שיעור בוקר 16.10.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

התכללות - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "התכללות" - קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 7.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."

(בעל הסולם. אגרת ד')

שאלה: החלקים האלה נמצאים מחוץ לעצמי או מחוץ לכל אדם. איך הוא מתחיל לחפש? מה הוא מחפש? איך הוא מכוון את עצמו?

הוא מדבר על כל אדם, לכן החלקים האלה נמצאים גם בי. אז הוא כותב "ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד". את זה אני צריך לעשות.

תלמיד: איך אני מתחיל?

צריכים ללמוד, כתוב באיזה מקום.

שאלה: "לצאת בשדה אשר ברכו ה'", לאן צריך לצאת? איפה השדה הזה נמצא?

לפנינו, זה הכול נקרא שדה אשר ברכו ה'. ככל שאני פותח עיניים, אני רואה את השדה.

תלמיד: האם בתוך השדה הזה אני צריך ללקט את איברי הנשמה שלי?

כן.

תלמיד: איך מתבצעת פעולת הליקוט?

כל המקרים שאני רואה עם כל מה שקורה בשדה, אני רוצה ללקט אותם יחד לתמונה אחת.

תלמיד: לאיזו תמונה?

תמונה של כל הנבראים המקושרים יחד על ידי הבורא.

שאלה: אנחנו נכנסים עכשיו לעשרה ימים של הרבה מאוד התכללות, הזדמנות להיות יחד.

נכון.

תלמיד: גם חברים מהכלי הישראלי יבואו לפה, ויהיו כל מיני התכנסויות. איך נלקט את האיברים בתקופה הזאת?

פשוט נרצה להיות כלולים יחד בגוף אחד, במקום אחד, נשתוקק להתקרב לבורא אחד, וכך זה יתבצע.

תלמיד: דיברנו גם על התקפה שאנחנו צריכים להיכנס אליה עכשיו. האם אתה יכול קצת למקד אותנו בכיוון הזה?

לא חסר לי כלום, חוץ מלהרגיש את כל החברים יחד איתי, כולם סגורים יחד כמו בזר אחד, וכך להמשיך עד ההתכללות הסופית.

תלמיד: הזר הזה, מה יש בו, האם ריח מיוחד, טעם מיוחד?

רק הרגשה שכולנו תלויים, כולנו קשורים, כולנו מקושרים יחד.

תלמיד: האם יש משהו שאפשר להוסיף שקשור לסוכות, שזה הזמן שאנחנו נכנסים אליו?

כן, כי ודאי שכל עניין הסוכות הוא לקשור את עצמנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, תחת סכך אחד, כל ארבעת המינים יחד, את כל זה אנחנו צריכים לראות בחיבור שלנו.

תלמיד: מה לחפש בו, האם את היחד או כל אחד מול האחר?

לא, כולם יחד. כולם.

תלמיד: למה נכנסים כולם יחד?

לחיבור בינינו, אין יותר. בסך הכול סוכות הוא החג הכי פשוט. לחברם יחד, וכך לתאר שהבורא נמצא איתם יחד באותו הזר.

שאלה: כתוב, "ולא חסר לך כלום, אלא", האם זה המימוש של ואהבת לרעך כמוך, זו המצווה עצמה? כי הוא כותב שלא חסר לך כלום חוץ מזה, אז האם זה "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כנגד הכול?

יכול להיות, אפשר להגיד כך.

קריין: קטע מספר 8.

""במדה שאדם מודד מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר. לכן אותו עובד ה', שאינו מצטער עם הצבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו.

מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות."

(בעל הסולם. "כל המצטער עם הציבור")

שאלה: איך אני מגיע להצטער עם הכלל?

אין לך כאלה דוגמאות?

תלמיד: לפעמים יש, לפעמים ממש לא.

אז תשתדל לשנות את עצמך כך שיהיה לך יותר צורך לשמוח עם הכלל, להצטער עם הכלל.

תלמיד: צורך יש, אנחנו בעשירייה מתרגלים את זה הרבה בין החברים. למי שקורה משהו, אתה מיד מנסה להרגיש כאילו זה קורה לך או לבן שלך, והפוך, אם למישהו יש שמחה, אז אתה מיד רוצה להיות איתו. אבל כלפי הכלל היותר גדול, האם אני אמור לשחק? איך אני מגיע להרגיש צער יותר גדול או שמחה יותר גדולה?

