שיעור בוקר 31.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 707, אגרת י"ט

קריין: ספר "כתבי בעל סולם", חלק "אגרות", עמ' 707, אגרת י"ט.

אגרת י"ט

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה ער"ה דשנת תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידי"נ ותלמידי מוהר"ר... נ"י וכל החברים ה' עליהם יהיה

קבלתי כל מכתבך, ויהיו נא לרצון לפני אדון כל ית'. אבל "דע את אלקי אביך ועבדהו". דע פירוש הכרה, כי נפש בלא דעת לא טוב, זאת אומרת, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו ית', כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא.

ואע"ג שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית', עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחוייב לתת אודנין [אזניים] למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות.

וכבר מקרא כתוב: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פירוש, ע"ד שפירש זקנך הק' הבעש"ט, "ה' צלך". כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשי"ת, פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם", והבן.

על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים [מצד האופנים], דהיינו, שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם. וזה שהודיענו המשורר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך ע"ה, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל-כן היה תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו ית'.

אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי"ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי"ת. ואסור לו לשכוח ח"ו את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשי"ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], שהוא תכלית שלמות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא יחוד - קוב"ה ושכינתיה.

אבל נפש בלי דעת, והכרה את רבונו, נמצא בירידה גדולה, לאחר שמתרבים געגועים באיזה שיעור. כי נדמה לו שהשי"ת מואס בו ח"ו, אוי לאותה בושה וכלימה, שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכיסופיו, עד שיתמלא לאהבה נצחית, נמצא עוד בבחינת "ונרגן מפריד אלוף" ח"ו, משום שנדמה לו, שרק הוא הכוסף וחושק ומתגעגע אחרי השי"ת, ואינו מאמין לחז"ל, שבאותו מדה ממש גם השי"ת תואב וכוסף ומתגעגע, אחרי האדם.

ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים. ומבשרי אחזה אלוקי, כי כבר הוכחתי לכם כמה פעמים, אשר "כל מיני הנהגות דהאי עלמא [של העולם הזה], המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות, כי הרוחניות, אין לה אותיות".

אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות". וענין "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו, דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ, בנפש, שנה, ועולם, שז"ס היכי דמי תשובה [איך היא תשובה], באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה. כי ה' תתאה [תחתונה] כוללת נפש, שנה, עולם.

"נפש" ה"ס מדת הכיסופים והגעגועים. "ושנה" ה"ס הזמנים של בחי' העראות כי ביאה שלימה יש לה שעור השלם להכניס העטרה ליושנה, כלומר ע"ד שהיו הדביקות בשורשם טרם התפרדם בעולם הגשמי. אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני" כנ"ל. וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו", שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל"אותו דבר" ול"אותו מקום", ונמצא בו בחינת צער, שה"ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.

אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", כי השי"ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע". כי "תקיעה" ה"ס גמר ביאה, ע"ד שאמרו "תקע ביבמתו", שה"ס הזווג דקוב"ה ושכינתיה, מעילא לתתא [מלמעלה למטה], טרם התלבשה הנשמה בגלגולים דהאי עלמא [של העולם הזה], ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים], אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו.

וזה סוד "תרועה", ומלמד אותנו הפייטן ואומר: "תעיר", כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. "ותריע", שע"כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד "גנוחי גנח", כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, "להכרית כל מריע", פירוש, כי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו". וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח"ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד "ה' צלך" כנ"ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.

ע"ד שאמר רשב"י ז"ל באדרא: "אני לדודי ועלי תשוקתו, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, ובג"כ השתא ועלי תשוקתו [כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בקדוש ברוך הוא, ומשום כך, עתה ועלי תשוקתו]", וכו' ע"ש. והיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות. דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד "תקיעה גדולה".

וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד. ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], בסוד "הדעת", ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא "לדעת", והוא סוד "באותו הזמן", כלומר, "הידוע ליודע תעלומות", שהזמנים עשו בו הסגולה הנ"ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות.

"ובאותו מקום", שה"ס הכנסת עטרה ליושנה, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו ששמעתם ממני כמה פעמים, שהשי"ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא "ואכלתם ישן נושן", כלומר, עד שיאמר רוצה אני. וד"ל.

"ובאותה אשה", כי "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. וז"ס "צדיק וטוב לו", דהיינו גמר ביאה לזוכה לתקיעה גדולה כנ"ל, זה צדיק גמור ודו"ק.

