שיעור בוקר 08.09.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 56,

מאמר "אתם נצבים היום כולכם"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 56, מאמר "אתם נצבים יום כולכם".

אתם נצבים היום כולכם

תשמ"ד - מאמר י"ט
1984 - מאמר 19

"המפורשים שואלים על מה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל", שמתחיל בלשון רבים "אתם", ומסיים בלשון יחיד "כל איש ישראל". הנה המחבר הספר "המאור ושמש" מתרץ, שבזה שאומר בלשון רבים ובלשון יחיד, מרמז בזה על ענין של אהבת חברים. שעל ידי זה שיש בכם "ראשיכם, שבטיכם, וכו'", ומכל מקום כל אחד אינו רואה אצלו יותר מעלה מכל איש ישראל, אלא כולם שוים, בזה שאין אחד מקטרג על השני. לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן במידה כנגד מידה. לכן מושפע למטה כל טוב.

הנה לפי דרכנו, שלומדים הכל על נושא אחד, יוצא הענין כך. האדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", שהם בחינת מוחא וליבא. היינו שכל עבודתו של אדם צריכה להיות בעל מנת להשפיע.

ולפי זה נמצא, אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו. היינו, ואינו רוצה אפילו שום הוספה בעבודה. היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת, מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה'. ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו.

היינו אפילו שהוא מרגיש, שיש אנשים, שיש להם קצת הבנה בעבודת ה', והוא רואה, שהוא ריקן מכל. דהיינו שיש הרבה פעמים, שגם הוא מרגיש טעם בעבודה, ולפעמים הוא מרגיש, שהוא בבחינת "ראשיכם". זאת אומרת, שלפעמים הוא חושב, שעכשיו הוא בא לידי מדרגה, שעוד אין באפשרותו מציאות, שיוכל לרדת למצב של שפלות. שפירושו הוא, למצב, שאם הוא רוצה לעסוק בעבודת ה', הוא צריך לעשות מאמץ גדול להכריח את גופו. שאז, מה שהוא עושה, הוא בכפיה, משום שאין לו שום חפץ בעבודה, אלא שהגוף רוצה רק במנוחה, שלא איכפת לו שום דבר.

אלא שאז הוא מרגיש, שהוא כבר בא לידי ידיעה ברורה, שאין דבר אחר בעולם, אלא לעסוק בעמ"נ להשפיע. ואז בטח שיש לו טעם בעבודה. ואז כשמסתכל על המצבים הקודמים שהיו לו, הוא לא יכול להבין עכשיו, כשהוא במצב עליה. לכן לפי כל החשבונות, הוא מחליט, שעכשיו כבר אין שום מציאות, שתהיה לו פעם ירידה.

אבל לפעמים, אחר יום, או אחרי שעה, או אחר כמה דקות, הוא יורד למצב של שפלות. עד כדי כך, שהוא לא מרגיש על המקום, שנפל ממצב העליה שלו ל"עומקא דתהום רבה". אלא לפעמים, אחר שעה או שעתיים, פתאום הוא רואה, שנפל מרום המעלות. היינו ממה שהיה מקודם בטוח שהוא גבר בגברים, הוא נמצא כמו כל איש ישראל, היינו כמו עמך. ומתחיל אז לחשוב עצות בנפשו, ומה עלי עכשיו לעשות, איך אני יכול להרים את עצמי שוב למצב של גדלות, שהיה לי.

אז האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שענין זה מספק לי יותר משאר דברים.

ואז, אם האדם יכול לומר, שאני רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע, ואין אני רוצה לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ שאני אקבל איזה סיפוק בעבודה, אלא זה לבד מספיק לי, בזה שאני עובד עבודת הקודש כמו כל איש ישראל, שהולך להתפלל או ללמוד איזה שיעור בדף היומי, ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי שום תנאים מוקדמים.

וזה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, שהיה נחשב למצב של בינוני וכדומה, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה', שצוה לנו לעשות מצות וללמוד תורה, וזה אנו מקיימים, כמו כל איש ישראל הפשוט. היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלקיך כרת עמך היום".

זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עמו ברית.

שענין כריתת ברית, פירוש אאמו"ר זצ"ל, שבזמן ששני אנשים רואים, שהם אוהבים זה את זה, אז הם כורתים ברית ביניהם, שהם ישארו באהבתם לתמיד. ושאל, אם הם אוהבים זה את זה, ומבינים שאהבה לא תפסוק מהם, אם כן הברית הזה למה לי. ולשם מה הם עושים את הברית הזה, היינו לאיזו תועלת. זאת אומרת, מה הם מרויחים בזה שעשו ענין של כריתת ברית. אם זה סתם טקס או שזה לאיזו תועלת.

ואמר, שענין כריתת ברית הוא, שכמו שעכשיו הם מבינים, שכדאי להם, שכל אחד יאהב את השני, משום הסיבות שהם רואים עכשיו, שכל אחד מרגיש את השני, שהוא דואג רק לטובתו, אז הם כורתים ברית. שכמו שעכשיו אין לאף אחד שום טענות לחבירו, אחרת לא היו עושים כריתת ברית, אז הם אומרים אחד להשני, שכדאי לנו לעשות כריתת ברית אחד ולתמיד. היינו באם שיהיה חס ושלום מצב, שיהיו טענות אחד להשני, שאז כל אחד יזכור את הכריתת ברית, שעשו אז בזמן שאהבה היתה מגולה בין שניהם.

כמו כן עכשיו, שאף על פי שהם לא מרגישים את שיעור האהבה כמו שהיה אז, מכל מקום הם מעוררים את האהבה הישנה, ולא מסתכלים על המצב שבו הם נמצאים עכשיו, והם חוזרים לעשות טובות זה לזה. וזהו שמועיל את ענין כריתת ברית. היינו אפילו בזמן שאהבה שהיתה ביניהם, פג טעמה, אבל מטעם שעשו את הכריתת ברית, יש להם כח לחזור ולעורר את האהבה, שהיתה להם מהעבר, המאירה, ומכניסים זה שוב לתוך העתיד.

נמצא לפי זה, עיקר הכריתת ברית, הוא לצורך העתיד. שהוא כעין חוזה שעושים, שלא יוכלו להתחרט במקום, שיראו, שאין עוד קשר האהבה כמו שהיה. שבשביל האהבה זו היה להם תענוג גדול, בזמן שכל אחד היה עושה טובות כל אחד להשני. ועכשיו, שנתקלקלה האהבה, נמשך מזה, שאין כוחות, שמי שהוא יכול לעשות משהו לטובת הזולת.

ואם הם כן רוצים לעשות משהו לטובת חבירו, אז הם צריכים להסתכל על כריתת ברית שהיתה להם אז, ומזה הם צריכים לבנות מחדש את האהבה. היינו כמו שהאדם שעשה חוזה עם חבירו, אז החוזה מקשר אותם, שלא יוכלו להתפרד אחד מהשני.

היוצא מזה הוא, כנ"ל "אתם נצבים היום כולכם". היינו שחושב פרטים, היינו "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל". היינו שמכל מדרגות הגבוהות שהיו לו, נחשב אצלו עכשיו, שהוא נמצא במצב של "כל איש ישראל". והוא מקבל על עצמו המצב הזה, כמו בהמצב שהיו לו מצבים טובים לפי דעתו. ואומר, אני עושה את שלי, וה' מה שהוא רוצה לתת לי אני מסכים, ואין לי שום בקורת. אז הוא זוכה לכריתת ברית, כנ"ל. זאת אומרת, שהקשר נשאר לתמידות, משום שה' כרת ברית עמו לנצחיות.

ולפי הנ"ל יש לפרש הפסוק (נצבים) "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". ויש להבין מה בא הפסוק להשמיענו. אין לומר, שבא להשמיענו, שהנסתר אין אנו יודעים, רק ה' יודע. אי אפשר לומר כך, כי בלי הפסוק אנו רואים, שאין אנו יודעים מה שנסתר מאתנו. אם כן, מה בא הפסוק להשמיענו.

אלא שידוע, שיש דבר הנסתר ודבר הנגלה. שפירושו, חלק המעשה מה שאנו עושים, את זה אנו רואים, אם אנו עושים אם לא. ואם הגוף לא רוצה לעשות את המצוה, יש עצה, שהאדם יכוף את עצמו, שמוכרח לעשות את המצוה בעל כורחך. נמצא, שעל דבר נגלה שייך לומר כפיה.

דבר הנסתר הוא הכוונה של המצוה. את זה אין אדם יכול לראות, מה שהשני מכוון בעת עשיתו. וכן האדם בעצמו, שהוא בעל המעשה, גם כן לא יכול לדעת, אם הוא לא מרמה את עצמו בעת עשיתו. הוא חושב, שאין לו שום כוונה אחרת, אלא כולו לה'. מה שאין כן בחינת המעשה נקרא "חלק הנגלה". לא שייך לומר, שהאדם מרמה את עצמו, שהוא חושב שמניח תפילין ובאמת זה לא תפילין, או שאשה יכולה לרמות את עצמה, שמדליקה נרות של שבת, ובאמת לא מדליקה.

מה שאין כן בבחינת הכוונה, כן שייך לומר, שהאדם מרמה את עצמו. הוא חושב, שעושה לשמה, ובאמת הוא כולו שלא לשמה. וכמו כן לא שייך לומר כפיה, שאין יכול לכוף את מחשבתו, שיחשוב מה שהוא רוצה. כי בדברים השייכים להרגשה או לידע, אין לאדם שום שליטה, שיכוף את שכלו, שיבין אחרת מכפי שהוא מבין, או אחרת מכפי שהוא מרגיש.

ובזה נבין את הענין הנ"ל, שאנו אין לנו אלא רק לעשות את חלק המעשה, שזה נקרא "הנגלות לנו ולבנינו, לעשות את כל דברי התורה הזאת", שאנו מצווים על המעשה. זאת אומרת, על המעשה אנו מצווים לעשות, אפילו על דרך הכפיה.

ועל הכוונה, שנקראת "חלק הנסתר", שבזה אין להאדם שום דיעה ושליטה. אם כן, מה עלינו לעשות, שגם חלק הנסתר נוכל לקיים. ובזה יש לו להאדם רק לעשות תמיד בדיקה, היינו לבדוק את עצמו, אם באמת הוא עושה הכל בעל מנת להשפיע, או על מנת להשפיע הגוף מתנגד. וכפי שיעור שהוא מרגיש, שהוא רחוק מזה, אז אם הוא רואה, שאין הוא מסוגל מצד עצמו לעשות שום דבר. היות מה שהוא חושב לעשות כמה עצות, בכדי שתהיה לו יכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, לא עוזר לו.

