שיעור צהריים 12.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 385. מאמר "מתן תורה"

מאמר "מתן תורה" הוא המאמר העיקרי של בעל הסולם. הוא מסביר על הצורך לנתינת התורה, על הצורך לקבלת התורה, על הצורך לנתינה מצד הבורא, לקבלת התורה מצד הנבראים, על מטרת הנתינה. ומה זו תורה, בשביל מה הבורא נותן את המערכת הזאת לבני אדם, לאן הם צריכים להתקדם ואיך מתקדמים, מה יוצא להם מזה, למה היא דווקא לבני אדם ולא לכל יתר הנבראים, דומם, צומח, חי.

זה מאמר שמקיף את כל המציאות ולכן כדאי לנו שוב לעבור עליו. אתם בטוח כבר מכירים אותו בכללות, אבל עכשיו במיוחד לפני הכנס כדאי לנו שוב ללמוד אותו.

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 385, מאמר "מתן תורה".

מתן תורה

"ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא, י"ט י"ח).

"רבי עקיבא אומר: "זה כלל גדול בתורה". (ב"ר, פכ"ד).

אות א'

"מאמר חז"ל הזה אומר לנו: בארוני! כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים, שמבין השתתפותם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא, כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה", הנה עלינו להבין, ששאר תרי"ב המצוות שבתורה, עם כל המקראות שבתוכה, אינם לא פחות ולא יותר, רק סכום הפרטים, המוכנסים ומותנים בהמצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך".

שאין אלו אלא דברים מתמיהים. כי זהו יצדק בהמצות שבין אדם לחבירו. אולם איך יכול אותה המצוה האחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצות שבין אדם למקום, שהם הן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה?"

ברור לנו מכאן, שאם כל העיקר בתורה הוא להביא אהבה בין בני אדם, "ואהבת לרעך כמוך", אז יותר מזה אין מה לחפש בתורה. כל היתר אלו פרטים לאותו הכלל "ואהבת לרעך כמוך", ואיך אנחנו יכולים לפרט אותו, לפרש אותו, לממש אותו בקשר, ביחס ובנטייה בינינו. אם אנחנו הולכים לקראת זה, אז אנחנו נמצאים בדרך ליישום התורה. ואם לא, אז אנחנו בכלל לא באותו כיוון שהתורה מתכוונת לעשות עימנו.

זה באמת דבר מאוד מאוד גדול שאנחנו לא מסוגלים לעכל. איך על ידי חיבור בינינו ממצב שבו אנחנו נמצאים היום, או היינו לפני אלפי שנים או שנהיה בעוד כמה שנים, איך יכול להיות שאם נשנה את המצב שלנו ממה שהוא למצב של "ואהבת לרעך כמוך", נגיע ליישום התורה, כלומר נגיע לעולם העליון, לעולם אין סוף, לגילוי כל המציאות ולכלל כל המציאות, איך יכול להיות שזה קשור לזה, וזה תלוי בזה.

זו שאלה, והיא עד כדי כך לא מובנת לנו שאני לא רואה עכשיו אף שאלה מכם. כביכול מה יכול להיות כאן? אין "ואהבת לרעך כמוך" ולא צריכים אותה, אנחנו רגילים לחיות כמו שאנחנו חיים, לא רואים ביחסים בינינו שום פגמים, יש פה ושם מה לתקן קצת, אבל בעצם אהבה לא חסרה לנו. זו כנראה הבעיה.

אות ב'

"ואם עוד אפשר לנו להתיגע, ולמצוא איזה דרך, איך שהוא ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני, עוד יותר בולט. באותו הגר שבא לפני הלל (שבת, לא ע"א) ואמר לו: "למדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת". ואמר לו: "כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד [כל מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך] (התרגום של "ואהבת לרעך כמוך"). ואידך, פירושא הוא, זיל גמור [והיתר, פירוש הוא, לך ולמד]".

הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל התרי"ב מצות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", כיון שאינם באים לנו רק לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת זולתו על היכנה. שהרי אומר בפירוש: "ואידך פירושא היא זיל גמור". דהיינו, שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת, שאי אפשר לגמור מצות "ואהבת לרעך כמוך" זולתם."

