כך תספר לנו.

שאלה: יוצא כאילו שהעבודה היא להאמין שבקבוצה מה שאני רואה זה דמיוני, ומה שאני מדמיין זה אמיתי. עושה רושם שזו העבודה, ומזה "חוץ מצא".

שיהיה ככה. בסדר.

שאלה: האם האפאתיות זה חלק מגילוי הרע?

כן. ועוד הרבה יכול להיות בדרך שלנו. ושוב, החברים צריכים לבוא אליך ולסחוב אותך למיון. לעזרה ראשונה, החברים.

לכן מה העיקר? בצורה הגשמית חייב להיות הכול כמו לוח על הקיר. קם בשלוש בבוקר, לומד, בערב שומע שיעור זוהר, כל מיני דברים כאלה שהם מכניים ומזה אני לא יוצא. זהו, מזה אני לא יוצא.

אני הייתי צריך להביא את הטייפ ליד הרב"ש, הוא ישב ליד השולחן ואני ישבתי לידו מצד ימין, והייתי צריך להביא קפה וכל מיני דברים שהוא צריך, וקודם כל את הטייפ. אז היתה לי התחייבות לבוא לשיעור, כמה פעמים זה היה בקושי, הייתי קם עם עיניים [נפוחות] לא רוצה אבל את זה חייב.

אני הייתי ממליץ לכם לעשות רשימה כללית של כל האנשים בעולם שנכנסים לדף באינטרנט וכל אחד חייב להדליק שם את המנורה הקטנה שלו, [שאומרת] שאני נמצא בשיעור, וכך כל שעה, כמה שנמצא בשיעור הוא צריך להדליק את המנורה. אנחנו חייבים לרסן את החמור, אחרת הוא יברח. יש בזוהר סיפורים כאלה שהחיות שלנו בורחות.

זה מצבים גבוהים מאוד שקרו לאנשים שעליהם מדובר בתורה, שככה זה. עד שכתוב שברחה הפרה ממנו, ועד שהגיע לבבל, זה ודאי סודות התורה.

אני הייתי ממליץ לעשות כל מיני [פטנטים] כאלה, זה נקרא "שוטרים ושומרים תעשה לך בכל שעריך"⁸, כשאתה יכול לברוח דרך שער הזה, שים שם שוטר.

שאלה: רציתי לברר בנושא דבקות. למדנו שזאת השתוות הצורה ואנחנו לומדים שאנחנו צריכים להגיע להשתוות הזאת באהבה, ומאהבת הקבוצה לאהבת הבורא. ואם אנחנו עושים לו גם נחת רוח בדרך עם יציאות וכולי, זה בכלל בונוס.

נאמר שאני מחלק באופן הכי פשטני, השתוות הצורה עם הרגש של הבורא, והשתוות הצורה עם החכמה של הבורא, האם אני יכול לקחת אחת או שתיים מהתכונות של הבורא שאני יכול להשתוות אליהן גם ברגש וגם במוח?

אתה בדיוק מספר לנו מה שקורה בפרצוף הרוחני, שגדלים שורש, א', ב', ג', ד', נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, אלה בדיוק המידות האלו. עד כמה שאנחנו יכולים להיות מחוברים, באיזו עוצמת עביות, או בוא נגיד במילים אחרות, על פני איזה אגו אנחנו יכולים להתחבר, לפי זה אנחנו מגלים את הבורא כנפש או רוח, נשמה או חיה או יחידה.

תלמיד: גילוי בורא זה ודאי.

אלא מה אתה רוצה למדוד?

תלמיד: אני לא רוצה למדוד. אני רק רוצה לדעת באיזה אופן אני משתווה אליו ולמטרת מה?

באופן שעובד הפרצוף הרוחני.

תלמיד: ולמטרת מה?

חיבור. שהוא ימלא את הכלים הפנימיים. זה התענוג שלו. ומידת התענוג שאני מספק לו, זה בזווג דהכאה, שאני מחליט שאני יכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע בנפש, רוח, נשמה, במה שאפשר.

תלמיד: זאת אומרת שאני קודם צריך את המילוי של הבורא, את הכלים שלי, ולכן אני צריך איזושהי השתוות צורה.

איך יכול להיות שאתה בודק נחת רוח אם אין לך השתוות?

תלמיד: אבל השאלה היא באיזה אופן יש באמת השתוות צורה? באיזה אופן אני משפיע?

בזה שאתה נותן לו כלים למלא אותם.

תלמיד: רק באופן הזה?

כן.

תלמיד: אין מצב שאני חלק שווה במשוואה הזאת?

מה זה שווה? אתה מצד הכלים משווה אותו, שהוא מצד האור.

תלמיד: ומה המטרה, מה התכלית?

שהאור ימלא את הכלים לפי הזדהות הכלים עם האור, ואז תהיה דבקות. זו התכלית.

תלמיד: לי נראה שאולי יש שם עוד.

זה אני לא יודע, פילוסופיות אני לא מבין.

תלמיד: לא פילוסופיות, משהו מעשי.

מעשי, תנסה, בוא נראה עד כמה זה מעשי.

תלמיד: קודם נתחיל עם זה.

לא נתחיל. בזה הכול נגמר בינתיים. גמר התיקון הוא שהבורא ממלא את הנברא לפי כל הכלים של הנברא שמחוברים ומכוונים בעל מנת להשפיע לו. ואז "אני לדודי ודודי לי"⁹ בצורה השלמה. זה גמר תיקון.

מה שקורה אחרי זה אנחנו לא יודעים. אומרים שיש עוד ועוד משהו, אבל מה זה אנחנו [לא יודעים]. מאיזה חיסרון יהיה משהו הלאה? כנראה שזה למעלה מחיסרון, שיש עוד, זה משהו לא מובן. אבל כאילו ששאלה כזאת נשאלת.

תלמיד: אני יכול להגיד שלבד מזה שאנחנו משתדלים או מעוררים רגש של אהבה ורגש של נחת רוח, יש גם עניין לחכמה.

אבל מתמלאים עם אור החכמה. במה שהבורא ממלא אותנו בכל הנרנח"י עד היחידה בגמר התיקון, זה באור החכמה. אור החסדים זה רק אור תיקון הבריאה. אור החכמה זה אור מטרת הבריאה. הוא ממלא אותנו.

תלמיד: ומטרת הבריאה?

שאנחנו משיגים אותו. את כל מחשבת הבריאה אנחנו משיגים, היא קיימת בנו. יותר מזה לא כתוב ולא כדאי לחשוב כי זה רק מבלבל.

(סוף השיעור)

heb_o_rav_2018-08-24_lesson_holidays-rosh-hashana_n1_p1_FbUsb1dM

---

1. וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות- כיתרון האור מן החשך (קהלת ב', י"ג)↩

2. "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)↩

3. "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" (ירמיהו ה', כ"א)↩

4. "לא יגונה ולא ישובח." (חידושי אגדות בבא בתרא דף פ', של המהרש"א. וגם ב"כתבי בעל הסולם", ב"כתבי הדור האחרון", פרק א')↩

5. "כשור לעול וכחמור למשא" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה פרק א', דף ה', ב' גמרא)↩

6. "כי טוב מותי, מחיי" (יונה ד', ג').↩

7. (תהילים פד, ה) (תהילים קמד, ט"ו)↩

8. "שפטים ושטרים, תתן-לך בכל-שעריך, אשר יהוה אלהיך נתן לך, לשבטיך" (דברים, ט"ז, י"ח)↩

9. "אני לדודי ודודי לי, הרעה בשושנים." (שיר השירים, ו', ג').↩