שיעור ערב 20.06.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק א', דף ל"ו, "לוח התשובות לפירוש המלות", אות י"ז

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', דף ל"ו או עמ' 31, אנחנו נמצאים ב"לוח התשובות לפירוש המלות" באות י"ז "חושך".

אנחנו קוראים כרגיל, אם ישנן שאלות לפי הטקסט, תשאלו. מותר לשאול לצורך בירור.

קריין: "לוח התשובות לפירוש המלות", י"ז.

"יז) חשך (ח"א הסת"פ כ"ד): בחינה ד' שברצון, שאינה מקבלת לתוכה האור העליון מכח הצמצום, נבחנת לשורש החושך."

זאת אומרת, בחינה ד' לא הייתה חושך, אלא הייתה דווקא מלאה באור. אחרי שעבר עליה צמצום א' היא נכנסה למצב שנקרא חושך.

"יח) חכמה (ח"א או"פ פ"א נ'): היא אור עצמות חיותו של הנאצל. עי' אות ה'."

הנאצל הוא רצון לקבל. לפני הצמצום, שמותר לקבל, אחרי הצמצום, שאפשר לקבל רק על מנת להשפיע, אבל בכל זאת נברא זה רצון לקבל. לכן האור שמתפשט בו לפי הרצון לקבל זה נקרא "אור העצמות", אור החכמה. "חכמה (ח"א או"פ פ"א נ'): היא אור עצמות חיותו של הנאצל."

שאלה: יוצא שבעצם אין חושך, יש צמצום על האור, זה נכון?

צמצום זה צמצום.

תלמיד: כי הוא כותב מה זה, "חשך (ח"א הסת"פ כ"ד): בחינה ד' שברצון, שאינה מקבלת לתוכה האור העליון מכח הצמצום, נבחנת לשורש החושך."

שורש החושך, כן. היא נבחנת לשורש החושך מפני שהיא לא מקבלת את האור משורש הצמצום.

תלמיד: אז אין לה שורש בפני עצמה, אלא אי קבלת האור זה השורש של החושך? זה שהיא מצמצמת את האור בצמצום א'.

בחינה ד' מצמצמת את עצמה.

תלמיד: זה השורש של החושך?

כן.

תלמיד: אז החושך זה לא בריאה בפני עצמה.

זה כבר משהו אחר שאתה שואל, האם הבריאה היא "חושך"?

תלמיד: כן.

בריאה היא רצון לקבל.

תלמיד: וזה לא השורש של החושך?

יכול להיות שכן, אבל זה לא שורש הבריאה, הבריאה היא רצון לקבל.

תלמיד: כי יוצא שהשורש של החושך הוא תוצאה.

כן, ודאי שתוצאה. במחשבת הבריאה אין חושך, יש שורש של הנברא שעתיד דווקא לקבל את כל האור.

שאלה: לפני הצמצום אין אור וחושך, יש רק אור?

לפני הצמצום אין חושך.

תלמיד: אז יש רק אור?

לפני הצמצום זה ד' בחינות דאור ישר, שכל מה שיש בכל בחינה ובחינה זה לפי רצונה של אותה הבחינה.

תלמיד: זאת אומרת, רק אחרי הצמצום יש לנו מצב כפול של אור וחושך "כיתרון אור מהחושך" כמו שאנחנו אומרים, שני ניגודים. לפני הצמצום אין, יש רק מצב אחד ואחר כך יש שני מצבים.

לפני הצמצום חוסר האור לא נקרא חושך.

תלמיד: לפני הצמצום, אתה אומר?

כן, הוא לא נקרא חושך. אני לא רוצה לקבל את האור, אין לי אור, בסדר.

תלמיד: יש לי חושך?

לא.

תלמיד: אז מה התוספת של החושך?

שאני מרגיש שיש לי חיסרון במילוי. ואם לפני המילוי, נגיד, שלא רוצה לקבל, "אז אל תקבל, תהיה בריא", מה הבעיה?

החושך נקבע מצד הנברא. אמנם הבורא בורא את החושך, אבל הבריאה הזאת היא [...]. לפני הצמצום אין מושג כזה "חושך". יש אור חסדים, אור חכמה, רצון יותר, רצון פחות, אבל לא שישנו חושך. רק בבחינה ד', שמקבלת בסופה, היא מרגישה שזה חושך, מתוך זה בא החושך.

"יט) חלל (ח"א א'): בחינה ד' שברצון שנתרוקנה מאור: הנה נבחנת לחושך ביחס לאור. וביחס לכלי נבחנת ל"חלל", כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור."

