שיעור בוקר 20.01.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: העבודה בין המצב הרצוי למצוי

העבודה בין המצב הרצוי למצוי – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: נושא השיעור "העבודה בין המצב הרצוי למצוי". קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 4.

יש הרבה מה לדבר על המצבים האלה, מצוי ורצוי, כי בזה כל החיים שלנו, כך זה בחיים הגשמיים שלנו וכך גם בחיים הרוחניים. בכל דבר שקיים יש מצב שהוא נמצא בו, ומצב שהוא היה רוצה להיות בו, וההבדל בין שני המצבים האלה נקרא החיים שלו.

לכן כדי להביא את עצמנו למצבים האמיתיים, אנחנו צריכים קודם כל לתאר לעצמנו לפי מה שהמקובלים מסבירים לנו, שאנחנו נמצאים במצב השלם. שלם בזה שאנחנו נמצאים בשלמות של הבורא, בכוחות, בשליטה שלו. אבל את המצב השלם הזה שרק הוא קיים, אנחנו צריכים לגלות. ובגילוי המצב השלם אנחנו צריכים לעבור כל מיני מצבים, מִמה שאנחנו מרגישים ולְמה שאנחנו צריכים להגיע.

ואז כשאנחנו מתקדמים למצב הרצוי, אנחנו מתחילים להרגיש שכל המצבים האלו שהיינו בהם קודם, הם "היינו כחולמים", זה היה ממש כחלום. זה לא היה נכון, אלא פשוט דרך הרצון לקבל האגואיסטי שלנו שהבורא ברא, "בראתי יצר הרע", דרך היצר הרע הזה שהוא ברא ראינו עולם, את עצמנו, את הכול בצורה כזאת שזה נקרא "מצב מצוי", לא שלם, והבורא סידר לנו את זה. זה מצד אחד.

מצד שני זה דרך המקובלים, שהם מסבירים לנו שבעצם אנחנו נמצאים במצב השלם ואף פעם לא יוצאים מהמצב השלם, כי שליטת הבורא היא בכול, אלא אנחנו נמצאים כמו בחלום, כמו במצב מעורפל שנקרא "הסתרה". יש הרבה סוגי הסתרה, ואנחנו צריכים להבין שזה רק משהו שמסתיר מאיתנו את המצב השלם, ובכל זאת אנחנו נמצאים תמיד בשני מצבים, המצוי והרצוי.

לכן אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו את המצב המצוי כמו שהוא בתוך החושים שלנו, כמו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", מצד אחד. מצד שני, אנחנו צריכים לבנות מעליו את המצב הרצוי, איך שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו שהעולם נמצא בשליטת הכוח העליון השלם, ואיזה עולם באמת צריך להיות. ואז בפער, בהבדל בין שני המצבים האלו אנחנו יכולים לראות איפה אנחנו נמצאים לעומת האמת, עד כמה שיכולים, בכל זאת [לראות פער] בין המדרגה שאני נמצא בה לבין המדרגה שאני צריך להשיג.

וכך אנחנו יכולים כל פעם לקדם את עצמנו לבורא, למצב ש"אני ה-ו-י-ה לא שניתי" והכול נמצא במצב אחד, שהאור העליון ממלא את כל המציאות. ועד כמה שאנחנו מתקדמים לבורא, הפער בין מצב המצוי והרצוי יכול להיות עוד יותר גדול בכל מדרגה ומדרגה, מפני שאנחנו מסוגלים יותר ויותר לתאר לעצמנו מהו המצב השלם לעומת המצב שנדמה לנו שמתגלה לנו.

ואנחנו נגלה אז מצב אגואיסטי יותר גדול כל פעם, שאנחנו יכולים לאתר את האגו שלנו כיותר רע, מזיק, בחוסר שלמות, לעומת המצב הרצוי שאנחנו יכולים לתאר אותו לעצמנו יותר ויותר שלם. וכך לכן אנחנו מתקדמים בפער יותר גדול בין המצב הרצוי לבין המצב המצוי, עד כדי כך שמגיעים לעולם אין סוף בפלוס ועולם אין סוף במינוס ממש, ממצב האפס בצורה כזאת אנחנו גדלים.

לדמיין לעצמנו מצב שלם בקשר עם הבורא זה נקרא שאנחנו צריכים לבטל את האגו שלנו. אנחנו צריכים להתפלל על המצב הזה. כי בסך הכול הבורא ברא אותו בכוונה כדי שדווקא בעזרת הרגשת האגו שלנו אנחנו נוכל להתחיל להתפלל אליו, ליצור עימו קשר שאנחנו צריכים אותו, אחרת אנחנו לא נוכל לצאת מהמצב שלנו. ואנחנו צריכים להימשך ולחלום על המצב הזה שאנחנו מתארים אותו כרצוי, כמו בעולם שלנו, אפילו בחיים הגשמיים שלנו אנחנו חולמים על משהו מתקדם שאנחנו הולכים להשיג.

זאת אומרת, לתאר לעצמנו מצב שאנחנו קשורים לבורא זה נקרא שאנחנו מתפללים על המצב, כמו שבכל דבר במצב שלנו שאנחנו רוצים, אנחנו גם נמשכים אליו, זה נקרא שמתפללים. זה נקרא שאנחנו עושים איזה צעדים או אמצעים כדי להשיג אותו. מפני ש"איפה שמחשבות האדם, שם הוא נמצא", לכן כדאי לנו כמה שיותר לחשוב על המצבים השלמים, הטובים. לא כמו שהם מתוארים לנו, מורגשים לנו באגו שלנו במצב הנוכחי, שזה ודאי שקר, שזה הבורא ברא בכוונה שנרגיש כל הזמן שאנחנו בשקר, בעולם השקרי, בחושך, בהסתרה ושאנחנו נרצה לצאת מזה.

לכן כל העבודה שלנו היא איך אנחנו נעשה מאמצים כדי לצאת מההסתרה, מה אנחנו צריכים כדי להתקדם לאור. יכול להיות שנדמה לנו לפעמים שהתרגילים האלה הם תרגילים שקריים. הרי אני מרגיש את העולם הזה שאני נמצא בו עכשיו, זו המציאות שלי, אלה החיים שלי, זה אני. מה פתאום שאני אדמיין לעצמי שאני נמצא במשהו אחר, ולא במציאות כמו שנדמה לי, המציאות האמיתית האחרת שאני נמצא בה אבל נמצא בכל מיני תחושות שקריות.

