שיעור בוקר 21.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 687, אגרת ו'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 687, אגרת ו'.

אגרת ו'

שנת תרפ"א (1921)

ב"ה ועש"ק חזון אפר"ת וורשה

לכבוד ידי"נ. .. נ"י לעד

מכבר ערכתי לך שני מכתבים, ולא עלה בידי לשלחם אליך. והאמת שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה כ"ב מנחם-אב. עתה אתכבד להטעימך מנופת צוף דבשי.

כתיב: "תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'". משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה.

וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל.

לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה. ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך.

ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו. והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב.

וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי. הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות.

ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו.

ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון.

וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו' ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו. וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי.

וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'.

וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה; ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו', ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'.

אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.

והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שׂכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב.

וז"ע [וזה ענין] "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני", כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.

אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב", פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו. .. עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים.

יהודה ליב"

שאלה: מה זה המגן שהוא מדבר עליו, האם זה אמונת הבורא?

חרב ומגן, את שני הכלים האלה הוא צריך, כמו שהוא מבין, כדי לעמוד ולשמור על מצבו.

שאלה: אנחנו לומדים גם מהמקובלים וגם לאורך כל הדרך שאין להאמין בכוחנו עד יום מותנו, ובכל הדרך שלנו אנחנו צריכים את כוח הבורא והא המגן עלינו. המלך נתן לו בירושה את המגן והחרב והוא איבד אותם, ואחרי שהוא איבד אותם כבר לא היה בכוחו להגן על עצמו, לא על הרכוש שלו, על כלום. האם זה נכון לעשות את ההשוואה במשל הזה?

אני לא יודע, אלא אנחנו צריכים לראות קודם כל את האיגרת כמו שהיא לעצמה.

תלמיד: כמו שהיא לעצמה האם לא נכון לעשות את ההשוואה הזאת?

תגיד שוב מה אתה חושב.

תלמיד: אני אומר שהמגן הוא אמונה בבורא. בהמשך הוא מראה שבתחבולות הוא ניסה לייצר לעצמו חרב ומגן וזה לא עזר לו. האם המגן והחרב שהמלך נתן לו בירושה זה אמונת הבורא? בזה שהוא נתן לו את זה והוא איבד את האמונה, הוא חשב שיש בכוחותיו להגן על עצמו, על הרכוש שלו, בכלל על החיים, האם זה העניין פה?

כן, אפשר להגיד שכך.

שאלה: הוא כותב "ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה; ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו', ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'"". האם זה אומר שאדם לא יכול להגיד לעצמו, "אני יכול לעשות הכול, אני לא צריך את הבורא"?

אנחנו לא יודעים בדיוק איך אנחנו חושבים. יכול להיות שבאותן המחשבות, הכוונות הנקיות ביותר שנראות לנו, אנחנו טועים מאוד והופכים את הכול מטוב לרע ולא מודעים לזה.

תלמיד: זה מה שאני מבין מפה, שהמעשים הם לא תמיד החשובים אלא הכוונה, והבורא מודד אותנו בכוונות שלנו.

כן.

שאלה: הבן כבר איבד את החרב ואת המגן והוא רואה את האויבים באים אליו, מה הוא אמור לעשות ברגע הזה, איזו ברירה יש לו?

אין לו ברירה.

תלמיד: אם כך, הוא חייב ליצור מגן וחרב משל עצמו, כי מה הוא עוד יכול לעשות?

הוא יכול להבין שזה לא בידו.

תלמיד: במה?

כי הוא לא גילה שבחרב ובמגן הקודמים, האמיתיים, יש שם כוח מיוחד שאין בו אלא קיבל במתנה מאביו.

תלמיד: אבל הבן רואה שהאויבים באים עליו עכשיו ואין לו את החרב ואת המגן שהיו לו.

הוא צריך לצעוק, לבקש, להבין שמה שקורה לו זה קורה גם בגלל שאביו חידש את זה, עשה את זה, וזה נתון שהוא צריך מזה לגדול.

תלמיד: כשמגיעים אליך כל מיני אתגרים, קשיים, האמצעי הראשוני שלך הוא להתמודד עם זה לבד.

זה מה שנראה מהאיגרת, כן.