זה תלוי גם בחברים וגם בך, בתרגילים, בפעולות שאתם תעשו יחד.

תלמיד: האם כלפי הכלל הרחב יותר?

לא, כלפי הקהל הצר שלכם אפילו.

תלמיד: עדיין בתוך העשירייה?

כן.

תלמיד: כי לפעמים אתה שומע חדשות על משהו שקורה בחוץ, וזה יכול מאוד לטלטל אותך, לזעזע אותך, ואתה מרגיש את זה כמעט על הבשר. ולפעמים אתה יכול לשמוע ממש זוועות וכאילו כלום.

תשתדל בכל זאת לפתח את הכלים שלך גם לכיוון הטוב וגם לכיוון הרע כביכול, וכך להתקדם.

תלמיד: האם ההתקדמות שלנו בתיקון תלויה בגדילה של הכלי הזה?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, זה משהו שאנחנו צריכים לנסות גם כבודדים וגם כעשירייה?

כן, הכול משפיע.

שאלה: כתוב פה, "מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו". על איזו הרגשה מדובר פה, האם זה דבר על טבעי?

ודאי שזה על טבעי. זהו אדם שמרגיש את צרות הכלל כצרות הפרטיות שלו.

תלמיד: בכל זאת אנחנו צריכים להגיע להרגשה יותר ברורה, בצורה פנימית.

היא צריכה להיות ברורה מספיק. זו הרגשה די ברורה.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לבקש כזו הרגשה מהבורא?

תבקש. כן, ודאי.

שאלה: מה זה להכין כלי כללי?

להכין כלי כללי זה נקרא שאתה מסתכל על הכלים שנמצאים לפניך, ורוצה לראות אותם שכולם שייכים לפעולה אחת, לבורא אחד, לקבוצה אחת, וכולם נכנסים לפעולה אחת יחד, עובדים בסנכרון.

תלמיד: האם יש תרגיל? מהי הפעולה בהכנה לכלי הזה?

לא. לפי מה שאתה קורא, כך תנסה לראות את התרגילים.

שאלה: כל אחד מאיתנו נמצא במגע עם הציבור, אני מדבר על הציבור בחוץ, ולציבור יש יחס למציאות המורכבת שקיימת היום. מה היחס המיוחד, הנבדל, של כל אחד מאיתנו שנמצא בדרך מיוחדת כלפי המציאות המורכבת, בשונה מהיחס של הציבור הכללי?

הציבור שלנו הוא ציבור אחר, יש לו מטרה אחרת, מנהגים וחוקים שונים למיניהם, והוא מדי פעם מתחבר בצורה מיוחדת, מלוכדת, ולכן זוכה לכל מיני תופעות רוחניות.

תלמיד: האם זה אמור להשפיע על התרגום של המציאות שמתגלה, כלומר איך הוא מתרגם את זה?

כן, ודאי.

תלמיד: מה זה נקרא שאנחנו שנמצאים בדרך מצליחים לתרגם את המציאות שזה נקרא תרגום נכון?

אנחנו רואים את עצמנו כאותו החומר שהבורא ברא, ומתגלה אותו חומר שהוא חומר הנראה לפנינו כשבור, כפירורים, ואנחנו לאט לאט צריכים לחבר אותם, לקבץ אותם, להדביק אותם עד שמגיעים לגוש מוצק.

שאלה: למה בציבור מדובר על הצער ועל הצרות, למה אין שם שמחה שצריך להתכלל איתה?

גם זה וגם זה יש בציבור, כמו באדם יחיד כך יש גם בכל הציבור.

תלמיד: לכן מוזר שהמשפט של חז"ל מדבר "המצטער בצרת הציבור זוכה לשכינה". כאילו צריך להתכלל גם עם השמחה שלכאורה צריכה להיות שם?

ודאי.

תלמיד: למה מכוונים דווקא לעניין הצרה של הציבור?