"בחינה ד' שברצון" לקבל "שנתרוקנה מהאור", היא בעצמה רצתה להתרוקן מהאור, היא נקראת חלל. "ונבחנת לחושך ביחס לאור", האור שהיה ממלא אותה ועכשיו יצא ממנה בעקבות זה שהיא דרשה שהוא יצא, שהיא רוצה להישאר בלעדיו, כי להיות בלי האור בשבילה זה מצב מועדף, אז "בחינה ד' שברצון לקבל שנתרוקנה מאור הנה נבחנת לחושך ביחס לאור." אבל נבחנת כך לחושך ביחס לאור. "וביחס לכלי נבחנת ל"חלל", הכלי נקרא חלל, אין שם אור, בחינה ד' ישנה. "וביחס לכלי נבחנת ל"חלל", כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור."

שאלה: אם קיים רק אור, החושך הוא העדר אור, אם כך החושך לא קיים בפני עצמו, אלא רק מצד הנברא בהרגשה אך בעצם הוא לא קיים. האם זה נכון לומר שחושך זו הסתרה של האור מצד הנברא?

הכול נמדד כלפי הכלי, כלפי האדם המשיג, ולא בפני עצמו. הכלי קובע, זה עכשיו בשבילי אור או חושך. יכול להיות שהוא עשה צמצום ומגרש את האור, אבל המצב הזה בלי האור הוא מועדף, כי היא נמצאת לא על מנת לקבל ולכן זה לא נקרא שהיא בחושך ממש. "חלל" כן, "חושך" לא.

שאלה: לא ברור עדיין מה זה מציאות של חלל? אני מבין שיש אור או חושך, מה זה חלל, שלא רוצה מה, לקבל?

"בחינה ד' שברצון שנתרוקנה מאור: הנה נבחנת לחושך ביחס לאור" שהיא התרוקנה מהאור היא נבחנת לחושך. "וביחס לכלי נבחנת ל"חלל"," זאת אומרת, הכלי עכשיו ריק והוא נקרא חלל. המילוי במצב הקודם נקרא "אור", המצב הנוכחי בלי המילוי הקודם נקרא "חושך". ואז הוא מסביר "כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור."

"כ) טרם ואח"כ (ח"א הסת"פ ל"ד): כשמדברים מיחסי סיבה ומסובב של הנאצלים, מבטאים הסיבה במלה "טרם", ואת מסובב הסיבה ההיא מבטאים במלה אח"כ. עי' אות ט"ז."

זאת אומרת, "סיבה ומסובב" זה קודם ונמשך, אבל שיש ביניהם קשר, כי אחד מוביל את השני, אחד גורם לשני. אנחנו משתמשים בזה בכל מיני מצבים. "כשמדברים מיחסי סיבה ומסובב של הנאצלים, מבטאים הסיבה במלה "טרם", ואת מסובב הסיבה ההיא מבטאים במלה אח"כ." במקום סיבה ומסובב, טרם ואח"כ. אבל בעצם אנחנו מחליפים את זה ולא כל כך שומרים על הדיוק.

תלמיד: הרי לכל מסובב יש סיבה, וכל סיבה היא מסובב של סיבה שהיא מעליה, נכון?

יכול להיות.

תלמיד: אז מתי קוראים לסיבה נגיד "שורש", כמו שהוא כתב פה ש"הצמצום זה שורש החושך"?

מתי קוראים "סיבה ומסובב", ומתי קוראים "קודם ואחר כך"?

תלמיד: כן.

קודם ואחר כך זה בעניין הזמן, וסיבה ומסובב זה בעניין הפעולה. אם אני רוצה להגיד שזה יוצא מזה, דווקא שיוצאת התוצאה, אז אני אומר "סיבה ומסובב". אם אני רוצה להגיד על סדר, אז אני אומר "קודם ואחר כך".

תלמיד: ומתי אני אומר שזה השורש, רק כשזה משהו שהוא מיידי?

לא. ישנם שני דברים, פעולות, מצבים, לא חשוב מה, אם אחד גורם לשני, אז אני בדרך כלל קורא להם "סיבה ומסובב", כי אני מדבר על המשכיות, שמשהו גורם למשהו. אבל אם זה לא גורם ממש, כלומר אם אין ביניהם קשר כגורם, אלא אחד יוצא אחרי השני ולא שהוא גורם, אז אני אומר "קודם ואחר כך".

תלמיד: עד כמה אפשר לעלות כביכול לשורש יותר עליון? כי לכל ענף יש שורש עליון, אז עד כמה ממשיכים?

סיבה ומסובב.

תלמיד: מה זאת אומרת?

זאת אומרת, שזה גורם לזה.

תלמיד: אז ממשיכים כביכול רמה אחת למעלה?

אני לא מבין מה אתה שואל.

