שיעור צהריים 01.04.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - "כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני", קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 1.

המשפט "כופין אותו" הוא משפט ידוע מאוד בין המקובלים. כדי לחנך את האדם הבורא מפעיל עליו כל מיני לחצים למיניהם, מחייב אותו בכל מיני תרגילים, כדי להביא אותו לצורה הנכונה של החיבור עם כולם בצורת ההשפעה. ולכן המשפט "כופין אותו" הוא ידוע מאוד, זאת אומרת מכריחים את האדם, לוחצים עליו, מחייבים אותו, "עד שיאמר, רוצה אני". אפילו שלא רוצה, אבל על ידי הכפייה, על ידי זה שמקבל לחצים מהבורא, הוא לאט לאט מתרצה ואומר "רוצה אני".

קריין: קטע מספר 1.

""כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני". פירוש, שזה הולך לפי הכלל, שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא בא לשמה" (פסחים, נ', ע"ב). שהכוונה היא, שעל ידי זה שיכוף עצמו כל פעם ופעם, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. והטעם הוא, משום שבמקום שהוא לא רואה תועלת עצמו, אינו מסוגל לעשות שום דבר.

ומכל מקום אינו משגיח על טענותיו של הגוף, והוא אומר להגוף שלו "תדע, שגם על דרך כפיה אתה עושה מצות ה'. ולא יעזור לך שום התנגדות על המעשה. אומרים שמצות מעשיות יש להם הסגולה להביא את האדם לשמה". וזה הפירוש "כופין אותו". היינו הוא כופה את עצמו, ואינו שומע שום שכל וסברה מה שהגוף רוצה להסבירו. אלא שאומר לו, שבסופו של דבר הוא יגיע לבחינת לשמה. וזהו פירוש "עד שיאמר, רוצה אני". היינו כנ"ל, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, שזה נקרא "רוצה אני"."

(הרב"ש. מאמר 19 "ענין שמחה" 1986)

שאלה: מהן התכונות של המצוות המעשיות שמביאות את האדם לשמה?

אנחנו חייבים לקיים מה שהבורא אומר, לקיים את המצווה "ואהבת לרעך כמוך" שהיא המצווה היחידה העיקרית שעליה מתבססת כל חכמת הקבלה ובכלל כל התורה וכל התיקון של האדם. אנחנו צריכים להגיע לחיבור בינינו ומתוך זה אנחנו מגיעים לאהבת הבורא - מאהבת הבריות לאהבת הבורא. לכן כל העבודה שלנו היא נגד הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, וככל שאנחנו מנסים ללכת בהשפעה, בחיבור, לטובה לזולת, כך אנחנו רואים שזה בלתי אפשרי, אין לנו כוח, אין לנו שכל, אין לנו שום אפשרות לצאת לקראת הזולת.

ולכן לפי המלצת מקובלים אנחנו צריכים להתחבר בעשיריות ובעשירייה "איש את רעהו יעזורו", אנחנו צריכים לתת דוגמה אחד לאחר עד כמה אנחנו כן משתדלים להיות בחיבור עם הזולת, עם החברים ככל האפשר, כמו שכתוב "שיכוף עצמו כל פעם ופעם". להתפלל על זה ולבקש עבור זה ולראות דוגמה מהחברים עד כמה הם בכל זאת גם רוצים לעשות, ואפילו שלא רוצים לעשות הם עושים את זה מעל הכוח שלהם, ולא מסתכלים על הגוף ועל טענות הגוף, אלא בכל זאת עושים את זה בצורה של "כופה את עצמו", כופה נקרא נגד הרצון.

ודווקא בכפייה הזאת, בסגולה הזאת הוא מזמין מאור המחזיר למוטב שמשפיע עליו ועוזר לו כן לעבור מלא לשמה לשמה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וזה נקרא "כופין אותו". שעוד ועוד לוחץ, ובסופו של דבר מרגיש שנבנה בו כוח, צומח בו כוח שאומר "רוצה אני". בהתחלה הוא אפילו שומע שהבורא אומר "רוצה אני" בעבודת התחתון, היינו של האדם הזה, ואחר כך האדם אומר "כן רוצה אני".