קודם כל זה מה שחסר. כל אחד שהולך לתקן את עצמו הוא קודם נכנס לצרת הציבור. אחרת מאיזה כלי הוא מגיע אחר כך לתיקון?

תלמיד: אז מהי הצרה של הציבור שהוא אמור להרגיש, נגיד אנחנו מדברים על ציבור שלנו?

הציבור שבור ממש לרסיסים, והם לא מדביקים את עצמם זה אל זה.

תלמיד: כתוב שהוא צריך להרגיש כאילו כל מה שיש לכולם זה שלו.

כן.

שאלה: לגבי להרגיש את צרות הכלל כצרה פרטית של עצמו ולהצטער עם הציבור.

שמעתי פעם שהרב סיפר שבזמן מלחמת לבנון הרב"ש היה שומע חדשות, אפילו מפסיק באמצע שיעור. אמרו לו - איך אתה יכול להפסיק שיעור בשביל לשמוע חדשות? אמר - אם הילדים שלך היו שם גם אתה היית שומע.

כן.

תלמיד: איך המקובל מרגיש את הצרות של הכלל, איך הוא מצטער עם הציבור מבחינה רגשית, מה הקשר שלו?

הוא מרגיש. מרגיש שאותו כוח שעובר בכל הציבור, נגיד בכל המדינה, כוח הדין, כוח החרדה, הדאגה, אותו הכוח ממש עובר עליו באותה עוצמה. ולא ניתן לו להוריד משהו מזה, אלא רק לפנות לבורא כמו הכלבים והזאבים שמייללים. זה מה שנשאר לו.

שאלה: הצער או הכאב של הציבור. נאמר יש עכשיו התקפת טילים או משהו כזה, זה יכול להיות פה או בכל מקום אחר בעולם, אנשים מפחדים שיקרה להם משהו, בעיקר על הגוף שלהם ושל הקרובים להם או אולי על הרכוש שלהם. כשהמקובל מרגיש את הצער הזה הוא מרגיש אותו הצער, או שהוא מרגיש את הצער כבר מתורגם לצער כלפי הבורא או כלפי משהו אחר?

המקובל מרגיש את הצער כמו שמרגיש אותו בן אדם, והמקובל יודע איך האדם היה מרפא את עצמו מאותה רעדה ופחד, אם היה מקושר למקור של הרעד והפחד - לבורא. וזה מה שמקובל היה רוצה להעביר לאדם.

תלמיד: זאת אומרת הוא מבקש שהציבור יקבל איזה ביטחון מעל הפחד הבהמי או הגשמי שלו.

כן, בדיוק. תודה שאמרת.

שאלה: אותה יללה שהמקובל פונה איתה לבורא כשהוא מרגיש את כוח הדין שעובר על כולם, כוח החרדה, מה היא מכילה, מה הוא מבקש?

צריכים להתקרב לזה ולהשתדל להרגיש. אני לא יכול לספר במילים דעלמא אותן הרגשות שמקובל רוצה לפנות לבורא, זה בלתי אפשרי.

שאלה: למה החרדה של העם, היללה של העם, המצב שהוא נמצא בו, לא הופכת לתפילה לבורא, לא מעוררת את הבורא?

מעוררת, זו תפילה מאוד חזקה.

תלמיד: האם כשהעם נמצא בחרדה הם מעוררים משהו?

כן, ודאי.

תלמיד: מה המקובל עושה באמצע?

גם עושה איתם אותו דבר.

תלמיד: האם התפילה שלו היא שפועלת בסופו של דבר?

לא. של כולנו, "בתוך עמי אנוכי יושבת".

תלמיד: נגיד המצב שיש עכשיו בעם ובכלל לאורך כל אלפיים השנה, איפה זה מעורר את הבורא?

מה זה איפה? אני לא יודע.

תלמיד: לא רואים איזו תגובה, סימנים.

אם אתה לא רואה שהבורא מתעורר מזה, אז זו בעיה.

תלמיד: איך אתה רואה את הבורא מתעורר ביחס למצב של העם, ביחס לכאב והחרדות שלו?

הוא מתעורר ומזרז את הזמנים, ורק בגלל זה, רק מזה אפילו, אנחנו מתקרבים לעתיד הטוב.

