סדרת שיעורים בנושא: undefined

21 יולי - 10 אוגוסט 2019

שיעור 931 יולי 2019

שיעור בנושא "ט' באב", שיעור 8

שיעור 9|31 יולי 2019
תיוגים:
לכל השיעורים בסדרה: ט' באב
תיוגים:

שיעור בוקר 31.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא - תשעה באב

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא תשעה באב, המשך מציטוט מס' 16.

אני מסתכל על הקבוצות שלנו, הן נשארות במקום. אני מסתכל על הקבוצה הזאת שלפניי, היא מתרוקנת בחלק האחרון של השיעור. אנשים לא מבינים שהחלק הזה הוא מאוד חשוב, בגלל שהוא נותן לנו יסוד לחיבור ולהפצה ולהמשכה, וכל מה שקראנו קודם צריך להתבצע עכשיו. והם חושבים "אלה דברים של מוסר, אולי זה לא כל כך נורא אם אני לא אשתתף בו". אני לא יכול להסביר יותר.

קריין: ציטוט מס' 16, מבעל הסולם, אגרת ס'.

"היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ועל מה נחרב? ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה, שהוא "ואהבת לרעך כמוך". "

(בעל הסולם. אגרת ס')

מלכתחילה היו עוסקים ב"ואהבת לרעך כמוך", אבל הרצון האגואיסטי שלא תיקנו אותו, שנשאר עוד בל"ב האבן גבר מיום ליום ולא יכלו להתגבר עליו. אמנם מצד אחד הם התנתקו מהאגו והצליחו להתעלות מעליו, זה נקרא שהם עזבו את מצרים ועלו לארץ ישראל. בצורה פנימית כך זה קרה, זה לא מצרים וזה לא פרעה, אלא הבחנות פנימיות שבנו, שמתעלים מעל האגו ומתחברים בינינו, והחיבור הזה נקרא "ארץ ישראל". אבל ברגע שמתחברים מגיעים לבירורים עוד כלים שבורים, והם מאוד מאוד כבדים ולא נותנים להמשיך בחיבור. זה נקרא שבני לוי הרגו את ג' האלפים, ואחר כך היו תלונות על משה ואהרון, או ספור המרגלים "מה אנחנו, לאן אנחנו, בשביל מה" וכן הלאה. כי לא כל הרצונות שבאדם מסכימים להמשיך בתהליך הזה, ללכת למעלה מהדעת על הכלים המתגלים, הכבדים בכל פעם יותר ויותר.

"וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות - ", זה ברור. כי מגיעים כלים חדשים לבירור, שבורים, והם לא מוסיפים אהבה ואחדות אלא ההיפך, הם כאילו נגדם. "ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת," השנאה בין כולם, "ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת", "ואהבת לרעך כמוך", חיבור, "העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל", שלפחות משהו יישאר בהתנהגות בין בני האדם, "התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר," זאת אומרת בואו נתעסק בדרגה יותר נמוכה, לא בדרגת היחסים בין בני האדם, מלב ללב, שאנחנו צריכים להיות מקושרים בצורה פנימית בינינו, אלא בנימוסים, בכל מיני פעולות חיצוניות. "אני לך ואתה לי, ושור וחמור ושדה, זה שלך וזה שלי. בואו נסדר כאלו יחסים שאנחנו לפחות לא נוגעים, לא גונבים, לא מזיקים ולא הורגים זה את זה".

למה? כי אם אי אפשר להתחבר בלבבות, לפחות לא נתרחק על ידי שנאה. לכן הם התחילו לקבוע במצב הגשמי, הארצי, כל מיני חוקי התנהגות שהם כאילו תואמים לחוקים הרוחניים. אם לא "ואהבת לרעך כמוך", אז נעשה את זה בצורה פחותה יותר של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" וכן הלאה. זאת אומרת הורידו את הפרופיל הזה מדרגת הלב לדרגת הידיים, הרגליים, הלשון.

