מגלים חיים בעשירייה
כנס "קבלה לעם" העולמי 2021
25-28.02.2021
תפילת רבים
שיעור 4
שיעור 26.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
"תפילת רבים". אנחנו כבר למדנו הרבה ודיברנו ושמענו עד כמה כל מה שאנחנו משיגים, כל מה שאפשר להשיג ברוחניות, אפשר להשיג רק בכוח התפילה. זאת אומרת, אנחנו פונים לבורא, וכמה שאנחנו יכולים לגלות מצפוני ליבנו, מה שנמצא בתוך תוך הלב שלנו, כמה שאנחנו מבינים, כמה שאנחנו מרגישים, הבורא מרגיש מה שנמצא בלב של כל אחד ואחד, אבל הוא גם מקבל בחשבון כמה אנחנו מרגישים את הלב שלנו, וכמה מתוך זה מעלים אליו חסרונות, בקשות, תפילות.
"תפילה" היא מהמילה להתפעל, להתפלל. להתפלל זה מזה שאדם דן את עצמו, הוא רוצה לגלות את עצמו. וכשמגלה את עצמו, הוא רואה כמה דברים נכונים יש לו וכמה לא, עם איזה רצונות, מחשבות הוא יכול לפנות לבורא ועם איזה עוד לא. יש בזה הרבה הכנות והרבה הגבלות, איך אנחנו יכולים להכין את עצמנו לתפילה. כי אין לי מה לשקר בתפילה, אלא אפילו שאני רוצה להגיד משהו וזה לא שאני מרגיש כך, אני צריך להבין ולהרגיש שאני מעלה תפילה שזו עדיין לא בדיוק התפילה שלי, אלא הייתי רוצה שזה יהיה כך, אבל אני צריך להיות מודע לזה. זה דבר אחד.
דבר שני, תפילה לא יכולה לעלות ממני לבורא, אלא היא צריכה לעלות מכל הקבוצה, מכל הכלי. כלי זה עשירייה. ולכן אני צריך קודם כל להכין את עצמי בחיבור עם החברים, שזה יהיה כמה שיותר קרוב לעשרה. ואת החיסרון המשותף שלנו, כמה שאנחנו בלימוד ובדיבור בינינו יכולים לגלות מה אנחנו רוצים בדיוק, למה אנחנו רוצים להגיע, כמה אנחנו מוכנים לתמוך זה בזה, באיזו מידת ערבות אנחנו נמצאים בינינו, בהתאם לזה אנחנו פונים לבורא. ואז יש לנו תקווה, אנחנו נמצאים בביטחון מסוים שהבורא יענה לנו.
וודאי שכל תפילה ותפילה שאיתה האדם פונה לבורא ואפילו שלא יודע שהוא פונה לבורא, ובכלל כל אדם ואדם אפילו שלא עוסק בחכמת הקבלה, בכל זאת יש לו בזה תגובה מהבורא. אבל התגובה הרצויה היא שהוא יקדם אותנו בדיוק לאותו כיוון לאן שאנחנו צריכים להתקדם, ולא שאנחנו הולכים בינתיים ללמוד איך לסדר את הדברים, לסדר את התפילות, לסדר את הקשר בינינו וכן הלאה. אלא כשאנחנו בצורה ישירה פונים לבורא ומקבלים ממנו כנגד העלאת מ"ן, ירידת מ"ד, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, כאן כבר הכול תלוי עד כמה אנחנו מכינים את עצמנו לפנייה לבורא, לתפילה, עד כמה אנחנו מתפללים. להתפלל זה נקרא לדון את עצמו. ומתוך זה שאנחנו בודקים את עצמנו, דנים את עצמנו, לפי זה אנחנו מעלים את הבקשה המשותפת שלנו מהעשירייה לבורא, ואז ודאי שאנחנו בזה יכולים להיות בטוחים שמקבלים תגובה. תגובה יכולה להיות שהיא כבר גלויה, מובנת לנו, או שעדיין לא. אבל בכל זאת תמיד יש כנגד הבקשה שלנו לבורא תגובה ממנו, אפילו שאנחנו לא יודעים איך להעלות את הבקשה ומה לעשות עם זה.
לכן צריכים לראות. אם אנחנו מחוברים לקבוצה, פחות או יותר, לא צריכים להיות עשרה, אפילו חמישה, שישה, שבעה אנשים, אם אנחנו כבר נמצאים פחות או יותר בקבוצה כזאת, ולפי מה שאנחנו לומדים, אנחנו משתדלים לייצב את הפנייה שלנו לבורא, אז ודאי שאנחנו לאט לאט נתחיל להרגיש כמה אנחנו מעלים את החיסרון המשותף שלנו, ואיך אנחנו מקבלים תגובה על העלאת החיסרון שלנו, על העלאת המ"ן. וכך אנחנו מתחילים להגיע למצב שיש לנו דו שיח עם הבורא, עם הכוח עליון.
זה מה שכל אחד ואחד צריך לדאוג שיהיה לו, דרך עשירייה יכולת לפנות לבורא. וכך כל עשירייה צריכה לדאוג שהיא אוספת את החברים שלה וכך מארגנת פנייה לבורא, וגם מתחילה להשתדל להרגיש את התגובה מהבורא, ולהתחיל כבר במ"ן ובמ"ד מה שאנחנו לומדים. אין לנו יותר, כל חכמת הקבלה היא להגיע למצב שאנחנו יכולים להעלות חיסרון לבורא, ולהגיע למצב שאנחנו יכולים לזהות את התגובה מהבורא. עד שאנחנו מתחילים לגלות את הכוח העליון שנמצא מגולה בינינו, לפנינו, וכך אנחנו כבר מתחילים לעבוד עימו בגילוי פנים מה שנקרא.
נקווה שאנחנו נזכה לזה ומהר. אבל בכל זאת בינתיים אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו פונים לבורא מתוך מרכז העשירייה, והפנייה שלנו לבורא זה מה שעונה לנו על כל הבעיות, על כל השאלות, ורק בזה אנחנו צריכים לעסוק, כמו שכתוב "הלוואי שיתפלל כל היום". ובזה אנחנו מקימים את מערכת האדם, המערכת שלנו שהיא נעשית יותר ויותר דומה לבורא, וכך קם אדם, הדומה לבורא. לכן "תפילת רבים" זה כול מה שעלינו לקיים, לייצב, ובזה להתקדם כל הזמן, עד שמגיעים לגילוי הבורא השלם בתוך הכלי שלנו השלם.
נעבור על כל מיני קטעים שישנם לפנינו, נשתדל להיכנס יותר פנימה בכל קטע וקטע. אנחנו כבר עברנו, שמענו אותם לא פעם. אבל העיקר הוא שאנחנו באמת נראה איך אנחנו יכולים להשתמש בהם כל פעם בצורה יותר פנימית. בכל משפט רואים עוד כמה פרטים חשובים לנו להתקשרות בינינו ועם הבורא. וכך נתקדם.
שאלה: מה זה אומר לדון את עצמי מתוך מרכז העשירייה, עלי לדון את עצמי?
