ליקוטי מקובלים בנושא: undefined
שיעור בוקר 15.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 574, נט. "ענין מטה ונחש"
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", "שמעתי", מאמר נ"ט, "ענין מטה ונחש".
אנחנו ממשיכים ללמוד מהו העיקרון של העולם העליון שנמצא מעבר להרגשה, להשגה ולהבנה שלנו. למה הוא נמצא מעבר לזה? כי אנחנו צריכים לרכוש כלים ברגש ובשכל כדי להגיע אליו, להרגיש אותו. בצורה כזאת נוכל להתחיל לכבוש את העולם העליון, להתקרב לבורא, להבין אותו, להידבק בו, וזה מה שנדרש מאיתנו.
מה שאנחנו צריכים להחליף בנו זה את הגישה למה שאנחנו מרגישים, להרגיש את המציאות לא בתוך הרצון לקבל אלא ברצון להשפיע. איך אנחנו מסדרים את הדברים האלה אנחנו לא יודעים. אלא בהרגשה ובתפיסה שלנו אנחנו צריכים לעבור מלראות את המציאות בתוך הדעת איך שהיא נראית לנו, ולחטט, לבדוק, להרגיש ולהיכנס יותר ויותר לתוך הדעת על ידי השכל והרגש האגואיסטים שנולדנו בהם, ולהבין שהעולם העליון הוא הפוך. זאת אומרת זו מציאות, מציאות יותר גדולה, נצחית, שלמה, אבל היא הפוכה מאיתנו. ודווקא זה שהבורא ברא אותנו בצורה הפוכה מהמציאות העליונה ונותן לנו אפשרות מה שנקרא, "נהפוכו", להפוך את עצמנו, את התפיסה שלנו, את החשיבות, מלהרגיש הכול בכלים דקבלה, להרגיש הכול בכלים דהשפעה, כאן אנחנו נמצאים במעבר בין להרגיש ולתפוס את העולם הגשמי, לבין להרגיש ולתפוס את העולם הרוחני.
העולם הגשמי, אומנם נראה לנו שהוא עולם גדול, אינסופי, אבל באמת יש בו רק נפח קטן מאוד, הוא לא ענק, גדול וחזק. אלא מפני שאנחנו כך נולדנו והתפתחנו, שזה ודאי בכוונה תחילה, לכן אנחנו חושבים שזה מה שיש, זו האמת, זה הנכון, החזק והיציב, ורק זה קיים. אבל זה כמו עובר בתוך אימו, נראה לו שכל העולם הוא הרחם שבו הוא נמצא, או כמו אותה התולעת שנמצאת בתוך הצנון וחושבת שכל העולם הוא כצנון הזה. אבל מה שצריכים זה רק להפוך את התפיסה, לצאת מלהיות בתוך הדעת, במה שנולדנו, בתכונות האלו בעל מנת לקבל האגואיסטיות, ולהתעלות מעליהן לתפיסה של עולם הפוך, של נתינה, השפעה, למעלה מהדעת, לא חשוב איך לקרוא לזה. גם לתפיסה האגואיסטית, גם לתפיסה מחוצה לזה, לתפיסה הרוחנית יש הרבה שמות. אבל כמו שהוא מסביר לנו במאמר שלפנינו "עניין מטה ונחש", אין מעבר בין תפיסה אגואיסטית לתפיסת השפעה, יש פשוט קפיצה, או שאתה בזה או שאתה בזה, ומצב ביניים אין.
לכן אנחנו צריכים כל רגע ורגע לשמור ולבדוק את עצמנו האם אנחנו באמת נמצאים בתפיסה הנכונה או לא. ככל שננסה, ככל שנעשה מאמצים כל פעם להתעורר לתפיסה הנכונה שהיא למעלה מהדעת, על מנת להשפיע, בהתאם לזה ניכנס מהר יותר לתפיסה הרוחנית ונתקיים בה, וכך נגיע למטרה. אנחנו עוברים מהמצב שבו אנחנו נמצאים. המצב הזה נקרא העולם המדומה כי הוא לא קיים, אלא רק בתוך ההרגשה שלנו, בתוך הדמיון שלנו אנחנו מתארים אותנו ואת העולם כולו שכביכול נמצאים בו. כשאנחנו נעשה כמה מאמצים לשנות את התפיסה שלנו, אז מתוך היגיעות שלנו לעבור למצב אחר, וזה דומה לצירי לידה, שהעובר רוצה לצאת מתוך הרחם, אנחנו נצא וכבר נכנס לחיים נצחיים, רוחניים, שלמים, בתפיסה הנכונה.
נקרא את המאמר ונראה מה אפשר לעשות כדי לשמור כל הזמן את עצמנו מעֶבֶר לדעת, בכל רגע ורגע לבדוק את עצמי, האם אני בתוך הדעת או למעלה מהדעת. ועל ידי בדיקות כאלה, ביקורת כזאת, אנחנו יכולים להגיע למצב שסוף סוף נתעלה להרגשת התפיסה הרוחנית. המאמר צריך לעזור לנו מאוד בזה. זאת אומרת, להרגיל את עצמנו לראות את המציאות דרך תכונת הבינה ולא דרך תכונת המלכות, בתכונת השפעה, אמונה, ולא בתכונת הקבלה.
בזה אנחנו מכניסים את עצמנו למצב של עיבור, מעלים את עצמנו על ידי הביטול שלנו כלפי הרצון לקבל שלנו לדרגת הבינה, מכניסים את עצמנו לרחם הרוחני, לתכונת השפעה, ורוצים שהיא תהיה הסביבה שלנו. אומנם מבפנים אין לנו עדיין כוחות השפעה, כוחות בינה, אבל אנחנו רוצים שהם יהיו לפחות מבחוץ. ובכל המצבים שאני עובר אני רוצה שהבורא שהוא תכונת הבינה, יכוון אותי בכל מצב ומצב. ואני כלפיו רוצה להיות רק נקודה, רק טיפת זרע, רק אותה נקודת רצון שהיא מבטלת את עצמה ולכן היא נקודה, ולתת לבורא לעשות איתי מה שהוא רוצה. מה זאת אומרת? במה שהוא משנה את התנאים החיצוניים, הפנימיים שלי, אני רוצה רק דבר אחד, להתבטל כלפי כוח האמונה, כוח ההשפעה. זאת התפיסה הנכונה היחידה שעל ידה אנחנו נכנסים לעולם העליון.
נקרא מה בעל הסולם רוצה להגיד לנו.
נט. ענין מטה ונחש
שמעתי י"ג אדר תש"ח
""ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').
ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ." אם אנחנו עוזבים את עניין האמונה, ההשפעה, ולא רוצים לאחוז בה, לא רוצים דרכה להסתכל על המציאות, אז המצב הזה נעלם ואנחנו נכנסים שוב לתוך הדעת, לתוך הרצון לקבל שלנו. זה עניין של או שעושים מאמץ ונמצאים ברוחניות, או שעוזבים את המאמץ ונופלים לגשמיות. "ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו."
הבורא רוצה להתגלות דווקא במצבים שלא נראים לנו חשובים. מה זה "לא נראים לנו חשובים"? כי הם כולם בעל מנת להשפיע, מחוצה לרצון לקבל, והרצון לקבל הוא שבדרך כלל נותן לנו כיוון לאן להסתכל, על מה לשים לב, מה להביא בחשבון וכן הלאה, הוא המכוון אותנו, המנווט אותנו בכל הדברים שבעולם הזה. אנחנו צריכים ההיפך, אנחנו רוצים שהרצון להשפיע הוא שיראה לי מה חשוב יותר, מה חשוב פחות, ועל ידי זה אני אראה עולם הפוך, לא בשחור לבן, ברצון לקבל, אלא בספקטרום אחר, ביחס אחר. כאילו שאני מרכיב משקפיים אחרים ורואה עולם אחר, לא לפי יותר לקבל או פחות לקבל, אלא לפי יותר להשפיע או פחות להשפיע, וזה לגמרי משהו שונה מאוד. אז איך אנחנו מגיעים לתפיסה הזאת?
"וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.
(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות." כך אנחנו בנויים, אין מה לעשות, בצורה אוטומטית כך אני מסתכל העולם. כל החושים שלי מסודרים לתפוס כמה שיותר דברים שהם חשובים לרצון לקבל. וזה מסובב אותי לכל הכיוונים רק לפי התנאי איפה יש יותר מילוי לרצון לקבל. "ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו." ודאי שכך אנחנו לא מרגישים, אבל אנחנו יכולים לכוון את עצמנו כך, שמה שנמצא נגד הדעת זה החשוב, ומה שנמצא בתוך הדעת פחות חשוב.
"כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.
מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).
ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.
וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.
וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני [ובששת אלפי השנים] אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.
ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.
לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.
ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.
נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.
וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.
נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.
שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.
אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.
מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.
לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.
ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.
אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.
ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".
אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.
לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל."
מאמר חזק, ארוך, עמוק, אבל הוא היסוד של העבודה הרוחנית שלנו.
שאלה: מה זה אומר שהקליפה היא הבסיס לרצון לקבל?
רצון לקבל זה הבסיס לקליפה וגם הבסיס לקדושה. רצון לקבל זה אנחנו, תלוי איך אנחנו עובדים עימו, האם בתוך הרצון לקבל אנחנו רוצים לקבל את כל התפיסה שלנו והחיים שלנו, או שאנחנו רוצים לצאת מהרצון לקבל, להתעלות למעלה ממנו לתכונת הבורא, לרצון להשפיע. כאן זה כל העניין, או שנשארים בתוך הטבע שלנו, או שרוצים להתעלות ממנו.
כשאנחנו רוצים להתעלות, אם אנחנו רוצים לצאת מהטבע שלנו, אז הטבע הזה של הרצון לקבל מתחיל להתנפח, מתחיל לגדול, ואז כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לכן מי שהולך למעלה מהדעת יש לו תמיד יותר דעת, הוא נעשה חכם יותר, מבין יותר, מרגיש יותר, משיג יותר. כי רוצים כביכול להחזיק אותו בתוך הרצון לקבל ולכן נותנים לו יותר רצון לקבל, ובתוך הרצון לקבל הוא עוד יותר מבין מה קורה ואיפה הוא נמצא. אבל אלו שמסכימים עם זה יש להם מה שיש לכולם בעולם הזה, קצת יותר או קצת פחות, אבל במסגרת העולם הזה. זה מה שקורה.
לנו אין ברירה, אנחנו חייבים לממש אותו הרצון, אותן הרשימות שהבורא מעורר בנו, שהן מושכות אותנו להשגת הבורא, להשגת דרגת האמונה. נראה לנו עכשיו כשאנחנו נמצאים ברצון לקבל שדרגת האמונה היא דרגה קלה, נאיבית, שהיא לא משהו רציני, מפני שאנחנו כולנו נמצאים בתכונת הקבלה ומה שמקבלים ברצון לקבל זה מה שיש. אבל אנחנו צריכים לבדוק אפילו בעיניים גשמיות עד כמה הרצון לקבל הוא מוגבל. הוא לא יכול להיות יותר מדרגות דומם, צומח, חי, ןחוץ מלהתקיים בחיבור בין חלקי הטבע הקטנים, יותר מזה הוא כבר לא יכול. לכן אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו בכל זאת רוכשים את המדרגה הרוחנית, וזה מה שכתוב כאן במאמר.
שאלה: כתוב שאין מצב של בינתיים בין המטה והנחש. מה זה אומר?
אתה נמצא או בזה או בזה. אולי נדמה לך שלפעמים אתה נמצא באמצע, באיזה תפר בין שני המצבים האלה, אבל זה לא נכון, הוא לא קיים. יש רצון לקבל, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, ורק כך אנחנו יכולים לראות את המציאות. לכן כל פעם כשאנחנו לא עושים מאמץ לעלות יותר למעלה מהדעת, אנחנו נופלים לתוך הרצון לקבל ולתוך הדעת.
תלמיד: נתת את הדוגמה בתחילת השיעור שהמעבר מלהיות שקועים טוטאלית בתפיסה של קבלה לתפיסה של השפעה, זה כמו לשים משקפיים שהכול משתנה לחלוטין. מאוד מורגש שאנחנו שקועים לחלוטין בתוך הקבלה, ולא ברור איך עושים את המעבר מקבלה מיד להשפעה. איך עושים את זה?
אנחנו באמת מיד עוברים מקבלה להשפעה על ידי השפעת הכוח העליון שנקרא האור העליון, שמשפיע עלינו כתוצאה מהמאמצים שלנו. אם אנחנו נותנים מספיק מאמצים בכמות ובאיכות, אז האור העליון משפיע עלינו, והפעולה הזאת נעשית אחר כך בצורה פתאומית. יש תהליך מצטבר, ואחרי שהוא הצטבר למידה מסוימת קורית לנו קפיצה, שאנחנו יוצאים מעל מנת לקבל ומגיעים לעל מנת להשפיע.
לכן צריכים לחזק את עצמנו, לא לברוח מהעבודה הזאת, כי כל דבר שאנחנו עושים זה נקרא ש"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", ואז יוצאים מכלי קבלה לכלי השפעה. לכן סבלנות, זאת אומרת להמשיך ולהמשיך.
שאלה: בעל הסולם כותב במאמר, שאדם זקוק להכנה רבה, כדי שיהיו לו כוחות לעשות פעולות למעלה מהדעת, כי הגוף מסרב ורק מרשה לו לעבוד בתוך הדעת.
זו כל העבודה שלנו עכשיו, כשאנחנו משתדלים בקשר בינינו על ידי הפצה, על ידי כל מיני פעולות שאנחנו עושים, להזמין עוד ועוד מאור, אור עליון, וכשהוא משפיע עלינו אנחנו מגיעים להצטברות ההשפעות שלו, וסך הכול הם אחר כך מעבירים אותנו מקבלה להשפעה.
תלמיד: בעל הסולם כותב, שכל יום ויום כשאדם קם מהמיטה, הוא צריך לבדוק את עצמו איפה הוא נמצא ובמידת היכולת לנקות את עצמו מזוהמת הקליפות והבדיקה הזאת צריכה להיות בדיקה תמידית. אבל כשאתה קם אתה בדרך כלל לא נמצא במצב של קדושה ולא מרגיש שום התקרבות, אז איך לעשות את המעבר הזה בצורה מהירה מנחש למטה?
אני לא חושב שזו בעיה. קודם כל במשך היום אנחנו צריכים להשתדל מי שעוד לא רגיל להתעורר לבדיקה "איפה אני נמצא, על מה אני חושב", להפוך את זה ולתאר לעצמי שכמו שעכשיו אני חושב על עצמי, בסופו של דבר, אני הופך את הרצון שלי, את הכוונה שלי, את הנטייה שלי לטובת הבורא. ואז לא חשוב לי מה אני עכשיו מרגיש ומה יהיה לי, אני מתאר לעצמי כחשוב את מה שאני עכשיו עושה, שזה יהיה טוב לבורא, לכוח העליון, למדרגה יותר עליונה. וכך אני צריך לחדש את היחס שלי למציאות.
להשתדל כך לעשות לפחות כמה פעמים ביום, ובוודאי שבעיקר בבוקר או לפני השיעור, כשאני אז מכייל את עצמי להיות מוכן לקבלת השיעור. כי בשיעור מאיר לנו אור מקיף גדול מאוד מכל הכלי העולמי, ואם אני מוכן לזה, אז אני ממש מרגיש שאני נמצא תחת השפעה מאוד חזקה, אינטנסיבית, רחבה, עוצמתית, ואם אני לא מכין את עצמי, אז אני מקבל מזה השפעה מאוד מוגבלת.
אלה : מה זה אומר שהשכין שכינתו?
כמו שעצים ואבנים הם דברים שאנחנו יכולים לראות אותם, למצוא אותם בכל מקום, זאת אומרת שהם דברים יחסית זולים, וזה לא אבנים יקרות ולא עצים מיוחדים - בהם דווקא הבורא משרה שכינתו. זאת אומרת, רוצה להתגלות בצורה פשוטה מאוד. אתה לא צריך להיות חכם, אתה לא צריך להיות בתכונות מיוחדות, אתה פשוט רוצה לעבור לתפיסת השפעה מתפיסת הקבלה.
ולכן כך אתה מתאמן על החברים ביחד, "איש את רעהו יעזורו", כשאתם בונים חברה כזאת, קבוצה. ואז תשאלו את עצמכם, "האם באמת אנחנו נעשים היום יותר מקושרים, יותר מקורבים זה אל זה? האם זה מה שאנחנו הולכים להשיג?" וכשנגיע בקשר בינינו להתקשרות נכונה, אז אנחנו נתחיל לגלות את הבורא, כי הבורא סך הכול הוא הכולל שלנו, זה מה שאנחנו צריכים לראות כתוצאה.
תלמיד: למה לא ניתן לקבל אפילו חלקית, אם הכוונה שלו על מנת לקבל לעצמו? מה חסר כאן כדי להפוך את הכוונה להשפיע, אם אין מצב ביניים?
שאלה טובה, הייתי אומר ממש ערמומית. הבעיה היא, שאם אני אתחיל לקבל כבוד, אז זה ייכנס לרצון לקבל שלי, ואז אני עוד יותר ויותר אכנס לרצון לקבל, לכלים האגואיסטיים שלי, ולכן זה לא כדאי. כדאי לי רק להיות בהשפעה ממני כלפי החברים. וכמה שאני משפיע להם בזה בטוח אני מוסיף לקופסה הרוחנית שלי, על זה אין שאלה. כמה שאתה עוזר לעשירייה, עוזר לחברים, מסדר אותם, כל מה שאתה עושה לטובת העשירייה, לטובת החברים, לטובת חבר, זה בטוח נכנס לחשבון הרוחני שלך ולא נמחק. זה מה שאפשר כאן להגיד, קראנו את זה בהרבה מקומות.