שאלה: למה יש תמיד היבט של ביטול עצמי באהבה? זה תמיד מרגיש שכתוצאה מהתהליך, שכתוצאה מהחיבור, לא יישאר שום דבר ממני?

זה פלא מה שיש באהבה, כי אהבה היא הנקודה המרכזית של הבריאה, זו התכונה הפנימית של הבורא. ולכן כשאנחנו חושבים על אהבה, אנחנו יכולים לתאר אותה כך שאדם נדבק באחר ואי אפשר להבדיל ביניהם, או שהם מרגישים עד כמה הם עדיין לא נמצאים בקשרי אהבה. אבל אהבה היא הדבר הכי רגיש שיש ביחסים בין שני בני אדם.

תלמיד: אנחנו עוברים פה תהליך של שינוי, כלומר מאותה אהבה שאנחנו מרגישים אנחנו הופכים להיות כמו הבורא, אנחנו מאבדים את התכונות שלנו ורוכשים את שלו, ואז גם מאבדים את הרצון שלנו. האם אז אני חי בו?

על זה אנחנו יכולים לדבר בלי גבול ותמיד יהיה מה להוסיף. לכן אני ממליץ פשוט להמשיך לפי הטקסט וללכת יחד עם בעל הסולם. הוא כותב שמצוות האהבה,"ואהבת לרעך כמוך", כוללת בתוכה אל תעשה רע למישהו, ושאין בכל חוקי הטבע שום דבר חוץ מהעיקרון הזה - תשפיע טוב לאחרים.

שאלה: הופיעו בי כוחות הודות לחיבור עם החברים והאגואיזם רוצה לממש את הכוחות האלה בחיבור גשמי, בדברים שקשורים לבריאות, לאוכל, למגורים. אבל הרי הדבר החשוב ביותר הוא שאני לא צריך לבזבז כוחות על חיבור גשמי אלא אני צריך להתכלל בעשירייה. אני מפחד לכוון את הכוחות בכיוון לא נכון אלא אני רוצה להתכלל יותר בעשירייה, בהפצה.

יופי, נכון, את זה תעשה. תשאל את החברים איפה עדיף שתשקיע מאמצים, ומה שהם ייעצו לך, איזה מקום לקחת בקבוצה ובמה לעסוק, את זה תעשה.

אות ג'

ובטרם נחדור לעומק הדבר, יש לנו להתבונן בהמצוה הזאת גופה. כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך", אשר מלת "כמוך" אומר לנו, שתאהב את חבירך באותה השיעור שאתה אוהב את עצמך, לא פחות בשום פנים שבעולם. זאת אומרת, שאני מחויב לעמוד תמיד על המשמר, ולמלאות צרכי כל איש ואיש, לכל הפחות מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאני עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמי.

אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמו. ואיך אתה מטיל עליו עוד לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב, שהתורה מדברת על דרך הגזמה. כי ע"כ מזהיר לנו התורה: "לא תוסיף ולא תגרע וכו'", לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק הנמרץ."

אנחנו חייבים להגיע לאהבה זה לזה ב-100%. איך זה מתבטא? בזה שאני דואג לאחר יותר מאשר לעצמי, כמו אימא שדואגת לתינוק.

אות ד'

"ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטו של המצוה הזאת של אהבת זולתו, מחמיר עוד עלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, על דרך שכתבו התוספות בשם הירושלמי (קידושין, דף כ ע"א) בהפסוק "כי טוב לו עמך", האמור גבי עבד עברי.

וזהו לשונם: "דפעמים, שאין לו אלא כר אחת, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו להעבד, הרי אינו מקיים "כי טוב לו עמך", שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו. והאדון עצמו שוכב על הארץ". עכ"ל. עש"ה."

שאלה: המצב הזה של מתן תורה התאפשר רק כשקבוצה של אנשים הצליחה לצאת ממצרים, והם פשוט היו במין ניתוק מהרצון לקבל ואז הם הגיעו למצב שניבנה בהם הצורך הזה לקבל את התורה, להרגיש את זה. היום כל העולם הוא כמו מצרים, אז איך אפשר להגיע למצב של נחיצות כזאת? גם אז היה מצב של או חברותא או מיתותא, או שתיקברו או שתקבלו תורה, וזה התאפשר, אבל מה קורה במצב של היום?