שאלה: מה המצב הזה שאליו אנחנו צריכים להגיע אליו שנגיד "רוצה אני"? אתה אומר שכתוצאה מהעבודה הזאת אנחנו בעצמנו נגיע למצב שנגיד "כן, אני רוצה את העבודה הזאת בהשפעה", איך לתאר לעצמנו את המצב הזה שכולנו נשתוקק אליו בעבודה שלנו ולא נסטה לשום מקום?

אנחנו נעשה את זה לפי הדוגמאות, שכולנו נרצה גם לבצע וגם לתת דוגמה לחברים. כשאני מסתכל על החברים, אני רואה עד כמה הם משתדלים לעשות ואפילו שלא רוצים אבל משתדלים לעשות בצורה חיצונית, ואז אני לוקח מהם דוגמה ועושה אותו דבר, ועל ידי זה אנחנו מגיעים למצב שמזמינים את המאור המחזיר למוטב והוא משפיע עלינו וכך אנחנו מתקרבים להשפעה.

שאלה: כתוב כאן ש"רוצה אני, כלומר שהאדם כופה את עצמו ולא שומע לשום טענות של הגוף", אלה מילים מאוד חזקות. יוצא שכשאני מדבר עם הבורא או שהוא מדבר איתי זה אני מדבר עם עצמי ואני מסכים?

לא צריך לחשוב כך.

תלמיד: אז מה זה אומר שהאדם מכריח את עצמו ולא שומע לשום טענות של הגוף?

בכפייה מכריח את עצמו להתקרב לחברים ולסייע להם, לתת להם דוגמה איך לפעול כנגד האגו שלהם.

שאלה: למדנו ש"לא לשמה" זה אומר שהאדם עובד עבור עצמו, אבל נאמר פה שכשהאדם אומר "רוצה אני" אז הוא מגיע ללשמה, וזה קצת מבלבל. על איזה סוג של בחירה, של החלטה מדובר פה בקטע?

שעל אף שאני לא רוצה, אני אעשה כל מיני פעולות פיזיות שמוטל עליי לעשות, מה שאני מסוגל לעשות, כדי להתקרב לחברים ולבנות איתם יחד חברה שבה נחזק כל אחד ואחד ונתחבר כך שנרצה מתוך זה גם להתחבר בבורא.

שאלה: האם בהתחלה החיבור שלנו הוא חיבור אגואיסטי, כלומר חיבור גשמי ואנחנו צריכים לוותר עליו בשביל להגיע לחיבור הרוחני?

ודאי, מתחילים מזה שאנחנו אגואיסטים ולא רוצים שום דבר חוץ מלמלא את עצמנו, להשיג, להרגיש את עצמנו בדרגה עליונה רוחנית, לא חשוב מה אנחנו מתארים לעצמנו, אבל הכול באגו שלנו.

שאלה: האם הסכמה הזאת עם הבורא, "רוצה אני", קורית יותר מהר בגלל הלחץ של הבורא על האדם או בגלל הלחץ של האדם על עצמו?

גם וגם.

שאלה: מה יותר חשוב, הלחץ של הבורא על האדם או שהאדם בעצמו ילחץ?

אנחנו לא יכולים למדוד את זה ואין בזה שום צורך, העיקר שהאדם יעמיד את עצמו, יכוון את עצמו בצורה כזו שהוא ירגיש שהכול תלוי בלחץ שהוא מפעיל על עצמו, עד כמה הוא יותר מחובר עם החברים.

שאלה: מהפסוק שקראנו, הבנתי שהאדם כופה את גופו כדי שבסופו של דבר יגיע לשמה, האם זה נכון?

כן.

תלמיד: החלק הזה באדם שכופה את הגוף כבר נשמע שהוא מכוון לשמה כי זאת הכוונה שלו להביא את הגוף לשמה, האם זה נכון?

ככל שהוא מבין, כי עד לשמה האמיתי יש לו עוד הרבה מדרגות.

תלמיד: אבל האם כביכול נטוע בו איזה חלק שכבר מכוון ללשמה, שהוא מנסה להפעיל את כל הגוף לקראת המטרה הסופית הזאת?

כן, אחרת הוא לא היה בכלל נמצא במערכת. לא היה קורא ושומע דברים כאלה.