ועל זה בא הפסוק להשמיענו, שענין זה דלשמה, הנקרא "חלק הנסתר", זה שייך לה' אלקינו. היינו שרק ה' יכול לעזור לו, והוא בעצמו אין שום אפשרות שתהיה לו מציאות, שאין זה ביד האדם, כי זה למעלה מהטבע. לכן אומר הפסוק "הנסתרות לה' אלקינו", היינו שזה שייך אליו, שה' צריך לתת את הכח הזה, הנקרא "להשפיע".

וזה שאמרו חז"ל (קידושין ל') וזה לשונו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו".

ענין "מבקש להמיתו" פירושו, שרוצה שהאדם יעשה הכל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, שהוא נפרד מחיי החיים. וממילא נשארו בהמות. וזה שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, ש"מוות" נקרא, אם כונתו הוא לקבל, נחשבת זה לבחינת פירוד. ובכדי לזכות לבחינת דביקות, זאת אומרת, לזכות לכח של השפעה, שיהיה לו דבר זה, רק הקב"ה יכול לתת לו, ולא בידי אדם להשיג זאת.

וזה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו". ומזה שביארנו, נבין את הפסוק "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות", שרק בחינת המעשה שייך לנו לעשות, וחלק הנסתר הוא על ה' לעשות.

אבל גם על חלק הנסתר, גם כן יש לנו לעשות משהו, בכדי שה' יתן לנו את חלק הנסתר. וזהו לפי הכלל, שלכל דבר אנו צריכים אתערותא דלתתא. והענין הוא כך, כי יש כלל, ש"אין אור בלי כלי", שפירושו, ש"אין מילוי בלי חסרון", שאין אתה יכול להכניס משהו, אם אין לך מקום ריק, שאז אתה מכניס מה שרוצה. אבל אם אין מקום חסרון, היינו מקום ריק, איך אנו יכולים להכניס משהו.

אי לזאת, אנו צריכים מקודם לראות, שחסר לנו את ענין הכלי דהשפעה, המכונה "רצון להשפיע". וזה הוא האור שלנו. וכמו שביארנו במאמרים הקודמים, שעיקר השכר שלנו הוא אם אנו משיגים את הרצון להשפיע, המכונה "אור חוזר", כמו שמובא (בפתיחה הכוללת של ספר "עץ החיים" עם פירוש "פנים מסבירות") "שכל השכר, שאנו מקווים, הוא האור חוזר", עיין שם.

לכן, אם הרצון להשפיע נקרא "האור", אז חיסרון זה, שהוא רואה, שאין לו הכח דלהשפיע, נקרא "כלי". והוא מרגיש שזה חסר לו, זאת אומרת, שהוא רואה מה שהוא מפסיד, על ידי זה שאין לו הכח הזה, שנקרא "כח השפעה". לכן כפי הרגשתו, כך מתרשם אצלו החיסרון. וזה נקרא "כלי" ו"מקום ריק", שבמקום הזה, שחסר לו כח דהשפעה, יש עכשיו מקום שיכול לכנס את המילוי הזה. וזה נקרא ש"האור בא לתוך הכלי".

אבל צריכים לדעת, בכדי לקבל הכלי הזה הוא עבודה רבה. היות שיש לנו כלים, הנקראים "חסרונות", שאנו רוצים למלאות אותם, שהם נקראים "כלים של אהבה עצמית", שאנו רוצים לקבל מילוי. והם כלים חשובים מאוד, כי הכלים האלו באים מצד הבורא, שהוא ברא אותם יש מאין, מצד היותו רוצה להטיב לנבראיו, היינו שהיה רוצה לתת מילוי. ואיך אפשר לתת מילוי, אם אין מקום להכניס את המילוי. לכן ברא יש מאין הכלים האלו, בכדי לתת להם הטוב והעונג. נמצא, שזה הוא עיקר הכלי שברא הקב"ה.

אבל מצד שהכלי הזה הנקרא "רצון לקבל", חשק שתהיה לו השתוות הצורה, המכונה "דביקות בה'", לכן הכלי הזו נפסלה מלהיות כלי קבלה על שפע עליון. וצריכים עתה לכלי קבלה חדשה, המתלבשת בכלי הקודמת. ורק על ידי שניהם, היינו ע"י שהרצון להשפיע מתלבש בהרצון לקבל, אז הכלי הזו ראויה לקבל.

היוצא מזה, כמו שהכלי הקודמת, שנקראת "רצון לקבל", באה מצד המאציל, ואין להתחתון שום חלק בעבודת הרצון לקבל, אלא שהכל בא מצד המאציל, כמו כן הכלי השניה, שנקראת "רצון להשפיע", גם כן באה מצד המאציל לבדו, ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא "רצון לקבל". אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון, שהוא מבקש מה', שיתן לו את הכלי החדשה, מה שאין כן הכלי הראשונה, שבאה לו בלי שום התעוררות מצד התחתון."

שאלה: במאמר הוא אומר שני דברים, שלא הצלחתי להבין, קודם כל הוא אומר שהכוונה על מנת להשפיע נסתרת מהאדם, זאת אומרת שהוא לא יודע אם הוא באמת נמצא בעל מנת להשפיע או לא. ואחר כך הוא אומר, שאדם חייב לבדוק את עצמו כל הזמן אם יש לו כוונה להשפיע או אין לו. אבל אם זה נסתר ממני, איך אני יכול לבדוק את זה?

בכל זאת להעלות דרישה, שאתה רוצה שיהיה לך.

תלמיד: בסדר, אז יש דרישה שאני רוצה, אבל איזו בדיקה אני יכול לעשות אם זה נסתר ממני?

אז אתה תראה, זה לא פשוט, למי אתה משפיע, בשביל מה משפיע, אילו דרגות יש בהשפעה. אין לך שום דבר מכל הנושא זה.

תלמיד: נכון, זה מורגש, בגלל זה אני שואל איזו בדיקה כבר אני יכול לעשות על משהו כל כך נסתר ממני.

זה הכול בא מלמעלה, אין מה להצטער שאין לנו. זה נכון שאין לנו את הכול, וזה שאנחנו מגלים שאין לנו זה אמת. עכשיו השאלה היא רק מה אני צריך לעשות כדי להתקרב בכל זאת להבנה, לגילוי מה צריך להיות בי ואיך אני צריך להתייחס למה שעכשיו יתגלה בי. אבל להתחיל בדרישה, יש לי מקום.

שאלה: העניין הזה של כריתת ברית, שזה חלק מהתהליך שאנחנו בעזרת ה' נעבור בכנס כל עשירייה, הוא בעצם סוג של ביטחון שכל פעם שתהיה איזו ירידה שכנראה תהיה, אנחנו נוכל לחזור לאהבה ובסופו של דבר זה אמור לגרום לנו להגיע למצב כזה של כריתת ברית עם הבורא. איך אנחנו בעשירייה נכנסים למצב הזה או אפילו מתי נכנסים למצב הזה?

מתי אני לא יכול להגיד, מתי שתהיו ראויים תקבלו.

תלמיד: מה נדרש כדי להיות ראויים?

להיות ראויים.

תלמיד: הראשון זה השתוקקות כללית, השני זה המטרה. מה עוד?

מה אני לא יודע, זה אתם צריכים לברר בדרך.

תלמיד: בכל עשירייה זה שונה?

לא, כמעט ולא שונה שום דבר מעשירייה לעשירייה.

תלמיד: מה אתה יכול לייעץ לנו בנושא הזה של כריתת ברית בינינו?

לעבוד כמו שהוא אמר.

שאלה: מה זה לעבוד את הבורא ללא תנאים?

שממך לא יכולים להיות איזה תנאים מוקדמים לעבודה.

תלמיד: אבל הוא אומר שאני צריך לעשות כל הזמן חשבון איפה הכוונה שלי בשביל לבקש מהבורא. אז איך פה אני עושה, הרי אני כבר עושה פה תנאי?

לא, אתה לא עושה תנאים כדי להתחיל בעבודה להתקרב לבורא. בכל מצב שאתה תהיה אתה יכול להתחיל בזה.

תלמיד: אז מה שהוא נותן לנו פה זה לבדוק את עצמי כל הזמן במצב, ולא משנה באיזה מצב אני נמצא, אני צריך לבדוק את עצמי כל הזמן אם אני מכוון אל הבורא.

כן.

תלמיד: זה לא לעשות תנאים אם אני בודק את עצמי כל הזמן?

לא, זה עיקר העבודה שלך - האם אתה מכוון לבורא.

תלמיד: אם אנחנו אומרים על עצמנו בעשירייה כל יום מחדש, שאנחנו לא רוצים להיפרד זה מזה, ולא משנה איזה מצבים אנחנו מקבלים, והבורא מביא לנו מצבים לא פשוטים, האם זה לכרות ברית עם הבורא?

במשהו כן.

תלמיד: מה עוד אנחנו צריכים לעשות בעשירייה? בכל התנאים שהוא מביא לנו, אנחנו אומרים לעצמנו כל יום מחדש שאנחנו מחזקים את הברית עם הבורא. אני כבר לא אומר לכרות ברית, מחזקים את הברית איתו.

אז תעשו את זה.

תלמיד: בתפילה עצמה אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו מחזקים את הברית איתו?

כן

תלמיד: מה אנחנו צריכים להביא בתפילה כל יום מחדש, שאנחנו נרגיש שאנחנו מתכוונים יותר ויותר לבורא?

אתם צריכים להביא תוצאה מהבדיקה שלכם, עד כמה ואיך אתם נעשים בקשר הנכון.

תלמיד: התוצאה שאתה מדבר עליה, שאנחנו צריכים בעצם לראות במעשים שלנו איך אנחנו בסופו של דבר מבצעים את הכוונה השלנו? כי כמו שאנחנו אומרים, הכוונה היא נסתרת ובמעשים שלנו, בקשר בינינו, שם בעצם אנחנו נמדדים?

כן.

שאלה: הוא כותב "ולפי זה נמצא, אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה," אגב התמורה שביררנו עכשיו, "אלא הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו." והוא ממשיך, "היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת," לקבל את הידיעה שהוא הולך בצורה הנכונה, "מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה'. ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו."

למה השתוקקות ללכת בעיניים עצומות, להאמין בה', יותר חשובה בעיני הרב"ש מאשר אפילו הידיעה שהוא הולך בדרך הנכונה והוא מתקדם נכון?

כי הוא מקבל את זה למעלה מהדעת. אני לא צריך לזה שום הוכחות, הכוונות, אני רוצה בזה רק לדעת שאני נמצא בידיים של הבורא, שאני מבטל את עצמי כליל.

תלמיד: אבל מנגד, יש לו ידיעה שהולך בדרך הנכונה.

זה לא ידיעה, אלא הוא רוצה לקבוע את עצמו בצורה כזאת, אבל בטוח אין.

תלמיד: כלומר, לעבוד בעל מנת להשפיע זה רק בדרך האמונה.

כן.

תלמיד: למה עבודה למעלה מהדעת היא יותר מקדמת להשפעה, היא יותר נכונה להשפעה?

כי היא למעלה מהדעת, למעלה מהכלים של אדם.

