שיעור בוקר 20.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 624. מאמר "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 624, מאמר "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה"

מהו הב' הבחנות שלפני לשמה

תשמ"ח - מאמר י"א
1987/88 - מאמר 11

"בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.

ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים"."

שאלה: האם צמצום א' מתרחש במעבר מבחינה א' לבחינה ב', או לאחר בחינה ב'?

מה זו בחינה א' ובחינה ב'?

תלמיד: בחינה א' זו בחינת ישראל, שהוא שקוע ברצון לקבל, בלא לשמה, ובחינה ב', זה כשהוא מתחיל לצאת מהגלות.

ומה זה צמצום א'?

תלמיד: זה לא כל כך מובן אם זה במעבר מ-א' ל-ב'.

מהו הצמצום עצמו?

תלמיד: יש לך רצון ואתה לא רוצה לקבל, אז אתה מצמצם את הרצון.

כן. נגיד.

תלמיד: ועדיין לא השגת השפעה.

נגיד. ומתי זה מתרחש?

תלמיד: כנראה במעבר מ-א' ל-ב', כמו שאני מבין.

ומה אתה שואל?

תלמיד: האם צמצום א' באמת מתרחש במעבר מבחינה א' לבחינה ב'?

מה חושבים? תעזרו לו.

תלמיד: לי נראה שלפני. כי הוא כותב שזו בחינת לי-ראש, שצריך להיות מצב שאתה כבר לא משתמש בכלי קבלה אלא מכוון באיזו צורה, אפילו עוד לא בכוח, כי אין כלים דהשפעה, רק רוצה להיות במצב הזה באיזושהי צורה.

כך חושבים כולם?

תלמיד: צמצום א' שהוא מתאר כאן הוא לפני כל תהליך ההתפתחות, א', ב', ג', ד', עד שנוצר כלי מלכות שמבחין את האור, ואז הוא מצמצם את עצמו. יש את הרגשת הנותן וחוסר השתוות הצורה עימו, ואז הוא מצמצם את עצמו, זה צמצום א'. זה לפני שהתחילה העבודה בכלים דהשפעה וכל הבירור הזה.

צמצום שלא בא מלמעלה אלא מלמטה.

תלמיד: כן. זו הרגשת ההפכיות מהבורא.

טוב.

תלמיד: נראה לי שכל המאמר הזה הוא לפני צמצום א'. כי פה עדיין הוא לא רואה בבירור, אין לו את הכוחות באמת לעבוד, הוא רק מגלה שאין לו כוחות להמשיך לרצות לקבל, אומנם הוא רוצה להשפיע, אבל גם אין לו כוחות להשפיע, זה עוד לא צמצום. צמצום זה כבר יציאת מצרים עצמה, פה זו כל ההכנה לפני. זה כוח מלמעלה שהוא מקבל אחרי כל ההכנה הזאת באמת לא להשתמש ברצון לקבל.

זה ביציאה.

תלמיד: ביציאה, כן.

שאלה: מהי העבודה בחומר ולבנים יחד?

בחומר ולבנים זו עבודה ברצון לקבל, זו עבודה שהם צריכים לעבוד במצרים. אי אפשר להיות מקבלים אלא יש להם תמיד התנגדות.

שאלה: "וימות מלך מצרים", האם זה מגיע עדיין מתוך העבודה בבחינה א' כשאין כלים דהשפעה, או כשכבר מתחילים לעבוד עם הכוונה דלהשפיע, רוצים להיכנס לשם, ואז מלך מצרים מת? האם זה קורה שממשיכים את אותה הבחינה של העבודה כשמלך מצרים נמצא ונמאס להם שהוא שולט עליהם, או שמתחילים כבר לעבוד עם הכוונה דלהשפיע, ואז נוצר הפער הזה בהרגשה?

מה חושבים? אני חושב שהם לא הבינו את שאלתך.

תלמיד: הוא כותב "בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה". ולאחר מכן, "ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה". האם מתוך העבודה שעבדו אותו כבר מת מלך מצרים, או כשכבר התחילו לעבוד בעל מנת להשפיע?

כבר התחילו לעבוד בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך התחילו לעבוד בעל מנת להשפיע כשמלך מצרים עדיין שולט? איזה כוח מביא אותם לזה? איך הם רואים את המצב כך שאפשרי אחרת?