אז מה לעשות כנגד זה שאני חושב אולי שאני נמצא בעולם האמיתי, ואני לא יכול להגיד שאני נמצא בשקר? אבל אנחנו צריכים לראות שגם בעולם שלנו אנחנו כל הזמן בונים כאלה תכניות ובלי תכנית אנחנו לא יכולים להשיג שום דבר. ולכן זה שאנחנו הולכים קדימה בזה שבונים כל פעם מצבים רצויים על פני מצבים המצויים, זה נקרא שאנחנו משתמשים באמונת חכמים. מה שהם השיגו והם מתארים לנו, אנחנו משתדלים לתאר לעצמינו ומתוך זה להשיג.

בואו נראה אם זה ברור או לא. יש על זה עוד הרבה מה להוסיף, אבל התרגיל הזה צריך להיות תרגיל קבוע שלנו. הפער בין המצוי שאנחנו מרגישים בחמשת החושים הבהמיים, האגואיסטיים שלנו, שאחר כך הם יהיו כבר הרגשות רוחניות, ובכל זאת אנחנו נרצה להתעלות מעליהן. זה המצב המצוי שעכשיו מורגש בנו, והמצב הרצוי שאנחנו כאילו מתפללים עליו, הוא שאנחנו מדברים על מצב שאנחנו נמצאים יותר בחיבור בינינו במימוש בעשירייה, בקשר עם הבורא, וכך עד גמר התיקון.

שאלה: איך לדמיין את המצב הרצוי מבלי להסתכן ליפול למצב של אשליה, היות ואנחנו לא יודעים מה הוא?

נכון, אבל אתה תמיד כך גם בחיים שלך. כשאתה רוצה להתקדם בחיים, אתה מתאר לעצמך את המצב הבא, ולפי זה אתה מוצא איזה אמצעים ועל ידי מה אתה יכול להתקדם למצב הרצוי, וכך עושה. סך הכול אנחנו נמצאים במצב שהאגו שלנו מצייר לנו את המצב הנוכחי, העולם הנוכחי, ואנחנו מצד שני רוצים לתאר לנו מצב שהבורא שולט בו ומגולה, ואנחנו נמצאים בשליטה שלו במקום בשליטת האגו. לכן אנחנו עושים תרגילים כאלה. אני לא רואה בזה שום מצב לא טבעי, אלא ההיפך. איך אנחנו עושים כשאנחנו רוצים להתקדם במדע, בבניית החברה האנושית, בחיים שלנו? אנחנו עושים אותו דבר, אין כאן שום דבר שלא מוכר לנו מהחיים שלנו. אין דבר כזה. אלא העניין הוא שכאן אנחנו משחקים עם הרצון לקבל שלנו, לעומת הרצון להשפיע שאנחנו רוצים לפתח, רוצים לפתח בנו תכונת הבורא.

מה שאין כן, בחיים שלנו אנחנו עובדים רק עם רצון לקבל קטן או יותר גדול. כשנמצא בנו רצון לקבל באיזושהי צורה מסוימת, אנחנו מתקדמים שיהיה בצורה עוד יותר מיוחדת, רצון לקבל יותר גדול, יותר ערמומי. זאת אומרת, אנחנו עובדים רק מתוך רצון לקבל, זה נקרא שאנחנו נמצאים במסגרת העולם הזה. אם אני מפתח במקום לקבל במקצת רצון להשפיע, ורוצה להתקיים בעולם ששם שורה כוח השפעה, אז אני כבר משתדל להוציא את עצמי מהעולם הזה לעולם העליון, לעולם הפוך. ואז על ידי התרגילים האלה אני כבר לא מעלה את עצמי לדרגת רצון לקבל יותר גדולה אלא לדרגת ההשפעה, שנקראת דרגה רוחנית. אבל התרגילים הם אותם התרגילים, רק צריכים לבדוק איך אנחנו ממשים אותם ועולים על ידם.

שאלה: מצד הבורא אנחנו נמצאים במצב המושלם. במצב המושלם הבורא רואה רק את הנשמות שלנו ולא סופר את הגופים?

זה שאנחנו מחולקים כיכול לגוף ונשמה, זה הכול אשליה שבה אנחנו נמצאים. אין חלוקה כזאת לגוף ונשמה, אלא יש חלוקה לפי הרצונות. אין שום דבר חוץ מרצון. רצון יותר גבוה נקרא נשמה ורצון יותר נמוך נקרא גוף, זה הכול.

שאלה: אתמול עשינו את התרגיל הזה של לתאר לעצמנו מצב רצוי אל מול מצב מצוי, ואמרנו את המילים האלה שאתה עכשיו מתאר אותן, להיות יותר בחיבור ולרצות להיות יותר בחיבור, אבל נראה שהמצב הרצוי הוא מצב רגשי בכלל. איך אני יכול לתאר לעצמי מצב רגשי שאני לא נמצא בו?

תתאר כך. איך אנחנו יכולים בחיים שלנו לדמיין את עצמנו כבר כגדולים, כמשיגים משהו, מקצוע חדש, מתחתנים, מביאים כל מיני דברים, מצליחים בעבודה, בחיבור עם בני אדם, קולגות. זה הכול הרגשה, זה לא סתם מכני. כל החיים שלנו הם בכל זאת הרגשה. אני לא מבין מה שאתה אומר, שלא ניתן להרגיש.

תלמיד: אני לא אומר שלא ניתן להרגיש, אני אומר שאני לא מצליח להבין איך. זה כמו נניח שלא הייתי מאוהב ואני צריך לתאר לעצמי איך זה להיות מאוהב, מאיפה אני יודע איך זה להיות מאוהב אם לא הייתי מאוהב אף פעם?

אז תדבר על זה ותראה שאתה יכול להתקדם לזה.

שאלה: האם אני צריך לשתף את המצב העכשווי שלי, המצוי של עכשיו?

יותר טוב לדבר על המצב הרצוי, שאתם רוצים להגיע אליו, ולא על מצב המצוי, כי כל אחד מה שהוא מרגיש, מרגיש. יותר טוב לדבר, כמו שהרב"ש כותב, כמו שכותבים כל המקובלים על המצבים הבאים, עד כמה אנחנו צריכים להיות מחוברים ולגלות את הבורא בחיבור בינינו.

