שיעור בוקר 03.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", פתיחה לחכמת הקבלה, עמ' 169,

אותיות ל"ב-ל"ד

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 169, מאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ל"ב.

נמשיך, מי שמבין או לא מבין עד כה יש תמיד אפשרות לשאול ולחזור, אנחנו צריכים לעזור לאנשים להבין את המבנה. בבקשה אות ל"ב.

קריין: אות ל"ב.

אות ל"ב

"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."

אני חושב שכדאי לנו לקרוא שוב. אני מבקש תעקבו אחרי הטקסט ותשאלו שאלות לאחר מכן , זה דבר יסודי.

אות ל"ב

"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית." עד כדי כך הוא גדול. "אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת" ד' "קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה" שאין סוף "רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו," אז כל אותו עודף האור, "הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן," כי האור הוא הקובע, "לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך" על האור העליון "והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה." סיכום, "הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון." בזה שנעשה מסך וכל הפעולות האלה, באור העליון לא נעשה מזה שום שינוי. "וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו." זאת אומרת אין סוף מחכה ובצורה שיטתית מתקן את המלכות עד שהיא תהיה ראויה לקבל את כל אותו אור אין סוף. "ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן," זאת אומרת אחרי התיקונים, בהתאם לתיקונים, "ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה." זאת אומרת, בכל זאת במנות קטנות. אבל מלכות דאין סוף תקבל את כול אור האינסוף, רק במנות קטנות. מה זה במנות קטנות? בהתאם לכוונה על מנת להשפיע מצד המלכות כלפי אותו אור עליון, זאת אומרת, לפי השתוות הצורה.

שאלה: האם בעבודה שלנו אנחנו בכל זאת מקבלים בבחינה ד' או לא?

בחינה ד' הצטמצמה, זה הרצון לקבל שהתגלה כעל מנת לקבל ולכן היא הצטמצמה. אבל אנחנו מרכיבים על זה כוונה על מנת להשפיע, ואז בחינה ד' כמה שהיא תומכת, רוצה להידמות לאור, זה נקרא שהיא עולה ממנה לבחינות הקודמות לה, רוצה להידמות להשפעה.

וכל צורות ההשפעה זה בחינות שורש, א', ב', ג', חוץ מבחינה ד', ולכן בבחינה ד' אנחנו אומרים שלא מקבלים, אלא מקבלים רק בכמה שבחינה ד' דומה לבחינות הקודמות. בחינה ד' נשארת כרצון לקבל על מנת לקבל ועליה חל צמצום.

תלמיד: האם בזה התיקון של בחינה ד'?

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיד שהאור המקיף יורד לדרגה של הכלי של בחינה ד' כדי להיות מסוגל לעטוף את האור הישר מאין סוף?

כן. רק תבינו, המילים כאן מבלבלות אותנו, זה כמו החבר ששאל קודם. בחינה ד' נשארת בחינה ד', אלא היא עושה עבודה על עצמה, היא מחלקת את עצמה לכל מיני דרגות עביות ומתחילה לתקן את עצמה מהקל לכבד, כמה שהיא יכולה לקבל על עצמה כוונה על מנת להשפיע, לעבוד נגד הרצון שלה, ואז היא מקבלת את האורות כמו ג' הבחינות הקודמות. אבל היא לא מקבלת אותם בתוך הרצון לקבל, אלא בתוך הכוונה על מנת להשפיע, שם היא מרגישה שהיא רוצה להתחבר עם הבורא, עם בעל הבית, להשפיע לו, ושם היא מקבלת את התגמול.

המילים כאן מאוד מבלבלות, אתם תצטרכו במשך הזמן יותר ויותר להרגיש על מה מדובר.

שאלה: מה ההבדל בין אור אין סוף לבין אור חוזר?

מלכות זה רצון לקבל והיא הפוכה מהבורא. היא מרגישה עד כמה היא הפוכה ורחוקה, והיא עושה על עצמה צמצום כך, שהיא לא רוצה לעבוד עם הרצון לקבל שלה בצורה ישירה כי זה מביא לה חושך. כמו אתה כלפי איזה אדם שלא רוצה להיות בקשר איתך, [למה?] פשוט מאד כי אתם הפוכים בדעות, בתכונות. ואז מה צריך לעשות? צריך לעשות מסך, על מה? בכלל לא על הקשר עימו, אלא רק על קשר כזה שאתה הולך לקבל ממנו, זה המסך.