תלמיד: לכאורה נראה שהפתרון פה הוא לא לנסות להתמודד לבד, אלא ישר לפנות לבורא שהוא יעזור לך להתמודד עם זה מצד אחד.

כן.

תלמיד: אבל מצד אחר אתה כאילו מראש בוחר להפסיד במערכה. מה אני אמור לעשות, להיכנע בפני הקשיים?

לא, אלא להיכנע לפני ה' ששולח לך את זה, ואתה מבין שהכול בא ממנו, "אין עוד מלבדו". לכן אתה פונה אליו כאל המקור היחידי שיכול לעזור לך ולשם זה הוא נתן לך את התנאים האלה.

תלמיד: האם אני מעצמי בכל זאת צריך להשקיע את המאמץ להתגבר על התנאים?

רק להתגבר על זה שאתה לא רואה את הבורא, על ההסתרה, ולפנות אליו.

שאלה: המעניין בסיפור שבן המלך לאורך כל הדרך לא שכח את אבא שלו, הוא כל הזמן פונה אליו ואומר "בשבילך אני נלחם". והבנתי שהוא לא חשב בכלל על עצמו, היה נדמה לו שהוא עושה עבודה נכונה.

כן.

תלמיד: אבל רק לדבר אחד הוא לא שם לב, שהחרב והמגן כרוכים זה בזה.

כן.

תלמיד: אז איך זה שהוא זוכר את הנותן או את הבורא, אבל זוכר אותו בצורה לא נכונה? איפה פה הטעות?

הטעות היא, שאת הכול עושה הבורא עצמו, את כל התנאים, את זה שהחרב והמגן נעלמים ממנו, והבעיה שהוא לא קושר את הדברים האלה לבורא.

תלמיד: הוא כביכול לא היה פה בהסתר כפול, הוא כל הזמן זוכר את אבא שלו ואומר שאת המלחמות האלה הוא נלחם בשבילו, הוא נפצע, ומרגיש את עצמו כגיבור, אבל בכל זאת הוא מפספס משהו עיקרי. מה הם המגן והחרב האלה שהוא לא מבין שהם כרוכים, איפה הנקודה הזאת?

הוא מגלה שיש לו לפי הטבע מגן וחרב, אבל עם זאת הוא לא יודע לכרוך אותם יחד. כי אם כן היה יודע, אז הוא היה קושר את זה לבורא שממנו באים הכוחות האלה, מגן וחרב, אבל הוא סומך על מה שנראה לו.

תלמיד: האם יכול להיות שהוא פספס את הקשר עם החברים?

לא, אין כאן חברים, כאן לא מדובר על חברים. כל דבר לחוד, כך הוא רוצה לברר.

שאלה: האם ניתן להבין שבן המלך אלו היהודים, ישראל, המגן הוא החיבור והחרב הוא התורה?

לא כתוב על זה ולכן אני לא הולך עכשיו לדמיין את זה בצורה כזאת.

שאלה: מה זה המגן ומה זה החרב?

חרב ומגן, שני כוחות שעל ידם הוא יכול להינצל מהאויבים, לנצל את האויבים.

תלמיד: איך נוכל לתאר לעצמנו מה זה המגן ומה זה החרב, מה הם הכוחות האלה?

לתאר חרב ומגן לאדם שיש לו הרגשה שיבואו להתנפל עליו.

שאלה: מה גרם לבן לאבד את החרב והמגן?

אני חושב שמה שגרם זה שהוא התייחס נכון לחרב ולמגן, חוץ מדבר אחד שזה קשור לבורא. כלומר הוא צריך את זה, אבל לא שקיבל את זה מהבורא וכך זה חשוב לו.

שאלה: איך לשמור על המתנות האלה של הבורא?

לתת להן חשיבות כמו לבורא שממנו קיבלת.

שאלה: כתוב, "אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק." כשקורית הנפילה של איבוד הצדק, איך אפשר להתרומם חזרה לתקווה? מהו הצדק ששורה בבן אדם ושומר עליו?

שרואה "כל משפטי צדקך"¹ בכל החוקים של הבורא.

תלמיד: והוא מטיל ספק לא בעצמו.

בכוח שמייסד אותם, מרכיב אותם, מגלה אותם.

תלמיד: איזו תפילה הוא יכול להעלות עם הכאב הזה?

אני לא יודע אם יש לו כאב.