שאלה: המרחק בין הרצוי למצוי צריך להתגדל עד אין סוף. מה קורה בזמן החיבור והדבקות, המרחק הזה נעלם?

הכול מתחבר יחד. ואני ממליץ לך לחשוב דרך רצונות ולא דרך השכל בלבד.

שאלה: איזה תפקיד יש לשקר בגילוי הפער בין מצוי לרצוי?

אתה יכול כך לשאול על כל דבר ודבר. מבלבלים אותנו כדי שאנחנו נמצא את הקשר בין מצוי ורצוי בצורה יותר מדויקת.

שאלה: איך להתעלם נכון מהמציאות השקרית?

צריכים להשתוקק למציאות הרצויה כמה שיותר, ולתאר אותה בצורה מעשית, שאתה נמצא בחיבור עם החברים ותלוי בהם והם בך, ואתם כאחד, ובתוך האחד הזה אתם מגלים כוח עליון.

תלמיד: אבל איך אנחנו מחזיקים את זה בזמן שאנחנו לא ביחד? כשאנחנו מדברים, אתה מרגיש את החיבור.

גם כשאתם לא ביחד אתם צריכים להיות יחד, אז יהיה ברור לך למה להשתוקק.

תלמיד: להרגיש אותם באותה רמה כשאני לא איתם?

מה זה לא איתם או כן איתם, פיזית?

תלמיד: כשאנחנו נמצאים בזום, לדוגמה, או בחיבור כמו עכשיו בשיעור, אנחנו מרגישים אחד את השני.

בגלל שאתם בזום?

תלמיד: בגלל שמרגישים אחד את השני, מדברים, עובדים ביחד.

אז צריכים כך להרגיש את כל הקבוצה אפילו במצב שאתם לא נמצאים באיזה כלי תקשורת.

תלמיד: זה מובן, השאלה איך, כי אתה מרגיש כמו איזו משאית שנכנסת בך כשאתה יוצא לעולם החיצון, כאילו אתה שוכח פתאום מהכול.

אז אתה צריך לעשות תרגילים כאלה, כמו ספורטאים שעושים תרגילים ומעמיסים על עצמם כל מיני דברים שמפריעים להם לעשות מה שהם צריכים, והם בכל זאת משתדלים, זה עניין של אימון.

שאלה: כשאתה משתדל לתאר לעצמך את המצב העתידי, באהבה, בחיבור, באות תמונות מהעבר, כשהיית חי במשפחה וכולם אהבו אותך ואהבת את כולם. יש זכות קיום לתמונה כזאת?

אין שום קשר בין זה לזה. אתה יכול לקחת משם איזו דוגמה, אבל בעצם זה לא שייך, אין קשר.

שאלה: המצב הרצוי הוא התקדמות בדרך, אבל בכל יום היצר הרע מתגבר על האדם, אז איך אפשר להתקדם?

להתקדם על פני היצר הרע החדש שמתחדש יום יום, כדי שאנחנו נתקדם יום יום מעליו.

שאלה: מה זאת ההרגשה הזאת של "אני רוצה להשפיע", האם זה כמו הרגשה של "אני רוצה לעשות טוב לכולם", איזו מן הרגשה זאת שיש לאדם?

הרגשה שבחיבור עם החבר אני עושה נחת רוח לבורא. אין לי אפשרות לעשות לבורא שום טובה אלא רק כשאני מתחבר עם החבר. ואז כתוצאה מזה, בקשר נכון שלי עם החבר, בסופו של דבר אני מרגיש את נוכחות הבורא, עשוי להרגיש.

שאלה: האם העשירייה צריכה להגיע לדעה אחת, מהו המצב המצוי, ולתאר באופן משותף את המצב הרצוי?

זה שהעשירייה חייבת להיות בשני המצבים זה ברור, אם לא שני המצבים, אנחנו בכלל לא מכוונים לבורא ולרוחניות. אלה חייבים להיות שני מצבים, המצב הנוכחי והמצב העתידי, שאנחנו רוצים להתקרב אליו לבורא. והקשר בין שני המצבים האלה, מה שיש לנו עכשיו, המצוי, ומה שיהיה לנו במצב הבא, הרצוי, שאנחנו שם נהיה יותר מחוברים בינינו, ואז הבורא יתגלה בהתאם לזה בינינו. עכשיו אנחנו סתם עשרה גופים, נגיד, מתבודדים, זה המצב המצוי, והמצב הרצוי שאנחנו נהיה עשרה רצונות שהם משלימים ומחוברים, מתחברים ביניהם כדי לגלות ביניהם את המקור שלהם המשותף, והמטרה שלהם המשותפת. כך צריכים לתאר את המצבים.

שאלה: אתה משתוקק לחיבור עם החברים, לביטול, ומקבל יותר תאוות גשמיות. איך עכשיו בשיעור לעשות כזה תרגיל שבאמת להשתוקק לנקודה הגבוהה ביותר של המצב הרצוי.

כאן אנחנו צריכים על ידי הקבוצה, כל הזמן להיות בידיעה, במחשבה, בעובדה שיש לנו קשר עם הבורא בלבד, שהבורא מתלבש בכל החברים, בכל הדברים שיכולים להפריע לנו, ובכל הדברים שיכולים לעזור לנו, והוא פועל משני הצדדים, שאין עוד מלבדו. ולכן אני צריך להתייחס לכל דבר ודבר סביבי, שזה הכול הופעת הבורא לפני, ואני צריך להגיע אליו כאל מסתתר. זו עבודה גדולה, שאני כל הזמן נמצא בחיפושים, בלאתר אותו, בלהתייחס אליו יפה ונכון, אבל כל הזמן זה ככה מתחדש יותר ויותר.

תלמיד: איך לדמיין לעצמי נכון את המצב הזה, שאליו אנחנו.

"אין עוד מלבדו", גם במצב המצוי וגם במצב הרצוי, הכול זה "אין עוד מלבדו", הוא מסדר לנו את הדברים, וגם ההליכה ביניהם.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לשאוף להגיע למצב הרצוי, איך אנחנו מציגים את ההשתוקקות הזאת, האם זה אני בצורה אישית או כל העשירייה ביחד?

לא, לא, אתה צריך לדבר עם העשירייה והרבה על זה לדבר, מפני שאז אתה תוכל נכון לאתר מה זה נקרא מצב הרצוי. אפילו המצב המצוי, אנחנו גם צריכים לאתר בתוך העשירייה, איפה אנחנו נמצאים, מהו בדיוק המצב הזה, מה הבורא מייצב בנו עכשיו, ומה חסר לנו במצב הזה כדי להגיע למצב הרוחני הבא בדרך.