תלמיד: הוא מתחיל, ממש פסקה ראשונה "כל אחד אינו רואה אצלו יותר מעלה מכל איש ישראל, אלא כולם שוים, בזה שאין אחד מקטרג על השני. לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן במידה כנגד מידה." יש פה בעצם שני שלבים, הוא אומר "כל אחד אינו רואה אצלו יותר מעלה מכל איש ישראל", זה כבר עבודה גדולה, כי האגו תמיד רואה הפוך. הוא כאילו צריך מה, להכניע את עצמו, להקטין את עצמו?

נגיד.

תלמיד: ובהמשך, "אלא כולם שוים, בזה שאין אחד מקטרג על השני. לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן". ובהמשך הוא גם כותב "כריתת ברית כדי לחזור למצב "שעכשיו אין לאף אחד שום טענות לחבירו". המצב של טענות לחברו או שהוא מרגיש, או מקטרג על השני, למה המצבים האלה שאנחנו מרגישים אותם כל הזמן, לא מקדמים דווקא לרוחניות? הוא אומר, צריך להתרחק מזה, צריך ממש להיבדל מזה?

יוצא מהחוק שאתה צריך לצאת מהרצון לקבל, איך יכול להיות שיהיה פה משהו אחר? אותה דרישה.

תלמיד: כלומר, אם אני רואה בחבר אילו טענות, אילו דברים, שהוא עושה משהו לא נכון, זה הרצון לקבל שלי.

כן.

תלמיד: זה מראה לי על הרצון לקבל שלי, זה תפיסה שנשתדל, כי זה כל הזמן מחזיר אותנו לכך שמשהו פה לא בסדר, ועכשיו אני צריך להראות לו איך לעבוד נכון, אבל התפיסה היא כל הזמן לחזור פנימה. נשתדל.

כן.

שאלה: הוא מקדיש פרק נפרד לכך שאנחנו בעצם צריכים שיהיה לנו חיסרון לרצון להשפיע.

כן.

תלמיד: זה דבר חדש שאנחנו צריכים. הוא אומר "אז חיסרון זה, שהוא רואה, שאין לו הכח דלהשפיע, נקרא "כלי". והוא מרגיש שזה חסר לו, זאת אומרת, שהוא רואה מה שהוא מפסיד, על ידי זה שאין לו הכח שנקרא "כח השפעה"." איך אנחנו מביאים את עצמנו לראות שמפסידים מזה שאין לנו כוח השפעה?

זו לא בעיה. אפילו בעולם שלנו אתה יכול לראות בין האנשים, שאם היה להם גם כוח השפעה אז הם היו מרוויחים יותר.

תלמיד: האם לראות את זה על אחרים?

כן, היו מצליחים יותר.

תלמיד: איך אדם מרגיש שזה חסר לו? זאת אומרת שהוא רואה מה שהוא מפסיד על ידי זה שאין לו את הכוח שנקרא כוח השפעה.

אז צריך לראות כמה אפשר להוסיף בהבנה, בהרגשה, בעליות שלו, אם הייתה לו יותר שליטה על כוח השפעה.

תלמיד: איך מציירים את התמונה שיש כוח השפעה והאדם מפסיד מזה שהוא לא שם?

תצייר כזו סיטואציה.

תלמיד: האם כל אחד צריך לצייר לעצמו או שזו עבודת העשירייה?

כל אחד. יכולים אחר כך לעשות את זה בעשירייה.

תלמיד: לצייר מצב של השפעה ולהגיד, "אנחנו לא בו ולכן זה חסר לנו".

כן.

שאלה: לקראת הכנס בסוף השבוע. אנחנו מתחילים במצב של ניצבים, אנשים שונים, עשיריות שונות, רקעים שונים. איך עוד היום להתאחד, להיכנס למצב של "כל איש ישראל"?

קודם כל ממשיכים לעבוד עם העשירייה. אני מקווה שכל אחד יודע איפה הוא נמצא, וצריכים לחזק את הקשר בתוך העשירייה, כל אחד עם כולם. גם לברר מה אנחנו יכולים לבצע בתוך העשירייה ומה חסר לנו בתוך העשירייה כדי שאנחנו נגמור את העבודה.

תלמיד: איך מבררים מה חסר לנו בעשירייה?

יכול להיות שלא לכל הדרישות שמסביר לנו רב"ש, בעל הסולם, האר"י, אנחנו יכולים להגיע.

תלמיד: אז אנחנו מסתכלים כרגע רק על העשירייה שלנו, איפה חסר לנו עוד להוסיף כדי להתקדם.

כן, בינתיים ככה.

תלמיד: ואם אנחנו מסתכלים על מצב הכנס שבו מתאספות כל העשיריות יחד לכינוס אחד?

אז יש לנו משהו בכנס, זה חלק. בכל מאמר יש איזה חלק קטן שנוגע לכוח הכללי שאנחנו מעוררים ואז אנחנו מתחילים לראות שיש קשר בין כל החלקים הנמצאים בו.

תלמיד: בכנס עצמו, בכל זאת אני מנסה לראות איך לא לפספס הזדמנות שיש מאמץ כולל מכל העשיריות, מכל החלקים של הכלי, איך סוחטים את הרגע הזה שנספוג משהו גדול יותר, שהוא לא רק בתוך העשירייה, עוד כוח שקיים עכשיו?

אנחנו נרגיש את זה. אם אני אתחיל לדבר על זה, אני רק אבלבל את כולכם. אנחנו, מתוך המעשה נדבר טיפה כאן, טיפה כאן עד שזה יבנה.

תלמיד: אם אנחנו לא יכולים להגיע לכל הדרישות של המקובלים, מה עושים?

לכל הדרישות ודאי אנחנו לא יכולים. אם אני נמצא בכיתה א' אתה דורש ממני להיות בכיתה ו', ז', ח'. האם אני אוכל לקפוץ לזה? לא.

תלמיד: והדרישות הן דרישות פנימיות או דרישות חיצוניות?

הדרישות בעיקר פנימיות. איך אני צריך להיות מחובר עם העשיריות ואחר כך איך אני יוצא מתוך העשירייה ומגלה שיש לי עוד חובה להיבנות מחוץ לעשירייה. נעבור את זה.

תלמיד: הוא כותב במאמר שלא משנה איזה מצבים יעברו עליכם, כל הפרטים שיעברו - מצבים של גדלות או פחות מגדלות. לשמור כל הזמן על הקו הזה כלפי הבורא.

כן.

תלמיד: איך שומרים על קו קבוע לעליון, לא משנה מה עובר עליי עכשיו, בין אם גדלות או בין אם קטנות?

אני חושב שהכי חשוב שבכל זאת כשאני מעלה לעליון את כל הרצונות, הכוונות, המעשים שאני מגלה.

שאלה: שם הכנס הוא מתחזקים בעשיריות. הרבה, ואולי רוב העשיריות בכלי העולמי, יימצאו במקומות שונים, למשל העשירייה שלי תהיה בחמישה קצוות שונים בעולם. אז מה זה אומר לעבור את כל הכנס ולהתחזק בעשירייה, איך לעשות זאת?

בכך שתהיו מקושרים ביניכם במשך כל ימי הכנס, ואז תראו את כל השלבים שאתם עוברים, ואת מה שאתם עושים כדי לחזק בכל פעם את עצמכם יותר ויותר בקשר עם העשיריות הנמצאות לפניכם.

תלמיד: האם משנה עם איזה גופים פיזית אני נמצא?

אני לא יודע למה אתה מתכוון.

תלמיד: נניח, יש כאן חברים מאפריקה, מקזחסטן, מרוסיה, בכנסי מראה יש חברים מערים שונות, יש חברים במערכת הווירטואלית. איך כפי שאני מבין, נוכל להתחזק בעשירייה הפרטית של כל אחד? אפילו כאן בישראל חלק מהחברים יהיו כאן וחלק וירטואלית בתוך העשיריות שלהם, לא כולם יישבו יחד.

אני לא יודע איך לסדר לך את זה. אני חושב שהעיקר עבור כל אחד זה, להיות מכוון למרכז הקשר של העשירייה שלו. איפה הוא נמצא, איפה מרכז הקשר של העשירייה, ולאחר מכן לעשות ביקורת, בירור, גם מחוץ לעשירייה, בין העשיריות. אנחנו עוד נדבר על כך, אבל בכל עשירייה ועשירייה זה חשוב מאוד.

תלמיד: איך ייראה לך, שכל עשירייה בהכנה, לפני הכנס, תיצור קשר, מפגש מיוחד בו החברים יסכמו להחזיק זה את זה במהלך הכנס ולא משנה איפה הם יהיו, אנחנו כביכול נמצאים באותו קשר, אבל אין את הנקודה שדרכה נחזיק את הקשר בינינו כל הכנס?

נעבוד וניכנס לזה לאט לאט. אתה מעלה נקודה נכונה ואמיתית.

שאלה: אני אהיה עם חברים מאלמטה, יגיעו גם חברים מהאזור הגדול שלנו, קזחסטן קירגיסטן, אסיה, ואנחנו יודעים מה קורה בכל אחד מהמקומות האלה למרות המרחק בינינו שהוא כאלף ק"מ. נתאסף כאן כאזור שלם, כעשירייה אחת ונמשיך לשמור על קשר. אני חושב שהכנס הזה יחזק עוד יותר את הקשרים בינינו ובסוף זו תהיה עשירייה אחת של כל האזור.

קשר כזה ביניכם, זה טוב.

שאלה: איך לעורר, למשוך את האור העליון אל תוך העשיריות באופן שנעלה ביחד את המודעות, ואת הכוחות להתעלות מעל כל האתגרים והקשיים שלנו?

אם אנחנו שמים לפנינו מטרה, להתעלות כולנו יחד, להיות כבר בעליון, זאת אומרת, אנחנו מתכננים את מצבנו כך שבעתיד הקרוב, נעשה מאמץ, נתחבר יחד ונעלה, נשווה את עצמנו עם עליון, זאת תהיה עלייה. אז מה השאלה?

תלמיד: איך מתגברים על כל הקשיים שהעשיריות עוברות, איך למשוך כוח מהבורא?

אנחנו לא צריכים לחפש הפרעות אלא ההיפך, אנחנו רוצים להיות נקיים מכל ההפרעות ואז לעלות. את מה שמפריע לי, אני רוצה לבטל.

שאלה: האם יש לנו את היכולת לעשות ברית עם הבורא?

כן כמו שכתוב בתורה, לעשות עמו ברית.

תלמיד: האם הברית שהאדם עושה עם חבריו זהה לברית שהוא עושה עם הבורא?

הברית עם חבריו היא במדרגה קודמת.

שאלה: איך בעת שהאהבה מגולה בינינו, למשל בכנס, ננצל את המצב לברית בינינו לבורא? הרי לפי המאמר, רק במצב של נסתרות לה' אלוהינו מתגלה הבורא.