תלמיד: נגיד עכשיו כשאני אומר שהשורש של חושך זה צמצום. הוא כתב ש"שורש החושך כוח הצמצום". כביכול לכוח הצמצום יש סיבה עליונה יותר, כי הצמצום לדוגמה קרה בגלל הבושה. אבל אני לא אומר שהשורש של חושך זה הבושה, אני אומר שזה הצמצום.

כן.

תלמיד: אז מתי קובעים ככה או ככה?

אני אומר, הרכבת הזאת באה בשלוש בצהרים, והרכבת הזאת באה בארבע אחר הצהריים. זה גורם ונמשך?

תלמיד: לא.

לא, יופי. למה?

תלמיד: כי אין בין המקרים קשר ישיר.

יופי, אז איך תגיד?

תלמיד: קודם ואחר כך.

מצוין. אז מה אתה רוצה עוד?

תלמיד: אני רציתי לשאול על החושך. למה אני אומר שהשורש שלו זה צמצום?

בגלל שהצמצום מגרש את האור, הוא מגרש את הרצון, מצמצם את הרצון, אבל האור מסתלק כי לא יכול להיות אור ברצון אם הרצון לא מקבל אותו, לא מגלה אליו חיסרון. אמנם חסר לו, אבל ישנה בושה שהיא מחייבת אותו לגרש את האור, אז מה שנמצא בו עכשיו זה החושך.

אתה יכול לשאול עכשיו, ממה הוא מרגיש את החושך? או מזה שאין לו אור או מזה שהוא נמצא במצב שלא יכול לכסות את הבושה? יש כאן הרבה הבחנות. אבל תמיד זה או סיבה ומסובב, או קודם ואחר כך.

שאלה: יוצא שהעדר אור נקרא "חושך", אבל לא כל העדר אור נקרא "חושך"?

זה תלוי איפה אנחנו מדברים. בדרך כלל זה כלפי הכלי. יכול להיות שאני נמצא בחושך מבחינת העדר האור, אבל אני לא אומר שזה החושך.

חוץ מזה, האור שאנחנו מדברים עליו בדרך כלל, מדובר כלפי אור החכמה. ואם כלפי אור חסדים? אור חסדים בא מהתחתון, אור החכמה בא מהעליון. אז יש כאן כל מיני ווריאציות כאלה.

תלמיד: אז חושך אפשר להגדיר גם כאי יכולת להשפיע? אם אני יכול להשפיע אני לא בחושך, אם אני לא יכול להשפיע אני בחושך.

אתה לא מבין. אתה שואל לפי כל "תלמוד עשר הספירות" לכל הכיוונים, אני כך לא יכול. אני יכול לעמוד איפה שאנחנו לומדים. אני לא מסוגל, תשאל יותר ברור ואיפה אתה שואל. אחרת אני לא יכול לענות. שוב, עניתי לך, יכול להיות שפורמאלית הוא נמצא בחושך, אבל בשבילו זה מצב מועדף.

קריין: אנחנו בדף ל"ב, עמ' 32, אות "כא) יחיד ומיוחד (ח"א הסת"פ א'): "יחיד" מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה. "מיוחד" מורה על גמר שליטתו זאת, כלומר, אחר שכבר השווה והחזיר את צורתן לבחינת יחיד כמוהו. עי' אות יו"ד."

שוב.

"כא) יחיד" יש לנו יחיד "ומיוחד (ח"א הסת"פ א'): "יחיד" מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה." זה היחיד. זאת אומרת, זה האור העליון שמאיר ושולט בכל המדרגות השונות. ""מיוחד" מורה על גמר שליטתו זאת" של האור העליון הזה, "כלומר, אחר שכבר השווה" צורתו אל הצורה, בקיצור בגמר התיקון. השווה צורתו אל "צורתן לבחינת יחיד כמוהו. עי' אות יו"ד."

אז לפני זה הוא נקרא "יחיד," כי הוא פועל בכל המצבים ובכל המדרגות. ו"מיוחד" זה אחרי שהוא השווה אל כל הצורה שלו בכל המדרגות.

"כב) יחוד (ח"א פ"א או"פ ו'): ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת. עי' אות י"ב.

שנקראת "יחוד".

"כג) ימין ושמאל: מדרגה תחתונה עולה לפעמים לקומה שוה עם העליונה ממנה בעת שהעליונה צריכה אליה להשלמתה עצמה, אז נבחנת התחתונה לבחי' שמאל והעליונה לבחינת ימין."

שאלה: רציתי לשאול אם לימין חסר והשמאל עולה, למה היא נבחנת לימין ושמאל?

יש שתי מדרגות, עליונה ותחתונה. אם העליונה צריכה את התחתונה אז התחתונה מצטרפת לעליונה והיא נקראת "שמאל" לעומת העליונה שהיא "ימין". אם העליונה לא צריכה להשלים את עצמה על ידי התחתונה זה נקרא "עליונה ותחתונה" והן יכולות גם כן לעלות יחד, אבל לא כימין ושמאל.

