שיעור בוקר 11.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 06.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/LqG7xkNB?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "סדר ישיבת החברה - ב'"

שמענו מאמר "סדר ישיבת החברה - ב'" מעמוד מ"א, שלבי הסולם כרך ה'.

מהי הבחירה החופשית היחידה שיש לנו בעולם הזה?

כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה, בעבודה שלנו, בהתייחסות שלנו, בקשרים שלנו בבית, בעבודה, בצבא, בעסקים שלנו עם כל מיני גורמים חיצוניים, בכל החיים שלנו עם עצמנו, עם הדברים החשובים שלנו, עם הדברים הנחוצים, ההכרחיים, או עם כל מיני דברים שהם לא כל כך חשובים אבל סתם נעימים, כל דבר שאנחנו עושים בעולם הזה אין בו שום בחירה חופשית.

כל ההתעסקויות שלנו בעולם הזה, זה כמו הגוף שלנו שפועל בלי לשאול אותנו שם בפנים על כל הפעולות שלו, ספיגת החומרים, יציאת החומרים, כל מיני ריאקציות כימיות שהוא עושה. כך אנחנו, בלי לשאול את עצמנו אנחנו פועלים לפי הרשימות שלנו, והאור שפועל מבחוץ על הרשימות ומחייב את הרשימות לצאת למימוש. אין לנו בזה שום קביעת דעת, או איזו אפשרות לקבוע בכלל משהו, כך שהאני שלי יהיה מעורב בגורל שלי, במה שאני עושה. אפילו בדברים שהם כאילו מה בכך, שאני עושה אותם סתם כדי למלאות את הזמן שלי, לא רק דברים הכרחיים שאני ממש רואה שאין לי ברירה ואני חייב, אלא דברים שהפוכים מהם, אני גם עושה אותם ללא שום התערבות עצמית שלי. אין לי בזה שום חופש לעשות או לא לעשות, לבצע או לא לבצע.

אלא כל החופש, שנראה לי שאני עושה, זה לא יותר מחשבון פשוט חיצוני, באיזו צורה לבצע את זה, אם כן או לא. זאת אומרת הגוף שואל, הגוף עונה והגוף מבצע. והשכל שלי, שאני חושב שאני עכשיו חושב ואחר כך עושה, אני באמת לא חושב ואחר כך עושה, אלא אני רק מבקש מבחוץ ללא שום אפשרות להתערב בתהליך של מה שקורה איתי. והביקורת החיצונית, כשאני צופה על עצמי מה קורה בפנים, אז נראה לי שאני ממש משתתף בזה, ולא רק משתתף, אלא שאני עושה את זה ואני הפועל היחיד. ההרגשה הזאת שיש לי, ההרגשה המוטעית הזאת, נקראת הסתרה.

אחרי כל התמונה הזאת, אם נראה אותה בצורה אמיתית, אז תישאר לנו בהחלט רק שאלה, איך אנחנו יכולים להיות פעילים, להשתתף לפחות במשהו במה שקורה לנו. פה אפילו אם נצא נגיד להסתכלות הנכונה על עצמנו, אז נראה את עצמנו כמין נבראים שלפי תוכנת הטבע שנמצאת בהם הם מבצעים את פקודות הטבע וזהו. ובהחלט אם נסתכל עלינו, שזה רצון לקבל ורשימות, ויש את האור שפועל מבחוץ, אז לא נמצא בזה שום אפשרות, שום פרמטר שאנחנו יכולים איכשהו לשנות אותו מתוכנו, אם לא על ידי פגישת האור עם הרשימות בתוך הרצון.

אלא רק דבר אחד. מתוך שבירת האדם הראשון, נעשה כך שיש חוץ ממני עוד חלקים שלי שנמצאים בחוץ, גורם חיצוני, חוץ מהבורא, שאני יכול לצרף לעצמי. ואז על ידי זה שיש לי כבר תוספת, בהחלט תוספת בי שלא הייתה קודם, לרצון חדש, לרשימות חדשות, וכנגד זה לאור חדש, אני יכול להיות הגורם. וזה רק לפי ההתקשרות שלי ליתר הנשמות, כמו שהייתי מחובר איתן בדרגה רוחנית לפני שנפלנו למצב שאנחנו בפירוד זה מזה. אם אני מדלג על הפירוד הזה, אז אני כביכול מחזיר את עצמי לאותו מצב רוחני שאליו אנחנו רוצים להגיע. אם אני משתדל לעשות את זה, איך שיוצא לי, יוצא טוב, יוצא לא כל כך מוצלח אולי, אז יוצא שזו הפעולה היחידה שאני יכול על ידה לדחוף את עצמי למצב הרוחני.

כי אני הכלי, ומצד הכלי יש רק פעולה אחת, להגדיל חיסרון, ואז יבוא יותר אור לחיסרון הזה. ולהגדיל חיסרון אני יכול רק על ידי זה, שלמרות המסך המבדיל בינינו שנעשה כתוצאה משבירת הכלים, שנשבר המצב שמדביק את הרצונות, את האיברים של אדם הראשון, ונעשה מהמסך המדביק המסך המבדיל, אם אני מדלג על המסכים האלו שנעשו בין שש מאות אלף חלקים של הנשמה, אז זאת הפעולה היחידה שאני יכול לעשות, כי אני כלי קטן ואעשה מזה כלי יותר גדול. חוץ מזה אין בי מה לקבוע בהתפתחות שלי, בדרך שלי.

גם כשאני מחבר לעצמי את יתר החלקים, אז גם בחלקים שאני מקרב לעצמי, בהם, בתוכם, אני לא יכול לקבוע שום דבר. הרצון נתון, הרשימות נתונות, האור העליון פועל עליהם לפי רצון ורצונות. זאת אומרת, בתוך כל נשמה ונשמה אין לי מה לעשות. כל העבודה שלי היא רק בחיבור בין חלקי אותה נשמת אדם הראשון.

בעל הסולם מסביר לנו במאמר "בחירה חופשית", שמכל ארבעת הגורמים של התפתחות האדם, מצע ותוכנית התפתחות המצע, סביבה ותוכנית התפתחות הסביבה, בעצם הדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לבחור לעצמי סביבה יותר טובה. זאת אומרת, כל פעם להביא על עצמי השפעה, זאת אומרת חיבור עם יתר הנשמות שאיתן הייתי מחובר קודם במצב הרוחני, כשאני בכוח רוצה לחזור לאותו מצב הרוחני. להשתוקק לרוחניות זה נקרא להשתוקק לחיבור עם כל יתר הנשמות, כי זה המצב הרוחני שלי. אין לתאר מה זה רוחניות מחוץ לפעולה הזאת. כל יתר התמונות, המצבים שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, הם לא יהיו רוחניים. כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". זו בניית הכלי, שבהחלט התורה, האור, הבורא יכול אז להתיישב בו.

לכן כאן, ב"סדר ישיבת החברה", הרב"ש מתאר לנו עם איזה חיסרון אדם צריך להגיע לחברה, עם מה הוא בא, ואיזה מחשבות, תוצאות הוא רוצה שיהיו לו מההתוועדות. ואת כל החיסרון והרוממות שיש לו, הוא חייב איכשהו לשתול בתוך חברה, שזה יפרח. לכן בהתאם לזה עלינו לדאוג שאספת החברים תיתן כוח לכל יתר שעות היום, השבוע. ושבהחלט העיקר הוא, מה שלמדנו במאמר הקודם, להגיע לרוממות ה'. רוממות החברה היא מביאה לשבח החברה, ומביאה לשבח רוממות ה'. עם הרגשה כזאת האדם צריך לצאת מישיבת החברה, בהרגשה שכן הוא השיג, וכן הוא קיבל את הכוחות האלו שיכולים לעזור לו להגיע למטרת הבריאה. אין לו משום דבר אחר לצפות שיבוא כוח אחר. הוא צריך לעבוד על בניית הכלי שלו, והכלי שלו הוא בהכרח כלול מכל יתר הנשמות.

