שיעור הקבלה היומיApr 12, 2019(צהריים)
שיעור ערב - 12.04.19 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
רב"ש - ב', עמ' 1401, "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה"
קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1401, מאמר "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה".
אנחנו מתחילים ללמוד אתכם הכנה לפסח, ובעקבות זה אנחנו מתחילים כבר עכשיו במאמר בכתבי רב"ש ב' בעמוד 1401 "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה". מעכשיו והלאה כל השיעורים שלנו בבוקר, בערב, לא חשוב מתי, הם יהיו עד סוף חג הפסח רק על נושא הפסח. כי זה נושא מאוד חשוב.
אנחנו נמצאים בו. בעצם העיקר בשבילנו זה שלומדים יציאת מצרים, צורך ליציאת מצרים, סיבה ליציאת מצרים, אמצעים ליציאת מצרים, ולכן זה בעיקר הנושא. זה לא שייך לאיזה מועד, אלא זה שייך לעבודה שלנו, ולמימוש הרוחני שלנו. אז נתחיל בעזרת ה' את לימוד הפסח. ורק תדעו שכולם, כל שיעור ושיעור בלי שאנחנו מדברים עליו, הוא כולו, כל אחד ואחד שייך לנושא הפסח.
מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה
"הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".
ויש להבין זה, שמכאן משמע, שהסיבה, שה' נתן ירושת הארץ לעם ישראל, היא מטעם כמו שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". זאת אומרת, אם הסיבה של "רשעת הגוים" לא היתה, אז לא היה ענין לתת ירושת הארץ. ועוד יש להבין, מהי הסיבה השניה. אומר, מטעם "אשר שנשבע ה' לאבותיך". ולולי השבועה, אין ה' צריך לתת את הארץ לעם ישראל.
זה קשה להבין, הלא חז"ל אמרו "לא נברא העולם אלא בשביל ישראל". משמע, שכל הדברים טובים שישנם בעולם הם בשביל ישראל. ומכאן משמע, שבגלל סיבות אחרות נותנים לעם ישראל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. שהכתוב נותן ב' סיבות:
א. מטעם רשעת הגוים.
ב. מטעם השבועה, שנשבע לאבותיך.
אבל הכתוב בא לנו לומר, שבל נטעה, שהסיבה שנותן לנו ירושת הארץ, היא מטעם "צדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם", אלא מטעם ב' סיבות הנ"ל.
אאמו"ר זצ"ל שאל על מה שכתוב (לך לך, שישי) "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ושאל, מהי התשובה, שה' השיב על מה שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנה", שה' אמר לו "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחר כן יצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שהתשובה היתה על השאלה "במה אדע". היינו, שאברהם אומר, שהוא רוצה בטוחות על הירושה. אז הקב"ה נתן לו תשובה, שע"י התשובה זו הוא כבר יהיה בטוח על ירושת הארץ. אם כן יש להבין את התשובה, שבה כבר יש הבטחה על הירושה.
ואמר, שהפירוש הוא, שבזמן שה' אמר לו "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", אז אברהם ראה את גדלה וחשיבותה של הארץ הזאת. כי ענין ירושת הארץ, הכוונה על בחינת מלכות, שהיא מקבלת את כל האורות מלמעלה ומשפעת להנשמות. כי מלכות נקראת "כנסת ישראל".
ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה.
וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם צורך לזה." זאת אומרת, שהם יכולים להישאר באמצע, ככה ביני לביני. הם מבינים מה זו דרך רוחנית, ומשתוקקים במשהו למטרה, אבל לא יכולים. כי אין להם צורך לתת את כל הכוח הנדרש, כדי לעבור את מצרים ולהגיע לארץ ישראל. זאת אומרת, לרצון על מנת להשפיע. "כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר. נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.
והתשובה היתה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך". כלומר, שהם יהיו בגלות אצל המצרים, שזה נקרא "ארץ לא להם". שפירושו, שעם ישראל, שהם רוצים לעבוד לשם שמים, והמצרים יהיו שולטים עליהם. וכל פעם עם ישראל ירצו לצאת מהגלות, כמו שכתוב (שמות, שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". שבאופן כללי נקראים "אומות העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת. לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' אומות.
וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם "ישר-אל", שהם ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.
לכן, כיון שהמצרים היו שולטים עליהם, היו מוכרחים לעשות כל עבודתם לטובת המצרים ולא לתועלת ה'. וזה שאומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". פירושו, שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת ה', והמצריים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו". כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. וזה שאומר "ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה".