הראה דברים אלו לפני עיני כל החברים, ובזה אברך אתכם בכוח"ט בספרן של צדיקים.

יהודה ליב

הנה טרדותי רבו עלי, ואיני יכול להודיע לכם גודל געגועי אחריכם, אולם בטחוני חזק בישועה קרובה, ומצדכם תחסרו ביותר ממניעת מכתבכם אלי, ועל כל פנים מכתב ארוך אחד בכל שבוע, והאמינו לי, שעוד אתם כותבים לי, תשיגו את תשובתכם תיכף, והנה מחברנו. .. נ"י, לא השגתי כלום, ואולי אין מחסור ליראיו, גם זה יודיעני, ואני מתגעגע לשמוע ממנו ומב"ב כל טוב ובע"ה נזכה עוד לדבר בהרחבה מרוב טוב.

יהודה"

שאלה: הוא כותב, "שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים". בדרך כלל יש לנו תפיסה כזו, שאם אני עכשיו מקבל חיסרון או כיסופים לבורא, אז יש לי ציפייה, "עכשיו אני בא אליך, אז בוא אליי". אבל פה כותב המקובל שהתפיסה היא הפוכה. מה זו התפיסה ההפוכה הזו?

הבורא מתעורר קודם, ואז האדם מרגיש שיש לו התעוררות לבורא.

תלמיד: בעצם בהתעוררות של האדם לבורא כבר הבורא ענה לו מקודם.

כן.

תלמיד: אבל האדם בדרך כלל נשאר בצער, בחיסרון, ומצפה שעכשיו הבורא יענה לו, ושוכח שבעצם הבורא כבר קרא לו בזה שנתן לו את הגעגועים. אז זו נקודה שאולי חשוב לשנן, לזכור, לדבר עליה.

כן.

שאלה: כשאני בהתעוררות ואני מרגיש שאני בקשר טוב עם החברים, ביותר אהבה, שהבורא נותן לי יותר התעוררות, קל לי מאוד להודות לבורא ולהיות שלם עם ההודיה. אבל כשאני מרגיש שקשה לי ובקושי קם לשיעור בוקר, קשה לי לתת תפילה, ואפילו שאני רוצה להודות לו קשה לי להודות, אני לא יכול לתת הודיה בלב שלם. איך אני פותר את הבעיה הזאת?

צריכים להשתדל להודות בכל מצב.

תלמיד: בשכל זה נכון, בשכל אני אומר שאני צריך להודות לבורא והכול בא מהבורא. אבל כשאתה נמצא בקושי ומרגיש מרוחק, למרות שבשכל אנחנו לומדים שאומנם אתה מרוחק, אבל הבורא רוצה שתתקרב אליו, תבקש ממנו יותר, דווקא שם כוח האמונה נותן לך כבדות, לא נותן לך להאמין שהבורא באמת רוצה שתתקרב אליו, הוא מקשה עליך עוד יותר. למרות שאתה רוצה לתת תפילה אמיתית זה לא יוצא אמיתי מתוך הלב. איך למרות שאני מרגיש רחוק, להרגיש שהבורא רוצה שאני כן אתקרב? איך אני עובד מול החברים כשאני מרגיש רחוק וקשה לי?

הבורא מעורר את האדם, כמו שהוא כותב, וזה ברור לנו שרק כך אנחנו מתעוררים. אנחנו רק צריכים להשתדל להבין את זה, להכיר בזה ולהודות על זה.

שאלה: מה זה להכיר בנפשו של הבורא?

להכיר שזה הבורא שמחזיק אותו, מעורר אותו ומכוון אותו.

תלמיד: בהכנה לשיעור הבוקר הייתה לנו שאלת סדנה, איך אנחנו יחד מכוונים את הלבבות שלנו. איך מכוונים את הלבבות שלנו כל בוקר?

אתם מתעוררים להשתוקק לבורא ולהגיע לדבקות בו, ולכן אתם מתחברים ביניכם ומשתוקקים יחד לבורא, בתקווה שהוא ירגיש את זה ויענה לכם.

תלמיד: את התשובה שהוא יענה לנו, האם אנחנו צריכים להרגיש במשך היום?

אתם צריכים להרגיש את זה.