מלך מצרים מתחלף, היה מלך מצרים ישן ועכשיו קם מלך חדש במצרים.

תלמיד: מה זה אומר על צורת העבודה? מה השתנה?

את זה אתה תגיד.

תלמיד: תוך כדי שיש מלך ששולט בצורה של רצון לקבל, איך מתחילים לעבוד באופן אחר?

מה חושבים?

תלמיד: היה פרעה אחד ואחר כך פרעה אחר, פרעה תמיד נמצא, אלא היחס של העובדים כלפי פרעה השתנה מזה שזה מורגש כמו מוות לעבוד את פרעה.

תלמיד: בתחילת המאמר הוא מתאר שיש גם בלא לשמה שלבים. יש את השלב הראשון של הלא לשמה, שבו האדם מרגיש בחינת ישראל, הוא שמח, טוב לו, הוא עובד, ממלא את הרצון לקבל שלו, זה מלך מצרים הראשון. ואז האדם, כנראה בגלל הנקודה שבלב, השפעת הסביבה, מתחיל להרגיש שהוא לא רוצה לעשות את זה, הוא רוצה להתחיל לעבוד עבור הבורא. ואז מלך מצרים הראשון מת, ונולד מלך מצרים השני שעכשיו הוא סובל ממנו, הוא כבר נהיה בלא לשמה, אבל לא לשמה שהוא כבר גלות מה שנקרא.

כן.

שאלה: רב"ש כותב, "נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד". יוצא מהמשפט הזה שהם כביכול לא נמצאים תחת אף שליטה, לא תחת שליטת הרצון לקבל, ולא תחת שליטת הרצון להשפיע. איך יכול להיות מצב כזה שהם לא נמצאים תחת שליטה כלשהי?

בין לבין. כך הוא כותב, אז יכול להיות. מהשליטה הקודמת הוא כבר יצא, ולכוח החדש הוא עוד לא הגיע.

שאלה: מאיפה נובע המעבר הזה שפתאום יש להם חיסרון לעבוד לשם שמיים?

הם נמצאים במצרים, זאת אומרת ברצון לקבל, שכל פעם מראה להם, לאלו שרוצים להתקרב לבורא, עד כמה הם הפוכים מהמטרה שלהם.

תלמיד: האם מתגלה להם שהם חייבים לעבוד בצורה נקייה לשם שמיים?

כן. זה מתגלה להם בהדרגה.

תלמיד: לי זה נשמע שאם לא היו החכמים, אם לא הייתי קורא את רב"ש שלשמה זה דבר חמור ושצריך לעשות את זה, אז לא הייתי חושב על זה. אם זה לא מתוך אמונת חכמים, איך זה מתגלה שאתה צריך להיות בצורה נקייה לשם שמיים? מהי העבודה שהעשירייה צריכה לעשות כדי שיתגלה שזה משהו חמור שצריך ללכת על זה?

אתה צודק, אבל נקווה שעוד מעט תזכה לראות שכך זה. אפילו אנשים ששקועים בעולם הזה, גם הם פתאום מחליטים שאין חיים אחרים אלא השגת האלוקות.

שאלה: בהמשך למעבר מבחינת א' לבחינת ב', אז כמו שמתאר הרב"ש זה ממש מצב לא נוח, כי כבר לא רוצה לקבל, ועדיין לא השיג את כלי ההשפעה. אז מה יכול לזרז את המעבר הזה?

התכללות עם העשירייה, זה מאוד מזרז את ההתפתחות.

שאלה: גם במאמר הזה יוצא שהרב"ש אומר לנו שצריכים להגיע לאיזו צעקה לבורא, וזו העצה היחידה שיש. אבל בסוף המאמר הוא כותב, "העבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים". אתה צועק, ואז אתה כביכול מקבל איזו תובנה ומודה לבורא, אבל יוצא שנעלמת הצעקה בסופו של דבר. צעקתי, הבורא הראה לי את חומרת מצבי, ועכשיו אני מודה ושמח, ואז כביכול הצעקה נעלמה.

ממה אתה שמח, מזה שאתה נמצא במצב חמור?

תלמיד: מזה שהבורא הראה לי את האמת עכשיו.

אבל מזה המצב לא השתנה.