תלמיד: מה זה מצב הביניים הזה, אם אין לי כוונה על מנת לקבל, אז למה זה לא נקרא על מנת להשפיע?
זה שאתה לא מקבל על מנת לקבל, זה לא אומר שאתה כבר נמצא בעל מנת להשפיע. אולי אין לפניך מה לקבל, אולי אין לך כוחות, אולי פועלים עליך כוחות מלמעלה שלא נותנים לך הזדמנות. זה עדיין לא אומר שיש לך כבר גם רצון וגם מסך ואתה עומד מול המילוי הרוחני ואתה מתמודד עימו, להיות במגע רק בעל מנת להשפיע.
שאלה: האם זה נכון שמצב האמונה לא נמצא בתוך הדעת, מעולם לא היה, ועבור הדעת הוא בכלל לא קיים?
נכון. "דעת" זה מה שמקובל ומורגש בתוך הרצון לקבל, "אמונה" זה מה שמקובל ומורגש בתוך הרצון להשפיע. רצון להשפיע אין לנו יש לנו רק רצון לקבל, ואנחנו מקבלים מלמעלה כוח מיוחד שנעבוד עם הרצון לקבל על מנת להשפיע.
כמו הדוגמה שיש לנו מאמא ותינוק, שהיא כל הזמן חושבת על התינוק שיהיה לו טוב, כל הזמן דואגת לו, חושבת מה לעשות בשבילו שיהיה לו עוד יותר טוב. אז ודאי שהיא עובדת עם הכלים דקבלה שלה כי אין לה כלים אחרים אלא רצון לקבל, אבל הרצון לקבל הזה כולו מכוון למישהו שמחוצה לה. רק שאימא לא מרגישה שזה נמצא מחוצה לה, היא מרגישה שאותו התינוק הקטן שנמצא על הידיים שלה, הוא עוד יותר משנמצא בתוכה, הוא עוד יותר חשוב ממנה, מעצמה.
כך אנחנו צריכים להגיע להרגשת הזולת, שמה שנמצא מחוצה לנו יהיה לנו חשוב יותר מאיתנו. זה נראה לא מציאותי, אבל דווקא בצורה כזאת אנחנו מגיעים להרגשת העולם העליון. זה נקרא "עולם הפוך ראיתי"1, מה זאת אומרת "עולם הפוך ראיתי"? שראיתי מה שקודם לא יכולתי לתאר לעצמי אפילו, ופתאום בצורה הפוכה אני רואה את זה. מה זאת אומרת בצורה הפוכה? שלא יכול להיות שמה שנמצא מחוצה לי נעשה יותר חשוב מעצמי.
אנחנו בדרך כלל אגואיסטים גדולים מאוד, במיוחד האנשים האלו שמגיעים לחכמת הקבלה, אתם הכי אגואיסטים מכל העולם. עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים מה חושב מישהו, מה מרגיש מישהו. ישנם אנשים שמרגישים את הזולת, המקובלים בתחילת הדרך, לפני שמקבלים את תכונת ההשפעה הם מאוד אטומים כלפי העולם וכלפי אחרים, מאוד אטומים. הם לא יכולים להרגיש את הזולת, נראה להם בכלל שהזולת כאילו לא קיים, זה כמו פסלים, כמו חפצים, כך גם כן בני אדם, כך הם רואים.
רק על ידי עבודה גדולה על עצמנו, שמושכים מאור המחזיר למוטב דרך העשירייה, אנחנו מגיעים למצבים שמתחילים קצת יותר להתעורר ולהרגיש חברים בקבוצה, שפתאום יש אליהם איזו הרגשה, שהם נעשים קרובים. אבל זה "לא הולך ברגל", זה לא קל. ולכן לא להתייאש, דווקא עם עביות גדולה יותר ועם יגיעה גדולה אנחנו מגיעים למצב שמשיגים "דבר והיפוכו" כמו שכתוב, משיגים בעביות יותר גדולה דווקא התעלות מהעביות הזאת ונכנסים להשפעה. אבל כשמצד אחד זאת קליפה, מצד שני זאת קדושה, ואנחנו עוברים מצד לצד.
שאלה: במאמר כתוב "ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם." מה משמעות המשפט הזה?
שהרצון לקבל, הקליפה, היא מעוררת את האדם כל הזמן להיות במצבים שהיא יכולה לקבל מילוי יותר גדול.
שאלה: מאוד קשה בו זמנית להחזיק את עצמי בתוך השיעור וגם לשמוע את השיעור, איך להתרכז בשיעור?
אני הייתי ממליץ בתוך השיעור להיכנס כמה שיותר לתוך השיעור, ולא כל כך לחשוב על עצמך, על המצב שלך. כנס לתוך מה שאומר המורה, לתוך מה שאומרים החברים, לתוך הטקסט, כאילו שאתה לא נמצא. כמו שאתה נכנס לתוך הים ופשוט נעלם שם, שישפיע עליך כמה שיותר האור העליון בצורה שאתה לא מפריע לו. אחר כך יהיה לך זמן להיכנס לזה עם השכל, לעשות ביקורת ובירורים, אבל בינתיים כשאתה שומע שיעור עם הקבוצה, תתבטל לקבוצה, תתבטל לשיעור, תפתח את כל הערוצים שלך, כדי שתספוג מה שנמצא.
שאלות הן דבר טוב, אבל העניין הוא מה מהות השאלה. אתם רואים שאני בכל זאת נותן לשאול, כי חייבת להיות איזו קומוניקציה בינינו ועם חומר הלימוד באמצע. אבל באמת הספיגה הנכונה זה שאדם מתבטל לגמרי, נפטר מכל הרצון לקבל שלו, מעצמו ומכל התכונות שלו, רוצה להיות כמו עובר בתוך הרחם, שהוא לא נמצא כאילו, אלא הכול פועל עליו מלמעלה. בצורה כזאת אנחנו בטוח סופגים את החומר הכי טוב. לא מכניסים לחומר את הרצון לקבל שלנו, למה זה ולמה זה, ככה זה וככה זה, כי אז אני לא שותה אותו.
תלמיד: אם אני מחזיק את עצמי ואומר שהבורא נותן לי את המצב הזה, שמה שאני שומע כל רגע ורגע זה ממנו, אז השמיעה שלי מתנתקת במצב כזה, אני לא שומע אותו.
תנסה לעשות מה שאני אומר לך, אתה תראה דברים חדשים.
שאלה: במאמר כתוב על מידת הצניעות, מהי צניעות בעבודה שלנו?
צניעות זה שאני לא דורש יותר כלום חוץ מלהיות מבוטל, כביכול לא קיים עם הרצון לקבל שלי בתוך האור, בתוך הבורא. שאני רוצה לפחות בנקודה אחת להעלות את המלכות לבינה, זה מה שאני רוצה לעשות. להיכנס כטיפה, טיפת זרע בתוך הרחם. בינה זה רחם, זה העליון, ואני מלכות, אז לפחות רק בטיפה אחת. שאני מבטל את הרצונות של עצמי, ורוצה רק להידבק בבינה ופשוט לבטל את עצמי כלפיה. שבא הזרע ונדבק ברחם, זה מה שאני רוצה, זאת כניסה לרוחניות.
אחר כך אנחנו נלמד אתכם שיש ג' ימי קליטת הזרע, זה ג' קווים, תחילת ג' קווים, שלושת ימי קליטת הזרע. ואחר כך ארבעים יום יצירת הוולד, עד שכבר רואים שיש לנו וולד, איזה גוף קטן, רצון לקבל כבר אבל שכולו מתבטל. ובמידה שיכול לבטל את עצמו כלפי העליון, במידה הזאת הוא גדל בתוך העליון, בתוך הבינה. ובזה שנותנים לו, הוא סופג את תכונות ההשפעה בכל הכוח, בכמה שאפשר הוא הופך את עצמו להידמות לתכונות ההשפעה האלו שהן ישלטו עליו. ואז בצורה כזאת הוא מתפתח בתוך האימא, בתוך בינה, כי הכול זה לפי השתוות הצורה.
ואז אחרי מה שנקרא ארבעים יום, ארבעים יום זה דרגות העלייה ממלכות לבינה, הוא מקבל את תכונות הבינה על הרצון לקבל שלו, הוא נשאר ברצון לקבל, אחרת הוא לא יהיה נברא. והרצון לקבל שגדל כך בארבעים יום יצירת הוולד הוא כבר דומה במשהו לבינה, אז נקרא שהוא עבר את השלב הראשון של ההתפתחות.