כן, ודאי. להתפלל זה קודם כל שאני דן את עצמי עד כמה אני נמצא בחיבור עם העשירייה, עד כמה אני מכין את עצמי לחיבור עם החברים ובזה אני בונה רשת קשר בינינו שממנה, מרשת הקשר הזאת אני מעלה חיסרון לגילוי הבורא כדי לגרום לו נחת רוח, כדי להשפיע לו, וזו העבודה שלנו. ואז אנחנו נגלה בחזרה ממנו את היחס שלו אלינו, יחס של חיבור ואהבה שהוא שולח, מסדר אותנו לגרום נחת רוח לנו. וכך "אני לדודי ודודי לי", אנחנו מתחילים בזה להתקשר בינינו, עשירייה והבורא ולהתקדם.
תלמיד: אמרת בהתחלה שאין את מי לרמות בזמן התפילה. וגם כאן השאלה, יוצא שהחיסרון הוא עדיין לא חיסרון אמיתי, אין לי עדיין את החיסרון הזה. יוצא כאילו שאני מרמה.
אני לא רוצה להסתיר שום דבר מהבורא, ההיפך, זו שטות אם אני אעשה משחקים כאלו. אלא אני רוצה להיות גלוי לפניו, כך שבאמת כמה שאני רוצה, כמה שאני לא רוצה, כמה שאני מבין, כמה שאני לא מבין, את הכול אני מגלה לפניו, ואז על ידי פתיחת לב כזו שלי כלפיו אני מביא את עצמי למצב שאני רוצה שהוא יסדר לי את הלב, יסדר לי את המוח, גם מחשבה, גם הרגשה, ומתוך זה אני כבר אתקדם.
אבל זה שפעולת התפילה נקראת להתפלל, זאת אומרת לדון את עצמי, זה נקרא שאני בודק את עצמי עד כמה אני נמצא ישירות בפנייה לבורא. ולכן אני מגלה לו את כל מה שיש לי, והוא בטח רואה לכל העומק את מה שיש בתוך הרצון שלי, כי הוא מייצב אותו, ואז אני מבקש ממנו שהוא יתקן את הרצון שלי ויעשה ממני מה שצריך. אני נמצא לפניו כמו חולה על שולחן הניתוחים וכולי נמצא בשליטת הבורא. כך זה.
שאלה: האם התפילה שיש לנו בלב יכולה להגיע ממרכז העשירייה ולא מהלב של האדם?
כן, אדם יכול להתפלל לבורא גם דרך מרכז העשירייה, וזה יותר מועיל. אבל גם כשהוא נמצא בעשירייה ומעלה את התפילה שלו ישירות לבורא, כאילו לא דרך העשירייה, גם זו בסופו של דבר תוצאה מהתכללות שלו בעשירייה וגם זה עובד. אני לא רוצה לשים לפניכם כאלו תנאים שאתם לא תתפללו. כמה שיותר תפנו לבורא עם התפילות, עם הבקשות, עם כל מה שיש לכם בלב, אבל ודאי שרצוי לשתף בזה גם את העשירייה. אתם לא חייבים לדבר על זה ולבלבל את החברים כל פעם, אבל בכל זאת בהתקשרות ביניכם שיהיה לכם ברור מקריאת המאמרים, מדיבורים, שאתם צריכים להעלות בסך הכול חיסרון משותף.
שאלה: מה הוא החיסרון הנכון או התפילה שהבורא מקשיב לה ממרכז העשירייה?
זו רק תפילה לחיבור, לחיבור בינינו ולחיבור עימו, שאחר כך אנחנו נראה שזה אותו דבר. אבל קודם חייבת להיות בכל זאת דאגה לחיבור בינינו, אחרת לא יהיה לנו מה להעלות לחיבור עימו, הבורא מתקשר רק לתוך עשירייה.
שאלה: איך נוצרת תפילת רבים, איך אני יכול לחבר את החסרונות ואת התפילות של החברים לאחד?
בזה שאני בסופו של דבר, מתוך התכללות שלי בעשירייה, מעלה חיסרון. אנחנו לא צריכים לדבר על זה שעכשיו אני מתפלל, גם זה אפשרי אבל לאו דווקא, כי בסך הכול אנחנו נכללים זה מזה. אם אנחנו נמצאים יום יום בקשר בינינו בזמן השיעור וקצת אחרי השיעור, ובמשך היום אנחנו עוד נפגשים פעמיים, זה כבר נותן לכל אחד התכללות עם הסביבה שלו, עם העשירייה שלו, ואז מספיק שכל אחד מעלה את הבקשה שלו מתוך העשירייה, דרך מרכז העשירייה, כתוצאה מדיבור בינינו, וכך אנחנו מתקשרים לבורא, מעוררים אותו ומחייבים אותו שיפתח את הלבבות שלנו.
שאלה: יש לי הרגשה מלאה שלמה של אכזבה מעצמי ובושה גדולה בפני הבורא, פשוט בלי מילים.
אפילו שאתה לא מדבר במילים אלא רק מרגיש בלב, תפילה זה נקרא עבודה שבלב, אז כבר זה מה שמורגש בבורא ואתה לא צריך מילים, לסדר את המילים בצורה יפה ולכתוב מזה ספר שלם של תפילות שלך. לא, מספיק להרגיש את זה כל פעם בלב, עד כמה שאתה דרך החיבור בקבוצה רוצה להשיג חיבור עם הבורא, כדי לגרום לו בזה נחת רוח. זה צריך להיות כמה שיותר קצר, כמו שכתוב ש"לא יהיה לך אל זר"1.
שאלה: האם הבורא תמיד שומע את התפילה ממרכז העשירייה, ואם כן אז איך להבין את זה?
כן, הבורא שומע רק חיסרון שיוצא כתוצאה מהתכללות האדם בעשירייה שלו. בינתיים בצורה פשוטה, אני נכלל בעשירייה, אני נמצא איתם, אני כל הזמן נפגש איתם, אנחנו מדברים, אנחנו מתערבבים ברצונות, במחשבות, מספיק לי מתוך זה להעלות חיסרון. בלי כל מיני פלפולים, בלי כל מיני בעיות, מספיק לעשות את זה כך.
שאלה: איך אפשר לעזור בעשירייה אחת לשנייה לעשות בירור מדויק לגבי הבקשה הנכונה שמתאימה ל"בינה"?
בטח שאנחנו צריכים להגיע לתכונות הבינה וזה מה שנמצא לפנינו, נגיע לזה.
שאלה: ההרגשה היא שאי אפשר להגיע למרכז העשירייה ולא ברור איך להתפלל מתוכה, שזה לא יהיה הדמיון שלנו, שזה יהיה המעשה האמיתי?
קודם כל אתם מדברים ביניכם. אם אתם מדברים ביניכם, עד כמה שאפשר להתכלל זה בזה, לסכם זה עם זה, עד כמה שצריכה להיות פנייה לבורא מתוך החיבור ביניכם, אז מתוך זה עם ההרגשה הזאת כבר תתחילו לפנות לבורא, כל אחד, זה מספיק בינתיים. אחר כך נלמד איך לעשות את זה במצבים יותר מורכבים.
שאלה: איך נגיע למצב שנתפלל מעומק הלב כדי שהבורא יענה?