תלמיד: בדיוק, הוא לא השתנה. איך אני ממשיך מפה? צעקתי בפעם הראשונה מהייסורים שקיבלתי, והבנתי שאני מרוחק מהבורא. עכשיו אני צריך לעבור לקו ימין, להודות ולהיות בשמחה על זה. אז אני מודה ושמח, אבל זה כביכול מוריד לי את הצעקה כי יש לי עכשיו שוב איזו קירבה לבורא.

במה היא הקרבה לבורא?

תלמיד: בזה שהוא הראה לי עוד פעם את האמת, שאני כביכול מרוחק ממנו, אז יש לי עכשיו עוד פעם הודיה אליו.

איזו הודיה, על זה שהוא פתח לך עוד יותר את המצב הגרוע שבו אתה נמצא?

תלמיד: כי הוא מראה לי את האמת, שאני לא עובד באמת עדיין בקו שאני צריך לעבוד בו.

אבל אתה לא חיכית למצב הזה שיתגלה, אתה חיכית למשהו אחר.

תלמיד: נכון, צעקתי לפני.

אז למה אתה מרוצה מהמצב שהתגלה?

תלמיד: זאת בדיוק השאלה שלי, למה אני צריך לעבוד בצורה הזאת של לצעוק, לגלות שאני מרוחק, זה קו שמאל שלי, ואז להודות על זה, להיות בשמחה מזה, כי גם צריך להיות בקו ימין, בשלמות, מזה שעכשיו הראו לי את החומרה של המצב. איך זה עוזר לי? איך אני מתקדם מפה?

אין לך תשובה?

תלמיד: לא. כי אני לא רוצה שהצעקה תפסיק. אני מבין שאני חייב להיות בתפילה כל הזמן. אבל ההודיה והשמחה הזאת כביכול מרגיעות אותי.

למה מרגיעות, מה השגת בסך הכול?

תלמיד: כי אני כביכול מגלה את זה דרך הבורא. הוא נותן לי את ההארה הזאת, הוא נתן לי את ההבנה שאני מרוחק, ואני צריך להיות בשמחה מזה שהוא נתן לי את זה, שיש בורא והוא גדול והוא עושה הכול, ואני אמור להודות על זה עכשיו. אז אני באמת מודה כי הוא נתן לי את ההרגשה הזאת, אבל זה מעלים לי את הצעקה. איך אני ממשיך?

מה הוא כותב שם?

תלמיד: פה הוא עצר את המאמר.

זאת אומרת, מה יוצא לנו אחרי שהאדם מגלה שהוא נמצא במצרים.

תלמיד: יש בורא, יש הכול, אבל הוא כביכול אומר לי "אתה מרוחק ממני, ותהיה שמח מזה כי אני אמרתי לך את זה, ותשמור על השלמות הזאת".

איזו שלמות זאת?

תלמיד: של קו ימין. כך הרב"ש כותב.

למה זה ימין?

תלמיד: זה מה שהוא כותב פה, שאחר כך עוברים לקו ימין, "להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים"."

כן. עוד מישהו רוצה להוסיף?

תלמיד: אולי זה מצב לא שלם, זה מה שרב"ש כותב פה, שהם ממררים את החיים שלהם בעבודה הזאת, הם כל הזמן צריכים ללכת משמאל לימין, וזאת עבודה קשה.

אז ממה הם שמחים יחד עם זה?

תלמיד: הם שמחים מזה שהם מגלים את החיסרון, אבל אז עוד פעם מראים להם את החומרה של המצב שלהם, וזאת עבודה קשה. אני לא יודע במה הם שמחים אחרי זה.

שאלה: הם שמחים כי מהעבודה משמאל וימין הם יוצרים צורך וכלי לעזרת ה'. הוא כותב שכשהוא נמצא בשמאל, הוא יכול להיות רק בשמאל. ובגלל זה הוא אומר שאחר כך הוא עובר לימין שם הוא מחפש כל פעם מחדש לבנות את השלמות.

בעצם קו ימין הוא החשוב, וקו שמאל עוזר לבנות את השלמות הזאת, את גדלות הבורא. אבל העניין של הכלי והצורך נוצר רק כשהוא סובל ייסורים מזה שהוא מרגיש מרוחק מה'. בעצם יוצא שהעבודה בשמאל ובימין יוצרת אצל האדם כל הזמן הגדלת הכלי, וזה מאוד משמח את מי שנמצא בדרך.

כן.

