סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בנושא "פורצים את המחסומים לרוחניות", שיעור 2
22 січ 2021 р.
לכל השיעורים בסדרה: פורצים את המחסומים לרוחניות 2021
שיעור בוקר 22.01.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
נושא: פורצים את המחסומים לרוחניות
פורצים את מחסומים לרוחניות – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – פורצים את המחסומים לרוחניות, קטעים נבחרים מן המקורות.
אנחנו צריכים לעלות למדרגה הראשונה הרוחנית, זה קודם כל, ואחר כך להמשיך לעלות במדרגות האלו. וכמו שקראנו כבר מבעל הסולם, שהמדרגה הראשונה, המגע הראשון הכי קשה וודאי שהכי חשוב, כי אנחנו מתחילים להכיר בזה את העולם ההפוך, היחס, הערכים שלו, התכונות שלו, החוקים שלו. ולפני זה אנחנו יכולים לתאר רק בתוך האגו שלנו, בתוך מה שיש לנו היום את מה שנראה לנו כרוחניות, אבל באמת לא מרגישים.
והעולם הרוחני באמת נמצא בתכונות חדשות, אחרות, נמצא בערכים אחרים, וכשאנחנו מתחילים להכיר אותו, רואים עד כמה שזה הפוך, כמו שכתוב "עולם הפוך ראיתי", מצד אחד, מצד שני עד כמה שזה באמת לא כך, ואם הבלבול יורד אז אנחנו מיום ליום מרגישים יותר ויותר איזה מצבים, איזה פעולות אנחנו צריכים לרכז כדי ללכת מחיל אל חיל וכך לעלות.
אז בואו אנחנו עכשיו נקרא את הפסוקים האלה, הם לא קשים, רק נשתדל יחד בכמה שאפשר לתאר אותם לעצמנו, ועל ידי זה כבר נעשית גם איזו התקרבות מסוימת לקראת המדרגה הראשונה.
קריין: אז שוב, קטעים נבחרים מן המקורות בנושא – פורצים את המחסומים לרוחניות, קטע מס' 4 מתוך בעל הסולם, "שמעתי" קע"ב, "ענין המניעות והעיכובים".
"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך."
(בעל הסולם. "שמעתי". קע"ב. "ענין המניעות והעיכובים")
כך אנחנו צריכים לספור את המאמצים שלנו, המניעות, שבכולם אנחנו לא יודעים מה זו רוחניות, אנחנו יודעים רק שברגע הראשון שאנחנו בינינו יכולים להתחבר לפחות באיזו מידה הראשונה, זה נקרא שאנחנו לפי הכלי מגיעים למצב הרוחני ואז אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נכנסים לקשר בינינו שנקרא "עיבור", ואחר כך עוד מדרגות, "יניקה", "מוחין" וכן הלאה.
אבל שוב, כל העבודה שלנו היא ההתחברות בינינו לקבוצה אחת, לגוש אחד, ורצון מהרבה רצונות שיהיו כרצון אחד שמכוון לחיבור, להשפעה. והנושא העיקרי שחי אותו הרצון, זה שהשפעה לבורא, היא יותר חשובה מהכול.
שאלה: ההתרחקות והתקרבות הם מורגשות באותו כלי, או שזה שני כלים שזה מורגש בהם?
התקרבות והתרחקות זה אותו הכלי שכך אנחנו על ידו עושים פעולות. ופעם מרגישים עביות ופעם זכות, פעם עביות ופעם זכות, על אותו הרצון. אבל הרצון כל פעם משתנה, נעשה יותר עב, זה כשמוסיפים לנו את הרצון לקבל ואנחנו עושים עליו פעולות התגברות מצידנו, גם מצד הבורא, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", יש כאן עוד מרכיב אחד, וכך מתקרבים.
זאת אומרת, התרחקות זה הדבר הראשון, כמו שדיברנו לא מזמן שקודם זה יצירת הרצון, החיסרון, והרגשת החיסרון היא שמעוררת אותנו לעשות פסיעה קדימה, וכשאנחנו משתדלים, מקבלים מלמעלה עזרה, אז נעשית התקרבות על אותה התרחקות, והיא לא מוחקת את ההתרחקות כי הרצון לא נעלם, אלא עליו דווקא מרגישים שאנחנו משיגים איזה היכרות בכוח עליון.
שאלה: מה גורם להתרחקות, להפרעה, להפוך להיות גילוי של הבורא. מה המעבר הזה בין הגשמיות לרוחניות?
גשמיות אתה מתכוון רצון לקבל, ורוחניות זה שהוא כבר הופך להיות לעל מנת להשפיע?
תלמיד: לפי מה שאני מבין מהטקסט אז כל ההתקרבות לבורא זה על פני ההפרעות והמניעות. אז ההפרעות הן כלפי הרצון לקבל?
הכול מדובר כלפי רצון לקבל, חוץ מרצון אין כלום.
קריין: קטע מס' 5, מתוך בעל הסולם, הקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", אות ק"א.
"כל עוד, שהאדם אינו זוכה, להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות, שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים, במידה מרובה. וז"ש, אשר הקב"ה מסתיר עצמו בתורה. ודו"ק כאן.
ובאמת, כל הכובד הזה, שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו, אלא כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו עי"ז, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה, הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה'. והבן מאד."
(בעל הסולם. הקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", אות ק"א)
יש כאן דבר והיפוכו. בחיים שלנו, כמה שאנחנו גדלים אנחנו יותר ויותר מבינים את החיים. אפילו כשמגלים מערכות חדשות של החיבור בחברה, במשפחה, במדינה, בעולם, אנחנו הולכים ויותר ויותר מבינים מה קורה, כי אנחנו מכירים את הדברים האלה בזה שכבר נמצאים לפנינו.
ברוחניות לא כך הוא. אנחנו כמה שיותר מתקדמים, וכל צעד ושעל בשבילנו קודם כל מתגלה בהסתרה יותר גדולה ואחר כך בהתאם לזה בגילוי. זאת אומרת, [קודם] עלינו לגלות את ההסתרה, אנחנו צריכים לעשות מאמצים לתת את היגיעה הנדרשת, הסאה של היגיעה, ואחר כך מתחילים לגלות את המדרגה כמו שהיא. וכך בעצם אנחנו מתקדמים.
זה דומה להבדל בין אדם רגיל שעושה את החיים שלו לבין נגיד מדען. כמה שהוא [יותר] מתקדם בעבודה שלו כשהוא חוקר חומר חדש, הוא לא מגלה אותו כדברים קלים יותר, מובנים יותר כמו אדם רגיל שכך מגלה את החיים אלא דווקא ההיפך, הוא נכנס לעבודה יותר קשה ויותר מורכבת במחקר שלו, וכביכול כל פעם ופעם יש לפניו מחסומים יותר גדולים, הפרעות יותר גדולות. אבל זו העבודה שלו, כי הוא כל פעם פותח דבר חדש. מה שאין כן אדם רגיל בחיים שלו, הוא לא פותח שום דבר חדש, אלא מה שאחרים גילו, עכשיו הוא מגלה.