ואז, כשהם רואים שלא יכולים מכוחות עצמם לצאת מהגלות, לכן מבקשים מה', כמו שכתוב "ותעל שוועתם אל אלקים", שפירושו, שה' עזר להם לצאת מגלות מצרים. וזה כמו שאומר הזה"ק על מה שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ושאל, במה, והשיב "בנשמתא קדישא".
נמצא, שדוקא בזמן שהם מונחים תחת שליטת הרע, אז רואים בכל פעם יותר את שליטת הרע, ואז האדם בא לידי הרגשת ב' דברים:
א. שהרצון לקבל, שהוא שליטת המצריים, הוא כל כך רע שמרחיק אותו מה'. כלומר, שטרם שהתחיל בעבודה דעל מנת להשפיע, עוד לא היה יודע כמה רעות גורם לו הרצון לקבל. וזה מטעם הידוע, שלא מראים לאדם את תוקף הרע בפעם אחת. אלא מעט מעט מראים לו, כי אחרת הוא תיכף יברח מן העבודה, שהוא יגיד, שזה לא בשבילו.
ובהאמור יש לפרש דברי הרמב"ם, שאומר, ש"ענין לשמה לא מגלין לאדם בתחילת עבודה, אלא עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש "מגלים להם רז זה מעט מעט". שיש להבין, איך זה אפשר להיות ענין "מעט מעט". הלא כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לשמה, כבר אצלו הכל מגולה, ומה יש עוד לגלות.
אלא שיש לפרש, שענין מה שאומר "מגלים להם", מי הוא המגלה להם רז זה של ענין של לשמה. וגם יש להבין מה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". מי יודע שכבר זכה לבחינת "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".
אלא זה יכולים להבין, כמו שאמר הזה"ק פשט על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומשיב, הקב"ה. ויש להבין מה שאומר "שהקב"ה הודע לו אשר חטא". באיזה אופן הודע לו. ויש לפרש זה על דרך שכתוב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאתו עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".
ובהאמור נבין, איך שהקב"ה מודיע לו "אשר חטא". שיש לפרש, זה שהאדם לומד אפילו שלא לשמה, המאור שבה מודיע לו, שהרצון לקבל הוא הגורם לכל הרע, שהוא המפריע, שתהיה יכולת להאדם לקבל טוב ועונג הזה, מה שיש ברצונו יתברך לתת להנבראים. והמאור שבתורה, זה נקרא שהקב"ה מודיע להאדם אשר חטא.
ובזה גם כן יש לפרש, מדוע אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל להרגיל את האדם בעבודה דשלא לשמה ולא בלשמה. וזהו מטעם, שענין לשמה מגלים להאדם ע"י שמקבל מאור התורה. נמצא, ממילא, שאם הוא לא עוסק בתורה אפילו שלא לשמה, מאיפה הוא יקח מאור התורה. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה.
ובזה נבין מה ששאלנו, מי יודע אם כבר זכו לחכמה יתירה, שכבר מותר לגלות להם את הענין של לשמה. התשובה היא, המאור שבתורה יודע כמה הם מתפעלים ממאור התורה, בשיעור זה יש יכולת לגלות להם את הענין של לשמה.
ובזה נבין מה שאומר הרמב"ם "שמגלים להם מעט מעט", שהפירוש הוא, היות שענין "לשם שמים" פירושו "לא לתועלת עצמו", והאדם צריך להרגיש מהו שלא לצורך עצמו. וזה מגלה לו המאור התורה. לכן כל פעם המאור מגלה לו את ערך הרע שיש ברצון לקבל, כי ע"י המאור שהאדם מקבל מהתורה, הוא רואה כל פעם קצת רע שיש בהרצון לקבל. וזה שאומר "מגלים לו מעט מעט".
וענין רע מתפרש בב' אופנים:
א. מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת עצמו.
ב. כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע.
וב' אלה האדם מקבל מהמאור שבתורה מעט מעט. וזה שאומר "מגלים להם מעט מעט רז זה". היינו, שע"י המאור, שמקבל מבחינת התורה דשלא לשמה, הוא בא לידי גילוי של ב' דברים כנ"ל. היינו, שיעור הרע הנמצא בהרצון לקבל, שיעור התנגדות הגוף כל פעם במידה מרובה, שהאדם רואה בכוחו להתגבר. וזה שאומר "מעט מעט". זאת אומרת, שכל פעם המאור מגלה לו, שזה נקרא, שאי אפשר לגלות לו בפעם אחת, כנ"ל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע"י רשעת הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ"ל, כמו שהבטיח ה' לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת ע' אומות כנ"ל, אז מורגש להם חסרון. והם יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם.
ואז יהיה, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". אז ה' יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא", וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם.
