שיעור בוקר 05.06.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 70, מאמר ענין "אמת ואמונה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 70, מאמר "ענין אמת ואמונה".

ענין אמת ואמונה

תשמ"ה - מאמר ג'

1984/85 - מאמר 3

"ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.

זאת אומרת, שלא יהיה בהלב שום מקום, שיהיה בו שלימות, אלא כולו חסרון. וכל שהחסרון יותר גדול, אז התפלה מקובלת יותר משאר תפלות. כי על פסוק "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו", כתוב בזהר (בלק ובהסולם דף ע"ב, אות קפ"ז - קפ"ח) וזה לשונו "אבל ג' הם, הנקראים תפלה. תפלה למשה איש האלקים. תפלה זו שאין כמוהו באיש אחר. תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוהו במלך אחר. תפלה לעני. תפלה היא מאלו הג', מי חשובה מכולם. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל שאר תפלות העולם. מאי טעמא. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב. וכתוב "קרוב ה' לנשברי לב". והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה. והקב"ה מקשיב ושומע דבריו", עד כאן לשונו.

נמצא לפי דברי הזה"ק הנ"ל, שעיקר תפלה היא דוקא בזמן שהאדם שבור, שאין לו במה להחיות נפשו. אז נקרא זה "תפלה, שהיא מעומקא דליבא". וזו תפלה החשובה ביותר מכל התפלות שבעולם, מטעם שאין לו שום מעלה, שיכול לומר "אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזו מעלה מה, שאין בחברי". נמצא, שהוא מלא חסרונות. ואז הוא מקום לתת תפלה אמיתית מעומקא דליבא. זאת אומרת, כל כמה שהחסרון יותר גדול, אז התפלה יותר חשובה.

וכנגד התפלה שסדרו לנו בסדר התפלות, סדרו לנו סדר של שבח והודיה, שזהו בסתירה לתפלה ובקשה, שישנם בסדר התפלות. כי מדרך העולם הוא, מי שנותן טובה לחבירו, הוא נותן לו תודה רבה. אבל ערך התודה נמדד תמיד לפי ערך ההטבה, שהוא עושה לו. כך הוא מביע את ההודאה להמקבל הטבה.

למשל, אם אחד עוזר להשני על חצי פרנסה, היינו על ידו הוא השיג פרנסה, שזה מספיק לו רק לפרנס את ביתו רק על חצי, אז התודה שהוא נותן לו, איננה עוד בשלימות. אבל אם הוא השתדל להמציא למי שהוא פרנסה שלימה, וגם שיהיה לו לפרנס גם עם מותרות, היינו שאין לו שום חסרון, מה שהוא לא מילא אותו, בטח לאיש כזה הוא מודה ומשבח אותו בכל לבו ונפשו.

נמצא לפי זה, כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח ולהודות להבורא בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות, שהבורא נתן לו כל משאלותיו, ולא חסר לו שום דבר, אחרת אין ההודאה שלו יכולה להיות בשלימות.

אם כן צריך האדם להשתדל אז לראות שלא חסר לו כלום, אלא הבורא השלים לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון. ורק אז הוא יכול לתת להבורא תודה רבה, שזה ענין שירות ותשבחות, שסדרו לנו בנוסח התפלה.

אם כן הם, היינו תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות, שני הפכים זה לזה, כנ"ל. כי בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שום שלימות, אלא הוא כולו מלא חסרונות, אז התפלה שלו בשלימות. מה שאין כן בשירות ותשבחות הוא להפוך. שאם לא נשאר לו שום מקום, שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה אמיתית.

ויש להבין, למה באמת סדרו לנו את שני הפכים האלו, ולאיזה צורך, ומה נותן לנו זה הסדר. וכמו כן יש להבין, איך אפשר לקיים את שני הפכים האלו, כיון שכל אחת היא בסתירה להשניה.

והנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג) וזה לשונו "והנה צריך שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד שם בפנים, שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד".

והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן האם, אז האם מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, טרם שנגמרה בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, אז אין הלידה הזאת נקראת "לידה", מטעם שהעיבור לא יכול להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה", שפירושו, לא שנולד, אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות".

כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:

א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.

ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת".

כמו כן אמרו "עבור ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון.

ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה "כח המעכב". לכן זהו שמירה, שלא תיפול הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש הפלה בוולד גשמי, שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.

היוצא מכל הנ"ל, שיש להבחין שני מצבים בעבודת האדם:

א. מצב האמיתי שבו הוא נמצא, היינו קטנותו. שכל מה שהוא חושב ועושה, הכל הוא קטנות, שתחילת הרגשת הקטנות מתחילה בעת שהוא רצה ללכת על דרך האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל לראות את קטנותו, איך שהוא מרוחק מעניני השפעה, שאין בכוחו לעשות מעשה כל שהוא, שתהיה בעמ"נ להשפיע. וזה נקרא, בחינת "אמת". היינו מצבו אמיתי, שבו הוא נמצא.

ואז, כיון שזהו קטנות, יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש חס ושלום. נמצא, מה שהוא נכנס בעבודה, נבחן לבחינת עיבור, ויכול לבוא לידי הפלה. זאת אומרת, שיפול ממדרגתו, בדומה לעובר הגשמי, שנופל מבטן האם, ואינו יכול להישאר בחיים. כמו כן ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, והוא צריך אח"כ עיבור מחדש. היינו, הוא צריך להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה'.

לכן צריך להיות כח המעכב, שלא תיפול הוולד לחוץ. היינו, שאז הוא צריך להיות בשלימות. זאת אומרת, שירגיש בעצמו, שלא חסר לו כלום בעבודה, אלא שהוא עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול מי שהוא לומר לו "הלא אתה רואה, שאין לך שום התקדמות בעבודת ה'. אם כן לחינם אתה מתייגע, ואין אתה ראוי לשמש בקודש. לכן אתה צריך ללכת כמו כל הכלל. ולמה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, הגם שאין לך סיפוק מהעבודת הכלל. וזהו שנתן לך דחיפה, שתוכל לקבל מחשבות ורצונות, שצריכים לצאת מעבודת הכלל, וללכת יותר קדימה להאמת. נכון שזהו אמת, אבל אתה רואה, הגם שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא מוכשר לזה, או מטעם חוסר כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית. לכן עזוב את כל עבודה הזאת, אלא תשב בשפל, ככל שאר בני אדם, ולא תרום לבבך מאחיו להינשא, אלא יותר נכון לך לפרוש מדרך זה".

ומשום זה, כדי שלא יפול במחשבות כאלו, הוא צריך אז לכח המעכב. היינו, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד. ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.

אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל. ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים ובתורה ומצות. מה שאין כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.

ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, שהבורא קירב אותי. ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש.

אבל מהו הטעם, שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה. היינו, שאני צריך להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב. ואני, אם אני מאמין בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה אני מסוגל לתת לו רב תודות על זה, וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל את שמו יתברך. בטח שאנו צריכים לומר, שזהו לטובתנו, שדוקא על ידי דרך האמונה נוכל להגיע להמטרה, שנקראת "מקבל בעל מנת להשפיע". אחרת בטח שהבורא היה יכול לנהוג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך האמונה.

ובזה תבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים את השני דברים, המכחישים זה את זה. היינו מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, היינו להרגיש את מצבנו, מה שאנו מרגישים, איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים לאהבת הזולת. ועד כמה שחסר לנו, שיהיה בעולם "יתגדל ויתקדש שמו יתברך".

ובזמן שאנו רואים, שעדיין אין הרוחניות בחשיבותו, אנו מרגישים את עצמנו בחסרון גדול. וגם לראות, עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה כואב לנו במה שאנו מרוחקים ממנו יתברך. זה נקרא "אמת", היינו המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו, זאת אומרת, לפי הרגשתנו.