שאלה: איך לקבוע או להגדיר, מהם רצונות האמיתיים שלנו, ולהפריד אותם?

אני לא חושב שיש הבדל בין הרצונות האמיתיים ולא אמיתיים, או איזה שהם אחרים, אנחנו צריכים פשוט כל הזמן להתקדם לקראת החיבור, ואז אנחנו בזה נאתר את כל הדברים. יש לנו עקרון אחד, להיות "כאיש אחד בלב אחד", כמה שיותר, ואז בדרך אנחנו מבררים את הכול. החיבור המתקדם בינינו הוא שמסדר לנו את כל הדברים.

שאלה: כל יום עשיריות רבות מכל העולם עולות לזום, האם זה נכון שתהיה כל יום תפילה אחת משותפת לכולם? זה טוב, זה עוזר, מה דעתך?

טוב, יכול להיות שאנחנו נגיע לזה עוד מעט, אני מבין אותך, יכול להיות שנגיע לזה.

שאלה: אני מדבר בגלל המצב המצוי, המצב הזה מתדרדר בארץ ובעולם, אז זאת הייתה הכוונה, שלנו בני ברוך בתפילה המשותפת, יש לנו את הכוח לזה.

זה כבר משהו אחר ממה שאנחנו עכשיו מדברים, ורצוי כן להתפלל, זאת אומרת שיהיה טוב לכל העולם, לכל האנושות, אבל אנחנו בשביל זה צריכים להיות מאוחדים, מחוברים, שיהיה לנו כוח רוחני אחד, קשר עם הבורא, אז יהיה אפשר את זה לעשות. סתם ככה להגיד מילים וללא חיבור בינינו, אנחנו נשקר לעצמנו, כאילו שנמצאים במצב יפה וטוב, ומתפללים עבור כולם, ואז אנחנו נחשוב שמגיע לנו מהם איזה פרס וכן הלאה.

אני צריך קודם כל, כדי להגיע למצב שאני מתפלל עבור האנושות, ולהביא אותה למצב הרצוי, אני קודם כל צריך לאתר שהמצב שבה נמצאת האנושות, המצב המצוי, הוא כזה שזה אני בעצם מייצב אותו, שבגללי האנושות סובלת. אז התפילה שלי היא תהיה תפילה שלמה, שאני מתפלל עבורם, ולא עבור עצמי, ורק בשבילם אני מבקש קשר עם הבורא, ורק עבורם אני בכלל מבקש אותו. זאת אומרת צריכים לסדר את התפילה הזאת, בינתיים אנחנו עוד לא מסוגלים להגיע לזה. אבל נקווה שנגיע מהר.

שאלה: איך בדיוק בין המצב המצוי והרצוי יוצאת התפילה?

משני המצבים הללו, במה שאני נמצא ובמה שאני רוצה להיות, ההבדל ביניהם זו כבר תפילה. אבל אם אני עושה את זה בעבודה שלי בחיבור בעשירייה, ואנחנו פונים לבורא לכוח המשותף בינינו, שנמצא במרכז החיבור בינינו ואנחנו מבקשים ממנו, אז כבר התפילה הופכת להיות לפעולה מעשית ממש, שאנחנו רוצים שככה זה יקרה ברצונות שלנו, ברצונות האגואיסטים שאנחנו רוצים להתעלות מעליהם, להתחבר ביניהם ולאט לאתר אותו בינינו, אז כבר התפילה שלנו הופכת להיות לפעולה.

שאלה: איך כקבוצה אנחנו מבררים את המצב הנתון שלנו? כל אחד יכול לדבר רק מההרגשה הפרטית שלו, אז מה אפשר להגיד?

למה מההרגשה הפרטית? אנחנו צריכים להגיע להרגשה הכללית משותפת שאנחנו כולנו מחוברים, שאנחנו כולנו רוצים שחיבור שלנו יהיה חיבור, שיהיה לנו רצון כמו אחד. וודאי שלא אחד, אבל כמו אחד. מטרה כמו אחד. ושאנחנו רוצים להתקדם בזה לחיבור בינינו קודם כל. שאנחנו עכשיו לא מספיק מחוברים, אנחנו רוצים להיות יותר מחוברים. עד מתי? עד שאנחנו נגלה בינינו כוח המשותף שנקרא בורא. שאנחנו נגלה את השורש שלנו, פשוט מאוד.

שאלה: מהי התפילה שמביאה את העשירייה למצב הרצוי בדרך של אחישנה?

זו תפילה שאנחנו בעצמנו מסדרים כדי לבקש מהבורא כוח חיבור בינינו ושבכוח החיבור בינינו יתגלה הוא כמקור המשותף שלנו, שמביא אותנו לחיבור עוד יותר גדול, חזק, צמוד, ושבו אנחנו רוצים לגלות אותו. מה זה לגלות אותו? כוח השפעה, כוח אהבה, כוח החיבור. ועל ידי זה הכול משתנה. זה דבר אחד.

תלמיד: כמה שאני יותר מאמין לכתבי מקור ככה יותר קל לי להתכלל בחברים, לראות אותנו מחוברים ולהשתדל לשחק.

כן, אנחנו צריכים לשחק בזה שאנחנו מחוברים וכל הזמן לשחק בזה, זה נקרא להתקדם למצב הרצוי. זה המשחק שלנו. זה התרגיל שלנו.

שאלה: דיברת על תפילה, תפילה זה דבר דינמי, זה משתנה או שזה משהו?

כל הזמן משתנה בהתאם כמה שאתה מאתר רצוי ומצוי, מצוי ורצוי, ככה בין שני אלו אתה מקשר את שניהם על ידי התפילה.

תלמיד: ומה לגבי תפילה של עשירייה, זה לא צריך משהו אחיד שכולנו ביחד מכינים אותו?

כן, אתם צריכים לדבר על זה ולאתר את המצבים האלו, רצוי ומצוי, ולפי זה להתפלל. תפילה זה רק בעשירייה.

תלמיד: זאת אומרת גם זה צריך להיות דינמי בעשירייה שלנו.

