שיעור הקבלה היומי19 יוני 2022(בוקר)
שיעור בוקר 19.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 424, מאמר "החרות"
קריין: מאמר "החרות", "כתבי בעל הסולם", עמ' 424. "דרך תורה ודרך ייסורים".
עוד לא הגענו לדרך תורה ודרך ייסורים, אבל ללימוד הזה הגענו.
דרך תורה ודרך יסורים
"ועם כל זה קושיתנו בדבר הנסיגה אחורנית שצמחה מהחוק הזה, עדיין אינה מיושבת בדברים אלו.
ואכן זו היא דאגתנו אנו. להמציא תחבולות איך לתקן את זה. אבל ההשגחה מצדה, אינה מפסידה מזה, כי כבר הקיפה היטב את האנושות בשני דרכים: "דרך תורה" ו"דרך יסורים", באופן, שהיא בטוחה בהתפתחות האנושות ובהתקדמות תמידית אל המטרה. ושום מורא לא יעלה עליה (כמ"ש במאמר השלום במשנה הכל נתון בערבון). אמנם קיום החוק הזה הוא התחייבות טבעית הכרחית כמבואר."
אנחנו רוצים או לא רוצים, אין לנו בזה שום עניין לחשוב ולהחליט, להתקדם או לא להתקדם, ואפילו באיזו דרך להתקדם, אבל בטוח שעל ידי שתי הדרכים האלו אנחנו מגיעים למטרה. והבחירה שלנו היא במה לבחור יותר, בדרך תורה או בדרך ייסורים, אבל בעצם ההתקדמות תמיד מתרחשת, ואנחנו בכל זאת מתקדמים, ברצון או שלא ברצון לקראת המטרה הכללית, הסופית.
שאלה: מה לעשות אם לחבר יש כעס מזה שהבורא מראה לו שהחברים מזלזלים בעבודה, על מה עליו להתפלל?
קודם כל, אני חושב שצריכים לדבר ביניכם, למה הוא כועס כל כך? למה הוא רואה בהם כל כך הרבה פגמים שהוא כועס עליהם? אולי יברר למה הבורא נותן לו תמונה כזאת שכך הוא רואה את המצב? יכול להיות שהוא צודק ואולי לא צודק, זה כבר משהו אחר. אבל אחרי שהוא רואה את זה, אולי עליו דווקא להגיד שמה שהוא רואה זה "כל הפוסל במומו פוסל"? וזה הבורא שמביא לו כזאת תמונה ואז הוא צריך כלפי התמונה הזאת לתקן את עצמו, את הראייה שלו, את התפיסה שלו? ואם לא מסוגל, אז לפנות לבורא כדי שהבורא יתקן לו את התמונה הזאת, כדי שהוא יראה את העולם עד כדי כך שאולי כל העולם ייראה לו מתוקן ורק הוא בעצמו מקולקל במידה שמרגיש את האחרים מקולקלים, "כל הפוסל במומו פוסל" וכן הלאה.
יש כאן מה לעשות. זה לא מה לעשות עם החבר, אנחנו יכולים לעשות כאן עבודה הרבה יותר עמוקה, רחבה, קבוצתית. תעשו את זה ושוב תפנו. וכך אנחנו נמשיך, נתקדם.
תלמיד: תודה. זה חומר לעבודה, כמובן.
כן.
בעל הסולם אומר לנו, יש לנו לפנינו דרך תורה ודרך ייסורים. שתי הדרכים האלה מביאות אותנו לגמר התיקון, לגילוי הבורא לנברא בצורה השלימה, כי הבורא ממלא אותנו באור העליון, ממלא את כול הכלים שלנו, וזה נקרא "גמר תיקון".
אנחנו לומדים את זה מהפעולה הראשונה בחכמת הקבלה, מהשבירה, שאנחנו מתקנים את השבירה והאור העליון חוזר לכל הכלים ולפי עצמת הכלים הם נמצאים ב"פי תר"ך פעמים" יותר עוצמתיים. ולכן האור העליון ממלא אותם כולם לגמרי. וזה נקרא "גמר התיקון של הבריאה".
תלמיד: ציינת בתחילת החלק, שאומנם אנחנו לומדים על דרך תורה ודרך ייסורים, אבל עדיין לא הגענו לדרך תורה ודרך ייסורים.
כי אין לפנינו צורה ברורה איך ללכת, שאני מגיב בכל רגע ורגע על מה שאני מרגיש. זה כבר נמצא באחת מהדרכים, ולא יכול להיות שאני לא מתקדם בהן. אפילו האנושות מתקדמת בהן, רק בצורה הרבה יותר איטית ולא מודעת.
אבל אני כבר יותר מודע לזה שאני משתנה, אני מתקדם לקראת גילוי הבורא בכל עוצמתו, ולכן היחס שלי לזה הוא אחר. ואני רוצה להתקדם בדרך תורה במקום בדרך הייסורים. וכאן אנחנו צריכים להבין מהי דרך תורה, שאני מתקדם בדרך האור? ודאי, מי לא רוצה?
אבל אני צריך בשביל זה לעשות תיקונים לעצמי בכל צעד ושעל, שהאור ייכנס אל תוך הכלי המתוקן, ועל ידי זה אני אתקדם עוד צעד אחד, ושוב יש לי בעיה, ושוב אני מברר מהי, ושוב אני מושך את המאור המחזיר למוטב ומתקן את הרצון לקבל שלי שיהיה בעל מנת להשפיע למעלה מהאגו שלו, ומבטל את עצמי כלפי הבורא, כלפי האור העליון, ואז הוא מתקן אותי ואני עושה פעולה בעל מנת להשפיע, ועושה את הצעד הבא. וככה כל פעם.
וכל צעד קדימה כולל הרבה מאוד אלמנטים, הרבה מאוד פעולות עד שאנחנו מבצעים כל צעד ושעל. וכך מתקדמים ממדרגה למדרגה, "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה" שבכל עולם מ-5 העולמות, 125 מדרגות, סך הכול.
שאלה: מכל מגוון הפעולות שאנחנו עושים, מהו המעשה הכי נכון שנהיה בטוחים שהולכים בדרך?
לא לשכוח שאנחנו נמצאים בדרך. וכל רגע, כל מצב, אנחנו יכולים להתקדם לכיוון הנכון. ואם לא, נתקדם לכיוון הנכון אבל בצורה לא נכונה ואז אנחנו נלך לאיבוד. אנחנו לא יודעים לאן, למה ואיך. וזה מגדיל לנו את הדרך, מרחיק לנו את הדרך.