שאלה: כל המאמר משבח את המצב במצרים, שבגלל הצרות שהיו להם הם העלו תפילה. אבל בסוף הוא אומר שהתפילה הזאת כאילו לא שלמה בלי קו ימין. אז אם אנחנו פעם בשמאל, ופעם בימין, זה כל פעם מצב לא שלם. האם יכול להיות מצב הודיה בתוך הצעקה, שבתוך הרגשת הצער והצעקה נמצאת הודיה? האם יכול להיות מצב כזה שהאחד בתוך השני?

שהוא צורח ושמח?

תלמיד: כן, כי איכשהו בתוך זה יש לו אמונה, שהוא בכל זאת בשליטת הבורא, ובכל זאת הוא לא עוזב את ישראל?

אז יש פתרון לכל הדברים האלה או לא?

שאלה: קודם כל כשהוא צעק בפעם הראשונה, כנראה שהצעקה לא הייתה אמיתית. אבל הוא תקוע עכשיו. מה עושים? אז צריך לעבור לקו ימין, כי קו ימין נותן לך חומר דלק, כוח לעבוד אחרת היית נשאר באותו מצב. וככה לאט לאט הבורא מעלה אותו מימין לשמאל, מימין לשמאל, לבנות כלי יותר גדול כדי שהצעקה תהיה אמיתית.

כן.

שאלה: נראה לי שכל השמחה פה באה מגילוי יצר הרע, שהאדם סוף סוף מגלה שהוא באמת במצריים, ושכל הרצון שלו באמת על מנת לקבל. ומזה יש לו שמחה, שיש לו צורך אמיתי לפנות לבורא, כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים", כי בלי זה אין לי כל כך צורך לפנות לבורא. ופה הוא מרגיש צורך אמיתי שרק בורא יכול לעזור לו לעבור לקו ימין, ומזה יש לו שמחה.

בסדר, אתה אומר נכון.

שאלה: אולי נוסיף פה עוד מימד, כי הוא מדבר בסך הכול על עשירייה. אז יכול להיות שאולי יש מצבים שאחד נמצא בייאוש, והשני נמצא בשמחה, אבל כך הם עוזרים אחד לשני לעשות את כל התהליך הזה הרבה יותר מהיר. כי אחר כך זה מתחלף, וכל המצבים האלה נמצאים. אמנם כל אחד עובר אותם בעצמו, אבל בסך הכול הכוח של העשירייה הוא כזה שלא נותן לאדם אף פעם לנוח, ודווקא פה הפתרון להכל.

כי אם רק כל אחד עובר מצב, ואחר כך עוד מצב, ועוד מצב אז הוא עלול להישאר שם. וזה עוזר לו לצאת מזה כי הוא רואה את האחר במצב שהיה בו קודם, וכך הוא יודע בדיוק איפה נמצא השני, אחרת לא הייתה לו שום הבחנה. בקיצור, יש פה הרבה דברים שרק בעשירייה אפשר לפתור אותם.

כן.

שאלה: בהתרשמות שלי, אדם מגיע לדרך, ולוקח לו כמה שנים לייצב את החיים כלפי הדרך, עם התכונות שלו, והיכולות שלו הוא בונה לעצמו איזו שגרה שבה הוא בדרך. הוא עושה את המקסימים שהוא יכול, ואחרי כמה שנים, זה מי שהוא.

אותו דבר העשירייה, היא מתחברת, בונה סדרים, ואחרי תקופה משהו מתייצב בה ומתחילה שגרה. אבל עובדים, לא שאני מזלזל בזה, אבל נראה שאם אין מכות חיצוניות העשירייה לא יכולה להיות בתאוצה. עד עכשיו הצלחתי להעביר את ההרגשה?

אתה מספר לנו מהחיים.

תלמיד: כן, אבל זה לוקח שנים. אז אם מסתכלים אובייקטיבית על המערכת, הצעקה הזאת "ויאנחו", זה משהו שצריך לבוא מתוך רצון העשירייה, שממש הצליחו בתאוצה להרים אחד את השני לצעקה כזאת, או שזה חייב לבוא ממכות חיצוניות? מצד המערכת האם זה יכול להיות או זה או זה, או שרק אחד מהם יעבוד?

זה עובד בשניים.

תלמיד: אני מרגיש שזו נקודת התסכול הכי גדולה. ה"באחישנה", כמה שמנסים באמת להרים, בסוף יש איזו שיגרה של עשירייה, וכל אחד עושה המון בעבודה פנימית, בעבודה חיצונית, אבל איפשהו זה מתייצב על התמונה שזאת העשירייה, וזה החבר, ואחרי כמה שנים לא נראה שאפשר להוסיף עוד משהו בלי ה"כאפות".