תלמיד: האם נכון יהיה לקרוא לחלק הזה ה"נקודה שבלב", זאת ההבחנה או שלא?

כן, אפשר להגיד.

שאלה: האם רכישה של השכל העליון מביאה את האדם למצב ש"רוצה אני"?

כן, ודאי.

שאלה: כשאתה מתחיל לכוון את כל תשומת הלב שלך כדי לשרת את הרצונות של החברים יש הרגשה של כעס ושל השפלה, איך להחזיק את השפלות הזאת שאתה בעצם האחרון בתור?

אני חושב שעל האדם לשמוח מכך שהוא מגלה את עצמו במצב הזה כי זה מצב נכון, כי זו האמת. האמת היא בזה שככול שהאדם מרגיש את עצמו שפל יותר, כך הוא גבוה יותר.

שאלה: נמוך יותר, הכוונה היא לא גרוע יותר, אלא הכוונה היא שאני צריכה להשפיל את עצמי כל כך כדי לשכוח מהרצון שלי ולדאוג רק לרצונות של החברות. אני מדברת על השפלות הזאת, איך להחזיק במצב הזה שאתה חייב להיות הכי נמוך, הכי שפל?

לא שאת חייבת, את באמת כזאת. אלא שעליך לגלות את עצמך במצב הזה.

שאלה: בחיים הגשמיים כשאנחנו עושים משהו נגד הגוף שלנו אנחנו עדיין עושים את זה לתועלת עצמנו, ואז יש לנו הרגלים בריאים כאלה. ואילו בעבודה הרוחנית למרות שאנחנו עדיין נשארים עם הרצון לקבל כדי להגיע למצב הזה של "רוצה אני", כל עוד אנחנו לא יכולים לעבוד בהשפעה, בכל זאת אנחנו צריכים מטרה, סיבה למה אנחנו רוצים את זה. האם אפשר לתת לעצמי מסר כזה שאני רוצה להציל את נשמתי ולכן אני עובדת כדי להגיע מלא לשמה לשמה?

את יכולה להגיד כל מה שאת רוצה על עצמך, על הנשמה שלך, הכול את יכולה להגיד לאגו, אבל בהדרגה את תתחילי לשנות את הנימוקים שאת נותנת.

תלמידה: אבל מלכתחילה זה יכול להיות כנקודת הפתיחה?

תנסי.

שאלה: התאחדנו בשיעור שתי עשיריות, האם אפשר לעשות חיבור כזה בעשיריות שלנו, או שזה משהו חדש, מדרגה איכותית חדשה?

אני לא יודע, לא מכיר את התנאים שלכן. אני יודע רק דבר אחד, שעדיף שעשירייה תישאר עשירייה ולא תתערבב ולא תשנה את עצמה. כי אנשים לומדים את עצמם, כמה הם רוצים להיות קרובים יחד, כמה הם לא רוצים, אילו יחסים קיימים קרובים יותר, או קרובים פחות, אפילו רחוקים, אפילו מנוגדים, וכן הלאה.

כלומר, עלינו להבין שעשירייה היא אותה מיני קבוצה שבתוכה אנחנו לומדים את עצמנו, את יחס הבורא כלפינו, את היחס שלנו כלפי הבורא, ולכן אסור בשום פנים ואופן להחליף עשיריות, זה כבר הדבר הכי קיצוני שיכול להיות, שאנחנו יכולים לעשות.

תלמידה: אז איך להגיע להבנה ולהשגה של הכלי העולמי כעשירייה אחת?

זאת לא הדאגה שלך עכשיו.

שאלה: לכפות את הגוף נגד הטבע שלנו זה משאיר אותנו בבעיה. איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו על הדרך הנכונה, האם זה רק דרך האור המחזיר למוטב שכשהוא מגיע הוא קובע את הוודאיות הפנימית הזאת?

כן, רק על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: האם האור המחזיר למוטב פועל כל הזמן, או שמרגישים אותו רק כשכבר נכנסים לרוחניות?

מרגישים אותו רק כשנכנסים לרוחניות. בצורה ברורה, גלויה, ולפני זה מרגישים תופעות ממנו.

