שיעור בוקר 03.09.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לחיות בעולם של כוונות – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: נושא השיעור "לחיות בעולם של כוונות", קטע מספר 7.

כתוב "הכול בכוונה יתבררו", שכול מה שאנחנו צריכים לברר זו רק הכוונה - למי אנחנו מכוונים, מה בדיוק אנחנו רוצים, מה אנחנו רוצים שתהיה תוצאה מהמחשבות שלנו. כי בעולם הרוחני אין פעולות פיזיות, אין ענין של לבושים, כל מיני פעולות שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו נמצאים בעולם המעשה, מעשה פיזי, כדי שניכנס מתוך זה גם לעולם של מעשים רוחניים, וירטואליים, שהמחשבה שלנו תפעל ולא המעשה הפיזי.

כך אנחנו נמצאים במצב שאנחנו מתארים לעצמנו את העולם שלנו כעולם המעשה, אבל באמת כשגדלים מתחילים לראות עד כמה אנחנו עוברים למעשים במחשבה, בכוונה, ברצון. לכן כל העבודה שלנו היא כמה שיותר ויותר לשים לב על הכוונות שלנו - מה אני מתכוון, מה אני רוצה שיצא, על ידי איזה פעולות אני רוצה להשיג את מה שאני רוצה ושהפעולות האלה יהיו כמה שיותר ברצון, בכוונה, ולא במעשה גשמי. כך אנחנו נתקדם.

נקרא מה כותב על כך רב"ש.

קריין: "לחיות בעולם של כוונות", קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 7, כותב רב"ש.

"מהו ענין תיקון המעשים בדרך העבודה. זהו כנ"ל, שעל כל מעשה ומעשה, שעושים, צריכים לתת עליו כוונה. והכוונה היא, שרוצה עם המעשה הזה לעשות נחת רוח ליוצרו. וע"י זה הוא יגיע לדביקות ה'. ולא שעושה המעשה, שיהיה בזה הכוונה לתועלת עצמו." יותר לאט "אלא כל דאגותיו יהיו איך לעשות נחת רוח להבורא.

ואלה אנשים שרוצים ללכת בדרך שיגיע לבחינת להשפיע, הם נקראים "צדיקים". כלומר, הגם שעוד לא הגיעו לדרגה זו, שתהיה כל כוונתם בעל מנת להשפיע, אבל הם רוצים להגיע לזה, המה נקראים "שהולכים בדרך צדיקים", זאת אומרת להגיע לדרגת "צדיק", כבר נקראים על שם סופו."

(הרב"ש. מאמר 9 "מהו פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים, בעבודה" 1989)

שוב.

מהו ענין תיקון המעשים בדרך העבודה. זהו כנ"ל, שעל כל מעשה ומעשה, שעושים, צריכים לתת עליו כוונה." כל התיקון שלנו הוא רק להגיע לכוונה הנכונה. "והכוונה היא, שרוצה עם המעשה הזה לעשות נחת רוח ליוצרו. וע"י זה הוא יגיע לדביקות ה'. ולא שעושה המעשה, שיהיה בזה הכוונה לתועלת עצמו." זה בצורה טבעית נמצא בנו. "אלא כל דאגותיו יהיו איך לעשות נחת רוח להבורא." להתרכז בזה ולעשות רק לשם זה, לבדוק האם אני מסוגל או לא, עד כמה, איזה הכנות נכונות לעשות, אבל להיות כמה שיותר בטוח במה שאני עושה - שאני לא עושה את זה למען עצמי אלא למען הבורא, לעשות נחת רוח לו.

מה זה נחת רוח לבורא? במה אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לבורא? ילד חכם ידע לעשות לאימא מעשה שיעשה לה טוב, שהיא תשמח ממנו. ממה הבורא יכול להיות שמח מאיתנו? מזה שאנחנו מתחברים. הוא שבר אותנו, נתן לנו תנאים התחלתיים שמהם אנחנו יכולים לעשות לו נחת רוח, להתחבר בחזרה. אין יותר פעולות, לכן אין לנו מה לחפש, מה לעשות, כל העולם נמצא לפנינו ומוכן שאנחנו נעשה פעולות כדי לשמח את הבורא.

שאלה: כדי להיות בטוח שאני לא עושה את זה לעצמי אלא לשם הבורא, איך לעשות את הסוויץ' הזה כדי להרגיש את הבורא ולעשות את זה למענו?

להתחבר כמה שיותר, להתקרב כמה שיותר לחברים בעשירייה ואז אתה תראה, אתה מסוגל או לא מסוגל, יש לך גבול - להבין שהבורא עושה לך כי "אין עוד מלבדו" ואתה צריך לבקש ממנו שיבטל את הגבול הזה כדי שאתה תוכל להתחבר עם החברים יותר צמוד אליהם, כי בזה ורק בזה אתה עושה לו נחת רוח. שום פעולה אחרת בסופו של דבר לא עושה לבורא תענוג, לא משמחת אותו, אלא רק פעולת חיבור בין בני אדם.