ועוד ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע.

אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים.

וזה נותן לנו שני דברים:

א. מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום לתפלה. ואז יש לו מקום חסרון. ואז הוא יכול להתפלל, שהקב"ה ישלים חסרונו. ואז הוא יכול להתעלות במעלות הקודש.

ב. דרך האמונה, שהיא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח והודאה לה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה."

שאלה: למה הכוונה כאן שיש אימא שיש לה את הכוח המעכב? אלו הכלים של העליון שכלפיו אני לא צריך לדאוג לעבודה שלי אלא רק לנסות להיות בהשפעה, מה הן בדיוק המדרגות האלה?

זו המדרגה הבאה שאני עולה עליה כשאני מרכין את ראשי כלפי העליון ומסכים עם מה שהוא עושה לי. כי מה שעושה העליון זו שלמות, כך זה מקובל עליי, ואז אין לי אז שום שאלות אלא אני רק רוצה שהעליון יעבוד עליי יותר ויותר, ומה שיקרה לי לא כל כך חשוב, אני לא עושה על זה ביקורת.

תלמיד: מהו הכוח המעכב הזה שלא מאפשר לי ליפול, האם יש כאן איזושהי אחריות, איזושהי תמיכה מלמעלה כדי שלא תהיה הפלה?

בדרך כלל אנחנו אומרים שזו הקבוצה, הסביבה שהיא מחזיקה. כמו עוּבר שנמצא ברחם והרחם מחזיק אותו שלא תהיה הפלה, שלא ייפול החוצה, אלא כל פעם צריכים להיות כוחות שסוגרים אותו ולא נותנים לעובר ליפול, לברוח מההתפתחות.

שאלה: מיד אחר כך רב"ש אומר שצריך שיהיה לאימא גם את הכוח המצייר את צורת הוולד.

כן.

תלמיד: מהו הכוח הזה, מה אנחנו צריכים לצייר לעצמנו?

לא, האימא מציירת את צורת הוולד, הוולד צריך רק לבטל את עצמו כלפי העליון, כלפי אימא, ואז היא ממשיכה לצייר אותו יותר ויותר בכל הכלים החיצוניים והפנימיים שלו.

תלמיד: מאיפה הכוח הזה לצייר את צורת הוולד?

הוא בא מאימא.

תלמיד: מה מניע את זה, זה פשוט משהו טבעי שעולה בה?

כן.

תלמיד: אז איך אנחנו מציירים את זה, הרי רב"ש רוצה להמחיש לנו בדוגמה הזאת את העבודה הפנימית שלנו.

ככל שאדם מבטל את עצמו, כך אימא יכולה לשלוט עליו יותר ויותר ולצייר אותו בכל הציורים כדי שהוא יהיה גדול.

תלמיד: מה זה להתבטל לעליון, לאמא הזאת שתצייר אותי?

על זה רב"ש מדבר במשך כל המאמר, אתה צריך לקבל שמה שקורה לך בא מהבורא ולא משום מקור אחר, ואתה רק רוצה להיות בזה על אף שזה נגד ההרגשה.

תלמיד: כשמגיעה ההרגשה הזאת ואתה באמת מרגיש את הכוח עובד עליך ויש את ההודיה כמו שאתה אומר, זה קורה רק לשניות, לפרקים. איך להמשיך את זה בצורה קבועה ולא ליפול לאחיזה של דברים אחרים?

רק על ידי הביטול, שלא חשוב לי מה אני מרגיש, העיקר שאני נמצא בשליטת העליון.

שאלה: כתוב, "הגם שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא מוכשר לזה, או מטעם חוסר כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית." אז מה יהיה איתך אם "אין אתה מסוגל"?

צריך דבקות בעליון, שהעליון ייתן כוחות, שהעליון ייתן הדרכה, העליון בדיוק יעשה את זה.

שאלה: מה מחזיק את האדם בשתי ההבחנות אמת ואמונה?

שהוא מתבטל לעליון. כשהוא מתבטל לעליון, אז תהיה לו מזה גם הכוונה וגם כוח להמשיך. בסך הכול הוא צריך להידמות לעליון ויש בזה כמה שלבים. כאן מדובר על שלב שהוא נמצא עדיין בהתפתחות בתוך העליון.

תלמיד: בזמן שהאדם בהבחנה של אמת, כשהוא מלא חסרונות, מה שומר עליו להתמיד ולא לברוח? כלומר איך הוא משלים את האמת עם אמונה?

ביטול. כל זמן שהעוּבר נמצא בתוך אימו הוא מבטל את עצמו. אצלנו בגשמיות קורה כך שהביטול בא מצד העליון ששולט בו ב-100%. ברוחניות הביטול גם בא ודאי מצד העליון אבל הוא בא בהתאם לתפילת התחתון.

תלמיד: אדם יכול להיות בתפילה שלמה כשהוא מרגיש רק חיסרון בלי שמחה מהמצב שהוא נמצא בו?

זו כבר שאלה אחרת. יש כוח המצייר את הוולד שנותן לוולד מספיק כוחות והכוונות, ואם אדם מכוון את עצמו להתבטל דרך הסביבה שלו, דרך העשירייה שלו בלקיים את כל העצות שהמקובלים אומרים לו לפי המצב שלו, אז הוא כן מקבל תמיכה והולך קדימה, על אף שבכל צעד ושעל הוא כאילו נופל ולא יודע והמצבים שלו מאוד שונים, סטארט – סטופ.

תלמיד: כוח המצייר וכוח המעכב אלה כוחות שהאדם מייצר?

האדם לא מייצר שום כוחות, האדם רק מכניע את עצמו כלפי העליון בכל מיני צורות וכך גדל.

תלמיד: אז רק ביטול, בכל ההבחנות שיש פה אני שומע תמיד ביטול?

בעצם כן, תשעה ירחי לידה זה ביטול כלפי העליון שבא מצד התחתון.

שאלה: בשלב העיבור אנחנו רואים שאין לעובר מודעות לתהליך, אז למה אנחנו, בשלבי ההכנה לרוחניות, צריכים להבין את כל התהליכים האלה, מה זה עוזר לנו?

אנחנו לא רק צריכים להבין, אנחנו צריכים להשתתף בזה. זאת אומרת, אנחנו צריכים להרכין את ראשנו ולהיות מחוברים בינינו, אחרת יהיו כוחות מנוגדים לעליון, לאֵם, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אבל הטבע מראה לנו שיש תהליכים שהנברא לא צריך להבין, הוא כאילו משתתף בהם בעל כורחו, ופה רב"ש דוחף אותנו להבין כל פרט, מה האימא ומה מעכב ומה דוחף?

כי בזה תלוי העתיד שלנו, איך אנחנו נתפתח. אם לא ניתן לעליון לשלוט עלינו אז מי יטפל בנו, מי יעזור לנו? אנחנו צריכים כל הזמן להיות בשליטת העליון ולעשות מעצמנו כל פעם צורה כזו שהעליון יהיה מוכרח לטפל בנו ולקדם אותנו. וכאן הכול תלוי בסביבה, כמו שאנחנו רואים על העוּבר שכולו נמצא בשליטת הסביבה, "אוכל מה שאימו אוכלת" וכולי.

תלמיד: איך לא להישאר בהבנה אינטלקטואלית של התהליך שרב"ש מתאר פה ובאמת להיכנס ולראות איפה אני עכשיו בתהליך?