תלמיד: לי יש כאב.

אז תתפלל.

תלמיד: אבל הכאב לא אישי, אלא על מה שקורה מסביב.

אם זה כאב על מה שקורה מסביב, אז זה עוד לא כאב.

תלמיד: אני אבדוק.

תבדוק.

שאלה: חזרת מספר פעמים על כך שהבן לא כרך את הבורא עם כל הפעולות. היה לנו אתמול מפגש וקראנו את האיגרת פעמיים, וחשבתי, איך מכניסים את הבורא לתוך הפעולה ולא רק זוכרים שיש איזה כוח עליון?

כשמתקרבים אליו ולומדים אותו ורואים עד כמה הוא מארגן ונמצא ביסוד כל הפעולות שבאות אלינו, וכך נעשים כרוכים אתו.

תלמיד: זו הרגשה חזקה מאוד.

כן.

תלמיד: איך אתה מעביר את זה גם לחברים?

אני לא מעביר את זה, הם צריכים להשיג את זה לבד, הם צריכים לעבוד על זה לבד. מה שהם שומעים מהמאמר, זה מה שהם צריכים לשמוע, ויותר מזה אי אפשר לספר להם כי זה יגרום להם נזק.

תלמיד: זו בדיוק ההרגשה, כי לפעמים מרגישים בפגישות שלנו שיש יותר התפלפלות מאשר הכריכה הזאת.

אני לא חושב שזה נכון שאתם עושים כך.

תלמיד: אז איך עובדים נכון? חברים משקיעים את כל כוחם ומרצם, איך עובדים נכון בפגישות שלנו כך שנכרוך בהן את הבורא, נרגיש אותו ולא נתפלפל?

הבורא צריך להיות כתוצאה מהיגיעה שלנו לשלב את כל הסיבות אליו.

תלמיד: זה גם בהרגשת האדם?

תמיד מה שמתגלה, מתגלה בהרגשת האדם.

תלמיד: איך אנחנו עוזרים זה לזה בכך? כי זה מרגיש משהו מאוד פרטי של האדם.

אני חושב שאתם רוצים יותר מדי להיות קשורים זה לזה בהבנת החומר. הקשר צריך להיות יותר בנטייה לדבקות. אבל בהבנת החומר, יש לכל אחד גישה משלו, ואני לא ראיתי באף מקום שצריכים להיות עד כדי כך פתוחים, כי בזה יכול להיות שאתם מבלבלים זה את זה.

תלמיד: אז כשאנחנו נפגשים, עדיף פשוט לקרוא את המאמר ולשתוק?

לקרוא כמה פעמים. יכול להיות שיש ביניכם חברים שלא מבינים בפשטות את הטקסט, מילים או משהו, את זה צריכים להסביר זה לזה, ממש את הטקסט עצמו. ויותר מזה לא מדברים כל כך, כי זה נקרא לא לגלות את מצפוני הלב, זה מה שצריך. אחרת אתם מוציאים את הדברים העיקריים החוצה, כאילו זורקים אותם, עושים אותם זולים, הם יוצאים לעולם ואחר כך אי אפשר לתפוס אותם, להחזיר אותם.

שאלה: כל עוד אנחנו נמצאים תחת מסך של המקובל, יש לנו מגן, החלטות, אנחנו יכולים לבדוק כל מיני דברים שאנחנו לא בטוחים בהם מול המקובל, לנווט את עצמנו. בימים האחרונים אנחנו כביכול מנסים לברר, כאילו מניפים את החרב והראשים עפים. ההחלטות שאנחנו יכולים לקבל ללא השגה רוחנית קודמת הן לא נכונות.

גם איך לקבל אותן? רב"ש הזהיר את תלמידיו לשמור מרחק מהתלמידים של בעל הסולם כשבעל הסולם הסתלק, אתה ניתקת קשר עם כל התלמידים של רב"ש. למה? כי הסתלק המורה, אין להם מגן, כל אחד לוקח לפי הכלים, לפי מידת קלקולו.

כן.

תלמיד: אתה המגן שלנו. אנחנו יושבים מולך, מבררים כל דבר ודבר עד ההחלטות הכי פשוטות, אפילו איך לשבת, עם איזה חבר אני אשב. הייתה לנו ישיבה בשבת, כל אחד שבא לפי מידת קלקולו מציג לפני החברים את מה שהוא חושב וכולם מוחאים כפיים.