לכן כאן אנחנו צריכים להבין שאנחנו תמיד נהיה במצבים שיתגלו לפנינו הפרעות ואנחנו נצטרך למעלה מההפרעות האלה, באמונה למעלה מהדעת, בחיבור בינינו, במאמצים להגיע למצבים כאלו, שפורצים, כל פעם אנחנו פורצים את המדרגות החדשות.
שאלה: איך הקושי הזה, איך ההפרעות קשורים לעביות שלנו, ואיך זה קשור לזכות שלנו?
כי כל ההפרעות האלה הן לא יותר מגילוי רצון לקבל יותר גדול ממה שהיה לנו, זאת פשוט עוד מדרגה של הרצון לקבל, ואז אנחנו נמצאים מחוצה לרוחניות ורואים את גובה הרצון לקבל שעכשיו נגלה לפנינו, לא מתוקן, כמחסום, כקיר שאנחנו אחריו לא רואים שום דבר. אז אנחנו נמצאים במצב שרק באמונה למעלה מהדעת, רק אם אנחנו משתדלים להצטייד בכוח האמונה, בכוח ההשפעה, ואין לנו לזה שום הוכחות ואין לנו לזה שום תמיכה כביכול, אז אנחנו חייבים כאן למצוא את האמצעים האלו איך אנחנו מתגברים על הרצון לקבל, על מחסום הזה, איך אנחנו עוברים אותו.
וכאן העבודה שלי היא למעלה מהדעת, שאני מתאר לעצמי שהרצון לקבל שעכשיו נגלה לפניי זה שלי ואני חייב לעבוד למעלה ממנו, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", "השפעה למעלה מהקבלה", שאני חייב להעלות בעיניי גדלות הבורא יותר מכל הגדלות דעולם הזה, [יותר] ממה שנמצא לפניי. היה לנו גם נושא כזה בימים האלו, ואז כשכך אני מתאר לעצמי שהעיקר זה גדלות הבורא ולזה אני מגיע דרך גדלות הקבוצה שאני מתאר לעצמי, אז בצורה כזאת אני כבר עושה כל מיני מאמצים איך לעבור את המחסום.
אני לא יכול לעשות את זה אבל אני, יותר ויותר ברור לי איפה אני נמצא, איזה מחסום יש לפניי, איך אני יכול לעבור אותו. אני לא מסוגל אבל בכל זאת אני יודע שבצורה כזאת אני יכול לעשות, אולי. ואז אני עושה מאמצים איך לגבש כוח השפעה, כוח חיבור, כוח תמיכה מהקבוצה. וכשאני עושה את כל הדברים האלה יחד עם הקבוצה, מחובר כבר, אז ברור לי שכאן נשאר לי רק דבר אחד, אני לא מצליח, הקבוצה לא מצליחה, אלא בתפילה, דרישה, בקשה לבורא שיעזור לנו, היא עושה את הצעד האחרון ואנחנו עוברים למצב הבא.
אז יש כאן כמה פעולות כאלה שאנחנו צריכים ללמוד איך לעשות, אבל בעצם דיברנו על כל דבר ודבר, קודם היה לנו שיעור כמעט על כל מצב ומצב שאנחנו צריכים לעבור כדי לעלות ממדרגה למדרגה.
שאלה: במהלך היום יש לנו כל מיני גילויים והבחנות מהעולם הזה, לאו דווקא גילויים רעים, איך נכון להתייחס לזה?
אני לא ממליץ להתייחס יותר מדי לעולם הזה ולגילויים שיש לנו כאן, כי זה הכול כדי לדחוף אותנו עוד יותר לרוחניות. אנחנו רואים מה שהבורא עושה בעולם הזה עם כל האנושות, זו דרכו להסביר לכל האנושות עד כמה כולנו קשורים זה לזה, שכולנו תלויים בטבע, כי הטבע זה הוא, רק שהוא נסתר על ידי הטבע הגשמי, אבל בכל זאת יותר ויותר מתגלה לבני האדם שכולנו תלויים זה בזה וכולנו נמצאים בתוך מערכת אינטגרלית.
אנחנו לא צריכים כרגע לעבוד עם זה כי אין לנו עדיין כלי משלנו, ממה להתחיל. ברוחניות הכלי הרוחני המצוי הוא העשירייה, ואם אין לנו עשירייה כאחד לפחות בדרגה הראשונה של חיבור בין כולם אז אנחנו עדיין לא יכולים להתקדם יותר מזה וצריכים לבנות את העשירייה כך, זה דבר ראשון. ודבר שני, אנחנו צריכים גם להבין שרק אחר כך, כשאנחנו מתוך העשירייה, מתוך בניית העשירייה נבין מה זה נקרא להיות בחיבור בינינו מעל ההפרעות, אז נוכל גם לבוא לעולם בצורה פרקטית ולהסביר לכולם מה העולם צריך לעשות, גם אותן הפעולות כמונו רק בצורה גשמית. אבל זה יהיה ברור לנו יותר בתנאי שנבנה את עצמנו כעשיריות.
לכן עכשיו אנחנו לא מתייחסים למה שקורה בעולם, אלא עיקר כל המבט שלנו הוא על כל עשירייה ועשירייה, במה שנמצא כל אחד ואחד כדי להרגיש שאנחנו מחוברים פנימית זה עם זה כך שרק בזה הדאגה שלנו.
שאלה: האם זה אומר שהבורא בונה את המערכת של הגילוי שלו בצורה כזאת שכל פעם הכלי מתרחב כתוצאה מכל הפעולות וזה יוצר מקום חדש לגילוי שלו?
כן, אפשר גם כך להגיד. קודם כל מתגלה רצון חדש בכל מדרגה ומדרגה, אם אנחנו יכולים על פני הרצון החדש הזה שמפריד בינינו להתחבר, אז אנחנו בזה בונים מקום חדש לגילוי הבורא.
קריין: רב"ש, "כל התורה היא שם אחד קדוש".
"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.
והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".
וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."
(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)
כתוב, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". מה זאת אומרת? שאין לנו בכל החיים שלנו שום דבר שהבורא באמת דוחה אותנו מלהתקדם לאמת, לרוחניות, אליו, אלא כך אנחנו חושבים, כך נראה לנו, אבל אם אנחנו מכוונים נכון למטרה, לרוחניות, אז תמיד נוכל לאתר כל מצב ומצב שלנו כהזמנה מצידו להגיע כמה שיותר, בצורה קצרה ומהירה, אליו.
שאלה: מה זה נקרא לשים מסך על העביות?
מסך צריך לרכוב על פני העביות, שעד כמה יש לי רצון, והרצון שלי הוא רצון אגואיסטי, אני צריך לעשות על הרצון הזה צמצום, מסך, ולהתחיל לעבוד איתו בהשפעה, ההיפך ממה שיש.