תלמיד: אז אני יכול להגיד שההגדרה של ימין זה עליונה, דבר עליון ממשהו הוא ימין לזה שמתחתיו?

לא. עליון זה לא מספיק כדי להיות ימין ושמאל.

תלמיד: אלא רק החיסרון של העליון?

חיסרון שבעליון שדורש להשלמתו את התחתון זה נקרא שהעליון, אמנם זה ימין, והתחתון שמאל, אבל שיש ביניהם כזה קשר. כי השמאל שעולה לימין, הם נעשים ממש יחד, הם רק נעשים ימין ושמאל בעליון. מה שאין כן, אם יש עליון ותחתון, והעליון לא זקוק לתחתון בעצמו, אז הם נמצאים כתחתון ועליון.

שאלה: מתי העליון צריך את זה?

בדיוק שאלת כמו שהוא שואל. כאן לא מדובר מתי, כאן מדובר על העובדה שאם זה קורה, ככה זה נקרא. בצמצום ב', בצמצום ג', בצמצום אלף, מה זה חשוב? הוא נותן לך רק את ההגדרה. אני לא יודע אם זה קורה, לא קורה, איפה זה קורה. הוא אומר שאם זה קורה, ככה זה נקרא. אלה ההגדרות. רק תבינו איך שזה כתוב.

"כד) יוצר (ח"א הסת"פ י"ח): השם "יוצר" מתיחד על השפעת האור לעולמות, שזה כולל כל המציאות חוץ מהחומר של הכלים. ע' לעיל אות י"א ואות א'."

זאת אומרת, אותו כוח עליון שהוא מטפל בכל הכלים, ועושה בהם כל מה שצריך, חוץ מהחומר של הכלים עצמם, רצון לקבל, הוא נקרא "יוצר".

"כה) כלי (ח"א פ"א או"פ ו'): הרצון לקבל שבנאצל הוא הכלי שלו.

יש רצון לקבל, יש כלי. אין רצון לקבל, אין כלי.

"כו) למעלה (ח"א פ"א או"פ פ"ב ג'): השואת הצורה של התחתון אל העליון היא עליה "למעלה"."

כן. השוואת הצורה.

שאלה: אני לא הבנתי באיזה בחינה הן מתייחדות, כמו שכתוב בכ"ב ב"יחוד". מה זה אומר שהן "מתיחדות לבחינה אחת", מה זו הבחינה הזאת?

גם על זה לא כתוב.

תלמיד: כתוב, "ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת."

כן.

תלמיד: מה זה אומר שהן השוו צורה ועכשיו הן בחינה אחת?

שיש להן צורה אחת.

תלמיד: מה זה צורה?

הבעה.

תלמיד: הבעה?

כן. ב' בחינות שונות, אבל כשהן נמצאות עכשיו בצורה אחת, אז הן נמצאות כך בצורה כזאת.

"ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת." יש ביניהן שינוי? ודאי שיש. אבל איפה? פנימי, לא לפי ההבעה שלהן.

תלמיד: אז במה בכל זאת הן "משונות"?

הן היו ב' בחינות והן נשארו ב' בחינות. רק הן פועלות עכשיו כך שאתה לא יכול להבדיל ביניהן, כי הצורה שלהן, הביטוי שלהן הוא שווה בהן.

תלמיד: פשוט לא מובן מה נשאר שונה ומה מתייחד?

מה שונה? כל מה שבפנים. אבל ההבעה החיצונה דומה לזה ולזה, ולכן הם נמצאים ביחוד ביניהם. הוא רוצה כאן להסביר מה זה יחוד. רק תבינו איך בנוי המילון, הוא מסביר לך רק הבחן אחד, ולא כמו ששואלים, "אבל שם, אבל כאן". אני לא יודע, רק תבינו איך הוא הולך בצורה מדעית מאוד יפה.

הוא אומר לך, "יחוד" זה נקרא ששתי צורות שונות, אם הן מגיעות לצורה אחת, אמנם הטבע בפנים שונה לגמרי, אבל זה לא חשוב, אלא צורה אחת, הבעה אחת חיצונה, שתיהן הופכות להיות לא ממש כאחת, אלא נכנסות ליחוד ביניהן. האם נעשות כאחת? לא, לא כתוב. כתוב שהן נמצאות ביחוד.

לאט לאט, צריכים להתרגל.

"כז) מאציל: כל סיבה נקראת "מאציל" אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור."

זאת אומרת, מה שמוליד נגיד את הכלי, וממלא את הכלי, זה נקרא "מאציל". הסיבה העליונה לכלי והמילוי שבו היא נקראת "מאציל".