על זה בדיוק אנחנו מדברים, שצריכים קודם כל להיות בקשר בתוך העשירייה בינינו, שאנחנו פחות או יותר מרגישים ומבינים באיזה מצב פנימי, רוחני אנחנו נמצאים, מה זה נקרא המטרה שלנו, על ידי מה אנחנו מתקדמים למטרה, איך אנחנו רואים את עצמנו בהשגת המטרה, דרך החיבור בינינו, איך מגלים את הבורא בתוך החיבור בינינו. אחרי שכל הדברים האלה הם ברורים לנו, אנחנו מתחילים לבקש מהבורא שיעשה מאיתנו את החיבור הראשון בדרכנו.
שאלה: אנחנו מרגישים ייאוש ואנחנו רוצים לייצר תפילה שלימה בעשירייה, איך נזעק כדי שנוכל להיות נשמה אחת בעשירייה?
הכול מתברר בזמן שאתם מחוברים ביניכם ומדברים על זה. אתם יכולים כל פעם להתקשר ביניכם, לא רק בזמן השיעור שאתם מתקשרים לכאן, אלא אתם צריכים להיות בקשר ביניכם ולדון על כל השאלות האלו, למצוא במקורות מה כתוב על זה, ובאיזה מקום, באיזה מצב אתם נמצאים, ואז יהיה לכם יותר ברור איך אתם פונים לבורא, מיהו הבורא ואיך אפשר לזהות שהוא עונה לכם.
שאלה: בהקדמה שלך נראה היה שהמטרה היא הבורא, והעשירייה הפכה כאמצעי, כביכול יש לה חשיבות משנית. נראה שהכול תלוי בי, איך אני מחבר את הכול לאחד?
אני לא חושב שאפשר בינתיים. שאלה נכונה. פעם החשוב הוא אני, פעם חשובה העשירייה, פעם חשוב הבורא. סך הכול שלושת הנקודות האלה הן נקראות, "ישראל" שזה אדם שמשתוקק ישר-אל לבורא, "אורייתא" זה נקרא הכוח שמתגלה בתוך העשירייה, ו"קודשא בריך הוא" זה הבורא. וכול פעם אנחנו שמים דגש על אחת משלושתן, ומתוך הנקודה הזו שפעם זה האדם, פעם זו העשירייה ופעם זה הבורא, אנחנו מתחילים לראות את המציאות. עד שאנחנו מגיעים למצב, בסופו של דבר, לא עכשיו, אלא בסוף התיקונים, ששלושת הנקודות הללו הופכות להיות כאחת וזה גמר התיקון.
שאלה: אם עשירייה העלתה תפילה נכונה ממרכז העשירייה, איך היא שומעת אם היא קיבלה מ"ד בחזרה?
אם עשירייה מעלה מ"ן לבורא וזה באמת מ"ן, חיסרון, אז באותו החיסרון היא מרגישה תגובה, תשובה מהבורא אליה. ואין כאן שום בעיה, הכול תלוי רק בהעלאת מ"ן.
שאלה: הדרך העליונה ממרכז העשירייה, האם זהו המקום שבו הבורא מורגש?
כן, אנחנו מגלים את הבורא במרכז העשירייה.
שאלה: אמרת שכתוצאה מהתפילה אנחנו אמורים להגיע לחיבור הראשון. מה זה המצב הזה "החיבור הראשון" שיכולים להגיע אליו בכנס?
שאנחנו באמת נרגיש שהקבוצה, נניח שלי, נמצאת במצב שכולם מבינים את כולם ברצון שלהם לבורא, כולם מוכנים לתמוך זה בזה, להיות "כאיש אחד בלב אחד" ממש, כי מבינים שאי אפשר להשיג את הכוח העליון ולהשפיע נחת רוח לו אלא רק מתוך זה שאנחנו מחוברים כך שאין הבדל בינינו.
על ההבדל בינינו אנחנו לא יכולים לדלג, למחוק, לקצר אותו, אלא אנחנו רוצים שזה יקרה, ואת החיסרון הזה אנחנו מעלים לבורא, מפני שאז אנחנו הופכים להיות לאחד, במשהו לפחות, בכמה שאנחנו יכולים לתאר את זה. ואז אנחנו מבקשים מהבורא לעשות מכולנו רצון אחד, וברצון הזה הוא יכול לגלות את עצמו וליהנות מאתנו, כאור שממלא את הכלי.
שאלה: כרגע, כשאנחנו מקבלים השראה מהחברים, מכל הכלי, אנחנו ממש מתחילים להסתובב אחד כלפי השני והכול נראה בסדר. השאלה היא, איך עכשיו אפשר באופן נכון לשפוט את עצמנו שנעשה את התפילה הזו ונכלול את הבורא?
אנחנו כל הזמן נמצאים בעבודה הזו. זו עבודה כזו, שמי שלמד איתנו הוא זוכר, שקראנו על תלמידי רמח"ל שהם היו כל הזמן בתפילה, בתורנות סביב השעון. זה כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום". אני לא מסוגל להתפלל 24 שעות. אבל אם אני נמצא עם תלמידים אחרים, עם החברים שלי, אני לא אומר שצריכים לעשות, אבל אנחנו יכולים כך לארגן את התפילה שלנו, את הפנייה לבורא, כשכל פעם אנחנו מוציאים יותר ויותר חסרונות ועל זה פונים לבורא. כי ברור שרק הבורא מתקן כל דבר ודבר, אנחנו בשום צורה, בשום אופן, לא מסוגלים לתקן כלום, רק בפנייה לבורא. לכן אנחנו כל הזמן מחפשים איך אנחנו יכולים עוד להיות מחוברים ולא בורחים מזה, וגם על זה שלא נברח מהתפילה אנחנו צריכים לבקש ממנו ולהתפלל, וכך אנחנו מגיעים.
אם אנחנו רואים שזה בעצם המצב, שאנחנו כל הזמן דורשים ממנו ורק אז אנחנו מגיעים לזה שהבורא מתגלה, מסדר לנו את הכלי ומתגלה בתוך הכלי המתוקן שהוא תיקן, זה המצב הטוב. כך צריכים להיות.
שאלה: איך להתגבר על הדעת כשאנחנו בתפילה?
איך להתגבר על הדעת כשאנחנו בתפילה? מספיק לי שאני נכלל מחסרונות החברים, ואז איתם יחד אני מעלה את הבקשה שלי לבורא. כשאני מתפלל עבורם ולא עבור עצמי, זה כבר למעלה מדעתי.
שאלה: למה כשמתפללים לבד זה הופכי לקדושה?
כי אתה מתפלל עבור עצמך. תשתדל להתפלל על מה שהעשירייה שלך רוצה ולא אתה. בזה יוצא שאתה כמלכות ותשעת החברים שלך הם ט' ספירות ראשונות, ואתה בזה כבר מתחיל לייצב את הפרצוף. לכן "כל המתפלל עבור חברו, זוכה תחילה". אני מתפלל על מה שהחבר רוצה, אבל יוצא שבזה אני דווקא מקבל תשובה.
שאלה: סיפרת שהתפילה היא לא התפילה שלי עדיין, ואני רוצה שהיא תהיה התפילה שלי. מה זה התהליך הזה שזו לא התפילה שלי, האם תוכל להסביר את התהליך הזה?