כן.

שאלה: בעניין השמחה רב"ש כותב, "אין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'." אז השמחה נובעת מזה שיותר בן אדם לא מוטרד מקבלה עצמית, הוא מסתפק במועט והכרחיות, ואין יותר רדיפה אחרי תענוגים גשמיים. נכון, מזה נובעת השמחה?

נגיד שכן.

שאלה: בקשר לעניין של המעבר לשמחה. בהתחלה האדם מנסה, עובד ומרגיש שהוא עובד בכלים דקבלה, מקבל שם איזו הארה, ואז הוא מבין שהוא רחוק מהבורא, כל העבודה שלו בסוף לא קירבה אותו, והוא נשאר מרוחק. אז יש שם נקודה שאולי הוא מדבר עליה ב"שמעתי" ח' "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א", שבה הוא אומר שהאדם בעצם עושה מעבר שאני לא מבין איך עושים אותו, כשהאדם מתחיל לעבוד למעלה מהדעת.

הוא אומר שזו הנקודה שבה אני יכול לעבוד עכשיו למעלה מהדעת כי הבורא הוא זה שסידר את כל המשחק הזה, את כל המציאות הזאת. ואז אני מוצא איזה קשר עם הבורא, כמו שהוא אומר ב"שמעתי" ח', כי מה איכפת לי שאני עובד, שיש צללים במציאות, הבורא סידר את זה, וזו ההמתקה של הסיפור.

אני לא מבין את המעבר לקו ימין, האם המעבר לקו ימין פה זה ה-למעלה מהדעת בעצם? זו הפעולה הראשונה שהאדם עושה למעלה מהדעת, ואז הוא מצליח להגיע לשלמות שעליה דיברנו? כי לא ברור איזה מין שלמות מוזרה זאת, שלא טוב לו, הוא מרוחק מהבורא, אבל עדיין הוא בשלמות? אני שואל, לא אומר.

אני שומע, נראה.

שאלה: מתוך השאלות של החברים, וממה שכל החברים פה אמרו, הגעתי להבנה כזאת, האם אני בכיוון הנכון? בהתחלה כתוב "וייאנחו", כלומר, הם בצד שמאל, ואז הם מקבלים התעוררות מלמעלה, ומקבלים גילוי של הריחוק, ואז הם עוברים לצד ימין. עכשיו הם מודים שזה המילוי, ואז שוב יש חיסרון של צד שמאל, "ויזעקו", ושוב יש התעוררות מלמטה שזה המילוי השני, וגם עליו יש הודיה.

עוד נצטרך לפתוח את זה.

שאלה: יכול להיות שהשמחה מגיעה מזה שהאדם אחרי כל כך הרבה ספקות, וחוסר בהירות פתאום מתגלה לו מצב מאוד מדויק שהוא כותב עליו "לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד". אולי מכאן מגיעה השמחה, כי המצב הזה סוף סוף ברור לו?

אבל מה הפתרון? אין לו ביד שום דבר, לא להשפיע, לא לקבל, ולא כלום.

תלמיד: אז הוא כבר יודע, הוא כבר מבין שהוא לא יכול לעבוד לתועלת ה'.

כן.

תלמיד: למה הוא מאמין לזה שהוא לא יכול? הרי הוא יודע שהאגו תמיד יגיד לו, אתה לא יכול לעבוד, איך הוא יודע שהוא באמת לא יכול?

לפי התכונות שלו, לפי הכוחות שלו, אם הוא יעשה חשבון הוא צודק, הוא לא יכול. אבל יש עוד כוחות, ואם הם יופיעו, אז הוא כן יצליח.

תלמיד: מה האדם כבר מבין שאם זה יהיה לתועלת עצמו, זה לא טוב?

כי הוא יהיה מנוגד לבורא לגמרי.

תלמיד: אז הוא כבר מבין, ממש הוא מרגיש מה זה הבורא, מה זו התכונה הזו.

כן, בזה הוא מתחיל להרגיש.

תלמיד: ואז הוא כביכול יודע שכל דבר לתועלת עצמו מרחיק אותו מהדבר הזה?

כן.