הוא צריך לראות את החברים שלו כחלקי הכלי שלו. הבורא הזמין אותם בשבילו, זה מה שמזדמן לו לעשות עם מי שיש לידו, והם באמת שדה העבודה שלו. אם הוא יתחבר איתם, כל אחד מהחברים שלו הוא כמו נציג של מיליונים ומיליארדים של האנשים האחרים בעולם. כל אחד מהחברים שלו הוא נציג של אלפי חלקי כלים של כלי אדם הראשון. אנחנו לא רואים את זה, אבל כשנראה, נראה שזה באמת כך. לכן אנחנו צריכים כך להתייחס לחברים, לחברה, לחשיבות ישיבת החברה, וזה מה שאנחנו צריכים לדרוש מעצמנו ומהסביבה שאנחנו בונים אותה.

תלמיד: מה אנשים שיושבים פה מכילים בתוכם?

נגיד שהאנשים שנמצאים לידך, הם בהכרח נציגים כלפיך. יש קבוצה באמריקה, יש קבוצה ברוסיה, ראינו אתמול את הקבוצה בליטא שהיה להם שם כנס, דיברתי איתם. התאספו הרבה אנשים, אז כל אחד במצב שלו, אבל כלפי כל אחד, כלפי אותה קבוצה שמתאספת, שמזדמנת להיות לידו, הם הנציגים של יתר חלקי האדם הראשון כלפיו.

הדוגמה היסודית הבולטת ביותר זה רבי שמען וחבריו. עשרה מקובלים, עשר נשמות שבהחלט כללו בתוכן את כל יתר נשמות ישראל. וכך כל אחד ואחת בהחלט צריך לראות.

תלמיד: אז זה לא בצורה אובייקטיבית.

זה בצורה אובייקטיבית, כלפיי זה אובייקטיבי. אם יש סביבי נגיד חמישה שישה אנשים, אין יותר, אבל אותם חמישה, שישה כלפיי, הם חוץ ממני, נקודה אחת שבכלי אדם הראשון, הם כמו בפירמידה כזאת, כמו בתגובת שרשרת, שמגיעות שש מאות אלף נשמות, שהן מתקשרות ומתקשרות יחד וכלפיי יש רק שש נשמות. ככה הם מתרכזים כלפיי, כך הבורא מזמין אותי לעבודה כזאת דווקא, מזמין אותם כלפיי. כלפי מישהו אחר זה יהיה בצורה אחרת. זה יכול גם להשתנות בכל מיני צורות או משהו, אבל כך אני צריך לראות את החברה.

שאם אני מתקשר לאותה כמות אנשים שנמצאת איתי בדרך, בקשר איתי בעבודה הזאת הדדית, בהתקשרות בינינו, לא שיושבים ולומדים, כי לשבת ללמוד אני יכול עם כל העולם היום, יש לנו תקשורת והכול, אבל כשאני רואה שכן, בצורה כזאת מזדמן לי להתקשר ולבנות קבוצה, אז אני צריך לקבל שכן, הם הנציגים של כל יתר חלקי נשמת האדם הראשון כלפיי, כך אני צריך להתייחס אליהם.

אם אני עושה איתם את העבודה, אני לא צריך ללכת עכשיו לעולם ולחפש איפה יש עוד חלקים, ודרכם אני מתקשר אז לכל הציבור ומרגיש את צער הציבור וזוכה לנחמת הציבור.

תלמיד: איך אדם יכול להרגיש מצב כזה אם רק התפלל, ויכול להיות שעוד לא קיבל את עניית תפילה, והוא צריך לחשוב שכבר נתנו לו?

זאת אומרת, אתה שואל כך, אומרים שאני צריך לצאת מישיבת החברים בשמחה שסוף סוף אנחנו התחברנו, ויש לנו איזו תקווה להגיע לעתיד הטוב, אבל אני כביכול צריך לתאר לעצמי מצב שקיבלתי הכול, שכבר הגעתי לאיזה סוף. למה?

זו הרי אשליה, זה שקר, ו"מדבר שקר תרחק" כתוב. זאת אומרת, באמת אם אני אסלק את הראייה שלי, מה יצא לי מזה? אני פשוט לא אהיה בדרך האמת. יוצא שאני צריך לראות את עצמי כאילו אני קיבלתי את הכול, ויש לי את הכול, ולא חסר לי כלום, מפני שאם באמת אני אבצע את הקשר שלי עם החברים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", יהיה לי כלי שבו לפי החוק של השתוות הצורה מיד יהיה האור ויתגלה הכול. זאת אומרת, הכול תלוי רק בכלי שאני צריך לבנות. זה דבר היחיד שמוטל עליי.

אז אם אנחנו עכשיו כביכול עשינו חלק בזה, איזה צעד בזה, אני צריך להרגיש שלעת עתה אני ביצעתי את מה שמוטל עליי, ולפי זה אני צריך בהחלט להרגיש שלמות במעשה. עד כדי כך, שאם אנחנו בהחלט מבינים שמה שמוטל עליי זה רק לבנות את הכלי, אז אני לא דואג למה שיהיה בתוך הכלי. לבנות את הכלי זה כבר מילוי של הכלי, כי לבנות את הכלי זה נקרא להשפיע לבורא, ומילוי של הכלי זה כבר לא השפעה אליו, זו כבר תוצאה מזה.

אז אם אני מתייחס רק לפעולה שלי אליו, מספיק לי שאני הולך עכשיו להתחבר עם החברים, כי החיבור של הכלי זה התענוג שאני יכול לכוון אליו. הפעולה שלי היא היחידה שיכולה להיות. לכן אם יצא לנו בצורה כזאת להגיע למימוש הבחירה החופשית הזאת היחידה, אז אני חייב לצאת בשמחה ובשלמות ממעשה כזה, ללא שום בדיקה של התוצאה.

תלמיד: כל מה שאדם רוצה לבקש מהבורא, הוא צריך קודם לבקש את זה מהחברים שלו.

אנחנו צריכים להגיע לאהבת החברים, "ואהבת לרעך כמוך". יש לנו בתורה עוד "ואהבת את ה' אלוהיך", להגיע לאהבה נצחית. יש כמה דרגות באהבה, "אהבה נצחית" הגבוהה ביותר זו המצווה האחרונה, ואומרים שאותה אי אפשר לחייב, אלא חייבו אותה כדי שכל יתר תרי"ב המצוות נעשה כדי להגיע אליה. כשמקיימים את כל תרי"ב המצוות, אז המצווה הזאת שמכוונים להגיע אליה, היא לא סתם קופצת עוד מספר וזהו, תרי"ג, לא, אלא אם מתכוונים להגיע אליה על ידי כל יתר המצוות, אז בהחלט מגיעים אליה, מעליה. אז זה כלפי הבורא, "ואהבת את ה' אלוהיך". "ואהבת לרעך כמוך" אם אנחנו יכולים לבצע את זה גם על ידי אילו פעולות, אחר כך זה קופץ מעצמו.

ממה שהוא כותב, מובן שאהבת הבריות מביאה לאהבת ה', זאת אומרת שזה בעצם אותו כלי, אלא במידה שאדם מגלה את המצב שבו הוא צריך להיות או להגיע אליו, אז הוא רואה שאין הבדל בין המצב הסופי לבין אני והבורא והמצב שלי, האור שממלא אותי, הכלי שמקבל את האור, הכול זה אחד בלי להבדיל בפרטים, בחלקים, אפילו בין סיבה לתוצאה. "אני ראשון ואני אחרון", הכול מצטייר כמצב אחד שאין בו שום חלוקה אפילו לגורמים.