מסך עומד ואומר "אני מכאן והלאה לא רוצה לקבל. אני יכול להיות קשור לבעל הבית, לבורא, רק בזה שאני נעשה כמוהו, משפיע. ואז בכוונה על מנת להשפיע ממני, אם אני אעשה את זה כלפי הבורא, בצורה כזאת אני יכול גם לקבל מהבורא ולגלות אותו".

זאת אומרת, צמצום א' עומד ודואג שהנברא יקבל גישה, מגע עם הבורא, רק בתנאי שיש השתוות בין הנברא, בין בחינה ד' לבין הבורא, לאור, כך עובד המסך. לכן הנברא כביכול מסתתר אחרי המסך ודואג לא לעבוד, אלא רק במידת המסך שבו.

שאלה: מי מנהל בתהליך ההתפתחות של המלכות, המלכות או האור העליון?

לא זה ולא זה. ישנן רשימות בתוך הרצון לקבל וישנו אור עליון שמשפיע על הרשימות. ואחרי שכבר כל כלי בחינה ד' יצא, האור העליון שפועל על בחינה ד' בצורה שיטתית מחייב את בחינה ד' להתפתח יותר ויותר, ואז בחינה ד' עושה מעצמה כל מיני פרצופים, צורות קבלת האור. אין כאן משהו חדש, כל החידוש היה בד' בחינות דאור ישר, שהתפתחו שורש, א', ב', ג', ד', ובחינה ד' שזה המלכות הרגישה שהיא הפוכה מהבורא, אז היא עושה צמצום ומחליטה שאם היא מקבלת, היא מקבלת רק על מנת להשפיע.

ומאז אין חידוש, כל הדברים חייבים להתגלגל עד שמלכות מקבלת על מנת להשפיע את כל אור אין סוף. וזה עובר דרך כל בניית העולמות ושבירת העולמות והעולם הזה וכל מה שקורה איתנו. הכול נמצא סך הכול כדי למלא את מלכות דאין סוף, וזה מה שאנחנו עושים וזה מה שאנחנו צריכים לגלות גם בעבודה שלנו.

שאלה: האם האור המקיף גורם לאין סוף לעלות מהמסך של בחידה ד' לאדם קדמון?

לא, אנחנו לא אנחנו לא לומדים דברים כאלה ולכן אני לא רוצה לשמוע שאלות כאלה.

שאלה: מה כל כך מושך את המלכות בתכונת ההשפעה שהיא רצתה להידמות לה?

רצון לקבל הוא רצון ליהנות וההנאה שלו מזה שהוא מתמלא, וברגע שהוא מבין שהוא לא יכול למלא את עצמו, זה מעורר בו כל מיני תופעות שהוא רוצה לסלק אותן כדי להתמלא. למילוי ברצון לקבל יש כל מיני צורות מילוי, כמו שיש דומם, צומח, חי ומדבר, את הדרגות האלה יש במילוי. המילוי הכי גבוה ברצון לקבל הוא בדרגות האגו שלו, ופגיעה באגו זה הדבר הכי גרוע.

ולכן בזה שבחינה ד' מרגישה עד כמה היא הפוכה מהאור, לא יכולה להיות כמו האור, לא יכולה להיות כמו הבורא, שהיא הפוכה והיא הכי שפלה ונבזית, זה נותן לה הרגשה כזאת נוראית שהיא מוכנה לעשות צמצום וממש למחוק את עצמה מהקיום. כי להיות בקיום ולהרגיש שהיא הפוכה מהבורא זה בשבילה יותר גרוע ממוות.

ולכן זה כמו בחיים שלנו, אנחנו יכולים להביא את האדם למצב שהוא ירצה למות מתוך זה שירגיש בושה כזאת לפני כולם, שלא יוכל להמתיק את הבושה, להצדיק את הבושה, שום דבר, ואז מה שהוא ירצה זה רק דבר אחד, להסתלק מהכול. אנחנו רואים את הדברים האלה לפעמים. זה מה שקורה.