מה זאת אומרת? כל דבר שמגיע אלי במוח או בלב אני צריך לסדר אותו שקיבלתי את זה מהבורא, כי אין עוד מלבדו, וקיבלתי אותו בצורה כזאת כדי להגיע לחיבור עם החברים. ובחיבור הנכון בינינו, בהשפעה הדדית, עד כמה שאנחנו מסוגלים בתנאים שלנו, והבורא מסדר לנו תנאים כאלה, שנגיע לחיבור בדרך שבו יכולים להרגיש אותו כבר עוד יותר ועוד יותר, עד כמה שטיב החיבור יהיה כהשפעה הדדית בינינו, זה נקרא "בורא".
תלמיד: מה זה נקרא שאני מכניס רצונות לקדושה?
על מנת להשפיע זה נקרא "קדושה".
תלמיד: באה אלי איזו מחשבה או רצון אגואיסטי ואני, כמו שאתה אומר, חושב שזה מגיע מהבורא. מה הלאה, איך אני מכניס לקדושה?
אם אתה כבר חושב שזה הגיע מהבורא עכשיו אתה צריך לממש את זה, כי מה שאתה חושב זה עוד לא מספיק, אלא איך זה מתגלה בעשירייה, אתה צריך מתוך המצב החדש הזה להגיע לחיבור עם העשירייה, עם החברים כך שהבורא יתגלה בקשר ביניכם, שהקשר בינך לבין החברים יתחדש למצב החדש, שאתם תרגישו שתכונת ההשפעה שורה ביניכם וזה הבורא, זו כבר איזו התקרבות לגילוי הבורא.
תלמיד: האם הרצון שהיה עד הרגע נשאר בצמצום?
אתה לא משתמש לעצמך, אתה משתמש כדי לגלות אותו בכל העשירייה, לעשות בזה נחת רוח לבורא.
תלמיד: זה נקרא שאת הרצון האגואיסטי הזה אני מעלה לקדושה?
כן, ודאי. אם הרצון הוא שלך הוא שלך, הוא אגואיסטי בכל מקרה, מה שלא יהיה, כמה שתתבלבל הוא בכל זאת יישאר אגואיסטי, רק אם את הרצון הזה אתה מחבר עם החברים ורוצה לגלות בקשר ביניכם כוח השפעה הדדי, כולל ומשותף ביניכם, אז אתם מגלים רצון חדש כבר בדרגת השפעה, ומה ששורה בו זה כבר כוח ההשפעה, כוח הבינה, הבורא.
כך מתקדמים, הכול בדרך יתברר, רק צריכה להיות נטייה לבירור הזה, ואם אתם מדברים על זה, אם אתם משתוקקים לזה יחד, עושים מאמצים, זה מהר מאוד צריך להתברר. אנחנו כבר ממש נמצאים מוכנים לפעולה הזאת, רק הבעיה שבמשך היום אנחנו ממש שוכחים, מתנתקים מזה, לכן מסתובבים על זה כל הזמן אבל לא מממשים. צריכים יותר ויותר להשתדל במשך היום להיות סביב זה.
שאלה: אולי אני שואל לא נכון, אבל אני לא מרגיש את עצמי עם העשירייה, אבל אני כן מרגיש רצונות ומחשבות שהבורא מעורר בי, וכשאני מצמצם אני עושה בזה פעולה כל שנייה על כל הרצונות ועל כל המחשבות. יש לי צמצום על הרצונות והמחשבות, אני מצמצם את אלה שאני לא יכול לעבוד איתם, ואלה שאני כן יכול לעבוד איתם, לכסות, איתם אני מתחבר בעשירייה. זה נכון?
ברגע שאני מרגיש את עצמי מנותק מהעשירייה אז אני נופל לעולם הזה, ולא חשוב איזה מחשבות ורצונות יהיו לי, אבל אני נמצא במסגרת העולם הזה. ברגע שאני בכל הרצונות והמחשבות נמצא מחובר עם העשירייה, למרות שאני עדיין לא מרגיש בזה שום תועלת, שום תוספת, שום הרגשה, אבל ברגע שאני משתדל למצוא איתם יחד איזו רשת קשר משותפת בינינו, בזה אני כבר מטפל ברוחניות, בלהקים את הכלי הרוחני.
רק לפי זה תרגיש איפה אנחנו נמצאים, כל אחד בתוך עצמו, ואיפה הכלי הרוחני שהוא בינינו. תרגיש את הפער הזה, ההבדל הזה, בין זה לזה, וכמה שאתה מסוגל, משתדל להיות בתוך הכלי של הקבוצה, בתוך הכלי המשותף, זה נקרא שאתה עושה מאמצים לקראת הרוחניות.
תלמיד: אני עושה משהו לא נכון?
אתה חושב שאתה יכול להגיע להכרה, להרגשה, להבנה רוחנית לבד, וזה לא יקרה, הרוחניות נמצאת בקשר עם האחרים. הכול מתחיל מתוך זה שהייתה שבירה של הכלי ולכן כל העלייה ברוחניות היא באיזה חיבור של הכלים השבורים. והכלים השבורים מתחברים בזה שהם נשארים שבורים, הפער ביניהם נשאר, ומעל הפער הזה אנחנו צריכים להתחבר, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". ואז יש לנו עביות יותר ויותר מתגברת, ועל פני זה חיבור וחיבור מתגבר יותר, וזה בסך הכול נקרא עלייה בדרגות רוחניות. אם אנחנו לא מתארים את זה בצורה כזאת אנחנו פשוט דורכים בדרך, ולא מתקדמים.
תלמיד: יש רצונות שאדם מממש אותם לבד?
אף רצון אנחנו לא יכולים לממש לבד, אף רצון, זו טעות גדולה, אנחנו סתם מושכים זמן. לכן כמו שנולדנו בעולם הזה כך נמות, ללא שום תוצאה רוחנית, אם כך אנחנו נמשיך. לכן אנחנו צריכים טוב טוב להבין מהי התקדמות רוחנית, בקשר בעשירייה, אם אין עשירייה אז בכלל אתה אפילו לא נמצא באיזה מקום נכון. זה נקרא שהבורא מביא את האדם למקום הטוב, לגורל הטוב, ואומר "קח לך", ואי אפשר אחרת. אני לא עשיתי את הדברים האלה, אני רק מסביר לכם איך זה קורה, ואני יודע בעצמי עד כמה זה קשה מאוד, אבל אנחנו צריכים לסובב בראש את הסוויץ', שהרוחניות היא בהתקרבות בינינו בלבד, ועל זה כתוב בכל מקום.
שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו מגלים עד כמה אנחנו שונים והפערים בינינו הולכים וגדלים. שמעתי שאני צריך לתאר לעצמי שהעיקר זה דווקא גדלות הבורא דרך גדלות הקבוצה, שזה מה שיכול לחבר בינינו.
אבל איך אתה מודד את גדלות הבורא? עד כמה שאנחנו נפרדים, גדולים, כל אחד בפני עצמו, המרחקים בינינו גדולים, לפי זה אם אתה בכל זאת מתחבר מעל זה, אתה מגלה את הבורא יותר גדול, אז כוח החיבור יותר גדול.