לכן אותה העבודה שיש לנו בהתקשרות עם החברים, היא היא העבודה בלהתקשר עם הבורא. כי באמת להתקשר איתם אני לא מסוגל, אלא אם כן הדבק בינינו, בין כל החלקים האלו, חלקי נשמת אדם הראשון, יהיה הבורא בעצמו. נוכחותו, היא תדביק אותנו אחד לשני. זה נקרא ש"השכינה תשרה בינינו". מה זה בינינו? ביני לבינך, אז על ידי זה אנחנו נידבק. בלי זה אנחנו נגרום לפירוד.

זאת אומרת, נוכחות הבורא באהבת החברים, באהבת הזולת, חייבת להיות. אם היא לא תהיה, זאת תהיה חברת פושעים. כמו שבעל הסולם אמר, שחטא גדול עשתה רוסיה בזה שכביכול התחילו לעבוד בחיבור בין בני האדם, אבל בניתוק מהבורא, ואז הגיעו למה שהגיעו, לפירוק ולפירוד ולשנאה, וידוע מה התוצאות.

ולא סתם הוא אומר שאם היו עובדים על הדבקות עם הדלק הנכון ביניהם, שזה הבורא, אז היה אפשר להדביק את החלקים ולבנות כלי. כי איך אתה מדביק את החלקים? לא על ידי זה שאתה גורם השפעה אחד לשני במישור דעולם הזה, אלא השפעה אחד לשני היא בכוונה להשפעה לבורא. זה נקרא שאתה מכניס את הבורא כדבק בין כל חלקי אדם הראשון.

אם אתה עושה את זה, אז עבודת ההתחברות עם החבר הופכת לעבודת התחברות עם הבורא. הוא חייב להיות באמצע. כתוב, "איש ואישה שכינה ביניהם". שכינה זה נוכחות הבורא, התגלות הבורא.

זאת אומרת, אין בזה שום הבדל בעבודה הזאת ולכן מי שבורח ממנו, בורח נכון, כי זו בדיוק הפעולה החופשית שלנו והמעשה היחיד שלנו. ומי שבורח, אנחנו מבינים ברצון לקבל שלנו בצורה אינסטינקטיבית בהמית, שזה ממש נגדו. כל דבר אנחנו יכולים לעשות חוץ מזה.

יש שאלה, האם דרך החברים בקבוצה האדם מקבל סוף סוף קשר רוחני עם כל העולם, עם כל נשמות העולם?

כן. דרך החברים בקבוצה האדם מקבל, דרכם, זאת אומרת איתם יחד. לא דרכם "הוא והם", אלא כשהוא מחבר אותם לעצמו ועושה מזה כלי אחד, אז ודאי שבכלי הזה הוא מקבל קשר עם כל העולם, עם כל יתר הנשמות. זה נכון. הם בשבילו הכלי העיקרי שלו, וכל יתר האנושות זה כבר גלים. יש עוד ועוד גלים סביבם, שהם גם עובדים על להתחבר אליהם.

הייתה כאן שאלה, אם מספיק לעבוד עם הקבוצה שסביבי למה אנחנו עושים פעולות משותפות לכל הקבוצות כדי ליצור כלי משותף? למה לא כל אחד עובד בקבוצה שלו אם החברים מייצגים את חלק הנשמה שהוא צריך להתחבר איתם?

יפה מאוד. בעל הסולם כותב במאמר "מתן תורה" ש"ברוב העם הדרת המלך", כלומר הכלי צריך להיות גדול ככל האפשר, על אף שמה שמזדמן לי עכשיו זו הקבוצה והם הנציגים של כל הכלים של אדם הראשון. הייתי מדמה את זה לכך שאנחנו רואים איזו תמונה בגדול, מרחוק. אז אני רואה נגיד חמישה חלקים, שישה חלקים גדולים, שמהם מתקבלת תמונה מחוברת. אני רואה יער, ים, חוף, חול, אנשים בחוף, ספינה שבים. אני רואה חמישה חלקים, שישה, שבעה, עשרה, איתם אני מתחבר. זה נקרא "הקבוצה שלי".

אם אני הולך הלאה ורוצה לעבוד בצורה יותר מועילה, אפקטיבית, וגם בצורה יותר עדינה שאז הטעמים יוצאים ומתבררים, ויתברר היחס שלי לבורא בכל האופנים, אז אני צריך לקרב אלי את התמונה הזאת, לראות בה הרבה יותר פרטים. ואז דרך הקבוצה שלי אני מצרף לעצמי עוד ועוד, עד כדי כך שכל אחד משש מאות אלף חלקי אדם הראשון בי מורגש כחלק ממש נפרד מיוחד. דרך כל התכונות האלו אני מרגיש את יחס הבורא אליי, וזה נקרא שאני "מטפס במדרגות", באופן שבו שאני מחבר אותם, מקרב את התמונה הזאת, רואה בה יותר ויותר חלקים. כך הבורא מתגלה אליי ובזה אני משיג יותר טעמים, יותר תכונות שלו, יותר "ממעשיך הכרנוך" וכן הלאה.

זאת אומרת, לא להסתפק בלהתחבר עם הקבוצה הקטנה ולסגור את עצמנו, אלא דווקא ההיפך, בעל הסולם אומר שמי שהכלי שלו יותר גדול, הוא לא דואג רק לעצמו ולמשפחה שלו, אלא לחברים שלו, למדינה שלו, אפילו לכל העולם. הוא מצרף לעצמו כלים של כל העולם, וכך באמת אנחנו כבר מדברים על גמר התיקון הכללי שיהיה. אבל בינתיים בכל זאת "ברוב עם הדרת המלך" ואנחנו צריכים להשתוקק להתחבר עם יתר הקבוצות. והטכנולוגיה וכל הדברים האלה, במיוחד התקשורת, לא סתם מתפתחת בזמן האחרון, וכך זה ימשיך ויהיה. רק התקשורת באמת תפרח כי אלו בעיקר הפעולות שאנחנו צריכים לבצע עד גמר התיקון.

שאלה מאוד מעניינת. אם הקבוצה חלשה, והיא מחלישה אותי, ולא מחזיקה אותי, ולא מחזקת אותי, במשימה הזאת להתחבר עם החברים, לעשות עבודה רצינית, האם מותר לי לעזוב אותה ולעבור לקבוצה יותר חזקה? או לעשות קבוצה אחרת יותר חזקה, שלי?

אין תשובה על השאלה זאת, אין. פשוט צריכים לראות לפי מה שבאמת יש לאדם. האם הוא נמצא בהחלט בין אנשים שמסוגלים ללכת קדימה, שרוצים ללכת קדימה, או שזו באמת קבוצה שבה החברים עדיין לא מרגישים שזה כך? האם זה שהוא רוצה לעשות קבוצה משלו זו פשוט בריחה מלהכניע את עצמו כלפי הקבוצה הנוכחית כדי להתחבר עמהם? את זה צריכים לבדוק כל פעם, זה לא פשוט. אי אפשר להגיד שתמיד חובה לעבוד עם החברה שאתה נמצא בה. אפילו שנראה שאלו חברים והם עובדים ומתעסקים ברוחניות והולכים יחד, לאו דווקא, יכול להיות שמקבוצה כזאת אחרי בדיקה כדאי להתרחק ולבחור קבוצה אחרת.

אומר בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", לכן הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה הוא המתקדם לקראת המטרה. הסביבה היותר טובה יכולה להיות בזה שאני באמת מחפש קבוצה יותר טובה ומשתדל לעבור אליה, להיות קשור אליה. זה לא חשוב אם אני נמצא בה פיזית, יכול להיות שאני נמצא איתם רק בקשר וירטואלי, צריכים לראות. אבל בהחלט צריכים לדאוג לזה שכל פעם הקבוצה שאני נמצא בה תהיה יותר טובה על ידי מעשיי או על ידי הדרישות שלי אליהם, או שאני בהחלט בוחר קבוצה יותר טובה, רק שהבדיקה תהיה בדיקה אובייקטיבית, לא דרך הרצון לקבל שלי.