ואחר כך יש שלושה חודשים, שלושה חודשים ושלושה חודשים, חודשים של ירח לא של כדור הארץ, אנחנו סופרים ברוחניות חודשים לפי הירח. מפני שכדור הארץ זה רצון לקבל, והירח הוא כביכול כאן דרגה אמצעית בינתיים בין הרצון לקבל, כדור הארץ, לבין השמש, הרצון להשפיע. וככול שאנחנו יכולים בין המלכות לכתר להיות עוד ועוד בדרגת הבינה את זה מסמל לנו הירח.
אז נדבר על מה שמגלים על הירח, מה שרוצים לגלות, מה שמגלים ולא מספרים לנו. יש שם באמת דברים מאוד מעניינים, איך שאדם מגיע לירח, נוגע בירח, יש בזה דבר מאוד מעניין, אבל זה בדרך, וכך אנחנו מתפתחים. זאת אומרת, כל הזמן בביטול כלפי אמונה למעלה מהדעת, כל פעם לחשוב לקבוצה, לבורא, ואז בצורה כזאת זה נקרא ימים של התפתחות הוולד.
שאלה: מהו הכבוד בעבודה שעליו מדובר בטקסט, ואיך לא לקבל את הכבוד?
כדי לא לקבל כבוד האדם צריך לשמור על עצמו. זאת באמת עבודה מאוד חשובה, הייתי אומר שזאת הבדיקה הראשונה בכניסה לרוחניות, האם האדם נמצא בספיגת כבוד או לא. איך לשמור על עצמו מזה? שכל הזמן ישתדל להיות שקוע בתוך העשירייה, זה ישמור עליו שלא יהיה בעל מנת לקבל, והעיקר זה ביחס כבוד.
שאלה: בתחילת הטקסט כתוב שהבורא אמר למשה לזרוק את המטה2, למה לזרוק אותו, בשביל מה?
זאת דוגמה, ללמוד שאם אנחנו זורקים את המטה שנקרא "מטה בחשיבות", אנחנו עוזבים את האמונה למעלה מהדעת, אז המטה שלנו שצריך להוביל אותנו בדרך לגמר התיקון, שאדם הולך עם המטה כל הזמן, הוא הופך להיות לנחש.
תלמיד: השאלה למה דווקא הבורא אמר לו לזרוק את המטה?
כדי שילמד מזה, ממה שקורה לו. הייתם בטיולים, אצלם הטיול היה במדבר, זאת אומרת, איך לעבור מהעולם הזה לעולם הרוחני. איך עוברים? אתה הולך אחרי מי שנמצא לפניך, ובאותם מקומות שהוא שם את הרגליים שלו, אתה שם את הרגליים שלך, ותמיד צריכים ללכת עם המקל, עם המטה. אם אתה הולך בצורה כזאת אחרי מישהו שנקרא "מורה דרך", ובדיוק שם את הרגליים שלך כמוהו, ועושה כמוהו עם המטה, אז בטוח שאתה הולך נכון. אין שום דבר נוסף שאתה צריך לראות, רק איך להתקדם בדיוק בכל הצעדים, בכל התנועות, אחריו. זה נקרא שאתה הולך נכון. מי שהלך בטיולים כאלה אמיתיים, יודע שזה כך. יש הרבה חוקים, אבל זה החוק העיקרי.
שאלה: כתוב בסוף המאמר "לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד."
מהאגואיזם שלו, מהאגו שלו, אם קיבל איזו תשומת לב, יחס מיוחד ולא עשה מגן כנגד זה. לפעמים אתה צריך לקבל תשומת לב מהחברים או מאחרים שמכבדים אותך, אחרת אתה מזלזל בהם, אתה חייב להראות שאתה נהנה מאוד מהיחס שלהם אליך, שאתה מודה להם על זה, אין ברירה. ככל שאדם יותר גדול כביכול, הוא צריך דווקא להראות לכולם שהוא מוכן לקבל מהם הכול, אחרת זה יתפרש כגאווה, "מי אתה ומה אתה מביא לי", לכן אנחנו צריכים כך להתייחס. זאת אומרת, דווקא ככל שהאדם יותר נמוך, אתה צריך להתייחס אליו בתשומת לב גבוהה יותר.
שאלה: איזו בדיקה אדם יכול לעשות על מנת לוודא שהוא באמת קפץ ולא סתם מדמיין, כי יש פחד גדול שהוא לא יכול לסמוך על השיפוט של עצמו. גם ענית לחברים, שהבדיקה היא בעשירייה, אבל עדיין יש שאלה, כי תמיד אפשר לסובב את מה שהחברים אומרים, ותמיד הם שופטים אותך לכף זכות ומצדיקים.
אני אגיד לך יותר מזה, זו לא בדיקה בעשירייה, זה מימוש בעשירייה, אנחנו רק לא רואים את זה, אנחנו לא מתארים לעצמנו שהרוחניות נמצאת ממש בתוך החברים. אם אתה מתאר לעצמך מה זה "רחם רוחני", הוא לא קיים באף מקום, אין דבר כזה. זה רק אם אתה נכנס לקבוצה, וזו יכולה להיות הקבוצה הקטנה ביותר, אפילו שניים, עד כדי כך, אבל אם כל אחד מבטל את עצמו כלפי השני, יש להם אפשרות להגיע לרוחניות, "מיעוט הרבים שניים".
זאת אומרת, הקבוצה היא הרחם הרוחני, אל תתאר שהוא נמצא אי שם, אלא במהות החיבור בין החברים. וזה קיים, אמנם אתה לא מרגיש, לא רואה, לא מבין שזה קיים, אבל זה קיים. כל הדרגות שלנו עד גמר התיקון קיימות, ולכן אם אנחנו משתדלים לתאר את המצב הרוחני שלנו שהוא נמצא כאן וקיים, אז אנחנו כבר נמצאים בדרך לאמת. לכן איפה הרחם? בתוך הקבוצה, בתוך הקשר בין החברים.
תלמיד: אבל אם כל החברים כל הזמן שופטים אותי לכף זכות ומצדיקים אותי, אז איך אני מודד שאני בכיוון הנכון?
אם אתם באמת רוצים לדון את כל הקבוצה וכל חבר בכף זכות, אז אתם צריכים להרגיש בכל רגע ורגע עד כמה אתם נמצאים בסטייה מלראות את כולם בכף זכות. כי הבורא כבר מתחיל להשפיע לכם הפרעות, תוספת רצון לקבל כדי שאתם תגדלו כמו עובר בתוך הרחם, ואתם צריכים לקלוט עוד חתיכת רצון לקבל בתוך הרחם, להתאים אותה לחיבור עם העשירייה, עוד בעל מנת להשפיע. ומה שהיה אתמול היה טוב, אבל היום אתה כבר לא כל כך מסודר עם העשירייה, אתה רואה שיש לך ביקורת נוספת, עוד בעיות אחרות, ואז אתה צריך להבין שכל הדברים האלה הם בעיות של גידול, גדילה, התפתחות, ואי אפשר אחרת, כך אנחנו גדלים.
שאלה: כתוב במאמר שאסור לקבל כבוד. אם כך, איך אני יכול לשבח את החבר כדי לא להזיק לו?
בדרך כלל אנחנו לא עושים את זה. ניתן לעשות זאת פעם באיזה לחיים שאנחנו עושים בסעודה, בתוך העשירייה נגיד, אם אנחנו מתאספים, אבל באמת אנחנו צריכים להעלות את כל העשירייה, ועוד יותר מזה, להעלות את הבורא. תגידו לחיים לבורא שמחזיק אותנו, שמייצב אותנו נכון ומקדם אותנו. ודאי שצריכים גם לדבר קצת על החברים, אבל בכל זאת החשוב ביותר, שהכול מתחיל ונגמר בבורא.
שאלה: לגבי הפסקה "שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות." בעל הסולם כותב שיש גם מצב של נחש וגם מצב של כישלונות, כאילו שני מצבים שאחד הולך אחרי השני, מה זה מצב של כישלונות?
זה תלוי עד כמה הוא מרגיש את המצב. יכול להיות שהוא נמצא בתוך הנחש, אבל עדיין לא מרגיש כישלונות, אז הוא מסכים לחיות בתוך הרצון לקבל שלו, למרות שהוא מבין שזה מה שפועל עליו עכשיו ושהוא לא רוצה לצאת ממנו, מצד אחד. מצד שני, אם הוא נופל כבר למטה מהנחש, שהוא גם מרגיש את הכישלונות, זו כבר הכרת הרע.
יכול להיות שאני מרגיש את עצמי בתוך האגו, ואני האגואיסט ואני לא רוצה להשתנות, ישנם גם כאלו מצבים בנו. ואחר כך מגיע מצב שאני כן רוצה להשתנות, אני לא יכול לסבול את האגו הזה, אני לא יכול לסבול שהוא שולט עלי. יש הרבה מצבים, אפילו במצב כזה של שליטת הנחש עלי, עד שאני שונא אותו, ועל ידי שנאה אני נפרד ממנו, מתרחק ממנו.