תלמיד: מה כלול במושג, "גדלות הבורא"?
גדלות הבורא, קודם כל צריך להשתדל להגיע למצב רגשי, שאין לפניי שום דבר חוץ מהכוח הזה שמסדר לי כל רגע בחיים שלי. גם מעורר אותי דרך הפוכה, מביא אותי במשך היום דרך כל מיני מצבים שאני דווקא מנותק ממנו, מהעשירייה, מכל דבר. וטרוד בכל מיני שטויות של העולם הזה, כמו שאתה רואה את כל האנשים, וככה הוא מסדר אותנו.
אבל לתאר אותו שהוא נמצא אחרי כל המעשים האלו שעוברים עלינו ושאנחנו חייבים כל הזמן להיות בקשר עימו דרך כל ההפרעות הללו, זה קודם כל.
תלמיד: ולמה זה נקרא דווקא גדלות הבורא שאנחנו דרך ההפרעות בקשר איתו?
ככל שהפרעות יותר גדולות ואני מגלה אותו, על ידי זה הוא בעיני נעשה יותר גדול. ההפרעות האלה זה רק כדי שאני אעשה מאמץ לאתר אותו עוד יותר, אני כאילו בזה מגדיל, כמו בעדשה, אני מקרב אותו יותר. כמה שהפרעות יותר גדולות והוא מטשטש, אני עוד יותר עושה מאמצים כדי לאתר שהוא עושה את זה. ואז הוא מכסה יותר ויותר את העולם בעיני ואני רואה שבכל מקום הוא ככה מבלבל אותי וגם בצורה יותר מהותית כך מתגלה, עד שאני רואה שכבודו מלא עולם.
תלמיד: ואיך לראות אותו דווקא דרך גדלות החברים?
כי אנחנו עובדים כך יחד. אז יוצא שמה שאנחנו בונים בינינו, אנחנו בונים את העדשה הזאת שדרכה, במרכז העדשה, בפוקוס בינינו שם אנחנו מגלים אותו. הוא המייצב את הקבוצה, מייצב אותנו, מייצב את העולם.
תלמיד: איך לראות שכל החברים דווקא פועלים דרכו ולקראתו?
אתה צריך לעשות מאמץ. אבל בעצם כמו שכותב רב"ש, אחרי כל חבר עומד הבורא. אחרת איך אתה הולך לגלות אותו, אם לא דרך החברים?
תלמיד: כי זה נראה הפוך, נראה שאנחנו יותר ויותר מתרחקים, כל אחד יותר שונה.
זה בכדי לגלות אותו יותר. כך אפילו המכשירים בעולם הזה בנויים. אם אתה רוצה לגלות משהו אתה חייב לגלות דברים הפוכים ומתוכם אתה מגלה את התופעה הרצויה, "יתרון אור מתוך חושך". אז ודאי שהחברים יתגלו לך יותר רחוקים מהחיבור עד שיהיו שנואים, שירצו להרוג זה את זה, שירצו כל מה שמתואר לנו במקורות הקבלה.
אנחנו לא נמצאים בגן ילדים שאנחנו כאלה ישרים ומחזיקים ביד זה לזה ושרים בעיגול. זה על פני כל הרגשות ומחשבות רעות ועוד איזה, זה כלום עכשיו. כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" ותהיה שנאה ודחייה, כל מיני כאלו דברים ואנחנו עוד נגלה הרבה. ויהיו בינינו כאלו אפילו שאתה רואה אותם עכשיו כחברים, ופתאום הם יתגלו שהם ממש מפריעים ופרועים ופורצים הכול, הכול יבוא.
תלמיד: איך לקרוא לו לעזרה דרך החברים, איך להיעזר בו?
עד כמה שמתחברים יחד מעל כל ההפרעות, שממש אתם יכולים ביחד לשבת ולבכות ולחבק זה את זה. למרות שבפנים אתם שונאים זה את זה ואתם מודעים גם לזה וגם לזה וכך אתם פונים לבורא, זה נקרא "אין שלם מלב שבור".
צריכים לעשות כאלה תרגילים, במיוחד עכשיו לקראת הכנס. אולי באמת נעשה את זה. תגידו לי מתי, באיזה זמן, ואנחנו נמצא חומר מיוחד, קצר, לא גדול, וסביב זה נעשה מה שנקרא "שבירת הלב".
שאלה: איך אנחנו צריכים להתמקד בדרך הנכונה, מה חסר בנו, בתוכנו?
חסר בנו רק דבר אחד, שבינינו נמצא הבורא. אנחנו צריכים להתחבר על פני הריחוק שהוא עושה לנו, עד שנרגיש את עצמנו "כאיש אחד בלב אחד" בכל מצב, בכל מדרגה ומדרגה. זה מה שחסר לנו, כלום חוץ מזה. אם אתה תקרא את כל המאמרים, ובכלל כל מה שכתבו המקובלים, הם רק על זה כתבו. אני עברתי על כל מאמרי בעל הסולם ורב"ש אני לא יודע כמה פעמים, חלק עם רב"ש וחלק בלי רב"ש, וכמה שאני מבין, כתוב רק איך מתחברים על פני הריחוק.
או שהבורא מרחיק בינינו בכל מיני אופנים ובזה הוא מסתתר. עד כמה שאנחנו רוצים על פני זה לא לבטל את הריחוק, על פני הריחוק, עם הריחוק הזה להתגבר בחיבור. צריכים ללמוד איך לעשות, זה לא פשוט, כי נראה לנו שאנחנו נבטל את הריחוק והכול יהיה בסדר. לא. אנחנו משאירים את הריחוק הזה, אנחנו מודעים לדחייה, לשנאה, לאי הבנה, לכל הדברים האלה ודווקא כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו.
עד כמה שאדם מתנגד לחיבור אנחנו גם צריכים להשאיר אותו בתוך העשירייה, לא לזרוק, כי הוא מביא לנו עביות מיוחדת שבכל זאת עם זה אנחנו צריכים להשתדל להתקדם. רק אם הוא ממש ממש נראה לנו שלא מסוגל לעבוד על החיבור בשום צורה, אז הוא שייך כבר לדרגה אחרת, ובאמת שייך לדרגה יותר גבוהה. הרצון האגואיסטי שלו לא מהדרגה שלנו, יותר גבוה, שיידרש טיפול מיוחד. עוד נדבר על זה.
שאלה: איך העשירייה יכולה לעזור לחבר שמתנתק ואומר שהבורא שולח הכול, ואז הכול בסדר?
זה שהבורא שולח הכול זה ברור, על זה אין ספק, אין עוד מלבדו. וזה שאנחנו צריכים לקבל שזה בא ממנו, כן נכון. אבל אם אתה כבר מעמיד את עצמך לעומת הבורא, שאתה קיבלת ממנו, מהנקודה הזאת והלאה אתה יכול להתקדם ברוחניות. אפילו שאתה מרגיש שנמצא במצב הכי גרוע, ואתה לא רוצה להתחבר, ואתה לא מסוגל לכלום, ואתה שונא את הדברים האלה, ונמאס לך, אבל אם את זה הבורא מביא לך, שאתה מבין שזה בא ממנו, כבר מזה יש לך נקודת התקדמות כי אתה כבר קשור אליו גם כן.