תלמיד: לגבי ראיית התמונה הגדולה.

יש עניין של רזולוציה, קנה מידה, כושר הפרדה. אני יכול לראות את הדבר בכללות, כך שכל התמונה, כל תמונת המציאות מחולקת לחמישה שישה חלקים בסך הכול, ואני יכול לראות שהיא מחולקת לשש מאות אלף חלקים. אתה הרי איש מחשבים, אז כל פיקסל נותן לי הרגשה אחרת, צבע אחר, יחס אחר, התקשרות אחרת, אופי שונה. ובסך הכול מכל סוגי האופי האלה אני לומד את יחס הבורא אליי. אז מתוך זה ודאי "ברוב העם הדרת המלך", לפי זה אני יכול יותר להשיג אותו כיותר גבוה, יותר מיוחד, זאת אומרת זו מידת ההיכרות, מידת הדבקות, מידת האחיזה עד כמה שניתן יותר ויותר. לכן כל עוד כל חלק וחלק מכל הגוף הכללי הזה שנקרא "נשמת אדם הראשון" לא יהיה מורגש בי כחלק אינטגרלי שלי, ועם זאת כל אחד נבדל, כל אחד קשור ואין הבדל ביניהם, ובכל זאת כל אחד הוא מיוחד, בלי זה אני לא ארגיש את כל התגלות הבורא בצורה המקסימלית. כל מה שמתגלה מתגלה רק מתוך דבר והיפוכו, לכן דווקא הקשר ביניהם והשוני ביניהם הוא שמביא להתפעלות ולהכרה.

תלמיד: האם סדר העבודה הוא שעכשיו אני מתחבר עם חמישה שישה אנשים שיש אצלנו, ואחר כך מגיעים עוד עשרה חברים מהקמפוס ואני מתחבר איתם וכך אני גדל?

סדר העבודה, כמו שבעל הסולם והרב"ש כותבים הוא שיבחר לעצמו קבוצה קטנה ויתחיל ממנה. אם יש לנו נגיד מאה איש, אומרים שיש מאתיים חמישים איש בקבוצה הגדולה שלנו, אז ודאי שעם כמות כזאת של אנשים אנחנו לא מסוגלים לעבוד.

אני כאדם אחד יכול להחזיק לפי הטבע שלי, בשדה הראיה שלי, לא יותר מעשרה אנשים. כך אני בנוי, מה אני יכול לעשות? גם אתה, גם כל אחד מאיתנו, לא יותר מעשרה. זה במקרה הטוב, שאנחנו באמת מממשים את היכולת שלנו. אבל אם לא, אז עוד פחות מזה. נגיד חמישה, שישה. על כף היד זה מספיק בינתיים, יותר מזה קשה.

מכמות כזאת צריכים להתחיל, אז אני מתחיל עם עוד נגיד ארבעה או חמישה מסביבי, וכשאני עושה איתם קבוצה, חיבור, ואנחנו כאחד, אחרי זה אנחנו מתייחסים לקבוצה השנייה שאנחנו כמו איש אחד, והם כמו איש אחד, ויש התחברות בין שניים, בין שני אישים כאלו, ואחר כך עם השלישי והרביעי. זאת אומרת, כל קבוצה וקבוצה היא כמו אחד. וכך הם מתחברים ביחד, עד שיהיה כלי אחד לכל העולם.

תלמיד: כשהקבוצה הקטנה הזאת לא נסגרת בתוך עצמה אלא מוכנה להתחבר, האם זה סימן להתקדמות?

אם קבוצה נסגרת בתוך עצמה, זה לא סימן שהם באים לקראת הבורא. הקשר עם הבורא פותח את האדם לקשר עם אחרים. אם יש נטייה להיסגר, להסתגר, אז ודאי שזו לא קבוצה בהתפתחות רוחנית, זה לא יכול להיות.

יש כאלה הרבה. הם לומדים חזק וממש משקיעים, אבל לא אכפת להם מה יש מבחוץ. ויש להם כל מיני הצדקות לזה, "האנשים בחוץ עוד לא התפתחו, אין טעם לטפל בהם, הם לא רוצים את הקבלה", או "מה יש לנו לזה, והם בכלל שונאים אותנו", אלף ואחת סיבות, אבל הכול תירוצים. ההתפתחות לבורא מחייבת את האדם לצאת לעולם, אם זה באמת לבורא, אחרת זה פשוט דחף אגואיסטי.

תלמיד: אם עשיתי את העבודה בחיבור עם אותם עשרה אנשים, ואחר כך כשאנחנו מתחברים עם עוד אנשים, האם אני מקבל דרכם או דרכי? איך לשמור את הקשר בינינו?

אחר כך אנחנו נדבר איך מתחברת קבוצה עם קבוצה אחרת, בינתיים לא. קבוצה עם קבוצה מתחברת, קבוצה אחת כאיש אחד, וקבוצה שנייה כאיש שני, ולא שכל אחד מתחבר עם מישהו מקבוצה אחרת, לא. אלא אנחנו מחליטים, ואנחנו מתחברים בקשר בינינו. מי מתחבר? הקשר בינינו מתחבר לקשר שביניהם, ויוצרים קשר שלישי בין קבוצה אחת לבין קבוצה שניה. ואם סתם אחד מאיתנו מתחבר למישהו מהקבוצה השנייה, אז זה לא נקרא קבוצה עם קבוצה, זה נקרא קשר אישי ולא קבוצתי, זה לא קבוצה עם קבוצה בכלל.

תלמיד: אני מתחבר נניח לחמישה, ואחד מהחמישה האלה מחובר אלי דרך חברים אחרים, הוא מתחבר אליהם בצורה אחרת. האם זו חייבת להיות קבוצה סגורה שעובדת יחד רק עם כל החמישה?

זו לא קבוצה סגורה, אבל אסור לו בזה לא להיות מחובר איתי, אחרת זו לא קבוצה. הוא חייב להתחבר אליהם לא כמו איש אחד שיש לו כמה קבוצות התחברות, אלא כאחד מהקבוצה שצריך להיות כנציג הקבוצה שלנו כלפי חיבור עם מישהו זר. הקשר בינינו חייב להיות קודם, וקובע לו את כל אופן ההתקשרות למישהו זר.

תלמיד: אם הקשר בינינו נקבע לפי גדלות המטרה והרוממות שאנחנו נותנים אחד לשני, אז מה החשבון שהוא עושה, האם כשהוא מתחבר עם מישהו אחר לא יפגע בגדלות שהוא נותן לי?

בשביל מה הוא הולך להתחבר עם אחרים?

תלמיד: כדי לתת להם גדלות ולקבל מהם גדלות. אבל לי למשל נוח יותר לעבוד עם החבר הזה והזה, ולחבר אחר נניח נוח יותר לעבוד עם חברים אחרים.

לכן לכל אחד ואחד יש קבוצה. אבל מה זה נקרא קבוצה אני לא מבין, האם בזה שקבענו שאתה הוא והוא זו קבוצה, רשמנו פרוטוקול, האם זה נקרא קבוצה? לא, אלא מה הקשר בינינו. במידה שיש קשר בינינו ואנחנו שומרים על הקשר הזה, ומתוך הקשר הזה אנחנו מתקשרים למישהו מבחוץ, יכול להיות שאחד מתקשר אליו מבחוץ, אבל מתוך הקשר בינינו.

תלמיד: מה זה מתוך הקשר בינינו? מה העיקרון בעבודה? מה זה הקשר בינינו?

בזה שהוא מרגיש, מציג את עצמו ומתקשר למישהו, כקבוצה.

תלמיד: מה זה אומר שאני מרגיש כקבוצה?