"כח) מחצבת הנשמה (ח"א הסת"פ ט"ו): בחינת הרצון לקבל שהוטבעה בנשמות, היא המבדילה אותן ו"חוצבת" אותן מן האור העליון, כי שינוי הצורה הוא המבדיל ברוחניים (כנ"ל אות י"ב). וענין דבר מחצבת הנשמה, היא בחינת מעבר שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שיתבאר במקומו."

זאת אומרת, החתך שיש לנו בין הנשמות שנמצאות בעולם האצילות לבין אלו שנמצאות בעולמות בי"ע שנעשה בפרסא שבין אצילות לבי"ע, זה נקרא "מחצבת הנשמה". כשהנשמה כבר מתחילה להיפרד כשהיא עוברת מאצילות לעולם הבריאה ומטה ודאי, היא מתנתקת מהא-לוהות, מהבורא.

"כט) מטה (ח"א פ"ב או"פ ג'): הפחות במעלה מחברו נבחן שהוא למטה מחברו."

"לא) מלכות דא"ס (ח"א הסת"פ י"ד): היא בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם."

שיש באין סוף בחינה ד', יש שם מלכות דאין סוף, ומה אופייני לה? שזה הרצון לקבל. רצון לקבל אינסופי שישנו במלכות. זאת אומרת, לקבל ללא הגבלה מכל הבחינות הקודמות, זו המלכות דאין סוף.

"לב) ממעלה למטה (ח"א פ"ב או"פ ג'): היינו מבחינה א' עד בחינה ד': כי בחינה ד' שנשארה בלי אור נבחנת למטה מכל המדרגות, וכל שהרצון לקבל שלו קלוש יותר נבחן ליותר עליון עד שבחינה א' נבחנת שהיא למעלה מכולם."

זה סדר של בחינות א', ב', ג', ד' או מלמעלה למטה או ממטה למעלה.

.

"לג) ממלא (ח"א א'): שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות."

שלילת החיסרון, שאין חיסרון ואי אפשר להוסיף את החיסרון. "שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות.", אין מה להוסיף.

"לד) מעלה מטה (ח"א פ"ב או"פ ג'): החשוב ביותר נבחן לבחינת "מעלה", והגרוע לבחינת "מטה"."

לה) מקום (ח"א הסת"פ י"א): הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" אל כל השפע והאור שבו."

אם אין רצון, אין מקום.

שאלה: הרצון לקבל שבנאצל זה המלכות שבו?

מלכות שבו.

תלמיד: ונאצל זה רצון שהתפתח בעשר ספירות?

ודאי שמלכות מתפתחת כתוצאה מעשר הספירות.

תלמיד: ואז המלכות היא גם נקראת "כלי" וגם "מקום"?

גם מקום וגם כלי.

שאלה: "מקום" זה לא בורא?

לא זה משהו אחר. כאן מדברים על מקום של חיסרון, מקום של הכלי. אתה רואה "לה) מקום (ח"א הסת"פ י"א): הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" אל כל השפע והאור שבו." מקום למילוי.

"לו) מרובע (ח"א פ"א ר'): המדרגה הכוללת בתוכה כל ד' הבחינות שברצון."

כי אחר כך אנחנו נלמד שיש עוד משולש. על עיגול אנחנו כבר למדנו.

"לז) משולש (ח"א פ"א או"פ ת'): הוא מדרגה שבה רק ג' הבחינות הראשונות של הרצון."

נגיד שאין בחינה ד', שבחינה ד' עלתה לבינה, אז יש לנו משולש. זאת אומרת "משולש (ח"א פ"א או"פ ת'): הוא מדרגה שבה רק ג' הבחינות הראשונות של הרצון." של הרצון.

"לח) נוגע (ח"א פ"ב או"פ ה'): אם שינוי צורתה של המדרגה מן השורש אינו ניכר כל כך עד להפרידה מהשורש, נבחנת שהיא "נוגע" בשורש. והוא הדבר בין מדרגה לחברתה."

יש כל מיני צורות התקרבות זה לזה של הכלים, או שהוא עולה או שנוגע, או כמו שראינו בכ"ד שהוא הסביר לנו על "יחוד". זאת אומרת יש כל מיני צורות. וכאן זאת נגיעה "אם שינוי צורתה של המדרגה מן השורש אינו ניכר כל כך עד להפרידה מהשורש," לגמרי. אבל בכל זאת ישנו שינוי ולכן זה נקרא ש"נוגע".

"לט) נקודה אמצעית (ח"א פ"א או"פ נ'): בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה."

שבאותה נקודה אמצעית יש לנו מלכות דאין סוף, אור אין סוף. כי לא יכול להיות שהאור יהיה מורגש בלי הרצון, ולכן הנקודה האמצעית היא עיקר הקוטב של הבריאה.

