שיעור בוקר 29.12.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חנוכה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא חנוכה.

גם חנוכה, וגם כל החגים והמועדים שלנו, כולם מדברים על מצוות החיבור, האיחוד, "ואהבת לרעך כמוך", להגיע למטרת הבריאה לפי תכנית הבריאה. ולכן גם אנחנו צריכים לראות בצורה כזאת את כל החג הזה, עד כמה שהיינו בפירוד עד שהגענו למצב של השבירה, חטא, חורבן, מלחמת אחים וכן הלאה, ועד כמה שכשהתחברנו אפילו בכוח הקטן שנשאר לנו, שהכוח הזה מסמל לנו את כד השמן הקטן, אנחנו כן יכולים להדליק את האור וממנו להתחיל את תיקון הכלי הגדול של הנשמה הכללית.

לכן את הפסוקים שנקרא, אנחנו צריכים לקרוא בצורה שהחיבור המתגבר הוא שמסמל לנו את האור של חנוכה.

קריין: ציטוט מס' 9, מתוך רב"ש א', "בענין נר חנוכה".

"ענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זוהי רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה. ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "לשמה". וזה היה נס, שיצאו משליטה של היונים, והיו יכולים ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. מה שאין כן קליפת היונים היו שולטים על ישראל, שלא לעשות שום מעשה, אם הוא לא יודע בשביל מה, ובשביל איזו תועלת יביאו הפעולה הזו. ובפרט לכוון הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת. יוצא, שנר חנוכה, הגם שהוא מרמז על נס רוחני, שהוא, שעם ישראל יצאו לחרות משליטתם של היונים, אבל זה היה רק חצי דבר. היינו, שרק כלים דהשפעה נתקנו ע"י נס דחנוכה. וזה נקרא בחינת "תיקון הבריאה", אבל עוד לא מטרת הבריאה."

(רב"ש - א'. מאמר 9 "בענין נר חנוכה" 1986)

שאלה: מה זה אומר שהיה נס?

"נס" זה נקרא שעלו מכלים דקבלה לכלים דהשפעה. זה נקרא "נס", שזה נגד הטבע. לפי הטבע אם אני נמצא ברצון לקבל בעל מנת לקבל, אני נשאר בו. על ידי איזה כוח אני יכול לצאת מזה? רק אם מקבלים המאור המחזיר למוטב מלמעלה, שהוא מושך אותנו לדרגה אחרת של קיום. מה זה דרגה אחרת, זו הסתכלות אחרת, זו תפיסה אחרת, הרגשה אחרת, אז זה עולם אחר, עולם חדש.

אנחנו לא מודעים לזה עד כמה שאתה מתחיל להרגיש שכוח אחד פועל בכל המציאות, שהכוח הזה הוא כולו בעל מנת להשפיע, אתה נכלל בכוח הזה, אתה נעשה בהכרח גם בעל מנת להשפיע, בכוח הבינה. זה נקרא נס. נס זה נקרא נגד הטבע.

תלמיד: אני שואל במובן הזה שכל הסיפור הזה של היוונים דווקא היה פירוד, לא היה חיבור ביניהם.

כן, "יוונים" זה נקרא שכוחות הפירוד היו בין היהודים, שבעצם היו צריכים להגיע לחיבור ביניהם, אבל על מנת לקבל, הכוונה הזאת על מנת לקבל הייתה ביניהם שולטת ולכן זה נקרא שליטת היוונים.

תלמיד: אז מה הוביל בסופו של דבר לזה שקרה נס? הם ביקשו מהבורא?

שכוח קטן מאוד בכל זאת מצא כוח, מצא אפשרות להתחבר ביניהם ועל ידי זה התעוררו אחרים והתחילו לקדש את עצמם, זאת אומרת לעבוד בעל מנת להשפיע.

תלמיד: והכוח הקטן הזה, המיעוט הזה היה גם בשליטת היוונים, היה בנטייה לחיבור?

היה נסתר בתוך שליטת היוונים, עד שהתעורר והתחיל במלחמה.

תלמיד: כלומר, זה היה מוכן בתוכם, רק הם היו צריכים את הדחיפה הזאת מאחורה כדי להתקדם לחיבור ביניהם או שהם עבדו על זה כל הזמן?