תלמיד: האם אפשר לומר שהמלכות הרגישה שרק בזה שהיא תשתנה היא תוכל לקבל תענוג עוד יותר גדול בסופו של דבר?

לא, כאן לא מדובר על לקבל יותר, כאן מדובר לפני הצמצום, איך להתפטר מהבושה. אתה לא בדיוק קורא בטקסט מה שקורה. אין שם תענוג ושהיא רוצה עוד יותר תענוג, יש שם הרגשה שלילית, שמוחקים אותי, כי הבושה מוחקת את האדם כאילו הוא לא נמצא, כאילו הוא יותר גרוע מכולם. האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו לא מסוגל לסבול את זה, בושה זו הרגשה רוחנית.

שאלה: בפסקה השנייה כתוב, "יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף". כתוב רק על ה"ראש" וה"סוף" בקטע הזה, אבל לא כתוב שום דבר על ה"תוך". מה קורה עם ה"תוך" בקטע הזה?

"תוך" זה נקרא חלק מהרצון לקבל שמקבל בתוך תוכו וברו, את האור כמה שיכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע כדי לכוון את התענוג מהקבלה למקור התענוג, לבורא. רצונות כאלו הם נקראים "תוך הפרצוף".

תלמיד: יש התאמה בין ראש והסוף, ונראה שהתוך כבר מתוקן ואז הוא נעלם חזרה לתוך האין סוף?

אני לא יכול להיכנס איתך עכשיו לבירור כי את הדברים האלה אנחנו נלמד עוד בפרוטרוט ושם אנחנו נברר את זה. לפי מה שאתה אומר, אני לא יכול להסביר את זה עכשיו.

תבינו שכל מה שאתם שואלים על הפרצוף, עבודת הפרצוף, הכול לפנינו בשיעורים הקרובים.

שאלה: יש התרשמות כזו שכתוצאה מהצמצום והתהליכים שבאים אחריו, יש מבנה חדש שנוצר, ונאמר כך שזה חוזר חזרה לאחוריו. האם זו פעולה שנקבעת על ידי הכלי?

אלה דברים מאוד מאוד פשוטים בעיקרון. כמו האורח עם בעל הבית. מה לא ברור? האורח מקבל עכשיו יחס מבעל הבית והוא מרגיש שבעל הבית מתייחס אליו מכל הלב ורוצה למלא אותו בהכול, והאורח מרגיש שהוא לא מסוגל כי הוא בנוי כך שאם הוא מקבל, אז הוא מרגיש בושה, הוא מרגיש שהוא מקבל. בושה זו הרגשת המקבל ומקבל זה הפוך מהבורא, ולכן הרגשת ההפכיות מהבורא היא מביאה בושה.

מתי שאנחנו ילדים קטנים אנחנו לא מתביישים, אנחנו דורשים, "אימא, אבא, תביאו לי". מתי שאנחנו יותר גדלים, היינו הרצון לקבל שלנו נעשה יותר מפותח, אנחנו כבר לא יכולים כך להתייחס לאבא ולאימא, במיוחד אם גם לנו יש משפחה, זאת אומרת שאני נבדל מהם. ואז כשאני שמגיע אליהם אני כבר מתייחס אליהם לא כמו שאני דורש מהם, אלא מקבל, אומר תודה וכן הלאה.

למה? זו הרגשת הרצון לקבל שהוא שייך לעליון, להנותן או לא שייך. ילד שייך לעליון, לנותן, ולכן הוא דורש. ברגע שמתנתק, לא יכול לדרוש. כך אנחנו. תבדקו את כל הדברים האלו בקשר לאורח ובעל הבית, זה נכון עד גמר התיקון.

שאלה: בעבודה שלנו אנחנו צריכים להגיע לבושה הזאת?

כן, ודאי שאנחנו נרגיש את זה. אבל לא עכשיו. הבושה מחכה לנו בדרגות גבוהות של הסולם.

שאלה: מה זה המצב הזה של "אין העדר ברוחניות"?