שאלה: מה זה התהליך של זיווג, העראות, תקיעה, כל מה שמסביר בעל הסולם, בתוך החיבור שלנו בעשירייה, שאנחנו רוצים לכוון אותו בעל מנת להשפיע?

זה שאנחנו יכולים להגיע לחיבור כזה שהוא יהיה בכלי אחד, ולהרגיש יחד באותו החיבור את הבורא שמזמין אותנו לקשר, ואנחנו מגלים דבקות בו.

תלמיד: איך עושים את הצעד הזה קדימה בתוך החיבור שלנו לקראת זה? האם הוא אישי או אנחנו צריכים לקבוע את זה ביחד?

האם כאשר אנחנו כבר נמצאים בחיבור ומגלים את החיבור, או כדי לגלות?

תלמיד: אנחנו רוצים שתהיה לנו כוונה נכונה כלפי הבורא, אבל פה נשמע שזה כבר מעבר לזה. האם מדובר בשלב יותר מתקדם או זה התהליך של השגת החיבור?

תגיד באיזו נקודה אתה נמצא. אתה מגלה שאתה נמצא בקשר עם כל החברים שלך, והבורא הוא שמעורר את אותו החיבור ביניכם ומתגלה בו.

תלמיד: נראה שמכאן צריך להתחיל את כל התהליך הזה של הזיווג.

כן.

תלמיד: מה הצעדים שצריך לעשות ברגע שעיצבנו את החיבור?

להתחבר בינינו ולהתחבר מבינינו לבורא.

תלמיד: ומה הן ההעראות שהוא מדבר שצריך?

אלו הפרעות כביכול כדי לחזק את הזיווג.

תלמיד: בין מה למה נעשה הזיווג?

הזיווג הוא בין כל החברים והבורא.

שאלה: הוא כותב "המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו ית', כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא". מה זה להכיר את ריבונו?

להכיר, זאת אומרת להתחבר לחברים ולהתחבר לבורא, ולהכיר איך הם מסייעים, איך הם מחוברים זה עם זה.

תלמיד: איך החברים מחוברים זה עם זה, האם זה הכרת ריבונו?

כן, ויותר. חוץ מזה שכולם מחוברים בעשירייה נגיד, הם גם מחוברים עם הבורא והבורא ממלא אותם, וזה מה שהם מגלים.

תלמיד: האם ההכרה היא הרגשה, השגה?

כן.

תלמיד: איך אפשר לשמור את ההתעוררות והגעגועים הרוחניים האלה באופן מתמיד?

בזה שכל אחד דואג לאחרים.

תלמיד: אמרנו קודם שבהתעוררות של האדם לבורא מתברר שהבורא ענה לנו קודם, לפני שפנינו אליו בכלל.

הבורא גרם שהם יתעוררו, כן.

תלמיד: האם המציאות שלנו היא מציאות של תגובה?

תמיד.

תלמיד: אין שום דבר מצידנו.

לא יכול להיות.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לזהות בכל רגע כדי להגיב נכון?

מה הבורא רוצה, מה הוא עושה איתנו, באיזו צורה הוא רוצה לראות אותנו ברגע הבא. הוא עושה משהו ואנחנו מגיבים, אז איך אנחנו מגיבים.

תלמיד: ולאיזו תגובה הוא מצפה?

הוא מצפה שנצדיק את הפעולות שלו ונענה לו בצורה שצריכה להיות. שגם אנחנו נשתוקק אליו, נתחבר בינינו ונתחבר אליו, ונפתח את החיבור הזה.

תלמיד: התגובה שלנו משפיעה על תגובת הבורא חזרה אלינו?

ודאי.

תלמיד: אנחנו רק מגיבים, ובזה אנחנו משנים את יחס הבורא אלינו?

מה זאת אומרת, אנחנו מגיבים? ודאי שאנחנו מגיבים אבל "אנחנו מגיבים" זאת אומרת שיחד עם זה שאני מגיב, אני עושה את זה מעצמי, מהקשר שלי עם חבריי, מהרצון שאני פותח לבורא. זאת העבודה שלי.

תלמיד: והתגובה הזאת שלי משפיעה על יחס הבורא, היא גורמת למשהו אצל הבורא?

ודאי. "אני לדודי ודודי לי".

תלמיד: זאת אומרת, לבורא אין איזו תוכנית קבועה כלפינו בלי קשר לתגובות שלנו?

מה התוכנית שלו אני לא יודע. אני יודע שמה שאני ארגיש, אני אקבל מהבורא ואני צריך להגיב על זה נכון ככול האפשר.