אני לא יכול להגיד לך מה זה מרגיש כקבוצה, זה כבר דבר אישי. אבל אם יש קשר בין החברים, אז בכל אחד ואחד יש במקום ה"אני" שלו את מושג "הקבוצה". ה"אני" נמחק. אם האני נמחק ובמקומו יש כבר קבוצה, אז עם הישות הזאת שלי שנקראת קבוצה אני כבר מתקשר למישהו.

תלמיד: זה דבר טבעי, כחלק מההתקדמות עכשיו יש לי חלק שאני יודע שהוא החבר הזה, וחלק של חבר אחר.

תלמיד: מה ההבדל בין אנשים שאתה נמצא איתם בקבוצה לבין אנשים מבחוץ שהם גם קרובים אליך?

אני לא מבין מה זה נמצא בקבוצה. אתם קובעים קבוצה לפי מה שרשמתם על הנייר. אם אני קרוב לעוד מישהו, ואני עובד להתחבר איתו, אז הוא גם בקבוצה שלי.

תלמיד: גם בין אלו שנמצאים בקבוצה, יש שניים, שלושה שהם יותר קרובים, כי יותר מזה אי אפשר להתחבר. והיתר כאילו מבחוץ.

אני לא יודע מה שאתה אומר, אני לא רוצה לדבר על המקרים שאתם מביאים לי. אתה אומר שיותר משניים שלושה אי אפשר להתחבר. אתה לא יכול להתחבר, בסדר, תהיה אתה ועוד מישהו, מספיק שניים, מיעוט הרבים שניים. מה אתה רוצה ממני.

על מה אתה מתלונן? אתה אומר, "יש לי קבוצה, יש עוד מישהו מבחוץ חוץ מהקבוצה". אני לא מבין מה זה יש לי קבוצה, ויש לי עוד מישהו מבחוץ חוץ מהקבוצה. אם אני מחובר אליו, אז הוא נמצא בתוך הקבוצה שלי.

מה זה נקרא קבוצה, האם שרושמים על הנייר, או שאני מחובר אליו בלב? אם אתה מחובר אליו בלב, אז תרשום מה שאתה רוצה על הנייר, זה לא יעזור. אז אותם תבחר, עם מי שאתה מחובר, ואל תרשום אותם באף מקום, לא צריכים לרשום, אחרת זה יבלבל אותך. "הקבוצה שלי היא מחלקה שאני עובד בה", מה פתאום. מלכתחילה כשאתה הולך להתחבר ואין לך עם מי, אז בבקשה, את זה הזמינו בשבילך, זה שדה העבודה, אז איתם תעבוד.

תלמיד: כלומר הקבוצה היא החברים שאני בוחר ומתחבר איתם, ולא חשוב לי אם הם מחוברים ביניהם או לא. אני בונה לי קבוצה.

אתה אומר כך. אני בוחר לי לחברים מספר 1, 2 ו-3, אבל הם ביניהם רבים, ואני רוצה להיות מחובר איתם, האם זה אפשרי או לא? איך יכול להיות? איך תעבדו על החיבור? איך אתה יכול להיות מחובר איתם, איך אתה בוחר אותם, אם הם כל כך שונים ולא נמצאים בחיבור ביניהם? צריכה להיות איזו הכנה, איזו הדדיות, משהו משותף ביניהם. אם אתה בוחר אותם, אז לפי איזה קריטריון אתה בוחר, האם לפי שהם כולם ג'ינג'ים? לפי איזה תכונות? איך יכול להיות שלפי התכונות האלה הם לא קרובים אחד לשני, או שלא יכולים להיות קרובים? סימן שאתה לא בוחר אנשים לפי אותו קנה מידה.

תלמיד: אם אני בוחר מישהו לפי כמה גדלות מטרה הוא נותן לי, לפי כמה התפעלות אני מקבל ממנו ולפי כמה כוח הוא נותן לי כך שאני יכול לשמוח בדרך. האם לא יכול להיות מישהו שאני מתפעל ממנו, ויש לו תכונות מנוגדות למישהו אחר והם ביניהם לא מסתדרים?

אנחנו מתחברים יחד רק לפי דבר אחד, שמבינים אחד את השני בלהתחבר לבורא. אין לי עוד שום טענות אליך.

אני בוחר אותך לפי זה שאתה יפה? אתה לא יפה. לפי זה שאתה מחונך? אתה לא מחונך. לא, אני לא מסתכל על זה. לכן החברה שלנו היא כזאת. יש כאן אנשים יפים, מחונכים? לא. אני בוחר את החברה רק לפי הרצון שלהם כלפי הבורא.

הרצון הזה כלפי הבורא, יש לו גם כל מיני ביטויים חיצוניים. אם לא הביטויים החיצוניים האלו אלא רק רצון כלפי הבורא, אז בשבילי כולם יכולים להיות אחד, אחד יותר, שני פחות. אז לא, כי לכל אחד ברצון לבורא יש אופי חיצוני משלו, הראשון עושה את זה בשתיקה, השני בפזיזות, השלישי ברוגז, הרביעי בשמחה, אפילו בצחוק, בכל מיני לבושים חיצוניים אחרים.

כדאי לי למצוא כאלו שההשתוקקות לבורא בטוח נמצאת בם, אבל שגם הביטוי החיצוני שלהם מובן לי. כי אני עדיין הולך להתחבר, אני רק בהתחלת הדרך, אני לא יכול לשבור את הקליפה החיצונית הזאת ולראות את הלב הבוער שלו. יכול להיות שהוא עושה צחוקים או שותק כל הזמן. אם שני אנשים שתקנים, אז הם יכולים לשבת ובשקט ולהבין אחד את השני, שני גברים אמיתיים כאלה, ולא "בלה בלה". אז אתה למשל צריך לבחור לעצמך מישהו שעובד נון סטופ. זה לא רע ולא טוב, זה פשוט הכרחי.

אני נגיד לא יכול להיות יחד עם חבר מסוים, כי הוא עצבני ואני עצבני, הוא כל הזמן רוצה לדבר, ואני כל הזמן רוצה לדבר, אז מי ישמע? לכן רק לפי זה אנחנו צריכים לבחור את האנשים, לפי ההשתוקקות לבורא ולפי צורת ההשתוקקות הזאת. בוודאי שיכול להיות שיש עוד כל מיני תכונות כאלה שאני לא יכול לסבול, ועדיין אני לא יכול להתגבר עליהן, יש ויש, אבל רק זה חייב להיות הקריטריון.

תלמיד: מה העבודה שלי איתו?

העבודה שלי איתו, לקבל ממנו התעוררות, התרוממות, חשיבות, גדלות הבורא, שבח הבורא. מתוך זה שהוא יכול לתת לי את זה, אני משבח את הקשר איתו, זה נקרא שאני משבח את קשר החברה, ואז אחד גורם לשני.

אבל כל מה שאני בודק בו, כל מה שאני מודד, כל היחס שלי אליו, הוא לפי היחס שלו לבורא, ככל שנראה לי שזה כך. אני לא מחטט בו, אני לא אומר לו, "עכשיו תספר לי איך אתה מתייחס לבורא", לא, אני לא יכול להגיד לו, זה אישי. אבל הצורה החיצונית שלו, הלשון החיצונית שלו, שפתיים, ידיים, פעולות, מובן לי שיש לו משהו בזה, שהוא משתוקק.

תלמיד: נגיד שאני רוצה לתת גדלות, ומנסה לעורר קבוצה של עשרה אנשים, אבל מתוכם אני עובד יותר קרוב עם ארבעה אנשים, מה ההבדל בעבודה? על מה לשים דגש? או שאני נותן גדלות לכולם באותה מידה.

אם זו קבוצה, אז חייבים להשתדל לתת גדלות לכולם באותה מידה.

תלמיד: מה זו קבוצה? אמרנו שקבוצה היא דבר פנימי שקיים בתוכי.