אין העדר ברוחניות זה שכל מה שאנחנו עברנו נשאר ומצטרף לכלי שאנחנו בונים.

1. אות ל"ג

"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.) הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ."

שאלה: האם ההכאה של האור במסך היא זו שיוצרת בנברא בירורים כלפי תכונת ההשפעה כמה ואיך?

כן. יפה מאוד אמרת. מתוך הכאת האור העליון במסך הנברא מקבל מזה נתונים לבירורים מי הוא, והאור העליון, ואיזו הכאה, ואיך אפשר ביניהם להגיע להשתוות. כן, מתוך ההכאה. אמנם הכאה זה מצב לא נעים אבל מזה יוצאים הרבה בירורים.

שאלה: האם אני יכול ליהנות מזה שאני מצמצם את התענוג שאני מקבל לעצמי? האם אני יכול ליהנות רק על ידי צמצום?

אתה יכול ליהנות על ידי הצמצום גם מפני שפעולת הצמצום מקרבת אותך לבעל הבית. כשאתה נמצא ליד השולחן ואתה אומר לבעל הבית, "את זה אני לא רוצה", אתה בזה מעלה את עצמך כלפי בעל הבית, כי אתה רוצה אבל אתה אומר לו, "אני לא מקבל את זה", ואז אתה מעלה את עצמך כלפי בעל הבית ומזה אתה מקבל תענוג.

אבל זו לא פעולה רוחנית, כי מה שעשית עכשיו שצמצמת את עצמך ואתה לא רוצה לקבל מבעל הבית, זה כדי להגן על עצמך ולא לקבל בושה, לא להרגיש בושה, אז בזה לא עשית פעולה רוחנית אלא אותה פעולה אגואיסטית אתה ממשיך. אלא עכשיו אם אתה רוצה לעשות פעולה לטובת בעל הבית אז אתה צריך לעשות גם צמצום, שאתה לא רוצה לקבל בצורה אחרת, בכוונה אחרת, וגם פעולת נתינה. במה היא מצטיירת? בזה שאתה אומר אני מקבל את זה ואני מאוד רוצה את זה ואני מאוד שמח שאתה נותן ואני מקבל ויש לי כאן באמת תענוג גדול ממך.

אתה מתכוון בזה לגרום תענוג לבעל הבית ורק על ידי זה שאתה מקבל את התענוגים האלו אז אתה באמת גורם לו תענוג. זאת אומרת נמצאת כאן עבודה מאוד מאוד מורכבת בך ובבעל הבית, ביחסים ביניכם, ובכמה שאתה הכנת את עצמך בלקבל רק לטובת בעל הבית.

אבל מה אתה נותן לבעל הבית? תענוג מזה שאתה מקבל, ואז זה לא נקרא שאתה מקבל אלא נקרא שאתה משפיע. אז חייבת להיות כאן אהבת בעל הבית אליך, רצון שלך להשתוות עם בעל הבית, יכולת לעשות צמצום וכוונה להשפיע לבעל הבית למעלה מהצמצום, בקיצור יש כאן הרבה הכנות. נברר אחת אחת, לאט לאט.

שאלה: אור פנימי זה האור שהנברא מסוגל לעבוד איתו בעל מנת להשפיע? אני מבין שכל שאר האור הופך להיות חזרה אור מקיף?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין זיווג דהכאה וביטוש?

זיווג דהכאה זה שהאור מכה במסך, שהתחתון לא רוצה לקבל את האור העליון כי רוצה להישאר בהשתוות הצורה, וכאן נעשה זיווג דהכאה. ביטוש זה שאור מגיע למסך ומבטש במסך אבל המסך לא נכנס עימו בחילופי דברים אלא רק מבטש. זאת אומרת, יש פה עניין, או שאני ממשיך לעבוד עם בעל הבית ב"אני לו והוא לי" או שאני רק לא מקבל.

שאלה: אם בחינה ד' עשתה זיווג, זאת אומרת גלגלתא עשתה זיווג על כל בחינה ד', אז מה עוד נשאר לדחות כאור מקיף, כביכול זו הבחינה העבה ביותר?

אבל יש בה עוד דרגות יותר נמוכות, שהן לא השתתפו בהחלטה שבגלגלתא ולכן הן חייבות גם להתגלות ולקבוע את היחסים שלהן לאור העליון.