זה לא יכול להיות לא דינמי. כל הזמן, כל אדם ואדם משתנה, העשירייה כל הזמן משתנה, הם נמצאים בתנועה דינמית ביניהם, כל הזמן בקשר, בשינוי הקשר, בהתאם לזה היא כל הזמן צריכה [להיות], כל אחד ואחד וכולם יחד. זה כמו באנייה שיש שם עשרה אנשים ולכל אחד יש תפקיד והם יודעים לאן הם צריכים להגיע, והם יודעים באיזה מצב הם נמצאים, ואז הם מבצעים כל מיני פעולות כדי להגיע באנייה בסך הכול, בפרצוף שלהם, למצב החדש.

שאלה: כשמגיעה הסתרה לקשר עם החברים, צריך להשתוקק או לדמיין את הקשר הקודם שהיה לנו או לדמיין קשר חזק יותר?

אתם צריכים לדעת בדיוק באיזה מצב אתם נמצאים, עד כמה שאפשר, ולאיזה מצב אתם רוצים להגיע, בין שני המצבים האלה אתם מתקדמים. כמו כל דבר בחיים.

תלמיד: אבל המצב שאליו אנחנו רוצים להגיע יכול לעבור דרך הקשר הקודם שהיה לנו או שזה כבר לא כדאי?

לא דרך הקשר, מהקשר הקודם שאנחנו נמצאים בו עכשיו, אנחנו נעים לכיוון הקשר הבא.

שאלה: כלומר הקשר הקודם שהיה זה נחשב להסתכל אחורה?

זה לא אחורה, אתה נמצא בו. אלא באיזה מצב אתם נמצא?

תלמיד: יש הסתרה על הקשר הזה, כבר לא נמצאים בו.

אני לא מבין את זה. מה זה נקרא המצב המצוי? "מצוי", אתה מבין מה זה מצוי?

תלמיד: כן, אבל יש מצב רצוי שמרגיש את הקשר עם החברים ויש מצב מצוי שלא מרגיש את הקשר.

אני לא [מכיר] את אלף המצבים האלה, אני יודע מה שיש לי עכשיו ולאן אני מתאר לעצמי שצריך להגיע. זה הכול. שתי נקודות לא אלף.

שאלה: האם אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו שאנחנו נמצאים במצב הרצוי ולהודות לבורא?

אנחנו צריכים להשתדל להגיע למצב הרצוי, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כל מיני אמצעים כדי להרגיש את עצמנו במצב הרצוי וזאת בעצם העבודה שלנו. כל הזמן לדמיין, להתקדם אליו כמה שאפשר יותר. במקום שנמצאות המחשבות של האדם שם הוא נמצא. יש על זה הרבה פסוקים. רק בצורה כזאת להתקדם. לא להתבלבל בין מצב "יש לי", "היה לי", "יותר", "פחות", יש את המצב הנוכחי והמצב הבא שאליו אני רוצה להגיע. מה זאת אומרת המצב הבא? שאני יותר מחובר עם החברים, שאני יותר מוכן להשפיע להם, לבטל את עצמי וכן האלה. זהו. זה מצב יותר רוחני. זה מה שאני צריך לתאר לעצמי שנמצא לפניי ולקראת המצב הזה אני צריך להפליג.

שאלה: האם או איך אנחנו יכולים להגיע להשפעה קבועה בתוך העשירייה?

להשפעה קבועה בתוך עשירייה אנחנו לא יכולים להגיע אלא בגמר התיקון. כל פעם זה ישתנה, יותר, פחות, פחות, יותר. אנחנו לא יכולים להגיע למשהו קבוע, משהו קבוע זה מת. המצב הרוחני הכי גבוה, אם הוא לא משתנה הוא מת. חוץ מגמר התיקון, שם מתגלה האור העליון כולו בכלי המתוקן.

שאלה: איך נכון להשתמש באמונת חכמים בכל רגע בעשירייה?

מה שהמקובלים מציירים לנו, מתארים לנו מה זה נקרא העולם הרוחני, המצב הרוחני, אנחנו צריכים לפי זה להשתדל לתאר לעצמנו אותו מצב ואליו להשתוקק. אפילו שלא כל כך משתוקקים, אבל כל פעם לתקן את עצמנו, להשתוקק יותר.

שאלה: האם מחשבה על המוזיקה של בעל הסולם היא דרך נכונה להרגשת עולמות עליונים?

לא, זה לא מספיק. זה גם טוב, אבל זה לא מספיק.

שאלה: אתמול דיברנו שחשוב מאוד כל כמה שעות להתקשר ולדבר באיזה מצב אנחנו נמצאים. והיום אמרת לכמה עשיריות שצריך לדבר על המצב הרצוי.

לא, זה לא אישי לכל עשירייה ועשירייה, פשוט יותר טוב אם אנחנו נדבר על המצב הרצוי, לאן אנחנו צריכים להגיע, ולא על המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. אתה יכול להזכיר במה שאנחנו נמצאים עכשיו, אבל יותר טוב אם לפנינו יהיה ברור למה אנחנו צריכים להגיע. זה צריך להיות כל הזמן לפניי.

תלמיד: חלק מהחברים, כשאנחנו מדברים על המצב הרצוי, מדברים על כל מיני אספקטים גשמיים.

זה לגמרי לא שייך לעבודה הרוחנית שלנו.

שאלה: לפעמים אנחנו מבקשים עבור חבר או מצב מסוים, איך להתפלל בצורה נכונה כדי לא ליפול באגואיזם?

אם אתה עושה את זה יחד עם כל החברים האחרים אז אתה כבר כמעט בטוח שיוצא מהאגו שלך. אם אתם כולכם יחד מתפללים על איזה חבר.

שאלה: איך להגיע למצב הרצוי, האם חובה לעשות את זה רק בצורה משותפת בתוך העשירייה?

אחרת זה לא רצוי ברוחניות.

תלמיד: ועל כולם להגיע לאיזה הגדרה מאוד מדויקת?

כן, ברור שכך זה צריך להיות לפנינו אם אנחנו יחד כולנו צריכים ללכת בדרך, אחרת זו לא דרך רוחנית.

שאלה: הרבה חברים שואלים מה זה לדבר על המצב המצוי? על הרצוי זה ברור, שזה המצב המשותף שאנחנו רוצים להגיע, אבל המצוי זה כאילו פרטי אז איך אפשר לדבר עליו?