שאלה: בשביל לראות את עצמי כהכי שפל, האם אני צריך לייחס אל עצמי את כל הרע של הקבוצה, את כל הרע בעולם שאני רואה?

ודאי, כי אחרת לא היית שומע ורואה שיש בכלל רע בעולם, אלא רק שהבורא ממלא את כל העולם ונותן לכולם רק טוב.

שאלה: האם נקבל כוח נוסף בחג הזה המתקרב, כוח נוסף שיאפשר לנו להגיד "רוצה אני"?

כן.

שאלה: מה הצעד הבא אחרי ההרגשה שאני הגרוע מכולם?

התיקון. אחרי שאני מרגיש שאני גרוע מכולם, אז אני צריך להשתדל להיות טוב. ואני בודק את עצמי כלפי החברים קודם כל, אין לי עוד איפה לראות את עצמי משתפר, משתנה, אלא רק כלפי הזולת, כלפי החברים. ומתוך זה אני מרגיש עד כמה אני יכול להשפיע על מצב הרוח שיש בעשירייה, וכך מתקדמים.

שאלה: אנחנו בעשירייה כבר 3 שנים, בהתחלה כמובן שהיה קשה להתרגל להיות יחד ועכשיו אני מנסה להידבק לעשירייה. כולנו מראות זו לזו אהבה אימהית וכמובן שלכולנו יש מצבים בעשירייה. האם זאת התקדמות?

ודאי שזאת התקדמות.

שאלה: איך לגרום לעשירייה להבין את החשיבות לומר כל הזמן "רוצה אני"?

בדוגמה, עליך לתת דוגמה, תראי להן איך את עושה זאת נכון והן יקבלו וישתדלו לעשות כמוך.

שאלה: מה ההבדל בין "לשמה" האמיתי לבין מה שאנחנו עושים עכשיו? אנחנו לוחצים על עצמנו, אנחנו מבינים שאם אנחנו הולכים נגד הרצונות שלנו, אז זו הישועה שלנו, וכשזה קורה יש אופק חדש, ועם זאת אני עדיין רוצה בכלי הקבלה שלי.

זה לא משנה, אבל את מבינה שהדרך הנכונה היא להשיג את תכונת ההשפעה.

תלמידה: איך לבדוק את עצמי נכון אם הקבוצה יותר קרובה ויותר חשובה לי לפחות בגרם אחד?

אנחנו לא יכולים למדוד זאת בצורה מדויקת לפי גרמים אלא אנחנו רק יכולים להשתוקק.

שאלה: איך לבנות את ההשפעה של העשירייה כדי שלכל החברות תהיה מוטיבציה, יהיו כוחות? האם זאת צריכה להיות ההרגשה שהעשירייה מחייבת אותך או הרגשה שהרכבת מתקדמת בלעדיך וצריך להשיג אותה?

אני חושב שככל שהקשר בין החברים נסגר לקבוצה, כך הקשר עצמו נותן לכולם את הרגשת הצורה של החיבור ולאיזו צורה עליהם להתקדם בכל צעד ושעל, וכך הם יצליחו.

שאלה: איך נוכל לעזור לחברות בלא לשמה כל עוד אנחנו בלשמה, כך שניתן יהיה לטעום את התענוג בלשמה?

להראות לכולן שכולנו רוצות חיבור. ככל שכולנו יחד רוצים להיות מחוברים, כך נעזור לכולם להתקבץ ולהצטמצם יחד לכלי אחד "כאיש אחד בלב אחד".

קריין: קטע מספר 2 של הרב"ש.

"אנו רואים, שאם הילד לא רוצה לאכול, שאין לו שום הנאה מאכילה, אז ההורים נותנים לאכול להילד בין שהוא רוצה ובין שהוא לא רוצה. והגם שאין להילד שום הנאה, אבל סוף כל סוף, אפילו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד, שתהיה לו היכולת להתקיים ולהתגדל. הגם שבטח שיותר טוב, אם הילד רוצה לאכול מעצמו, היינו שיש לו הנאה מהאוכל. אבל אפילו בלי הנאה, אלא שכולו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד.