תלמיד: למה, איפה הן היו?

הן נסתרות בתוך פעולת גלגלתא. גלגלתא עשתה פעולה רק על האור שמתגלה כלפיה, האור הכללי, אבל אחר כך מתגלים בגלגלתא רצונות פרטיים שלה קטנים יותר, ובהתאם לזה מתגלה אור יותר קטן לעומת האורות הקודמים.

תלמיד: באיזה שלב בתהליך הסתתרו שם עוד חלקים שעכשיו גלגלתא לא משתמשת בהם?

הם לא יכולים להתגלות בגלל האור הגדול. פשוט מאד, ישנו האור הגדול וכנגדו הרצון הגדול והם ביניהם נמצאים בזיווג דהכאה ובהחלטה, ואחר כך מתחילים להתגלות אורות יותר קטנים. כמו שרב"ש כותב, בעל הבית כאילו אומר לאורח, "אתה לא רוצה את זה, לפחות את זה תיקח, לפחות את זה תיקח". ככה זה.

תלמיד: זו עוד שאלה, אמרת שהתיקונים נעשים מהקל לכבד, אז למה זה מתחיל מזיווג על בחינה ד'?

לא, זה זיווגים מצידנו מקל לכבד, אבל מלמעלה הם באים בעוצמה שהאור העליון מחליט כלפי המסך, כלפי העביות היותר גדולה. מלמעלה למטה זה בא מגדול לקטן, וממטה למעלה, לפי הצורה הרוחנית הנכונה, זה בא מקטן לגדול.

תלמיד: אם זו בחינה ד', למה בכל זאת זה לא נעשה על כל חלקי הרצון?

הם לא מתגלים, אתה לא מבין את זה? הרצונות האלו עדיין לא מגולים. בעל הבית עושה עם האורח תרגיל פשוט, הוא נותן לאורח כל מה שהאורח יכול לקבל. ואם האורח לא מסכים, אז בעל הבית כבר אומר, "לפחות את זה תיקח", "לפחות את זה", "לפחות את זה". ואם האורח לגמרי מסרב אז אין מה לעשות.

זה נקרא הזדככות הפרצופים, שאנחנו רואים בזה שהאורח לא מקבל כלום. או שאם הוא מקבל אז הוא מקבל כמה שיכול, לפי בחינה ד', ג', ב', א', שורש. הרצונות האלה מתגלים בצורה הדרגתית, והם לא יכולים להתגלות ללא שהבחינה הקודמת כל פעם מיצתה את עצמה. רק אחרי שבחינה ד' עשתה את המקסימום שהיא מסוגלת, אז מגיעה בחינה ג'.

ואז אתה יכול להגיד, מה יש לבחינה ג' לעשות אם בחינה ד' עשתה כל מה שהיא רצתה, איפה יש מקום לבחינה ג', ב', א', שורש? יש מקומות, יש בכל זאת פעולות שהם יכולים לבצע עביות ג', ב', א', שורש, מפני שבחינה ד' לא כיסתה אותם. היא קיבלה נגיד כמו שאתה לוקח את המנה הכי יקרה במסעדה. אבל איפה כל יתר המנות, עד שתקבל בסוף איזה לפתן, משהו, עוגה קטנה? זה לא שייך אחד לשני.

וחוץ מזה יש ערך הפוך אורות וכלים, לא יכולים להתגלות בכלים הגדולים כל הדקויות שבכלים הקטנים.

שאלה: איך האור הפנימי שקיים בצורה גדולה או קטנה יותר בתוך הפרצוף יכול להשפיע על עבודת המסך, והאם זה בכלל משפיע על עבודת המסך?

המסך קובע איזה אורות ישנם בפרצוף. אחרי צמצום א' רק המסך קובע האם זה יהיה יותר או פחות, מתי וכן הלאה. המסך הוא הכול. כוח התגברות, כוח התנגדות, כוח התקשרות בין תחתון לעליון זה המסך.

שאלה: האם יהיה נכון לומר שדווקא כשאנחנו נפטרים מהרצון לקבל לעצמנו, דווקא אז אנחנו באמת מוכשרים באמת לקבל את כל הטוב?