שאלה: הוא כותב פה שאני צריך לראות שבצער שלי יש גם את צער השכינה. איך משיגים את זה שהצער של האדם הוא צער השכינה? הוא אומר שככל שמתקרבים יותר לבורא הגעגועים והכיסופים גם של הבורא וגם של הנברא הולכים וגדלים, ושם נהייה צער יותר גדול כי לא מצליחים להשיג. איך במצבים האלה אתה באמת מצליח לראות שיש צער לשכינה, כי למעשה הצער שלך זה צער השכינה, זה כאילו נשמע כמו השתוות צורה או משהו.

כן.

תלמיד: אבל אנחנו לא כל כך מצליחים לראות, אנחנו יותר שקועים בצער שלנו. אולי זה מצב לפנות לבורא?

זו באמת עבודה. תתאר לעצמך שהגעת לרופא עם פצע שהתחיל להתרפא בפעם הקודמת שהיית אצלו, ועכשיו הוא פותח את הפצע ואתה יותר סובל. אנחנו יודעים מה זה לפתוח פצע. ואז אתה סובל מתוך שזה כואב לך או מתוך שאתה נכלל בצער שלו, על שהוא רצה לרפא ובינתיים לא הצליח. איך אתה כאן מסדר את עצמך.

תלמיד: ואיך לא לפחד ללכת לרופא הזה?

לא לפחד זה כבר משהו אחר, גם בזה יש בעיה, לעורר את הכאבים האלה או לא, להתחבר לרופא או לא. וכך אתה צריך לברר ולבדוק, האם זה שאתה הולך לרופא זה כדי להצטער בצערו. בפעולות כאלה לאט לאט אתם נכללים עימו ואתם מתחילים להתייחס לבורא, לסיבה.

תלמיד: אז בסופו של דבר הריפוי הוא משותף, של שנינו ביחד, אני בצער שלו והוא בצער שלי?

כן.

שאלה: הסברת שכל דבר שמגיע אלינו הגיע כי הבורא עורר אותנו קודם. והוא רוצה את התגובה שלנו.

כן.

תלמיד: מה צריכה להיות התגובה שלנו?

שאנחנו מתקרבים לגילוי הסיבה האמיתית, שהבורא עשה ולא אף אחד אחר, והוא עשה את זה מתוך כוונתו הטובה, לכן אנחנו צריכים באותה צורה, באותה מידה להתייחס אליו.

תלמיד: כמשהו טוב שקיבלנו ממנו.

כן. זאת אומרת להתעלות למעלה מהכאב ולהתקשר לרופא, או לבורא, לסיבה.

תלמיד: כאילו מעל הכאב להתקשר לכוונה של הרופא, הבורא כלפינו?

כן.

תלמיד: אמרת שלפי התגובה שלנו ככה הבורא משנה את התגובה שלו אלינו. זאת אומרת, הוא נותן לנו משהו, אנחנו מגיבים ולפי התגובה שלנו הוא מגיב אלינו, אין פה משהו מוחלט.

יכול להיות שזה תלוי בתגובה שלנו איך הבורא ממשיך איתנו.

שאלה: הוא כותב שיש מצב כזה, שאדם מרגיש שה' מואס בו ושזה מצב לא טוב. נניח שבסוף היום אין לי איזו בדיקה בתוך הדעת אם עשיתי מספיק, ואני הרבה פעמים מסיים יותר מתוסכל, ואז בא אותו מצב שאני מרגיש שהוא מואס בי. עצרתי להתפלל, התחברתי עם החברים, הכנתי את עצמי לשיעור אבל אני מסיים את היום ואומר, קרה משהו? עשיתי משהו? הרבה פעמים באה טענה שאולי הוא עזב אותי. וזה בדיוק המצב שעליו הוא כותב, שזה מצב לא טוב. אז מה עושים עם הדבר הזה?

ממשיכים.

תלמיד: לפעמים ממשיכים. ואז אני אומר, טוב, הוא לא נתן פידבק, כנראה זה מה שהוא רוצה. ואז זה מרגיש שגם זה לא מצב טוב, שאני כאילו טיאטאתי מתחת לשטיח את כל ההתרשלות שאולי הייתה לי. אז אני מרגיש שגם זה לא נכון וגם זה לא נכון. מה עושים?