לא עבדו על זה כל הזמן, אלא הגיעו הייסורים, החושך היה עד כדי כך שמתוך החושך הזה אפילו התחילו להרגיש שהם נמצאים כבר בחושך ולא יכולים להסכים עם זה, ואז התחילו להתעורר.

קריין: קטע מס' 10 מתוך רב"ש ב', אגרת כ"ו.

"חנו-כה, חניה בבחינת כה, היינו שקבלו את ההשפעה העליונה בכדי שיהיה להם יותר כוחות ללכת קדימה במלחמת היצר. ומזה נמשך שבזמן שהאדם הולך בדרכי ה' נותנים לו הרבה פעמים התעוררות ממרום, היינו באמצע התפילה או באמצע לימוד התורה או בעת עשיית המצוה, שההתעוררות הזו נכנסת בלב האדם ומתחיל להרגיש טעם וחן דקדושה. אבל האדם צריך לדעת שהשפע הזה נתנו לו רק בכדי שיקח כוחות חדשים ושיוכל להתחזק בעבודה, שיכנס לתוך הקרב של מלחמת היצר, ואז בכל פעם משפיעים לו לפרקים בחינת חניה, היינו בחי' שפע עליון, כי בזמן שבאה לאדם ההתעוררות מלמעלה נדמה בעיניו שכבר אין לו שום מלחמה, כי בזמן הזה הוא מתחיל להרגיש את היופי והתפארת דקדושה והשפלות שישנה בדברים גשמיים עד שמחליט בדעתו שכבר הוא מוכן ומזומן לעבוד רק לשם שמים. ומאחר שהאדם באמת לא גמר את מלאכתו, נוטלים ממנו בחזרה את ההתעוררות שנתנו לו, ואז תיכף נופל שוב למצבו הקודם, היינו שמרגיש חן ויופי רק בדברים גשמיים ודברים שבקדושה נחשבים אצלו רק לדבר מיותר, ואז הוא עוסק בתורה ומצוות רק מטעם הכרח ועל דרך הכפיה ולא מטעם חשק ושמחה כבזמן שהיתה לו ההתעוררות. וההתעוררות הזו היא בחינת נר חנו-כה. לכן אם יש לו שכל הוא צריך תמיד להתגבר עד שעוזרים לו מלמעלה לזכות לבחינת שלמות אמיתית."

(רב"ש - ב'. אגרת כ"ו)

קריין: קטע מס' 11, רב"ש ב', "הנרות הללו קודם הם".

כתוב "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד", שצריכים לדעת ההבדל בין נס חנוכה לנס של פורים. כי בחנוכה היתה הגזרה רק על רוחניות, שמנעו מעם ישראל לקיים את המצות. והנס היה, שבזמן שגברו החשמונאים, כן היו יכולים לקיים את המצות. והיות לרוחניות אין כלים, כי "כלים" נקראים דוקא כלי קבלה, שזה נקרא "בריאה יש מאין", שהוא הרצון לקבל. לכן בא הרמז לזה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם". מה שאין כן הנס של פורים. היתה הגזרה גם על הגופים, כמו שכתוב "להשמיד להרג ולאבד, וכו'". נמצא, שהנס היה על הגופים. ו"גופים" נקראים כלים לקבל. לכן בפורים כתוב "שמחה ומשתה ויום טוב", שענין משתה כבר שייך להגוף. ובחנוכה ניתן לנו הנס "רק לראותם בלבד, ואין לנו רשות להשתמש בהם".

(רב''ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

זאת אומרת הנס היה על כלים דהשפעה.

קריין: קטע מס' 12, מתוך רב"ש ב', אגרת מ"ג.

"בענין חנוכה: הנה ידוע שאי אפשר שהנרות יאירו, עד שיהיו בהם ג' תנאים:

א. נר שהיא הכלי שנותנים בה השמן.

ב. השמן.

ג. הפתילה.