את זה עוד נצטרך להבין. אנחנו מגיעים לקשר עם הבורא מתוך החיסרון הכללי, מחייבים אותו.

שאלה: בעמוד 57 פסקה שלישית כתוב, "זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עמו ברית." כלומר, יש פה מצב לא שוויוני בין שני כורתי ברית, רק כשאחד נכנע ללא תנאי האחר כורת ברית. אני הבנתי שברית כורתים בין שני אנשים שווים האוהבים זה את זה, וכאן אנחנו רואים שכדי לכרות ברית עם הבורא, צד אחד צריך להיכנע הכנעה גמורה. מדוע זה כך?

אחרת לא תהיה שווה לו, לא תהיה קשור אליו.

תלמיד: אז כדי שאהיה שלם יש חוסר שוויון. אני לא יכול לכרות ברית בין שווים כאשר אני נכנע, וברור שאני איכנע, אם כך איזו ברית זו?

זו הברית, למה לא? אחרי ההכנעה שלך תהיה שווה במשהו לבורא.

תלמיד: כלומר, זה מחויב המציאות, עליי להיכנע אם אני רוצה לכרות ברית עם הבורא?

כן

שאלה: ברית מצד הבורא קיימת תמיד או שיש תנאי?

כמו שאנחנו רואים, יש תנאים.

תלמיד: ניתן להבין מהמאמר שאדם יכול להגיע למצב הזה מול הבורא לבד, הוא מתבטל כלפיו במאה אחוז, מוכן להכול ואז יש לו ברית עם הבורא והוא בטוח. אפשר מהמאמר להבין זאת כך?

כן, אפשר.

תלמיד: אז מה התפקיד של עשירייה בדבר הזה?

תפקידה להשתתף בזה יחד עם האדם. האדם לבד יכול להגיע להבנה, להסכמה, לפעולות, אבל הוא צריך לעשות זאת עם מישהו, משהו. את זה הוא לא יכול לבד.

תלמיד: זאת אומרת, להגיע לביטול האמיתי כלפי הבורא הוא לא יכול בלי עשירייה?

הוא לא יכול.

תלמיד: למה?

שאני אתחיל עכשיו להסביר לך מה זה נקרא תורה, ולמה היא לא ניתנה לאדם אחד?

שאלה: שמעתי עכשיו שעשירייה יכולה לכרות ברית עם הבורא. נניח שלכרות ברית עם הבורא זה משהו גבוה מדי ואנחנו לא מסוגלים להסכים עליו יחד, אפשר בינתיים לכרות ברית עם בעל הסולם, או עם הרב"ש?

לא, אין דבר כזה.

תלמיד: אין דבר כזה לכרות ברית עם הרב?

לא.

תלמיד: אז באיזו מדרגה אפשר להיאחז, או לכוון אליה לפני שמכוונים כל כך גבוה, כמו לבורא?

אין באמצע.

תלמיד: אפס או אחד?

כן.

שאלה: הוא כותב פה שהם עושים ברית על העתיד, והברית שלהם היא על האהבה שיש ביניהם. מה זו אהבה ראשונה שנרקמת בין החברים?

הם מרגישים שהם תלויים זה בזה, שהם שייכים לשורש רוחני אחד, נכללים בו, וכך מתקדמים.

תלמיד: האם כבר יש ביניהם בורא, או על העתיד הם כורתים את הברית? על מה אותו החוזה ביניהם?

הבורא עוד לא התגלה ממש, אבל הם הולכים לקראת זה. הם מזהים שיהיה כאן כוח עליון שיתגלה ביניהם ויקשור אותם יחד.

תלמיד: אני שואל, כי אנחנו אומרים שאהבה היא המצב הסופי, השלם שאליו מגיעים, ואילו פה הברית היא כבר על אהבה שהם השיגו ביניהם. על מה כורתים ברית אם עוד לא משיגים את האהבה?

אני מבין. אנחנו צריכים עוד לפתוח את זה, עוד להסביר. אתה צודק.

שאלה: רב"ש כותב, "ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי שום תנאים מוקדמים". זה דומה לעבודה מתחת לדעת. איך אני בודקת את עצמי שאני עובדת מעל לדעת?

במקום הזה אין איך לבדוק את זה, ממה שהוא כותב כאן. עלינו, כמובן, להשתדל בעבודה שלנו לעלות למעלה מהדעת כדי להרגיש מה זאת הדעת הזאת ולהיות באמונה מעל לדעת. הדעת עצמה תישאר באותה הרמה שהבורא כיוון בנו.

תלמידה: כלומר בחיצוניות זה לא יתבטא בשום צורה, זו עבודה פנימית.

כן, ודאי.

שאלה: איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מסכימים למה שהבורא רוצה, דורש מאתנו?

אנחנו מסכימים למצב שכל מה שאנחנו מקבלים מהבורא אלו דברים שאנחנו צריכים לקלוט אותם בתוכנו, לבנות ולהיבנות מתוך התנאים האלה שהבורא עכשיו מציג לנו. את זה אנחנו צריכים לחבר בינינו, ולהעלות אותם התנאים, התשוקות לבורא.

שאלה: מה נותן לנו כוח להסכים? הבורא מציב בפנינו תנאים, מאיפה אנחנו לוקחים כוחות ותמיכה להסכים לתנאים האלה?

לוקחים כוחות מהבורא. עכשיו אתה מבין, לפחות ממה שאני שומע, שהבורא רוצה שאנחנו נתקרב ונתחבר. מאין ניקח כוחות לכך? תבקש מהבורא כוחות לחיבור. אין שום ספק שאם תבקש את זה ממנו בצורה רצינית, אז תקבל, ולא תהיה לך שום בעיה, אתה תהיה כבר ברוחניות, בכוח רוחני ובדרגה מסוימת כלפי הבורא. בבקשה, זה נושא מאוד חשוב.

שאלה: כתוב במאמר שהרצון להשפיע נקרא "אור", כלומר אותו החיסרון, כשהוא רואה שאין לו כוח השפעה, נקרא "כלי". מהו הכלי שלנו בעשירייה ועל ידי איזה אור הוא אמור להתמלא?

קודם כל, אנחנו צריכים להרגיש אותו ואחר כך כבר לעבוד איתו.

שאלה: האם לפעול לטובת החברה זה משהו שמקרב אותנו לבורא?

לא בטוח. קודם כל מה זה "לטובת החברה" אני לא יודע, ואפילו אם הפעולה נכונה, אולי עכשיו היא לא מקרבת אותי לבורא? לא חובה שזה יקרה.

תלמידה: האם תפילה לבדה יכולה לקרב אותנו לבורא?

כן, בוודאי.

שאלה: במה זה מתבטא שהעשירייה מוכנה לכנס?

העשירייה מוכנה לכנס כשהיא מבטלת את עצמה כלפי עצמה, ומבטלת את עצמה כלפי כל המשתתפים בכנס. זה נותן לה אפשרות להתכלל עם כולם, ואז היא נמצאת במצב של הכנס, בביטול עצמה.

שאלה: האם בזמן שמרגישים חיבור בינינו ניתן לדרוש גם מהבורא או רק כשאנחנו בריחוק ממנו, ניתן לפנות אליו באמת?

זה לא חשוב, אין מצב שאדם לא יכול לפנות ממנו לבורא, אין. ממינוס עד פלוס, בכל מיני פעולות, הוא יכול לפנות לבורא ולא צריכים לחכות למשהו.

שאלה: האם לפי היכולת שלנו לעשות פעולות משותפות ומוצלחות בעשירייה, אנחנו יכולים למדוד את עוצמת החיבור שלנו או את הכוונה שלנו?

תעשו בשותפות ביניכם איפה שאתם רואים שיש הזדמנות וכדאיות, ואחר כך נוכל למדוד מהי התוצאה.

תלמיד: אם באים לעשות פעולה משותפת ואין כוחות, עשינו תפילה וקיבלנו כוחות לעשות אותה, זה יכול להיחשב כפעולה מוצלחת?

תעשו ותביאו לכאן את התוצאה שאתם חושבים כעבודת מחקר ואז נראה האם אתם באמת מתחברים ובאמת נכנסים לחיבור ויש לכם בחיבור הזה מקום לרוחניות.

תלמיד: בכנס נשב בעשיריות קבועות ויכול להיות שיצרפו אלינו עוד חברים מעשירייה אחרת. איך אנחנו צריכים לנהוג במצב כזה?

אתם יכולים להיות מחוברים ביניכם.

איך חשבתם?

תלמיד: כל אחד יושב בעשירייה שלו ולא מערבים חברים מעשירייה אחרת, כל עשירייה יושבת בפני עצמה, מתחברת עם עצמה.

אבל אם רק שלושה, ארבעה חברים נמצאים מאותה עשירייה?

תלמיד: אז הם מתחברים בצורה וירטואלית עם החברים שלא נמצאים כאן. טכנית מבחינת מיקום, אם יושבים שלושה, ארבעה חברים, אז הם ישבו באותו שולחן לצד עוד שלושה, ארבעה חברים מעשירייה אחרת. אנחנו שומרים על התא הזה של אותה עשירייה.

אתה מבין איך זה קורה?

תלמיד: כן.

בסדר.

תלמיד האם אתה חושב שצריך לעשות אחרת?

לא, אני לא מתאר לעצמי אפילו כך.

תלמיד: מה, האם לוגיסטית הכול מסודר?

גם לוגיסטית.

תלמיד: הכול מתוקתק, יש לנו ניסיון.

טוב. אדרבה, יופי.

שאלה: העניין הזה קצת לא ברור. נגיד שבתחילת הכנס מתחילה סדנה, ואני הנציג היחיד של העשירייה שלי כאן, האם זה אומר שעלי להתחבר וירטואלית עם העשירייה שלי דרך הזום, דרך מערכת הערבות, וכך כל העולם? איך ברגע אחד כל הכלי העולמי יכול להגיב לזה ולהתקשר עם העשירייה שלו, זה לגמרי לא מובן.

תלמיד: אני אסביר לגבי העשיריות. ברגע שאנשים נרשמים לכנס אנחנו כבר יודעים לאיזו עשירייה הם שייכים, ובהתאם לזה אנחנו מסדרים את האולם של הכנס כך שכל עשירייה מתחילת האירוע ועד סוף האירוע יודעת איפה היא יושבת.

אם אנחנו לא עשירייה שלמה ויש איתנו עוד אנשים בשולחן, אז כשהתייעצנו איתך וגם שאלנו כמה פעמים, אמרת לנו שוב ושוב, שהכי חשוב שהאדם יהיה עם העשירייה שלו. גם נתנו לך דוגמא שרק שני אנשים מגיעים מחו"ל, ומה עושים אם יש סדנה, ואמרת שהכי נכון להיות מחוברים עם העשירייה שנמצאת וירטואלית או בחו"ל.