שאלה: ככל שמתקדמים יש יותר בעיות?
ככל שגדלים הבעיות נעשות יותר גדולות. אתה לא רואה את זה בחיים הגשמיים שלך?
תלמיד: אני לא דוגמה, אצלי יש בעיות כל הזמן גם כך וגם כך. אבל מה אם בעשירייה אין לי צרות, הכול בסדר, אנשים באים לעשירייה, יושבים בשיעור בוקר?
סימן שאתם לא עובדים על החיבור, אלא אתם סתם קבוצת בטלנים, ואין שום ערך לעשירייה הזאת.
תלמיד: מה אתה מציע לעשות בעשירייה אם אנחנו מרגישים כך?
להשתדל להגיע לחיבור יותר פנימי ברצונות שלנו, בהשתוקקות שלנו לבורא. אם כולם רוצים להגיע לגילוי הבורא, כולם רוצים להגיע להשתוות, אז גילוי הבורא יכול להיות רק בכלים שבהם אנחנו מותאמים אליו, דומים לו.
איפה הכלי שאני דומה לו, כלי דהשפעה? איפה אני מגדל את הכלים, מפתח אותם? רק על ידי זה שאני נמצא בקבוצה. זו כביכול קבוצת אימונים כזו שאני חייב להתאמן בה, ולראות האם אני מוכן וכמה, להיות בעל מנת להשפיע.
וככל שאני לא רוצה להיות בעל מנת להשפיע כלפי החברים, אז אני צריך להגיד לעצמי שעוד יותר מזה אני לא מוכן להשפיע לבורא. כי בדרך כלל אנחנו חושבים "לא, כלפי הבורא ודאי שאני רוצה להשפיע". זה שקר, כי האגו שלך כך אומר, שכדאי לו, שהוא ירוויח מזה. אבל אם אתה לא יכול להגיע להשפעה כלפי החברים, שאתה מבטל שם את עצמך ונמצא דבוק אליהם כדי לעזור להם ולהיות איתם בכל דבר ודבר, אתה לא מגיע לבורא, אתה פשוט לא מגיע. צריך להיות "כאיש אחד בלב אחד" ואז מגיעים לבורא, כי הבורא הוא הכולל של כל החיבורים שלנו שיכולים להיות.
תלמיד: אני צריך ללמוד ממך. אמרת שהיית עם הרב"ש כמעט לבד בלי קבוצה, אם כך איך התקדמת, איך עשית את זה אם לא הייתה לך קבוצה?
זה לא בשבילך. בא אליהו, התיישבתי על הכנפיים שלו והוא העלה אותי למעלה. אתה לא מאמין לי?
תלמיד: אני מאמין לך, גם את זה אתה יכול לעשות. אבל אני רוצה להבין קצת יותר, מה אני צריך לעשות בקבוצה שלנו, בעשירייה?
אתם נמצאים במצב שלא היה טוב כמוהו בכל המציאות. אתה יכול להגיד "לא, התלמידים של רבי שמעון היו יושבים במערה, אוכלים פרוסת לחם, עוד משהו, לא היה להם כלום, היו ממש במצוקה, וזה עזר להם".
תכניס את עצמך למצב כזה, תעשה בתוך הסלון שלך מערה, תיכנס לשם, קח איזשהו לחם יבש שזורקים מהחנות שלידך, דלי של מים, ותיכנס פנימה. תתחיל לבטל את עצמך מכל וכל כלפי החברים, ותראה עד כמה זה עוזר לך או לא עוזר לך. אני לא יודע מה אתה רוצה, אדם צריך לעבוד במצב שיש לו. מאותו מצב, הוא לא צריך להגביל את עצמו בכלום, כל ההגבלות צריכות להיות בפנים.
תלמיד: זאת אומרת, גם לא צריך לפחד מוויכוחים בתוך העשירייה?
אתה יכול להיות בעשירייה רעה וטובה, אתה יכול להיות מיליארדר, לא חשוב מה ומי, הכול תלוי בכמה אתה מכין את עצמך בפנים, ולא במה שיש לך מבחוץ, לכן תעשה מאמץ.
שאלה: במאמר הזה יש עומק גדול שעוד נסתר מאיתנו. כתוב שהבורא "השרה שכינתו על עצים ואבנים"." ברור שאלו דרגות יותר נמוכות של רצון שבאדם, איפה פה דרגת החי שמעליה עולה האדם, האם זה הנחש?
כל הרמות של דומם, צומח וחי נכללות יחד ועליהן אדם צריך לעלות, כך שכל הדברים האלה לא יהיו חשובים לו, אלא הדרגה הרוחנית תהיה חשובה מכל הדרגות דומם, צומח וחי שבהן אנחנו קיימים. דרגת האדם נמצאת למעלה מזה, דרגת האדם זה כבר רוחניות. דרגת אדם זה לא אנחנו, אנחנו שייכים לדרגת חי.
שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על כך שהרגשת אמונה למעלה מהדעת היא כאשר אני מוכן ללכת בלי שום תמיכה. ופה אני נמצא בבלבול, האם צריך מטה או לא צריך מטה?
חייבים ללכת עם המטה. "מטה" זה נקרא מטה בחשיבות, שאת כל השכל והרגש שלי אני לא זורק, אני הולך איתם קדימה.
איך אני מתקדם לרוחניות? בזה שאני דורך על השכל והרגש שלי ולפי זה אני יודע שאני מתקדם נכון לכיוון רוחניות, רק בצורה כזאת. זה נקרא שמשה שמושך אותם מהאגו שלהם, ממצרים לכיוון ארץ ישראל, זה נקרא רצון המכוון לבורא, "ישראל", הולך עם המטה, כלומר כל הזמן הולך עוד יותר למטה, עוד יותר למטה בחשיבות, על כל הדעת, ובונה בזה דרגות אמונה למעלה מהדעת. ככל שהדעת גדולה יותר כך צריך לבנות עוד אמונה למעלה, לכסות אותה מלמעלה. אם הדעת עוד יותר גבוהה, אז האמונה עוד יותר גבוהה וכך הולכים.
תלמיד: אז באמונה למעלה מהדעת אנחנו צריכים תמיכה או לא?
באמונה למעלה מהדעת אנחנו צריכים להתבטל כלפי הקבוצה ובמידה הזאת לקבל מלמעלה מאור המחזיר למוטב. העיקר לא לשכוח את העקרונות האלה.
שאלה: יש מצבים שאני מרגיש שפשוט אי אפשר לעבוד מול חבר, יש דחייה וחוסר רצון לעבוד מולו עד שזה מרגיש בלתי אפשרי.
אני מבין אותך, גם אצלי זה היה כך.
תלמיד: קודם אמרת ש"מיעוט רבים שניים", אז מה לעשות במצב כזה שאי אפשר לעבוד מול החבר?
לא, זה לא שאתה בורח מהעבודה הזאת, אלא יכול להיות מקרה שאתה נמצא רק עם עוד חבר אחד. אין לנו דבר כזה, יש לנו מבחר עשיריות וכן הלאה. אנחנו צריכים להיכנס לעשירייה שנופלים, שבאים אליה, ולהשתלב, להתבטל שם, להיעלם שם ממש עד שאנחנו לא נראים ביניהם. כמו שאתה זורק איזו חתיכה לתוך המים והיא מתפוררת שם ונעלמת, כך אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו נמצאים בעשירייה בצורה כזאת, כמה שפחות. מצד אחד אתה עובד על זה אתה מארגן ועוזר והכול בצורה גשמית, אבל ברוחניות אתה צריך ככל האפשר להתבטל כלפיהם. זה נקרא שאתה נכנס לארגן את הרחם מצד אחד, ומצד אחר כדי להתבטל שם, להיטמע שם, בתוך הרחם הזה, ולהתחיל לגדול. ואז אתה מתחיל לגדול שם בכוח השפעה, בכוח אמונה, במידה שאתה יכול ממש לספוג דרכם את השפעת הבורא. כך זה עובד.
תלמיד: אני מבין שיש עבודה מול העשירייה באופן כללי, אבל שנוצר מצב מול חבר שפתאום יש חיכוך, מצב שקשה לצאת ממנו, אז מה אני יוצא החוצה עוד פעם?
לא, אתה לא יוצא החוצה, אתה מקבל את כל המצבים האלו שאין עוד מלבדו, שזה הבורא עושה לך.
תלמיד: ואם אני לא יכול להתמודד אז מה אני עושה, כאילו מה אני, אני פשוט עוזב את זה ועובר להתמודד עם חבר אחר?