במצב של היום אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים או בחיבור, בחברותא או במיתותא. שאם לא נתחבר אז נתקרב יותר ויותר להשמדה כללית.

תלמיד: אני לא יכול להגיע למצב של לאהוב מישהו יותר מעצמי כשאני נמצא באינטרקציה עם העולם החיצון.

לא אומרים לך יותר מעצמך, אומרים לך לפחות כמוך. תדאג לשני שיהיה לו טוב עימך. ודאי שאם כך אז צריכים למסור לו כרית וכל מה שיש לך, שיהיה לו מה שיש לך, אבל בכל זאת תדאג, כי אנחנו נמצאים בחברה אחת, מערכת אחת, וכולנו צריכים לדאוג לכולנו.

תלמיד: בשביל להגיע לדרגה הזו של הרגשה, של נחיצות, אנחנו לא יכולים להתנתק מכל ההשפעות החיצוניות. אנחנו כל הזמן נמצאים תחת השפעה, יוצאים חוזרים, יוצאים חוזרים, ואז יש מין נתק כזה מהתהליך.

זה נכון, אבל זה מפני שאנחנו אף פעם לא מחליטים על משהו סופי. אם היינו אומרים שאנחנו בונים מדינה, כמו שהתחלנו לבנות את מדינת ישראל נניח, שבה כולם יהיו פחות או יותר שווים וכולם יתכללו זה מזה וכך נגיע לחברה אחת אחידה, אז היה אפשר לדבר אחרת. אבל אנחנו מתרחקים זה מזה ומחלקים את המדינה שלנו ליותר מ-20 מפלגות וכל מיני תנועות, ולא מתקרבים זה אל זה אלא ההיפך, אנחנו מתרחקים זה מזה.

תלמיד: בדיוק, זאת הנקודה. אנחנו לומדים שצריכים להגיע לחיבור מתוך טוב, גילוי הטוב, אבל אנחנו מגיעים לחיבור מתוך ייסורים. זה מה שמדאיג אותי כל הזמן.

אנחנו צריכים להגיע לחיבור, לא חשוב אם מטוב או מרע, אבל שיהיה לנו טוב, כי בחיבור תמיד יהיה לנו יותר טוב. אנחנו צריכים לראות שבמצב החיבור יהיה טוב, ולא שכל אחד יקבל יותר. אלא שכולנו נהיה בצורה יחסית שווה, שוויון הוא בעצם המטרה הנכונה של החיבור. וכל עוד לא נקבע את זה ולא נגיע לזה, יהיה לנו תמיד רע.

שאלה: על מה הדוגמה עם הכיסא, שצריך לתת את הכיסא לחבר?

שאף אחד מאיתנו לא יכול להיות רגוע אם יש לו ואין לאחר. חייבים להגיע למצב שיש לכולם.

תלמיד: לאיזה נושאים זה קשור?

הכול, כל מה שיש שיהיה לכולם, שוויון.

תלמיד: איך להגיע לזה בחיבור בעשירייה? נניח חבר לא נמצא בשיעור ואני יושב בשיעור ונהנה, אז אני צריך לא ללמוד אלא להתקשר אליו או להעיר אותו?

נכון, אתם צריכים לדאוג שהוא יבוא לשיעורים.

תלמיד: אבל כתוב פה, לא רק שאני צריך לדאוג שלחבר יהיה כיסא, אלא שאני לא אשב עליו ואעביר לו את שלי.

במצב שאין ברירה, שיש רק כיסא אחד, אז אתה מוכן להעביר את הכיסא אליו. מה השאלה?

תלמיד: זו בדיוק השאלה, זה כאילו שאני צריך עכשיו לא להיות בשיעור, ולעסוק עכשיו בלהביא את החבר לשיעור.

גם זה נכון. אז מה?

תלמיד: אני פשוט מבקש את ההנחייה שלך איך לפנות נכון.

צריכים לקום ולהביא את החבר לשיעור.

שאלה: מי זה האדון ומי זה העבד עבורי?

מי שיש לו כיסא נקרא "אדון" ומי שאין לו כיסא נקרא "עבד".