לכן אומרים, יש "דרך קצרה" ו"דרך ארוכה". כי בדרך ארוכה אנחנו צריכים הרבה פעולות עד שאנחנו מבינים שזה לא טוב, ולא כדאי, וסתם שורפים זמן, וצריכים לעבוד בצורה יותר מרוכזת בלהתקרב בינינו ולהתקדם. ככה ההתקדמות צריכה להיות.
תלמיד: למה הכוונה עבודה בצורה יותר מרוכזת?
כל העבודה בצורה המרוכזת כדי לקצר את הדרך זה יחד.
שאלה: כשאתה מסתכל על התפתחות האנושות עד כה, היכן אתה יכול להצביע שכאן האנושות התפתחה בדרך תורה או שזו התפתחות שהיא לפנינו?
מה שיש לנו היום בכל מיני מצבים של השפעה טכנית, מדעית, זה הכול תוצאה מההתקדמות הכללית של האנושות שהיא תוצאה מההתפתחות הרוחנית של האנושות, רק עדיין זה לא ברור לנו, לא גלוי לנו, אבל כך אנחנו מתקדמים, כך האנושות מתקדמת.
זה לא בכל מקום ולא בכל מצב והאנושות גם גדלה פתאום פי ארבע או חמש במשך 100 השנים האחרונות ומה שהיה צריך להיות באדם אחד, התפזר לארבעה, חמישה אנשים.
אבל אם אנחנו מסתכלים על זה כמו על צורה אחת, כי בסופו של דבר אנחנו מגיעים לדמות אחת באדם הראשון, אז אנחנו צריכים להבין שההתקדמות נמצאת, רק לא מתבררת כלפי בני האדם. טכנית איכשהו, תרבותית, חינוכית איכשהו, יש הרבה התפתחויות, אבל לא רוחנית. רוחנית היא עדיין לא מתגלה מפני שלשם כך צריכים שהאנשים האלה שאצלם הרוחניות מפוזרת, יתחברו קצת יותר. אני מקווה שעוד מעט זה יקרה.
שאלה: בהתפתחות האנושית אנחנו לא רואים את המטרה הסופית ובדרך כלל רק בדיעבד אנחנו מבינים שקיבלנו החלטה לא נכונה, אנחנו הולכים בחשיכה, לא רואים שום דבר, אז איך אפשר להמשיך להתפתח כך?
עד שאנחנו מרגישים את הכרת הרע בטבע שלנו, ורוצים לשנות את הטבע שלנו שמביא אותנו תמיד מחושך לחושך, ואפילו לא בגלל שאנחנו סופגים מכות בדרך, אלא פשוט שזה לא מתאים לחיים שלנו להיות במצב כל כך עלוב, אנוש.
האנושות מוכנה לסבול, אבל מה זאת אומרת לסבול? לסבול כדי להתקדם, לסבול כדי להעלות את עצמה לדרגה יותר גבוהה של קיום. נגיד שרוצים יותר להבין, רוצים יותר להרגיש, על זה אנחנו מוכנים לשלם בחוסר נוחיות, דברים שיפריעו לנו בחיים, אבל דרך ההפרעות האלה אנחנו נגיע להשגת האמת, ראיית האמת. זה תמיד כך, אתה צריך לשלם על כל דבר שאתה רוצה להשיג, האנושות לאט לאט מתקדמת לזה, במקום לסגור עיניים ולהתקדם כמו חיות ביער, אנחנו מוכנים בכל זאת להתקדם לכיוון האמת.
תלמיד: העולם נמצא היום על סף מלחמת העולם השלישית ועדיין אין הכרה שקורה משהו יוצא דופן. המקובלים דרך המקורות מסבירים למי שלומד את חכמת הקבלה שכך זה מתפתח, אבל עיקר האוכלוסייה לא רואה את זה, היא חשה את הדברים באופן שונה והיא צריכה כל כך לסבול כדי להגיע לאיזו הכרה, אז איך זה יכול לקרות?
קודם כל בטוח שזה יקרה, ונקווה שזה יקרה לא על ידי מלחמת עולם שלישית או רביעית וכמעט השמדה טוטאלית של כל האנושות. בעל הסולם כותב על זה, המקובלים לא מסתירים את זה, הם אומרים שדרך כזאת יכולה להיות, או דרך כזאת וגם באמצע, עם כל הספקטרום של המצבים.
נקווה שנתקדם בדרך נכונה, בדרך טובה. זה תלוי בסך הכול בתיקון האדם, להעלות את טבע האדם של כל אחד במקצת למעלה מעצמו. עכשיו זה מתגלה במיוחד ברוסיה, אחר כך זה יכול להתגלות דווקא באירופה, אנחנו עוד לא יודעים עד כמה אירופה בעצמה דורשת תיקונים והתקדמות, אנחנו חושבים ששם הכול כבר עבר והכול כבר מתוקן. שום דבר לא מתוקן, רק שהרוסים עכשיו צריכים לתקן את עצמם ביחס שלהם לחיים, למטרת החיים, מהות החיים, ולפתוח עיניים לזה שהם לא מתוקנים. אחר כך יבואו עמים אחרים שגם הם יחשבו כך, שגם בהם יש עוד מה לתקן, וכך העולם יתקדם.
אני רואה דווקא שזאת צורה טובה, צורה מועילה מאוד לתיקון העולם בצורה כללית, אבל נראה איך זה יקרה. העיקר, השלב הראשון שאנחנו חייבים להבין הוא שמלחמה זה לא פתרון, כל מלחמה שלא תהיה, ומי שפותח במלחמה מפסיד.
שאלה: עבודה מרוכזת זאת עבודה מתישה, הדרך ארוכה, מה העצה שיכול לקבל האדם בדרך שכשהוא מרגיש שמגיעה לו קצת מנוחה, איך לכוון את עצמו שוב לאותה עבודה מרוכזת?
אנחנו צריכים לראות שכל החיים, כל שנות החיים שלנו, כל יום ויום אנחנו מתקדמים ומיתקנים. חלק מהתיקונים הם על ידינו בעשירייה, חלק מהבורא, ובצורה כזאת מיתקנים. כך זה עד גמר התיקון.
אז לא להתרגש מידי אלא להמשיך בצורה עקבית יום יום, יום יום, ואז למה שמגיעים, מגיעים. בכל זאת זה הרבה יותר אפקטיבי, מועיל, טוב, ממה שמתקן את עצמו אדם רגיל מאיזו אומה, מאיזה חלק בעולם. זה כך, אז בואו רק נמשיך.