אדם לא יכול להישאר בהתפתחות אינטלקטואלית כי זו לא תהיה התפתחות, זה יגמר בסופו של דבר. כי הרבה מדרגות זה עשרות ימים שהעוּבר נמצא בשליטת האֵם וצריך לבטל את עצמו, אחרת אין לו סיכוי להתפתח. כל ההתפתחות שלו היא על ידי ביטול לעליון, והעליון עושה עליו את כל השליטה. אי אפשר להגיד הרבה על העוּבר, כי כל המצוות שלו הן רק איך להתבטל לעליון בכל הפעולות שהעליון מעביר עליו.

ראיתם בטח בסריקה של הרחם איך העובר נמצא. אם כך, מה הוא יכול לעשות? אנחנו רואים שהוא מבוטל כלפי כוחות העליון, כלפי האם, זאת בינה שמפתחת אותו בכוח אור חכמה ואור החסדים, והוא כל הזמן צריך בהתאם לזה להשתנות, להסתובב, לקבל פקודות ולבצע אותן, אלו ה"ירחי לידה". יש הרבה מה ללמוד בזה אבל זה בעצם העניין.

שאלה: ברור שגם ההודיה וגם החיסרון כלפי המילוי צריכים לנבוע מתוך כלי של השפעה, כדי שהם יהיו יחד משולבים, ואז זה כבר יכול להיות בקטנות, או להיות בגדלות, וזה כבר לא משנה ואין מה לפחד. שאלתי היא, אם ההודיה צריכה להיות כלפי הבורא בהשפעה לבורא, והחיסרון כלפי אותה השפעה צריך להיות על השפעת החבר ואז ניתן לבדוק עד כמה הם תואמים ביניהם או שונים?

זה תלוי על איזה שלב אנחנו מדברים, אבל בעצם כן.

תלמיד: כיוון שהבן אדם יכול להגיד, "אני דואג לחברים" ויחד עם זאת להיכנס לאגו ולהתנשא מעליהם.

כן.

תלמיד: ואז הבדיקה כלפי הבורא יכולה להראות את מצבו האמיתי, וגם ההיפך. האם אני יכול להגיד שאני בהשפעה לבורא, אבל יחד עם זאת לא להיות בהשפעה לחברים?

זאת אומרת, שאנחנו באמת צריכים להיות בביקורת, איפה כאן האמת ועד כמה האמת נמצאת בכלים שלנו.

שאלה: כתוב ש"הבורא קרוב לשבורי הלב". ואני משתדל להבין, למה הבורא קרוב לשבורי הלב, כי אני יודע מה זה אומר להיות שבור לב. אם אני רואה אדם שבור לב ואני אנסה לגשת אליו להראות לו שאני מרגיש אותו, ואני רוצה שהוא יהיה מלא, אבל בעצם, זה אני הוא ששבור הלב, וכשאני מזדהה איתו אני בעצם מזדהה עם אותו החלק השבור בתוכי, ואני רוצה לעזור ולרפא אותו אדם כאילו זה אני. אבל מה העניין כאן עם הבורא, למה הוא מרגיש קרוב לשבורי הלב?

כי מי שנמצא בשבירת הלב, וזו תקופה שאדם עובר, אז יש לו הרגשה מה זה "לב שבור", וכנגד זה יש לב מתוקן שצריך להיות ואין לו. אבל מתוך זה הוא מגיע למצב שיש לו ביד כלים שהוא יכול בעזרתם להבין את הבורא גם ברע וגם בטוב, וכך הוא יכול להתקדם. רק מי שעבר שבירת לב, שאלה הרבה מצבים, הוא יכול להצדיק את הבורא ולהיות דבוק בו בכל מצב.

תלמיד: אז אפשר להגיד שלהיות שבור לב מנקה את הלב, מזכך אותו מהקליפות?

כן.

תלמיד: אבל מה שענית זה מנקודת המבט של האדם. ואני רציתי להעמיק מצד הבורא, כי אנחנו אומרים שאין לו רצון לקבל, אז איך הוא יכול להזדהות עם זה שהרצון של האדם שבור?

אנחנו לומדים את זה מחכמת הקבלה, שז"ת דבינה מתעטפת בתחתון, כדי לסדר את כל ההשפעה אליו. וכך גם הבורא. הוא משפיע לאדם בזה שהוא מתלבש באדם ויודע בדיוק ומרגיש בדיוק בדרגה יותר פנימית מה האדם עומד לקבל ואיך הוא צריך להגיב ומה קורה לו. קודם זה קורה בבורא וקודם הבורא הוא שסובל. אנחנו גם קוראים בכמה פסוקים שהבורא סובל והוא מבין את התחתון ומרגיש את התחתון.

תלמיד: עכשיו אני נמצא בצורה פיזית, אבל מטרת הצורה הפיזית שלי היא לעזור לבורא להתלבש באחרים?

כן, יכול להיות שאם תסובב את זה ככה אז גם זה נכון. מטרת כל אדם זה להיות מעבַר מהבורא כלפי כולם.

תלמיד: אז אני ממשיך את זה מהעליון לכאן להרגיש את המלכות?

כן.

שאלה: כשאני מתבטל בפני החברה אני דווקא מקבל מזה גדלות עצמי ואם אני מתבטל בפני הבורא אני גם מקבל מזה גדלות עצמי, ויוצא שבעצם אני לא מקבל פה ביטול. האם צריך להיות כל הזמן בביקורת כדי שלא להגיע לגאווה?

כן.

תלמיד: אז איך להיות בביקורת?

להתבטל דרך הקבוצה לבורא, זה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לא להגיע להפלה.

תלמיד: איך מתבטלים דרך הקבוצה לבורא?

מדברים על זה, לומדים את זה, "איש את רעהו יעזורו", כל אחד משתדל להציג את עצמו כאילו שהוא נמצא בזה.

תלמיד: אבל דיבור בקבוצה, לא גורם לי לבטל את עצמי. מה באמת גורם לי לבטל את עצמי, לדרוך על האגו, להקטין את עצמי?

למה לא ביטול בקבוצה?

תלמיד: דיבור בקבוצה לא יגרום לי לביטול את האגו, מה יגרום לי לדרוך על האגו, לבטל את האגו?

נגיד קנאה. אתה מסתכל על האחרים ואתה רואה כמה שהם כבר מתקדמים, וכשהם נמצאים בביטול, הם מוכנים לקבל על עצמם כל פעם תנאים חדשים כדי להיות עוד יותר מתקדמים בביטול.

תלמיד: ואם אני מתבטל ומשרת את החברה כי אני מרגיש יותר קטן, אז זה דווקא מגדיל לי את האגו, כי הרבה פעמים מי שמשרת את החברה, כאילו נותן לחברה וזה דווקא מגדיל אותו.

כן.

תלמיד: איך אני שומר שזה לא יכניס אותי לגאווה?

על ידי הכרת הגדלות בפעולה שלך. וכל הגדלות בפעולה שלך, זה עד כמה אתה מקטין את עצמך, משרת אותם, ומוכן להתבטל כלפיהם.

תלמיד: ואיך לשמור שבמצב כזה שאני מקטין את עצמי, משרת אותם, מוכן להתבטל, שזה דווקא לא יגרום לי להרגיש יותר גבוה?

כאן אנחנו כבר צריכים ללכת על שתי רגליים ושתיהן נמצאות כבר בניגוד זו לזו. מצד אחד, לראות את עצמנו גדולים בכך שאנחנו יכולים להתבטל, וכל הזמן לשמור על עצמנו, כמה שאנחנו יכולים להיות יותר גדולים, ובזה אנחנו יותר מבטלים את עצמנו כלפי החברה, אז "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" ואת היצר הזה אנחנו צריכים להכניע.

תלמיד: ומהעבודה הזו אנחנו יכולים גם לקבל כוחות להכניע את עצמנו?

כן, אנחנו מקבלים כוחות ממדרגה יותר עליונה.

תלמיד: זאת הביקורת שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו כל הזמן?