אתה לא עוזב, אתה משתדל לתקן כי זה מגיע מהבורא. אתה לא עוזב, אם אתה עוזב זה נקרא שמה שהבורא נותן לך אתה לא מסוגל, ואתה לא רוצה לקבל.
אחרת אתה לא מגיע לעיבור. אנחנו צריכים להבין שבכל הבעיות שיש לנו בעשירייה, אנחנו צריכים להתגבר עליהן ולהתאחד למעלה מהן כי זה מביא אותנו לעיבור. וכל דרגות העיבור הן בזה שאנחנו מבטלים ומבטלים כל אחד את עצמו כלפי העשירייה, וכך אנחנו גדלים עד שנולדים. ואחר כך יהיו בעיות עוד יותר גדולות, אתם לא רוצים שם להרוג עדיין זה את זה בתוך העשירייה, אז יהיו גם כאלו מצבים.
שאלה: איך מצד אחד, יכול המטה לעזור לנו להתקדם ומצד שני, כשאתה זורק אותו על הרצפה הוא הופך לנחש?
אם אתה זורק את המטה, שאתה לא רוצה לקבל את השכל שלך שהוא בא אך ורק כדי לדרוך עליו, לעבוד עם המטה, שהוא למטה בחשיבות, אז השכל הזה הופך להיות לנחש. שיחשוב על הסיטואציה הזאת מה קורה.
שאלה: מה בכל זאת יש בין אמונה לסטרא אחרא?
אמונה זה כוח הבינה, סטרא אחרא זה כוח המלכות.
שאלה: במאמר כתוב שאין שלב ביניים, אבל אמרת שהירח הוא שלב ביניים בין הכדור הארץ, רצון לקבל, והשמש, רצון להשפיע, האם אתה יכול לפרט עוד?
לא, אני מצטער, אלה סיפורים ארוכים ומאוד מאוד עדינים ומיוחדים, זה לא לעכשיו. אנחנו נכנס קצת יותר לאמונה למעלה מהדעת, אז אנחנו נבין מה זה כוח הבינה, כוח הירח, ואיך זה בכלל מסודר בין כדור הארץ והשמש, מה זה "מולד הלבנה", יש בזה הרבה דברים. זה הכל העתקה מרוחניות, כשאנחנו נכנס קצת יותר לרוחניות, אז אנחנו גם נוכל להבין ולהסביר לעצמנו. ואם לא, אז נדבר יחד על מה קורה עם כל הדברים האלה.
עכשיו מתחילים לדבר על איך הירח מסתובב סביב כדור הארץ ולמה בצורה כזאת מיוחדת, ומה יש בכלל עליו, הוא מאוד מאוד מלא שאלות. בירח יש הרבה יותר שאלות ממה שבכל גוף אחר שביקום. אתה לא תמצא בכוכבים ובמאדים ובוונוס ובלא חשוב איפה, אתה לא תמצא כאלו שאלות שיהיו לך על הירח. יש שם שאלות שאנחנו אפילו עוד לא מכירים וודאי שישנם וקורה וכן הלאה, אנחנו נפגש שם עם הרבה מאוד תופעות מאוד מאוד מעניינות וזרות, מוזרות, והכול ידחוף אותנו יותר ויותר להבין את הקשר שלנו לכל היקום, דווקא דרך הירח.
אנחנו רואים שכמה שאנחנו רוצים כאילו להגיע לשם ולהתבסס שם זה לא הולך. פתאום רוצים לעוף למאדים, לעוד כל מיני מקומות, זה סתם משחק, זה לא רציני. אבל הירח הוא ממש הבעיה הראשונה שלנו בלהבין את היקום והוא הביא לנו הרבה שאלות על המערכת הרוחנית, על הקיום הרוחני.
שאלה: האם מותר לשבח חבר בעשירייה, כשהניסיון איתו מראה שבדרך כלל הוא נופל לכבוד עצמי? זה מרגיע אותו, נותן לו ביטחון, ואז הוא שוב מתרחק.
אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להחזיק את האדם. אחד זה להחזיק את האדם בעשירייה, שלא יברח. שתיים, לחבר אותו כמה שאפשר יותר לחברים, אולי לא לכל העשירייה אבל לכמה חברים. ושלוש, כמה שאפשר יותר להכניס אותו לעבודה בתוך העשירייה. וכך לאט לאט על ידי פעולות כאלה הוא יתקשר אלינו.
שאלה: איך אפשר להשתמש בכבוד בצורה מועילה כלפיי החברים?
לתת להם כבוד על זה שהם עושים משהו לחברה, לעשירייה. זה באמת מגיע, אל תחשוב שאתה מקלקל אותם בזה, תן להם כבוד על מה שהם עושים.
שאלה: אם ישנו רצון לכבוד באיזה רצון מטרתי אפשר להחליף אותו?
זו עבודה מאוד ממושכת להעביר את הכבוד העצמי לכבוד הבורא, אבל לאט לאט זה אפשרי. הקרש קפיצה שאני מכובד מפני שאני מקושר לבורא, ולכן אני אקבל כבוד אם אני אהיה קרוב לבורא, זה יהיה כטריגר, כי הוא מאיץ אותי להתקרב לבורא כדי לקבל כבוד, אבל אחר כך כשאני מתקרב אז האור העליון כבר משפיע עלי ואני במקום לרצות לקבל כבוד כבר ארצה לקבל את התוכן.
שאלה: האם יש מצב שהעשירייה נופלת לכבוד כלפיי עשיריות אחרות?
יכול להיות, אני לא יודע, תבררו את כל הדברים האלה סוף סוף בעצמכם.
שאלה: לפי הטקסט בסוף המאמר מה זה אומר שאדם על ידי הכבוד נעשה למציאות בפניי עצמה?
כי הוא מתחיל לחשב את עצמו, להחשיב את עצמו, לראות את עצמו יותר גדול, יותר חשוב, זה מה שקורה לו.
שאלה: כתוב "לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל". השאלה האם תוכל להסביר את ה"מאוד" השני?
אני צריך לשמור על עצמי לא לקבל שום חשיבות אליי, אומנם שאומרים לי ומדברים עליי ואסור לי לדחות את זה כי זה זלזול במי שפונה אליי בצורה כזאת, אבל אני צריך לבנות בי מגן, מסך, שבאמת לא מגיע אליי בפנים מה שאומרים לי, את זה אני צריך לעשות. להשתדל. זאת אומרת, לא חשוב לי מי אני, מה אני, חשוב לי להראות יפה וטוב כלפיכם, גם נשים וגם גברים, ואני רוצה לשבור את כל המחיצות שאתם תתייחסו כך אליי בנעימות, בצורה נעימה, כי "דברי חכמים בנחת נשמעים", אז אתם תוכלו יותר לספוג, יותר לשמוע מה שאני רוצה להעביר. אז אני צריך לעשות כל מיני כאלו אמצעים, תנאים, שתקבלו אותי, וכך אנחנו צריכים להיות אחד לשני. אבל זה הכול צריך להיות מטרתי.
שאלה: כתוב ""ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא". מה זה אומר פרח ואיך לזהות את הפריחות בתוך זה?
"פרח" זאת אומרת, נותן תוצאות טובות. שהולכים באמונה למעלה מהדעת, לכן "מטה", זה מטה בחשיבות, אז זוכים לפירות, זה שפורח המטה ונותן פירות כבר רוחניות.
שאלה: מה זה הפירות האלה בתוך העשירייה, הפריחות הזאת?
כי אנחנו מתחילים לגלות את הבורא בתוך קשר ההשפעה ההדדית בינינו. תוצאה מהתקשרות נכונה בין החברים שאנחנו מגלים בתוך ההתקשרות הנכונה הזאת את הבורא, כתוצאה. אנחנו בקשר בינינו בונים כאלה קשרים שהם נקראים עץ הדעת, ופרי עץ הדעת זה הבורא שגדל בינינו ביחס הנכון.
שאלה: כתוב "ויען משה ויאמר והם לא יאמינו לי", מה מלמדים אותנו הספקות של משה מול הפקודה של בורא?
כי משה מדבר על כל הרצון לקבל. משה זה רק נקודה עליונה. אבל חשוב לנו שלא רק נקודה עליונה אלא שכל הרצון לקבל שלנו הוא יתרשם נכון ולכן משה שמשימתו למשוך את כול הרצון לקבל לדרגת הבינה, משה בעצמו הוא נקודת המלכות שקשורה בבינה, אחרת אי אפשר לעשות תיקונים על המלכות. לכן זה שישנה כזאת נקודה שקושרת כבר מלכות ובינה, רצון לקבל עם כוונה על מנת להשפיע, זה "משה", לכן הוא הולך עם המטה לפני העם לפני המלכות, להעביר את הכול המלכות לדרגת הבינה, אז יוצא שזה התפקיד שלנו. ולכן הוא אומר לבורא הם לא יאמינו לי, הם לא יאמינו לי, כי אני קשור לבינה מלכתחילה, אבל איך הם יכולים? ואז הבורא אומר אתה תיקח את המטה ותראה, אם אתה זורק אותו הוא הופך לנחש, אם אתה לוקח אותו ביד ומנהל אותו, הרצון לקבל, הוא הופך להיות למטה. שאם אתה הולך מטה בחשיבות, שצריך להיות כוח השפעה יותר מכוח הקבלה, זה "אמונה למעלה מהדעת", אז אתה מתקדם נכון ויוצא מעולם הגשמי לעולם הרוחני.