"מ) סוף (ח"א פ"א או"פ כ'): הסוף וסיום של כל נאצל נעשה ע"י כח העיכוב שבבחי' ד', שהאור העליון פוסק מלהאיר שם משום שאינה מקבלתו.

זאת אומרת, בחינה ד' שהיא מגבילה את עצמה מלקבל את האור, היא עושה סוף על קבלת האור, היא נקראת "הסוף".

"מא) עגול (ח"א פ"א או"פ ק'): אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול" (דהיינו בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה). וד' הבחינות מכונות משום זה, ד' עגולים כדוריים זה בתוך זה, שאי אפשר להכיר ולהבחין ביניהם בחינות מעלה ומטה.

שאלה: מה זה אומר שאי אפשר להבחין ביניהם, "בחינות מעלה ומטה"?

כי איך אתה יכול להבחין בעיגולים? רק סיבה ומסובב.

תלמיד: מה זה "מעלה ומטה"?

מעלה ומטה זה בחשיבות, מעלה ומטה זה כלפי המאציל. העיגולים האלה הם רק סיבה ומסובב, אתה לא יכול להבדיל ביניהם אחרת, אין להם עדיין שום הבחן מדרגות. ד' בחינות דאור ישר, ה-ו-י-ה ראשונה, אין שם שום הבדל במדרגות. עדיין אין מדרגות אלא רק מצבים שהאור העליון מייצב, ולכן הם עגולים.

תלמיד: ולמה אחר כך יש הבחן מדרגות?

כי הנברא עשה צמצום, והנברא קובע מה יהיה מעלה ומה יהיה מטה, כך הוא רצה.

תלמיד: מעלה ומטה זה כלפי יותר השפעה או פחות השפעה?

כן. על ידי צמצום מסך ואור חוזר הנברא קובע מי מעלה ומי מטה, מה הפעולה היותר העליונה יותר, מה הפעולה היותר תחתונה.

תלמיד: ואין הבחן איזו בחינה יותר משפיעה, פחות משפיעה, לפני צמצום, מסך ואור חוזר? בד' בחינות אין הבחן איזו בחינה יותר משפיעה?

אפילו שיותר משפיעה או פחות משפיעה, עדיין אין מדרגות. זה הכול עגול. יש לך במשפחה מי שיותר משפיע ומי שפחות, וזה נקרא שמי שמשפיע יותר חשוב? מי שיותר מלכלכך, מי שיותר עושה רעש במשפחה, למשל תינוק, הוא יותר חשוב. עדיין לא נקבע בד' בחינות דאור ישר מה זה חשוב ומה זה לא חשוב.

אחרי שהוא מגיע לצמצום והוא אומר, מעכשיו והלאה כל מי שעושה צמצום, כל רצון ורצון, ועושה על עצמו אור חוזר ומקבל על מנת להשפיע, ובזה הוא דומה לבורא, כל הגדול יותר משובח, יותר חשוב. אז יש מדרגות, סולם, אבל כאן באין סוף עדיין אין שום סולם.

שאלה: אני רוצה פשוט לחזור, כלי הרצון לקבל שבנאצל הוא כלי שלו?

כן.

תלמיד: מה יש בנאצל חוץ מרצון לקבל?

כלום.

תלמיד: כל המהות שלו היא רק רצון לקבל?

כן.

תלמיד: וכל מה שקורה, קורה ברצון לקבל?

כן.

תלמיד: אז למה הוא מדגיש שזה דווקא כלי שלו, כאילו יש עוד משהו חוץ מרצון לקבל?

יכול להיות עוד, אבל זה לא לנאצל ממש. אם אני אומר נאצל אני מתכוון שזה הכלי שלו.

תלמיד: שזה רצון לקבל?

רצון לקבל, כל היתר שיהיה בנאצל לא שייך לו ולרצון לקבל. מסכים, כל מיני בעיות, כל מיני דברים, לא חשוב מה, זו לא מהות הנאצל, מהות הנאצל היא רק רצון.

"מב) עליון (ח"א פ"ב או"פ ג'): היינו החשוב יותר.

"מג) פרוד (ח"א הסת"פ י"ב): ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד, נבחנות לנפרדות זו מזו לגמרי."

הדברים האלו ברורים? כי חשוב לי מאוד שתבינו מה מהות ההגדרות, שרק כך ולא יותר. נגיד על מה עכשיו אתה מדבר? אבל הוא עליון, אז מה כותב על זה בעל הסולם? עליון, חשוב. יותר חשוב, יותר עליון. כשאתה אומר מילה וכולם מבינים למה אתה מתכוון, ולא שאתה בוחר ממבחר המילים משהו שנראה לך, אלא אתה הולך לפי ההגדרות במילון. בלי זה לא נבין זה את זה.