הביקורת היא כלפי החברים, עד כמה אנחנו משתדלים לבטל את עצמנו ולבצע רצון החברה. ככל שאני מתבטל בחברה, אני בזה מעלה את עצמי לדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: אז מה בדיוק המדד, מה הנקודה שכלפיה אני מודד את עצמי לראות שאני לא מעלה את עצמי?

אני לא יודע איך לבטא את זה, אבל יש על זה גם כמה מאמרים. רצוי שאנחנו נבטל את עצמנו כלפי העשירייה ללא שום גבול. כי הרגשת הגבול שעד כאן מספיק לי, זאת בדיוק אותה הנקודה של השבירה.

שאלה: אז איפה שאני אומר לעצמי עד כאן מספיק, מכאן אני צודק ולא הם, זו הנקודה שכלפיה בדיוק אני צריך להתבטל?

כן.

שאלה: לגבי תפילה והודיה, האם צריך להשתדל שהם תמיד יהיו ביחד או שיש זמן לזה וזמן לזה?

יכול להיות זמן לזה וזמן לזה.

תלמיד: והאם יש איזה סדר שאני צריך להקפיד עליו, להתחיל בהודיה או לפי הרגש הנכון?

אם אדם בסך הכול מתבטל, אז הוא מרגיש לפי מה הוא זורם.

תלמיד: האם יש משהו במינון, נגיד שאני צריך להשתדל להיות יותר בהודיה או לראות שאם אני לא מספיק בהודיה, אז אני גם עושה משהו לא בסדר, מה המינון בין שניהם?

נדבר על זה.

שאלה: נראה ששני המצבים האלה - תפילה והודיה אלה מצבים סופיים, זה מה שאני מרגיש בסוף. אחרי שהיו עלי פעולות שהתבטלתי, קיבלתי או תפילה או הודיה. האם זה נכון, מה אני עושה שנייה אחר כך?

אתה קיבלת מצב חדש.

תלמיד: מה אני עושה עכשיו?

תממש אותו.

תלמיד: התפללתי או הודיתי, מה עכשיו?

עכשיו אתה צריך לקבל תגובה. אתה עשית פעולה, אתה צריך להרגיש עליה תגובה.

תלמיד: בדרך כלל התגובה תהיה עוד פעם או תפילה או הודיה?

יכול להיות, כן.

שאלה: מה יש בביטול שגורם לתחתון לגדול?

ביטול כלפי העליון, התחתון מקבל על עצמו אותו מצב שהעליון סידר לו מראש, זה מביא את התחתון להשפעה יותר גדולה מצד העליון.

תלמיד: אבל למה ביטול מייצר דבקות בין התחתון לעליון?

מייצר את הולד, ודאי.

תלמיד: מה יש בביטול שמגדל את התחתון?

כי ביטול של התחתון, בדיוק נותן תנאים לתחתון לקבל צורה יותר מתקדמת של העליון. הוא מבטל את עצמו כלפי העליון.

תלמיד: מה קורה כשהוא מבטל את עצמו?

הוא מוכן לקבל מהעליון את הצורה הבאה בתור של העליון.

תלמיד: העליון שם צורה ובביטול אתה מתאים את עצמך לצורה?

כן. העליון שם כלפי התחתון כל פעם כל מיני מצבים חדשים והתחתון צריך לקבל אותם על עצמו ולקלוט אותם ולסדר את עצמו כלפי זה. אלה בעצם תשעה ירחי לידה.

תלמיד: אם הוא כל פעם מתאים את עצמו למצבים חדשים, מתקדמים, מה הוא מבטל?

את הרצון לקבל. הוא קונה מהעליון כל מיני צורות של רצון להשפיע, של התנהגות של העליון ולכן הוא צריך לבטל את עצמו.

תלמיד: ואיך התחתון יודע לזהות את הצורה שהעליון רוצה שהוא ידמה את עצמו אליה?

התחתון צריך לעשות את זה דרך העשירייה.

תלמיד: איך בדיוק, מה הוא עושה?

הוא רוצה להיות קרוב לכל העשירייה ככל האפשר בכל מיני תנאים משתנים ואז על ידי זה הוא עושה את צורת עצמו הנכונה במדרגות יותר מתקדמות.

שאלה: לגבי הגבול לביטול לעליון. אם עכשיו יש הגדלת עביות אצלי, אני מרגיש ריחוק מחברים, מעשירייה. אז יש שתי אפשרויות, או שאני מקבל את המצב הזה ואומר אין עוד מלבדו טוב ומיטיב ואני ממשיך לעבוד כלפי העשירייה כמו שזה, או שאני מבקש מהבורא בתפילה לשנות את ההרגשה שלי. האם בפעולה הזאת כשאני מבקש מהבורא לשנות את ההרגשה שלי, להרגיש קרבה לחברים ואליו זה נראה כאילו חוסר ביטול כלפי העליון, אני לא מקבל כביכול את המצב שהוא מגלגל אליי מבחינת העביות.

אני מבין אותך, אבל תנסה. תנסה ללכת בזה עד הסוף ואחר כך יכול להיות שכך. אבל תראה ותלמד.

שאלה: שמעתי קודם שאנו צריכים לעשות מעצמנו בכל פעם צורה שהעליון יהיה מוכרח לטפל בנו. מהי הצורה שמכריחה את העליון לטפל בנו?

שאנחנו דבוקים לעליון ורוצים להיות עוד יותר דבוקים, עוד יותר דבוקים וכך יוצא שאנחנו מכריחים אותו לטפל בנו.

שאלה: רב"ש אומר שבזמן האמת אדם נמצא בחיסרון ואז הוא נמצא בתפילה, אבל הוא גם צריך שמירה. איך אפשר להיות גם בתפילה וגם בשמירה כדי שהחיסרון הזה לא יאבד או לא יהיה חיסרון לא נכון?

צריכים להתקרב לזה ואז לראות, כי התחתון לא יכול להתפתח אם הוא לא יהיה במשהו דומה לאם, כי היא מפתחת את עצמה כלפי העליון בחיסרון כלפי התחתון, העובר, בחיסרון אז בעצמה היא מרגישה בזה את השלמות. זאת אומרת, אנחנו צריכים להשתדל לקלוט את התכונות של העליון, של האם.

תלמיד: אז יש מצב של קליטת תכונות האם ויש מצב של מציאת האמת, הראייה של המצב האמיתי שלו. איך בזמן האמת כשהוא באמת מעלה חיסרון, מעלה תפילה אמיתית, יחד עם זה הוא יכול להישמר? מה שומר עליו?

ממה לשמור את עצמו?

תלמיד: יש חיסרון שיכולים להתלבש עליו הרבה דברים.

החיסרון שלו צריך להיות להידבק לעליון ולשרת את העליון בכמה שמסוגל בכל כוחו.

תלמיד: אז למה הוא כותב פה שהוא צריך שמירה, למה דווקא במצב הזה הוא זקוק לשמירה?

כי כאן יכול להיות שיקבל או לא יקבל את העזרה מהעליון, זה תלוי עד כמה הוא מבקש נכון ויכול להיות שחוץ מזה שיהיה נפל, הוא גם יכול להתפתח בצורה לא נכונה, לא בביטול כלפי העליון ואז יגדל בו רצון לקבל יותר מצורת להשפיע.

תלמיד: אז איך במצב הזה באמת הוא יכול לבקש את השמירה הזאת?

אם הוא רוצה כל פעם להתבטל כלפי העליון, זו האמת של כל ירחי הלידה, אז בזה הוא מקבל את הצורה הנכונה של הביטול כלפי העליון שזה העובר.

תלמיד: ועל מה התפילה?

להיות בביטול כלפי העליון.

תלמיד: אז זה אותו דבר, זה לא שני דברים. כי כביכול יש פה שני דברים, אמת ואמונה.