שאלה: אנחנו אמורים להרגיש את החברים מהעשירייה, לראות אותם כמו עומדים לפני מלך. האם אתה יכול להסביר את הגישה הזאת שצריכה להיות לנו לחבר?

אני צריך להחשיב את החבר כיותר ויותר גבוה, גדול ממני, ואם אני מתחבר עם כאלה חברים שתיארתי אותם כאנשים גדולים, מוצלחים, קרובים לבורא, ואני עובד על החיבור איתם, אז אני מתחבר דרכם לבורא. אתה יכול להגיד, אבל יש אנשים עוד יותר מוצלחים מהם ועוד יותר קרובים לבורא מהם. זה לא חשוב לי, התוצאה לגמרי לא חשובה לי. אם אני מתייחס אליהם כמו לגדולי הדור, זה כמו שרבי יוסי בן קיסמא התייחס לתלמידים שלו, ודווקא הוא הרוויח מזה שקיבל אותם כגדולים. כך אנחנו צריכים לעשות בכל קבוצה וקבוצה.

תלמיד: האם זו גישה של ענווה, של שפלות?

זו לא ענווה, אני באמת אני רוצה להסתכל עליהם כך, שהם הכי גדולים, הכי מוצלחים. ואני לא הולך להשוות אותם עם אחרים, הם למעלה מהשוואה כלשהי. אלא אני נמצא בקבוצה שמקיפים אותי, סובבים אותי האנשים הכי מוצלחים, גדולים, וקרובים לבורא, ואני נמצא ביניהם, ורוצה דרכם לקבל איזו התרשמות מהבורא, ואז אני אקבל.

שאלה: האם אני לא צריך לדאוג לכך שלזולת גם יהיה כיסא, ולא לתת לו את שלי, אני הרי יכול לדאוג למישהו אחר רק לאחר שדאגתי לעצמי.

זה נשמע נורמלי כשיש לך מצב כזה, אתה צריך לקבל את המצב שבעל הסולם מתאר כמצב נתון, לכן אין לך אפשרות אחרת, אלא לתת את מה שיש לך לחבר. אנחנו לא דנים בנסיבות אחרות.

שאלה: אתה אמרת שבסופו של דבר המטרה היא להגיע לשוויון.

שוויון אף פעם לא יהיה. שוויון יכול להיות רק ביחס שלנו, אבל לא שאנחנו מגיעים לאיזה שוויון.

אני אתמול ישבתי בסעודה והסתכלתי על האנשים שאכלו עוף עם אורז וסלט, אז יש כאלו שהיה להם טעים, נעים ורגיל, ויש כאלה שנחנקו מזה. אתה לא יכול להגיד לפי זה שיש שוויון, אלא השוויון הוא ביחס בלבד .

תלמיד: מה זאת אומרת שוויון ביחס?

שכולם מתייחסים בצורה כזאת שלא חשוב מה כל אחד נותן לאחר, אבל הוא נותן מה שהוא מבין שכנראה חסר לאחר, ותמורת הנתינה שלו יהיה שוויון ביניהם.

תלמיד: איך אנחנו יודעים מה לתת לאחר?

בשביל זה אתה צריך לאהוב אותו.

תלמיד: האם אפשר לבסס את השוויון לפני שמגיעים כחברה ליחסים של השפעה, או שקודם צריך להגיע להשפעה וכתוצאה מזה ייווצר השוויון?

אתה לא יכול להגיע לזה בלי זה.

תלמיד: אבל מה בא קודם?

קודם בא הדחף שלך להגיע לשינוי, אפילו ללא אהבה, אלא רק לפתח את היחסים.

תלמיד: האם עצם המאמץ להגיע ליחסים של השפעה כבר יוצר שוויון בחברה?

כן.

שאלה: האם יש גבול למה שאני צריך לתת לחבר?

אתה צריך לתת לחבר כל דבר שאתה יכול לתת, בתקווה שלזה יצטרף האור העליון ויגרום להתקרבות ביניכם.

תלמיד: לא כל כך ברור. כי אם מדברים על הכיסא, איך זה שייך למטרה?

אתה נותן לו את הכיסא ואתה רוצה שעל ידי זה הכיסא יהיה כקשר ביניכם וביניכם לבורא.