אז יש לך שתי נקודות, נקודת הניתוק, והסיבה לניתוק שזה הבורא, ואז אתה יכול להתקדם. הבעיה היא שכשאנחנו נופלים, אנחנו נופלים ומתנתקים מהבורא שזה הוא עשה, ואז כאן הקבוצה צריכה לזרוק לך את החבל או גלגל ההצלה. באיזו צורה? להזכיר שזה הכול בא מהבורא, שזה ממנו. אז אל תתנתק, בוא אנחנו נעשה לך קשר, אנחנו מחזיקים בבורא, אתה תחזיק בנו ואז נעלה יחד וכך "איש את רעהו יעזורו". אנחנו, אסור לנו להתנתק מהקשר שלנו בעשירייה, זאת בעצם הנקודה החשובה ביותר שממנה, אם אנחנו מתנתקים אז אנחנו יוצאים מרוחניות. אם עדיין אנחנו מחוברים אז יש לנו כל הדרך איך להתקדם. הקבוצה חייבת להיות ביני לבין הבורא. אם הקבוצה נמצאת ביני לבין הבורא, ואפילו שאני מתנתק מהבורא ונמצא באיזה ים סוער, זה לא חשוב, אם אני מחובר לקבוצה אז דרכה אני מחובר עם הבורא ואני תמיד ניצל מכל מצב. העיקר לא לאבד את הקשר עם הקבוצה.
תלמיד: מה ההבדל בין הבורא שאני אומר שהוא מנתק אותי מהקבוצה, ובין הבורא שנמצא בחיבור בקבוצה? האם זה הבדל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה?
לא, זה אותו כוח עליון שכך הוא מקדם אותי. איך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כשאנחנו שמים אותם ללכת, ילד קטן, נגיד בן שנה? שמים אותו לפנינו, כי הוא צריך להתחיל ללכת, ועוזבים אותו, ואז הוא בוכה, עומד, לא יודע, והוא בדרך כלל נופל כי זה הכי בטוח. ואנחנו שוב מעמידים אותו ושוב מתרחקים ממנו. כשאנחנו לוקחים אותו בידיים הוא תופס אותנו ולא רוצה שאנחנו נעזוב, אבל אנחנו שמים אותו ועוזבים שיעשה צעד קדימה אלינו. וכך מאין ברירה, שהוא בוכה ולא יודע מה לעשות, ואפילו אם אנחנו שמים את הרגל שלו, רגל אחת, רגל שנייה ומראים לו איך לעשות, אבל בכל זאת בכל זאת כך מלמדים.
אבל אם אנחנו מחזיקים בקבוצה, אנחנו מבינים מה שהוא עושה ואיזה צעד אנחנו יכולים לעשות, עוד חיבור בכל מצב ומצב, יש לנו כיוון נכון, יתר חיבור על פני המצב שמתגלה. כי זה התיקון של הכלי הכללי השבור של האדם הראשון.
תלמיד: הניתוק הזה הופך להיות הזמנה לאיחוד בגלל הכוח של העשירייה, בגלל הכוח של הקבוצה?
כן. הבורא רוצה שאנחנו נתחבר, נתחבק יותר חזק בינינו ועימו יחד, ולכן הוא מעלה בינינו עוד הרגשת הניתוק. אבל זה לא ניתוק, זה רק גילוי המקום שיכולים עוד יותר להיות מחוברים. כי קודם אנחנו לא גילינו את המקום החופשי הזה בקשר בינינו, ועכשיו הוא מתגלה, וכך כל פעם מתגלה עוד יותר ועוד יותר מקום לקוי, שחסר חיבור, עד שאנחנו סוגרים אותו לגמרי. וכך אנחנו מגלים בחיבור בינינו, בין הרצונות שלנו, את הבורא כמילוי, ויש לנו כלי ומילוי בשלמות שזה גמר תיקון.
שאלה: איך אנחנו יכולים להעלות את חשיבות החיבור שלנו מעל הכול בזמן שכן צריכה להיות שנאה, אחרת לא תהיה התקדמות. אז איך נוכל לעזור לאותם חברים לא להתנתק?
קודם כל, אין מצב שאנחנו נמצאים בקבוצה שכולנו נמצאים בשנאה כזאת זה לזה שאי אפשר לצאת ממנה. הבורא לא מסדר לנו כאלה דברים. הוא תמיד משחק בינינו כך שאנחנו כל פעם נגלה בתוך העשירייה כאלו ניגודים, מרחקים, שנאות, דחיות, שזה יקרב אותנו. לכן אנחנו צריכים להיות ממש בהבנה שמה שמתגלה זה הכול לטובתנו, קודם כל, זה בטוח. הכול רק תלוי עד כמה שאנחנו מתארגנים מהר מאוד להבין שזה לטובתנו ולסדר את תהליך התיקון. "מעלים בקודש" ולא מורידים בקודש, תמיד, וכך להתקדם.
אנחנו צריכים להתארגן בקבוצה, מתי נפגשים, איך נפגשים, על מה מדברים, איך לא מן הסתם מבזבזים את הזמן, איך אנחנו מרגישים את עצמנו, עושים בירור, ביקורת עלינו, האם אנחנו מתקדמים נכון או לא, צריכים לעשות כאלה בירורים, מה עוד חסר לנו, מה אנחנו חושבים שצריך עוד לעשות. וכך נברר את הדברים.
שאלה: "אין שלם מלב שבור"1, צריכים לעשות כאלה תרגילים, במיוחד עכשיו לקראת הכנס. מה זה אומר "לעשות כאלה תרגילים"?
תרגילים, זאת אומרת, להשתדל לעשות כמה שיותר חיבורים מתוך הניתוקים. אתם יכולים להגיד, "אנחנו לא מנותקים, הכול בסדר", זה נקרא שאתם מנותקים ולא מרגישים שאתם מנותקים. זה כמו אדם שיש לו רגל שבורה אבל הוא לא מרגיש אותה כי עשו לו זריקה. אם אנחנו לא נמצאים בהרגשת הניתוק, השבירה, זה נקרא שאנחנו נמצאים בהרדמה, לא מרגישים את המצב האמיתי. המצב האמיתי שלנו, זה שאנחנו כל הזמן מרגישים או חיבור או ניתוק, או חיבור או ניתוק.
שאלה: אם אנחנו עשיריות Latin 2, Latin 4 ביחד כי אנחנו מארגנים את ההכנה לשיעור של יום שלישי, מה אנחנו לא צריכים לעשות בעשיריות כדי שהאיחוד בין העשיריות יהיה נכון לעבודה?