תלמיד: אני צריך לכוון את עצמי ליציבות, גם אם אני רוצה ברגע מסוים לנוח עדיף לנוח אבל להמשיך גם מחר?
ודאי שהעבודה שלנו היא למשך כל החיים. בצורה אידיאלית היא צריכה להתחיל מגיל 13 ולהמשיך עד סוף החיים, עד הרגע האחרון של האדם, ולהמשיך בגלגול הבא אם צריך, עד שהאדם יגיע לתיקון השלם שלו. זאת העבודה, וכך זה בכלל בכל האנושות. כל בני האדם שקיימים, היו קיימים, שנולדים היום, מחר, מחרתיים וכן הלאה, כולם נמצאים בתיקונים, רק יש תיקונים שהם ללא מודעות ויש תיקונים מתוך מודעות.
אנחנו נמצאים במודעות ויכולים גם להשתתף בתיקונים, לזרז את התיקונים, אבל האבולוציה הרוחנית שלנו היא ממש נמצאת כבר בידינו.
שאלה: במה בדיוק הרוסים צריכים לתקן את עצמם ביחס שלהם לחיים?
עכשיו חלק מכל אוכלוסיית העולם, העם רוסי, הוא זה שחייב לתקן את עצמו, להעלות את עצמו לדרגה יותר עליונה ממה שהוא היה, ואחר כך עמים אחרים, כך קורה, ולכן אמרתי מיד עם זה שגם אירופה תגיע לזה. אני לא אומר שאירופה יותר גבוהה לעומת העם הרוסי וכן הלאה, לא, זה גם לא שייך לתרבות, זה שייך להרגשת האנושות, למה היא קיימת, בשביל מה היא קיימת, מה קורה, והעיקר זה כלפי האגו של כל אומה ואומה שרוצה לקבוע את הכוח שלה על העמים האחרים.
אני חושב שלעם הרוסי יש בעיה שהוא רוצה לשלוט על העמים, על השכנים, וזה מאוד מנוגד להתפתחות הרוחנית. התפתחות רוחנית בכלל לא סובלת שום דיכוי, אסור לי להגיד לאחר שום דבר חוץ מלהראות לו דוגמה יפה. וכאן הכול בכוח, אני לא מדבר כלפי האוקראינים בכלל אלא כלפי כל העמים האחרים, עמים קטנים ושכנים אחרים, צריכים לעשות כאן חשבון נפש ולשנות את היחס. היחס חייב להיות באמת ידידותי ולא בלחץ.
מפני שאנחנו עוסקים בתיקונים לכן אני חייב להגיד את זה, שכל אחד יעשה חשבון, בדיקה, עד כמה הוא לוחץ או לא בקבוצה, בעם שלו על אחרים, בשכנים וכן הלאה. כל אחד צריך יותר להיכנס לתוך עצמו ולהתחיל לעשות שם תיקונים, את תיקוני הנשמה.
שאלה: דיברת קודם על גלגולים, ואנחנו יודעים שכל מה שנשאר מהחיים שלנו אלה הפעולות שעשינו למען ההשפעה. האם יש חוט שמקשר אותנו מגלגול אחד לאחר עד שאנחנו מגיעים לגמר התיקון? אנחנו יכולים לדעת מאיזה גופים ולאיזה גופים עברנו, אילו סיטואציות עברנו?
לדעת את זה אתה לא יכול בינתיים עכשיו, כי אתה לא מרגיש את התבנית הכללית, הכלי הכללי של אדם הראשון, איפה אתה נמצא, מה שורש הנשמה שלך, למה אתה צריך להגיע לפי תכנית הבריאה. אומנם אתה מתקשר עם כל הבריאה ונעשה איתם כאחד ממש, אבל בכל זאת עד אז אתה צריך לסחוב כביכול אחריך, מבחינתך, את כל הכלי דאדם הראשון לגמר התיקון. כלומר, המטרה שלך בקיומך היא לקחת את כל הנשמות ולסחוב אותן אחריך לנקודת החיבור המושלם, זה גמר התיקון. וכך כל אחד ואחד, זה בעצם התפקיד.
תלמיד: מהי הסיבה שאנחנו לא מודעים לזה? האם הבורא עושה בכוונה שלא נוכל לדעת?
אנחנו בדרך כלל מקבלים ידיעות והרגשות למה שאנחנו צריכים לעת עתה, כדי להתקדם, לעשות את הצעד הבא ולא יותר, כי זה יבלבל אותנו. תסתכל על ילדים קטנים, הם לא יודעים איך הם יחשבו ואיך הם ירגישו בעוד שנה או שנתיים, במה שיש להם עכשיו הם צריכים להתפתח. כך גם אנחנו ברוחניות.
בגשמיות זה מבלבל אותנו, נדמה לנו שכל העולם לפנינו, גם זה לא עד כדי כך ואנחנו טועים. אבל ברוחניות אתה יכול להתקדם רק צעד אחד קדימה ובצורה הדרגתית, חלקית בכל צעד וצעד, מפני שאתה צריך לרכוש אותו, אתה צריך להכניס אותו בפנים, אתה צריך לעשות שינויים במבנה הפנימי שלך, איך אני מתייחס למציאות, לבני אדם, לעצמי, והעיקר לבורא בכל מצב ומצב חדש.
תנסה במשך היום לראות איך אתה משתנה, על ידי זה שאתה רוצה לקבוע יחס חדש לקבוצה ולבורא. אלה ההבחנות הרוחניות שלנו, קודם קבוצה ובתוך הקבוצה הבורא. אז איך אתה משתנה כשאתה מייצב יחס חדש לקבוצה ולבורא, תנסה. שאם אעשה כך איך אשתנה? אם אעשה אחרת איך אשתנה? תנסה כך לחשוב, לפנטז, ואז תראה עד כמה זה ישנה אותך. אנחנו מתקדמים, אני רואה לפי השאלות, לפי מה שכותבים לי.
שאלה: לגבי התיקונים, האם זה אומר שכל חבר צריך לראות בתוכו היכן הוא מתחיל את המלחמה, איפה הוא רוצה לשלוט על מישהו בעשירייה או בכלל בבני ברוך או בעולם הסובב ולבקש מהבורא תיקון על הרצון הזה?
בוודאי, כן.
תלמיד: אתה מדבר על רוסים, בעת שזו תכונה שיש בכל אחד מאתנו נכון?
כן.
תלמיד: האם אפשר להסתכל על הקורה בעולם הגשמי שלנו כמעין תוצאה של הצטברות תפילות של כל בני האדם באופן מודע או לא מודע?