ובזמן ששלושת הדברים הללו מכונסים יחד, אז יש מציאות להנות מאורם. ויש לפרש את ג' בחינות הנ"ל על דרך העבודה והמוסר. הנה הכלי ששם נותנים הן השמן והן הפתילה הוא הגוף, ונקרא נר. והיגיעה בתורה ומצוות, והסתירות מה שהאדם מרגיש בהשגחתו יתברך, בדברים שאינם מגולים לפניו שהנהגת העולם הוא בבחינת טוב ומטיב, ולפי מחשבתו ודעתו היה הקדוש ברוך הוא צריך לנהג את העולם בהנהגה אחרת, היינו שיהיה מגולה לפני כל אחד ואחד מדת טובו יתברך, נמצא שזהו בסתירה להשׂכל האדם, זה נקרא פתילה, מלשון "פתלתול" ומלשון "פסולה", היות שמחשבות כאלו פסולים להמחשבה. והבהירות וההתעוררות שמביאו לחשוק לתורה ועבודה, ולהרגיש המתיקות והנועם שבתורה ועבודה, זה נקרא שמן. ואם חסר אחד מהם אין יכולת להנות מאורם."

(רב"ש - ב'. אגרת מ"ג)

קריין: קטע מס' 13, מתוך רב"ש ב', אגרת מ"ג.

"בזמן שהגוף כלול מהיגיעה והבהירות, אז זוכים להשיג את אור ה', שהוא יוצא דווקא מבין שניהם. וכמו לאחר שנשרף השמן והפתילה אין כבר מה להאיר, ונעשה חשך. כמו כן לאחר שנגמר היגיעה והבהירות, אין לו כבר אור ונעשה שוב חושך אצלו. ואם רוצה להשיג עוד אור, הוא מוכרח להשתדל להמציא עוד יגיעה, הנקרא פתילה, ועוד בהירות הנקרא שמן, משום שאין להאור במה לחול ולהתפס. והטעם הוא כי יש כלל "לפום צערא אגרא". ועיקר הבהירות הנקרא שמן הוא על ידי אמונה. שענינו הוא, מה שמתגבר על יצר הרע, המביאו לידי יגיעות וסתירות לשׂכל החיצוני. וזה נקרא נסיונות בעבדות ה' יתברך. ואחרי ההתגברות הזה, האדם זוכה לקבל את אור ה' המאיר לנשמת אדם, ואז אין כבר מקום לסתירות, וזה נקרא אור חנוכה. היינו שזוכה להשגחה גלויה, שהנהגתו יתברך הוא בבחינת הטוב ומטיב לנבראיו."

(רב"ש - ב'. אגרת מ"ג) 14:02

אבל לא שההשגחה הגלויה הזאת היא נותנת לו עכשיו חופש, שהוא נמצא בהשגחה והכול בסדר גמור, אלא ההיפך, זה בגלל שהוא יכול להעלות את עצמו למעלה מהפתיל, מהפסול.

קריין: קטע מס' 14, מתוך רב"ש ג', "ענין זדונות נעשו כזכיות".

"כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה. וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה."

(רב"ש - ג'. מאמר 5 "ענין זדונות נעשו כזכיות")

דווקא בגלל שיש לו התנגדות, הוא שמח כי אחרת מאיפה הוא יידע שהוא נמצא למעלה מהדעת? זאת אומרת ההתנגדות הזאת היא הכרחית. לכן אנחנו מדברים על דרגות העביות, מסך, אור חוזר, שאנחנו תמיד נמצאים למעלה מהעביות הזאת וזה קובע את דרגת למעלה מהדעת שלנו וכך מתקדמים.

קריין: קטע מספר 15, מתוך רב"ש ב', "הנרות הללו קודש הן".

"כתוב "יונים נקבצו עלי, וכו', ופרצו חומת מגדלי". שענינו הוא, שהאדם צריך לשמור את החומה הזו, הנקראת "אמונה בה' למעלה מהדעת". כלומר, שאין לאדם לחכות עד שהוא יבין שכדאי ללמוד, וכמו כן שכדאי להתפלל, וכדומה. אלא שלא יסתכל על מה שהדעת מיעץ לו. אלא הוא צריך ללכת לפי שהתורה מחייבת את האדם. כן האדם צריך להתנהג. ורק על דרך זו, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", האדם יכול לזכות לדעת דקדושה. והעיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קודש הם" 1991)

אנחנו לא מבינים עדיין שהמצב הרוחני הוא למעלה מההתגברות, למשל כשיש איזו הפרעה ואדם מתעלה מעל ההפרעה הזאת וחי למעלה מההפרעה הזאת כל הזמן, אחרת הוא נופל לגשמיות.

קריין: קטע מספר 16 מתוך רב"ש א', "נס החנוכה".