אבל התנאים משתנים ומשתנים דווקא על ידי זה שיש אמת ויש אמונה. אמת זה מצבו האמיתי שהוא כמעט ואפס, והאמונה זה שהוא נמצא דווקא בשלמות. כי הוא נמצא בעליון. וככל שהוא מתקדם ללידה, אז יש לו יותר ביטול ויותר שלמות. דברים הפוכים.

תלמיד: כן. אז אם כביכול הוא יהיה רק באמת הוא ייפול, ואם הוא יהיה רק באמונה הוא לא יתקדם, כי הוא בשלמות.

נכון.

תלמיד: אז זאת השאלה, איך יכול להיות גם בתפילה וגם בשלמות?

אז זה כל העניין שלנו, שגם הכוח הראשון וגם הכוח השני נמצאים בשליטת העליון ואז התחתון יכול לגדול עוד ועוד בזה שמוסר את עצמו לעליון יותר ויותר.

תלמיד: אבל כשהוא מוסר את עצמו לעליון, הוא צריך לבקש מהעליון משהו.

הוא מבקש להיות מבוטל כלפיי העליון אבל שהוא רוצה לגדול בזה, להידמות לעליון. כשהוא כבר לא יכול, אז העליון לא סובל אותו ודוחה החוצה.

שאלה: כל האנשים, כל בני האדם מאוד מחשיבים את הרגש, גם פה במאמר הרגש של העני הוא מאוד חזק. ובסוף המאמר הוא אומר בצורה חדה לא להתחשב עם הרגשתנו, שזה סוף הפעולה. האם כל רגש שאדם מקבל זה רק כדי בסוף לעלות מעליו?

כן. שאנחנו עולים מעל הרגש אנחנו מקבלים רגש חדש, מדרגה חדשה, הבחנות חדשות.

תלמיד: זאת אומרת זה הביטול?

כן.

תלמיד: מה זה שיש תקופות מאוד ארוכות שלא מרגישים?

זו בעיה. זה תלוי ככל שאדם מחובר לחברה. אנחנו שוכחים שזה כוח ההתפתחות.

שאלה: אמרת שביטול כלפיי העשירייה צריך להיות בלי סוף, אז מה התהליך שבן אדם צריך לעבור בשביל שילך מעל הגבול של הביטול?

ביטול כלפיי עשירייה צריך להיות עד כמה שזה נדרש להתפתחות שלו. איך לעשות אותו? לפי המעשים. ככל שאתה יכול להיות דבוק בעשירייה, שם אתה מקבל גם הדרכה מה עלייך לעשות כדי עוד יותר להתקדם אליהם.

תלמיד: האז עשירייה צריכה לעזור לי איך להתבטל עוד יותר כלפיי החברים.

כן.

שאלה: רב"ש כותב שעיקר התפילה היא דווקא בזמן שהאדם שבור, שאין לו במה להחיות את נפשו, מהי שבירת הלב בכל מדרגה ומדרגה?

זה בהתאם למדרגה, אבל שבירה בלב היא כשהאדם דורש עזרה כדי להיות העובר הנכון בתוך התהליך שהוא עובר.

אפשר לקרוא שוב ואז אנחנו נראה דברים קצת אחרת ואז נשאל. אולי נעשה את זה ככה.

קריין: נקרא שוב את מאמר רב"ש, כתבי רב"ש חלק א', עמ' 60 "ענין אמת ואמונה".

ענין אמת ואמונה

תשמ"ה - מאמר ג'

1984/85 - מאמר 3

"ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.

זאת אומרת, שלא יהיה בהלב שום מקום, שיהיה בו שלימות, אלא כולו חסרון. וכל שהחסרון יותר גדול, אז התפלה מקובלת יותר משאר תפלות. כי על פסוק "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו", כתוב בזהר (בלק ובהסולם דף ע"ב, אות קפ"ז - קפ"ח) וזה לשונו "אבל ג' הם, הנקראים תפלה. תפלה למשה איש האלקים. תפלה זו שאין כמוהו באיש אחר. תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוהו במלך אחר. תפלה לעני. תפלה היא מאלו הג', מי חשובה מכולם. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל שאר תפלות העולם. מאי טעמא. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב. וכתוב "קרוב ה' לנשברי לב". והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה. והקב"ה מקשיב ושומע דבריו", עד כאן לשונו.

נמצא לפי דברי הזה"ק הנ"ל, שעיקר תפלה היא דוקא בזמן שהאדם שבור, שאין לו במה להחיות נפשו. אז נקרא זה "תפלה, שהיא מעומקא דליבא". וזו תפלה החשובה ביותר מכל התפלות שבעולם, מטעם שאין לו שום מעלה, שיכול לומר "אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזו מעלה מה, שאין בחברי". נמצא, שהוא מלא חסרונות. ואז הוא מקום לתת תפלה אמיתית מעומקא דליבא. זאת אומרת, כל כמה שהחסרון יותר גדול, אז התפלה יותר חשובה.

וכנגד התפלה שסדרו לנו בסדר התפלות, סדרו לנו סדר של שבח והודיה, שזהו בסתירה לתפלה ובקשה, שישנם בסדר התפלות. כי מדרך העולם הוא, מי שנותן טובה לחבירו, הוא נותן לו תודה רבה. אבל ערך התודה נמדד תמיד לפי ערך ההטבה, שהוא עושה לו. כך הוא מביע את ההודאה להמקבל הטבה.

למשל, אם אחד עוזר להשני על חצי פרנסה, היינו על ידו הוא השיג פרנסה, שזה מספיק לו רק לפרנס את ביתו רק על חצי, אז התודה שהוא נותן לו, איננה עוד בשלימות. אבל אם הוא השתדל להמציא למי שהוא פרנסה שלימה, וגם שיהיה לו לפרנס גם עם מותרות, היינו שאין לו שום חסרון, מה שהוא לא מילא אותו, בטח לאיש כזה הוא מודה ומשבח אותו בכל לבו ונפשו.

נמצא לפי זה, כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח ולהודות להבורא בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות, שהבורא נתן לו כל משאלותיו, ולא חסר לו שום דבר, אחרת אין ההודאה שלו יכולה להיות בשלימות.

אם כן צריך האדם להשתדל אז לראות שלא חסר לו כלום, אלא הבורא השלים לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון. ורק אז הוא יכול לתת להבורא תודה רבה, שזה ענין שירות ותשבחות, שסדרו לנו בנוסח התפלה.

אם כן הם, היינו תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות, שני הפכים זה לזה, כנ"ל. כי בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שום שלימות, אלא הוא כולו מלא חסרונות, אז התפלה שלו בשלימות. מה שאין כן בשירות ותשבחות הוא להפוך. שאם לא נשאר לו שום מקום, שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה אמיתית.

ויש להבין, למה באמת סדרו לנו את שני הפכים האלו, ולאיזה צורך, ומה נותן לנו זה הסדר. וכמו כן יש להבין, איך אפשר לקיים את שני הפכים האלו, כיון שכל אחת היא בסתירה להשניה.

והנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג) וזה לשונו "והנה צריך שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד שם בפנים, שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד".

והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן האם, אז האם מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, טרם שנגמרה בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, אז אין הלידה הזאת נקראת "לידה", מטעם שהעיבור לא יכול להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה", שפירושו, לא שנולד, אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות".

כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:

א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.

ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת".

כמו כן אמרו "עבור ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון.

ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה "כח המעכב". לכן זהו שמירה, שלא תיפול הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש הפלה בוולד גשמי, שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.