כן, ודאי שסך כול מה שאנחנו עוברים, אנחנו עוברים על ידי ההארה העליונה מלמעלה. האור העליון, אור ההשפעה והאהבה שמאיר עלינו מיום ליום, בכל רגע ורגע יותר ויותר, כמן כוכב שמתקדם, מתקרב אלינו. וכשהוא מתקרב אנחנו מרגישים בעצמנו כל מיני צרות פסיכולוגיות, אנחנו מרגישים שינויים ביחסים בינינו, במשפחות, בכול. אבל השינויים הללו הם ביטוי לכך שהבורא מתקרב אלינו. ממש כמו כוכב שמתקרב לכדור הארץ ומתוך זה אנחנו מרגישים שינויים.
אם אנחנו מתחברים בינינו בעשירייה, אנחנו כבר יכולים להיכנס למגע פנימי עם אותו כוכב. לשם מה הוא, מה הוא רוצה מאיתנו, מה אנחנו צריכים לעשות, איך להתקרב אליו, להבין אותו, להתחבר עמו בצורה יותר פנימית. זה נקרא "אני לדודי ודודי לי"1, קשר הדדי עם הבורא. ואם אנחנו מתחברים, אז זה לא רק שאנחנו כבר משפיעים אליו, ברור שכן, אלא אנחנו יכולים גם לקלוט ממנו מה שהוא שולח לנו וכך להתקדם בצורה יותר ברורה.
שאלה: אנחנו צריכים להבין שדווקא התקרבות הבורא אלינו, מציירת לנו תמונות. הוא כביכול מחייב אותנו להגיע למטרת הבריאה?
ודאי שהכול נעשה על ידי הבורא שמתקרב אלינו. אם לא היה מתקרב אלינו, לא היינו מרגישים שום שינויים, היינו כדומם. זה מה שהרצון לקבל רוצה, לא להשתנות בכלום, לא לעשות כלום, לא להרגיש שום חיסרון, מפני שכל התקדמות היא על ידי גילוי חיסרון. כשאני מרגיש חיסרון, הולך למלא אותו, שוב מרגיש, שוב הולך למלא אותו וזה מה שאנחנו רוצים.
כמו שבעל הסולם כותב, אם אדם לא היה מרגיש חיסרון, לא היה מזיז את היד מהשולחן לכיסא כל ימי חייו. כל הטבע שלנו כזה. לכן, בחיבור בינינו אנחנו צריכים לגרום לתנועות שלנו בעצמנו, וזה בעיקר ב"איש את רעהו יעזורו"2. החברים עוזרים לי לעשות את התנועות. אנחנו רואים גם בעולם הגדול איך אדם מסתכל על אדם שני ומקנא, "קנאה, תאווה, כבוד" מזיזים אותו מהמקום שלו למקום חדש.
שאלה: בזמן האחרון אין רצון להשתמש בשכל כדי למצוא תשובות, אין רצון לזוז מהמקום. אמרת שאפשר לשמוע את התשובה של הבורא, תוכל להסביר איך?
יש כאן שתי אפשרויות, אפשרות אחת שאדם נכלל בעשירייה, ישנם כאלה שזה יותר קל עבורם וישנם שזה מאוד קשה להם. לכן ישנה אפשרות שנייה, שאדם פשוט ישתדל לא להפעיל את הרצון לקבל שלו. להיות כמו שאנחנו מתארים לעצמנו אנשים שחיים בג'ונגל, שהתנתקו מהחברה האנושית ובצורה כזאת רוצים לבטל את הרצון לקבל שלהם עד כמה שאפשר. הם מתחילים לעשות ביקורת פנימית, ואם הם מפעילים את הרצון לקבל שלהם, זה רק במידה שהוא נחוץ, אך ורק לדברים ההכרחיים לקיום. וחוץ מזה כדי לעשות נחת רוח לבורא. אם עושים פעולה למעלה מההכרחיות, היא לכיוון הבורא בלבד.
כך הם מחלקים את הפעולות שלהם לשני חלקים, החלק ההכרחי שזה "לא יגונה ולא ישובח", אין עליו משפט, והחלק למעלה מההכרחי, שפועל אך ורק כדי לגרום נחת רוח לבורא. החלק ההכרחי נקרא "צמצום" והחלק שלמעלה ממנו כבר נקרא פעולות על מנת להשפיע. תנסו לעשות כל מיני פעולות כאלה ולראות איפה אתם נמצאים בהן וכך נוכל להתקדם.
שאלה: דיברת על תפילות מודעות ולא מודעות. המטרה של הדור האחרון בשלב הנוכחי היא לגלות את התפילה המודעת ולהפיץ אותה ככל האפשר לאנושות כדי שאנשים יבינו על מה הם מתפללים ולמי הם פונים, האם זה נכון?
אני לא חושב שאם נדבר על התפילות אז אנשים יבינו אותנו נכון, כי התפילה שלהם מחוברת לכל מיני טקסים גדולים בבתי תפילה. לכן אני לא חושב שזה טוב לנו לדבר על זה.
גם אצלנו, מה פרוש "תפילה"? עבודה שבלב. וכאן, איך אתה יכול לבדוק? איך אתה יכול להסביר לאדם? רק אחרי שנים שהוא לומד ומתחיל להרגיש יותר עד כמה האגו שלו מסוגל להיות מחובר לבורא או לא, דרך החברים או לא. לכן אנחנו לא יכולים לצאת לקהל הרחב ולדבר איתם על התפילה.
תלמיד: מה שמורגש לנו ביחס לתפילה, שלא ברור מה אנחנו עושים. לדעתי הסביבה מתייחסת לתפילה כאיזה מלמול של מילים יפות וכל מיני מנטרות, ויש רצון שאנחנו בעשיריות נוכל להוסיף את ההרגשה מתוך כך שאנחנו עוסקים בחוכמת הקבלה בבניית כוונה נכונה, בנייה של מחשבה, של תפיסה. איך להוסיף את זה?
חכמת הקבלה דיברה על זה קצת לפני אלפי שנים ואחר כך הייתה הפסקה כי המקובלים ראו שכאשר היסודות והמנהגים של חכמת הקבלה מתפשטים בעם הפשוט שאין לו נטייה להשגת הבורא ולחיבור עם הבורא, המנהגים של המקובלים הופכים למנהגים חיצוניים. העם בונה בתי תפילה ומקבץ את העם לתפילות, וחוגג חגים ועוד פעולות שהן חיצוניות בלבד. ולכן המקובלים נכנסו להסתרה והפסיקו לדבר, לכתוב ובכלל להיות בזה וזה נשאר לדתות.