שאלה: הוא דיבר על אור מקיף ועל האור פנימי., יש הרגשה שהאור המקיף בעצם אסף פה את כולנו עכשיו ויש איזו יכולת או איזשהו רצון או בקשה שאנחנו כן יכולים להפעיל את האור הפנימי הזה, כביכול האור המקיף עשה את העבודה שלו ועכשיו העבודה שלנו היא להשתמש באור הפנימי הזה. זו בקשה? זה רצון?

סביב מה אתם צריכים להתחבר כדי להמשיך? המשך בחיבור זה ברור. סביב מה?

תלמיד: אנחנו צריכים להתקבץ סביב אותה מטרה, ויש הרגשה בעשירייה שיש כביכול פלונטר כזה שאתה רוצה כבר להיכנס לעשירייה, אבל היא לא נותנת להיכנס כי אתה צריך ביטול ובשביל להתבטל אתה חייב את כוח העשירייה. איך יוצאים מהמצב הזה?

מישהו יכול לעזור לו?

שאלה: הרב"ש כותב רק עצה אחת יש לצעוק לבורא.

זה תמיד.

שאלה: אולי אם בעשירייה אנחנו מחשיבים את הערך של "היגיעה היא השכר", כלומר איך יכול להיות שגילוי הרע הוא שלמות, אבל אנחנו שמחים מזה כי היגיעה היא השכר, וזה לא עוצר אותנו, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, אז צריכים עדיין להשלים את הפער, אבל אנחנו שמחים כי היגיעה היא השכר, הצלחנו להגיע למקום שהעבודה שלנו כבר לא תהיה למען עצמנו.

שאלה: יש פה איזו בעיה בסיסית, זה הכול תרגיל אינטלקטואלי ושעה שלמה הרגש לא זז, הוא כמו אבן, אני לא מרגיש כלום ושומע את החברים, וזה מין בלבול כזה, "ככה וככה", איך מחברים בין כל התובנות שהרב"ש מספר והחברים מנסים להתכלל לבין שייכנס משהו, שיעשה משהו? שעה שלמה שום דבר לא זז, אני מנסה שמשהו יזוז, שמשהו ייכנס וזה לא זז, אין כלום, זו הבעיה.

אתה צודק, זה נכון, אז מה עושים?

תלמיד: אחד החברים אמר לצעוק, אבל אם זה לא בא מהלב זה לא בא מהלב?

כן.

שאלה: אני דווקא רוצה להגיד מצד ההרגשה. הנקודה שאדם מתחיל להרגיש שהוא לא רוצה לקבל לעצמו זו נקודת המעבר. אני כולי רצון לקבל ובינתיים אני לא מרגיש את זה, אני מתחיל להרגיש שאני לא רוצה לקבל לעצמי וברגע זה אני מתחיל להרגיש שאני כולי רצון לקבל ופה הקונפליקט. כל הזמן העבודה לנסות לא לקבל לעצמי, לא לתועלת עצמי, זו העבודה ומזה התחילו לצעוק כי אי אפשר. כל הזמן אני נכשל בזה שאני מבין שאני כולי לקבל, ואז מפה המתח הזה לדעתי, פה צריכה להיות הצעקה, תעזור, כי אני לא רוצה לקבל לעצמי אבל אני כולי רצון לקבל, תעזור לי?

זה נכון שזה המצב לצעקה ואין יותר מה להוסיף.

נשארים במצב "וייאנחו".

שאלה: בהמשך "לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד", כמו שאני מבין זה לא מצב שהוא ביני לביני, הוא עדיין ברצון לקבל, אדם רוצה לצאת אבל לא יכול. הוא במצב של כן רצון לקבל, הוא מבין שהוא צריך לצאת מהמצב הזה ולא יכול, אבל הוא לא יכול גם להיות לתועלת ה'. זאת אומרת הוא נמצא במצב שהוא עדיין שקוע עמוק בתוך הרצון לקבל, זאת אומרת זו הרגשת גלות מצרים האמיתית, במקום הצר הזה, אבל הוא זקוק לישועה. זה המצב?

אתה לא עונה, אתה שואל.

תלמיד: הוא תקוע ברצון לקבל, זה לא מצב שהוא לא מוגדר, הוא לא נמצא בשליטה כלשהי, לא בשליטת הרצון לקבל ולא בשליטת הרצון להשפיע, אני מבין שהוא נמצא עמוק בשליטת הרצון לקבל אבל הוא לא רוצה להיות בו, פשוט נעול בתוכו בחוסר אונים מוחלט?