תלמיד: אבל כשאנחנו רואים יותר רע, יותר חרדות, יותר פחדים בעם מיום ליום, איך לתרגם את זה?

אל תוליד את המצבים האלה.

תלמיד: שזה אומר?

שאנחנו עושים את זה.

תלמיד: אנחנו עושים את זה, אנחנו מביאים את עצמנו לחרדות שהופכות לתפילות לבורא שהמצב ישתנה, אפילו בצורה תת הכרתית. איפה התגובה של הבורא, במה היא באה לידי ביטוי?

יום יום מה שאנחנו מרגישים, זו בעצם תשובה מהבורא.

תלמיד: ומהי הדרך האחרת להתקדם?

אם היינו יכולים יום יום להעלות לבורא את התפילות שלנו שיהיו כלולות בהן כבר התיקונים שלנו, אז זה היה אחרת.

תלמיד: מה לעשות אם אני אדיש לצרות הכלל, לצער של הציבור?

תשתדל למצוא מקל ותרביץ לעצמך, לי אין מה להגיד.

תלמיד: איך לפתח רגישות לצער של הציבור?

אנחנו צריכים לראות בתפילות שלנו תיקונים לכל דבר, גם לזה.

תלמיד: פעם הייתי הרבה יותר רגיש למצב של העם, עכשיו פחות.

אתה נעשה חכם יותר.

תלמיד: מה לעשות שנעשיתי חכם יותר? אני לא אקח מקל וארביץ לעצמי. איך באמת לפתח רגישות לצער הציבור, להרגיש את הכאב שלו ולא להיות אדיש ובלי רגש לזה?

צריכים לפתוח את הלב יותר.

תלמיד: אני לא יודע איך לפתוח את הלב ולהתחיל להרגיש את הכאב. אני יכול לומר סיסמאות של הזדהות, שאני מרגיש וכולי, אבל אני לא מרגיש את הכאב.

יש כאלה תקופות, כדי שאחר כך תדע איך להשוות מצבים אחרים עם אלה.

שאלה: כשמקובל מצטער עם הציבור ומרגיש את צרות הכלל, איפה ואיך הוא מצדיק את הבורא?

הוא מצדיק את הבורא מתחילה ועד הסוף בכל התפילה שלו. במשך כל היום וכל הלילה הוא נמצא במצב שהוא מצדיק את הבורא, ונכלל מצרות הכלל כדי לבקש מתוכם הצלה וסליחה.

שאלה: האם זה נכון להגיד שכדי לפתח רגישות לציבור אתה צריך להשקיע בו, כמו עם חבר, שאם אני לא משקיע בו, אז הוא לא נעשה לי יקר, או שיש פה שיטה אחרת?

זה די מסוכן שנתקרב לציבור. עלינו לעזור לו בכמה שאפשר, אבל לא שנטפל בו ממש בצורה תלותית.

תלמיד: זה לא כמו עם החבר, שאתה משקיע בו והוא נעשה יקר.

לא, עם החבר זה משהו אחר, אני מחויב.

תלמיד: בכל זאת, מה השיטה לפתח צער לציבור, או שלא צריכים, זו תופעת לוואי מתוך לימוד הקבלה הכללית, ולא צריך להתרכז בזה?

אנחנו מסתכלים על הציבור שהוא הכוח העיקרי של הטבע שלנו, לא הטבע הרוחני, ואנחנו צריכים לארגן אותם ולהביא אותם לגמר התיקון.

תלמיד: זה ברור. אבל קראנו עכשיו שצריך להתחבר ולהצטער בצער הציבור, על איזה ציבור מדובר?

מדובר על ציבור רגיל.

תלמיד: אז איך ממצב שאין את הצער מגיעים למצב שיש אפילו קצת? מה השיטה?

השיטה היא לצאת לציבור, לדבר איתם, לספר להם, להתכלל מהם, ואיכשהו לארגן אותם כך שהם יראו במה הם נמצאים נכון להיום, ובמה הם צריכים להיות נכון למחר.

תלמיד: קודם אמרת שזה מסוכן, אז איך?

לא שזה מסוכן. אם אנחנו יודעים שאנחנו עושים את זה בשביל להתקרב אליהם ולקרב אותם לתפילה לבורא, אז זה לא מסוכן.