לכן כיום אנחנו מאוד רחוקים מזה, אין לנו טקסים, אין לנו מנהגים אלא הכול פנימי. יחס האדם דרך החברים לבורא שזו בעצם הדרך היחידה, את זה אנחנו שומרים, בזה אנחנו פועלים כלפי הכוח העליון והוא פועל עלינו בחזרה.
ולכן אם נצא אליהם ונדבר איתם על התפילות, על המנהגים ואפילו על אהבה, הם לא יבינו אותנו כל כך. אנחנו צריכים לעשות הפצה אבל בצורה כזאת שהיא תמשוך אנשים שרוצים לגלות את הבורא. לא שרוצים סתם לפנות לבורא אלא רוצים לגלות את הבורא, שאנשים כאלה יתקרבו אלינו וילמדו איך לעשות זאת.
אבל לגלות. זה לא שייך לתפילה, זה לא שייך למנהגים, לחגים. לזה אנחנו פועלים, אנחנו רוצים להגדיל רק את מספר האנשים, החברים שעוסקים בחוכמת הקבלה שהיא גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.
תלמיד: החברים שלנו יעסקו בתפילה ישירה והמסות הגדולות של האנשים יסתכלו עלינו. האם זה יחליף להם את הבורא? איך זה יהיה אצלם בלי תפילה?
המסות הגדולות יסתכלו איך אנחנו עוסקים בחיבור בינינו ומתוך אהבת החברים מגלים את הבורא. כשהם באמת יתקרבו אלינו וירצו לדעת מה קורה לנו, מה אנחנו רוצים, מה אנחנו עושים, העולם יהיה אחר. אל תדאג, הבורא מסדר מלמעלה כאלה תהליכים, שברגע שאומות העולם יתחילו לחשוב מה קורה לנו, הבורא יאיר להם דרכנו בשכל וברגש והם יבינו שאנחנו עוסקים רק בהתקרבות לבורא. זה מה שהאנושות צריכה.
שאלה: אני נמצא עכשיו בכפר קטן במרכז רוסיה כבר עשרה ימים והאנשים שיש להם עבודה ממש מאושרים, ויש לי תחושה שרק לי חסר משהו ולהם לא חסר כלום. אני מרגיש שאני בכלל לא מבין את האנשים. איפה אנחנו ואיפה הם? כביכול עולמות שונים. לאחר שאמרת אתמול שכדורגל זה נהדר, אני יותר מבולבל ולא מבין איפה אנחנו.
אנחנו נמצאים בשכבה העליונה של האנושות שמחפשת מגע עם הכוח העליון. אנחנו שייכים לאותה שכבה בטבע שמנהלת וקובעת את כל הטבע ואת כל האנושות - לפי הרצון שלנו כך נבראנו, כך נולדנו וכך התפתחנו. אתה רואה שבקבוצה שלנו יש אנשים מכל העולם ויש עוד הרבה כאלה. זו העבודה שלנו. הבורא נתן לנו רצון בלב להגיע למגע עימו ואנחנו מממשים את זה, כל אחד מממש את הרצון שבלב שלו. אותם אנשים שאתה פוגש במרכז רוסיה לא רוצים כלום חוץ מלעבוד ולנוח. אלו החיים שלהם וכך הם מעבירים אותם. מי יודע, אולי בגלגול הזה או בגלגול הבא הם יגיעו לשאלות אחרות. כך זה מתגלגל.
שאלה: אמרת קודם שאנחנו צריכים להתעסק גם בעינויים וגם בצמצומים, ונתת כדוגמה עם שחי ביער או משהו בדומה. מה זה להתעסק בצמצומים ועינויים? לא הבנתי את זה.
לא נורא, תבין אחר כך, זה לא לעניין.
תלמיד: אמרת שיש אנשים שעושים צמצום, לוקחים דברים הכרחיים, ורק כשהם בטוחים שהכול הכרחי, הם עושים נחת רוח לבורא, רוצים להשפיע. זו השיטה הישנה שדיברת עליה?
כן, זו השיטה העיקרית, היסודית, שאדם צריך להשתמש רק באותם מילויים שהם הכרחיים לקיום שלו, ואם הוא משתמש ביתר זה רק כדי להשפיע נחת רוח לבורא. זה נקרא צמצום ופעולה למעלה מהצמצום.
תלמיד: האדם עושה את זה או המאור שהוא מושך על עצמו?
האדם מזמין את הפעולות האלו.
תלמיד: ברצון שלו, בזה שהוא רוצה ודורש כך?
כן.
נקרא שוב "דרך תורה ודרך ייסורים".
דרך תורה ודרך יסורים
"ועם כל זה קושיתנו בדבר הנסיגה אחורנית שצמחה מהחוק הזה, עדיין אינה מיושבת בדברים אלו.
ואכן זו היא דאגתנו אנו. להמציא תחבולות איך לתקן את זה. אבל ההשגחה מצדה, אינה מפסידה מזה, כי כבר הקיפה היטב את האנושות בשני דרכים: "דרך תורה" ו"דרך יסורים", באופן, שהיא בטוחה בהתפתחות האנושות ובהתקדמות תמידית אל המטרה. ושום מורא לא יעלה עליה (כמ"ש במאמר השלום במשנה הכל נתון בערבון). אמנם קיום החוק הזה הוא התחייבות טבעית הכרחית כמבואר".
זאת אומרת, בדרך תורה או בדרך ייסורים, אבל בטוח שכל בריאה ובריאה מכל סוגי הבריאה - דומם, צומח, חי ומדבר, תגיע לתכלית הכללית שכוללת את כולם.
זכות הרבים להפקיע חרות היחיד
"ויש אמנם לשאול עוד, כי הדברים מוצדקים רק בדברים שבין אדם לחברו, אשר אז מקובל עלינו החוק של "אחרי רבים להטות", מתוך חובת ההשגחה, המטילה עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים, כמבואר. --- אולם החוק הזה של "אחרי רבים להטות", חייבה אותנו התורה, גם במחלוקת בנושאים שבין אדם למקום, שלכאורה, אין לדברים שום נגיעה ושייכות לענין קיומה של החברה.
אם כן חזרה השאלה למקומה: איך יוצדק החוק הזה, המחייב לקבל הדעות של הרוב, שהוא כאמור, הבלתי מפותח, ולדחות ולבטל דעות המפותחים, שהמה בכל המקומות רק מיעוט קטן?"