וזה שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". כלומר, שדוקא ע"י רשעת הגוים יש יכולת שה' יכול להורישם את ארץ ישראל כנ"ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה, הוא המפריע להגיע להתקרבות ה'. כי רק זה חסר לנו. כי ענין "קירוב וריחוק" ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.
לכן הרגשת הרע, הנקראת "רשעת הגוים", גורמת צורך להתפטר מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע"י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת הארץ.
וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם "אשר נשבע ה' לאבותיך". שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז"ל אמרו על מה שכתוב "בראשית. אין ראשית אלא ישראל". נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות.
אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ, מטעם כמו שאומר "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך", זאת הסיבה שבני ישראל ירשו את הארץ. ידוע ש"הארץ" נקראת בחינת מלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", מטעם שהיא כונסת בתוכה כל מה שיש בז"א, הנקרא, "ישראל", שזה נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שע"י היחוד הזה מושפע שפע להנשמות.
כל זה בא מתחילת מחשבת הבריאה, כדרשת חז"ל "אין ראשית אלא ישראל". זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, הכוונה על בני ישראל. רק באיזה אופן הם יקבלו את הטוב ועונג. על זה בא הכתוב להודיענו, שהסיבה העיקרית, שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים", כנ"ל. וכמו כן "ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך". שענין "ירושת הארץ" הוא כמו שהודיע לאברהם, בזמן שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנו", שהתשובה של הקב"ה היתה, שבני ישראל יהיו בגלות, שהכוונה היא "ברשעת הגוים", כנ"ל.
ובהאמור יוצא, שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, החסרונות והיסורים שהאדם מרגיש, הם נותנים להאדם צורך למצוא עצות, כדי למלאות את חסרונותיו. מה שאין כן, אם לא מרגיש בעצמו חסרון, כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי, מטעם שהוא לא מחפש עצות לזה, ובלי אתערותא דלתתא, היינו בלי שהאדם מבקש מה' עם כל הלב, אין מקום לעניית התפלה, היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב.
וזהו כמו שכתוב במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ג) וזה לשונו "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשי ידיך, יכול אפילו יושב בטל". תלמוד לומר "בכל מעשי ידיך", אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו, אינו מתברך".
הרי אנו רואים, שבלי אתערותא דלתתא, היינו בלי מעשה מצד התחתון, אין הברכה יכולה לבוא. ונשאלת השאלה, למה. והתשובה היא, זה שהאדם מתחיל לעשות, מהעבודה זו האדם מקבל את החסרון להדבר, כלומר שיש הבדל בהצורך שבדבר. זאת אומרת, שיש להבין, עד כמה שנחוץ להאדם את מה שהוא רוצה להשיג. כי העבודה והעצות, שהאדם משקיע בכדי להשיג את מבוקשו, זה מרחיב את החסרון להדבר. וממילא, כשהוא ישיג את הדבר, הוא יכול להנות מהדבר.
לכן כשמדברים בעבודה, הגם שיש לאדם צורך להתעלות בעבודה, אבל הצורך הזה עוד לא פועל באדם, שתהיה לו נחיצות להדבר. וממילא כשיתנו לו משהו מלמעלה, והוא עוד לא יודע להחשיב את מה שיתנו לו, זה ילך לאיבוד לתוך הס"א. וכל זה הוא מטעם, שהאדם אינו חכם כל כך, שידע איך להעריך משהו ברוחניות.
וזה על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה ד') "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". היינו, זה שהאדם אינו יודע להעריך, אם נותנים לו קצת התקרבות מלמעלה, לכן תיכף זה מסתלק ממנו, והוא מקבל ירידה. וזהו מטעם שאינו יודע לשמור את ההתקרבות.
כי מדרך העולם הוא, שאם נותנים למי שהוא להכנס קצת לחצר המלך, אז הוא דואג ומחפש עצות, איך להכנס לבית המלך, ולא מסתפק בזה שהוא נמצא בחצר המלך. לכן כשמקרבים קצת את האדם, אז האדם שבע רצון מזה שקירבו אותו, ואין הוא דואג לחפש עצות, איך הולכים קדימה, לכן זורקים את האדם לחוץ. ואז, כשהאדם מקבל ירידה, שזה נקרא "תאונת דרכים", כלומר שקבל תאונה בדרך שהיה הולך להתקרב לה'.
היינו שרכב אחר נכנס לתוך רכב שלו, כלומר שהרכב של עולם הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע. ואז, כל החיים שהיה לו מצד הרצון להשפיע, נסתלק ממנו, ונשאר בלי הכרה. היינו, שעכשיו הוא מרגיש, שכבר אין לו חיים רוחניים. אלא עד שמתאושש לאט לאט, ומתחיל להרגיש, שכל החיים ממה שהוא חי עכשיו, הוא רק מהרצון לקבל לעצמו. ואז שוב מתחיל לחשוב ולחפש עצות, איך שוב לכנס להעבודה דלהשפיע.