במקום שאנחנו מתייחסים אחד לשני עם לב פתוח ורוצים להתחבר, אנחנו לוקחים ספר על לשון הרע ומתחילים ללמוד ולבצע. כל פעם אני מסתכל בתוך הספר "איך אני אדבר עם השני כדי לא לפגוע בו". זה מה שקורה. זה נכון, ש"הניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת." לא שהם נמשכו לזה, אלא עצה אחרת אין, לפחות נעשה כך "עת לעשות לה'". "ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ועל מה נחרב? ואמרו בשביל שנאת חינם." כי על הלב לא עבדו. עשו את כל הדברים יפים מאוד בחיצוניות, שאף אחד חס ושלום לא נוגע בשני, וכל מה שכתוב בספרים, אבל בלב דוחה ושונא כל אחד את השני. "אל תתקרב אלי, ואני לא אתקרב אליך". "יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה, שהוא "ואהבת לרעך כמוך"."

שאלה: אנחנו אומרים ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" זה גם חלק מהתיקון, ופה מראים לנו שזה לא הספיק וזה גרם לשנאת חינם.

אני לא רוצה כל כך לפרש את זה. מה שעושים עד היום בתורה ומצוות אלה דברים חיצוניים, לכן חכמת הקבלה נקראת "פנימיות התורה", שאתה צריך לקיים את זה לפי הלב שלך, ולפי הלב אתה צריך קודם כל לתקן את הלב, ואז תוכל לקיים, וחיצוניות אתה יכול לעשות בלי תיקון הלב, בלי כוונות. זה ההבדל.

לכן, מהצד השני, כשמקיימים חיצוניות זה נוח לעמך והם יכולים לבצע את זה, וזה טוב לפחות בצורה כזאת. אבל כשמגיע הזמן שאנחנו צריכים לתקן את הכלים הפנימיים, אז אין ברירה, אנחנו צריכים להוציא את ספרי הקבלה ומה שכותבים לנו המקובלים האחרונים, מהאר"י והלאה, תלמידי הבעל שם טוב, בעל הסולם, הרב קוק, הרב"ש, ולראות מה אנחנו עושים.

שאלה: למה אין ביהדות הכרה שעוסקים בכל תרי"ג המצוות, כי אין ברירה בינתיים ואי אפשר כרגע לעסוק באהבת הזולת?

זו בעיה גדולה לספר לאנשים. אלא ההיפך, צריכים להסביר להם שמה שהם עושים, כשהם עושים תורה ומצוות גשמיות בעולם הזה הגשמי, זה מספיק, כי אחרת אתה תוציא מהאדם את החשיבות של מה שהוא עושה. אם תגיד לו, "מה שאתה עושה זה כלום לא שווה", זה אסור. "אל תשים מכשול לפני עיוור"1. אלא שיתעסקו בזה, שיהיו נגד חכמת הקבלה כי זה מחזיק אותם, זה מחבר אותם, זה בינתיים מחזיק אותם להיות עם, קבוצה וכן הלאה.

אתה רואה עד כמה שהם מלוכדים ביניהם. אם אין לך צורה אחרת של חיבור, אז אסור לך להרוס את זה. מה יישאר בכלל מעם ישראל הגשמי? זה לא טוב. ככה לא עושים.

עושים בהדרגה, ועד כמה שהצרות מבחוץ יתגברו, עד כמה שאנשים מבפנים מכל מיני שכבות עם ישראל יתחכמו, אז לאט לאט, כמו שאומר הרמב"ם, "מגלים להם רז זה לאט לאט ויתחכמו חכמה יתרה"2 וכן הלאה.

שאלה: באנשים האלה רואים הרבה מאוד מסירות. לאורך כל שנות הגלות הם מוכנים לוותר על הגשמיות שלהם, מוכנים לחיות בצמצום והכול למען מה שהם רואים כתורה, כיראת ה'. האם זה כוח שניתן להשתמש בו, במסירות הזאת, אם רק הייתה כוונה נכונה, או שצריך לבטל אותו ולהתחיל מאפס?