עכשיו חברים מתחילים להגיע ועולה שוב השאלה. אם עכשיו הגיעו שניים מעשירייה מסוימת מחו"ל ולידם יש עוד אנשים שהגיעו מקבוצות שונות, האם הם הופכים להיות לעשירייה אחת בכנס, או כל אחד מהתאים האלה ממשיך להתנהל וירטואלית עם העשירייה שלו בזמן הסדנאות? רק על זה יושבת השאלה. כאן השאלה אליך, מה הכי נכון לעשות רוחנית? כי טכנית אפשר לפתור הכול.

בדרך כלל טכנית זו הבעיה. מה קורה במקרה כזה שבו חבר יושב כאן וכל הקבוצה שלו במוסקבה, והוא יושב כאן עם כל מיני רוסים או גם ישראלים?

תלמיד: השולחנות מסודרים לפי שפות, וכשהם מגיעים, אנחנו יודעים מאיזו עשירייה הם, ואותם חברים שהגיעו מאותה עשירייה ישבו באותו שולחן. גם אם עכשיו תהיה החלטה שאומרת שכולם יחד עושים סדנה, אז הם יעשו סדנה עם דוברי רוסית. אותו חבר לא ישב עם דוברי עברית בשולחן, הוא ישב עם דוברי רוסית.

אם נשארים בהחלטה שאני עושה סדנה עם העשירייה שלי, אז ברגע שיש סדנה הם מתחברים אל העשירייה וירטואלית, כמו שהם עושים בכל שלב, יש לנו מערכת ערבות, יש לנו זום, הם מתחברים ועושים איתם סדנה. אם זה לא מסתדר, אז אנחנו יכולים לשנות את המודל של הכנס וללכת לכיוון שעושים סדנה עם כל מי שיושב יחד בשולחן. אנחנו הלכנו לפי ההנחיה שנתת לנו, שבשביל ההתקדמות הרוחנית אדם צריך להיות כל הזמן בתוך העשירייה.

מבחינת התועלת הרוחנית. נגיד שרק שניים נמצאים מהעשירייה כאן בארץ, האם הם עושים סדנה עם עוד אנשים מפה, או שמתחברים וירטואלית לעשירייה שלהם ועושים איתם סדנה?

מתחברים וירטואלית.

1. תלמיד: אם באתי לבד לכנס וכל העשירייה שלי נשארה במוסקבה, האם אני מתחבר אליהם וירטואלית או אני עושה סדנה עם האנשים לידי בשולחן?

   מתחבר וירטואלית.

   שאלה: אני מבין את השאלה קצת יותר לעומק. אם אני עכשיו נמצא פה עם חברים, אז האם אני מתמסר אליהם, נקשר איתם, מתחיל לעבוד איתם כעשירייה זמנית, אקראית, או שאני צריך להיות נאמן לעשיריה שלי, ומחפש דרכים וירטואלית או כל צורת קשר עם העשירייה שלי שנמצאת לא משנה איפה?

   כן, עליך להיות מחובר עם העשיריה האמיתית שלך.

   תלמיד: כלומר החברים מהכלי העולמי הגדולים שיושבים כאן עכשיו, כל אחד מהם מחובר כרגע בטלפון לעשירייה שלו מחו"ל, הם רק יושבים טכנית ביחד.

   כן.

   תלמיד: למה זה חשוב?

   כי אלו קשרים שאנחנו לא יכולים לקרוע אותם, לחתוך אותם, אלו קשרים טבעיים שלנו שכבר קבענו אותם. בשבילי האנשים האלה, בני האדם האלו, הם השותפים בדרך.

   תלמיד: כלפי הכנס, האם יש מצבים שבהם אנחנו מתמזגים למשהו אחד, שאני לא עם העשירייה שלי, אלא אני עם כולם יחד?

   אולי אפשר לעשות כך, אבל זה יהיה זמני, מלאכותי, ולא יעשה שום רושם.

   תלמיד: בשיעורים ובסעודות אנחנו יושבים יחד.

   כן.

   שאלה: בערבי התרבות גם יושבים יחד?

   כן, גם.

   תלמיד: אפילו שלא מדברים אלא רק שרים יחד, בכל מקרה אני יושב עם החברים שלי.

   מה זה שלי?

   תלמיד: בעשירייה שלי הכוונה, כל אחד בעשירייה שלו.

   אבל אם העשירייה שלך במקום אחר, ואתה כאן רק אחד ממוסקבה?

   תלמיד: אז אני יושב עם דוברי השפה הרוסית שגם הגיעו מהכלי העולמי לכאן, ואם מדברים, אז אני מתחבר וירטואלית לעשירייה שלי, ואם לא, אז אני נכלל באווירה הכוללת.

   כן.

   תלמיד: אם אנחנו יושבים יחד ולא מדברים, אז מה הכוח של זה כעשירייה? אם יושבים גופים יחד ולא מדברים בכלל, האם יש לזה כוח?

   אם זו העשירייה שלך, אז יש כוח.

   שאלה: רציתי להבין טכנית איך זה יעבוד כדי שזה לא יהיה היפותטי. יש פה שולחן, יושבים מסביבו כרגע חברים מכל הכלי העולמי. הם יושבים בשיעור, הרב דיבר עכשיו שעה וחצי, כולנו הקשבנו כתף אל כתף, שתינו יחד קפה, ועכשיו הרב רוצה לעשות שאלת סדנה. בעשיריות פה עושים סדנה, ובשולחן הספציפי הזה, שכמוהו יהיו לנו עוד כמה שולחנות בכנס ככל שיבואו חברים, לא עושים סדנה. אלא כל אחד מוציא את הטלפון, מצלצל לחברים שלו בעשירייה המקורית שלו, שאולי נמצאים במקום אחד בעולם, ואולי נמצאים בכמה מקומות שונים בעולם, והוא עושה איתם סדנה בטלפון. מה שיקרה בשולחן הזה, זה שכל חבר מדבר בטלפון. האם כך יהיה בכנס?

   אני לא יודע.

   תלמיד: זאת השאלה שהם שואלים.

   בעצם כך צריך להיות לפי חוקי החיבור. אלא מה תעשה?

   תלמיד: האופציה השנייה היא שהם לא יוציאו את טלפונים ויחפשו את חבריהם בעולם, אלא ידברו ביניהם בשאלת הסדנה.

   אבל איך הם ידברו ביניהם?

   תלמיד: מה הבעיה? כולם מדברים באותה שפה, אנחנו מושיבים לפי שפות, אז זה לא שלא יודעים לדבר את השפה. השאלה עם מי הוא מדבר, האם עם מי שעכשיו פה בכתף לידו, או שהוא מחפש את חבריו במרחבי העולם בטלפון?

   אבל החברים שנמצאים לידו הם לאו דווקא מהעשירייה שלו.

   תלמיד: הם לא מהעשירייה שלו, לכן הוא במחשב או בטלפון יתקשר אליהם. אז שואלים החברים, מה הוראת ההפעלה? מה רוצים שהם יעשו?

   אני לא יודע. הייתה לנו שאלה כזאת, והחברים שארגנו עשו משהו.

   תלמיד: השאלה הייתה היפותטית, עכשיו היא הפכה למציאות, יש לנו פה שולחן לדוגמה. כהכנה לכנס, מה מצפים מהם לעשות אם תהיה סדנה?

   אין לי מושג.

   תלמיד: אני רוצה להגיד ששמענו עכשיו מהרב ולא פעם בחודש האחרון, שהקשרים שלנו בעשירייה הקבועה הם קשרים מיוחדים, פנימיים, לכן לא לקרוע אותם, לא לחתוך אותם, אלו קשרים טבעיים שקבענו, בשבילי האנשים האלה הם השותפים שלי לדרך. לכן אין בעיה בעידן הווירטואלי של ימינו שכל אחד יישב עם הטלפון שלו ויתחבר עם החברים שלו. יש קשרים כאלה, יש מציאות כזאת, זה נראה מגוחך, זה נראה הזוי, זה נראה לא לפי השכל שלנו, אבל יש צורות כאלה, אנחנו מכירים אותן מהיום יום כשאנחנו מתקשרים בזום שלנו. לכן נממש את העצה של הרב.

   אבל תגידו לי האם יש משהו יותר נוח, יותר טוב.

   תלמיד: יותר נוח זה מה שמבקשים. הם רוצים לעזוב את העשיריות שלהם ולהתחבר ביניהם כעשירייה חדשה אקראית.

   אני מבין.

   תלמיד: אפשר לעשות ניסוי לפני הכנס ולקבל פידבק, כדי שלכולם תהיה הבנה משותפת. כל אחד יהיה מחובר לעשירייה שלו, וננסה לראות איך נוכל להגיב ולעבור למצב הזה. ואז נקבל פידבק, עד כמה זה ריאלי לממש כזאת מערכת.

   מובן. תנסו כך ותחליטו בעצמכם.

   תלמיד: ביקשו ממני לשאול מלהקת הכנס, ואולי זה גם קשור לעוד בעלי תפקידים. כל הכנס הלהקה יושבת יחד, ואם יש סדנה, אנחנו לא יכולים להוציא את הטלפון ולהתחיל להתחבר, אנחנו צריכים להיות מוכנים לנגן. השאלה, האם אנחנו עושים סדנה בינינו, או כל אחד בשתיקה בכוונות על העשירייה שלו?

   לפי מה שאנחנו מדברים כאן, מה אתם חושבים?

   תלמיד: אני יכול לדבר בשם עצמי. אני חושב שנהיה בשתיקה, כל אחד יהיה באיזו תפילה פנימית כלפי מרכז העשירייה שלו. זה מה שאני מרגיש ממה שאתה אומר.

   תלמיד: הייתי רוצה שהצוות יראה את החדר של אסטנה, ונראה כדוגמה שעכשיו באסטנה יש שלושה חברים שיושבים, חבר מקבוצת אומסק, עוד חבר מקזחסטן קיריגיסטאן, ויש חבר מקבוצת אלמטה 1. אנחנו רואים שהחבר נמצא כל הזמן בקשר עם העשירייה שלו דרך הטלפון וזה עובד. גם במהלך הכנס כל האזור יהיה כעשירייה אחת, וזאת דוגמה מעשית איך זה קורה. אחר כך נחזור לאזורים שלנו ונחזור לעשיריות שלנו, אבל עכשיו כאזור אנחנו כעשירייה אחת. גם מסיביר לא כולם מגיעים, אבל הם שומרים על קשר ביניהם.

שאלה: האם אנחנו מתקדמים למצב שבו אנשים ישתתפו בכנסים רק במסגרת של עשירייה? כי אני הגעתי לכאן עם הרשות של העשירייה שלי, הם שלחו אותי ואמרו לי שאני אייצג אותם, שאהיה הנציג עבורם, אבל הגעתי לבד. האם המשמעות היא שבעתיד בכנסים של בני ברוך נהיה בעשיריות ולא נהיה כיחידים? מה הכוונה?