נמצא, שבכדי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו צורך לעלות במעלות עבודה דלהשפיע, נותנים לו מלמעלה את הירידה, כדי שיהיה לו צורך להתקדם כנ"ל, כי בלי צורך אמיתי אין האדם מסוגל לקבל, מה שהוא צריך להשיג. ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד לו מה שנותנים, היינו את העליה שקבל.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, רביעי) "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.
ואח"כ צריך לזכור, שעכשיו, כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שמרגיש קצת שהוא מקורב לקדושה, אז צריך לזכור, שהוא צריך לילך קדימה. לכן הוא צריך עכשיו לזכור, כמו שהיה מקודם עבד, זאת אומרת, שהיה במצב של ירידה. לכן הוא צריך עכשיו גם כן למצוא אצלו מקום חסרון, כדי שיהיה לו צורך ללכת קדימה, אחרת מוכרחים לו מלמעלה ירידה, כי בלי צורך אין האדם יכול להתקדם, והוא מוכרח להישאר במצב שבו הוא נמצא. לכן כדי שלא יהא צורך לתת לו ירידה, לכן בזמן עליה הוא צריך למצוא אצלו מקום חסרון. וזה שכתוב "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם".
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתחיל את העבודה בבחינת הכלל, היינו מבחינת המעשה, ולכוון, שזה יהיה לשם שמים. שפירושו, שהאדם מקיים תו"מ מטעם שה' נתן לנו תורת חיים. שע"י זה שאנו שומרים, מה שה' צוה לנו, אנו נקבל שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן בעל מלאכתיך, שישלם לך שכר פעולתיך". וע"י זה יהיה לנו טוב בעולם הזה וטוב בעולם הבא.
וזה שאנו צריכים להאמין, שאפילו אם באים לו דעות ומחשבות, שלא נותנים לו להאמין, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו כח להאמין. ויש אח"כ מדרגה יותר גבוהה, שהיא "שלא על מנת לקבל שכר", אלא הוא זוכה להרגיש, שקיום תו"מ הוא אצלו בבחינת שהוא משמש מלך גדול. ומזה באים לירושת הארץ."
שאלה: יוצא שחיסרון ומילוי הבורא נותן לאדם?
הבורא נותן הכול. מאיפה אדם ייקח גם חיסרון, גם מילוי "ויהיה לך ערב ויהיה לך בוקר יום אחד"1. הכול בא מלמעלה
שאלה: פה כתוב שהוא צריך למצוא את המקום לחיסרון?
אדם צריך לחפש, זה נכון. אבל כתוצאה מהחיפוש מגיע לו הרגשת היום, הרגשת הלילה. הכול מגיע.
שאלה: אבל לרכוש חיסרון גם אני רוצה לרצות, זה גם חיסרון לחיסרון?
הבורא מביא את האדם למקום איפה שהוא צריך להתכופף כלפי המקום, ולדאוג איך הוא מתחבר עם האחרים, איך הוא מקבל מהם חיסרון, איך הם יכולים להשפיע אליו, וכך הוא מתקדם. זאת אומרת נותנים לאדם אפשרות להתקדם, אבל חיסרון לרוחניות ודאי שאין לו. אם היה לו חיסרון לרוחניות, אז הייתה לו רוחניות גם כן. כי אנחנו לא צריכים יותר חוץ מכלי, חוץ מחיסרון. האור עליון שפע נמצא במנוחה מוחלטת, הוא ממלא את כל המציאות, אנחנו רק צריכים לעורר את החיסרון. ולעורר חיסרון אנחנו יכולים דווקא "איש את רענו יעזורו"2, שאני שומע מאחרים, לומד מאחרים מה שנמצא אצלם, ואני מקנא, ואני רוצה, ואני מתחבר יחד איתם, וכך אני מגיע למצב של חיסרון.
שאלה: לגבי "תאונת דרכים". אם נותנים לאדם ירידה, אז זה "היינו שרכב אחר נכנס לתוך הרכב שלו? כלומר, שהרכב של העולם הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע."
כן.
שאלה: הוא מתכוון שאדם צריך להשתדל ללכת בלי ירידות?