ומה?

תלמיד: לא הסכמתי עם אף אחד. למה? כי כל החלטה, כל בירור, זה לפי מה שכל אחד חושב לפי קלקולו.

זה תמיד כך.

תלמיד: אז מה עושים?

אין מה לעשות, אבל תביא בחשבון שמה שאתה רואה זה את הצורה הלא אמתית של האדם.

תלמיד: אנחנו מדברים על שוויון, על אהבת אחים, חייבים לבנות את יסוד הקבוצה, ממלכת הכוהנים שבעל הסולם מתאר, שתוכל להפיץ. אולי ימשיכו החברים.

כן.

שאלה: רואים שבהתחלה המלך נותן לבן שלו רק את החרב.

כן.

תלמיד: ואחרי זה כדי להילחם באויביו, אני מניח שזה הרצון לקבל, והבורא איתו, המלך איתו. אחרי כן הוא נותן לו מגן וכורך אותו איתו, זאת אומרת הוא נותן לו איזה מסך כי בלי מסך אי אפשר יהיה, כי כשהבורא עוזב ועולה למגדל חייבים שיהיה את המסך. ואת המסך הזה אנחנו צריכים לשמור כי הבורא כבר נתן אותו, רק הבן לא כרך אותו ביחד, ולכן הוא לא יכול היה לאויביו, הרצון לקבל. איך אנחנו שומרים על מסך שכבר כנראה קיים, הבורא נתן לנו אותו? איך אנחנו כורכים את זה עם הכוחות ביחד פה ועם זה פועלים?

צריך להבין שאי אפשר שום דבר להבין, להחיות, אם לא יהיה קשור זה עם זה, המגן והחרב.

תלמיד: כאילו את המסך הוא נתן לו אחרי זה. הוא קודם נתן את החרב ואמר לו תראה, אלה הכוחות שלך אבל כדי לשמור אותם אתה חייב את המסך שלי שנתת לך אותו כבר. איך אנחנו רואים שהוא נתן לנו מסך ואנחנו משתמשים בו? כי הוא לא כרך את זה ביחד וזו הייתה הבעיה. הוא לא ראה שזה חייב להיות קשור.

זה הכול תלוי בדביקות בינינו, שכולם יהיו "כאיש אחד בלב אחד" בדרגה מינימלית, רק בהבנה פשוטה של המגן והחרב אז אנחנו כבר יכולים להיות כלי אחד.

תלמיד: במקרה הזה גנבו לבן גם את המסך וגם את החרב, הוא נשאר עירום.

כן.

תלמיד: ואחרי זה הוא ניסה לבנות בכוחות עצמו. אז איך אנחנו נזהרים לא לבנות משהו שקרי? זאת אומרת, אחת הבעיות של הבן שהוא בעצמו לא יכול היה לזה, ורק אחרי שהוא הגיע לאיזו דרגה הוא כנראה פנה, חיפש את האבא שכבר הסתתר במגדל. איך אנחנו לא משקרים לעצמנו?

כי אני מרגיש שאני כל פעם מספר לעצמי איזה סיפור ובסוף מסתבר שהוא אחרת. זה לא הסיפור. זאת אומרת זה לא כלי השפעה, אז איך אנחנו לא משקרים לעצמנו?

רק על ידי החיבור.

תלמיד: בכל זאת צריכים לפנות לאבא במגדל.

כן, אבל כשאתם רוצים להתחבר ומרגישים באיזו צורה אתם נמצאים עכשיו לעומת המצב הרצוי, ואז אתם יכולים לפנות אליו.

תלמיד: זאת אומרת בהרגשת הפער הזה.

כן.

שאלה: איך אנחנו עושים פעולת חיבור בינינו שהיא תתחיל דרך הבורא וגם תסתיים בו? לא בכוחות ובכוונות שלנו אלא שזה יהיה יחד איתו בכוונה שלו.

הכול תלוי בקשר בינינו וכמה אנחנו רוצים להתקשר כולנו לבורא וכך להתרומם אליו.

תלמיד: הוא כותב שהבן חשב שהוא יכול לעשות חרב ומגן בעצמו. והוא קרא לזה תחבולות ומרמה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שצריך ללכת כל הדרך עם הכוונה של הכוח העליון, צריך להתחיל שם. איך מתחילים פעולה כזאת שהיא עוברת דרכו?