שאלה: ענית לחבר שבזה שהוא פחות מרגיש את צער הציבור, זה כי הוא נהיה חכם יותר. איזו מין חכמה זאת שהיא מקהה את ההרגשה של ההתכללות עם הצער?

החכמה היא מנוגדת לרגש. רק במקרה שהחכמה תומכת ברגש והרגש דורש חכמה, אז הם הולכים יחד, ואז יש לך יצירות ודברים נפלאים. אבל בדרך כלל החכמה היא קרה והרגש הוא חם, ולכן יש ביניהם התנגשות.

שאלה: ענין הגורל המשותף שיש לאדם הפרטי עם הציבור. האם ההרגשה הזאת שיש לנו גורל משותף היא שנותנת לאדם להתכלל בצער, והבורא רואה אותם כאותו גוף? מה מקשר את האדם לציבור?

צרות.

תלמיד: אבל יש הרבה עמים, יש עמים מסוימים שהם לא העם שלי. האם אני צריך להרגיש גם את הצער של הציבור ההוא?

לא.

תלמיד: אז יש קשר ביני לבין העם שלי, ולכל אחד יש את העם שלו שהוא מרגיש את הצער שלו יותר מאשר של עמים אחרים. מה זה הקשר הזה שצריך להרגיש שהוא זה שמחבר אותנו ליחידה אחת שיש לנו את אותו צער?

זה שאנחנו שייכים לעם אחד שנמצא במצב מיוחד, שמקבלים אותו כעם אחד ומתייחסים אליו כעם אחד, זה כבר מייצב אותנו בדרגה מסוימת. צריכים לבצע ככל האפשר יותר פעולות חיבור כדי להיות כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אם האדם לא מרגיש את צער הציבור, אז זה כי הוא לא מרגיש קשר אל האנשים האלה, יש פה תקלה מאוד בסיסית. כי אם אתה מרגיש קשר, אז אתה מיד מרגיש את הצער ואת השמחה, הרגשות עוברים בינך לבינם כאילו אתם גוף אחד.

כן.

תלמיד: העניין שאנחנו לומדים פה שהאדם צריך להצטער בצער הציבור, זה נשמע שהוא צריך לחתור לקשר מיוחד כדי שיוכל למשוך מהם את ההרגשה הזו.

כן.

תלמיד: אני מחפש מילים לתאר את הקשר הזה שצריך להיות, כדי שנוכל להרגיש אותו יותר, ואז נוכל למשוך משם יותר את התועלת הזאת שאנחנו צריכים.

זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: זה אומר שאני צריך לחשוב איך אני יכול לעזור לכל אחד מאנשים האלה, שהם העם שלי?

כן, וככה כל אחד לכולם.

שאלה: הוא כותב שמי שזוכה לראות את צרות הכלל, זוכה בגילוי השכינה, האם זה קורה באותו מקום?

בדרך כלל כן.

תלמיד: כלומר זה הכרחי לגילוי הצרות?

כן.

שאלה: בניגוד לחבר אני מרגיש הרבה שיפוטיות מהאנשים בחוץ שנמצאים סביבי, איך לא ליפול איתם יחד אלא להרים אותם, איך להעלות כזאת תפילה שתעזור לאותם אנשים, ותאחד אותם?

בדיוק כמו שאתה אומר, מצד אחד צריכים להיות איתם באותו מקום נמוך, ומצד שני לראות מאיפה מקבלים את הבחינות האלו, את ההבחנות הללו במקום גבוה, ואז כשאתה מגלה את הקשר של זה עם זה, יש לך כלים לעזור להם לעלות.

תלמיד: בחלק הראשון של השיעור דיברנו על זה שאותו כוח שרוצה להפיל אותך, הוא זה שמרים אותך.

בדיוק כך, אתה תופס נכון.

תלמיד: והבורא מרגיש את התפילה.

הבורא בעצמו עושה הכול.

תלמיד: ולא משנה אם אני בוחר מילים נכונות לתפילה?

זה לא חשוב, כמו אימא עם הילד הקטן שלה, היא מבינה את כל התנועות שלו.