אנחנו לא יכולים להתפטר מהרצון לקבל שלנו, כל מה שניתן מלמעלה כאן חי וקיים, אנחנו רק יכולים לקבוע את מידת השימוש, זו או אחרת או בכלל, ברצון לקבל. אבל רצון לקבל זה כל הטבע שלנו, זה כל ה"אנחנו" ולכן לא קורה עימו כלום. כשאנחנו אומרים שנעלם, נשבר, כל הדברים האלה הם רק כלפי התפיסה שלנו ,אבל לא שבאמת קורה משהו. לא קורה שום דבר ברוחניות, אלא רק אנחנו שמסתכלים על כל הבריאה בכל מיני אופנים, בכל מיני צורות, כך אנחנו מדברים עליה.

שאלה: נאמר קודם שהבורא, האור העליון, לגדלותו אין קץ ותכלית¹. אני מבין שאין קץ הוא אינסופי, אבל מה זה אומר שאין לו תכלית?

אין לו תכלית, זאת אומרת שזה למעלה מהתכלית שלנו, שאנחנו לא יכולים להשיג. הכול מדובר אך ורק כלפי הנברא. כלפי הנברא יש ודאי תכלית לאור העליון, לבורא, שהוא רוצה להביא את הנברא לדרגת השתוות הצורה השלמה שזה נקרא גמר התיקון כלפי הכלים של הנברא, אבל לא שבזה יש סוף לדרך. אחרי זה יש עוד התפתחויות למיניהן שהמקובלים רומזים לנו בזה קצת. אז קודם כל נגיע לגמר התיקון, זה מספיק לנו.

תלמיד: אז יש לאור העליון תכלית.

לא, אנחנו מדברים תמיד כלפי המקבלים. אני לא מדבר על האור העליון, אלא אני מדבר על איך שאנחנו תופסים את הכול, את האור העליון, את הבריאה, הנברא, הבורא, לא חשוב מה, הכול זה רק איך זה נכנס לכלים שלנו, לפי זה מדברים. "ממעשיך הכרנוך".

תלמיד: כלומר לאור העליון בעצמו אין תכלית ביחס לעצמו?

אני לא יכול להגיד את זה.

תלמיד: מה הכוונה שהאור הפנימי והאור המקיף נקראים "אורות הפוכים"? במה ההפכיות שלהם?

בזה שאור פנימי ואור מקיף הם כאלו, שהאור הפנימי בא כדי לקבל על מנת להשפיע ובזה לעשות תענוג לבורא, והאור המקיף זה אותו תענוג שמגיע מהבורא, אבל הנברא לא מסוגל לקבל אותו בעל מנת להשפיע, ולכן הוא נשאר מחוצה לפרצוף ולכן הם הפוכים. ולכן יש ביניהם התנגדות, התנגשות, ביטוש. והם עד כדי כך פועלים בצורה הפוכה על המסך, שהם מבטלים את המסך ובסופו של דבר הפרצוף מזדכך. אנחנו נלמד את זה עוד מעט.

שאלה: במשפט האחרון בסעיף 33, ל"ג, כתוב ש"שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ". מה הוא היה לפני זה?

לפני זה הוא היה אור עליון.

תלמיד: מה ההבדל?

כי האור העליון מגיע מהבורא לכלי, וחלק מהאור העליון הזה שהכלי יכול לקבל הופך להיות לאור פנימי וחלק שלא יכול לקבל מהאור העליון, הכלי דוחה אותו והוא קיים סביב הכלי כאור מקיף.

שאלה: לנסות להיות שמח במצב שבו אני מרגיש כאב, זה גם סוג של צמצום?

אתה לא שמח מפני שאתה לא יכול להעריך את המצב שבו אתה נמצא. הבורא נתן לך הזדמנות להבין את הבריאה, לגלות אותה, לפעול בה ואתה לא מרוצה מזה, אתה רוצה מיד לקבל את הכול ולשלוט בכול, כמו שהאגו שלך דורש. אז בגישה האגואיסטית אתה לא יכול להתקרב ולכן אתה נמצא בניגוד לבורא. אתה לא רוצה לקבל אותו ולא מסכים, זה טבעי. לפי הטבע של האגו שלנו זה ככה.