כמו כן צריכים לומר בעבודת ה'. הגם זה שמקיים תו"מ על דרך כפיה, היינו שהוא כופה על עצמו לקיים, והגוף שלו מתנגד לכל דבר שבקדושה, מכל מקום, מעשה, מה שהוא עושה, עושה את שלו, היינו על ידי זה הוא יכול לבוא לידי מצב, שכן יהיה לו רצון לקיים. ואז כל המעשים שעשה, אינם חוזרים ריקם, אלא הכל מה שעשה נכנס בקדושה." 

(הרב"ש. מאמר 19 "ענין שמחה" 1986)

כל מה שאנחנו עושים, אפילו בכפייה, נכנס לרוחניות, כי אנחנו עושים זאת למעלה מהרצון שלנו, נגד הרצון שלנו, וכמו שקראנו בפסקה הראשונה "כופין אותו עד שאומר, רוצה אני". אם אנחנו ממשיכים לעשות כך, אז בסופו של דבר הרצון לקבל שלנו מתרגל לזה, מקבל את המאור המחזיר למוטב ואומר "רוצה אני", כך מגיעים מלא לשמה לשמה. זו התהפכות שלא קיימת בטבע בכלל אלא אך ורק אם אנחנו עושים זאת בכפייה וכך זה בכל הדברים שבחיים.

לכן עלינו להבין איזו הזדמנות, איזה שירות אנחנו יכולים לקבל מהקבוצה ומהחברים שיעזרו לכל אחד מאיתנו להגיע מלא לשמה לשמה. אנחנו נראה את הדוגמאות, נרגיש את הלחצים מהקבוצה, נרגיש בושה שאנחנו לא מסוגלים לעשות את מה שהאחרים עושים, נראה שאין לנו לאן לברוח ושאנחנו חייבים לבצע פעולות דהשפעה ועוד. אם אנחנו לא בורחים מכל הדברים האלה ורוצים לבצע אותם בקבוצה, אז בטוח שנגיע ללשמה. אין לנו שום דרך אחרת.

לכן לא להתבייש אלא להשתדל להבין שכולנו אגואיסטיים ולא מסוגלים לעשות לבד כלום, אלא רק על ידי דוגמא מהחברה, מהחברים, בלחץ מהם, אנחנו יכולים לכופף את עצמנו ולבצע משהו מהפעולות דלהשפיע.

שאלה: כשאנחנו מתכנסים בעשירייה, רוצים להתחבר ורוצים לצאת, איך אנחנו יודעים האם אנחנו עושים זאת לטובת הבורא או לטובת עצמנו? איך מזהים אם פעולה מתבצעת לשם אהבה עצמית או לשם הבורא בעשירייה?

אם בטוח וברור לי שאני עושה זאת לטובת הקבוצה ולא לטובתי, לא לפי המילים אלא לפי המעשים, אז כאלו פעולות פועלות יותר ויותר לכיוון זה שאני אתנתק מעצמי לטובת החברה, וממנה יש רק עוד צעד אחד קדימה, מטובת הקבוצה לטובת הבורא. מה אין כן כשאני צריך לעבוד ולעבור לטובת הקבוצה, שם יש לי עבודה בכמה שלבים.

אבל העיקר הוא שאני אכופף את עצמי לעבוד למען העשירייה ומתוך זה אגיע להבנה מה זה למען הבורא, ואיך אני יוצא מ"אהבת הבריות לאהבת ה'". אני לא צריך לצאת מאהבת הבריות, אבל עלי להבין איך להוסיף לה עוד דרגה של אהבה שנקראת "אהבת ה'".

שאלה: אמרת שהמצב האמיתי של האדם הוא שהוא הכי גרוע בעולם. כלפי מה האדם הוא הכי גרוע?

מכל הנבראים, מכל החיות, מכולם, האדם הוא הכי גרוע.

תלמיד: איך זה מתבטא בעשירייה? איך אני יכול להשתמש בזה?

האגו שלנו, קנאה, תאווה, כבוד, כל הדברים האלה מחייבים אותנו לעשות רע לזולת וליהנות מזה.

שאלה: איזו מידה של לחץ צריכה להיות זה על זה בעשירייה?

רק דוגמה.

תלמיד: ואם דוגמה לא עובדת או עובדת אבל לא על כל החברים?