התפילה שלי היא, שאני מקבל חסרונות מכל בני העולם, מכל אחד ואחד, מחבר אותם יחד ומעלה את התפילות האלה לבורא ומבקש עליהן תיקון. זה נקרא "תפילה שלי", כי אני אז הופך להיות מלכות, נקודת תחתית, תשתית לכל הנשמות. זו התפילה האמיתית שלי.
שאלה: בזמן התפילה תמיד האגו הוא זה שמנצח. ישנה בכלל תקווה שאנחנו יכולים לנצח אותו? מה עוד לעשות, באיזה כיוון לפעול כדי להתחיל לנצח אותו?
אתה נפלת לנו מהשמיים, לא שמעת מה דברנו, באיזו צורה אנחנו יכולים לנצח את האגו שלנו? דברנו על זה עכשיו כבר כמעט 40 דקות. רק על ידי זה שאני נכלל עם העשירייה ומעלה את החסרונות של כולנו, בצורה כזאת אני יכול לנצח את האגו שלי.
תלמיד: כן, אני מקשיב, מנסים לעשות את מה שאתה אומר, גם בעשירייה, אבל כל הזמן הכול מתהפך.
אתה למדת אתנו את כל החומר או לא? כמה שאנחנו שמתקדמים יותר, אני מצליח להתגבר על רצון לקבל קטן ומגלה רצון לקבל גדול יותר, וגם עליו אנחנו צריכים להתחבר יחד. וכך להשתדל עוד להתפלל, ועוד לעלות מעליו, ועוד לגלות רצון לקבל יותר גדול, וגם מעליו להשתדל להתגבר, וכך יותר ויותר. עד שיתגלה שאני כבר מתעלה מעל הרצון לקבל בצורה גלויה, בצורה ברורה, כי כבר ברור לי שאני נמצא במגע עם הכוח העליון, עם הבורא, ובמגע פנימי עם העשירייה, ואז יוצא שאני מתחיל כבר פסיעות בעולם הרוחני.
תלמיד: ניתן בכלל להרגיש מתי אנחנו מקבלים תוספת רצון לקבל? למשל, הגיעה עוד תוספת של רצון לקבל, האם אני יכול להרגיש שזה משהו אחר, שיש הבדל בין הקודם לזה שהגיע כרגע?
אם אתה תתכלל עם החברים שלך יותר ולא תעזוב את ההתכללות איתם, אתה תתחיל להרגיש עד כמה אתה מקבל גילוי רצון חדש כל פעם. העניין הוא שאתם לא שומעים מה שאני אומר.
שאלה: מה זה אומר לבקש את מה שרוצה העשירייה?
ודאי שעשירייה שלי רוצה כמו שאני רוצה. אנחנו כבר נמצאים בדרך זמן מה, אבל אני צריך לפנות לא מתוך הרצון האישי שלי, אלא אני כאילו כולל בתוכי את כל העשירייה, את כל החברים שלי שהם עומדים בליבי וכך אני מעלה את הרצון שלי שהוא כלול מהם לבורא. זה נקרא "תפילת רבים". שאני לא מבקש עבור יחיד שזה אני, אלא מבקש עבור הרבים, שזה כל חבריי, ועל התפילה הזאת הבורא עונה מהר. כך גם כתוב. ועל תפילת היחיד לא.
שאלה: במהלך היום כולנו משתדלים להיות בתפילה ומתפללים עבור החברים. האם התפילה עבור החברים היא תפילה מתוך העשירייה?
אם זה עבור החברים של עשירייה, אז ודאי שהתפילה הזאת עבור העשירייה. אבל תלוי מה הם רוצים. האם אתם כולם מתחברים ומבררים מה הרצונות שלכם, לְמה בדיוק הם מכוונים, כמה שהם מחוברים ביניכם, ולאיזו מטרה אתם רוצים להגיע, עד כמה שאתם משתוקקים להיות מחוברים ביניכם. כי המטרה בסך הכול מתגלה לפי עוצמת החיבור ביניכם, שלזה אתם משתוקקים. כל זה צריכים לברר.
שאלה: איך באמת לפתוח את הלבבות בעשירייה כדי לבנות תפילה?
גם את זה לבקש מהבורא, שיעזור לכם לפתוח את הלב של כל אחד ולחבר את הלבבות. אחרת זה לא יצליח.
שאלה: איך עבודה שבלב שזו תפילה קשורה לעבודה חיצונית בידיים וברגליים, מה הקשר ביניהם?
כל העבודות החיצוניות הן רק כדי לחזק את חיבור הלבבות שלנו בפנייה לבורא.
שאלה: כאשר אנחנו מדברים על התגובה של הבורא לחיסרון של העשירייה, התגובה מתבטאת בתור מילוי לחיסרון של העשירייה או לא בהכרח?
לאו דווקא. יכול להיות שמתגלה תשובה של הבורא בזה שהחיסרון שלנו דווקא נעשה עוד יותר גדול, ללא מילוי. וזה גם מילוי, זה כמו שאנחנו נניח לומדים משהו, או עושים משהו, לפעמים זה שאני מגלה עד כמה שאני לא מבין, עד כמה שאני לא משיג, גם זה בעצם נקרא "התקדמות".
שאלה: זה נכון לומר שתפילה מהלב של העשירייה היא המפתח, הפעולה המרכזית בשביל להתקדם ולהתקרב לבורא?
כן. רק זה יכול לעזור לנו, תפילה מהלב של העשירייה, ובאותו מקום, באותו לב של העשירייה אנחנו נגלה את הבורא.
שאלה: איך מתוכנו עשר בנות לעשות כלי אחד ורצון שיתמלא באור? אנחנו הרצון לקבל. איך להפוך את זה לרוחניות? זה נראה כאילו אנחנו מתפללות על רוחניות וכשזה נפתח אנחנו מבינות שזאת גשמיות. תן בבקשה דוגמה שתראה לנו מה זו תפילה נכונה, ומה זו כוונה נכונה ומה זו רוחניות. איך להרגיש אותה?
אני לא יכול לתת לכם דוגמה מה זה נקרא "רוחני", מה זה "רצון רוחני". אני לא יכול לתת לכם דוגמה כי אתם לא מרגישים את זה בינתיים, אלא אתם צריכים לדבר על זה, מה זה נקרא "רוחניות"? איך לדרוש רוחניות? האם אנחנו מסוגלים לרצות רוחניות? כמה שאנחנו לא מסוגלים לרצות רוחניות, לגמרי לא. אבל אנחנו יכולים לבקש. אפילו שלא רוצים בדיוק, אבל לבקש שהבורא יעשה לנו, ואז הבורא יעשה לנו רצון לרוחניות, ואז אנחנו נבקש. על כל דבר צריכים לפנות לבורא. כך זה.
שאלה: מורגש שאנחנו עומדים בשער של היכל המלך. מהי אותה תפילה שתאפשר לכולנו להיכנס להיכל המלך? מהי אותה תפילה שפותחת את שער ההיכל?
זה בדיוק אותה התפילה, היינו, זה רצון. זה הכול.