היוצא מכל הנ"ל, שיש להבחין שני מצבים בעבודת האדם:

א. מצב האמיתי שבו הוא נמצא, היינו קטנותו. שכל מה שהוא חושב ועושה, הכל הוא קטנות, שתחילת הרגשת הקטנות מתחילה בעת שהוא רצה ללכת על דרך האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל לראות את קטנותו, איך שהוא מרוחק מעניני השפעה, שאין בכוחו לעשות מעשה כל שהוא, שתהיה בעמ"נ להשפיע. וזה נקרא, בחינת "אמת". היינו מצבו אמיתי, שבו הוא נמצא.

ואז, כיון שזהו קטנות, יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש חס ושלום. נמצא, מה שהוא נכנס בעבודה, נבחן לבחינת עיבור, ויכול לבוא לידי הפלה. זאת אומרת, שיפול ממדרגתו, בדומה לעובר הגשמי, שנופל מבטן האם, ואינו יכול להישאר בחיים. כמו כן ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, והוא צריך אח"כ עיבור מחדש. היינו, הוא צריך להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה'.

לכן צריך להיות כח המעכב, שלא תיפול הוולד לחוץ. היינו, שאז הוא צריך להיות בשלימות. זאת אומרת, שירגיש בעצמו, שלא חסר לו כלום בעבודה, אלא שהוא עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול מי שהוא לומר לו "הלא אתה רואה, שאין לך שום התקדמות בעבודת ה'. אם כן לחינם אתה מתייגע, ואין אתה ראוי לשמש בקודש. לכן אתה צריך ללכת כמו כל הכלל. ולמה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, הגם שאין לך סיפוק מהעבודת הכלל. וזהו שנתן לך דחיפה, שתוכל לקבל מחשבות ורצונות, שצריכים לצאת מעבודת הכלל, וללכת יותר קדימה להאמת. נכון שזהו אמת, אבל אתה רואה, הגם שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא מוכשר לזה, או מטעם חוסר כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית. לכן עזוב את כל עבודה הזאת, אלא תשב בשפל, ככל שאר בני אדם, ולא תרום לבבך מאחיו להינשא, אלא יותר נכון לך לפרוש מדרך זה".

ומשום זה, כדי שלא יפול במחשבות כאלו, הוא צריך אז לכח המעכב. היינו, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד. ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.

אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל. ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים ובתורה ומצות. מה שאין כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.

ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, שהבורא קירב אותי. ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש.

אבל מהו הטעם, שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה. היינו, שאני צריך להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב. ואני, אם אני מאמין בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה אני מסוגל לתת לו רב תודות על זה, וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל את שמו יתברך. בטח שאנו צריכים לומר, שזהו לטובתנו, שדוקא על ידי דרך האמונה נוכל להגיע להמטרה, שנקראת "מקבל בעל מנת להשפיע". אחרת בטח שהבורא היה יכול לנהוג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך האמונה.

ובזה תבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים את השני דברים, המכחישים זה את זה. היינו מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, היינו להרגיש את מצבנו, מה שאנו מרגישים, איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים לאהבת הזולת. ועד כמה שחסר לנו, שיהיה בעולם "יתגדל ויתקדש שמו יתברך".

ובזמן שאנו רואים, שעדיין אין הרוחניות בחשיבותו, אנו מרגישים את עצמנו בחסרון גדול. וגם לראות, עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה כואב לנו במה שאנו מרוחקים ממנו יתברך. זה נקרא "אמת", היינו המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו, זאת אומרת, לפי הרגשתנו.

ועוד ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע.

אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים.

וזה נותן לנו שני דברים:

א. מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום לתפלה. ואז יש לו מקום חסרון. ואז הוא יכול להתפלל, שהקב"ה ישלים חסרונו. ואז הוא יכול להתעלות במעלות הקודש.

ב. דרך האמונה, שהיא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח והודאה לה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה."

שאלה: שמעתי קודם לגבי אמת ואמונה שאמת זה מצבו האמיתי, שהוא כמעט באפס ואמונה זו שלמות, שהוא נמצא בעליון.

כן. בשליטת העליון, בטיפול בעליון.

תלמיד והאמת - מצבו האמיתי שהוא כמעט באפס.

כן.

תלמיד: אז אם זה אמת וזה מצבו האמיתי, אז אמונה, שלמות שהוא נמצא בעליון זה לא על חשבונו, זה על חשבון שהעליון הוא גדול, העליון הוא משפיע, וכולי.

כן, שהעליון העלה אותו.

תלמיד: יוצא שכביכול האדם צריך לבנות את עצמו בשתי מקומות, מצבו האמיתי זו האמת והשתייכותו לעליון, הביטול שלו לעליון זה האמונה, זו הקומה העליונה יותר?

כן.

תלמיד: בקומה התחתונה הוא מגלה כמה שהוא יותר שפל, נבזה, מגושם?

גם זה, מה זה "הוא"? זה הטבע של הבורא.

תלמיד: כן, ככה הבורא עשה, זה מתקרב לעומק האפס יותר ויותר.

כן.

תלמיד: את זה אני מבין. לגבי הקומה השנייה יוצא שאצלי, איפה שאני מרגיש את פרטיותי עצמי, אותי שהולך ושוקע יותר בתוך האפס, שם זה ילך וישקע, ורק אם אני אקשור את עצמו לקבוצה, למורה שלי, שהם בהשפעה, הם באהבה, תהיה לי איזו אחיזה במשהו שקשור להשפעה ואהבה לאלוהות.

כן.

שאלה: למה הוא צריך להגיד תודה לבורא דווקא כשהוא נמצא באמונה ולא באמת?

כי באמונה הוא נמצא בשלמות, ואז הוא קרוב לבורא ויכול להודות לו.

תלמיד: למדנו גם שקודם אדם צריך להודות לבורא.

זה משהו אחר. לפני שאנחנו מגיעים לאמת אנחנו צריכים להשתדל להיות בהשתוות הצורה, בהודיה לבורא.

שאלה: מה זה נקרא "כלים דעליון" עבור התחתון?

אלה כלים דהשפעה, כלים גדולים, אלה גם כלים דקבלה הנמצאים לשירות התחתון.

תלמיד: אבל אם הם הכלים של העליון, אז במה התחתון אוחז בהם?

בזה שהוא מתבטל, כמו עובר.

תלמיד: מה תפקיד התפילה בביטול התחתון כלפי העליון?

זה כל מה שהוא יכול לעשות, להעלות את החיסרון שלו לעליון, לרצות להיות בו, לגדול בו, הוא רוצה לקבל תכונות ממנו.

תלמיד: אז התפילה היא ביטוי של הביטול שלו, או זה הביטול שלו?

תפילה היא הכול. זה חיבור התחתון עם העליון, העלאת חיסרון לעליון, התחתון מגלה למה הוא זקוק. בלי תפילה אין קשר.

תלמיד: הוא גם כתב במאמר "הביטול של התחתון צריך להיות שאין לו רשות בפני עצמו כלפי העליון". אז מה יש לו?

הוא מבטל את עצמו לעליון, ובצורה, במידה הזאת, יש לו קיום.

תלמיד: במה תלויה הכניסה לעיבור של התחתון בעליון?

זה עדיין לא בתחתון, זה עדיין כולו בשליטת העליון. העליון מחליט שהוא רוצה להתעבר.

תלמיד: בכל ההתקשרות של התחתון בעליון, מה תלוי בתחתון? מה הוא עושה?

הוא מגלה את החיסרון שלו, כמה הוא חסר לעומת שלמות העליון, על זה הוא כל הזמן מבקש וכך גדל.

תלמיד: הוא רק מבטא את החיסרון כל הזמן והעליון עושה עליו פעולות?

כן.

תלמיד: אז איפה נכנסת העשירייה בהתקשרות של התחתון בעליון?