שאלה: כתוב "כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה", מה זה אומר לגבי העבודה שלנו בכל יום?
"מים" אלו תכונות בינה, ואנחנו צריכים להיכנס למים האלה, לתכונות בינה, "להיכנס למקווה". מקווה זה כל המים מהשמיים. אז שנכנסים למקווה, לא בעולם שלנו שאנחנו כך עושים, אלא שרוצים להיכנס תחת השפעת האור העליון שישפיע עלינו, אנחנו מקבלים כוח השפעה ויכולים כבר לעבוד עם המלכות שלו.
שאלה: מה זה אומר בעבודה שלנו "לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה"?
שאנחנו רוצים שיבוא מלמעלה אור בינה, תכונת ההשפעה, תשפיע עלינו ובתכונה הזאת אנחנו נוכל לתקן את עצמנו, לרחוץ את עצמנו, להוריד את כל הקליפות, את הכוונות בעל מנת לקבל וללכת עם מה שרכשנו מבינה, רצון להשפיע.
אנחנו בעצמנו אפס, מקבלים קצת מהרצון לקבל, הולכים לרצון להשפיע, מקבלים תיקון על מנת להשפיע. הרצון לקבל נשאר והכוונה על מנת להשפיע עליו נשארת. כך אנחנו מעבירים, בכאלה גיחות, מהרצון לקבל לעל מנת להשפיע.
שאלה: את מה מתקנים קודם, את התפיסה או, את הכוונה?
בלי כוונה נכונה לא יכולה להיות תפיסה. לכן ודאי שהעיקר בשבילנו היא הכוונה. הכול הולך אחרי הכוונה או על מנת לקבל הכוונה או, על מנת להשפיע, אחד מהשניים. לכן אנחנו תמיד צריכים לבדוק, למדוד ולדאוג לכוונה נכונה.
שאלה: איך אדם בודק אם הוא עובד בקדושה או חס ושלום ההפך?
רק על ידי כך שהוא נכלל בקבוצה ומשתדל שישפיע עליו אור עליון.
שאלה: מה לעשות עם התנגדות פנימית חזקה כשאני מנסה לבטל את עצמי ולהתמזג עם החברים?
זה דבר מצוין, שאדם רוצה לבטל את עצמו כלפי החברים ומרגיש כמה זה קשה לו. לא נותנים לו את זה לעשות. זה לא שהוא לא רוצה. הבורא נמצא בתוכו ולא נותן לו אפשרות לעשות את הדבר הזה, לא נותן אפשרות להתבטל כלפי החברים.
אם האדם נזכר בזה שגם הכוח הטוב וגם הכוח הרע מגיעים מהבורא והוא רק צריך לסדר את היחסים שלו גם כלפי הכוח הטוב וגם כלפי הכוח הרע ולא להתייחס אליהם, כי שניהם מגיעים מהבורא והוא צריך להיות כלול משני כוחות האלה כדי לבנות את האדם הדומה לבורא ולא יכול להיות מינוס בלי פלוס או פלוס בלי מינוס, כי זה חייב להיות יחד, אז בצורה כזאת הוא מגיע לתיקון.
כי אנחנו לא בורא שכולו רק להשפיע, ואנחנו לא רוצים להיות ולא יכולים להיות רק הכוח המקבל, אלא אנחנו צריכים לבנות את עצמנו מהתמזגות הנכונה בין קבלה והשפעה ורק בצורה כזאת אנחנו צריכים להגיע לתיקון.
שאלה: המאבק הפנימי מתחיל להעסיק את כל המחשבות שלי, האם זה צריך להיות כך?
על ידי זה את בונה את עצמך בצורה נכונה כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא. את צריכה להבין שכל מה שאת מקבלת בתוכך ומסביבך הכול מגיע מהבורא ואת רק צריכה לסדר את היחס שלך לכך, ש"אין עוד מלבדו טוב ומיטיב" ואיך את מקבלת את הדברים האלה כי, "אין עוד מלבדו טוב ומיטיב". אם כך את תתייחסי בחזרה לכל המציאות סימן שאת המצב הזה שקבלת מהבורא קלטת אותו, ספגת אותו בצורה נכונה, וכתוצאה מזה בנית את עצמך בצורה נכונה.
תלמידה: האם המאבק הפנימי כל הזמן צריך להעסיק אותי? האם צריך להיות כך?
בעצם כן. אין לנו עבודה פרקטית יותר מאשר לצרף את עצמנו נכון עם החברים. עד שבצורה הזאת שאנחנו עוסקים עם החברים נתחיל להרגיש שאנחנו מגיעים להרגשת הבורא. מאיפה זה מגיע? תסתכלו על הילדים איך הם משחקים. בשנה, שנתיים הראשונות בחייהם הם לא יכולים לשחק עם ילדים אחרים, רק אחר כך הם תחילים לשחק עם ילדים אחרים. לאט לאט הם נכנסים לזה ורוצים.
כך אנחנו צריכים להתחיל להתעסק כבר בקשר בינינו ומתוך זה אנחנו גם נרגיש איך אנחנו יכולים מתוך ההתקשרות בינינו להבין איך להתקשר לבורא. אחרת עם מה אתה מגיע לבורא? אין לך כלים, אין לך הרגשות, אין לך הבחנות.
רק מתוך זה שאתה יודע איך להרכיב יחסים נכונים עם החברים, וזה קורה משך הרבה שנים הלימוד הזה, אז אתה כבר מזה תדע איך אתה יכול להתחיל לגלות את הבורא, לפתוח אותו, להבין מה הכוח הזה שברא אותך ואת החברים, ומייצב י ביניכם כאלו יחסים שאתה יכול מתוך היחסים האלו להבין מי מייצב את היחסים האלה בעשירייה. רק בצורה כזאת.
לכן אין לי ברירה. אני חייב להיכנס לחיבור עם החברים. ישנם כאלו שנמצאים בהרגשה טובה לזה, בעדינות, אבל נגיד אני מאוד אטום. ממש לא מרגיש מה איך מתייחסים אלי, לא מרגיש איך אני מתייחס אליהם. עביות גדולה. מה לעשות?
גם בספיגה וגם ביציאה מעצמי, זה סימן של נשמה גדולה ולכן צריכים להתאמץ יותר. אבל מה זה נקרא מחיבור בינינו לחיבור עם הבורא? "ישראל אורייתא קודש אבריך הוא חד הוא." שרק מתוך הסביבה, מתוך ההתקשרות בינינו אנחנו בונים את הכלי לגילוי הבורא, להכרות הבורא, להרגשה, לחיבור עימו.
זה עכשיו עומד לפנינו בשיא הרצינות. מי שרוצה להגיע לבורא זה לפניו. תתחילו לבנות עשיריות. תשתדלו לפתח יחסים בדעת, באמונה למעלה מהדעת, בהתקשרות, בכל הצורות מה שרק אפשר. להשתדל לממש מאמרים של "שמעתי", ובכלל, את מה שבעל הסולם כותב, במאמר "מתן תורה", מאמר ה"ערבות", מאמרי רב"ש על החברה, כאלה מאמרים.
. ואתם תראו, ככל שאתם לומדים מהיחסים בין החברים בעשירייה, רק מהעקרונות האלה, מהרגש והשכל שמפתחים מתוך העשירייה, עם זה אתם יכולים להגיע לגילוי הבורא. אני לא הבנתי את זה כמה שנים, היה לי קשה מאוד, כי אני אגואיסט גדול והיה לי קשה מאוד להגיע לזה. ושאלתי רב"ש, הוא ענה לי, לא נורא, מה שהבורא נותן נותן, אתה צריך להמשיך וכך תמשיך.
אבל רק תראו שהגישה לבורא היא דרך חברים לא מפני שהוא עושה את התנאי הזה, אלא מפני שאנחנו צריכים לבנות חוש פנימי שלנו להרגשת הבורא כי הוא הכולל. אנחנו יכולים לבנות את החוש הפנימי רק בזה שאנחנו משתדלים להתקשר עם החברים.
אנחנו יכולים, לא יכולים, כמה שיכולים, כמה שלא, דוחים אותנו מזה, מקרבים אותנו לזה כל הכוחות העליונים, לא חשוב אנחנו צריכים לשמור אני, קבוצה, בורא, אין דרך אחרת, כך גם כל העולם.