מתוך חיבור בין החברים. אין לך התחלה נכונה חוץ מזה. גם זה אין לך אבל אתה יכול לבקש, כי זה הנושא בעצמו נמצא כביכול בידיים שלנו, ואז אתה מעלה את התפילה וכנראה שמקבל משהו בחזרה.

שאלה: קודם אמרת שכל חבר מדבר מתוך הקלקול שלו, שהוא לא רואה את החברים בצורה אמיתית. למה התכוונת, מה זה אומר?

לא התכוונתי לשום דבר חוץ מזה, כמו שכתוב "כל הפוסל במומו פוסל".

תלמיד: אז מה העצה במצב הזה לעשות? אדם רואה שהוא לא יכול לסמוך על החברים כמו שהוא סומך על הרב.

למה הוא סומך על הרב?

תלמיד: כך האדם מרגיש, שהרב מבחינתו הוא בורא.

לא.

תלמיד: הוא מרגיש שמה שהוא אומר יש בו ברכה במה שהרב אומר. אם הולכים אחריו, כמו שהוא כתוב כאן, זה לא המגן והחרב שלנו אלא זה מהבורא. והוא מרגיש מה שאנחנו בונים בכוח של עצמו, הוא לא סומך על זה. והוא רואה את זה גם אולי בחברים. אז מה העצה במצב כזה?

ביטול כלפי החברה, והביטול הזה עצמו צריך להיות מכוון לבורא.

תלמיד: שהוא הולך בעיניים עצומות אחרי החברים, בתקווה שזה מה שהבורא רוצה ממנו?

כן.

תלמיד: פה במשל הוא גם משתמש כאילו הוא בונה בעצמו את זה ואומר הנה אני גיבור? מה ההבדל בין ההרגשה של הבורא, שהוא עיבד אותה לבין הרגשת הבורא שעדיין אין האדם כשהוא הולך בצורה עיוורת אחרי החברים?

על הרגשת הבורא אני לא יודע, אני לא נכנס לזה.

תלמיד: אבל כאן המשל הוא על הבן שרוצה לעשות לפי רצונות אביו, כואב לו על כך שאבא שלו רואה אותו במצב הזה. זאת אומרת הוא מחובר אליו, הוא מרגיש אותו, הוא מרגיש את הכאב שלו, לפחות כך הוא מדמיין.

כן.

תלמיד: ובשבילו הוא עושה את כל הפעולות האלו, הוא בונה מגן מחדש וחרב, הוא עושה את זה מתוך עצמו. מה ההבדל בין מה שהוא עושה, לבין מה שהרב אומר ללכת אחרי החברים בעיניים עצומות ולקוות שהבורא נמצא שם. למה זה לא אותו דבר?

זה אותו דבר.

תלמיד: אבל פה כתוב שהמצב הזה מגונה, שלא טוב שהוא עושה בצורה כזאת. איך לראות ברכה של הבורא בפעולה שלנו, שאנחנו מקולקלים לכאורה. איך לראות שהבורא הוא זה שבאמת נותן את הברכה הזאת? איך להיות בטוח שיש ברכה בדבר הזה וללכת אחרי זה בצורה נכונה?

בכך שאתה יותר ויותר מבין איפה אתה נמצא, במה אתה קשור, לאיזו מטרה ועם החברים שלך? זה הכול צריך לתת לך איזה יסוד בדרך.

תלמיד: האם זה אמור לתת את היכולת לאדם לסמוך ולהאמין שאם הוא הולך אחרי החברים, זה יהיה לברכה?

לא תמיד, אבל יש להם גם רב, יש להם גם מאמרים שהם רוצים לקיים וזו כבר מדרגה עליונה שנתנו להם, זו ממש תורה. לכן במידה שהם עוסקים בחיבור, להגיע לפנימיות המאמרים מתוך החיבור שלהם, אז צריך להיות בסופו של דבר קשר עם הכוח העליון.

תלמיד: החבר לא רואה שהחברים מבינים נכון וגם הוא מאמין מאוד בעניין שיש ברכה בין מה שהרב אומר לבין מה שהחברים אומרים. הוא ממש מרגיש הבדל בין שני הדברים האלה. הוא מרגיש שעל זה הוא יכול לסמוך ועל זה הוא לא מרגיש שהוא יכול לסמוך.