תתייעצו עם אלה שמבינים ושזה כן עובד עליהם. אתה צריך להתייעץ עם האנשים בחברה, עם מי שמבין ומרגיש את זה, ולהשתדל להגיע איתם להבנה איך פונים ואיך עושים.

שאלה: עלתה מחשבה שקשורה לחברות של שתי עשיריות שהביעו את רצונן להשתתף יחד בשיעורים. אתה אמרת שלא מומלץ לערבב עשיריות. בחדר הזה אנחנו חברות מעשיריות שונות. האם גם אנחנו חייבות להפסיק להשתתף כאן ביחד למרות שיש לנו רצון?

אני לא יודע, מה שאתן מבינות מהלימוד שלנו, כך תעשו. אני לא הולך לעשות עכשיו כל מיני בירורים ביניכן.

שאלה: איך לעבוד נכון עם ביקורת שעולה לפעמים בתוכי במחשבות ובלב על החברות, על המורה, על הבורא?

את צריכה להבין את עצמך, מאיפה מגיעה הביקורת, למה את נמצאת בביקורת על כולם. האם האגו שלך עד כדי כך גדול שאת לא מסוגלת להתמודד עימו? אם כן זו בעיה, את צריכה לחשוב על זה. אבל ביקורת היא סימן של אגו מופרז.

שאלה: כידוע יש שתי דרכים, דרך תורה ודרך ייסורים. האם זה נכון שבעולם שלנו יש רק דרך ייסורים, ואילו דרך תורה אפשרית רק בדרגות רוחניות יותר גבוהות?

זה לא נכון. אנחנו חייבים להגיע לכל הצעדים בדרך הטובה, באהבה, בחיבור וזה אפשרי, ולא ללכת בדרך ייסורים.

שאלה: מי זה הזולת? האם יש זולת מחוץ לעשירייה?

אנחנו צריכים לראות את כל העשירייה שלי, איפה שאני עכשיו נמצא, שכולם הם קרובים שלי, ואנחנו יחד רוצים להגיע למטרה אחת ומוכנים לעזור אחד לאחר. מחוץ לעשירייה זה כבר חשבון הרבה יותר מורכב.

שאלה: אמרת קודם שאדם מכופף את עצמו נכון כשהוא יודע שזה לטובת הקבוצה. איך האדם יכול לדעת מתוך עצמו, מתוך זה שהוא בעצם אגואיסט, שבאמת מדובר בטובת הקבוצה?

שיבדוק עד כמה הוא קרוב לחברים, עד כמה הוא רוצה להתאחד איתם, עד כמה הם קרובים אליו. ודאי שהוא לא יכול להיות כמו כולם וכך כל אחד בעשירייה כמו כולם, כי כולם שונים, ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אבל בכל זאת שיבדוק את עצמו.

תלמידה: האם טובת הקבוצה יכולה להיות משהו דינמי? לדוגמה בעשירייה שלנו אנחנו יכולות לקבל החלטות משתנות על אותם נושאים, עובר שבוע ומתקבלת החלטה אחרת ואני מתבטלת כלפיה. האם טובת הקבוצה היא משהו שהוא כל הזמן נמדד בתוך האדם, והוא צריך להתבטל כלפי התקדמות העשירייה ואיך שהיא מתפתחת ומשתנה?

כתוב "אין חכם כבעל ניסיון", לכן תמשיכו ומזה תלמדו.

שאלה: למה כוחות הרע פועלים עלינו כל הזמן? הם כל הזמן מושכים אותנו אחורה, לא משנה איזה מאמצים, איזו השתוקקות יש לנו.

הכוחות הרעים הם בדיוק מאוזנים עם הכוחות הטובים כדי לתת לנו תמיד אפשרות להיות בקשר ביניהם ולהחליט נכון. אלא אנחנו צריכים כאן לעבוד ולהבדיל בין זה לזה וכך להתקדם. זה מה שאנחנו לומדים בתהליך שלנו.

קריין: קטע מס' 3.

"בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ"ש "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, ע"י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני."

(בעל הסולם, "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

שאלה: כשבעולם שלנו אנחנו כופים על עצמנו לעשות משהו נגד הרצון, אז יש אפקט כזה של קפיץ שנמתח, זאת אומרת כוח נגד. איך לעבוד עם המצבים האלה כשיש דחייה?