שאלה: האם עבודה נכונה בעשירייה מחייבת את הבורא?
כן, כל פנייה לבורא מחייבת אותו. אפילו שהיא פנייה לא נכונה, ועל דבר לא נכון, בכל זאת הוא מגיב. זה נקרא ש"האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת", שהוא מגיב על כל דבר שאנחנו דורשים ממנו, טוב, רע, לא חשוב. אפילו אותו גנב לפני שהוא פורץ את הכספת בבנק, מבקש מהבורא וגם זה בחזרה פועל עליו.
תלמיד: ויכול להיות שהעבודה הנכונה, אם היא ממושכת, והיא מחייבת את הבורא והיא מחייבת אותנו, אנחנו יכולים להגיע לאיזו רמה שהקשר הזה מתקבע, שהוא כבר לא יכול לברוח לנו יותר?
לא, אין דבר כזה. הקשר שלנו עם הבורא הוא תמידי. אנחנו לא נפרדים ממנו, למרות שנמצאים בהסתרה.
שאלה: מה זה אומר "למה לא ביקשת"? האם הכוונה לזה שאני מבקשת לבד? ומה אני מבקשת בעצם?
שיהיה לי רצון לפנות לחברים. שאני אבין שרק בקשר בינינו אנחנו יכולים לייצב חיסרון נכון שעימו אנחנו יכולים לפנות לבורא. ככה זה. על כל דבר צריך לפנות ולבקש. לכן כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום".
תלמיד: ככל שאנחנו מתכללות יותר בעשירייה אני מרגישה שהן יחד איתי, בתוך הלב שלי, שגם אם אני לבד, הן כאילו ה"שומרים ושוטרים" של הבקרה הזאת שדיברת עליה. הן שומעות אם זה תפילת יחיד, אם זה בשבילי, אם זה באמת מדויק, בסוף הכול יוצא, הכול עובר לבורא, אבל הן כאילו שותפות ממש בתוך הדבר הזה, הן כביכול מאלצות אותי לראות את האמת.
גברת, מספיק. קודם כל, אני לא שומע שאלה. את אומרת דברי התפעלות. אז בפעם הבאה אני מבקש לשמוע שאלה.
שאלה: איך להרגיש ולהבין שהתפילה שלנו רצויה על ידי הבורא?
הבורא מוכן לקבל כל שאלה ושאלה, כי זה חיסרון שמגיע מרצון שהוא ברא. ואם אנחנו מעלים את החיסרון הזה, ואפילו מכוונים את החיסרון הזה אליו, אז ודאי שיש בזה נחת רוח גדולה לבורא, כי הוא מייצב את החיסרון הזה שצריך לעשות על זה.
הוא יצר את הרצון שלנו, עיצב אותנו. הוא רוצה מאתנו יותר ויותר, שאנחנו נבין בעצמנו איך לבקש, למי לבקש. כמו תינוק שנולד וגדל ובמידה שהוא יכול יותר לענות לנו, להגיב לנו, אז אנחנו שמחים. כך אנחנו צריכים לראות את זה.
שאלה: בתפילה אנחנו בדרך כלל מביעים הודיה ומבקשים מהבורא. ובכל זאת, רב"ש שאל "למה לא ביקשת"? ולא "למה לא הבעת הודיה"? ההרגשה שלנו היא שהתפילה חזקה יותר מהלב השבור. ממה הבורא נהנה יותר?
גם מזה וגם מזה. התפילה באמת מורכבת משניים, מבקשה והודיה. אז גם על זה וגם את זה אנחנו צריכים להשתדל להעלות.
שאלה: איך בזמן שאני כמו תינוק שנמצא בחנות צעצועים, אני נשאר בבקשה?
הכול תלוי בהתכללות שלך עם הסביבה.
שאלה: אם אנחנו מחפשים את האחים, כדי ליצור קנאה בחברי העשירייה ובשביל להביא אותם לכיוון המטרה, האם זוהי תפילה משותפת?
כן. כן.
קריין: החברים מציעים שאולי נשיר קצת כדי להתעורר ואחר כך אולי נעשה סדנת חיבור.
אני רואה שאנשים קצת לא תופסים את עומק העבודה שלנו בתפילה, עד כמה שזה חשוב ושאין לנו חוץ מזה שום דבר.
אז אנחנו נתחיל עכשיו לקרוא את הפסוקים ולפי זה נעבור לסדנה.
קריין: צוות תוכן באמת ממליץ שאנחנו נקרא עכשיו מהמקורות ביחד, נעשה סדנה ונעורר את עצמנו לתפילה.
אני מסכים איתם.
קריין: נושא "תפילת רבים", ציטוט מס' 1.
"עיקר עלית הנפש ושלמותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפלה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ עיקר התפלה – בצבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה הפך הקדושה."
(ליקוטי הלכות. הלכות בית הכנסת, הלכה א')
אני אגיד לכם שאת הקטע הזה, להבין להרגיש, להסכים, זה לוקח לפעמים עשר ועשרים שנה. מה לעשות. וזה בתנאי שאדם נמצא בקבוצה, לומד מספרי קבלה אמיתיים, שומע, קשור לחברים שגם הם עושים אותו מאמץ כמוהו, ובכל זאת זה לוקח הרבה זמן.
"עיקר עלית הנפש ושלמותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד," זה השלמות שלהם, שהם חוזרים לאותה צורה כמו שהיתה לפני חטא אדם הראשון, לנשמה אחת "כי אז עולים אל הקדושה," להשפעה הדדית ולבורא. במידה שהם מתחברים כך הם משפיעים לבורא "כי הקדושה הוא אחד." הבורא זה הסמל של הקדושה "וע"כ התפלה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ עיקר התפלה – בצבור ולא ביחיד," זאת אומרת אם אדם לא מתחבר עם האחרים הוא לא יכול להגיד שהוא עושה משהו לקראת הקדושה, לקראת החיבור, לקראת הרוחניות, לקראת הבורא. לא. רק בכמה שהוא מחובר עם החברים, במדיה הזאת הוא מתקרב לבורא. אפשר למדוד את זה כך. "שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה הפך הקדושה."
מה אנחנו יכולים לשאול כאן את עצמנו? האם יש על זה שאלות?
שאלה: מה זה אומר שהתפילה היא תכונת הנפש?
תפילה זה בקשה לבורא, העלאת מ"ן, העלאת חיסרון. שאני רוצה להתקשר לבורא, אבל כדי להתקשר אליו, כדי להיות דבוק אליו, אני צריך תכונות שהן יהיו אצלי כמו הבורא, תכונות השפעה. ואז אני מבקש שהבורא ייתן לי תכונות השפעה על פני תכונות הקבלה שלי, שאם אני אקבל ממנו את תכונות ההשפעה אז יוצא שכך אני אתקן את עצמי, כך אני אשנה את עצמי. זה הכל. זאת התפילה. "תן לי אפשרות להדמות לך", זה בעצם כל התפילה. אבל מה זה להדמות לו בפועל? זה שאני אתחבר לחברים, זה שאני אטפל בכל האנושות, זה שאני אגיע לאהבת הבריות ומאהבת הבריות לאהבת הבורא. ככה זה הולך. ברור?