אחרי רבים להטות זו ממש דרך שהיא הפוכה מההתקדמות, מהקידמה. איך יכול להיות דבר כזה שאני הולך אחרי הרוב? יש מיליארד סינים, מיליארד הודים ועוד כמה מיליארדים למיניהם, אז אני אלך אחריהם? מה יהיה? בלי לפגוע באף אחד, אבל מבחינת ההתפתחות אני צריך להבין, ובעל הסולם גם כותב את זה במקום אחר, שהדברים המיוחדים נמצאים אצל המיעוט ורק אחריהם אני צריך לרוץ כדי להשיג דברים יקרים.
"אם כן חזרה השאלה למקומה: איך יוצדק החוק הזה, המחייב לקבל הדעות של הרוב, שהוא כאמור, הבלתי מפותח, ולדחות ולבטל דעות המפותחים, שהמה בכל המקומות רק מיעוט קטן?
אולם, לפי מה שהוכחנו בקונטרס ב' (במאמר מהות הדת ומטרתה בד"ה התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת) שכל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. ולפי זה נבחנים גם המצוות שבין אדם למקום מכשירים סגוליים, המרחיקים את האדם מאהבה עצמית, המזיקה לחברה.
נמצא מאליו, שגם נושאי המחלוקת בעניני מצוות שבין אדם למקום נוגעים לבעיית זכות קיומה של החברה, לפיכך, גם הם נכנסים לתוך המסגרת של "אחרי רבים להטות".
זאת אומרת, איך שלא נסובב את חוקי הטבע, בכל זאת כולם מכוונים לטובת הרבים ולא לטובת היחיד. יוצא מכך שאם מישהו רוצה לעשות שינויים לטובת היחיד, לעצמו או לטובת קבוצה קטנה, הוא תמיד טועה, וזה לא יתקיים לנצח אלא עד שתתגלה הטעות ויהרסו מה שהוא רצה לבנות.
"בזה מובן טעם הנוהג להבחין בין הלכה לאגדה. כי רק בהלכות נוהג החוק: יחיד ורבים - הלכה כרבים, ולא כן בדברי אגדה. --- משום שדברי אגדה המה ענינים הנמצאים עומדים למעלה מכל הדברים הנוגעים לקיום חיי החברה. כי הם מדברים בדיוק בענין הנהגת אנשים בדברים שבין אדם למקום י"ת. באותו החלק שאין לו שם יחס ישר, וגם לא תוצאות לקיום ולאושר הגופני של החברה.
ולפיכך, אין שום זכות והצדקה לרבים, לבוא ולבטל דעת היחיד, וכל איש הישר בעיניו יעשה. מה שאין כן ההלכות הנוגעות לקיום מצוות התורה, אשר כולם נכנסים תחת פקוח של קיום החברה, שלא תתאפשר השלטת סדר, זולת החוק של "אחרי רבים להטות" כמבואר".
זה לא פשוט מה שבעל הסולם כותב, לכן אני רואה שעוד אין שאלות, על אף שיש כאן הרבה שאלות, זה קטע מאוד ערמומי. נמצאים בתוכו הרבה דברים שנוגעים לשליטת הרבים, שליטת היחיד, היחסים בין אלו לאלו, וכולנו נמצאים תמיד במאבקים בין אני והחברה, ובין חברה לחברה וכן הלאה, במיוחד עכשיו שאנחנו רואים את הגילויים האלה בעולמנו, במצב שהוא מיוחד מאוד. אנחנו חיים במצב מיוחד מאוד שצריך לברר לנו להמשך מה צריך להיות היחס הנכון של האדם, החברה, המדינה והאנושות להתפתחות שלהם, על ידי מה נתפתח כך שנגיע למצב המושלם. על זה בעל הסולם כותב כאן.
שאלה: למעשה המשפט "כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל" הוא הפוך בדיוק למה שבעל הסולם אמר עד עכשיו. האם זו העורמה של הקטע? זה מה שבעל הסולם רוצה להגיד לנו?
הוא רוצה להגיד שבסופו של דבר כל החברה תתפתח עד למצב המושלם. יש לזה כמה דרכים כביכול, אבל כולן מביאות אותנו במוקדם או במאוחר לחיבור.
תלמיד: הוא בעצם מדבר על איך אנחנו מגלים את הרע שבנו?
ודאי שכל הדרך שלנו היא הכרת הרע במצב הנוכחי שמתוכו אנחנו מכוונים לעתיד הטוב, ויכולים לעשות כבר את הצעד הבא שהוא חיבור.
תלמיד: זאת אומרת, אנחנו מחפשים את האהבה העצמית בינתיים בינינו?
יש כאלה שכן, ויש כאלה שלא.
שאלה: אנחנו רואים בחיים שלנו שהפרטים שולטים בחברה. האם אלו שקשורים עם הבורא לאורך ההיסטוריה הם אלה ששולטים בחברה?
ניתן להגיד שאנחנו רואים בחיים שלנו שהאינדיבידואל מנהל את החברה האנושית, אבל לא שזה המצב המתוקן, מפני שלמען מה הוא עושה את זה? הוא לא עושה את זה למען הרבים, אלא למען היחיד, זה ההבחן העקרוני, ולכן מלכתחילה האנושות לא יכולה לסבול כאלה מונרכיות, ועוד כל מיני משטרים כאלה. כי היחיד שמנהל את המדינה הגדולה, עושה זאת לא לטובת המדינה אלא לטובת עצמו, ורק כדי לקיים את המחשבה שלו, את הצורה שלו שנדמה לו שהיא נכונה הוא מקריב אלפים ומיליונים.
זה לא כל כך חשוב לנו עכשיו, עוד מעט תהיה לנו אפשרות והזדמנות לדבר על זה בצורה יותר חופשית.
לחיי החברה החוק: אחרי רבים להטות
"עתה באנו לידי ברור דברים בהבנת המשפט של חרות היחיד, כי באמת קיימת שאלה גדולה: מאין לקחו הרבים את הזכות להפקיע את חרותו של היחיד, ולשלול ממנו את היקר לו בחיים, שהוא החרות, שלכאורה אין כאן יותר מכח הזרוע בלבד?
אולם כבר הטבנו לבאר, אשר הוא חוק טבעי ומצוות ההשגחה, שמתוך שההשגחה חייבה לכל אחד מאתנו לחיות חיי חברה - נמצא מאליו, שכל יחיד ויחיד נעשה משועבד לשמור על קיומה ואשרה של החברה. וזה לא יקויים, זולת על ידי השלטת הסדר של "אחרי רבים להטות" ודעת היחיד לא ישמע ולא יפקד.