להשתדל לעשות את זה בכוח, כאילו כלום לא קרה. תשתדלי ותראי.

שאלה: רוב העשירייה לא מופיעה על המסך בזמן השיעור כי הן שומעות אותו בסביבה טובה, האם עשירייה כזאת קיימת עבור הרב בצורה כלשהי?

ודאי שהיא קיימת גם אצלי ואפשר להגיד שאני מרגיש את כל הקבוצות רק לא בצורה פרטנית כמו שאני רואה אותן עכשיו על המסך, אבל אני בכל זאת מרגיש אותן ומקרב אותן. את כולם.

שאלה: כשאנחנו עובדות בעשירייה אנחנו תומכות ומעוררות אחת את חברתה ומגיעות למצב של "רוצה אני". האם המצב הזה כמו שקראנו בקטע הקודם, שווה למצב הקדושה? כלומר אנחנו נכנסים לקדושה?

כן.

קריין: קטע מס' 4.

"אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

שאלה: מה זה אומר לבזבז זמן בקבלה? אם אני מממש את כל החובות שלי, יכול להיות מצב שאני עדיין מבזבז זמן? ואיך אני יכול לוודא שאין זמן מבוזבז?

אם אתה שומע אותי אז אתה צריך כבר להבין שאם אנחנו חושבים על הבורא, לא חשוב איזה פעולות אנחנו עושים, אז אנחנו לא מבזבזים את הזמן אלא מתקדמים.

שאלה: מה ההבדל בין לעבור מלא לשמה ללשמה מהמצב של יציאת מצרים? באיזה משני המצבים אנחנו עושים יותר נחת רוח לבורא, במעבר מלא לשמה לשמה או במצב של יציאת מצרים?

אפשר להגיד שזה אותו הדבר. יש בזה דברים שצריכים עוד לברר, אבל בעצם זה אותו הדבר, לצאת ממצרים או לעבור מלא לשמה לשמה.

שאלה: הסברת לנו שכשאנחנו יוצאים ממצרים לא נחזור לשם יותר. האם זה נכון להרגיש ולהבין שבכל מדרגה אנחנו מקבלים תוצאה כזו?

כן, את צודקת. כשאנחנו עוברים ממדרגה תחתונה למדרגה יותר עליונה, אנחנו לא חוזרים לקודמת אלא ממשיכים לעלות. על זה כתוב "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש".

שאלה: כשאני נמצאת בשפלות אין לי כוח לשום דבר. האם באמת לא צריך לעשות פעולה כלשהי ברגע הזה?

את זה תראי מתוך העבודה עצמה. על זה כתוב "אין חכם כבעל ניסיון". מתוך הניסיון בעבודה הרוחנית תרגישו מה נכון לעשות ומה לא.

שאלה: צריך לתת דוגמה לחברות אף על פי שהן לא צריכות את זה, יש להן את הבעיות שלהן בעולם הגשמי. האם צריך להמשיך להראות דוגמה, או בכל זאת יש לי תקווה שהאור ישפיע עליהן?

זה לא חשוב אם רואים אותך או לא רואים, אם את נותנת דוגמה שרואים אותה או לא, אלא את חייבת כל הזמן להיות במצב כאילו שרואים אותך ולתת דוגמה לכולם. כך צריך האדם לנהל את עצמו בעולמנו, ותראי עד כמה זה מקדם אותך.

תלמידה: זה מקדם אותי, אבל לא אותן.

אל תדאגי, זה לא נכון.

שאלה: האם יש אפשרות במהלך חג הפסח לקיים שיעור אחד וללמוד מהמקורות בלי לשאול שאלות?

מה זה נקרא "ללמוד"? את מתכוונת שמישהו יקרא ואת תשמעי, וזה נקרא שאת לומדת. אבל הלימוד שלנו הוא בכלל לא בזה. מטרת הלימוד שלנו להתכלל בין כולם ולהרגיש אותם. שכל אחד ישמע את השאלות, יקבל תשובות ובכך נתקרב זה לזה. זה נקרא "להיות כאיש אחד בלב אחד". ואם רק נשמע את הקריין לא תצא לנו שום תועלת רוחנית.

(סוף השיעור)