אנחנו לא מבטלים שום דבר וגם לא עושים עליהם שום ביקורת. אנחנו חס ושלום לא נגד מה שעושים בכלל בעולם הזה, כל אדם ואדם וכל שכן הקבוצות הדתיות ביהדות. אנחנו לא נגדם. אנחנו לא אומרים שיש בהם משהו שאנחנו רוצים לשבור או לשנות.

אנחנו רק לפי הזמן שהגענו, צריכים לפתוח עיניים לבני אדם ולצרף להם עוד הבחנות רוחניות שהם צריכים לעסוק בהן לתקן ולהתחבר.

כי המצב הזה מגיע מזמן האר"י והלאה, שאז התחילה ממש שנאת חינם בין ליטאים לחסידים, וגם בארץ זה ממשיך, למרות שעברו כבר ארבע מאות שנה, חמש מאות שנה אפילו ואתה רואה שזה לא נפסק וכל הדברים האלה לא מועילים לאנושות ובפרט לעם ישראל.

שאלה: אפשר אולי לתאר את המצב כך, שבעצם שכל מה שחסר, זה חידוש הכוונה שהלכה לאיבוד במשך השנים האלה?

אין לנו יותר חוץ מחידוש הכוונה.

תלמיד: והחידוש של הכוונה זה העבודה שלנו. להם אין בכלל שום טענה כלפי מה שהם ומצבם, אלא אנחנו כלפי עצמנו נביא כוונה חדשה לכוח הזה, לעולם שלנו?

אתה צודק.

תלמיד: אז העבודה היא אך ורק ביכולת להביא כוונה חדשה ולהלביש אותה על העולם?

בעיקר זו העבודה שלנו ומהעבודה שלנו יכול להיות שיהיו שינויים גם בהם. אבל אנחנו לא באים אליהם. לכן כל ההפצה שלנו, זה רק הפצה לעם ישראל, שאין לו שום כוונות ואין לו שום עיסוק השייך לתורה גם בחיצוניות וגם בפנימיות, לכן שם אנחנו מפיצים. ולהפיץ זו חובה כמו שכותבים לנו המקובלים, שבכל זאת עם ישראל כולו חייב להיות שייך לזה, עד כמה שהוא עם ישראל.

זה סך הכל כמה מיליונים. הייתי אומר, שאם מאה, מאתיים אלף יהיו קרובים יותר לתיקונים זה מספיק כבר לתיקון העולם. אני לא מדבר על חמש עשרה מיליון יהודים, שזה סתם מספרים, אלא ממש אלו שיכולים להיות מחוברים לתהליך התיקון, מבינים, מרגישים איכשהו, באיזו צורה שייכים.

אבל ודאי שאני לא מצפה שכל אותן מסות מהיהדות החרדית יתחילו לעסוק בחכמת הקבלה ולעשות את זה. גם אין בזה שום צורך, לא בהם תלויה ביאת המשיח, זאת אומרת, גמר התיקון. היא תלויה בלב האדם. אנחנו רק צריכים למשוך לעצמנו יותר ויותר לבבות שיש בהם נכונות, הכנה לתיקון הפנימי ובצורה כזאת להמשיך.

העיקר בעצם זה בינינו בתוך העשיריות שלנו. זה המקור שממנו זה יתפשט ועד כמה שיתפשט, יתפשט. אבל העיקר זה מסודר ונעשה, שיש לנו קבוצות ובתוך הקבוצות אנחנו יכולים לעשות חיבור ומתוך החיבור הזה, זה כבר יתפשט הלאה.

שאלה: לא ברור מה צריך להיות חדש ומיוחד, בצעקה שלנו כלפי עם ישראל או העולם, שיגרום להבנת חשיבות החיבור והתיקון. אם כל המלחמות והחורבנות והסבל הנורא שאנשים עברו, לא הביא אותם לידי זה, איזה סבל חדש כבר יכול כן להביא להבנה הזאת?