מה שיותר קרוב לתיקון הכלים, זה מה שיקבע. עכשיו דיברנו רק על זה, שלעשות חיבור מיוחד לכנס זה לא טוב, כי מה אנחנו עושים בזה? אחרי הכנס אנחנו הולכים לכל הכיוונים וכאילו לא היה בינינו שום דבר. אנחנו צריכים לעשות כך שהכנס לא ישבור לנו אותה המערכת שאנחנו נמצאים בה. אלא הגענו לכנס, אומנם כמה מגיעים לכאן?

תלמיד: מאתיים עשרים.

סך הכול מאתיים עשרים?

תלמיד: כן, גברים ונשים.

אז סך הכול מאתיים עשרים גברים ונשים, מה אנחנו עכשיו נעשה מהם איזושהי קבוצה נפרדת? זה לא נכון. אנחנו רוצים לשמור על הקשר שלהם עם הקבוצות שלהן גם בזמן הכנס.

שאלה: אז אם כך, מה התפקיד שלי כאדם יחיד בכנס?

אתה נמצא איתנו בכנס ואתה מעביר לקבוצה שלך כל מה שאתה מתרשם מהכנס, ממה שאנחנו לומדים ומדברים ושרים, כול מה שיש, להעביר להם כמה שיותר מידע ורוח. ואחרי הכנס אתה חוזר לשם ונכלל איתם כמו שכמעט שלא היית יוצא.

תלמיד: כאדם יחיד שהוא גם חלק מעשירייה, מה התפקיד שלי פה בכנס, איך אני מממש אותו בצורה נכונה?

אתה נמצא בכנס כמו שאתה וחוץ מזה עם העשירייה שלך, וחוץ מזה עם כל הנציגות של המדינה שלך והמדינות ועוד מה שיש שם, את הכול אתה סוחב אחריך ועם זה אתה נמצא. וזו תוספת מאוד גדולה לקבוצת הכנס.

שאלה: למעשה יש אופציה בכנס להחזיק את העשירייה שלי בלב, אבל לפי מה שאני מבין, אתה מציע לא רק בלב אלא ממש פיזית לעבור את כל הכנס בעשירייה. ולמרות מאתיים ועשרים האנשים שהגיעו לכאן, עוד מאות אנשים התאספו בכל מיני ערים עם אותה הבעיה. אני פשוט מרגיש שטכנית אנחנו עוד לא מוכנים לזה.

האם לכל אחד יהיו שתי אוזניות? כי אם היו לנו לא היינו מפריעים אחד לשני, אבל טכנית אנחנו מאוד לא מוכנים. לא לכולם יש אוזניות טובות כדי לא להפריע אחד לשני, ואולי כל אחד ידאג לחפש איך לממש טכנית אם זה ממש הכרחי.

תלמיד: החברים ממחלקת הטכנולוגיה ומחלקת האירוח אומרים שידאגו לכל הציוד הטכנולוגי לכל חבר שדורש.

טוב, אז הם אומרים שאין בעיה, ידאגו לכם לכל מה שאתם צריכים כדי להתקשר.

תלמיד: לגבי כמות הסדנאות בכנס. שאלנו אותך כמה פעמים האם אתה מתכוון לעשות סדנה ואמרת לא. "אני לא מתכוון לעשות סדנאות בשיעורים שלי, אני רוצה לתת שיעורים" ובכל הפעמים ששאלנו נשארת עם הקו הזה, לא שינית אותו.

בנוסף, אין לנו הכנות לשיעור. ההכנה לשיעור היא הכנה שקטה, כל עשירייה נכנסת עם עצמה בשקט לתוך השיעור. המקומות שאולי תהיה בהם סדנה זה במשבצת זמן חברתי, שהיא חצי שעה בלבד, ואולי בסעודה אחת או שתיים יש מקום שמדברים, אבל ברובן אתה צורך תוכן מכל הכיוונים, או מהשיעור שיש, או מהמקורות, או מחברים שמדברים, או ממוזיקה. כמות הסדנאות שהולכות להיות בכנס היא מאוד מצומצמת.

כן.

שאלה: בהכנה לשיעור החברים מאפריקה דיברו על ביטול. במאמר גם קראנו על הביטול בברית שלנו כלפי הבורא, ועכשיו גם מאוד מורגש הזכות לשים את ההבנות שלנו בצד וללכת עם מה שהמקובל אומר לנו. מה יש בביטול הזה שמאפשר לנו להיכנס למדרגה חדשה?

זה ביטול למען חיבור, לא?

תלמיד: זה לא נראה תמיד כל כך ברור שזה כנגד החיבור או חוסר חיבור, בגלל זה הוא חמקמק, בגלל זה קשה להבין שעכשיו אני צריך להתבטל, או לא ושזו הנקודה אולי. אבל בכל אופן מורגש היום שזה הכול סביב הנקודה הזאת, גם בשביל שנוכל לעשות ברית עם הבורא, זה רק בהרכנת הראש שלנו בביטול שלנו כעשירייה.

גם עכשיו כשאתה רוצה להוביל אותנו להיכנס לדרגה חדשה של הכנס, שאלנו אותה שאלה באיזה עשרים וריאציות ואתה עונה לנו אותה תשובה. וכאילו העניין של להתבטל כלפי העליון הוא לא מובן מאליו, למה הוא כזה נסתר?

כי כך הוא נסתר, זה לא תלוי בנו. אבל זה שהוא נסתר זה טוב, העיקר שנמצא מפתח לזה.

תלמיד: איך לא מפספסים את ההזדמנות הזאת להתבטל בדיוק, לראות אותה ולא לפספס אותה, כאילו לשים את השכל שלנו בצד?

חיבור זה כל העניין. בחיבור אין לך כל כך שכל, אתה צריך להתחבר וכאילו מי לא מבין מה זה.

שאלה: גם לי יש כל הזמן השאלה הזאת. ממה אנחנו מרוויחים יותר, אם היינו שומעים שהרב אומר משהו שאף פעם לא עשינו ולא נראה לנו הגיוני ופשוט עושים אותו, או שעכשיו מתחילים לברר ולשכנע ולנסות להסביר למה זה לא נכון, עד שבסוף מתברר שבכל זאת בסוף נעשה את אותו דבר. אז ממה אנחנו היינו מרוויחים יותר, מזה שמקבלים פשוט את מה שהרב אמר ועושים, או שכל הבירורים האלה הם דווקא טובים?

זה שאנחנו כולנו מגיעים לאיזשהו פתרון כללי, לכולנו.

שאלה: זאת אומרת טוב שמתנגדים ומעלים את ההתנגדויות האלה ומציפים אותן, התהליך עצמו הוא נכון?

כן.

תלמיד: כי זה לא פעם ראשונה, זה קורה הרבה פעמים, זה קורה כל פעם שיש משהו חדש ושונה, אז יש איזה תהליך בתוכו.

כן, זה טוב.

שאלה: אם נגיד הייתי עכשיו נוסע לחו"ל לכנס, או הייתי אנוס פטור ונמצא לבד פיזית מהעשירייה שלי, איך אני מוסר את הרוח לעשירייה, איך אני מעביר משהו לעשירייה כשאני לא נמצא איתה?

עם מי אתה נמצא, עם אף אחד?

תלמיד: עם אף אחד, אבל אני צופה בכנס אני מתכלל בכנס. למשל אני נמצא פה עכשיו לבד באתי מחוץ לארץ לכאן.

אז אתה היית מוסר להם את ההתפעלות שלך.

תלמיד: מה זה מוסר להם את ההתפעלות שלי, איך היא נמסרת?

אתם מדברים ביניכם או לא?

תלמיד: מדברים בינינו.

זהו.

תלמיד: ואם לא היינו מדברים על מה שעובר בלב שלי, בהתפעלות וההתרגשות שלי נמסר לחברים שלי?

כן, כי יש לך גם קשר איתם לפני זה. אתם נמצאים בקבוצה בחיבור.

שאלה: אני רוצה לשאול מעוד זווית, האם זה מצב נכון בחברה או שצריך לתקן אותו. עכשיו כשאנחנו ממוקדים בעשירייה, יש מצב שחבר בא לשבת ליד עשירייה אחרת והוא מקבל איזה פרצוף חמוץ, אתה לא שייך אלינו, זה אולי פוגם באיזו אינטימיות. האם זה משהו שצריך לסדר, לתקן או שזה טבעי?

איך אתם מתיישבים בכנס?

תלמיד: החליטו שעכשיו יושבים גם בסעודות בעשיריות.

כן.

תלמיד: נוצר מצב שחבר נמצא לבד, החברים שלו בתפקיד או לא נשארו, הוא בא ויושב לא בדיוק בעשירייה שלו אלא ליד עשיריות אחרות, ומורגש כלפיו איזה יחס פנימי, אולי זה אפילו מתבטא חיצונית, שאתה לא שייך אלינו, יש לנו בעשירייה משהו אינטימי שלנו, ועכשיו בא איזה אורח ומתיישב.

כן.

תלמיד: האם זה מצב נכון או שצריך לתקן את זה?

האם זה מצב נכון שלא רוצים לקבל מישהו זר?

תלמיד: כן, וזה מתבטא ביחס פנימי או איזו דחייה - זה המעגל שלנו, זו מעין קבוצה סגורה אינטימית, אתה לא שייך.

לא יעזור, זה יהיה כך.

שאלה: יש חברים שעושים כנסי מראה בכל מיני אזורים והם שואלים, אם עכשיו נעבוד רק בעשיריות, מה התועלת בהתאספות הפיזית של חברים שונים שבאים להיות יחד? האם יש כוח בחיבור הזה או שהכוח הוא רק בעשירייה? כי בכל זאת החברים בעשיריות לאו דווקא גרים זה ליד זה, אבל יכול להיות שבאזור מסוים אנשים באים ומתאספים יחד לכנס, האם יש תועלת וכוח בהתאספות כזו?

הכוח של ההתאספות נמצא אפילו כשמגיעים מכל היבשות, כך אנחנו רואים, כך מקבלים אותם. אבל לעשות שינוי במסגרת שלנו זה לא טוב.

שאלה: אני מבין מאוד את העניין של להיות בעשירייה, מצד אחר אני רואה מציאות שאני לא יכול להתעלם ממנה. מגיעים חברים שבוע וחצי לפני הכנס, הם יושבים ביחד, הם אוכלים ביחד, הם מעבירים שבוע ביחד, ישנים ביחד. דיברנו על כך שיש השפעה פיזית מאוד חזקה, הם התגעגעו, הם רוצים לדבר עם אחרים. לגבי הנטייה הזאת, ההשפעה הפיזית הזאת, אסור גם לשבור את רצון האדם, להרגיש שהוא לא מסופק, גם זה לא בריא.

כן.