"אנחנו התאספנו כאן כדי לתת יסוד לחברה הרוחנית, להתקדם" וכן הלאה וכן האלה. זאת אומרת להזכיר לנו בשביל מה אנחנו כאן, מה אנחנו, מי אנחנו. ולמרות שאנחנו עוד לא השגנו את המטרה אבל היא נמצאת לפנינו ואנחנו כן רוצים להגיע אליה. זה נקרא בשביל מה אנחנו כאן? נקודה שממנה אנחנו פוסעים הלאה, כי אז אין לנו יסוד משותף וכיוון משותף ומטרה משותפת. מהי המטרה המשותפת, מהו המצב הבא הרצוי? אז אנחנו צריכים קצת לאתר אותו, שיהיה לכולם ברור, ועליו לחשוב וכך להשתדל להקים את זה בינינו.

תלמיד: זאת אומרת המצוי זה לא לדבר עכשיו על מה אני מרגיש אישית, אלא המצוי זה כמו שמשותף.

כן. לא להיכנס לזה כי המצוי זה מצב אגואיסטי, לא כדאי לנו להתעמק בזה. נכון, שאלת טוב.

שאלה: במצב המצוי אנחנו נמצאים, אבל האם הוא מתגלה כרע דווקא מההשתוקקות שלנו למצב הרצוי? כי אנחנו צריכים לצאת מהמצב המצוי, אבל התפילה הזאת היא נבנית דווקא מהתחושה שהמצב המצוי שלנו הוא מתגלה כרע, כשאנחנו משתוקקים למצב הרצוי? האם זה נכון?

יכול להיות שאנחנו כך גם יכולים לעשות, אבל יותר טוב אם אנחנו נשתוקק למצב הטוב, איפה שאנחנו מחוברים, איפה שהמחשבות של האדם נמצאות, שם הוא נמצא. ולפי זה כדאי לנו להשתוקק למצב הרצוי בלבד. והמצוי מצוי, אנחנו רואים שאנחנו במצב מקולקל עדיין.

קריין: קטע מס' 5.

"האדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות".

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם עוסק באמונת ה', שהאדם צריך לתת זמן מסוים, ולצייר לעצמו, איך האדם היה מרגיש אז, בזמן שהיה זוכה לקרבת ה', והיה רואה בעיניו את הטוב ועונג הנמשך לו ולכל הנבראים, איך האדם היה אז נמצא במצב רוח מרומם. ואיך שהוא היה שש ושמח.

והציור הזה הוא צריך המשך, שגם האמונה שלו תהיה כדוגמת ידיעה וראיה. כלומר, ששיעור האמונה צריך להיות כדוגמת ראיה וידיעה. וזוהי עבודה גדולה, היות שזוהי דרך של אמת. וזהו כמו שכתוב "אמת ואמונה", שפירושו, שאמונה שלו תהיה על דרך האמת, הוא דוקא כעין ציור הזה, שהוא צריך להאמין בשיעור גדלות האמונה, כאילו היה רואה את זה, שהוא מאמין בעיניו.

היינו באותו שיעור התפעלות, שהיה לו בזמן שהוא היה רואה, כך צריך לקבל התפעלות, בזמן שהוא לא רואה, רק שמאמין שכך הוא. לכן נקרא זה "אמונה בדרך אמת". היינו, שהאמונה שלו היא באמת אמונה כאילו היה זה ידיעה. וזה נקרא "אמונה של אמת", כמו שכתוב "אמת ואמונה".

(הרב"ש. מאמר 28 "מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה" 1990)

שאלה: מהו החיבור הנכון עם החברים?

חיבור נכון בין החברים, שאנחנו כל פעם מגלים בחיבור בינינו מה חסר לנו להוסיף לחיבור, כדי כל הזמן, כל הזמן, להיות בחיבור המתגבר עד שמגיעים לגילוי הבורא בתוך החיבור, והבורא מתגלה כל פעם יותר ויותר לפי השלמת החיבור שאנחנו עושים בינינו.

תלמיד: המעבר של המשחק בין המצב המצוי לרצוי.

זה שאנחנו עכשיו נמצאים במצב המצוי, שאין בינינו קשר מספיק, והעובדה שהבורא לא מתגלה בינינו, למצב שאנחנו בכל זאת רוצים להיות מקושרים בינינו ומבקשים מהבורא שיעזור לנו להיות מקושרים, וכך אנחנו נשפיע זה לזה את הרצון שלנו, את הכוונה שלנו, ואיש את רעהו יעזורו, כך שהבורא יעזור לנו להתחבר בינינו, ובאמת ישמע את צעקת הלב שלנו להיות מחוברים, כדי לתת לו מקום להתגלות בינינו ולא בשבילנו, אלא לעשות לו נחת רוח.

שאלה: נניח שהמצב המצוי, נניח אני עכשיו בשיעור, אני עייף, אני לא מצליח להתחבר, לא מצליח להקשיב, לא מצליח כלום, זה המצב המצוי. המצב הרצוי זה להיות כמו שצריך בשיעור, עם החברים וכן הלאה. איפה האמת פה? במצב הרצוי או במצוי?

האמת במצב שאתה נמצא בו, שאתה לא רוצה כלום רק לישון, זו האמת שלך. אבל זו לא האמת הרוחנית. באמת הרוחנית אתה צריך לאתר על פני המצב הבהמי שלך, הגופני, שאתה נמצא ללא רצונות, ללא כוונות, ללא חיבורים עם החברים, שאתה לא יכול לתמוך בהם, וכן הלאה וכן הלאה, זו האמת הרוחנית שלך ממש. ואז אתה מתפלל, אם יש לך אפשרות, אם יש לך כוח.

תלמיד: השכל הבהמי הוא כל הזמן מפריע, ומצדיק את עצמי. מה העצה הכי טובה, איך ממש שלא יפריע?

אין דבר שלא יפריע, אתה נמצא בעשירייה, אז אתה חייב לעבוד. אתה לא יכול להגיד "אני היום לא נמצא, תמחקו אותי מהעשירייה", אין דבר כזה. אם אנחנו מתחברים בינינו לפי עצות המקובלים אז אנחנו כבר נרשמים כך, שאנחנו נמצאים בכלי מיוחד שצריך להיבנות לגילוי הבורא, ואתה לא יכול לברוח, אלא זה שאתה לא נמצא בפועל אז נרשם שאתה לא נמצא בפועל. זהו.

שאלה: הוא כותב שהאמונה צריכה להיות כמו הידיעה, חשבתי להפך, אתה יכול להסביר?