מה לעשות? להפעיל את הראש להכניע את עצמי ולהבין שאין לי ברירה אני חייב לקבל אותם הערכים שיש ברוחניות ולפי זה אם אני אתקדם, אז אני אבין וארגיש כמו הבורא בעצמו, ואהיה מעל הבריאה למרות שאני נברא. את זה מאפשרת לי חכמת הקבלה.

אות ל"ד

"ונתבאר שהאו"פ והאו"מ שניהם קשורים במסך, אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע"י האו"ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או"מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו"מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, כנ"ל באות ל"ב, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי. משא"כ בע"ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו"ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו"פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או"מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו"פ ואו"מ בע"ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע"ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע"ס דאו"ח שמפה ולמטה, ע"כ נעשה שם הכאה בין האו"פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ"ל.

שאלה: אני מין את העיקרון שהאור מגיע למסך שלקבל עם הכוונה הנכונה הופך להיות אור פנימי וכל השאר זה אור מקיף, אבל מה שאני לא מבין, זה מתי אור הופך להיות אור פנימי ומתי אור הופך להיות אור חוזר?

אני מבין שיש בזה בלבול. האור שבא לפרצוף הוא האור העליון, הוא מגיע ומתלבש בראש, נמצא בראש הפרצוף, ועדין הפרצוף לא מקבל אותו אלא רק מרגיש אותו ואז הוא עושה על האור הזה "מסך", "צמצום", והחלטה כמה שהוא יכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע ואחרי ההחלטה הוא מקבל אותו בכלים שלו בעל מנת להשפיע.

האור שנמצא בראש הוא עדיין "אור אינסוף", ועדיין לא מוגבל. האור שנתקע במסך שב"פה דראש" הוא נמצא עם המסך ב"זיווג דהכאה". המסך מחליט כמה הוא מקבל בתוך הפרצוף למטה ממנו, זאת אומרת, למטה מ"ראש". "אור" שנכנס מ"ראש" ל"תוך" הוא נקרא "אור פנימי" כי הוא מאיר בתוך הפרצוף. מה שהמסך לא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע בתוך האור הפנימי, אותו עודף האור העליון יוצא מחוצה לפרצוף ונעשה שם אור מקיף.

יוצא לנו ש"אור הישר" שמגיע לפרצוף הופך להיות ל"אור פנימי" ול"אור מקיף" ומתחלק לפנים ומקיף. מי מחלק אותם? המסך שבפה דראש. ולכן האור הפנימי והאור המקיף הם הפוכים זה מזה, המסך חילק אותם לשניים. וכך "האור העליון" בתור "האור הפנימי" מתלבש בפרצוף מ"פה" עד ה"טבור" של הפרצוף.

למטה מטבור של הפרצוף נמצאים כלים ריקים שהם היו צריכים לקבל אור, אבל המסך שבפה דראש לא היה יכול לקבל על מנת להשפיע, אלא גירש את האור הזה והשאיר אותו מבחוץ כאור מקיף. ולכן כנגד אור מקיף יש לנו כלים שבסוף הפרצוף, שהם נשארים "כלים ריקים" וכנגדם נשאר אור מקיף.

יש לנו "ראש", "תוך", "סוף", (ראו שרטוט) "האור העליון" נכנס לפרצוף, מגיע עד ה"פה דראש". יש ב"ראש" עשר ספירות, ואז המלכות שנמצאת בין "ראש" ו"תוך" מגרשת את האור בחזרה ואומרת, "אני לא מקבלת כלום כי אני רוצה רק על מנת להשפיע". ואז כשהיא עושה אחרי זה חשבון, קודם האור נכנס, אחר כך היא דוחה את האור ואחר כך היא מחליטה שהיא מקבלת אותו בעל מנת להשפיע. ואז חלק מהאור נכנס פנימה וזה נקרא "אור פנימי". ובהתאם לזה חלק מהאור יוצא החוצה והוא עומד סביב הפרצוף, זה נקרא "אור מקיף". זה מה שקורה לנו באור מקיף.