תלמיד: פה הדילמה, הרי הם באו פיזית ואנחנו יודעים שההשפעה הפיזית היא מאוד חזקה, והאדם נמשך בצורה פיזית למי שנמצא איתו פיזית יותר מאשר וירטואלית. ועכשיו אני דואג לחברים האלה שיהיה להם כנס טוב ושיהיו שמחים ויצאו ברווח, ויוכלו לעשות את העבודה בצורה מלאה כשהם אולי בהשפעה פיזית שהיא יותר חזקה מאשר השפעה ווירטואליות.

מה אתה ממליץ, מה אתה מציע?

תלמיד: אני לא יודע מה להציע, אבל אני רוצה להראות גם את הצד השני ולהגיד שאין ברירה, צריך להתחשב בו באיזו צורה.

אז תביאו עצות.

תלמיד: חשוב לציין שאנחנו כן נפגשים עם אנשים, יש לנו הפסקות, יש זמן שמדברים, היום אחרי השיעור חברים נוסעים ביחד לים, חברים יושבים פה וכל היום דנים, זה לא שאנחנו לא נוגעים זה בזה, לא רואים, לא מדברים, וכל היום נמצאים רק עם העשירייה שלנו. בשיעורים או בסעודות כמו שהוגדר נשב בעשירייה, בכל יתר הזמן חברים כן מדברים ומתחבקים ועושים דברים ביחד, עושים ישיבות חברים בערב ביחד, יש חיים משותפים גם מעבר לזה, צריך לשים גם פרספקטיבה כזאת.

בסדר, טוב.

שאלה: כל הזמן דיברנו על כך שקשר בשולחן אחד הוא יותר חזק פיזית, מה השתנה שפתאום אנשים שיושבים באותו שולחן צריכים לא לדבר ביניהם? נראה לי שזה נגד כל מה שלמדנו עד היום.

יכול להיות שאתה צודק, אין לי אפילו שאלה כזאת.

תלמיד: לא כל כך הבנו את התשובה שנתת לגבי כנסי מראה. אני יודע עד כמה קשה לארגן את הכנסים האלה, כמה קשה לאסוף את החברים, לכן בכלל לא מובן בשביל מה לנסוע לכנס? אני יכול להתאסף באיזה מקום עם העשירייה שלי, אולי וירטואלית יותר נוח לי, בשביל מה צריך את כל כנסי המראה האלה, לבזבז את הכוחות להכין אותם, להגיע וכן הלאה. אני חושש שבעתיד זה פשוט יהרוג לנו את כל כנסי מראה כי בכנסי מראה מתאספים הרבה אנשים מעשיריות אחרות.

אני מבין. בסופו של דבר אתם צריכים להחליט בעצמכם. יש לכם כאן את כל המנהלים, האחראים, המבצעים, כולם, כך שהכול תלוי בכם.

שאלה: בכלים המקולקלים שלי אני שומע את הרב אומר משהו, ואחרי זמן מה אני שומע אותו אומר בדיוק את ההפך. מה נכון עבורי לעשות כדי ליישב סתירה כזאת? האם אני מוחק את מה ששמעתי עד עכשיו ולוקח את מה ששמעתי הרגע, האם זאת הגישה הנכונה, או לנסות איכשהו לשלב או לברר?

אני לא יודע. אבל אנחנו לא מסתירים את זה שלפעמים אנחנו מחליפים את הקו שלנו או את עקרונות החיבור.

תלמיד: לחלוטין. עכשיו ספציפית זה דיון על העשיריות, אבל הרבה פעמים אני שומע את הרב אומר משהו ולאחר חצי שעה אני שומע את ההיפך, אני מבין משהו הפוך. אני מבין שזה נובע מהקלקול שלי, אבל מה העצה, אולי רב"ש כותב על זה, איך להתייחס נכון לדברי הרב, איך לממש פרקטית?

כל פעם לשטוף את האוזניים.

תלמיד: אז עכשיו אני שומע ממך משהו, מהרגע הזה זאת ההכוונה, הדבר האחרון ששמעתי?

כן.

שאלה: מה התוצאה מכל זה? בבוקר אנחנו עם העשירייה, בצהריים עם העשירייה, בערב עם העשירייה, בסעודה עם העשירייה, בכנס עם העשירייה, בסעודה של הכנס עם העשירייה?

העיקר זה גמר תיקון עם העשירייה. הכול בשביל זה.

שאלה: אני חייב להגיד שאני כן מרגיש יותר קרוב לעשירייה, לפני כן ישבנו רק בשיעורים, ועכשיו אנחנו יושבים יחד גם בסעודה, אז זה קשר יותר קרוב, זה דבר ראשון. דבר שני, אני כן רואה שמשהו השתנה, אבל השאלה לאיזה מצב אנחנו מגיעים, כי לאט לאט אני מרגיש שאני לא לבד, אני לא עם עצמי, אני לאט לאט נמס בעשירייה, כמו שאני לא קיים, קיימת רק העשירייה עכשיו. האם למצב הזה אנחנו מגיעים?

כן, עוד יותר.

שאלה: הגישה הזאת לחפש הנחיית זהב כזאת היא בסדר, זה דבר טוב? אני לא מבין את כל הקונפליקטים פה, כל המחלוקות האלה, למה לא לתת לכל חבר פה פשוט להגיע לגשר ולחצות אותו? סך הכול הם כולם הולכים לכיוון אחד?

לא. כי אנחנו לא יכולים להתקרב אפילו לגשר אם אנחנו לא מחוברים. אם לא למדנו מה זה נקרא חיבור ואיך לתקן אותו ואיך להתקין אותו, אין לנו ברירה. ההתקדמות מצד לצד, מטר קדימה, זה כל הזמן כדי לשנות את החיבור בינינו, לעשות אותו יותר מהותי.

תלמיד: לי אישית אין בעיה לשבת איתם בשיעור אחד ואז ללכת לשבת עם דוברי אנגלית כדי לרענן קצת. איך הם ידברו משהו אחר. ויש אחד שרק רוצה את העשירייה שלו אותם הפרצופים כל הזמן, זה לא מזיק, זה לא מפריע לאף אחד. יש אחד שרוצה לדבר בטלפון איתם ויש כאלה בקבוצה שיחליטו שפיזית עכשיו מתאים להם. אתה לא חושב שאנשים קצת מספיק מפותחים בשביל להחליט בנושא כזה?

אני יכול להיות בעדך ולא חשוב, אבל יש דברים שמקובלים כתבו ונתנו לנו שאנחנו נבצע.

תלמיד: אפס כי הרבה דרכים למקום?

לא, סתם לזרוק מילים, אל תתחיל בזה. אני צריך ללמד עקרונות וחיבור קבוע בעשירייה, אפילו בתורה כתוב, ואתה לא יכול להגיד שכך זה נעשה כך במאה שנה, מאה 15, מאה 20, לא, אלא זה העיקרון של הטבע. אתה לא יכול לצאת מזה.

תלמיד: אבל אתה רואה כל אחד בוער בו משהו אחר.

שיישרף.

תלמיד: אבל אתה חצי שעה כמעט אומר אני לא יודע אין לי עצה אחת לתת, אבל הם רצים אליך לחפש הנחיה קבועה ברזל, תגיד לי רק לשבת איתם כל הזמן, אבל אתה חצי שעה אומר אני לא יודע, אז למה לא לתת את האוטונומיה בקטע הזה?

לא, אוטונומיה זה הפקר.

תלמיד: רק בדבר הזה עם מי להתקשר פיזית.

לא, אני אומר לך, לא, פשוט מאוד. כי זה חוק, כנגד זה חוק, זה לא אתה ולא אני ואף אחד לא יכול לקבוע.

שאלה: אני מאוד מודאג כלפי העבודה בעשירייה בזמן הכנס. בגלל שהפורמט הרי יהיה שאלות ותשובות כמו שאנחנו עכשיו בשיעור, יקומו חברים, חברות מהארץ ומהעולם לאו דווקא מהעשירייה שלי וישאלו שאלות. ועדיין לא ברור לי בדיוק איך לתת את האקסטרה, מה מכך שיש עכשיו שאלות ותשובות במליאה, אני עכשיו עושה חיבור בעשירייה הפרטית הקבועה שלי, שאנחנו יושבים עכשיו ביחד גופים צמודים?

איך אנחנו מתחברים מתוך חסרונות שחברים אחרים מעלים שאלות, שהם לא מהעשירייה שלי?

מה אני צריך לעשות כשחבר שואל שאלה?

אתה צריך להשתתף בזה.

תלמיד: להתכלל בו, להתבטל כלפי החיסרון שלו? להזדהות עם החיסרון שלו, מה אני צריך לעשות בדיוק?

אני שומע את זה כמו עצה, ומודד עד כמה היא יכולה להיות נכונה או לא כלפיי וכלפי העשירייה שלי.

תלמיד: זו עבודה שכלית מה שאמרת עכשיו.

כן.

תלמיד: ומה עם עבודה לבבית?

אני קודם כל צריך לראות עד כמה שזה מתקבל לי על הלב.

תלמיד: אז אני צריך לעשות עבודה רגשית, לבבית, כלפי השאלות שהחברים והחברות ישאלו במהלך השיעורים בכנס?

כן.

תלמיד: זה לא שובר את העשירייה הפרטית שלי שאני מנסה עכשיו להתכלל בחבר ששואל עכשיו שאלה והוא לא מהעשירייה?

אבל אנחנו תמיד יכולים להיות במצבים כאלו, שאני נמצא עם העשירייה שלי ומישהו בא ואומר איזה משפט. אז מה?

תלמיד: אני פשוט לא מצליח להבין הרי כל הדיוק וכל הפוקוס וכל מרכז הכובד של הכנס וכל התהליך שאנחנו עוברים הוא העשירייה הקבועה, להגיע בה לחיבור אינטימי ולמה אני אומר את זה? כי בכל מוצאי שבת יש לנו מפגש עשירייה, אנחנו יושבים יחד בבית של מישהו וקוראים ועושים סדנה בינינו ומתחברים, כל פעם, זה מצב מאוד אינטימי, ומאוד חזק. אנחנו לא מגיעים למצב הזה אף פעם בשיעור, שיעור זה סיפור אחר. אז איך להביא את המרחב האינטימי הזה שיש לעשירייה שנפגשת ומדברת ועושה סדנה ביניהם וכאילו אין עולם רק הם בעצמם, איך להביא את זה לתוך התכללות בשיעור, בכנס, וכל אחד מביא את החיסרון שלו, ההתרשמויות שלו, הדעות שלו וכן האלה, אני לא מצליח להבין, איך זה לא מפזר אותי ורק מקרב אותי לעשירייה?

אני מבין אותך, אבל אין לי תשובה.

תלמיד: מה אתה מצפה שנעשה במהלך השיעור, מה אני צריך לעשות במהלך השיעור אני והעשירייה שלי הקבועה?

את זה אני צריך לשאול אתכם ולא את עצמי, כי אני כאן לא צריך להיות בשיעור הזה.

שאלה: בכל זאת לא תמיד תהיה אפשרות טכנית להיות עם העשירייה בזמן הכנס, יש הרגשה שאנחנו צריכים להחזיק בקשר הפנימי. איך להחזיק את נקודת האיחוד הזאת פנימית?