אנחנו צריכים להגיע למצב שממש לא יהיה הבדל בין ידיעה ואמונה, עוד נדבר על זה, זה לא לעכשיו. אנחנו נתבלבל בזה אם נתחיל לדבר על זה עכשיו. זה עוד מוקדם. כי מה זה נקרא שאנחנו "נמצאים באמונה"? נראה לנו שאמונה זה איזה מין משחק לא אמיתי, וידיעה זה מה שעכשיו קורה בינינו, מה שמגולה.

אבל שוב. הכול מתואר בתוך הרצון לקבל שלנו. ואם אנחנו משנים את הרצון לקבל שלנו אנחנו בזה כבר נמצאים בשינוי המציאות. עוד מעט נגיע לזה בפועל.

תלמיד: אפשר לומר שבשלב ההתחלתי הידיעה הולכת אחרי האמונה ואחרי זה הן משתוות?

אני לא רוצה לענות על זה, אם אתה רוצה כך בינתיים לשחק עם זה, בבקשה, אבל אני לא רוצה, זה פתח לבלבול.

שאלה: איך לחבר את אהבת החברים בין רצוי למצוי?

גם בזה וגם בזה אנחנו צריכים להיות באהבת חברים. אבל ודאי שבמצב המצוי זאת אהבת חברים מסוימת, מוגבלת, ובמצב הרצוי זה מה שאני מסוגל לתאר לעצמי בצורה השלימה.

שאלה: האם זה נכון לבקש מהבורא שימחק, שייקח את המצב המצוי ויחליף אותו במצב הרצוי?

לא, לא יכולים. איך אתה יכול לבקש על משהו שהבורא ברא, אפילו שהמצב הזה נראה לך מאוד מאוד לא נעים, לא טוב, לא יפה, איך אתה יכול למחוק משהו מהמציאות? אתה לא יכול קודם כל. אבל שנית אתה גם לא יכול לבקש את זה, כי כל הדברים שהבורא ברא, אם אתה מבקש שהוא ימחוק אותם זה סימן שאתה חושב שיש דברים שהוא ברא סתם.

תלמיד: אני רוצה לעבור למצב חדש, לא רוצה יותר את המצב הנוכחי.

אז אתה עובר ממצב למצב אבל לא שאתה מוחק אותו, אין דבר כזה למחוק. אתה צריך לבוא לגמר התיקון עם כל המדרגות האלה, עם כל המצבים הללו.

תלמיד: אז איפה אני שומר את המצב המצוי?

אל תדאג זה נשמר, יש איזה מחסן ששם נשמר כל מה שעברת. אל תפחד שאתה תצטרך להתבייש בכל הדברים האלה, הכול יסתדר. רק תימשך קדימה, לרצוי.

שאלה: האם המצב הרצוי, המצב שאני רוצה להגיע אליו, זה מצב של ביטול, התכווצות, קטנות, או שזה מצב של גדלות, התרחבות והתפשטות?

זה תלוי במה שאתה רוצה.

תלמיד: להגיע להשתוות עם הבורא.

אז תתאר את זה ככה. מה אתה מכניס לי כל מיני הגדרות אחרות?

תלמיד: לפעמים לומדים שצריכים לבקש להיות עובר, קטן, ולפעמים לבקש להיות גדול. מה המצב הרצוי הסופי האמיתי?

גמר תיקון, דבקות.

שאלה: איך להגיע לתמונה ברורה ויציבה של המצב הרצוי, שהוא לא יברח ולא יתבלבל?

הוא כל הזמן ישתנה המצב הרצוי. כי אתם צריכים לקבוע אותו בעשירייה בין כולם, ואז זה יהיה יותר יציב, יותר ברור, ויותר מיוצב לפניכם. אתם צריכים להגיע למצב שברור לכם מה הוא השלב הבא, מהי המדרגה הבאה, מה המצב הבא שכולכם צריכים להשתוקק אליו. אתם צריכים לדבר על זה, לקבוע ביניכם, ואז להיות זמן מה בהשתוקקות לזה. אם המצב כבר איכשהו עבר היטשטש ונעלם, אז אתם שוב צריכים לקבוע ביניכם מהו המצב הרצוי, וכך להתקדם.

אבל תמיד כשאתם מדברים על המצב הרצוי, אתם צריכים גם כן בכל זאת לדבר על המצב המצוי כרגע. כי אחרת לא יהיה לכם כיוון להתפתחות, ולא מצב שאליו אתם צריכים להתקדם, מהמצב הזה למצב הבא. אתם קובעים בזה את המדרגות שאתם עולים.

שאלה: איזו עזרה נותן לנו הבורא בתהליך הזה כדי להתייצב יותר טוב כעשירייה?

הוא נותן לנו אפשרות להתפלל, להתחבר סביב התפילה וכך להיות כבר דבוקים אליו. בתפילה אנחנו כבר דבוקים אליו. לא חשוב שאנחנו לא מגלים אותו, לא מסוגלים לשום דבר, אבל כבר אנחנו נמצאים בהתקשרות עימו, בנטייה אליו.

שאלה: המצב הנוכחי הוא שקרי אם אנחנו אומרים שהבורא מגולה, אבל אם אנחנו אומרים שהבורא נסתר אז המצב הנוכחי הוא אמיתי?

זה לא חשוב אם הוא נסתר או מגולה. אנחנו תמיד צריכים להשתוקק לקשר בינינו עד שנגלה אותו, כדי לגרום לו נחת רוח. זה שהבורא מתגלה סימן שהגענו לחיבור בינינו, ובזה אנחנו עושים לו נחת רוח.

שאלה: התחלנו מהמצב הקיים ואנחנו הולכים למצב הרצוי. אבל בין לבין יש את המאמץ שאנחנו עושים, המאמץ הזה מחבר בין שתי המציאויות האלה והופך את זה למציאות חדשה. אז מה שיש לנו כרגע זאת לא עוד איזו מציאות בפני עצמה?

בפני עצמה אף פעם אין מציאות, תמיד זו המציאות שאנחנו מתארים. את המציאות הרוחנית אנחנו יכולים לתאר רק בתנאי שאנחנו מחוברים, ואז בחיבור בינינו אנחנו מגלים את המציאות הרוחנית. ואין דבר כזה שאנחנו מגלים רוחניות ללא הכלי, אנחנו צריכים כלי לזה, מקום איפה שהוא מתגלה. כלים צריכים, האור נמצא במנוחה מוחלטת.