אז אתה הולך לישון עם השאלה, איך בכל זאת אני צריך להגיע לתגובה נכונה לבורא.

תלמיד: אנחנו לומדים שיש דרך בעתו ודרך אחישנה. ובעל הסולם כותב שאנחנו יכולים להסתכל על העולם סביבנו כדי לראות את התוצאות. אבל ככל שאנחנו עובדים, העולם סביבנו מראה שאנחנו בעתו לחלוטין. אז גם פה אין איזה פידבק.

מהעולם שלנו בכלל מסביב?

תלמיד: כן. לא צריך לקחת את זה בחשבון כתוצאה מהעבודה שלנו?

לא. האם אנחנו כבר נמצאים במצב שאנחנו קשורים לעולם וקוראים בו את מה שהבורא נותן לנו?

תלמיד: אז מה אני צריך לחפש בחברה או בעשירייה, כדי ללמוד לקח אם אני מספיק באחישנה, כדי שלא מתרשל.

בעשירייה.

תלמיד: גם פה אין לי איזה פידבק ברור שאני יכול להגיד "יופי, אנחנו עושים נכון עכשיו".

יכול להיות שעוד לא, אבל אתם צריכים להשתדל לתת תגובה לבורא בלי לדבר אפילו, יחד, כך שיהיה לכם ברור איפה אתם ואיפה הבורא.

שאלה: "בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות"." מה האדם צריך ללקט ולהביא לשורש?

את ההתרשמויות שלו מכל העולם, מכל הפעולות שכביכול הבורא עושה עליו והוא עושה על העולם.

שאלה: מה זה אומר שאני מכריע את עצמי ואת כל העולם לכף זכות?

שאחרי כל החשבונות, מה שהרגשתי, מה שעשיתי, מה שגרמתי, אני בכל זאת צריך להגיע לחשבון שהבורא ורק הוא פועל בעולמי, והוא טוב ומיטיב, ואני רוצה להגיע לאהוב אותו.

שאלה: שמעתי אותך אומר פעמיים היום שאתם צריכים להגיב לבורא יחד. אנחנו כעשירייה צריכים כאילו להגיב לבורא ביחד, אפילו בלי לדבר. להגיב לבורא על מה שהוא עושה לי עוד איכשהו אני יכול להבין מה אני צריך לעשות. להגיב לבורא ביחד אני בכלל לא רואה איך אפשר לעשות דבר כזה. כל אחד מרגיש את העשירייה בצורה אחרת, יש לו יחס לעשירייה, יש לו יחס לבורא, או איפשהו באמצע. מה זה להגיב לבורא ביחד?

להיות מחוברים כדי שמכל הפרטים אנחנו נגיע לפרט אחד. כאילו לא עשרה פונים אליו, אלא אחד פונה.

תלמיד: יש כמה חברים בעשירייה, כל חבר יש לו יחס מסוים לעשירייה. יש לו גם את היחס שלו לבורא. הוא בקשר. מה זה להיות מחוברים בפועל?

להיות מחוברים זה להיות "כאיש אחד בלב אחד". בפועל. אני אומר לך בפועל.

תלמיד: איך נגיע אי פעם לבקשה משותפת לבורא? זה מאוד מעורפל. אני מאוד מרגיש את השאלות של החברים. אין לנו מאיפה להתחיל לייצר איזה פנייה אחת שלנו לבורא.

קודם כל תצא מזה שאתה מרגיש את החברים ושאתה יכול לדבר במקומם.

תלמיד: זה בדיוק העניין. איך אי פעם נגיע לחיבור?

אז אל תגיד לי על החברים.

תלמיד: אני מרגיש את החברים בצורה כזו. הכול אני ביחס שלי למה שקורה מחוצה לי ואחרי זה לבורא.

כן.

תלמיד: ואנחנו צריכים באיזו צורה לייצר פנייה משותפת לבורא. כי אחרת לא נגיב, אנחנו לא מגיבים.

נכון.

תלמיד: מאיפה מתחילים את הדבר הזה בכלל?

מזה שכל אחד מתבטל כלפי האחרים ואז כולנו מגיעים לחיבור אחד.

שאלה: מה זה סוד האופנים?

אופן אתה יודע מה זה?

תלמיד: גלגל.

כן. הכול מסתובב.

תלמיד: מה זה אומר?

כל מיני מצבים שאנחנו עוברים, הם כמו גלגלים שמסתובבים ואנחנו צריכים בכל זאת להגיע לקביעת מצב אחד.