אני חושב שאפשר להגיד ואנחנו נגלה זאת יותר ויותר, שהעשירייה היא הלבוש החיצון על המ"ן שלנו.

שאלה: הוא כותב שיש שני מצבים בעבודת האדם, המצב האמיתי בו הוא נמצא, שהוא מצב הקטנות, ואז מציין שפה יכולה להיות אחיזה לסטרא אחרא, "יכול לבוא לידי ייאוש חס ושלום". למה "חס ושלום", עכשיו הגיע לייאוש והוא יכול להתפלל, לא?

ייאוש זו הצורה הכי פחות רצויה.

תלמיד: אז למה אני אמור להגיע ממצב הקטנות?

ממצב הקטנות אתה יכול להתחיל לגדול.

תלמיד: אבל כשאני עובד עם העשירייה, מצב הקטנות מביא אותי למצב של ייאוש שבו אני מתפלל מפני שאני לא יכול.

למה אתה צריך להתפלל ממצב של קטנות?

תלמיד: כי אני רואה כמה אני לא יכול להשפיע להם, כמה אני כלום, אפס מולם. אז אני מיואש מחוסר היכולת להיות עוד חלק אינטגרלי בעשירייה.

זאת אומרת, כל עוד אתה לא מרגיש את עצמך בנפילה, באפסיות, בצורה נבזית, אתה לא יכול להתפלל לעליון?

תלמיד: בדיוק. ופה הוא מזהיר אותנו מהאפשרות שהסטרא אחרא תאחז בנו ותזרוק אותנו מהדרך. איך נזהרים מזה?

בדיוק לא להיות במצב כמוך, לא נכון לומר שלהרגיש חיסרון זה דבר טוב, נכון. כדי להתפלל אתה לא צריך להרגיש במצב נפול, בחוסר קיום, בחוסר השגה, כאילו אין כלום.

תלמיד: אז מה אדם עושה במצב הזה שעכשיו תיארת?

כשכך הוא מרגיש באמת אין לו ברירה, הוא כבר נמצא בזה ומתחיל להתפלל, אבל הוא לא מחשיב את המצב הזה כטוב, שהוא צריך לרדת לשם, להיות בהרגשת חוסר כל כדי לפנות לעליון בתפילה.

תלמיד: אז מה זה אומר שהסטרא אחרא עכשיו נאחזת בי ?

היא לא נותנת לך אפשרות לראות את עצמך במצב מתקדם בדרך.

שאלה: איך עשירייה נכנסת לעובר, נעשית עובר בבטן העליון?

היא תופסת את העובר מכל הצדדים ומחזיקה אותו, כמו רחם, בשלמות הקשר ביניהם.

תלמיד: כל חבר בעשירייה הוא אבר פרטי בעשירייה, בעובר?

יכול להיות, כן.

תלמיד: כל העבודה של העובר היא ביטול כלפי האימא כדי לגדול?

כן.

תלמיד: הבעיה שהוא יכול להיות גם בהתנגדות לאימא, איך לזהות את המצבים בהם העובר יכול לגרום להפלה?

רק בתוך החברה. כאן אנחנו לא יכולים לחקור את האימא ולהגיד משהו, הכי טוב וחשוב עבורנו זה להשתדל להיות שלמים בחיבור בינינו כלפי הבורא. אז אנחנו לא עליון כלפי העובר אלא אמצעי.

תלמיד: מה זאת אומרת אנחנו אמצעי?

כי הבורא מעלינו ואנחנו באמצע, ככלי המקשר את העובר לבורא. אנחנו, הכוונה העשירייה.

תלמיד: אנחנו לא עובר?

העשירייה לא.

תלמיד: אז מה זה עובר?

עובר הוא כל אחד מהחברים הנמצא בינינו.

תלמיד: כל אחד הוא עובר ואנחנו העשירייה גם עובר?

לא. אנחנו העשירייה, כרחם.

תלמיד: העשירייה היא רחם וכל אחד הוא עובר.

כן. אבל בכל פעם אתה יכול לשחק עם זה. עוד מעט נקרא מאמרים בנושא.

שאלה: האם נכון להגיד ולחשוב שכוח המעכב זה כוח שלא נותנים לאדם טעם בהשפעה טרם שהוא מוכן?

כן.

שאלה: מה זה "העשירייה זה לבוש החיצון על המ"ן שלנו"?

שכל אחד מאיתנו מעלה חיסרון, וכל החסרונות האלה מתחברים, והחיבור ביניהם בסך הכול עולה כחיסרון של העשירייה למדרגה יותר עליונה.

שאלה: אם הבנתי נכון, בעצם במאמר יש שני מפתחות. אחד זה שבירת הלב, והשני זה שירות ותשבחות. שבירת הלב זה המפתח, זאת אומרת עם זה האדם בא, זה החיסרון שיש לו, זה "העני". האם "תפילת העני" זו תפילה של אדם אחד, או תפילה של קבוצה, של עשירייה?

של כל העולם. זו לאו דווקא תפילה של עני אחד, אבל זה מתחיל מחיסרון בודד.

תלמיד: זאת אומרת במצבנו תפילת העני זו הצטברות משותפת של כל החסרונות שלנו? אפשר לחשוב בצורה כזאת?

כן.

תלמיד: שזה לא אצל בן אדם, זה גם לא אצל הקבוצה, אלא זו איזו נקודה בזמן, לא יודע אם בזמן אפילו, אבל זו נקודה איכותית, שמלאה הסאה.

כן.

תלמיד: ואותו הדבר גם השירות ותשבחות, זה לא פרטי אצל אדם, וגם לא אצל הקבוצה?

זה גם לא פרטי.

תלמיד: זאת אומרת שזו דרגת הודיה שכולנו מגיעים אליה יחד?

כן.

תלמיד: וכששני המצבים האלה מבשילים אז..

אז כבר יש כלי.

שאלה: הוא כותב שלא אכפת לי מה אני מרגיש, אלא באמת מה חשוב. כשאנחנו מדברים בעשירייה, בזום, ובכל מיני סיטואציות, ואני וכל חבר רוצה לתת דוגמה, דרך הדיבור של ביטול העליון. איך נשמע דיבור כזה? איך אני יודע שהדיבור נותן דוגמה כזו?

אני לא יודע מה אתה שואל, ולא יודע איך לענות.

תלמיד: איך דרך הדיבור אני מעביר לחברים שבעצם לא אכפת לי מה אני מרגיש, אלא מה באמת חשוב.

אתה לא כל כך יכול להעביר את זה במילים, כי אנחנו לא שומעים את המילים. נדמה לנו שכן, שאחד מדבר, והשני שומע. אבל זה לא כך, אנחנו סך הכול מעוררים את השדה המשותף שלנו.

תלמיד: אז מה זה דיבור נכון בעשירייה?

מלב ללב. מלב ללב.

שאלה: בעניין הייאוש. בעל הסולם כותב ש"אין עוד מצב מאושר בעולמו של אדם שמיואש מכוחותיו עצמו"¹. כי אז באמת, הוא יכול כבר לפנות מכל הלב.

אם מתוך הייאוש שהוא עכשיו השיג, הוא מוכן לפנות לבורא עם חיסרון אמיתי, אז ודאי שזו תחילתה של מדרגה חדשה.

תלמיד: אז הייאוש הזה מוליד לך חיסרון.

כן.

שאלה: בעניין שני הכוחות, הכוח המעכב והכוח המצייר. אם הבנתי נכון כוח המעכב בעצם מחפש איזו שלמות כדי שהוולד לא ייפול לקליפות. ואז יש את עניין של הכוח המצייר, שהוא כבר ממש בונה. מה הבנייה הזו, והאם אפשר לדבר על הכוח המצייר בעבודה בעשירייה, בינינו?

זה העליון מצייר בו את הצורות הבאות.