זה מה שאתה בוחר. אתה אומר שיכול להיות שזה כל הזמן נע ונד, היום אני איתם ומחר עם אחרים ומחרתיים אחרת. האמת שזה גם יכול להיות, אבל בכל זאת זה מפריע. אנחנו לא נמצאים במצב שזה כך. ברוחניות זה כל הזמן משתנה, הרצונות משתנים, הקשר ביניהם משתנה, אבל אנחנו צריכים בכל זאת לבחור מסגרת קבועה, פחות או יותר.

תלמיד: האם אני לא יכול להפסיד ככה?

בוא נתחיל עם זה. אתה יכול להפסיד, כן, לא. ודאי שאתה מפסיד כל הזמן. האם תתחיל להתרוצץ ולחפש איפה עוד לא הרווחת? בדרך כלל אנשים כאלה מפסידים, כי הריצה מתחילה להיות בשבילם יותר חשובה מהדבק שיכול להיות בין החברים הקיימים.

אבל לפני כל פעולה, לפני כל מחשבה, חשבון, החלטה, הבורא חייב להיות אצלנו הקובע. הקשר אליו הוא הקובע את כל מה שאנחנו עושים כל רגע ורגע. בלי להביא אותו בינינו אנחנו לא מחליטים כלום.

תלמיד: אנחנו אומרים שמקום הבחירה היחידי שלי הוא לבחור את החברה שלי.

הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר, בחברה מועילה יותר, הוא מתקדם לקשר עם הבורא. מה זה בוחר? האם בחירה בזה שאתה רואה שהם יותר טובים, ואחר כך ההם יותר טובים, ואז תקפוץ כך כל פעם לפי ראות עיניך? זה יכול להיות לגמרי שקר, מצד אחד. מצד שני, "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות", אז לפי מה אתה יכול לבדוק?

לכן במאמרים האלו הרב"ש מבאר לנו, שאתה צריך לבחור פחות או יותר באנשים שהם באותו כיוון, שהם לא דוחים אותך, ואתה לא נדחה מהם. ואז תתחיל לעשות איתם קשר לפי החשבון שלך לבורא.

תלמיד: אבל כרגע במצב שלי אני רואה אנשים לפי העטיפה שלהם.

אתה רואה את העטיפה שלהם, לא חשוב. אם העטיפה שלהם משפיעה עליך כך שאתה מתרומם יותר, מחשיב את הבורא יותר, את הקשר עימו, אז זה מספיק. אלא מה, אתה רוצה להיכנס לנשמה של כל אחד ואחד? לא. אם אתה נכנס לנשמה של כל אחד ואחד, אז אתה לא מצרף את הכלי שלו אליך, אלא אתה רוצה להיכנס לנקודה שבלב שלו, וזה לא שלך אף פעם.

האישיות הזאת תישאר. שש מאות אלף חלקים באדם הראשון הם חייבים להיות שש מאות אלף חלקים, הם לא צריכים להתחבר לאחד. אלא הדבק ביניהם צריך להיות כאילו שהם אחד, הצורה החיצונית צריכה להיות אחד, צורת העבודה, הכוונה למקור אחד. אבל כל שש מאות אלף החלקים הם כולם שש מאות אלף חלקים, כל אחד ואחד נשאר לגמרי מבודד מהשני ברצון שלו, ומחובר עם השני בכוונה שלו כלפי בורא יחיד לכולם. לא לשכוח את זה.

לכן אסור לי לתפוס כל פרט ופרט, יש שמירת הפרט, גמרנו. אלא רק את ההתקשרות שלו ושלי לבורא אותה אנחנו צריכים לחבר, הכוונה חייבת להיות אחת. לכן אמרתי שאני צריך קודם לראות אם יש להם השתוקקות לבורא, ואם הצורה החיצונית שהם עושים בעבודה שלהם כלפי הבורא מתאימה לי או לא. אם היא מתאימה, אז אני אלך להתחבר איתם.

תלמיד: איך זה קשור באיזו דרך חיצונית אני מתחבר?

לפי מה שהם כותבים באיזו דרך אני מתחבר, דרך התוועדות, בשיחות, בקריאת מאמרים, בעבודה יחד, כל מיני דברים.

תלמיד: ברמה הבהמית, האנושית, אם יש חבר שהוא נותן לי חשיבות המטרה, אז קל לי איתו, טוב לי איתו, אני חי איתו.

כן. לא משנה באיזו דרך אתה עושה את החיבור, רק בתוך החיבור שאתה עושה אתו, מה שקובע וכל הזמן שיהיה נוכח, זה הבורא.

תלמיד: איך לעבור מגדלות הבורא שאני רואה דרך החברים שלי שעובדים ועושים להרגשת הבורא? כי מה שאני רואה זה שקר.

קודם כל, אתה רואה שאדם בא להתקשר עם הבורא, נמצא כאן, משקיע בזה שעות שינה ובריאות, הצלחה בחיים, מנוחה ורוגע, לא אכפת לו מהחיים האלו, הוא מוכן למלא אותם רק בהצגה כזו וחוץ מזה אין לו במה. זה שהוא נסחף לפעמים לכל מיני דברים בהמיים, זה נקרא אונס עלינו, ממש אונס, ולכן אני מתייחס לזה גם כך. לפעמים באים אליי להתלונן שההוא עשה ככה וההוא עשה ככה, איזו פעולה נבזית. זה אונס, עושים ממך כך כדי להכניס אותך לטינופת שלך שתראה מי אתה. אנחנו צריכים בדרך את ההבחנות האלו.

אבל אם אתה רואה שהם נמצאים כאן וממש מוכנים לזה, זה נקרא שהבורא מביא אותם לפניך, ולפי זה אתה צריך להתייחס אליהם בצורה מיוחדת. הבורא בחר בכל אחד ואחד שנמצא כאן, זה לא צחוק. לך אין בחירה, אבל לו יש בחירה והוא בחר בהם. מזה תתחיל לפתח יחס לכל החברה, ומתוך כל החברה תמצא מישהו או כמה כאלו שאתה רואה שאיתם קל לך יותר, עם השפה החיצונית שלהם, עם האופי, עם כל מיני תכונות חיצוניות, כי בכל זאת דרכן אנחנו עדיין מתקשרים. אבל מה שיקבע צריך להיות היחס שלהם לדבקות.

תלמיד: האם אפשר לדבר עם חבר, ולא לעבוד עם כל השאר, כשאני עובד על הכרוב במטבח?

אם אני עובד על הכרוב, ולא על החבר, אז אני עובד על הכרוב או שאני עובד ומכין אוכל לחברה, ואז אני מכין אוכל לחברה. יכול להיות שבעבודה הזאת אני מחפש הכרה של החברה בי, שאני אהיה יותר גדול, ונגיד אזכה באמת לכל מיני תשבחות מהם. ויכול להיות שאני בהחלט עושה את זה כדי להשפיע להם, ולזכות באהבה שלהם. השאלה מה אני רוצה על ידי הפעולה. וכשאני עובד רק על הכרוב, אז יש שאלה, האם אני עובד עליו כדי להכין אותו לחברה ואת היתר, באמת את ההתקשרות אליהם אני עוזב, ואז זו מין בריחה.

תלמיד: ומה עם הכוונה להתחבר?

אם יש כוונה להתחבר, הכוונה הזאת צריכה להיות עם המעשה. אתה יודע, אני לא יכול לאהוב, ואף אחד לא ידע את זה. אנחנו צריכים להראות את זה, אנחנו צריכים לממש את זה, אחרת לא יהיה חיבור. אנחנו צריכים להתחבר, וצריכים לייצור כלי כללי. זה שאני עושה רק פעולה חיצונית כזו לכל החברים שלי, אומנם שנראה לי שאני משקיע שם המון אהבה, אבל זה לא נקרא חיבור. חיבור זה דבר הדדי, אז אני חייב לעבוד כנגד האחרים, הם כנגדי, ולהתחבר.