אני שומע שיש פחד אצל חברים או מחשבה שזה הולך לכיוון לא נכון. והמאמר הזה קצת ממחיש את זה יותר, מדאיג אותם יותר.

אני לא כל כך מבין. כל חבר וחבר נמצא בקשר עם עוד חברים, הוא נמצא בקשר עם המורה. המורה מעביר להם איזו דרך כדי להבין את המאמר וככה מתקדמים. מתקדמים ככל שהם יותר ויותר נכללים זה בזה.

תלמיד: להאמין שהרב בעצם גם מוביל את כל מה שהחברים עושים, הרב נמצא איתם, ולהאמין שהרב גם נמצא בתהליך הזה.

כן.

תלמיד: זה מאוד משמעותי. כי אנחנו עושים פעולות בזמן האחרון שחלק מהחברים מרגישים וגם אני, שאנחנו עושים את זה מתוך עצמנו.

למה, אנחנו לא מדברים על זה בכל שיעור?

תלמיד: הסדנאות שאנחנו מנהלים לא בנוכחותך. אני לא רואה תוצאה מהמסקנות שאנחנו מגיעים אליהן בעשירייה שלנו ולא תוצאה ממה שהגענו מדברי הרב. כאילו אנחנו נשארים עם המחשבות שלנו, ולא ביררנו את זה מולך. וגם כל עשירייה יכולה להגיע לכל מיני מסקנות ונראה שכאילו אנחנו הולכים עם זה, וגם זה משפיע על כל עשירייה. אנחנו דנים בתוך העשיריות, מגיעים למסקנות וזה לא מבורר מול הרב. איך יכול להיות שיש כל כך הרבה מסקנות שונות והן כולן בסדר?

אני לא אמרתי שהמסקנות שלכם בסדר אלא צריך לברר אותן. אבל שוב לפי אותם הכללים שאנחנו לומדים שלפיהם אנחנו צריכים להתקיים ולהתגבר ולהתקרב יותר ויותר לצורת החיבור הנכון שבו אנחנו נגלה את מטרתנו הנכונה. מה אתם רוצים ממני, איפה אתם מרגישים שאני חסר לכם?

שאלה: אתה מעודד אותנו ומובן לנו גם שזה נכון להיות עצמאים. ואז נגיד עשינו דיון על שאלות איך החברה שלנו צריכה להתקדם. והאנשים בדיון מעלים דעות שונות, אבל לא ברור איך יודעים מה נכון, או בכלל מה זה לדון ולהגיע להסכמה?

מתי אתם דנים?

תלמיד: היה דיון ביום שישי בין ארבע לחמש.

בפעם הבאה שאני לא נמצא בדיון, תמשכו אותי לתוך הדיון. רק לא לשאול אותי, אני צריך להיות נוכח ואז יהיה אפשר אחר כך לדבר. זה מה שאני מציע.

שאלה: היה פה דיון בקבוצת פתח תקווה על סדר בעשיריות.

אמרת יותר מפעם אחת, שכאשר אתה לא נמצא יש חבר שעושה סדר בדברים, הוא מתייעץ עם מי שהוא חושב ומחליט. יש המון דעות כמו בכל חברה, זה נכון, מובן שלכל אחד יש דעה איך צריך לעשות סדר חברתי ואיך צריך לעשות סדר בהפצה וכן הלאה. אבל אין בלבול כי בסוף יש אדם אחד שמכנס את מי שהוא בוחר וחושבים ביחד והוא מקבל את ההכרעה.

זה דבר מאוד פשוט. לי למשל אין שום ספק בדבר הזה, זה ברור וככה צריך להתנהל כשהרב לא נמצא. אי אפשר לסחוב את הרב עכשיו לכל דיון, בכל עשירייה, זה לא עובד ככה. אז זאת נקודה שלדעתי יכולה לפתור את הכול אם רק נבין ונקבל שיש סדר בארגון גם כשאתה לא נמצא. וזה לא רק בארגון ההפצה, זה קשור בכלל לארגון, ככה ארגון צריך להתנהל.

כן, בינתיים זה ככה.

(סוף השיעור)

---

1. ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך (תהלים קי"ט, ק"ס.)↩