"הנס, שבא לאדם, שיכול להכריע לצד הקדושה, הוא לא דבר שבשכל, אלא דוקא מדבר, שהוא מיותר להגוף, שהוא היגיעה, שהגוף מואס בזה, וחשב את כל ענין היגיעה לדבר מיותר. ודוקא מזה הנותר, היינו מה שהאדם משאיר ואינו רוצה וחושק, מכאן היה לו הנס, שהוא נשאר בקדושה. וזהו הפירוש "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". כי "קנקן" פירוש, כמו שכתוב "שרבי מאיר היה מטהר את השרץ בק"ן טעמים", שפירוש, שבכל דבר יש סברה לכאן, וסברה להיפך. ובמה יכולים לברר. הוא, מנותר. היינו, מדבר המיותר להגוף, מה שהוא לא מחשיב אותה למאומה. וזוהי בחינת אמונה למעלה מהדעת, שרק מזה יכולים להינצל מלנפול ברשת הקליפות. וזהו ענין פך השמן, שמצאו, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. "כהן" נקרא חסד. "גדול" נקרא חסד שנעשה לחכמה. היינו שפע דמין החסדים, הנקרא בחינת "כהן", שכהן הוא מדת החסד, שהחסד מראה על האמונה למעלה מהדעת. שזהו ענין, שאברהם, שהוא מידת החסד, הוא אב האמונה. ובחינת אמונה אין היוונים יכולים לראות, מטעם שהם רואים רק עד הדעת, ולא למעלה מהדעת. ומשום זה, בה בעת שהם הלכו למעלה מהדעת, כבר אין היוונים יכולים לשלוט. וזהו ענין, שהיונים לא ראו את פך השמן."  

(רב"ש - א'. מאמר 7 "נס החנוכה" 1987)

רק למעלה מהדעת, למרות שכך זה נראה וכך זה מורגש, הכול בסדר לפי ההיגיון, לפי השכל הבריא, צריכים ללכת לפי מה שלא בריא ולא השכל.

קריין: קטע מספר 17 מתוך רב"ש א', "מעוז צור ישועתי".

"בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".

נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:

א. הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,

ב. והג' אמצעיות הן של בקשות,

ג. והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.

הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב). והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו. לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה. "ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה." 

(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

קריין: קטע מספר 18, רב"ש א', "מעוז צור ישועתי".

"מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו. ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש"."  

(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

בזה אנחנו קראנו את כל הפסוקים שהכינו לנו לחנוכה. יכול להיות שתהיה לנו עוד הזדמנות לדבר על זה. מה שאני מבקש, ממליץ, לחשוב במשך היום מה זה "למעלה מהדעת" ומה זה "למטה מהדעת". ואם יהיו שאלות נדבר על זה.

תלמיד: יש לנו פגישת צוות ערבות של הכלי העולמי מיד אחרי שיעור הבוקר, אחרי הסיכומים בעשיריות כי גם זה חשוב, ניתן לזה מקום ולאחר מכן נתחיל מיד עם העלאת חשיבות הכנס בישראל.

אנחנו זקוקים לכל הכלי העולמי כדי שישתתפו בזה ואנחנו נבקש שגם חברים מישראל, מפתח תקווה, יכנסו ללינק. אני יודע שזה קשה, אבל זה יעלה את החשיבות של כל הכלי העולמי. זה יהיה בזום האירופאי.

אתמול אחרי שיעור צהריים, הייתה פגישה מעולה עם הכלי העולמי, היו למעלה מ100 משתתפים, גברים ונשים, שיתחברו יחד כדי לחשוב בצורה יצירתית מה לעשות בערבים במהלך הכנס בערב הראשון, בערב השני.

וזה מדהים, כולם הוסיפו על כולם והיו רעיונות מדהימים כדי לבנות יחד את הכנס וזה היה אירוע מאוד מרומם ולבבי כדוגמה לכלי העולמי שעובד מאוד קשה. לחיים לכלי העולמי.

תלמיד: אנחנו נשתדל בכל מוצאי שבת, מיד בסוף סעודה שלישית, לעשות פגישה של שעה, שכל חבר בכלי העולמי יוכל להיות מעורב בתוכן, ממש בבניית התוכן, לא כחלק סביל אלא כחלק ממש פעיל, ורוצים להזמין את כולם גם להשתתף בערבות מיטינג. כמה שנעשה יותר ביחד, הכנס יהיה של כולם.

(סוף השיעור)