תלמיד: כלומר, עד כמה שהקבוצה שלנו התקדמה ועד כמה שהתכונות שלנו התייצבו בהתאם לבורא, לפי זה מודדים?
הכול נמדד לפי הקשר שלנו בקבוצה. עד כמה שאנחנו רוצים כל הזמן לברוח מזה, אבל מודדים את ההתקדמות הרוחנית שלנו רק לפי הקשר הפנימי בינינו בתוך קבוצה. ודאי שזה מאוד דוחה אותנו, דברים כאלה מאוד מחלישים אותנו, כי דווקא את זה אנחנו לא רוצים. כל דבר אנחנו מוכנים לקבל חוץ מחובתנו להתחבר יחד כאחד. אבל מה לעשות, אין מה לעשות, זה מה שהבורא דורש, זאת התכונה שלו. אתם רוצים להיות כמוהו, להתקרב, להתכלל בו, לעלות לדרגה שלו? בבקשה, רק בצורה כזאת אפשר. לפי ההתאמה שלכם לבורא בתכונת ההשפעה אתם מתקרבים אליו. ודאי שלא אתם יכולים לעשות את זה, אבל לבקש ממנו אתם חייבים.
שאלה: מה ההבדל בין החיסרון לנקודה שבלב?
הנקודה שבלב זה חיסרון שאנחנו קיבלנו מלכתחילה בתוך הלב של כל אחד ואחד. כולנו נמצאים ברצון לקבל אגואיסטי קטן, ובתוך הרצון לקבל הזה האגואיסטי הקטן יש לנו ניצוץ משבירת אדם הראשון, והניצוץ הזה שנמצא בתוך הרצון לקבל הוא נקרא "נקודה שבלב", לפי קטנותו.
שאלה: מהו אותו המרכיב שיעביר אותנו מהתפילה שלי לתפילה עבור כולם, לתפילת רבים, לתפילה של כולנו יחד לבורא?
אותו מרכיב זה הרצון לקבל שבו אנחנו רוצים להיות קשורים דווקא, דווקא אנחנו רוצים להיות קשורים יחד. והבורא הוא מסדר את הדברים, עלינו רק לבקש. על ידי העבודה שלי עם החברים צריכים לקבל רצון, מתוך קנאה, מתוך כל מיני כאלה קישורים בינינו, אני צריך לקבל רצון לרכוש את תכונת ההשפעה, שאני אקנא בחברים, ואני יכול לעשות את זה, אפילו שזה נגד הרצון לקבל שלי. כמו שכתוב, תדקור לי עין אחת אם אתה דוקר לו פעמיים, אז אני רואה שהרצון לקבל שלי מסכים להינזק כדי ללמוד מהשני, כדי להיות יותר מהשני. וכך אנחנו יכולים להתקדם. הכול אנחנו משיגים אך ורק אם אנחנו לא עוזבים את המטרה הזאת שלנו ומשתדלים לייצב אותה בינינו בכל מחיר, עוד ועוד, זה נקרא "פתח לדופקים בתשובה".
שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כעת בשיעור הזה ממש בשביל להתפלל עבור כל העולם, בשביל להפוך את השיעור הזה לתפילה עבור כל העולם?
אנחנו גם עכשיו כל הזמן מתפללים, אנחנו מבררים איך אנחנו צריכים להגיע לבקשה נכונה לבורא. סך הכול, אם נבקש נכון, בוא נגיד עכשיו, אם היינו עכשיו יכולים לבקש על גמר התיקון, היינו מקבלים גמר תיקון. זאת אומרת אין גבול, מצד הבורא אין שום הגבלה, הכול תלוי רק עד כמה שאנחנו מבקשים. כמו שהילד הקטן הוא מבקש מה שמבקש, אבל אנחנו נותנים לו רק מה שמועיל לו, כך גם אנחנו עם הבורא, ממש כך.
שאלה: מה המשמעות של להיות כנשמה אחת, להפוך לנשמה אחת?
נשמה אחת זה נקרא, שאנחנו כולנו מתחברים לאותה מערכת כמו שהייתה לפני השבירה, אבל לא לכל המערכת הגדולה, האוניברסלית, העולמית, אלא עשירייה. עשירייה היא אותו מנגנון מינימלי שבו מתקיימים חוקי המערכת הכללית של אדם הראשון, וזה מה שאנחנו מבקשים מהבורא שיקיים. הכול תלוי בחיסרון שלנו. אבל כבר בעשירייה יש לנו את היכולת לדבר על כל החוקים שיתקיימו שם בעשירייה, ושאנחנו כך נכיר את המערכת הכללית ואת הבורא שמתגלה בתוך זה ואנחנו עימו, וזה מיני עולם גדול.
שאלה: איך אנחנו נצליח שכל הרצונות שלנו, כל מה שאנחנו רוצות, שהכול יתאחד כדי שנוכל להרגיש את הרצון המשותף ולהגיע לתפילת רבים?
גם על זה צריכים להתפלל. אתן לא מסוגלות לאחד את כל הרצונות האלה. אלא כשאתן מתפללות שאתן רוצות לאחד את כל הרצונות, להיות בלב אחד מה שנקרא, אז מתוך הלב הזה אם תבקשו, אז בטח שהבורא יקיים.
שאלה: האם תפילת רבים אנחנו יוצרות בעשירייה או שזה מגיע מהבורא ואנחנו רק מגלות באמצעות העשירייה?
לא, התפילות הן באות מאיתנו כלפי הבורא, אבל אנחנו יכולות לבקש מהבורא שהוא יביא לנו כל מיני הכנות, מה אנחנו צריכות כדי להתפלל אליו, כדי לבקש ממנו נכון. אנחנו יכולים גם על זה לבקש, זה נקרא "תפילה לפני תפילה", חיסרון לפני החיסרון. יש לנו חיסרון כללי, אבל אנחנו לא יודעים מה לבקש, באיזו צורה, מה בדיוק, איך זה נקרא. זה כמו ילד קטן שהוא בוכה, אימא יודעת אולי על מה הוא בוכה, אבל האחרים לא. אנחנו צריכים לבקש מהבורא שהוא יעצב את החיסרון שלנו. על הכול לפנות לבורא, אין שום בעיה, הוא מקבל את כל השאלות, את כל הבקשות שאיתן אנחנו יכולים להתקדם הלאה לרוחניות.
שאלה: הבורא מכיר את הלבבות שלנו, האם המרחב הזה שבו אנחנו מבקשים הוא כדי שאנחנו נכיר מי אנחנו?
כן. במידה שאתם מתקרבים לבורא, אתם מתחילים להכיר מי אתם.
קריין: ציטוט מספר 2.
"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. [...] כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו."
(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")
זאת אומרת, אנחנו גורמים חורבן לנפש שלנו אם אנחנו מתפללים רק לעצמנו, "תן לי", "תעשה לי", "תתקן אותי", "תן לי את תכונת ההשפעה", "אני רוצה להתקרב אליך". עם כל הדברים הטובים אם אנחנו פונים לבורא אבל מבקשים לעצמנו, שזה בדרך כלל מה שמבקשים, בזה אנחנו רק מרחיקים את עצמנו מהבורא. רק מרחיקים. וזה עובד בצורה שאנחנו נמצאים בכוח הטבע. הבורא זה חוק הטבע העליון. אם אנחנו מבקשים, במקום להתחבר עם אחרים, לתקן אותנו, זאת אומרת, אותי, כל אחד ואחד על עצמו, בזה הוא מתרחק מהבורא ולא מתקרב אליו.