תלמיד: מה זה הדדי?

הדדי, משני הצדדים.

תלמיד: חייב להיות קשר הדדי?

בטח. נניח יש לי איזו דמות, אני אוהב אותו, אני מתחבר אליו, אני משפיע לו, אני עושה לו, אין דבר כזה. אני חייב להיות מושפע ממנו, אני חייב להגדיל את הרצונות שלי על ידי ההתחברות אתו, אני חייב להיות איתו במשא ומתן, בקשר הדדי, הלוך וחזור, ודאי. אחרת אני עובד על הכרוב, ולא על האדם.

תלמיד: איך זה במפעל?

במפעל אנחנו יכולים להביא אנשים שיעבדו כאן אלף שנה, ישפיעו ויעשו, והתוצרת תהיה טובה והכול, אבל חיבור ביניהם לא יהיה. כולם יחשבו שהם עושים את זה למען החברה, למען ה', להתקרבות, להתקדמות, אך זו עדיין לא תהיה קבוצה, ולא יהיה כלי כללי. כללי זאת אומרת כולל. ודאי שתהיה התקדמות כי בכל זאת אנחנו עובדים בחומר הקבלה, משפיעים לעולם, מביאים את דעת הבורא לעולם, כדי שכולם ידעו שיש משגיח אחד, אל אחד, וכן הלאה, ללא ספק. אבל תכלס, את העבודה שלנו, את הכלי שלנו אנחנו לא ניצור בזה.

תלמיד: איך לשמור שחומר הדלק יהיה באמת התקשרות לבורא, ולא קנאה או תחרות?

איך לשמור שחומר הדלק יהיה התקשרות עם הבורא ולא קנאה ותחרות? כל דבר שבא אחרי שאנחנו משתוקקים לבורא, זאת אומרת שההשתוקקות לבורא זו הסיבה, ואת כל יתר הדברים אנחנו צריכים ככוח עזר, אז הם מועילים מאוד. כי אותה תחרות, ואותה קנאה אלה דברים טובים ביותר, אם הם באים כתוצאה מזה שאני רוצה להשיג את הבורא, להתקשר אליו, והם יכולים בצורה הטובה ביותר, ממש נפלאה להגדיל לי את הרצון, ולתת לי כוחות. אבל רצון וכוחות למה? כדי להיות יותר קרוב לבורא, ולא יותר גדול מהקבוצה השנייה הסמוכה.

תלמיד: ומה הבקרה שזה לא יתהפך?

הבקרה, זו הבקרה הפנימית של האדם, שבכל פעולה שלו, בכל צעד שהוא עושה, כמו שרב"ש כותב בדף ס"ד באגרות, לדאוג להיות מחוברים יחד, הוא, הפעולה שלו, והבורא. ומי משלושתם קודם? הבורא.

תלמיד: כדאי לשם כך להתחבר עם אנשים שעוד לא התחברנו איתם אף פעם בקבוצות, או שזה לא משנה?

אני לא חושב שזה כל כך משנה עם מי אני מתחבר. אם אני חזק בדעה הזאת, באמת לעשות משהו, ולשבור את מחיצת הברזל בינינו, אז אני צריך לקחת רק אנשים שבאמת קבועים כאן, ובאים, ואיתם להתחיל לעבוד. כי באמת עם כל העולם הזה אני לא יכול, זה פשוט יהיה פיזור, ורק ייראה לי שאני עובד. ובאמת אני לא עושה כלום, אלא אני מאבד את הקשר עם כל אחד. אני צריך לעבוד מול האנשים, להרגיש מה אני מזמין בהם, ואיך הם בחזרה מזמינים בי התפעלויות, ושבח וגדלות הבורא.

תלמיד: שאלה פרקטית, מתי אפשר להתחיל את העבודה הזאת?

מתי אפשר? את העבודה הזאת צריכים להתחיל בכל רגע, מפני שבכל רגע זה יעלם מתוך ההכרה שלי, מההרגשה שלי, מההבנה שלי, ומשדה ראייה שלי. אני לא אוכל לזכור את זה כל הזמן, אם זו עבודה אמיתית. למה? כי בעבודה הזאת אני צריך כל הזמן שהבורא יהיה נוכח, וזו כבר בעיה. זאת אומרת, למה שהוא יהיה נוכח? אין עוד מלבדו, חוץ מהפעולה שאני עכשיו יכול לבצע.

וזה נקרא בוא אל פרעה. אז עכשיו אני לוקח אותו, והולך להתחבר איתך, שאני בזה כנקודה שבלב, ודמותך כלפיי היא כמו פרעה והבורא, זאת אומרת משה וה' באים ביחד לפרעה, וכאן אני צריך לבצע את העבודה. פרעה זה היחס שלי אליך, לא אתה בעצמך, אלא היחס שלי אליך, כלומר כל הכוחות שמנוגדים לזה. וכל רגע ורגע אתה תצטרך לחדש את הדבר הזה.

תלמיד: אז עם מי כדאי להתחיל?

את זה אפשר להתחיל בכל רגע, בכל סיטואציה, ועם כל אחד שיש לו איזה יחס לבורא, ולהתקדמות הרוחנית. אפילו אם הרוחניות בשבילו עדיין לא מובנת, והוא לא יודע מה זה הבורא, זה לא חשוב. להתחיל מאותה נקודה שאומרים לך להתחיל, זאת אומרת שמביאים אותך לשמועה הזאת.

תלמיד: אפשר להתקדם עם אותה הקבוצה?

לא חשוב איזו קבוצה, אני אומר לך שוב. זה שעשינו פעם כל מיני סקרים, מי רוצה להתחבר עם מי, או עשינו את זה פעם לפי הגורל, מי עם מי יתחבר, ופעם ממש לפי הרצון של כל איש ואיש. אני לא חושב שזה בכלל קובע. אני יודע רק שלי היה מאוד מאוד קשה עם מילר, אצל הרב'ה, כי הוא כזה כמו שולם. תאר לעצמך.

זו הבעיה שלי, אני לא אומר שלא. הרב'ה אמר לי, כדאי לך ולו שתתחברו, ואני הרגשתי שזה קשה מאוד, ממש בלתי אפשרי. אני לא הצלחתי. אני מודה, לא הצלחתי, וגם הוא לא.

אחר כך הוא הלך להתחבר עם גוטליב, והרב'ה אמר, "אתה רואה, הם מתחברים יחד, זה לא טוב". ולא יכולתי לעשות שום דבר. כי ראיתי דברים שבהם אני חלש, ולא מסוגל להיות מעל האופי שלו ושלי. לא מסוגל. כל מילה שלו הפריעה לי, ולא יכולתי. בכל זאת את הצורה החיצונית חייבים לקחת בחשבון.

תלמיד: האם יש רשות להנהלה או לאיזה כוח להגיד לאנשים לא להתחבר, כי זה עושה נזק למפעל?

להנהלה יש רשות להזהיר אנשים מסוימים, לא להתחבר עם אנשים מסוימים, כן.

תלמיד: האם צריך אישור של ההנהלה לחיבור בין אנשים?

לא, אישור לא צריכים, אבל יש מקרים מסוימים שאני יכול להגיד לא. אני, וההנהלה יכולים להגיד כך. יש מקרים מסוימים. למה? כי חיבור רשעים, רע להם ורע לעולם. איך עושים נכון? ילד רע צריכים להכניס לקבוצה טובה. אז מספיק לנו רשע אחד.

תלמיד: האם החיבור הופך להיות קשור למפעל, זה בסיס המפעל?