אני לא יודע. אני לא חכם כמוך שעושה חשבון על מה שהיה ולכן בשביל מה לי לעשות עכשיו. אני יודע שאתמול הייתי רעב, אז אכלתי, היום אני שוב רעב ושוב אני רוצה לאכול ושוב אני מחכה מתי אני אוכל.

אתה עושה חשבון על היגיעה. בשביל מה לי להתייגע אם בפעם הקודמת לא [היתה] לי מזה שום תועלת? ככה חושב אדם שלא רוצה להשפיע, אלא רוצה לקבל. לכן אין כאן מה להמשיך לדבר.

שאלה: באיזה צורה שונה חדשה אנחנו צריכים לפנות, כדי שזה כן ידבר אל עם ישראל ואל העולם?

לפי כמה שאנחנו מקבלים מבעל הסולם, מהמאמרים, לפי כמה שאנחנו מבררים, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. ושום דבר על מה שהיה אני לא רוצה לשמוע. אסור לך להשמיע את זה לקבוצות ולאף אחד. זה אסור. אתה בזה מחליש את כולם בשטות, שכאילו אנחנו יכולים לקחת איזה אבחון ממה שהיה. אין דבר יותר גרוע.

קריין: ציטוט מספר 17 מ"ליקוטי הלכות".

"עיקר הפגם של תלמידי רבי עקיבא, היה מחמת שלא היה ביניהם אהבת חסד, שעל ידי זה עיקר המשכת התורה, שהיו צריכים להמשיך מרבי עקיבא רבם, שהיה בחינת התגלות התורה. וע"כ אמר רבי שמעון בר יוחאי "אנן בחביבותא תליא", שאנו צריכים שיהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העיקר. וכמובא בתלמידי הארי ז"ל, שהזהירם האר"י כמה וכמה פעמים, שיהיה ביניהם אהבה גדולה. ופעם אחת אמר, שהיה מוכן לבוא לירושלים ושתבוא הגאולה על ידם, אך שנתקלקל ע"י מעט המחלוקת שנעשה בין החברים, ע"י נשותיהם (כמבואר בשבחי האר"י). כי עיקר המשכת התורה הוא ע"י אהבה וחסד, שעל ידי זה זוכין לקבלת התורה ולכל טוב."

(ליקוטי הלכות. הלכות דם, הלכה א')

זאת אומרת, עד שלא תהייה באמת משיכה גדולה בקבוצה, אנחנו לא נוכל להגיע לתיקון הגדול. נקווה שיהיה. ביום שישי הזה אנחנו מתחילים לעשות שיחות לקראת השבת גם לגברים וגם לנשים יחד ונקווה שזה יעזור.

שאלה: מה היית מגדיר כהפצה טובה?

קודם כל אצלנו. עוד ועוד לחזק את העשיריות, זה העיקר. בלי זה כל ההתפשטות לכל הכיוונים, זאת התפוררות אם זה ללא גיבוש בפנים. רק במידה שאתה מגובש בפנים, אז אתה יכול לפי זה להתחיל לצאת החוצה. זהו.

שאלה: כן, אבל מה המסר, מה היית מגדיר אותו כטוב?

המסר הוא אחד, שנקרא "חיבור" או "איחוד".

תלמיד: אתמול העליתי איזה סרטון ומישהו ממש חרדי, שמשתטח על קברי צדיקים, שיתף את הסרטון שלי לחברים שלו ואמר תשמעו זו חכמת אמת, זה מה שאנחנו מדברים בט"ו באב.

תלמיד: אז רק איחוד, זה מספיק?

לא הבנתי, עשית סרטון על החיבור וחרדי לקח את הסרטון הזה ושלח לחברים שלו?

תלמיד: כן. יש לו כחמשת אלפים חרדים שאיתו בפייסבוק.