אני לא חושב שאנחנו כל הזמן נתאסף באותה צורה כמו היום, ואותה עשירייה שתתאסף היום בכנס, את תיאספי כל פעם באותה עשירייה. פעם הבאה יגיעו אנשים אחרים, כל פעם יגיעו אחרים. אני חושב שאנחנו נצטרך לעשות משהו כדי שכל זה לא יתפורר. זה שאנחנו מקיימים כנסים, אני אפילו לא יודע עד כמה זה עוזר, אולי זה הפוך, כי אנשים התרגלו לעבוד במקום שלהם, בעיר שלהם, במדינה שלהם, וכאן קורה ערבוב בין הכול. אני לא יודע.

פעם לפני הרבה שנים הייתי אומר, זה היה טוב. ועכשיו אני כבר לא יודע. צריך לחשוב על זה היטב מה לעשות עם הכנסים האלה בעתיד. נראה.

שאלה: אם כבר החלטנו לברר אז בואו ניזכר, הייתה סיבה שבגללה הזמינו אותנו לכאן לפני חודשיים, אמרו יהיה כנס, ואנחנו כמובן גרים רחוק, אז קנינו כרטיסים, וכיוונו את עצמנו להגיע לכאן לתת התפעלות לאחרים. עם הכוונה הזאת הגענו לכאן, ועכשיו הרי יש סיבה שהגענו כי היינו צריכים להגיע לכאן כדי להמשיך את העבודה שלנו. אנחנו מחוברים עם העשיריות, אני עכשיו יושבת עם העשירייה שלי במערכת הערבות. מה אני מוסיפה בכך שאני נמצאת עכשיו כאן כדי לקדם את החברות שלי כלפי הבורא?

אני לא יודע, את כל זה אתם מעבירים מהקשר הפנימי של הלבבות שלכם. ולגבי הנושא עצמו, זה לא שייך, אין לזה קשר. אני לא יודע מה להגיד לך. יש לך מארגנים שקובעים הכול, גם את החומרים, גם את סדר הכנסים, הכול. לא יודע איך זה יהיה בפעם הבאה. אני מבין כמה קשה לכם להגיע עד לכאן, אבל גם לא להגיע לא הייתם יכולים. אנחנו נראה.

שאלה: בעצם מה עדיף, האם עדיף שעשירייה שיכולה להתאסף בינם לבין עצמם לא תשתתף בכנס הכללי, או עדיף שהם יתאספו כל אחד בנפרד? מה הצורה הנכונה לעשירייה להתאסף לכנס? כי יש כל מיני תנאים, יש עשיריות שיכולות להתאסף יחד, יש עשיריות שלא יכולות להתאסף יחד, יש כאלה שיכולים להיפגש פיזית. האם יש מצב שעשירייה יכולה להתאסף יחד והיא לא עושה את זה בכנס?

אני לא חושב שזה נכון. לא. להתאסף יחד במקום אחד, זה נכון. לנסוע לאיזה מקום, עוד פעם בלגן הזה עם השפות, לא הייתי עושה, זה לא מוסיף כל כך. אבל להישאר בחיבור עם אותם האנשים וכל הזמן לדאוג שנגיע לחיבור עוד יותר פנימי, ועוד יותר מרכזי, זה דבר חשוב.

תלמיד: לפני מספר חודשים רב הזמין את כל בני ברוך לכנס, לכל מי שהגיע לכאן הייתה בחירה לא פשוטה להגיע או לא להגיע. כי כבר שנה לא היה כנס כאן. בשנה שעברה הגעתי לכאן שלוש פעמים, ועכשיו עברה שנה שלמה. מצד שני יש את כל נושא הביטחון. מי שהגיע, ועוד יגיע עשה את הבחירה, ובא. לפני כמה שבועות ביררנו בשיעורים האם לבוא או לא לבוא כי לא היה מובן מהתשובות שלך כשאמרת שהכנס יהיה בתוך העשיריות הפרטיות. שוב, הייתה אי בהירות לגבי שטח הבחירה הזה.

בדרך כלל יש איזה סרגל, קו מנחה לבחור, ופה לא היה מובן אם לבוא או לא לבוא. אז התקשרתי לחברים בבני ברוך כדי שזו לא תהיה החלטה לפי החשבונות האישיים שלי, ושאלתי אם להגיע או להישאר עם העשירייה, והתשובה הייתה, זו הבחירה שלך.

גם על זה התגברנו, והגענו, ועכשיו הגענו לגבול שלישי. לי אין שום טענות לבני ברוך, לבורא, תמיד הכול משתנה, ואני יודע שביחד איתך אנחנו נעבור את הכול עד הסוף, אני בטוח בזה.

אז השאלה שלי היא לא בפן הטכני, אני רוצה רק לשמוע ממך למה אתה מצפה מאיתנו, אנחנו נעשה הכול, אבל למה אתה מצפה מאיתנו?

אולי אני לא יודע איך לשאול את זה נכון, מעל מה אנחנו צריכים עכשיו להתעלות, על מה להתגבר, מה האויב הפנימי, הנחש הפנימי? איך לנקות את כל החשיבות של הדברים המדומים, להגיע למהות ולהמשיך איתך? פעם שאלתי אותך, מה לעשות כשאתה מרגיש פחד, ואמרת לי תעצום עיניים, ופשוט תקפוץ לתוך החיבור. אז מה עכשיו, מה הנקודה שאליה צריך לקפוץ?

בעיקרון שאיפה או בקשה כזאת מתייחסת למצב הנוכחי שלנו. שום צעד הבא לא יכול להיות אם האדם לא יודע שהוא הולך אל הלא נודע. אין לנו דרך אחרת. ואני גם לא מסתיר את זה, אי אפשר להסתיר את זה. אתם רואים באיזה מין עולם אנחנו חיים, הכול לא פשוט. מצד אחד אנחנו יכולים להתלונן על זה שהבורא כאילו שם לנו נסיבות כאלה, ומצד שני בכל זאת צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת, ואז נתגבר על הכול.

תלמיד: לפני מספר שנים היו כמה כנסים, זה היה משהו שיטתי, שרב רואה פתאום מצב חדש. אני לא יודע מה אתה רואה, אבל אני זוכר שלפני מספר שנים בכלל גירשת את הגברים החוצה. זה היה מחוץ לתוכנית, אמרת להם, צאו החוצה, לכו תתחברו, ואל תחזרו עד שלא תתחברו. זה לא היה לפי לו"ז, זה לא היה לפי סדר, הכול יכול להשתנות גם בכנס עצמו. אז לאן אנחנו עכשיו קופצים בזמן שאנחנו עוצמים את העיניים, לאן לקפוץ?

רק אל תוך מרכז החיבור. אם אנחנו כבר באמת קופצים אל תוך מרכז החיבור, אז תוך כדי התעופה אנחנו נראה איך הבורא בא לקראתנו.

תלמיד: אז לא משנה אם נהיה על הגג, או במדבר, או ירד גשם שיורד פעם ב-150 שנה, אם נהיה פיזית, או וירטואלית?

זה לא חשוב.

שאלה: האם השינויים או התנאים של הכנס הזה הם לא סימן דווקא של בגרות? נראה כאילו אתה יותר סומך עלינו, שהגענו אולי לנקודה שאתה מרגיש שאנחנו מסוגלים להתעלות מעל כל הקשיים, וזה דווקא סימן של ביטחון שלך בנו. אם נכון לראות זאת ככה?

יש לי כזאת הרגשה שאני באמת מחזיק אתכם ומושך אתכם לעבר ולא לעתיד. יכול להיות שכן, יכול להיות שאתם כבר צריכים לעשות צעדים לבד, וכנראה שתצטרכו לעשות ככה בקרוב, וזה בעצם הפתרון הנכון.

תלמידה: הכוונה היא שאנחנו נעשה את העבודה יותר פנימית בתוך העשירייה, לא שזה יהיה במקום מסגרת אחרת.

בסדר, אני מבין אותך.

שאלה: איך ללכת בעיניים עצומות, ולהאמין בבורא כמו שקראנו במאמר?

אם את נמצאת בחיבור עם העשירייה, ובעצם כולכם מסכימים על החיבור הזה, על הדרך, ועל המטרה, אז הכול צריך לכוון אותך לעשות כך. ולא יהיה שום ספק, כי אם העשירייה מחליטה, ועשירייה זה יכול להיות עכשיו, כמה שאתם כאן כ 200-300 איש או כל בני ברוך בכל העולם, זה תמיד עשירייה.

שאלה: אמרת שלא יכול להיות שום צעד הבא אם אדם לא יודע שהוא הולך אל הלא נודע. אז כשמרגישים שיש איזה ערפל מקדימה, לא ברור, יושבים פה יחד כולם ולא ברור, יש אלף דעות, אלף כיוונים, חברים נפגעים. כאילו יש כאן משהו לא כל כך ברור. כשהעתיד, הצעד הבא לא נודע, איך מתקדמים ויודעים שמתקדמים בכיוון הנכון, אפילו בחושך, אבל שזה הכיוון הנכון בחושך?

תמיד זה נקרא כך, גם כשבני ישראל הלכו במדבר, תמיד היה כך שלא רואים. כמו שאתה נוסע באיזו דרך, אז יש לך את המרחק, הקילומטרים, לאן אתה נוסע, לאן הדרך עצמה מובילה. אבל במדבר אין הכוונה, היא לא קיימת. לכן אני דווקא שמח שככה זה. אתם לומדים מזה, ומקבלים הרבה התרשמויות.

תלמיד: איך צועדים במדבר, איך צועדים נכון במדבר?

אני לא יודע מה להגיד לך, זה תלוי איפה אתה רואה את הכוכב שלך.

שאלה: היום יש ישיבת חברים עולמית. האם יש רגעים בחיים של העשיריות שלנו שאנחנו יכולים להיות עשירייה אחת בישיבת החברים העולמית?

כן.

תלמיד: כל בני ברוך כעשירייה אחת?

כן.

תלמיד: כן?

כן, תכינו את עצמכם.

שאלה: אני רוצה לסכם את כל מה שאמרנו כאן ולהודות לך. כי באמת מורגש שעלינו למדרגה חדשה, ועוד לא ברור מה יהיה בה. אבל יש שמחה גדולה, והודיה לך ולחברים שחיכו לנו ביראה גדולה, ופוגשים אותנו, ורוצים להתקשר איתנו כמו שהיה פעם. אבל בהרגשה, הכוח שנתת לנו עכשיו הוא מעל הכול, ואנחנו מקבלים את זה. אנחנו מודים לך רב יקר, שהבורא יברך אותנו, ובריאות לך. תודה

שיהיה לכולנו בהצלחה.

תלמיד: יש לנו הערב ישיבת חברים שתכסה באהבה על הכול.

בסדר גמור.

(סוף השיעור')