כן.

תלמיד: אם אני מסכם אז יש שני מצבים רגשיים שאני מקבל, כל פעם מצב רגשי של צעקה או שמחה, ובסוף צריך להגיע משהו שעושה לזה סוף, אין יותר צעקות, אין יותר משהו חדש שנבנה?

אל תשאל אותי, אתה צריך לענות.

תלמיד: אני עברתי כמה מצבים של צעקה, בכי ושמחה והודיה, אבל אני לא מרגיש שבניתי משהו. אולי בניתי משהו אבל מישהו אחר זכה בזה ואני חזרתי שוב לאותו מצב, אני מחכה לקבל צעקה חדשה. הבורא ממש מסובב אותי, הוא נותן לי מכה אני צועק, הוא נותן לי ליטוף אני שמח. והמצבים האלה במשך שנים עברנו אותם, הרגשנו אותם, אני חושב שאני לא היחיד?

כי אתה לא נמצא במצרים, מה אתה רוצה?

תלמיד: אבל יש לי את הצעקה, יש לי את הרגעים האלה שאני מרגיש שאני מבקש מהבורא וצועק לבורא, יש לי הרגשה קטנה של מצריים, או שזה לא מספיק עדיין?

זה לא מספיק, זה ברור.

תלמיד: כשהמצבים חוזרים על עצמם אני צריך להסיק מזה משהו?

להסיק שאתה כבר לא רוצה להיות בזה.

שאלה: מאוד מורגש הנושא שקשה להרגיש בדיון פה בינינו את הרגש, אנחנו רגילים בשיעורים שלנו להתפעל מאוד מהכתבים וממה שהמורה אומר ועכשיו נוצר כזה דיון שאנחנו ממש מוכרחים להתפעל מהחסרונות שעולים מהחברים, וגם דברנו על התכללות, ובדיון אחר אמרת שאנחנו צריכים פה לגלות מדרגה של התכללות חדשה.

יש פה כמו תפילה סמויה שאנחנו כל הזמן חייבים להרכיב בינינו ולבנות מצב של לקבל ממקום חדש של ההתפעלות את ההבחנות עם החברים, מתוך השאלות, חצאי התשובות שאנחנו מעלים. זה ממש מקום לבקשה משותפת ולגלות איך אנחנו מגלים את זה בינינו. הלב כרגע אטום לזה אבל מורגש שזו מדרגה חדשה שאנחנו צריכים להיוולד אליה?

כן, בסדר, "וייאנחו ישראל מן העבודה", מתקרבים לזה.

שאלה: יש שני מצבים לפני "לשמה", המצב הראשון, כשאדם מקבל תענוגים מהסביבה, האם יש דרך להתנגד לזה? למשל אם מכבדים אותך, האם יש לך מה לעשות?

מה הוא ממליץ?

תלמיד: זה שלב א' לפני לשמה. בשלב ב' כשהוא מתחיל להיכנס לעבודה דלשמה, הוא כותב "אז מתחיל לרדת לגלות מצרים", כל ההערכה מהסביבה, וזה בכלל עוד לא בגלות, "ואז מתחיל הגוף לבגוד באדם ולא נותן לו לעבוד עבודה זו עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת". האם כבר בשלב ב' אתה מתגבר על העניין שאתה מקבל את המילוי מהסביבה ולא ממשהו אחר?

ועוד שאלה. בשלב ב' מת מלך מצרים. מה ממית אותו? כי עד שהוא לא ימות אין לנו מה לעשות. כשהוא מת, כבר אין תענוג מה"נהירו דקיק", הוא כבר לא מקבל סיפוק שקודם היה מקבל.

אז ממה וייאנחו בני ישראל?

תלמיד: מהעבודה. שלא יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע, זאת האנחה.

במה הוא עוזר להם?

תלמיד: כשמלך מצרים מת, ש"היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם". האם יש פעולה שמביאה למוות הזה או שפשוט צריך לחכות? כי נראה שעד שזה לא יקרה לא יכולה לצאת צעקה, תפילה אמתית.

כן.

שאלה: האם אפשר לעבוד בחיבור בעשירייה לפני שמקבלים כלים דהשפעה?

בבקשה, תעבדו. כלומר ברמת העולם הזה בלבד.

תלמיד: האם זה לא נחשב עבודה לקבלה עצמית? כי אם אין כלי דהשפעה, אז בשביל מי אני עובד?