שאלה: לגבי התכללות עם הצער. האם יש גבול מסוים כשאתה נכלל בצער הציבור עד שהוא הופך להיות הצער שלך?

בכל הצער, אבל צער הציבור בכל זאת הוא פחות מהמצב שלך.

תלמיד: ואיך צער הציבור לא בולע אותך?

בגלל שהציבור כלפיך זה כמו ילדים כלפי אדם גדול.

תלמיד: ובין החברים זה על אותו עיקרון, כשאני נכלל בצער החבר, האם שם יש גבול שאני נכלל?

לא, שם עד קצה הלב.

תלמיד: זאת אומרת שהכאב שלו יהיה לחלוטין כאילו זה הכאב שלי?

כן.

תלמיד: ביחס ליכולת של הרגשת הלב, פתיחת הלב. זו פעולה שהאדם עושה, או שעושים אותה על האדם?

זו פעולה שעוברת על האדם.

תלמיד: מה קובע שעכשיו יעבירו על הלב שלי פתיחה?

זה הבורא קובע, שולח אלייך שליחים, והם כבר מתחילים לעבוד.

תלמיד: אז מצד האדם, מה הוא צריך לעשות כדי שהתנאים האלו יקרו?

להיות יותר רגיש.

תלמיד: להיות רגיש למה, למה אתה צריך להיות רגיש?

לקשר עם החברים, ולקשר עם הבורא.

שאלה: כשאמרת לחבר שהוא נהיה חכם יותר, אז הוא איבד את כל האמונה שהייתה לו ,זה מה שנקרא להזדכך? שבלי להתקרב לבורא אתה לא תוכל להרגיש את צער הציבור הזה?

נכון.

תלמיד: כלומר המקובל מרגיש את הצער עם הסיבה, ואז הוא יכול להתפלל כי הוא רואה את כל התמונה?

כן.

תלמיד: אמרת את הכול בלי הבורא, למה? כל העצות שנתת קודם, בשום דבר מזה לא אמרת את המילה, בורא, למה, אתה מחכה שזה יבוא מהם?

כדי לא לבלבל.

תלמיד: למה זה לבלבל, אבל זה המבנה השלם?

אני מבין אותך אתה צודק אבל אם אפשר בלי, זה יותר בריא.

שאלה: בכאב של הציבור אנחנו מרגישים באמת את הפחד, את החרדה, את הדאגה, מצד שני אנחנו יודעים שבלי קשר עם הבורא זה מה שבאמת בשורש של מה שחסר.

זה אנחנו צריכים לבצע.

תלמיד: אז כשאנחנו מתפללים על צרת הציבור, אנחנו מתפללים שהצרה תחלוף או שיהיה להם קשר אפילו קשר קטן עם הבורא, ושיוכלו לשייך את מה שקורה לבורא?

שיוכלו לשייך.

תלמיד: כי באמת איך זה יקרה בלי זה?

עוד ועוד, ועוד, טיפה אחר טיפה.

קריין: נקרא קטע של הרב"ש "אהבת הזולת" מתוך רשומה 162.

"מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה: מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל. היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה יסורי הפרט, מחלות ומכאובים, ויסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת, וזה נקרא "מצטער בצרת הכלל בינוני"."

שאלה: לגבי צער הכלל, איך אתה מרגיש את צער הכלל, אתה מרגיש אותו דרך כלי התקשורת, ממה שאתה שומע או שאתה סופג אותו בצורה אחרת?

ככה וככה.

תלמיד: אם היית מנותק מכלי תקשורת, היית יכול להרגיש את צער העם, ולהתכלל בצער הזה?

אני מבין מה קורה עם האומה, ואיזה מצבים היא עוברת, וגם עד כמה כל אימא, כל אבא והילדים הקטנים נמצאים בכל מיני מצבים צרים. לא כל כך קשה לתאר את זה. נקווה שעוד מעט זה יעבור.

תלמיד: אפשר להרגיש את צער הכלל דרך העשירייה?

ודאי שכן.

תלמיד: זאת אומרת אפשר להגיד שצער הציבור כבר כלול בתוך החברים, ואם אני מתכלל בהם אני גם סופג את הצער שנמצא בעם, בעולם?

כן, אמת.

(סוף השיעור)