שאלה: כתוב: לכן על ידי שליטה זו של סיטרא אחרא אין האדם יכול ללכת קדימה מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוהה, למה לאדם אין צורך לזוז קדימה?
הרצון לקבל שלו כל הזמן עוצר אותו ואומר, לא כדאי, תישאר, תמצא במצב הזה משהו נוח וטוב ותישאר בזה כמו חתול. וכך האדם בכל מקום, בכל רגע ורגע שהוא הולך קדימה גם יש לו כאלה מקומות שהוא עוצר וככה דורך במקום.
שאלה: מה ההבדל בין מטה משה לבין למטה אהרון?
מטה משה זה מטה ממקום יותר גבוה, ומטה אהרון זה ממקום יותר נמוך, אלה שתי מדרגות בקשר בין מלכות לבינה.
שאלה: האם זו עבודה אמיתית לנסות להפוך את ההשפעה שאינה שייכת לתפיסת העולם הזה, מבלי לדעת מהי באמת השפעה?
אנחנו צריכים להבין שדומם, צומח וחי שאנחנו מרגישים בחושים שלנו בעולם הזה לא שייכים לתיקון. חוקי הטבע לא צריכים להשתנות, כוחות הטבע לא צריכים להשתנות, אלא רק דרגת האדם ניתנת לשינוי. לכן יש לנו כל מיני אמרות כאלה "אכלתי ישן נושן" "עולם כמנהגו נוהג" על זה שהכול חוץ מהאדם נשאר כמו שנשאר.
ומה שאנחנו צריכים זה רק לשנות את היחס שלנו, להיות לא בדרגת החי, בדרגת הבהמה כמו שאנחנו, וכמו שנולדנו כך אנחנו מתקיימים, אלא שנהיה בדרגת אדם, הדומה לבורא. אם אנחנו נשארים כמו שאנחנו, אנחנו חיות. אם אנחנו משתדלים להידמות לבורא, אנחנו מתקרבים לדרגת האדם, הדומה לבורא, עד שמתחילים להיכנס לעיבור. ואז משם והלאה מתחילים לגדול, זה נקרא שאנחנו מולידים את האדם מתוכנו. ככל שאנו מבטלים את עצמנו, את האגו שלנו בצורה אגואיסטית ועד כמה אנו מוכנים לקבל על עצמנו צורה הדומה לבורא.
זאת אומרת במקום כוחות קבלה להיות בכוחות השפעה יותר ויותר עד שמקבלים צורה דומה לבורא, יחסית קטנה, אבל בכל זאת זה נקרא "אדם" או "נשמה". ואמנם שבפנים, בתוך האדם יש רצונות לקבל, כי אחרת הוא היה בורא, והוא נברא, הוא נמצא ברצון לקבל, אבל הצורה, צורת הקשר בין הרצונות האלו, ביניהם ומחוצה להם, בעצם מורגש בו כדבר אחד, וכל זה דומה לבורא. ואז במידה הזאת האדם כבר נעשה אדם רוחני.
שאלה: מה זה נקרא לטובת העשירייה, כל אחת חושבת אחרת, אז איך לברר את זה?
ודאי שחושבת אחרת, אתם בטח יודעים איך פועלים האברים בגוף שלנו. יש איזה דמיון בין פעולות הלב, המוח, הכבד, הריאות וכן הלאה, הם דומים זה לזה? ודאי שלא. אלא הם יודעים איך להיות באינטראקציה, בהתחברות פנימית נכונה זה עם זה, ומידת ההתחברות הנכונה בין כל האברים הפנימיים בגוף, נותנת לנו את מידת בריאות הגוף.
לכן זה מה שאנחנו צריכים, שכל אחד יישאר כמו שהוא, רק במה הוא יהיה מתוקן? בכמה שהוא יהיה מחובר עם האחרים, וכולנו נתחבר כך שנהיה גוף אחד בריא. ובגוף הבריא הזה אנחנו נרגיש שיש כוח אחד שמתלבש ומנהל אותו, וזה יהיה הבורא, גילוי הבורא בקשר בינינו.
שאלה: בפתיחת השיעור שמעתי שאמרת שהעולם הזה הוא אשליה, וקיים רק בדמיון. האם זה אומר שהאגו שלי לא קיים? כי הוא, האגו לא יכול ולא רוצה להסכים עם זה בשום אופן. מה לעשות?
אין מה לעשות, כתוב פשוט, תן לו בשיניים, הכה בשיניו, זה הכול. זאת אומרת למרות שהוא לא נותן לך לעשות כלום, תהיה יותר חכם, יותר ערמומי, תשתדל ממש לסובב אותו כך שייתן לך, עד שהוא יהפוך להיות עזר כנגדו, והוא יעזור לך להשיג את הבורא.
שאלה: איך אני יכול לקבוע מי בעשירייה חבר ומי לא?
מלכתחילה אנחנו צריכים לקבל את כולם כחברים. מלכתחילה אנחנו צריכים לקבל את כל האנושות כקבוצת חברים. וזה שבינתיים אנו לא מסוגלים, זה בגלל החולשה שלנו, אבל באמת מה הבעיה? בגמר התיקון כשנתחבר כולנו לגוף אדם הראשון, כל אחד ואחד ידאג לכל הכלי הכללי של אדם הראשון, וכולנו נהיה מחוברים גם במחשבה, גם ברצון, וגם בפעולה. וכל אחד יתפקד לפי כמה שהוא מסוגל, אבל לטובת הגוף השלם.
שאלה: מה מגן נגד קבלת הכבוד?
זו בעיה, אבל אנחנו צריכים לחשוב יותר, לא למחוק את הכבוד, כי את הכול הבורא ברא, ואנחנו רק צריכים לתת לזה ביטוי נכון. אז שיהיה לי כבוד, אבל כבוד מזה שאני מתעסק בהשפעה, שאני עושה את עבודת ה', שאני רוצה לתקן את העולם. זה נקרא "ויגבה לבו בדרכי ה'", "יגבה לבו", בגאווה. "לבו" אלה כל הרצונות שלי, שהם יתגאו בזה שהם עושים עבודה של השפעה, שהם הולכים לתיקון העולם.
שאלה: איך לא להתרשל אפילו דקה אחת?
הכול תלוי ברוח הקבוצה. יש בקבוצה חברים, וכל אחד צריך להרגיש שהקבוצה ברוח הכללית שלה שומרת עליו.
שאלה: האם זה נכון להנות מביטול עצמי?
ודאי שכן. ראיתי את זה על רב"ש, איך הוא היה מבטל את עצמו במצבים מאוד מאוד קשים, אבל לא הרשה לעצמו שום חולשה, אלא אם היה מסוגל, מיד היה מבטל את הכול מעצמו. במיוחד כשהיה יכול לעזור לתלמידים, לחברים, הוא ממש היה קופץ על זה, היו לו עיניים כאלה בוערות, שהוא יכול לעשות משהו לטובת הזולת.
אני מבקש עכשיו, עברנו אתכם היום על מאמר "עניין מטה ונחש". קודם כל אני מבקש מהקריין שיקרא אותו שוב עכשיו. במשך היום אנחנו חוזרים על המאמר הזה ולא נוגעים בשום מאמרים אחרים, אפילו אם לפי התוכניות שלכם הייתם צריכים לעשות עוד משהו. רק לקרוא את המאמר הזה, לקרוא אותו עד מחר. ומחר אנחנו חוזרים אליו, אבל בתנאי שאתם תחזרו עליו עד מחר עוד שלוש, ארבע פעמים חוץ מהקריאה עכשיו, וכך נהיה מוכנים איכשהו לראות את המאמר לפנינו.
קריין: שוב מאמר שמעתי נ"ט, "ענין מטה ונחש".
נט. ענין מטה ונחש
שמעתי י"ג אדר תש"ח
"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').
ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.
וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.
(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.
כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.
מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).
ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.
וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.
וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני [ובששת אלפי השנים] אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.
ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.
לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.
ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.
נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.
וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.
נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.
שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.
אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.
מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.
לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.
ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.
אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.
ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".
אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.
לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל".
סיימנו את השיעור, אני מוכן גם מחר לקבל שאלות ולתת תשובות על המאמר, אם תעברו עליו היום ותשאלו. אבל בתנאי שהשאלות יהיו באמת שאלות רציניות, כי המאמר הזה הוא יסוד. אם אנחנו רוצים לצאת ממצרים, מהאגו, להתעלות מהעולם הזה לעולם העליון, לעולם הרוחני, זה המאמר שמעביר אותנו. לכן גם כתוב עליו בתורה כך, שמשה ואהרון הם אלו שמוציאים את כל התכונות האגואיסטיות של האדם משליטת האגו לעל מנת להשפיע, עליהם מדובר. רק על ידי משה, הכוח שמושך אותנו, אנחנו יכולים לבצע את זה. תשתדלו בזה עד מחר.
(סוף השיעור)