לעצמך.

תלמיד: אז מה זה לעבוד עם העשירייה בלי שיש לי כלי דהשפעה?

יש לך הרבה קבוצות כאלה בעולם שאין להם שום כיוון רוחני, אבל הם נמצאים בחיבור ביניהם ומוכנים לעזור זה לזה.

תלמיד: וזה מבחינתנו נחשב משהו שאנחנו רוצים להגיע אליו?

לא, אבל אנחנו יכולים לדבר על זה.

תלמיד: אם אנחנו לא מכוונים לשמה בחיבור בינינו, האם זה נחשב שאנחנו עושים עבודה?

לא. אנחנו צריכים לכוון את עצמנו ללשמה על ידי כמה תרגילים ראשונים, וזה מספיק לנו, ואז לדרוש לשמה.

שאלה: אני רוצה לשאול על סגנון הלימוד החדש שלנו. כשלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", אז בעל הסולם כותב, "אתם לא מבינים מה כתוב, האור המקיף יפעל עליכם, תרצו להבין מה כתוב, אבל תדעו שזו בעצם הפעולה של האור". זה עיקרון הלימוד. כשאנחנו קוראים "כתבי רב"ש" הוא כותב עלינו, על מצבנו. לכל אחד במשהו יש תפיסה בזה.

כשחברים מדברים, זה מרתק לשמוע אותם, כל אחד מהזווית שלו. מהי העבודה שלנו בתוך ההקשבה לחברים, גם לשאלות, גם לתשובות, גם לספקות, גם למצוקה, גם לשלמות? כל חבר מביא משהו לדיון הזה.

כל הדברים האלה הם מקום לעבודה. אני רוצה להיות מחובר איתם גם בעליות וגם בירידות, בכל המצבים. לתמוך בהם.

תלמיד: מה זה לתמוך בהם?

בעצם אין שום עבודה אחרת, אלא על פני כל המצבים שאנחנו מזמינים על עצמנו, שבאים אלינו ממלכות העליונה, אנחנו מתחברים בינינו וכך עולים למעלה.

תלמיד: האם זו העבודה של כל הכלי העולמי יחד, או עבודה של העשירייה?

מי שיכול. זה לא מוגבל בעשירייה. מי שיכול שיצטרף.

שאלה: הוא כותב במאמר שנותנים לאדם להבין בהרגשה שלו באיזה מצב הוא נמצא. אני מזדהה עם שאלות אחדות ויש שאלות שאני לא סובל. חייב להיות מקובל שלוקח את כל החיסרון, לא משנה באיזו זווית הוא מגיע, כדי לצרף את זה לכלי אחד. אנחנו לא מצליחים להתחבר לחסרונות האלה. איך נצליח באמת לחבר את כל הבירורים האלה לכלי אחד משותף? אתה כמורה מקבל כל אחד לפי התפתחותו, נותן לו מקום, נותן לו לשאול, ומצליח לחבר. אני לא, זו הצרה שלי.

אני חייב לתת לכל אחד לעשות איזה צעד קדימה בהתפתחותו. מה אני אעשה?

תלמיד: אתה כמקובל, כן. אני לא מצליח להתחבר לחיסרון. חבר שואל שאלה, ואני אומר לעצמי "איזה שאלות הוא שואל? חסרות לו צרות?". כשיש צרה, אנחנו מצליחים להתחבר. אם אין צרה, אז כל אחד שואל לעצמו.

זה יפה.

שאלה: גם אני מרגיש את מצב הפורמט החדש של הדיון, שחלק מהחברים מתחברים אליו, חלק לא, ולא ברור מה לעשות במצב הזה. נכון שזה מקום לעבודה, להתבטלות, להתכללות, אבל זה משהו חדש שהוא לא ברור. מורגש גם שחלק מהחברים מחכים מתי הדבר הזה ייגמר ונפתח ספר ונקרא, ומספיק עם זה שכל אחד קופץ עם השאלה שלו, עם התשובה שלו, שהרב יגיד מה נכון.

איך להתייחס למצב הזה? איך לגשת אליו? איך להיות פעיל, לא רק לשבת ולצפות במה שקורה, שזה יניע גם אותי לענות ולהשתתף? כל הצורה הזאת עדיין לא התעצבה, לכן לא ברור איך לגשת לזה.

(סוף השיעור)