איך? לא, לא בלי ירידות. אלא שאת הירידות הוא יראה בעצמו. אני נמצא במצב שכמו שהיה אתמול גם היום, או כמו שהיה לפני עשר דקות, גם עכשיו, ואז אני כבר לא מרוצה. למה אני לא מתקדם, למה אין לי יותר חיסרון להשפעה, חיסרון לדבקות, חיסרון לחיבור? אין לי. אבל למה אין לי? אני מתחיל לעורר את עצמי. אבל אין לי לזה שום רצון, נכון שאין לך שום רצון, ונכון שאין לך שום חיסרון, תעשה את כל מה שאתה מסוגל כדי לעורר את החיסרון לזה. אבל אין לי, אז יש לך חברים, יש לך ספרים.
שאלה: אז אסור לאדם פשוט להימשך במצבים כאלה?
רק סביבה. אם אתה נמצא לבד, אפילו שיש לך סביבך אלף ספרים ומחשב פתוח, וכל מיני מה שאתה רוצה. אין רצון, אין חיסרון, אתה לא יכול להתגבר. מתגברים רק מתוך "קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מן העולם"3.
שאלה: בזה שאנחנו מתקשרים, מדברים ומעוררים אחד את השני, זה הפתרון לכל ירידה?
כן. זה העיקר. העיקר לגלות את המצב כירידה, שאנחנו צריכים עלייה.
שאלה: ואיך לשמור על ההתקרבות?
לשמור על התקרבות לבורא, או לחברים? לבורא. על ידי זה שאתה כל הזמן תרצה להיות מקורב יותר ויותר. אי אפשר להשאיר שום דבר. רוחניות זו תנועה ללא הפסק. זאת אומרת, אני כל הזמן צריך להיות דרוך להתקדמות, לגילוי החיסרון יותר ויותר.
שאלה: הוא כותב, שהרגשת הרע גורמת לו צורך להתפטר מהרע. איך זה עובד?
זה נקרא "מצרים". סך הכול בשביל מה נכנסים לתקופה שנקראת "מצרים"? כי אני מרגיש שהרצון לקבל שלי הוא רע. לפני זה אני לא מרגיש שהוא רע. בהתחלה אני בכלל מגלה שהוא טוב, זה בסדר סך הכול. על ידי הרצון לקבל שלי אני מרוויח, מצליח, ממלא את עצמי בכל מיני תענוגים. למה הוא רע? הוא לא רע, בכלל לא רע. אבל אם הבורא בשבילי יותר גדול מכל התענוגים האחרים, אז אני רואה שכל הרצונות שלי שמושכים אותי לכל מיני המילויים האחרים חוץ מהבורא הם לרעתי, ואני רוצה במקומם שיבוא לי רצון לה'. אז ככה אני כבר מברר את הרע מטוב, טוב מרע.
תלמיד: אז מה עושה אותו מאור שבתורה, הוא גורם לך לראות את הרע יותר ויותר?
כן. אבל הוא מופיע אך ורק אם אני נותן לו תנאים להאיר. אנחנו צריכים להבין, האור מאיר מהכלי השלם לכלים השבורים שרוצים להגיע לכלי השלם, ואז יוצא כמה שאנחנו מתחברים, כמה שאנחנו מתקרבים, בהתאם לזה אנחנו מעוררים את המאור.
לא שאנחנו צריכים למשוך אותו, אלא על ידי התקרבות בינינו בכוח, אנחנו מעוררים אותו. האור נמצא בתוך הכלי השלם, עד כמה שאנחנו משתוקקים ומשתדלים להגיע לכלי השלם, אנחנו מעוררים אותו. הוא נמצא שם, הוא מתגלה.
תלמיד: אבל למה התוצאה זה הרגשת רע?
כתוצאה מזה אתה מרגיש באיזה מצב אתה נמצא, וזה נקרא "רע".
תלמיד: אבל איפה נכנסות פה פעולות של השפעה, פעולות להשפיע נחת רוח לבורא? למה התוצאה מפעולות החיבור היא תמיד רע? למה אתה צריך להרגיש רע שפועל עליך האור?
אבל מה זה נקרא "רע"? זה כבר רע איכותי, רוחני. נגיד שאתה מבין שאתה לא יכול להשפיע נחת רוח. וככה אתה מגלה. התוצאה מהפעולות שלך שאתה רוצה להתחבר, זה שאתה לא יכול להתחבר. מראים לך את זה. התוצאה מזה שאתה רוצה להשפיע, זה שאתה לא יכול להשפיע. זה הכול גילוי מידת המצרים עד שאתה מגיע למצב ש"טוב מותי מחיי", "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", לא מסוגל יותר, ואתה צועק. זאת אומרת, אתה באמת זקוק לעזרת ה'. לפני זה אתה חושב שאתה יכול בכל מיני אמצעים שלך להיטיב למצבך.
תלמיד: אז מה המטרה של מצרים להראות לך שאתה לא מסוגל בכוחות עצמך?