תלמיד: איך הקשר לבורא שייך לכיסא?

הוא לא שייך לכיסא, אלא לזה שאתה נותן מה שנראה לך שחסר לחבר.

תלמיד: לי יש מכונית ולחבר אין והוא צריך, האם אני צריך לתת לו?

כנראה שכן.

תלמיד: איפה הגבול?

הגבול תלוי בך, הגבול נמצא בך. איפה הגבול? בלב שלך.

תלמיד: זה לא ברור. האם אני צריך לתת לחבר את כל מה שיש לי? לי יש דירה ולחבר אין, אני צריך לצאת מהדירה?

במידה שאתה רוצה לקיים את ציווי הבורא, "ואהבת לרעך כמוך", במידה הזאת אתה צריך להתחלק עם החבר עם מה שיש לך. ואם אין לו ולך יש, אז אתה צריך לתת לו, כמו כרית, ובעצמך לשכב על הארץ.

תלמיד: לא ברור איך למדוד?

אין מה למדוד. מה שחסר לחבר ולך יש, אתה צריך למלא זאת לחבר.

תלמיד: איך זה יעזור לו להתחבר עם הבורא?

זה יעזור לך לקיים את מה שהבורא רוצה ממך.

שאלה: נתת דוגמה שיושבים בסעודה וכולם מקבלים אותו דבר, אורז ועוף, זאת אומרת, שוויון, אבל לחלק זה טוב ולחלק לא. האם צריך לדאוג שיהיה לכל אחד את המנה שלו, או שיש מנה משותפת?

אני לא מדבר על מנות בסעודה. אנחנו כבר מתכננים את סעודת העשירייה שלנו ותכננו לקנות ג'חנון.

תלמיד: לא ברור לי עדיין מה הגדרה של שוויון פה.

אתה לא יכול לעשות שוויון לפי הטעמים של כל אחד.

תלמיד: נכון, אז במה השוויון?

שוויון צריך להיות לפי רצון החבר. אם הוא רוצה סלט, או אורז עם עוף, אתה צריך לספק לו את זה, והוא צריך לספק לך את מה שאתה רוצה. כל אחד לפי טעמו, אחרת הוא לא ירגיש שקיבל ממך.

שאלה: אני תמיד חשבתי שאני צריך לתת לחבר את כל מה שיקדם אותו לגילוי הבורא, גם את הכיסא, שיהיה לו נוח לשבת וללמוד.

אם הוא צריך את זה.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שהוא צריך לגלות את הבורא.

אתה מגלה שלחבר שלך חסר משהו, הוא נמצא בחיסרון, נגיד שאין לו כיסא, אז אתה מביא לו כיסא.

תלמיד: אבל בשביל מה הוא צריך כיסא?

שיהיה לו נוח.

תלמיד: בשביל מה נוח, האם סתם נוח, או בשביל לגלות את הבורא?

לא. אנחנו לא יורדים לעומקים כאלה, מה יש לו בנשמה, עד כמה הוא זקוק יותר ממני, אולי אם אני אשאר על הכיסא שלי, אז תהיה לי יותר תפילה והודיה לבורא. אנחנו מדברים על החיסרון, לחבר חסר משהו ולך יש, אז אתה צריך לתת לו.

תלמיד: האם אני פשוט נותן לו מה שחסר לו בלי להתחשבן?

כן, אם זה באמת חסר לו.

תלמיד: כלומר אם באמת חסר לו אבל לא מהי המטרה.

לא, מטרה זו כבר פילוסופיה, אלו כבר חשבונות אחרים לגמרי.

שאלה: אנחנו מדברים על פנימיות בלבד, נכון?

אנחנו מדברים על חוקים שבעתיד האנושות תבנה לפיהם את הקשר בין האנשים. בינתיים אנחנו לא יכולים לעשות את זה, וודאי שלא לקיים כל הדברים האלה בכל קבוצה ובכל עשירייה. חס ושלום, אני אוסר לנסות את זה. אני הייתי עד לכאלה מצבים ופעולות וראיתי שזה רק גורם לקלקול.

תלמיד: האם אפשר להגיד שרק הנטייה, הרצון, אפילו בלי שום פעולה פיזית, שיהיה לחבר משהו שלי חסר, זה כבר במשהו מתקרב להשפעה?