תלמיד: זאת אומרת שאפילו אם לא מרגישים התקדמות אלא כאילו רק נדמה שדברים חוזרים, מתקרבים, מתרחקים וכולי.

כן.

תלמיד: האגרת הזאת ממש מלאה ברגש, כאילו ממש געגועים ותשוקה.

בסדר. כן.

תלמיד: איך מתקרבים להרגיש את הרגש הזה?

קודם כל להבין אותו במידה שמסוגלים. אחר כך מתוך ההבנה על מה הוא כותב צריכים להשתדל לגלות מה האדם מרגיש כשהוא עובר את המצבים האלו וכך מתקדמים לבורא שהוא מזמין לנו את כול הרגשות האלו.

תלמיד: הוא גם מתאר שההתקרבות היא דווקא דרך מה שהוא קורא העראות.

כן.

תלמיד: איך הולך התהליך שהבורא דווקא מחזיק אותנו כל הזמן במרחק? הוא לא נותן לרגש להשתלם, כמו שהוא קורא לזה.

כן.

תלמיד: איך התהליך הזה עובד? הוא אומר, הבורא מרבה העראותיו וכולי. הוא כל פעם מרחיק אותנו, נותן לנו סימנים כאילו הפוכים.

כן.

איך להרגיש את התהליך הזה, להתייחס אליו נכון, לא לפספס אותו?

פשוט תשומת לב למה שאתה מקבל ואיך אתה מגיב.

שאלה: מה ההבדל בין הצער של האדם על השכינה לבין הצער של הבורא על השכינה?

הבורא מסתכל עד כמה השכינה בכללות נמצאת בתהליך התיקון, וכמה כלים יש שעדיין לא שייכים לתיקון, לא נמצאים בקשרים מתוקנים ביניהם.

תלמיד: מצד אחד הבורא מסר את השכינה לאדם ומצטער שהאדם מתרשל בלייחד אותה. מצד אחר האדם מוסר את השכינה לבורא ומצטער שהבורא לא נוכח בה מספיק. איך הבורא והאדם יכולים להיות יותר צמודים זה לזה בצער? כי נראה שכל אחד בצער שלו.

לחבר את חיסרון הבורא וחיסרון הנברא זה בעצם התיקון הכללי.

תלמיד: צריכים שיהיה צער משותף לאדם ולבורא.

כן.

שאלה: הוא כותב פה "שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד "ה' צלך" כנ"ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמידתו, מחמת הגעגועים המתרבים". האם אפשר להסביר את זה?

האדם מגלה שהוא עוד לא נמצא בגמר התיקון, וודאי שזה תלוי בתיקון הכלים שלו. הוא משתוקק להגיע לתיקון הכללי, ומרגיש שהוא נתקע באותו סבל, באותה הרגשה מצד הבורא. כמו שהוא סובל מזה שלא נמצא בתיקון, כי רצה את כול מה שיש לו למסור לבורא, כך גם הבורא נמצא באותו סבל, שלא יכול למסור לאדם את מה שהוא הכין לו.

תלמיד: למה זה מנחם אותו? למה זה פתרון?

זה לא כל כך פתרון, אלא הוא מגלה בזה את המצב הנכון, את מה שקורה עכשיו, שגם השכינה סובלת כמידתו.

תלמיד: אחר כך הוא כותב, שכשיהיה תיקון, ""שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם".

כן. כי אחר כך כשהוא מתקן את הכלים שלו, ומשתוקק ודאי לדבקות בבורא כדי למלא את כל הכלי, את כל המלכות דאין סוף, אז הוא רואה שבזה הוא מגיע לאותו מצב שהבורא התכוון אליו עוד מתחילת הבריאה.

תלמיד: האם רק היחס של הנברא משתנה, ואותם יראה וגעגועים נשארים ואפילו מתעצמים?

הוא מגלה אותם ומחבר לעצמו, וזה נעשה הכלי שלו. ובתוך הכלי הוא מתחיל להרגיש את היחס ההדדי שלו עם הבורא.

תלמיד: אז מה זה "עולם הפוך ראיתי", האם שהיחס לגעגועים היה לא טוב ועכשיו הוא מברך על הגעגועים האלה?

כן. ככה זה, כך נראה לי.