קריין: קטע מספר 6.

"בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה".

והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות - מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שם אור עליון."

(בעל הסולם. "שמעתי". מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")

שאלה: הפער בין מצוי לרצוי, זה נקרא בעצם הכרת הרע?

כן.

תלמיד: איך יכולה להיות תפילה אחת בעשירייה אם כל אחד נמצא בגילוי רע שונה?

לא יכולה להיות תפילה אחת, היא כוללת את החסרונות של כל אחד ואחד שבסך הכול מתחברים למצב הרצוי. הם מייצבים לפניהם את המצב הרצוי, ואת המצב הרצוי הזה כל אחד מתאר לעצמו, אפילו שהמילים יהיו דומות כל אחד מתאר מתוך ליבו בכל זאת מצב שונה מהשני, ואנחנו לא יכולים אפילו לעשות איזו השוואה ביניהם. זה בלתי אפשרי, כי כל אחד ואחד זאת מערכת בפני עצמה.

תלמיד: למצב הרצוי זה מובן. למרות שזה נמצא בערפול, אנחנו לא מבינים, אנחנו יכולים לדבר על זה, אבל אמרת גם היום שאנחנו צריכים לדבר גם על המצב המצוי. זאת אומרת, יושבים עשירייה ודנים האם אנחנו נמצאים בחיבור או לא, חלק מרגישים שכן, רואים פעולות כלשהן שלפיהן אנחנו נמצאים בחיבור, וחלק רואים שלא. זאת אומרת תמיד יהיה פער במצב המצוי.

לא חשוב, אבל יש משהו שהוא לא בסדר? כבר מזה אתם מתחילים לנוע לכיוון הרצוי.

תלמיד: אבל לא כולם רואים את זה לא בסדר.

אנחנו כמו אוניה בים, בלי שאתה קובע איפה אתה נמצא לעומת איזושהי נקודה הבאה, איך אתה יכול להגיד שזה הכיוון שלך, איך? אתה חייב שתי נקודות כדי למתוח קו ביניהן ולהתקדם, מהמצוי הנוכחי לרצוי הבא. איך אחרת? אני לא מבין. אחרת אתה לא יודע איפה אתה נמצא, אתה כאילו בחלל.

תלמיד: כן, אבל המצוי זה בעצם מידת הכרת הרע שבאדם והיא שונה אצל כל אחד.

לא. המצוי זה חוסר קשר בינינו במצב הנוכחי. זה המצוי. אני לא יודע מה זה הכרת הרע. אנחנו מודדים את עצמנו רק כלפי קריטריון אחד, הקשר בינינו, זה הכול.

תלמיד: אפשר לתת דוגמה? נגיד שהסכמנו שאנחנו מגיעים בזמן להכנה.

"כאיש אחד בלב אחד", זה הכול, זה הקריטריון. עכשיו תתחיל לחטט בזה ולראות האם זה כן ולא ומה זה בכלל. אחרת אתה נמצא במצב שאתה קובע לזה הבחנות.

שאלה: כשאנחנו מדברים על מצב מצוי ורצוי, אז מצוי זה די ברור, אבל הרצוי זה בעצם המצב שמתארים לנו המקובלים במיוחד הרב"ש במאמרים, לא?

כן, ודאי.

תלמיד: אז מה יש לעשירייה לשבת ולדבר על המצב הרצוי, עדיף שהיא תתרכז במאמרי הרב"ש ומתוך מאמרי הרב"ש תספוג את המצב הרצוי.

כן, היא יכולה באמת לקרוא איזה מאמר מתאים, ולהוציא ממנו לפי כמה שהם מבינים את המצב הרצוי שלהם, מה שהמקובלים מתארים.

תלמיד: כשאנחנו קוראים על המצב הרצוי במאמרים של המקובלים, נניח מאמרי הרב"ש, אנחנו רוצים כמה שיותר להיות במצב הזה כעשירייה ולמשוך משם את הכוח כדי שאנחנו כעשירייה נרגיש או נתקרב למצב שהרב"ש מתאר.

כן, אתה צודק.

שאלה: אם הבנתי נכון איך שזה עובד, זאת אומרת המצב הרצוי היום הופך להיות המצב המצוי, ואז יש מצב רצוי אחר, וכך הלאה כל פעם עד גמר התיקון, כך גם המנגנון?

כן. במקרה הטוב אם אנחנו לא טועים בדרך, זה ככה.

תלמיד: ואיך אנחנו יודעים אם אנחנו טועים או לא טועים?

תנסה קודם כל לטעות ונראה.

שאלה: אם אני רואה את המצב העתידי כנכון, ומכך אני רוצה לדרוש מהחברים שגם הם יבואו למצב הזה, איך נכון לעבוד עם הרצון, לדרוש נכון מהחברים כל מיני פעולות?

כולנו מחוברים, כולנו מתקבצים, כולנו מתחברים, כולנו דנים במצב המצוי ובמצב הרצוי, ואיך אנחנו יכולים להגיע למה שרצוי לכולנו. זה כמו שאמרו עכשיו לפניך, שהמצב המצוי ברור לנו אבל את המצב הרצוי אנחנו צריכים לקבוע לפי מה שהמקובלים כותבים. ואז אם אנחנו מקבלים נגיד מה שהרב"ש כותב על המצבים בדרך, אז ברור שזה יתר חיבור, יתר התקרבות בינינו, עד שאנחנו מגלים בזה את הבורא. כי כמה שנתקרב בינינו הרצון לקבל יגדל, כמה שנתקרב בינינו האור העליון יהיה יותר מורגש כמצוי בינינו, וכך נתקדם. זו עבודה פרקטית. אתם שואלים על דברים שאין כבר מה לשאול על זה, אלא לממש ולראות מהשטח.

שאלה: כשאנחנו מתארים לעצמנו את המצב הזה, מה אנחנו עוד צריכים? כשאנחנו מתארים לעצמנו את המצב העליון, אנחנו צריכים למדוד אותו על עצמנו האם אני משתוקק אליו או לא, רוצה או לא?

אנחנו צריכים לקבוע בינינו מה אנחנו רוצים, כל הקבוצה, ואני אז מקבל כביכול מהקבוצה הכוונה לאותו היום, וכך אנחנו צריכים כל הזמן לנוע לאותה המטרה שקיבלנו.

(סוף השיעור)