רצון זה טוב, אבל אנחנו מדברים כאן על פעולה.

שאלה: אם אני עושה לחבר קפה, אז אני גם רוצה שזה יהיה כמו עם הכיסא, שהבורא יבנה בינינו קשר פנימי.

בסדר, ודאי. אין שאלה.

שאלה: הלב בוכה בכל פעם שאני רואה איך החברים אוכלים את הסעודה הזו בכוח, אני מתכוון לעבודה שלנו, ואילו אני נהנה. ומה שאני לא עושה, לחבר נהיה רק יותר גרוע. מה לעשות? איך לבקש?

צריכים לבקש שאני בליבי אוכל להרגיש את הלב של החבר, ואז אני אוכל לתת לו את מה שהוא באמת רוצה ולא מה שנדמה לי.

שוב אני אומר, זה לא למימוש, אלא רק במחשבות, אבל לא למימוש פיזי. צריכים קודם להגיע למצב שאנחנו מתייחסים אחד לאחר רק ברצון - אני רוצה לתת לו, הוא רוצה לתת לי, אני אוהב אותו, אני מרגיש מה שחסר לו, וכן הלאה, בצורה כזאת, במחשבות, בנטיות, אבל לא במימוש פיזי, גשמי.

תלמיד: לגבי מה שאמרת, בעל הסולם ממשיך בחלק השני. אם אני רואה שהסעודה לא טעימה לו, אז האם זה לא המבט הפיזי המקולקל שלי, כי אולי הוא נהנה ואני לא רואה את זה?

זו כבר פילוסופיה, ואנחנו לא יכולים להתחשב בזה.

שאלה: אם כל העבודה היא רק בעשירייה, אז למה יש צורך בכלל בכנס?

הכנס מעורר את הקשר בינינו, ובקשר הזה אנחנו מבררים הרבה מאוד הבחנות. אני מרגיש אחרי הכנס מדרגה חדשה במשתתפים.

שאלה: איזו פעולה נדרשת מכל אישה בכלי העולמי כדי להגיע לכנס הזה כשהיא ממש מוכנה?

נטייה לחיבור עם החברות בעשירייה והכנה שהיא בבירור נושא הכנס.

שאלה: הבורא סידר לנו כנס דווקא עכשיו כי יש לו ציפייה שנשיג איזו התקדמות משותפת. מהי ההתקדמות שהבורא מצפה מאתנו שנשיג בכנס הקרוב?

שנתקרב בינינו, שנתחבר בינינו, שנגלה כוח משותף בין כולנו, ובצורה כזאת נגיע להרגשת לב אחד. מטרת הכנס צריכה להיות להרגיש לב אחד של כולנו.

שאלה: מהי העבודה בין הנשים במהלך הכנס כדי לא ליפול למחשבות ולדיבורי סרק?

בכך שכל אחת רוצה לתמוך ולעזור לאחרת, לחמם את האחרת, וכך כולנו נגיע לחיבוק הכללי הגדול.

שאלה: מה אתה רוצה לתת לנו, הנשים, בכנס הזה? מה החלום שלך?

אני רוצה לתת לכם כוח אנטי אגואיסטי, כי עדיין יש בזה צורך גדול. אני רוצה שלא תקנאו זו בזו, ושתהיה ביניכן באמת נטייה לעזרה, לחיבור, לחיוך, ליחס טוב מלב ללב.

ראיתי שברגע שאני נותן תשומת לב לנשים מסוימות, אז מיד זה מגיע להתפרצות של קנאה, שנאה, דחיה, לכן אני נמנע מזה. באמת לא ציפיתי שעד כדי כך זה יתגלה. אני לא רגיל כל כך לעבוד עם נשים, עם גברים זה לא מגיע לממדים כאלה. לכן אני ממש מבקש סליחה מהנשים שגרמתי להן כזאת אי נעימות, הן לא אשמות אלא אני אשם ואתן. נקווה שהכנס שלנו יתקן את זה.

תהיו יותר חכמות, ואנחנו רואים עכשיו שהעיקר והחשוב לנו הוא לעלות למעלה מהדעת.

(סוף השיעור)