שאלה: כשעשירייה מחפשת להתחבר נכון כדי להתאים את עצמה לצורה שהבורא נותן לה, כשמחפשים ביחד איך לקבל נכון את הצורה שלהם ויתאימו את עצמם לבורא, האם זה יכול להיות שהם מתחילים להרגיש שהבורא פועל ביניהם אבל הם עוד לא מרגישים אותו נכון, הם צריכים להתאים את עצמם לצורה הנכונה שהבורא נותן?

כן.

תלמיד: אנחנו כעשירייה שרוצים להתחבר לבורא, האם זאת העבודה שצריכה להתרחש בעשירייה בין החברים, שמרגישים צורה מסוימת מהבורא אבל הם עוד לא מותאמים אליה נכון?

נגיד. יש כאן ענין מאוד מיוחד.

שאלה: הוא כותב "שקר החן והבל היופי", "כלומר שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם". מה זה השקר שאנחנו נמצאים בו בשלב ההכנה?

זה שאנחנו מתארים לעצמנו כל מיני מילויים שאנחנו באים להשיג, ולא מודעים לזה שדווקא ההשתוקקות היא אותו הכלי שאנחנו צריכים להגיש לפני הבורא כדי לקבל בתוך הכלי הזה מילוי שישמח אותנו ואת הבורא יחד.

תלמיד: איך מתעוררים להחשיב את הכלי הזה של ההשתוקקות?

לאט לאט, בתהליך. כמו שהוא אומר, "אך טוב וחסד ירדפוני".

תלמיד: מה זה אומר מצידנו לזרז את התהליך הזה?

שאנחנו מקבלים את הכלי הנכון, אבל זה מגיע דרך הרבה פעולות עד שאנחנו מתחילים להיות מסודרים נכון.

תלמיד: דיברת על זה שאנחנו לא מספיק מחשיבים את התפילה כאמצעי, לא מחשיבים את ההשתוקקות, את החיסרון הזה כאמצעי, ואנחנו יכולים לעשות יותר בינינו בשביל לבנות את המקום הזה של תפילה כאמצעי. איך זה קשור? כי זה מרגיש שאנחנו דווקא את החסרונות האלה לא מצרפים, לא תופסים אותם נכון ביחד.

אז אין כאן מה לעשות, הזמן יעשה.

שאלה: הוא כותב "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן". כשאדם מגיע להרגשה פרטית שמה שהוא לא עושה עם השכל, איזה תחבולות שלא יהיו, בסוף הזמן עושה ולא השכל, מהנקודה הזו, מה הוא עושה עם השכל? הוא ראה שזה לא עובד, הזמן בסוף עושה את השינוי.

לא, זה תלוי עד כמה האדם מקצר את הזמנים.

תלמיד: איך הוא מקצר את הזמנים?

בזה שרוצה להיות למעלה מהדעת. כל הזמן רוצה להיות מקושר עם הבחנות יותר גבוהות או יותר עמוקות.

תלמיד: האם אדם יכול להרגיש שהוא הולך לפני הזמן, או עשירייה יכולה להרגיש שהיא זו שעושה, שהשכל שלה עושה, ולא הזמן פועל עליה?

זה יכול להיות בכל אדם ואדם בצורה פרטית, בעשיריות אני עוד לא רואה את זה.

תלמיד: מה השכל צריך לעשות שזה ייקרא שהשכל עושה ולא הזמן?

זה כשאדם מעורר את חילוף הזמנים וכך הוא מתקדם.

תלמיד: להגיב נכון על דברים שקורים, ולפחות להתאמץ להכניס בפנים את הבורא, האם זה נקרא לעשות משהו עם השכל?

לא יודע, יש לכאן ויש לכאן.

שאלה: הוא כותב "ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים". ואז הוא כותב, "ומבשרי אחזה אלוקי, כי כבר הוכחתי לכם כמה פעמים, אשר "כל מיני הנהגות דהאי עלמא [של העולם הזה], המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות, כי הרוחניות, אין לה אותיות"". למה הוא מתכוון?

לאט לאט, מתוך זה שהוא עובר בדרך, הוא עושה תיקונים, ומתחיל להבין יותר ויותר מה קורה לו, איזו הכנת כלים יש בדרך.

תלמיד: אבל מה זה אומר, "כל ההנהגות של העולם המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות"?

אני לא יכול להסביר את זה, לא יכול.

אין לי יותר מה לדבר, כל היתר תלוי בכם.

(סוף השיעור)