שאלה: מה זאת אומרת "משום צד"? "ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד,".

"פרוד (ח"א הסת"פ י"ב): ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד," בכלל אין השתוות הצורה בשום צד "נבחנות לנפרדות זו מזו לגמרי." כי אולי יש ביניהן כאלו הבחנות, ויכול להיות שלפי ההבחנות האלו הן נוגעות זו בזו, או מתקשרות או אפילו מזדווגות זו עם זו, במשהו צדדי. אז הוא אומר מה זה פרוד, שאין שום קשר ביניהן, אין ביניהן משהו משותף, אחרת זה לא פרוד.

תלמיד: יכול להיות ששני דברים קיימים באותה מציאות ואין שום דבר משותף ביניהם?

אני לא יודע מה זה באותה המציאות, כמו שאתה מתאר, אני יודע שאם אין שום קשר ביניהן בשום צורה, ביניהן ממש, לא דרך עוד איזה עשרים מדרגות, אלא אין שום קשר בניהן בשום הבחן, זה נקרא שהן נפרדות. מה לא ברור? זה מאוד קרוב לעולם הזה.

תלמיד: דווקא בעולם הזה אנחנו אומרים שתמיד באיזו מידה אתה קשור בכולם, תלוי בכולם.

אני לא יודע על מה אתה בכלל מדבר. אש ומים נפרדים? נפרדים. אתה מבין מה זה? שאין שום צורה, שום בחינה באחת שיכולה להיות במשהו בקשר עם הבחינה השנייה במשהו, אין. אומרים את זה גם על בני אדם, שאחד לא מבין את השני באף מילה כאילו, בכלל, בכלום והם לא יכולים לנגוע זה בזה.

"מד) פנוי (ח"א פ"א או"פ ד'): הוא מקום המוכן לקבל תיקונים ושלימות."

נקרא "פנוי".

"מה) פשוט (ח"א פ"א או"פ ט'): שאין בו הבחן מדרגות וצדדים."

כן, זו המדרגה או הנברא בפני עצמו, אם אין בו הבדל מדרגות או צדדים הוא נקרא פשוט. איך יכול להיות שיש דבר כזה? נראה, אבל כך בינתיים הוא מגדיר. נגיד כלפי האור, הוא אומר "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות", שאין בו שום הבחנות, הוא יורד לנברא, ממלא את הנברא ולא מבדיל בנבראים שבאין סוף שום הבדלים.

"מו) צמצום (ח"א פ"א או"פ מ'): הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אעפ"י שמשתוקק מאד לקבל, נקרא שמצמצם עצמו."

זאת אומרת, לא מדברים על הרצון, מדברים על הפעולה מעל הרצון, כשהוא מצמצם את הרצון שלו ולא מקבל למרות שרוצה לקבל, זה נקרא שמצמצם את עצמו.

שאלה: ברור שאנחנו לא מדברים על העולם הזה, אבל יש הקבלה גדולה בין זה לבין העולם שלנו.

יכול להיות אבל לא חייב להיות. גם יכול להיות, וגם לא חייב להיות, הוא מסביר לך רק על הרוחניות.

תלמיד: זה ברור, אבל אני חושב, שככה קורה, כאילו יש איזו הקבלה.

לא, אין הקבלה. אתה יכול להוסיף מה שאתה רוצה. מה יש לכם, אתם לא מבינים מה זה נקרא מילון מדעי? שמה שיש כאן זה כאן בלבד, איפה שהוא מדבר. הוא מדבר רק על רוחניות. אתה רוצה לתפור את זה גם לעולם שלנו? קח ותעשה מה שאתה רוצה, אבל לא בינינו, לפנינו.

"מז) קו (ח"א פ"ב או"פ א'): מורה שיש בו הבחן מעלה ומטה מה שלא היה מקודם לו, גם מורה, שהארתו מועטת מאד בערך הקודם.

"מז) קו (ח"א פ"ב או"פ א'): מורה שיש בו הבחן מעלה ומטה מה שלא היה מקודם לו," מה שלא היה לו מקודם בצורת העיגול, "גם מורה, שהארתו מועטת מאד בערך הקודם."

קודם היה אור בעיגול ועכשיו הוא בקו. אז גם מעלה מטה יש בו וגם בעוצמתו.

"מח) קרוב (ח"א פ"א או"פ ג'): כל שצורתו קרובה ושוה יותר לחברו, נבחן לקרוב אליו ביותר."

זאת אומרת לפי הביטוי החיצון כביכול של החבר, כך אפשר לראות שאנחנו משתווים, קרובים או לא.

"מט) ראש (ח"א פ"א או"פ ד'): אותו החלק שבנאצל המשתוה ביותר לצורת השורש, נקרא "ראש"."