קודם כל, לא לשכוח שאתם צריכים להיות כלב אחד, זאת אומרת רצון אחד. איפה אתם מגלים את הרצון הזה כשכולכם נגיד עשרים רצונות שונים? אז אתם צריכים לקחת את המצב שאתם צריכים עכשיו לסדר ביניכם לקראת האספה או הכנס שאתם מכינים, שזו תהיה הדאגה שלכם, ובתוך הדאגה הזאת אתם מתקרבים ורוצים למשוך לזה את הבורא. כולם יחד מושכים לזה את הבורא שהוא ישתתף איתכם, שיהיה כשותף. אתם מביאים את החסרונות, הדעות והרצונות שלכם כמה שאפשר, והבורא יסדר אותם, "ה' יגמור בעדי" זה נקרא. אנחנו מכינים את המצב והבורא מסדר אותו ומחבר אותו למצב, למבנה שלם. כל הזמן לחשוב לכיוון הזה.
שאלה: נתת דוגמה של הורה וילד, הורה שמחזיק את הילד שלו לא ייפול.
לא, ההורים עוזבים את הילד. הם שמים אותו לפניהם כי רואים שהוא כבר יכול להתחיל ללכת, הגיע הזמן, ועוזבים אותו. הם לא מחזיקים אותו כל הזמן.
תלמיד: ההורה נהיה מבוגר ונפטר יום אחד ואז אף אחד לא תומך בילד. איך זה יקרה אצלנו?
אתה קודם כל תתחיל לעשות צעדים ראשונים, אחר כך נדבר הלאה. אתה עוד לא יודע מה זה ללכת. לחכם כזה אני לא רוצה להסביר. אתה לא יודע מה זה לעשות צעד קדימה ברוחניות, אתה כבר חושב על אבא ואמא רוחניים, אתה לא יודע מה זה בכלל. שאלה לא במקום, תחשוב טוב טוב מה שאתה שואל.
שאלה: "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", את המשפט הזה שמעתי בפעם הראשונה לפני 3 שנים וחשבתי על זה והיום אני שומע אותו שוב. האם אמונה למעלה מהדעת, התפיסה הרגשית שלנו והידיעה של חכמת הקבלה, זה מה שמעצב אותנו?
"מה שלא עושה השכל עושה הזמן" הכוונה היא שהכול מגיע בסדר המדרגה. אדם צריך רק להמשיך ללכת בדרך עם הקבוצה והוא יקבל מה שמגיע לו בסדר המדרגה, בסיבה ומסובב מכאן ועד גמר התיקון. העיקר להתקשר לקבוצה ואז אתה עם הקבוצה, כשאתה מתבטל כלפי הקבוצה, אתה מתקדם בקצב הנכון שלך עם הקבוצה עד גמר התיקון.
שאלה: אם עולה שאלה בעשירייה ואנחנו רוצים להגיע להחלטה, ונאמר ששני חברים נגד ההחלטה, ושמונה חברים בעד, האם ללכת לפי הרוב או לחכות שכל העשירייה תהיה בהחלטה אחת?
אני לא מבין את הגישה הרוחנית כשאתם עושים את זה לא בקבוצה השלמה. מה זה יכול להיות? אולי כלפי סדר יום או משהו גשמי?
תלמיד: זה סדר יום. למשל אנחנו מתלבטים אם להצטרף לקבוצה אחרת "בהכנה לשינה", ואז שני חברים אומרים "אנחנו מעדיפים לעשות את זה בקבוצה שלנו", ושמונה חברים אומרים שלא. איך להגיע להחלטה? לחכות שכולם יהיו בהחלטה אחת או ללכת לפי הרוב?
אתם כנראה עדיין לא מוכנים לעשות את זה יחד אם יש אנשים שמתנגדים. לא כדאי ללכת אם הקבוצה לא שלמה בזה. לא כדאי.
שאלה: לראות את העשירייה שלמה זה לראות את החברים מושלמים?
לא. חברים מושלמים אני לא אראה אף פעם, ואני אפילו אראה אותם הפוך ממני. אבל יחד עם זה אני אראה שהם רוצים להיות מחוברים ועובדים יחד לכיוון הבורא. יש כאן דבר והיפוכו שמתגלה בקבוצה, שכל חבר שונה מהאחרים, ואנחנו כאילו לא יכולים לפי התכונות שלו לקבל אותו כקרוב, אבל לפי הכוונה שלו להגיע למטרה, אנחנו כולנו רואים את עצמנו קרובים זה לזה, רק כל אחד מהרצון האינדיבידואלי שלו. ולא יכול להיות שאנחנו נהיה שווים ברצונות שלנו, אבל לא יכול להיות שבכוונות שלנו נהיה שונים.
שאלה: הגשמיות גורמת לנו לכל מיני קשיים כך שהיחסים עם הבורא נראים מאוד אישיים.
תן דוגמה.
תלמיד: איך למשל אנחנו צריכים לפעול מול הבורא? איך העשירייה יכולה לעזור לנו להתמסר לחברים?
בדוגמה שכל אחד צריך לתת לשני. ואפילו שכל אחד ואחד עושה בזה משחק וזה שקר, אבל בזה אנחנו מעוררים את האחרים לפעולות נכונות. ולכן שכשאני משחק באהבה, בנתינה, לעורר את החברה לכיוון החיבור, למטרה, אני עושה את זה כמשחק, כשקר, אבל החברים שלי מקבלים את זה כדבר אמיתי וכבר בהם אני מעורר נטייה אמיתית, וכשהם עושים את זה גם אני מתרשם מהם כך, וזה נקרא "איש את רעהו יעזורו".
שאלה: אצלנו בעשירייה עושים מאמצים גדולים להתחבר, אנחנו ממש מנדנדים לבורא הרבה מעבר לזמנים שהגדרנו לעצמנו ביומיום. האם לזהות את פעולות הבורא זה תמיד יהיה בריחוק?
בדרך כלל כן. בדרך כלל את פעולות הבורא מגלים בזה שאנחנו מרגישים את עצמנו מרוחקים, נבדלים. אז אנחנו צריכים לשייך את זה לבורא, ואז להבין שכאן הוא נותן לנו הזדמנות להתחבר כדי לגלות אותו בינינו, לעשות נחת רוח לו מתוך ההתקרבות בינינו.
שאלה: מתי בפעם הראשונה זוכים לראות שההפרעות באות מהבורא?
מתי בפעם הראשונה אני לא יודע להגיד לך, זה פשוט מתגלה, יותר ויותר מורגש. צריכים לתת תשומת לב, צריכים לחשוב על זה, גם להכין את עצמנו לזה שההפרעות מגיעות מהבורא בלבד. זה נקרא "בראתי יצר הרע". זה לא שבבת אחת הוא ברא שם באיזה מצב לא ידוע מה, אלא "בראתי יצר הרע" זה מתגלה בנו בכל רגע ורגע.
שאלה: הפנייה לבורא תלויה בדינאמיקה הכללית של העשירייה או שיש פה איזו קורלציה בין הכללי לפרטי?
גם זה וגם זה.