איך הם הגיבו?

תלמיד: אני רואה שגם הם כותבים.

יפה. אז עשית טוב. כך תמשיך.

תלמיד: מכל הקצוות.

כן. אם אתה מדבר על חיבור כמעט ולא יכול להיות מישהו שמתנגד. יכול להיות, אבל אז הוא צריך בכל זאת להסביר את עצמו למה הוא מתנגד. כי להיות נגד איחוד זאת בעיה.

תלמיד: אני גם מתחיל להבין אותך כשאתה אומר שצצות כל מיני ביקורות, שזה עוזר לך כביכול להתמקד ולא צריך שהן ייעלמו.

לא, שלא ייעלמו.

תלמיד: שלא ייעלמו דווקא, זה עוזר.

את זה תעזוב. אתה צריך לעשות מה שעלייך, ומה שהם יעשו שיהיה.

תלמיד: כן, זאת הגישה מראש.

ואז יתגלה שכול זה דווקא כדי שבין שניהם יהיו בירורים. יהיה טוב.

שאלה: אתמול בטוויטר כתבת משהו לגבי כלי התקשורת של ישראל שמסננים מידע אודות שנאת העולם כלפי מדינת ישראל וכולי ואת כל המגמה הזאת אפשר לתקן רק על ידי איחוד בתוך המדינה. מישהו הגיב לך, שאל שאלה שם, אני רוצה לשאול בשמו, הוא כותב, "נכבדי, על איזה איחוד אתה מדבר, איחוד נשמות בבית הכנסת, איחוד בין גברים לנשים, איחוד בא-לוהות, איחוד מפלגות, דתות, איזה איחוד אתה מציע?"

קודם כל, כל פעולה ופעולה צריכה להיות קודם כל ברורה במטרה שלה, מה אני רוצה לענות לו, מה להשיג, ואחר כך מתוך זה אני צריך לדעת מאיזה מקום אני מתחיל. והקשר בין שתי הנקודות האלה, איפה אני עכשיו ולמה אני צריך להגיע, זאת תהייה התשובה. אם הוא מדבר על איחוד, אז איחוד, לפי מה שאני מתכוון זה איחוד בלי לתקן אף אחד, כמו שהם חושבים שאני משנה לו את התפיסה, את השכל שלו, את הלב שלו, את הכול, כלום, אני רוצה רק לדעת דבר אחד, שאנחנו עם כל ריבוי הניגודים שבנו, יכולים להתעלות למעלה מהניגודים ושם להתקשר בינינו. כי אחרת אנחנו לא נגיע אף פעם לחיבור.

עם ישראל חייב להיות מחובר בשתי קומות וזה נקרא "על כל הפשעים" זה בקומה ראשונה, "תכסה באהבה" זו הקומה השנייה, בואו אנחנו נלמד איך עושים את זה. הסנדוויץ' הזה שאתה תאכל אחר כך, יהיה מאוד טעים, גם אהבה וגם שנאה, גם פלוס וגם מינוס, גם מתוק ובפנים קצת מר או מלוח. אחרת אי אפשר, האחד בלי השני אי אפשר, אלא רק בצורה כזאת. ובצורה כזאת כול הבריאה חייבת להתקיים והיא תתקיים רק אם עם ישראל יעשה את הגישה הזאת הנכונה לכל הבריאה.

אז אנחנו צריכים ללמוד איך להיות מקושרים מעל ההבדלים, מעל השנאה, מעל הדחייה בינינו. שאני מצד אחד מגיע אלייך ורוצה לחנוק אותך, לחנוק ממש, מצד שני אני מחבק אותך, ובין שניהם אנחנו קיימים, זה נקרא "הקו האמצעי", רק בין שניהם. אנחנו צריכים ללמוד איך להתקיים כך. ולכן אתה צודק והוא צודק והוא, וההוא, וכולם צודקים וכולם כל אחד בשלו, אבל הצדק הכללי צריך להיות למעלה מכולם באהבה שמכסה את הכול. וצריכים ללמוד איך עושים את זה, זו אמונה למעלה מהדעת, זה הקו האמצעי, זה התעלות למעלה מטבע האדם, זה נקרא "קיום בדרגה רוחנית". ברגע שאנחנו נלמד איך עושים זאת, יצאנו, עלינו למעלה מהעננים, למעלה מהעולם הזה, מכוח המשיכה, ואז אנחנו כבר נמצאים בעולם הפתוח. אנחנו נתחיל להרגיש את המציאות שהיא מתקיימת במימד הרוחני, זה נקרא "מימד רוחני".