השורש יותר גבוה שבנאצל. אז החלק העליון שבנאצל שהוא ממש הכי גבוה ממנו, המשתווה עם השורש שלו, קרוב לשורש, נוגע בשורש, "נוגע ואינו נוגע" שם, יש על זה דבר, נקרא "ראש".

"נ) רוח (ח"א פ"א או"פ ה'): אור החסדים נקרא רוח."

זה עוד נלמד.

"נב) שם (ח"א הסת"פ ה'): השמות הקדושים המה ביאורים, איך האורות המרומזים בהם באים בהשגה באופן, שהשם של המדרגה מבאר דרכי ההשגה שבאותה מדרגה."

זאת אומרת, השם הוא לא סתם שם, אלא זו סדרת הבחנות שמדברות על המדרגה עצמה. על האורות וכלים והסדר שלהם וקבלת האורות שבהם ומטרה, יכול להיות. זאת אומרת השם הוא מאוד מאוד כולל את ההבחנות "השמות הקדושים המה ביאורים, איך האורות המרומזים בהם" בשמות האלו "באים בהשגה באופן, שהשם של המדרגה מבאר דרכי ההשגה שבאותה מדרגה." השם הוא מאוד משמעותי.

"נג) תוך (ח"א פ"א או"פ נ'): המקבל בתוכו, נבחן שהאור מדוד ומוגבל בכלי. והמקבל מחוצה לו, נבחן שאינו עושה שום גבול על האור שמקבל."

כמו שאנחנו מדברים על אור פנימי ואור מקיף שבפרצוף. אור פנימי מוגדר על ידי הכלים, יש לו מעלה, מטה ובצדדים ימינה, שמאלה. מה שאין כן, אור מקיף אין לו שום הגבלה, כמו אור אינסוף, אין לו הגבלות, אין לו שום דבר. אמנם אנחנו מדברים על האור מקיף, אז אנחנו מדברים גם על עשר ספירות, אבל עשר ספירות דעיגולים.

"נד) תנועה (ח"א הסת"פ ל"ג): כל חידוש צורה נבחן לתנועה רוחנית, על שם שנבדלה מן הצורה הקודמת ויצאה בשם לעצמה. בדומה לחלק הנבדל מדבר גשמי שמתנענע ויוצא לו ממקומו הקדום."

שאלה: כשמקובל קורא את המושגים האלה, זה מלובש בו כאיזה רגשות בקשר שלו עם הבורא, בקשר שלו עם החברים?

כך אנחנו למדנו עם רב"ש. אני חושב שיש שם עדיין כל מיני לוחות כאלו לשאלות, לעניינים, כך למדנו. פשוט קראנו פעמיים בדרך כלל, והחלק הזה היה חשוב. כי זה בכל זאת לאט לאט מלמד את האנשים לא לברוח מהגדרה כמה שיותר נכונה ושיהיה לנו קשר לשפה יותר מדויק, יותר נכון.

תלמיד: לפי כמות התאריכים שכתובים בספר, קראתי ולמדתי את זה לפחות 20-30 פעם ואני מרגיש שאני לא יודע איך ללמוד נכון, אני לא זוכר. אני זוכר אולי עשרה מושגים, וכל היתר, לא. אני לא מצליח לראות איפה הטעות.

זה לא חשוב. לא צריך לזכור, אבל להשתדל בכל זאת עכשיו כשאתה מתרשם מזה להבין עד כמה ההגדרות צריכות להיות בכל זאת לא חופשיות כמו שבא לך להגיד, אלא המקובלים משייכים לכל מילה ממש את צביונה הרוחנית.

תלמיד: איך אני צריך ללמוד, אני צריך לחפש את זה בקשר שלי עם החברים, איך להתייחס לזה?

לא, שום דבר. אתה לומד. בזמן שאתה לומד אתה מתכוון שהלימוד הזה ישפיע עליך, יביא לך את המאור המחזיר למוטב. כשהאור ישפיע עליך הוא כבר יסדר לך גם את כל "לוח שאלות" ו"לוח תשובות" והכול, אל תדאג לזה. אבל צריכים.

עוד נלך ועוד נלך וככה זה יהיה, זה טוב. זה שהולך עכשיו קשה זה דווקא מאוד מעורר. אני בעצמי לא תיארתי שיהיה כל כך קשה אתכם. בגלל תע"ס ופתיחה, במיוחד עם אנשים שלמדו את זה כבר לפני כל כך הרבה שנים. עד כמה שיותר מתקדמים לרוחניות, שאתה קורא עליו, נראה לך שאתה לא מבין שום מילה. עד כמה שאתה רחוק מרוחניות, למתחילים, בשבילם הכול מסתדר פחות או יותר יפה, אין הבדלים גדולים, אין כל כך בעיות.

(סוף השיעור)