הרי לעיניך בעליל, שזה מקור כל הזכות והצדקה שיש לרבים, להפקיע את חרותו של היחיד בעל כרחו, ולשעבדו תחת ידיהם - - - ולפיכך מובן מאליו, אשר בכל אותם העניינים שאינם נוגעים לקיום החיים החומריים של החברה - אין שום רשות והצדקה לרבים, לגזול ולעשוק את חרותו של היחיד בכל שהוא. ואם יעשו כן - הם גזלנים וחמסנים, המעדיפים את כח הזרוע על כל זכות וצדק שבעולם. כי כאן לא חל חיוב ההשגחה על היחיד, שישתעבד לרצונם של הרבים."
שאלה: יש תחום או שטח שלא נוגע לחיי החברה?
בעצם ודאי שהמערכת היא מערכת כללית, עגולה והכול נמצא בה, ולכן אתה צודק. אין שום דבר שלא שייך לכל המערכת, כל פרט הוא פרט מהמערכת. אבל בכל זאת יש מצבים שלא מיד ולא בצורה ישירה משפיעים על חיי החברה, והם שייכים רק לשטח של היחיד.
תלמיד: קודם הוא כתב לנו שאפילו בין האדם למקום, זה נוגע לחברה. ולכן אפילו שם הזכות היא אחרי רבים להטות, החוק הוא אחרי רבים להטות.
ועכשיו הוא כתב שכשיש מקום שלא נוגע לחיי החברה, עליו לא חל החוק של אחרי רבים להטות. לא הבנתי מה המקום הזה?
הוא לא כותב על החיים הרוחניים, אלא על החיים הגשמיים. על החיים הרוחניים הוא יכתוב אחר כך. בחיים הגשמיים אנחנו בכל זאת לא מרגישים את עצמנו כלולים בגוף אחד ותלויים זה בזה. אבל בהתפתחות שלנו אנחנו נרגיש עד כמה אנו כן נמצאים בגוף אחד, במצב אחד, במחשבה אחת. נרגיש בכוח אחד מלמעלה, בכוח האגו שלנו מלמטה, ולכן אנחנו בני האדם נמצאים בין שני כוחות, מלמעלה הבורא, מלמטה יצר הרע, ובין שניהם אנו צריכים לקבוע את הקשר הנכון, וכך להתקיים.
שאלה: הקטע הקודם מדבר על העניין של לפתח בנו את חוש הכרת הרע, וזה נראה כאילו הוא ממש מסביר מה קורה בעולם במובן שעד שלא תהיה הכרה על ידי כולם, עד שממש כולם ייווכחו שמשהו רע, לא תהיה התנגדות, וכך ימשיך להיות. אם זה ככה, אז יכול להיות שזה כמו שתיארת מקודם, כמו איזה כדור שמתקרב לכדור הארץ, זה ימשיך ויתפתח גם בתוך עמים? כי כרגע כנראה זה בא לידי ביטוי בין עמים, אבל ככל שיהיה יותר צורך בעניין של חירות הפרט, זה ימשיך ויתקדם אפילו לתוך מה שקורה בתוך עמים או במעגלים קטנים יותר. האם זה הכיוון אליו העולם מתקדם?
כן ולא, אני עדיין לא יכול להיכנס להסברים יותר עמוקים. אנחנו נמצאים עכשיו באמצע הדרך, צריך לראות איך העולם מתפתח, ואחר כך נוכל להוציא מזה מסקנות.
תלמיד: אבל עולה במיוחד שזה כמו שיטה, כמו חוק, ושלא יעבור משהו עד שהרוב לא ירגיש אותו, זה ממש מנוסח כמו חוק.
התיקון חייב להיות תיקון כללי, ממש עד כולם, כן.
שאלה: החברה צריכה להגיע למידה הכרחית, מינימלית של חופש הפרט, כדי שהיא תוכל להתפתח ברוחניות. אם כן מה אותה חירות?
לכל אחד צריכה להיות בחירה להתפתח לכיוון שהוא מגיע למגע נכון עם הסביבה, ודרכה עם הבורא, זו קביעת החוק שצריכה להיות כאן. לכל אדם ואדם יש אפשרות להתעלות מעל האגו שלו, להתכלל בחברה, דרך החברה להתכלל עם הבורא, ולחבר בין אני, חברה, בורא, ולגלות את זה כמערכת אחת של אדם הראשון. כשמגיעים לזה, אני לא יודע אלה דברים שקשה לי להגיד עליהם משהו.
כשמגלים את רובם או את כולם, הם מגלים את עצמם במערכת אחת של אדם הראשון כמו לפני החטא, ופי תר"ך פעמים יותר, וזה נקרא שהבורא נמצא בהם, והם נמצאים בו בדבקות השלמה. לזה צריכים להגיע.
אנו נמצאים עכשיו בחלק מאוד מיוחד בהיסטוריה, כי אנחנו נמצאים במעבר מהעולם הגשמי שתמיד חיינו בו, לעולם הרוחני, לאט לאט אנו מתחילים להיכנס אליו, וזה מצב מאוד מיוחד.
שאלה: החוק של ללכת על פי הרוב בגשמיות, אני רואה שגם בגשמיות הרוב עושים טעויות, איך לנהוג במקרים כאלה, ללכת אחרי הרוב או איכשהו לבטא את הדעה שלי ולנסות להשפיע על הרוב גם בגשמיות?
אני מקווה שבקרוב נגיע למצב, ושהוא לא רחוק, שהאנושות מתוך ייאוש, בגלל כל המכות שהיא סופגת בכל שלב של התפתחותה, ומפני שהיא לא מבינה לאן לצעוד את הצעד הבא, שהיא תסכים לשמוע את דעת המקובלים. ואז היא תתחיל בעצמה לבנות עשיריות, להתחבר וללמוד איך להתעלות מעל עצמה. אני מאוד מקווה שהאנושות תתחיל לחשוב איך היא יכולה לעלות מעל מהאגו שלה, כי אחרת יהיה בלתי אפשרי להתקדם, זה יהיה ממש סבל נורא. אני חושב שאנחנו כבר נמצאים בשלב של דור האחרון, ואנשים לא ירצו להמשיך את הקיום ככה, זאת אומרת הם לא ירצו ללדת ילדים, לפתח את הכול, כי זו הכרת הרע ללא תועלת טובה.