שאלה: איפה הגבול שאני יכול להבחין אם אלה גילויים רעים שאני רואה בחברים כמו שהם באופן טבעי לבין מה שאני צריך לתקן בעצמי, שבעצם זה כמו מכונה פוטוגראפית שזה הגילויים הרעים שלי. איפה הגבול בין מה שהם אמורים להיות לבין מה שאני צריך לתקן את עצמי?
אין גבול, אתה צריך פשוט לתקן את כל מה שיש לפניך עד שאתה רואה את כולם מחוברים יחד.
שאלה: אני רץ לעשירייה לא מתוך יראה שהתנתקתי ממנה, אלא מתוך הפחד שהבורא מסתתר מבחוץ. יוצא שהסיבה היא לא נקייה אלא אגואיסטית, איך אני מחליף את הסיבה שאני רץ לעשירייה?
תתחיל לעבוד בתוך העשירייה כדי לחבר אותה, זהו. איפה שהרצונות של האדם שם הוא נמצא.
שאלה: כל מה שאתה מתאר בשיעור זו עבודה שאנחנו עושים יום יום, וזה הרבה יותר ברור מה לעשות. השאלה שלי איפה בכל זה הפריצה שלנו? מה חסר לנו כדי לעשות את הפריצה?
אנחנו עוד נמצאים לפני הפריצה, אנחנו נמצאים במצב שצריכים לתאר את המצב האמיתי שלנו ואת המצב הבא כבר בדרך לתיקון. אנחנו רוצים לתאר את המצב שלנו נכון, שאנחנו מנותקים זה מזה ואין לנו נטייה טבעית לחיבור זה עם זה, ויחד עם זה אנחנו צריכים לראות את המצב המתוקן הראשון, שאנחנו איכשהו מחוברים בינינו, דואגים לחיבור הזה מעל כוח הדחייה, שיש בנו שני כוחות, כוחות הדחייה ומעליהם אנחנו מושכים את חוטי החיבור. אז אם יש בינינו שתי רשתות כאלו, רשת של דחייה הדדית ורשת של חיבור הדדי זה על פני זה, אנחנו כבר מתחילים לבנות מזה את המצב הרוחני הראשון הנכון.
תלמיד: אז זה נשמע כמו שאמרת שאנחנו על סדר המדרגה. זה כמו כניסה כזאת מדורגת עם עבודה, אבל איפה פה ההזדמנות לפרוץ ממש, כביכול לעבור את כל המרחק הזה במכה, בכוח?
במכה, תנסה למתוח את הקשרים בינינו על פני הניתוקים, אז תראה עד כמה שזה מגיע או לא מגיע, עד כמה שאתם נמצאים מול הקיר.
תלמיד: הפריצה בעצם צריכה להיות התפרצות של תפילה?
ודאי שבסופו של דבר אנחנו מגלים שאין בנו כוח ושכל ורגש איך להעמיד את הקשר הנכון בינינו על פני הניתוקים, על פני הדחיות, ואז מחוסר אונים אנחנו פונים לבורא "הצילו!" ואז מקבלים את הקשר בינינו.
תלמיד: אם אנחנו לא פועלים בצורה הזאת, כמו שאמרת, למתוח בבת אחת את החיבור, זה נקרא שאנחנו בכלל עובדים?
תנסו ותראו עד כמה שזה מתגלה לכל אחד ולכולם יחד. זה בהדרגה פה ושם, שם ופה, עד שזה מתייצב.
שאלה: אם השתוקקות לאיחוד גוברת זה מה שנקרא "אני מעורר השחר"?
כן, נכון.
שאלה: האם הצעקה מגיעה רק אחרי הרגשת הכאב?
ודאי, רק תלוי ממה כואב.
תלמיד: כאב מחוסר איחוד, מחוסר מאמצים?
כן, נכון.
קריין: קטע הבא, קטע מספר 7 מתוך מאמר של רב"ש "מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה".
"אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו להגיע לדרגת להשפיע נחת רוח ליוצרו, תחילתה קוצים הוא כנ"ל, כי בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז כל עשיה ועשיה שהוא עושה, הגוף מתנגד. והוא צריך בכל פעם התגברות מחדש. וכל התגברות, שהגוף מתנגד, דוקר אותו ומצער כקוצים.
נמצא, שהדרך שהוא הולך, הוא כמו שהולך על קוצים. וכל פעם הוא רוצה לברוח מהמערכה. אבל "מי שהוא חכם שומע לו". פירוש, מי שיש לו אמונת חכמים, הוא שומע לו. "והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום". היינו כמו שכתוב "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". היות שאח"כ, כשזוכה לכלים דהשפעה, אז הולך בדרך מישור.
(הרב"ש. מאמר 37 מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה" 1989)
שאלה: מכל מה שאנחנו שומעים כל חבר צריך להיכנע לעשירייה, אתה יכול להסביר מה הם העקרונות הבסיסיים, למה חבר צריך להיות כנוע בעשירייה?
אתה קראת מאמרי רב"ש על העשירייה, כן או לא? אני לא שומע תשובה. אתה קראת מאמרי רב"ש על עשירייה?
תלמיד: כל פגישה אנחנו קוראים מאמר.
אז תבקש מהחברים שיסבירו לך. אין לי מה להוסיף.
שאלה: כמה זה חשוב ונכון לבקש מהרב"ש זצ"ל את עזרתו לחיבור בעשירייה וזאת, מפני שהוא מורגש כחלק הכי קרוב ומקשר בין הבורא לעשירייה?
זה נכון, כדאי, בבקשה. אבל שוב, תלוי עד כמה זה יחבר אתכם עוד יותר ביניכם ועם הבורא. שזו לא תהיה איזו מין פנייה שאחריה אתם תרגישו את עצמכם רגועים. אתם צריכים לפנות לכוח עליון, וודאי שרב"ש זה כלי רוחני שקושר אותנו עם הבורא, אבל גם אליו אנחנו צריכים לפנות מתוך הקבוצה, ואחרי שאנחנו מבטלים את עצמנו אנחנו יכולים להתחבר אליו, כן.
שאלה: מה לעשות עם מחשבות שמפריעות מדברים שקורים בעולם הזה?
כל העולם הזה בא כדי להפריע לנו בדרך הרוחנית, כדי להיות בזה יסוד, תשתית כללית לכולנו. יש לכל אחד ואחד קשר אישי עם העשירייה ועם הבורא דרך העשירייה, אבל חוץ מזה איך אנחנו מחוברים עם העולם? זה דרך אותם הדברים שאנחנו מרגישים, שהעולם הוא כך מתעורר ואנחנו נרגיש קשר עם העולם יותר ויותר.
עכשיו בינתיים העולם הוא גולם, הוא מקבל השפעות מלמעלה וזה מה שמזיז אותו קצת, כמו דומם, אפילו עוד לא צומח. ולכן אנחנו עוד נראה עד כמה העולם שלנו, האנושות, עד כמה שהיא תתחיל להתעורר, לחפש, לצעוק מה יכול להציל אותם.