תלמיד: וזה הכרח שקודם תהיה לו השלמות הזו?

כדי שהתחתון יוכל לקבל בלמעלה מהדעת את הצורות האלה, וכך לגדול.

תלמיד: אז הוא הוא כל הזמן מתקדם ומחפש את השלמות?

כן. זו ההתפתחות שלנו.

שאלה: על מה הנקודה של ההשתוקקות, לאמת או לאמונה?

היא צריכה להיות גם לאמת וגם לאמונה.

תלמיד: מה קודם למה?

אלה שני קווים, והם צריכים להיות בהשלמה זה לזה.

תלמיד: נראה פה שכאילו צריך להשתוקק לגדלות כי שם האמונה, וזה הכוח המעכב וכן הלאה. מצד שני, אנחנו פשוט לומדים כל הזמן שהעבודה היא לשמור על הקטנות, שלא צריך כלום חוץ מקטנות.

כי העיקר זה לשמור על הדבקות בקבוצה, ומתוך זה דבקות בבורא. ואז בכל המצבים שאנחנו מדברים, אתם תתחילו להרגיש את התוכן שלהם, ויהיה לכם יותר ברור עד כמה כל מצב ממש מלא, נפוח, ושיש על מה לדבר.

זה כמו שאתה לוקח קבוצת מתחילים, ילדים, ואין לך כל כך על מה לדבר איתם. דיברת, אמרת כמה מילים, הם הנידו בראש, שהם מבינים, וזהו. ואנשים שכבר נמצאים בכל מיני תהליכים, להם יש הרבה שאלות, הם כבר לא יודעים, כבר יש להם בספקות, וכן הלאה.

תלמיד: אז האם יהיה נכון להגיד שצורת ההשלמה הנכונה היא שהאדם כל הזמן מגלה את מצב הקטנות או השפלות שלו, הכוח המצייר מראה לו את זה, והוא צריך למשוך מצב של הגדלות לתוך זה, להיות "כאילו" בגדלות בתוך המצב של הקטנות.

כן.

תלמיד: אבל לא שהוא משתוקק להיות בתוך גדלות, אלא להביא את הגדלות, את הכוח המעכב, את האמונה, לתוך המצב של האמת.

כן.

שאלה: האדם הוא הרצון לקבל, הוא אגואיסט. אז איך הוא יכול לעורר תפילה נקייה מלמטה?

על ידי כך שלאט לאט הוא נכלל עם כאלה רצונות ומחשבות שהם מדברים על השפעה. ודאי שהוא מלכתחילה רק רצון לקבל ובכל זאת הרצון לקבל הזה פועל בתוך הרצון להשפיע, בתוך הבורא ויש קשר ביניהם, כי הבורא הוא "בראתי יצר הרע", הוא ברא רצון לקבל. ולכן יש לאדם יכולת לעורר גם רצון להשפיע וגם רצון לקבל.

שאלה: אם האדם לא נמצא בשלמות מבחינת המילוי והחיסרון אז יש לו מקטרגים והוא יכול באמת ליפול וזה לא מצב טוב.

אבל גם המקטרגים האלה הבורא מעורר אותם, מסדר אותם, שולט עליהם.

תלמיד: בסדר, אבל יש גם את המצב הפוך, שזו אחיזה לחיצונים שהוא נמצא במילוי שלם והוא לא נמצא בקטנות, אז גם אחיזה לחיצונים שיכולים למשות ממנו את המילוי הזה.

כן.

תלמיד: אז כאילו משני הצדדים הוא נמצא במצב של פחד שהוא יכול לאבד או ליפול.

במידה שהוא נמצא בדבקות עם הבורא הוא משתוקק להיות בדבקות עם הבורא. אין לו פחד, יראה, יש לו רק יראה מזה שהוא ישמור על הקשר הזה עם הבורא, שהבורא ינהל את המצב.

תלמיד: מתוך העבודה אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים להגיע לפנייה אמיתית לבורא, וזה כאילו מה שכתוב פה תפילת עני היא כאילו או תפילה מחיסרון שלם, מייאוש שלם כמו שאנחנו מיואשים מכוחות עצמנו, ההרגשה שהיינו רוצים להגיע למצב שיהיה לנו כזה חיסרון. ומצד שני, אמרת שזה לא המצב הרצוי להיות בו, שאנחנו לא חייבים להתפלל מתוך המצב הזה שאין לנו כלום, אבל בכל זאת יש נטייה בלב להגיע לכזה חיסרון. אז מה לעשות עם הנטייה הזאת שרוצה שיהיה לי התפרצות מלב, מחיסרון שלם? לכבד את זה או לשים את זה בצד ולקבל במנות קטנות?

אנחנו לא יכולים להתקדם לא במנות קטנות, כי אחרת אנחנו נאבד את עצמנו. אנחנו נתבטל או בטוב או ברע, אבל אנחנו צריכים להיות בדיוק באיזון שדרך הקשר הזה, הגשר הזה בין טוב לרע אנחנו לאט לאט מושכים את כל הכוח מהרע והופכים אותו לטוב.

תלמיד: אנחנו רואים בהרבה מאוד ממה שאנחנו קוראים, יציאת מצרים, קבלת תורה, שאלה מצבים דרמטיים בדרך.

כן.

תלמיד: ואז יש תפיסה שההתקדמות בין מדרגות או התקדמות מהותית זה בדברים, מצבים, בחסרונות דרמטיים שמתעוררים באדם. ומצד שני אנחנו גם מבינים שצריך כאילו להתקדם במנות קטנות כל פעם. אז יש מצבים דרמטיים באדם? הוא צריך להשתוקק למשהו דרמטי או רק לעבוד במנות הקטנות כמו שאתה אומר, רק כך? את המצבים הדרמטיים שמתוארים לנו בספרים זה אולי קורה אחרת?

אדם צריך העיקר לשמור עד כמה שיהיה לו מצב טוב כלפי הבורא. וזה מה שחשוב לו. איך הוא נראה כלפי הבורא.

תלמיד: ומה הוא מצב טוב? איך הוא נראה כלפי הבורא, מה זה היחס הזה?

זה השפעה, דבקות בסביבה.

תלמיד: והמצבים הדרמטיים האלה שאנחנו קוראים, הם יבוא מעצמם? אנחנו צריכים בכלל לחשוב עליהם?

כן, לא כדאי לנו לחשוב עליהם. הכול בא לנו מלמעלה מהבורא.

שאלה: איך הכוח המעכב והמצייר באים לידי ביטוי בעבודה בעשירייה?

כשני דברים מנוגדים, פעם נותנים לנו להתחבר, פעם לא נותנים, פעם דוחים אותנו לחיבור, פעם לא. פעם מראים לנו את ההגבלות בחיבור בינינו בעשירייה. זה מה שיש לנו בצורה פרקטית יומיומית.

תלמיד: מה זה הכוח המעכב והכוח המצייר בעבודה בעשירייה?

זה כמו ברחם הוא אומר לך, שיש שם כוח המעכב שלא נותן לעובר ליפול מהרחם, "סוגר דלתות בטני" וכוח המצייר שכנגד זה שהוא מפתח את הוולד שבתוך הרחם, שמתחיל מגרם אחד ונגמר בחמישה קילו.

תלמיד: איך זה בא ליד ביטוי בעשירייה, בעבודה בינינו. אם אפשר להסביר את זה.

אני לא יודע אם אני צריך להסביר את זה. אבל בוא נגיד שסך הכול העובר הוא נקרא הרצון לקבל המשותף שלנו ואנחנו צריכים כל הזמן לגדל אותו ולשים לב אליו, על הרצון המשותף שלנו, איך הוא גדל בתוך הבורא. ולהשתדל שכל אחד יבטל את עצמו כדי לתת כוח לעובר.

(סוף השיעור)

---

1. אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)↩