תלמיד: בכל מה שקשור לקבלה ולדרך הרוחנית אני מסכים, אבל קורה לפעמים שגם בגשמיות המומחים טועים. מה תפקיד המקובלים, להפיץ ולדבר על זה רק בחלק הרוחני אלא גם בחלק הגשמי, כל אחד בתחומו? נניח שמישהו מאיתנו הוא רופא או מומחה מתקדם בתחומו, האם גם בזה הוא צריך לממש את עצמו?
ודאי שכן. מה השאלה? כל אחד מאיתנו נשאר מומחה במה שהוא מומחה בעולם הזה, זה לא מתבטל. ניתן לרופא רשות לרפא, זה החוק.
שאלה: איך בכל זאת, לשלב את "אחרי רבים להטות", ואת זה שאין לרבים זכות לבוא ולבטל את הדעה של היחיד?
כן, ברוחניות הרבים לא יכולים לקבוע ליחיד איך הוא צריך להתפתח. אם אני רוצה להתפתח לגילוי הבורא, לא יכולים עכשיו לבוא אלי מיליוני או מיליארדי אנשים, ולהגיד לי, לנו מספיק לחיות ככה, וגם אתה צריך להיות איתנו, כי בזה הם מגבילים את ההתפתחות שלי. זה לא עניינם.
שאלה: כדי להתגבר ולא ללחוץ או לשלוט על כולם הדבר הכי קשה לי הוא שבמצב הנוכחי נראה שדווקא להיפך, כולם לוחצים עליך, כולם שולטים עליך ואתה חייב להתגונן. איך אפשר להתגבר על הקושי הזה?
רק אם נפזר יותר ויותר מאמרים כאלה כמו מאמר ה"חירות", "בחירה חופשית", אז נוכל בהסברה שלנו לגרום לזה שאנשים יבינו שאין כפייה, שעל ידי הפצת הידיעה בלבד, בלי לחץ, אנחנו יכולים לגרום לכל אדם התפתחות הפנימית, ככל שכל אחד יכול להתפתח, וכך נגיע לעולם הטוב. כל אחד יוכל להגיע לנקודת האיזון שלו עם הבורא ועם החברה, שזו הנקודה המרכזית שלו.
בחיים הרוחניים החוק: אחרי היחיד להטות
"המתבאר, שלענין חיים רוחניים, אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, לחייבו אל החברה, - אלא ההפך - יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהכנע תחת היחיד - - - והוא מובן על פי המבואר במאמר השלום, שיש שני דרכים שההשגחה חבשה והקיפה אותנו, כדי להביאנו אל המטרה התכליתית, שהם: דרך יסורים הגורם אלינו התפתחות הזאת שלא מדעתנו. ודרך תורה וחכמה, הגורמת אלינו התפתחות הזאת מדעתנו, בלי שום הכרח ויסורים עש"ה.
ומתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהיסורים הנוראים, ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם. שהיא דרך התורה, - הנה אז צריכים ומחוייבים, להכניע את עצמם ואת חרותם הגופני תחת המשמעת של היחיד. ולקיים פקודותיו וסגולותיו שיציע להם.
הרי לעיניך, שבענינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים - לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים, הם תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני - צרורה וחתומה בידי המיעוט. והבן זה היטב.
ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם, כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות - אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים - אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו, דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר - דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט, לברר ביניהם."
שאלה: כשאני מקשיב למאמר הזה לא ברור, איך רוב שאינו מפותח יכול לקבוע מה יקרה למפותחים, אפילו לפקח עליהם?
ודאי שזה לא יתקיים. זו צריכה להיות התקשרות נכונה, דינאמית, בין הרוב הרגיל למיעוט המיוחד, כשהם נמצאים בהתחשבות, בהידברות, בקשר ביניהם, כל אחד מבין את החולשה והכוח שיש באחר, שברוב יש כוח כמותי ובמיעוט יש כוח איכותי, ועד כמה הם צריכים להשלים זה את זה.
יוצא שההתקדמות הנכונה יכולה להיות אך ורק בתנאי שבין הכמות הקטנה של החכמים, והם חכמים לא בשכל הערמומי שלהם אלא חכמים בלב, "חכמי לב" מה שנקרא, לבין המסה בכמות גדולה, תהיה הבנה ויהיה קשר יפה ונכון ביניהם. כי לשניהם, לשני החלקים האלה בחברה, יש מטרה אחת, להתקדם לקראת הבורא.
שאלה: מהשיעור הזה עולה שהלחץ הזה שקיים ביחס של אחד כלפי האחר, של עם כלפי עם, כל זה נשאר בעבר, ואנחנו וגם כל העולם יכולים להשפיע אחד על האחר באמצעות דוגמה אישית, דאגה, אהבה, ואת כל היתר ישלים הבורא. האם זה נכון לתפוס כך את הכול?
זה נכון מאוד. אנחנו באמת נמצאים עכשיו בתקופה היסטורית שבה מתגלה עד כמה אי אפשר לעשות יותר בכוח שום החלטות, אי אפשר שיקום אדם על אדם, מדינה על מדינה, משטר על משטר, אלא הכול חייב להיות רק לכיוון החיבור ובצורה כזאת הכול יתקיים.
אני מקווה שאנחנו נמצאים בבירור האחרון, שלא יכולים יותר להרשות לעצמנו להתנפל בכוח אחד על האחר ולשכנע את האחר לשלום כי אני חושב שכך צריך להיות, כמו שדיברו לפני המלחמה האחרונה הזאת. נקווה שנלמד מזה הרבה.
שאלה: החוק הראשון, האם זה חוק טבע?
כולם הם חוקי טבע.
תלמיד: איך זה יכול להיות שהם סותרים זה את זה?
כי בטבע יש מלכתחילה שני כוחות מנוגדים.
תלמיד: לפי איזה חוק אנחנו צריכים ללכת?
אנחנו צריכים ללכת "אחרי רבים להטות", כשהרבים האלה הולכים "אחרי יחיד להטות". וכולנו נהיה מרבים ליחידים ומיחידים ליחיד.
שאלה: החוק בחיים רוחניים אחרי יחיד להטות, ובחברה אחרי רבים להטות, ברור שהרוב הוא אותן מסות. אבל שהרוב הוא מהעשירייה כאן יש בלבול.
לא. עשירייה לא יכולה להיות כרבים, עשירייה צריכה להיות כאחד, אחרת זו לא עשירייה, אל תקרא לה "עשירייה". עשירייה אלו עשרה שבכל מצב שהם נמצאים הם משתוקקים להיות כאחד.
(סוף השיעור)