כן, בסופו של דבר את זה שאתה זקוק לבורא. כל מציאותנו במצרים, ברצון לקבל, זה שאנחנו נמצאים במצב שהוא מנוגד לבורא, וכדי לצאת ממנו אנחנו צריכים עזרה, עזרת הבורא.
שאלה: אם האדם עשה כל מה שיכול לעשות, כל צעד שהוא עושה לכיוון היחד, המכות רק הולכות ומתחזקות. מה הבקשה המדויקת שהוא מבקש מהבורא לעזרה?
שהבורא יאיר לו את העיניים, למה הוא לא מצליח. לבקש אפשר הכול, אבל לבקש לפי החיסרון. אם הוא רואה שעשה הכול ואין יותר מה לעשות, אז שיבקש לדעת מה כן לעשות.
תלמיד: את זה אני כבר עושה. אני מבקש כל הזמן לדעת איך לא לקבל את המכות האלה. במה אני טועה?
איך לא לקבל מכות?
תלמיד: לא איך לא לקבל מכות. במה אני טועה בזה שהתגובה מהבורא, העזרה שלו, זה רק ההקצנה של המכות? אני רוצה לעשות נכון את הפעולה.
אז תתפלל אליו. תגיד לו, תפסיק את המכות.
תלמיד: אני עושה את זה.
זהו. תגיד לו, תעזוב אותי.
תלמיד: למה תעזוב אותי? אני לא רוצה שיעזוב אותי.
אז מה אתה רוצה? אם הוא לא עוזב אותך, אז אתה מרגיש מכות.
תלמיד: אני יודע שהוא דואג לטובתי. אני יודע שהמכות זה חיבוקים ונישוקים שלו. כרגע אני נשרף, אני לא יכול לנשום. אני נמצא בעשירייה, אני לומד, כל מה שאני יודע לעשות אני עושה, ואני רוצה לעשות את זה נכון. אני רוצה לראות שאני עוזר לחבר שנמצא לידי, ולא שאני הגורם לו לכל המציאות הזאת, שבה אף אחד מאתנו לא יכול לנשום. איך אני מבקש נכון שאני אמצא במציאות שבה אני והחברים שלי יכולים לנשום נכון ביחד עם הבורא, מה הבקשה המדויקת?
נראה לי שזאת בקשה הכי אגואיסטית שיכולה להיות.
תלמיד: אני לא יודע אגואיסטית, לא אגואיסטית. אני רוצה לדעת מה אני צריך לבקש מהבורא? כל מה שאני יודע לעשות עשיתי.
תבקש מהבורא לדעת מה לעשות. שהוא יכוון אתכם לעשייה הנכונה. זה הכול.
תלמיד: זה אני עושה הרבה זמן.
אז אין לי מה להגיד לך. תבקש מהחברים, תתפללו יחד, תשתדלו יחד כך לעשות. שאתם, כולכם תבינו איך לעשות, על ידי זה תצליחו. ואם לא, לא. אבל העיקר בשבילכם לפנות לבורא. העיקר בשבילכם לעשות לו נחת רוח? אם תרצו לעשות נחת רוח, אז לא חשוב באיזה מצב אתם נמצאים. אם אתם מכוונים אליו, זה כבר דבר גדול, ואתם נהנים אפילו שלא מקבלים שום דבר. תנסה להשתדל להרגיש שהמכות שאתה מקבל הן גם באות מהבורא.
תלמיד: זה שהן באות מהבורא, אין לי ספק. זה שהדרך זה חינוך לדבר הנכון, אין לי גם ספק. זה שאני צריך להיות בקשר עם הבורא, אין לי ספק. זה שכל אחד בעשירייה גם עושה את כל מה שהוא יכול, גם בזה אין לי כבר ספק. אין יותר מה לעשות כאילו. אנחנו עשינו את כל מה שאפשר לעשות.
אז כנראה התורה לא בסדר. אם אתם עושים הכול ולא מקבלים שום תשובה, אז כנראה שהשיטה לא בסדר. מה אתה רוצה ממני?
תלמיד: אני ממך רוצה לדעת, איך אני מבקש עזרה מהבורא בצורה נכונה, אני והחברים שלי, שנהיה יהודים טובים, פשוטים. שנוכל לחיות, מה שנקרא, להיות חברים טובים. כמו שכתוב בספר, בלי כל המכות האלה.
זאת אומרת, העיקר להפטר מהמכות.
תלמיד: לא. אני לא רוצה להיפטר.
זה מה שאני שומע.
תלמיד: לא. זה לא העניין שאני רוצה להפטר מהמכות. אני רוצה להרגיש שאני עוזר לחבר שלי. שמה שאני עושה, זה לא שאני רוצה לדעת מה, אני רוצה לדעת בדיוק איך.