תלמיד: איך יתכן שינוי בלי שינוי? אתה אומר אנחנו לא צריכים לתקן אף אחד.

השינוי יהיה בזה שאנחנו מוסיפים כוח הטוב על פני כוח הרע. את כוח הרע הבורא עושה, כוח הטוב לפי הדרישה שלנו הוא גם מביא. זה נקרא ש"יוצר אור ובורא חושך", הכול ממנו, אבל אנחנו צריכים לאחד אור וחושך יחד, "חשכה כאורה יאיר".

תלמיד: אז על איזה איחוד אתה מדבר, איחוד של מה?

אני מדבר על איחוד בין כולם למעלה מהשנאה. כי כל אחד שונא את השני, וגם את עצמו. וללמוד את זה שאפשר רק על ידי חכמת הקבלה, היא מלמדת אותנו מה זה נקרא הקו האמצעי, שביל הזהב. ומה שאנחנו בונים כסנדוויץ' הזה, שם בפנים בין הקומה העליונה לקומה התחתונה, בין שנאה לאהבה, אנחנו מגלים את הבורא ואנחנו נמצאים עימו בדבקות ומשיגים כך את הקיום שלנו הנצחי, השלם. ולא צריכים להרוס את הרע, אלא רק להבין שהוא יסוד ועליו להוסיף את הטוב. לכן אני מוכן להיפגש עם כל אחד, עם כל שונא, זה לא חשוב לי, אני לא רואה בו שונא, אני רואה בו שותף למצב החדש שאליו צריכים להגיע.

תלמיד: יש לנו שני תלמידי קמפוס שהגיעו, דתיים, עם כאב מאוד גדול, כי הבת שלהם חזרה בשאלה ונמצאת איתנו בקמפוס, והאחות של האישה גם היא גדלה בבית דתי, היא לא הייתה דתייה והיא איתנו כבר ארבע חמש שנים. ומה שקרה, הם הגיעו לקמפוס ובהתחלה לא היו שלמים עם זה, אבל לאט לאט בשיעורים זה התקדם עד שבשיעור השביעי היו הרבה קטעים על תורה ומצוות. למרות ההגדרות והדברים הרגילים, לבעל ממש לא היה פשוט, הוא ממש התפוצץ. והוא בא אלי בהפסקה ודיבר. ואז אמרתי לו, תעשה לי טובה, תקרא רק את הטור הראשון במאמר "מהות הדת ומטרתה" ותבוא עם שאלות. והוא הלך מאוד כעוס, הוא בא שבוע אחרי זה ואמר לי, "קראתי ארבעה עמודים, אני רוצה להגיד לך תודה רבה". גיסו, שהוא חילוני לדבריו, בחיים לא היה מגיע אלינו, זאת הדרך היחידה שבאמת מקרבת את עם ישראל. אז המאמר הזה, "מהות הדת ומטרתה", נוגע להרבה מאוד אנשים, יש בו כוח מאוד מאוד מיוחד. אני מקווה שנגיע ונוכל להעביר אותו באמת בצורה של החיבור בינינו.

יפה. גם לי כדאי לקרוא.

(סוף השיעור)


  1. "ולפני עיוור לא תיתן מכשול) "ויקרא י"ט י"ד(.

  2. "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט". (רב"ש א', "הצורך לאהבת חברים").