לכן אנחנו צריכים טוב טוב לקבוע בקבוצה, בעשירייה, ידיעה כזאת, ביטחון כזה, שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים תמיד לבקש רק על החיבור בינינו, ומתוך החיבור בינינו לבקש עבור החיבור, ומתוך החיבור לבקש על ההתקרבות של החיבור שלנו לבורא. ועל זה עכשיו אנחנו רוצים לעשות סדנה.
סדנה
מה אנחנו בדיוק מסדרים בפנייתנו לבורא? זה חייב להיות שאנחנו מבקשים ממנו קודם כל לחבר בינינו ואחר כך מתוך החיבור, לקרב את החיבור שלנו אליו.
*
קריין: ציטוט מספר 3.
"כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו.
נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום".
לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."
(הרב"ש. 217. "ברח דודי")
זאת אומרת, כמה שיותר נעורר רחמים בבורא, לפי זה אנחנו נתקדם. בעצם זה הסיכום. ולעורר רחמים בבורא זה אפשר רק אם אנחנו מבקשים כוחות דלהשפיע, ולא לעצמנו שאני רוצה להתקדם, שאני רוצה להיות המשפיע, שאני רוצה להיות דומה לבורא, לא, אלא שאני מבקש עבור האחרים, ואז בצורה כזאת אני באמת מבקש כוח השפעה.
לא יכול להיות שאני מבקש כוח השפעה בשבילי, שאני רוצה להיות המשפיע, הדומה לבורא. אתה רוצה להידמות לבורא? תבקש ממנו כוח שהוא ייתן אותו עבור האחרים. זאת אומרת, התפילה תמיד צריכה להיות עבור החברים ולא עבור עצמך. אפילו שאתה מבקש להיות המשפיע.
קריין: ציטוט מספר 4.
"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים."
("נועם אלימלך". ליקוטי שושנה)
יש לנו גם שיר בקשר לזה.
קריין: "רק לבקש".
"רק לבקש". אולי נשמע ונבקש.
שאלה: אחרי השיר הסופר מרגש הזה עכשיו של "רק לבקש", אתה אמרת קודם, שמצד אחד אני רואה שחלק מהאנשים לא תופסים את עומק העבודה שלנו בתפילה, מצד אחד עד כמה זה חשוב ושאין לנו חוץ מזה שום דבר, ומצד שני הרבה חברים עכשיו התעוררו כלפי המשפט הזה שאמרת ואומרים רגע, אבל כל הנקודות שבלב עכשיו בוערות, שואלות, מתכנסות, אנחנו באמצע כנס שחיכינו לו כל כך הרבה. איך לממש את התפילה הזאת עכשיו? איך לא לאבד את הרגע הזה?
לרצות יחד כולם לפנות לבורא בצעקה אחת, בחיסרון אחד "כאיש אחד בלב אחד" ולדרוש ממנו לתקן את הלב הכללי שלנו, את הרצון המשותף שלנו ולייצב את ליבנו כך שאנחנו רוצים שהוא ימלא את הלב שלנו. זהו. שיחבר את הלבבות שלנו וימלא את הלבבות שלנו כלב אחד. אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על זה עד שהרצון הזה עוד ועוד ועוד יקבל ציור, יקבל הרגשה, הוא יהיה מורגש בנו כמשהו יותר מעשי, יותר ממשי, יותר קיים, שיש לו באמת יותר מקום, שיש לו מציאות.
ואז אנחנו נתחיל גם לגלות יחד עם הרצון הזה וגם את הבורא שמייצב את הרצון, אפילו רצון מקולקל, וגם עד כמה שיהיה מנותק מהאגו שלנו ויהיה מתוקן. וכל זה אנחנו נתחיל להרגיש שקורה בלב המשותף בינינו זה לא שבכל אחד ואחד, אלא בכולנו יחד.
אנחנו נרגיש שאנחנו שייכים שוב למערכת שנקראת אדם הראשון. זה משהו מאוד מיוחד. זה כביכול נמצא מחוצה לאגו שלנו ושייך לכולם. הדברים האלה הם מאוד פנימיים. צריכים לתת לזה תשומת לב, ועוד ועוד ועוד לדרוש שאנחנו נרגיש את זה. בזה אנחנו מתחילים לפרוץ לפנימיות המציאות. ואז נגלה את הפנימיות הזאת, ששם ורק שם נמצא הבורא, בעצם מנותק, נבדל מכל הבריאה שהיא בר ממנו, ושם נגלה את עצמנו עימו. זה הכול ממש לפנינו ומאוד קרוב, ובצורה ממש מעשית אנחנו צריכים לא לעזוב את זה אחרי הכנס. יש לנו עוד זמן, קודם כל שאנחנו נמשיך ולא נעזוב וגם אחרי הכנס אנחנו כל הזמן נתקדם ונתקדם יותר ויותר.
קריין: ציטוט מס' 5.
"אם יש לו כח לבקש תפלה כזאת, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שתהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה.
יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו."
(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)
זאת אומרת לא להפסיק. כל הזמן להיות בבקשה לבורא עבור העשירייה, עבור עצמו עם העשירייה, עבור כל העולם, כל העשיריות, אבל כל הזמן להיות מכוון לבורא. אבל להיזהר לא לרדת לכזאת תפילה שהיא מזיקה, כמו שאנחנו קראנו. ואדרבא, לא [שהוא] מגיע לחיבור אלא דווקא מזיק לעצמו אם מתפלל עבור עצמו.
קריין: ציטוט מס' 6.
"אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.
והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'."
(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)
זאת אומרת, צריכים להתפלל עבור כל אחד ואחד שיכול להצליח בעבודת הבורא יותר ממני. זאת בעצם התפילה הנקייה ביותר שלי, אני רוצה שיצליח מי שיותר יכול לעשות נחת רוח לבורא, ואני אעזור לו בכל לב ונפש ואדחוף אותו קדימה ואעשה לו את כל התנאים רק שישפיע לבורא. ולא חשוב לי אם זה אני או אדם שאני שנאתי אותו קודם, לא חשוב, אלא העיקר שהוא יוכל להועיל לבורא, זה מה שחשוב. אם לא לבורא אז דרך העשירייה, אבל בכל זאת כמה שיותר רחוק ממני אני מעורר את הדברים האלה אבל לא דרכי. בזה אנחנו יותר קרובים לרוחניות.
שאלה: איפה העבודה של בן האדם בתפילה? איזו החלטה אנחנו צריכות לקבל?