אבל לנו בינתיים אין כל כך מה לעשות עם העולם, רק כמה שאפשר בכל זאת להסביר להם שהטבע רוצה לעשות מהחברה האנושית, מכל האנושות, חיבור אחד. והחיבור הזה הוא יכול להיות רק אם אנחנו מתחברים למעלה מהאגו שלנו. כמו שאנחנו נמצאים במשפחה, למרות שאני לא מסכים בהרבה דברים עם בת הזוג שלי, אני בכל זאת מחבר את עצמי אליה והיא מחברת את עצמה אלי ואנחנו מה שנקרא "משפחה".
אז יש בפנים, ככה זה בכל משפחה, כל מיני רצונות, מחשבות, פעולות שאנחנו מנוגדים זה לזה, אבל למעלה מזה בכל זאת יש איזה קשר בינינו. אז כאן יש עביות, שאנחנו לא מסכימים זה עם זה בפעולה ובמחשבה ויחד עם זאת יש חיבור, שאנחנו מבינים שאנחנו מקושרים יחד למשפחה.
עם כול האנושות אנחנו מקושרים יחד למערכת של אדם הראשון, ככה זה מהטבע, ש"א‑לוהים" בגימטריה זה "הטבע"2, וכך אנחנו צריכים להסביר את זה, להשתדל להסביר את זה לאנושות. שאין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים להינצל מכל המכות האלה שהתחילו רק עכשיו להתגלות והן תמיד יהיו מכות אינטגרליות, זאת אומרת גלובליות שיעברו על כל האנושות, כמו הפנדמיה הזאת, אז יהיו עוד ועוד וכולם הם יהיו בצורה כזאת, שהאופי שלהם הוא יהיה כללי, כלל אנושי.
אז כדאי לנו את זה להסביר לאנושות ולאט לאט היא תקלוט את זה. בכל השפות, בכל הזדמנויות אנחנו צריכים את זה להגיד. אין לנו בזה שום חכמת הקבלה ושום דת ושום דבר, אלא פשוט ככה זה מתגלה לנו מהטבע.
שאלה: במה תלוי עד כמה מהר אני יכול לחזור לעשירייה אחרי ניתוק?
עד כמה שהעשירייה משפיעה עליך בכל רגע ורגע, בזה תלוי כמה מהר אתה חוזר לעשירייה. או עד כמה שהבורא דואג לך, או עד כמה שאתה דאגת לעצמך לא להתנתק מהעשירייה לזמן רב. נניח שקבעת בעשירייה שאתה מטפל בעשירייה באיזו צורה, דואג למקום המפגש, לזמנים, לחומר שאתם לומדים יחד וכן הלאה, שיש לך משהו שמושך אותך בחזרה, משהו פיסי, מכאני מהעולם הזה, כך אתה שומר על עצמך לא להתנתק מדי, גם במרחק וגם בזמן.
שאלה: איך אנחנו יכולים להגדיל את חשיבות המטרה כדי שנוכל לזרז את המאמצים שלנו?
חשיבות המטרה תלויה רק בחברים, כמה שאני שומע מהם שהמטרה היא גדולה, חשובה, עד כמה שהם מתפעלים ממנה, כמה שאנחנו משחקים זה מול זה בעשירייה שהמטרה והעשירייה והרוחניות הן חשובות. לפי זה לכל אחד ואחד תהיה התרשמות נכונה ומרץ להתקדם. וזה לא חשוב כמה באמת יש לנו רצון כזה, מטרה והתפעלות, אלא חשוב כמה אנחנו משחקים, משקרים בעצם זה לזה, אבל זו האפשרות היחידה שאיתה אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו בדרך אחישנה.
שאלה: איפה כל חבר מוצא כוח כדי לשחק באותה החשיבות של החיבור?
בזה שהוא רואה את החברים שכך עושים. לכן כל אחד ואחד חייב כל הזמן לעסוק בחשיבות, חשיבות המטרה, חשיבות החיבור וכן הלאה.
שאלה: האם כדי למנוע נפילה של החברים, יכול לעזור זה שנבטיח אחד לשני שנעזור אחד לשני?
גם כן, אבל צריכה להיות גם עזרה בפועל, שאני רואה עד כמה כולם מתפעלים מההתקדמות הרוחנית. שמתוך קנאה וכבוד אני ארגיש שגם אני חייב, אחרת אני מפגר.
שאלה: איך להתגבר נכון בעבודה על הרצון הטבעי האגואיסטי?
להתגבר לחיבור, אין לנו כיוון אחר, רק לחיבור. אנחנו חושבים שהעבודה שלנו היא להבין מדרגות רוחניות, כמו שעכשיו אנחנו נתחיל ללמוד את "תלמוד עשר הספירות", עוד כל מיני דברים, לא, רק הגברת החיבור בינינו, שם אנחנו נרגיש את כל ההתקדמות הרוחנית. במידת ההתקרבות על פני כוח הדחייה ההדדי, כך בזה אנחנו בונים את הפרצוף הרוחני ובו מגלים את כל התופעות הרוחניות.
שאלה: האם לתאר לעצמנו שרב"ש מכוון אותנו כשאנחנו קוראים מאמרים של רב"ש, האם לעצור לפני שאנחנו קוראים ולכוון את עצמנו ולהרגיש שאנחנו מזמינים את רב"ש שהוא יבוא איתנו, הוא יכוון אותנו במהלך הקריאה?
אני לא פגשתי ולא נתקלתי בדברים כאלו. יכול להיות שאנחנו יכולים לעשות את זה מדי פעם, אבל לא שזו תהיה כאיזו פעולה יומיומית, לא. זה שאנחנו לומדים לפי הטקסטים שלו, זה שאנחנו קובעים שהוא בעצם מורה הדרך שלנו, זה מספיק. אחרת זה כמו שאנחנו עושים ממנו קדוש, זה לא טוב, זה יהפוך להיות לדת ולא לקבלה.
שאלה: מהו החיסון היעיל ביותר נגד הווירוס של להירדם בשיעור בוקר?
זו בעיה שהיא חוסר חשיבות, והיא תלויה באווירה שיש בזמן השיעור. ולכן מה שאנחנו צריכים, אם אתם מרגישים שאתם ממש נרדמים, אז אולי כדאי לשלוח איזה סימן למי שאחראי על השיעור ואנחנו נעשה סדנה. אני לא רואה משהו יותר מועיל באמצע השיעור מאשר אם עושים סדנה ועל ידי זה כולנו מתעוררים. בואו נעשה סדנה עכשיו.
סדנה
מה אנחנו צריכים להוציא מאותו שיעור שכבר נמצאים בו כמעט שעה וחצי? עם מה אנחנו סיימנו את השיעור הראשון שלנו היום?
*
איך אנחנו קובעים, מתוך מה שעכשיו דיברנו בשיעור, את סדר ההתקשרות שלנו במשך היום, ולמשך הזמן הזה עד הכנס? איך אנחנו קובעים את סדר ההתקשרות שלנו להיום, ובכלל בכל יום ויום עד הכנס?
*
(סוף השיעור)