המקום שבו נעשה זיווג דהכאה נקרא "פה" והמקום שבו נגמרה קבלת האור נקרא "טבור", האור האמצעי נקרא "אור פנימי", האור שיצא נקרא "אור מקיף", והאור שנכנס ל"ראש" הוא "אור ישר", האור שיוצא מ"ראש" נקרא "אור חוזר".

אתם יכולים להיכנס לארכיון, יש שם המון ציורים והסברים ודוגמאות.

שרטוט

שאלה: אבל האור החוזר נשאר בתוך הפרצוף?

יש כמה סוגי אור חוזר. אור חוזר שיוצא מהפרצוף הוא נמצא סביב הפרצוף בתוך אור מקיף. יש גם "אור חוזר המלביש" שהוא נמצא בראש. יש אור חוזר המלביש שהוא מלביש את האור ישר ונעשה אור פנימי, ואור שנכנס לתוך הפרצוף הוא כבר לא סתם אותו אור ישר, הוא מלובש כבר ביחס של הנברא לבורא. יש כאן הרבה הבחנות.

שאלה: האם תוכל להסביר בבקשה את החשיבות שהמקובלים נותנים ל"מעשר"?

זה לא בדיוק לפי השיעור שלנו, למרות שאנחנו כבר סיימנו את השיעור. אני מצטער על אלו שרוצים עוד לשאול, אנחנו בטוח שנענה על כל השאלות.

כלפי ה"מעשר", זה דבר מאוד גדול, אנחנו צריכים ללמוד את זה בפני עצמו. העניין הוא כך, בכל מה שאדם משתמש בחיים שלו, הוא צריך להשתמש רק כדי לעשות נחת רוח לבורא. ואיך זה מתבטא? יש לו משפחה, ילדים, יש לו הרבה בעיות ועסקים.

אם אדם רוצה להגיע לרוחניות הוא חייב להשקיע את עצמו בעל מנת להשפיע. ובצורה הגשמית איך הוא יכול לעשות זאת? אני יכול לעשות את זה בכוונה עם החברים, אבל במה עוד? אנחנו לומדים שזה לפי מבנה הפרצוף הרוחני, שצריכים להפריש מעשר, חלק עשירי ממה שיש לאדם בעולם הזה להתקדמות הרוחנית.

זה מתבטא בזה שאנחנו נותנים חלק מההכנסות שלנו, עשירית להתקדמות תיקון העולם. ככה זה היה מרגע שחכמת הקבלה התגלתה. זה נובע מעשר ספירות שבפרצוף הנשמה, שאת החלק האחרון של הנשמה שנקרא "מלכות" אנחנו לא יכולים לתקן, אלא בזה שהיא מצטרפת לט' ראשונות. ולכן אותו חלק ששייך להשפעה בצורה כזאת בהצטרפות לט' ראשונות, אנחנו פשוט לוקחים ממה שיש לנו, מהמשכורת בדרך כלל, זה מה שעושים, ואת החלק העשירי מהמשכורת אנחנו מעבירים לתיקון העולם, להפצת חכמת הקבלה, לכל מיני דברים כאלה. כך זה נהוג אצלנו, אני חושב שכולם שמעו את זה והרבה פעמים, ואנחנו מהכסף הזה בעצם [מקיימים] את "בני ברוך".

על זה כדאי אולי ללמוד, ואני אבקש מאנשים שמכינים לנו את הנושאיןם לשיעורים שגם יעשו את זה ואז נלמד. אולי נלמד אותו אפילו בהתאספות יותר גדולה, גם גברים, גם נשים, גם בכנס אולי או משהו, נעשה את זה. קודם שיאספו את החומר, יש בזה הרבה חומר אצל כל המקובלים מכל הדורות, כי בלי זה האדם לא יכול לתקן את עצמו. זה הדבר דווקא הכי קל, כי אתה חותך ממה שיש לך ונותן, זה לא שאתה צריך לעשות כך עם הרצון שלך, עם הכוונות שלך שאתה לא מבין ולא מרגיש ואיך אתה שולט בהם, אבל בחלק מהכיס אתה יכול לשלוט.

(סוף השיעור)

---

1. אות ל"ד↩