התפילה זה תלוי באדם, הוא צריך להבין שמה שיש לו זה הכול מגיע מהבורא חוץ מהתפילה. אבל התפילה היא תלויה בו ולכן היא העבודה של האדם ובעבודה הזאת הוא צריך להתרכז ולהיות מרוכז. חוץ מהתפילה אין לנו מה לעשות בכל המציאות, בכל העולמות. איפה שאנחנו נמצאים, באיזה דרגות ומדרגות, לא חשוב, חוץ מהפנייה לבורא בבקשה עבור אחרים, עבור החברים, עבור החיבור של כולם, עבור התיקונים השונים, חוץ מזה אין לנו שום דבר מה לעשות, אנחנו כלים שבורים, לכן מה שתלוי בנו זה רק לעורר בעצמנו רשימות לתיקון, זה הכול.
שאלה: אנחנו מעלים תפילה כל יום על האיחוד שלנו, אבל כל פעם קורות הפרעות שמתגברות. האם זה קורה בגלל שהאגו שלנו גדל?
אני לא יודע ואני לא רוצה אפילו לדעת על זה. מספיק לי שמה שמגיע מגיע מהבורא ומאף אחד אחר, כי אין עוד מלבדו. ולכן אני מקבל את כל החדשות האלה שנראות לי רעות או טובות, כחדשות שאני צריך להגיב עליהן בתפילה חדשה.
שאלה: בכדי להעלות תפילה נכונה, האם צריך להיות ביקורתי כלפי עצמי או סקפטי לפני שאפשר להעלות תפילה נכונה?
לא. אם אני מרגיש את החברים ואני רוצה לעזור להם, בעצם בעזרה להם אני רוצה לגרום נחת רוח לבורא, אז אני לא צריך לפחד. אני צריך לבקש כל הזמן, כל הזמן, מהבורא, "תעזור לזה, ותעזור לזה, ותעשה את זה, ותעשה את זה", מפני שבזה אנחנו עושים לו נחת רוח. לבורא אין חסרונות, יש לו רק חיסרון אחד לעזור לנבראים, חוץ מזה אין לו כלום.
ולכן, כמה שאנחנו דורשים, מבקשים ממנו, אנחנו עושים לו בזה נחת רוח, הרגשה נעימה כביכול. כל הזמן לבקש ממנו, בזה בעצם תעשו לו טובה, תבקשו ממנו, אבל תבקשו כך שהוא יכול להשפיע. זאת אומרת, שאפשר לגשת אליו ולבקש בתנאי שיש לכם רצון להשפיע, אז הרצון להשפיע, זה שאני מבקש עבור החברים.
ואז בטוח שהבקשה שלי היא נקייה מהאגו, ואז הוא יכול להשפיע לפי הבקשה שלי. אז אני נותן לו עבודה, זה נקרא עבודת ה'. זאת אומרת, אנחנו, אני והוא בזה נעשים כשותפים. אני מבקש ממנו לעשות עבודה והוא מבצע את העבודה, כי זה הכוח שלו, זה הרצון שלו. אני עושה לו בזה ממש נחת רוח, הוא נהנה כשמקבל פנייה כזאת מהנברא.
שאלה: למה נאמר ששורש התפילה מגיע מלהפליל את עצמו, לדון את עצמו? כתוב בקטע מספר 3 "שכשהוא מעורר רחמים על עצמו", אז אנחנו מדברים על רחמים ועל לדון את עצמו, מה ההבדל בין השניים בעצם?
לדון את עצמו זה נקרא, עד כמה שאני מקולקל ורק מזה אני מתחיל לראות את היכולת לתקן את עצמי. אבל שוב, אם אני מבקש תיקונים על עצמי, זאת תהיה פנייה אגואיסטית, אלא אני צריך לראות איפה אני באגו שלי רואה ליקויים באחרים.
שאלה: האם אדם צריך להיות ביקורתי כלפי עצמו לפני שהוא מעלה תפילה? האם הוא צריך לא לבטוח בעצמו ובאגו שלו ולדון את עצמו ולהגיד שאני טועה ורק אז הוא יכול להתפלל?
לא, אתה לא הבנת אותי. מתוך שאני אגואיסט אני לא רואה את האחרים בצורה נכונה, אז כל הדברים שאני רואה באחרים בצורה לא נכונה, אני מבקש מהבורא לתקן.
תלמיד: אז זה מה שהבנתי מזה, אני צריך לדון את עצמי שאני טועה, שאני מקולקל, מזה להתחיל.
כן.
שאלה: האגו מבלבל אותי. לפעמים הוא נותן לי להרגיש שאני נותן, אבל למעשה אני רק רוצה לקבל לעצמי, זה הופך להיות איזו מלכודת.
תתחיל לבנות תפילה כמו שצריך, זאת אומרת, עבור הזולת, ואז אתה מתוך זה תקבל כל מיני הבחנות חדשות נכונות.
שאלה: איך אני יכולה לתאר את הרצון כדי שבאמת יהיה עבור החברות שלי ולא כדי לבקש עבורי ושאני אהיה הראשונה?
אני בטוח שאת יכולה להגיד מה נראה לך בחברות שאפשר לתקן. אז תבקשי שהבורא יתקן. תתחילי מזה. אחר כך תתחילי לראות דברים יותר מהותיים. ככה זה יהיה.
שאלה: איך אפשר בפועל לקיים תפילה משותפת, האם מספיק רק לחשוב?
אם את יכולה לבקש מחברים שיתפללו עבור הבעיות שלך, גם זה מתקבל אצל הבורא בצורה נכונה.
שאלה: אמרת, שלו היינו יכולים לבקש על התיקון, אז כבר היה נותן לנו ואין בעיה מצידו. אבל אנחנו כן רוצים אז מה הבעיה?
מה אתה רוצה, זאת הבעיה. אם היית מבקש לצורך התיקון לכיוון התיקון, אין בעיה. אבל כשאתה מבקש לכיוון הפוך, לאגו שלך בכל מיני צורות, אז הבורא ודאי שלא נותן לך שום דבר ואתה נשאר כמו שנשאר. תברר בדיוק את הבקשה שלך.
זאת אומרת, תכלס, אנחנו צריכים לברר שרק לבורא יכולים לפנות ורק זה יעזור לנו בכל העבודה הרוחנית שלנו, ובכלל בכל החיים שלנו, אפילו בחיים הגשמיים, אין עוד מלבדו, רק ממנו הכול יורד. זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים לדעת מה לבקש מהבורא שיענה לנו ואז, כשאנחנו מבררים, חוץ משני הדברים האלה אנחנו לא צריכים כלום, זה סך הכול כל העבודה שלנו.
שאלה: אנחנו צריכות להיזהר לא לבקש עבור עצמנו כי בזה אנחנו עושות חורבן לנפשנו. אבל בסופו של דבר כולנו נופלות בפח הזה. אז מהו אותו חורבן ואיך אפשר לתקן את זה?
כל חכמת הקבלה היא סך הכול מגלה לנו איך אנחנו יכולים נכון לפנות לבורא. כל חכמת הקבלה שמסבירה לנו עולמות, פרצופים, ספירות, יחסים בינינו, האגו שלנו, כל מה שלמדנו וכל מה שאפשר רק ללמוד, זה סך הכול כדי להביא אותנו לתפילה נכונה לבורא. זה סך הכול, אין יותר מזה. רק בואו נרכז בזה את היגיעות שלנו וכך נצליח.
(סוף השיעור)
-
לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר (תהלים פא, י)↩