החיבור לא צריך להיות קשור למפעל, אבל כמו שדיברנו, שלא כל כך חשוב עם מי אנחנו מתחילים, אז האנשים שקרובים אלי בעיסוק, שאיתם יש לי שפה חיצונית משותפת, ואני מבין את המחשבות החיצוניות שלהם, ואני יכול כביכול יותר להבין בצורה יותר פנימית את התגובה שלהם. אז כדאי איתם, אני הייתי יותר בעד זה. אבל שוב, אני לא קובע. רק נראה לי שבכל זאת אלו הזדמנויות, אם הוא נמצא איתי באותה מחלקה.

תלמיד: אני לא מבין מה זה להתחבר?

מה זה להתחבר?

תלמיד: אם אני אומר שהדבר היחיד שאני יכול לתת זה גדלות, והוא ייתן לי גדלות, מה זה להתחבר?

להתחבר זה נקרא שאני רוצה להגיע לקשר עם הבורא, ולצערי אני לא מסוגל להגיע לזה בלי שאני אתחבר איתך. וגם אתה צריך להגיע לאותו מצב, לאותה הבנה, ממש להכרה שאם לא תתחבר איתי, גם אתה לא תגיע לבורא. הבורא הוא המטרה שלנו, שלך ושלי, הדביקות אליו, השתוות צורה איתו זו המטרה שלנו. ואף אחד לא יכול להשיג אותה בלי שיתחבר עם השני, ודרך השני כן.

תלמיד: אז מה זה ההתחברות עצמה?

ההתחברות עצמה זה נקרא שהכלי להגיע לבורא נמצא בחבר שלך. הכלי זה נקרא התפעלות, השתוקקות, התרוממות, רוממות ה', כל זה נמצא אצלו. אם אתה תקבל את זה ממנו, לא שאתה "אני בוער לבורא, אני רוצה אותו". זה לא אתה, את זה הוא הכניס בך. זו רמה אפס. שאתה תקלוט מהחבר שלך, "אוי, בורא, ואיך רוצים, וזה", תקלוט מהחבר שלך, ורק תמורת ההשקעה שלך זה יכול להיות. ההכנעה שלך, והגדלות שלך, גם זה וגם זה מהעבודה עליו.

אם תעשה את זה, זה כבר יהיה הכלי שבו אתה משתוקק לבורא, אתה משתוקק. לפני שאתה השתוקקת, לפני שתחברת עם החבר ולקחת ממנו, הבורא נתן לך את ההשתוקקות, זה כאילו שהוא השתוקק לעצמו , ולא אתה אליו.

תלמיד: אז למה זה צריך להיות הדדי? אני יכול להסתובב כל היום ולשתוק, וכביכול לאסוף התפעלויות מסביב. אני יכול להתבונן על האנשים, לא לדבר איתם והם בכלל לא ידעו שאני מסתכל עליהם, לאסוף את הרצונות שלהם אליי, ולהתפעל ממה שהם רוצים. אז מה ההדדיות והחיבור בזה?

אם בכל פעם אתה יכול להתפעל מהחברה בצורה מקסימאלית ובלי לתת להם את ההתפעלות שלך, בלי להתחבר איתם, תעשה את זה. ואחרי זה אתה תהיה בירידה גדולה מאוד. אתה תעבוד מחומר הדלק שלהם ואחר כך תיפול, למה? כי תהיה לך רק נקודת הכתר, בלי נקודת המלכות. אתה צריך חסרונות יחד עם גדלות, כי לא תדע מי זה אתה.

המשפט קובע "אני משתוקק לה"'. צריך להיות כאן אני והוא, מלכות וכתר. בזה שאני אקח מהם התפעלות, אני אהיה כמו מלאך "אני מתפעל, אני רוצה". אחרי שתעשה את העבודה הזאת באמת תתנפח מהם, תהיה לך נפילה, אני מבטיח, כי בזה אתה לא תתחבר עם האני שלך, זה לא ה"אני" שלך. אתה לקחת מהם התפעלות כאילו רשימו דהתלבשות, בלי רשימו דעביות שלך. אתה צריך לראות שאתה לא רוצה, שאתה לא מסוגל, כי הנקודה שלך, 'מי אתה', צריכה להיות בזה.

תלמיד: אני לא מסוגל לתת להם גדלות?

לא לתת להם גדלות, אתה גם לא מסוגל להתקשר לבורא. אתה לא, הם כן, והם מקרינים אליך את ההתפעלות שלהם, אז זו לא ההתפעלות שלך. תקשיב, כי אולי באמת לא הבהרתי את הנקודה הזאת, לאט לאט. אני צריך ליצור כלי לבורא, אם אני מקבל מהבורא התפעלות, זה שלו, זה ברור לנו. אם אני מקבל סתם התפעלות מהחברים, זה שלהם. צריך להיות כך שאני לקחתי התפעלות מחברים, אני הנבזה שאין לי שום דבר, שאני לא מסוגל להתחבר איתם, לא לרצות את הבורא, כלום, אני לוקח מהם את ההתפעלות הזאת, ועם זה אני פועל. אני השגתי בעצמי את ההתפעלות הזאת.

חייבות להיות כאן שתי נקודות, אני שממש מושפל, ואפס אפסים, הכי נמוך, וקיבלתי מהם את ההתפעלות שלהם מפני שהעליתי אותם כגבוהים מאוד. אז ההתפעלות שקיבלתי מהם, אבל על ידי העבודה כלפיהם, זה נקרא אצלי ככתר, ואני עצמי כמלכות. יש לי כאן רשימו דהתלבשות, רשימו דעביות כאילו. אין אחרת.

אם אני לוקח סתם התפעלות מהבורא, זו התפעלות של הבורא. אם אני לוקח סתם התפעלות מהחבר, זו ההתפעלות של החבר. איך זה יהפוך להיות התפעלות שלי? צריכות להיות כאן שתי נקודות, כי אני בעצמי לא מתפעל מבורא ומכלום, ולקחתי עכשיו התפעלות מהחבר. חייבות להיות שתי נקודות, איפה נקודת האני, איך אני אפתח אותה, אם אני לא אעשה פעולות של "ואהבת לרעך כמוך"?

תלמיד: אני רואה שמתוך הרצון לקבל לא קיבלתי כלום, ומתוך האינטרסים שלי אני רק לוקח כוח מהחברה ובלעדיהם לא הייתי עושה שום דבר.

איזה כוח אתה לוקח מהחברה?

תלמיד: התפעלות.

זו התפעלות של החברה.

תלמיד: אבל זו התפעלות שאני משיג מזה שאני לא יכול בעצמי, אז אני לוקח מהם. אבל אני לא מבין למה בזה שאני מראה להם גדלות אז אני רואה שאני לא יכול יותר בעצמי.

אתה מורה להם גדלות כדי שהם יראו לך גדלות בחזרה.

תלמיד: אתה לא מסביר לי מה ההבדל בין מצב שאני אומר שברור לי שאני לא מסוגל, ובלי ההתפעלות מהחברה אני לא מסוגל. אז מה ההבדל בין אני לא מסוגל ולוקח מהם ואני כמו מלאך, ובין זה שאני לא מסוגל ולוקח מהם ומחבר את זה אליהם? מה ההבדל בין שניהם? בשניהם אני לא מסוגל, אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאני לא מסוגל.

מאיפה אתה יודע שאתה לא מסוגל?

תלמיד: אז למה אני פה?

אחרת זה תיאורטי. אתה יכול להגיע לזה שאתה לא מסוגל רק אם אתה מנסה את זה על החברים, שאתה רואה בפועל שאתה לא מסוגל. כלפי בורא אתה לא יכול לראות את זה. יוצא שגם את נקודת המלכות, וגם את נקודת הכתר אתה צריך לקבל מהחברה, מהחברים.

תלמיד: מה אני לא מסוגל לעשות כלפיהם?

שום השפעה. עוד נדבר על זה, זה מספיק. ועכשיו עם כל המחשבות האלה והכוונות האלה הולכים ללמוד תע"ס.

(סוף השיעור)