תבקש את זה. תבקש לעזור לכולם ולשכוח מעצמם. זה הכול.
תלמיד: אז אני אעמוד כאן עוד שלושים, ארבעים שנה, ואני אעשה בדיוק את אותן הפעולות.
יכול להיות שכן, אני לא יודע, אבל אין מה לעשות יותר. אני צריך להגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך." ו"כמוך" זה יותר מעצמך. אני צריך כך להשפיע לעשירייה, לא במילים, אלא בלב, שאני באמת כולי כולי נמצא בתוכם. ואני מבקש מהבורא שיעזור לי בזה. אם זה לא עובד, אז תבדוק את עצמך. אין כאן מה לעשות, זאת התשובה. אם אתה לא מרוצה מזה, חפש מקום אחר, לימוד אחר, מורה אחר. אין לי מה להגיד, באמת.
אנחנו סך הכול לומדים מה שכתב לנו בעל הסולם ורב"ש, ולפי זה משתדלים ללכת. הטענות שלך, יכול להיות שהן צודקות, אני לא הולך לבדוק אותן. אתה בודק אותן. "כל הפוסל במומו פוסל." אבל ככה זה.
שאלה: לא ברור מה זה שכשנמצא במצב עלייה יכול למצוא מקום חיסרון?
חייב למצוא במצב עלייה חיסרון, אחרת הוא מתחיל את הירידה. אם הוא בזמן העלייה מוצא חיסרון, אז העלייה הופכת להיות לירידה, כביכול, והוא יכול מרגע זה כבר להמשיך לעלות.
תלמיד: איך גורמים למצב עליה להפוך להיות ירידה?
כשאתה מוצא איזה חיסרון. אני הייתי באיזה מצב, (ראו שרטוט) גרמתי לעלייה על ידי חיבור, הגעתי לאיזו רוויה. עכשיו אני בדרך כלל נמשך לירידה. ממשיך בירידה כמה שאפשר עד שאני עושה מאמצים על ידי הסביבה שמאיר עלי, או שהבורא עושה לי טובה, ואני עולה לדרגה עוד יותר גבוהה. ואז אני שוב יכול ליפול, ושוב יכול לעלות. וככה כל פעם בעליות יותר ויותר, אבל גם בירידות יותר ויותר. כי זה צריך להיות שקול. אני לא יכול לעלות לאיזה גובה, אם אני לא יורד כאן לחיסרון לאותו העומק. שאותו העומק הופך להיות אצלי הגובה הזה. ככה זה עובד.
עכשיו השאלה. איך אני, שאני נניח נמצא באיזו נקודה, בקצה העלייה, (ראו שרטוט), לא מחפש, לא מצפה לירידה, איך אני עולה? אני, כביכול, צריך עכשיו לקחת את הגובה הזה של העלייה הבאה ולתאר אותה עכשיו כירידה.
מאיפה אני אקח את הרגשת המינוס הזה? אם אני לבד, אין לי מאיפה לקחת. אם אני נמצא בסביבה, אז אני כן יכול. אז אנחנו נמצאים יחד בסביבה, ואני נמצא בדלתא (ראו שרטוט), מתחיל לקבל מכולם, מכולם, מכולם, מתחיל לקבל מכולם מינוס. ואז אני מתחיל לעבוד. רק מתוך חוסר החיבור הנוסף אני יכול עכשיו לעלות מעלייה לעלייה.
שרטוט
תלמיד: אם אני כבר נמצא במצב של החיבור שתיארת בנקודה האדומה (ראו שרטוט).
אנחנו אז יחד, רק יחד, לבד אי אפשר. יחד מחפשים מה אנחנו יכולים להוסיף, אולי משהו נאבד לנו? אולי למישהו נפל משהו מהכיס? כמו אותו הזקן שמחפש שנאבד לו משהו. ואז אנחנו יחד יכולים למצוא, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". כשאנחנו יכולים לספק אחד לשני עוד איזה חיסרון בגדלות ה' (ראו שרטוט), חיסרון לגדלות ה', אפשר לקבל רק מהסביבה.
תלמיד: ומורגש חיסרון כאילו לא מציאותי. כי אם אתה כבר נמצא בנקודה הזאת, אז אתה רואה את החברים כשלמים, כמקסימום גדלות הבורא?
לא. אפשר תמיד להוסיף בחיבור. בחיבור אפשר תמיד להוסיף.
תלמיד: איך אפשר לדעת, שבאמת מוסיפים ולא ממשיכים את אותה רמה של חיבור?
תנסו להוסיף ותראו עד כמה עוד אפשר ועוד אפשר, ככה טיפה טיפה ואתם תראו שאתם במקום ירידה זוכים לעלייה. חיסרון לגדלות ה' מגיע מתוך חיסרון לחיבור. אם אין לך קבוצה, אתה צודק, אין מה לעשות. עד שיפילו אותי, עד שיעלו אותי, אין לי מה לעשות, אני נמצא בידי שמים. אבל אם אתה בקבוצה אז יש לך כלי, יש לך גורם חיצון.
תלמיד: כל פעם שמגיעה הרגשת חיבור בעשירייה, האם לדחות אותה, לנסות להיות מעליה? לנסות כל פעם ולא להירגע?
חסר לנו להיות מחוברים יחד. יש עשיריה, אז בואו עכשיו נדבר עד כמה אנחנו יכולים עוד יותר להיות מחוברים ונראה עד כמה זה חסר. ואם חסר, תפנה לבורא, יש לך כבר חיסרון.
אנחנו צריכים להכין כלי, חיסרון. חיסרון זה כלי. מהו הכלי? עוד יותר חסר לנו להתחבר. קומפרסיה פנימית זה מה שאנחנו צריכים והיא אינה.
תלמיד: אנחנו מחפשים לא חיבור, אלא אנחנו מחפשים חיסרון לחיבור.
חיבור. לא חשוב. כשתחפשו חיבור תראו שאין, שיש מה להוסיף ושאתם לא יכולים בעצמכם. כשלא פונים לבורא, זה החיסרון העיקרי, כמו שהתלונן קודם החבר. הם לא פונים לבורא, [והוא אומר] "הם כבר עשו הכול, אין מה לעשות", מרימים ידיים, עוזבים.
להשתמש בעשירייה, זאת התשובה לכל מה שאנחנו צריכים, ולחפש, לחפש יחד. אחרת אתה יכול לדרוך במקום עוד אלף שנה, כי הכלי המתוקן זה הכלי המחובר.
שאלה: האם אפשר להקטין את הסינוסים האלה, כך שהסינוסים יהיו קטנים יותר, והסינוסים הפרטיים יתחברו לעשירייה?
פרטיים לא יכולים להיות. פרטיים זה לא בסדר. פרטיים אתה עושה עבודה בעיניים. זה לא טוב. זה רק נראה לך שאתה משתנה, אתה בעצם נמצא באותן הגיחות.
תלמיד: השאלה היא בהמשך לשאלת חבר מקודם. כי אני מרגיש שהסינוסים הפרטיים שלו גבוהים, והוא לא מצליח לצאת.
כי הוא בפרטי. הוא [אומר], "עשינו בעשירייה הכול". מה אתה רוצה? לכן אני אומר, אז התורה לא בסדר. אם עשיתם לבד, ועשיתם בעשירייה, אז לכו הביתה. כנראה שהתורה לא כתובה בשבילכם, או שאתם נמצאים בגמר תיקון. אין דבר כזה שאתם נמצאים בעשירייה, ואתם פועלים בעשירייה, ואתם לא מוצאים עוד חיסרון נוסף בגדלות הבורא, בחיבור ביניכם. לא יכול להיות. אלא פילוסופיה הם עושים ולא עבודה.
תלמיד: אז איך אפשר להפוך את הסינוסים הפרטיים לסינוסים של עשירייה?
אין לך סינוסים פרטיים. כל העליות והירידות האלו, אם אתה עושה את זה לבד, אם אתה עובר את זה לבד, זה כדי שיימאס לך ותגיע למצב, שאם אני רוצה להתקדם אז אין לי ברירה, אני חייב להיות בעשירייה. להתגבר על עצמי, לשבור את עצמי ולהיכנס לעשירייה בכל הכוח. ולא להרגיש את עצמי שם יותר נוח, יותר טוב, יותר בטוח, אלא באמת מקום לגלות נטייה להשפעה. לחיבור ולהשפעה.
חיבור גם כן מילה לא טובה, כי כולם משתמשים בה ברחוב. אני לא יודע, כל המילים הן כבר ממש קבלו לכלוך. אבל ככה.
אני צריך עשירייה כדי להשפיע להם כמו שאני משפיע לבורא. אז להשפיע לבורא אני לא מסוגל, להשפיע להם אפילו בצורה גשמית, אני כן מסוגל, אז אני משתדל את זה לבצע. ואם אני אומר בדרך "עשיתי כבר הכול", אז אם אתה עשית הכול בסדר, אז לך הביתה, כבר ניסית את כל התורה, אין מה לעשות, אין יותר.
קריין: מתוך רב"ש ב', "מהו ענין יסורים בעבודה".
"שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אָדְלֹא אֲבִידְנָא בְּחִישְנָא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שמלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות."
(סוף השיעור)