לכן בחודשים האחרונים התרכזנו רק בזה בלימוד שלנו, רק ב"ואהבת לרעך כמוך". כמה שעברנו וקראנו ועשינו, אבל כל עוד לא נגיע בפועל להיות בזה, ומתוך הפועל נתחיל להרגיש שאנחנו באמת נמצאים בהתקרבות ממשית זה אל זה, שחהיבור בינינו נכנס לאיזו מערכת קשר נכונה בינינו, שאנחנו מתחילים לחיות בינינו במנגנון כמו מערכת, כמו גוף אחד, אז אנחנו נתחיל לבצע פעולות כמו בגוף אחד ונראה עד כמה הגוף יתחיל לעבוד כאחד, ובעבודה שלו אנחנו נתחיל להרגיש את הבורא, זה נקרא "אתם עשיתם אותי".

זאת העבודה שלנו, הכול לפנינו והכול רק שאנחנו נתקרב עד כדי כך שנתחיל לעבוד זה עם זה ומתוך העבודה נתחיל לגלות שהתוצאה מזה היא הבורא, כך נגלה אותו.

שאלה: בעבודה הזאת, האם אני מרגיש את עצמי או את החבר ואת הבורא או יכול להיות רק אחד מהשניים?

אני בעבודה הזאת מרגיש את החברים ואת החיבור שלנו העומד להתגלות שיקרא "בורא" בוא-וראה, "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: ההרגשה של החיבור זה משהו שצריך להחליף את ההרגשה של עצמי כביכול? כיוון שעכשיו זה בעיקר שתי התחושות האלה.

זה צריך להיות במקביל כל הזמן כך, שאתה תראה את ההשתתפות שלך עם החברים כדי לבנות את המנגנון הכללי שלכם שנקרא "בורא". לכן בורא נקרא "בוא-וראה", אנחנו בונים אותו יחד ובזה אנחנו מגלים עד כמה אנחנו משולבים, מחוברים, מוסיפים אחד לאחר ומאבדים את האישיות שלנו, האינדיבידואליות שלנו, אלא כל הזמן חושבים רק עד כמה אנחנו מוסיפים למנגנון שעכשיו קם בינינו והוא נקרא "בורא".

שאלה: איך להגיע למצב שבו אנחנו כבר יכולים לבחור את הכוונה, להרגיש את הכוונה בעל מנת להשפיע שמופיעה בעשירייה? מה הסימפטומים שמראים שמופיעה כזאת כוונה בעל מנת להשפיע?

הסימפטום שאנחנו מתקרבים לבניית מערכת אחת היא בזה שאנחנו רואים כמה אחנו לא מסוגלים. ההבחנות האלה שאנחנו לא מסוגלים הן דווקא מראות לנו איפה אנחנו צריכים להוסיף עוד עבודה, איפה חסרה מידת הקשר המסוימת בינינו. ולכן אנחנו צריכים לקחת בחשבון את כל ההבחנות בעד ונגד, ובמנגנון שיתגלה אנחנו נתחיל להרגיש את הכוח הכללי המשותף שזה הבורא ואת עצמנו נתחיל להרגיש כמו אדם, מערכת אדם הראשון. זה לפנינו ולא רחוק רק צריך כל הזמן לכוון את לבנו בחיבור בינינו ובמצב למערכת אחת "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: ההסכמה עצמה שאנחנו מקבלים את זה מהבורא זה גם חלק?

כן, כל מה שאנחנו מקבלים אנחנו מקבלים מהבורא, כל מה שאנחנו חושבים מקבלים ממנו, כל המחשבות, כל הרצונות, הכול מקבלים ממנו חוץ מאיזה הבחן אחד שבאותו רגע אנחנו צריכים להוסיף כביכול מעצמנו. זה כמו שאנחנו מכינים לילד כל מיני דברים ומשאירים לו רק קובייה לשים במקום מיוחד, כך אנחנו גם רואים בעבודה שלנו. ודאי שהדברים האלה הם כל הזמן מתפתחים ומתחילים להיות יותר מורכבים,

אנחנו עוד מעט נעבור למצב שזה לא יהיה פשוט להתחבר ולהגיע לאיזה מצב המתוקן, אלא זה יהיה מצב שכולל שתי פעולות, לשים קובייה אחת ואחר כך לשים קובייה שנייה ואז להגיע למצב הנכון, וככה עוד ועוד. וזה לא ענין של קוביות, זה כבר שינויים בכוונות, אנחנו צריכים ללמוד מזה גם את אופי הבורא, למה הוא עושה לנו ומביא אותנו בכאלה פעולות הדרגתיות, זה שלב ב'.

תלמיד: אז כן צריך להצדיק את הבורא ואחרי זה צריכה להיות הפעולה?

כן, זה ברור שאני צריך מקודם להבין שאני נמצא בקשר עם הבורא והוא שם לפני את כול הדברים האלה ואני נמצא בידיים שלו "כחומר ביד היוצר", ואני מסכים לזה ורוצה את זה, ומבטל את עצמי לשם כך ורק חושב על דבר אחד, איך עלי להתבטל כדי לעשות פעולה נכונה כדי שבזה אני אדמה לבורא.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאני רוצה ליהנות את הבורא דרך החברים לבין שאני רוצה שהחברים ייהנו את הבורא או שכולנו ביחד כאחד רוצים ליהנות את הבורא? איזה פעולות נסתרות כאן?

אני לא יכול להגיד, כל הזמן אפשר לסובב את זה כך או כך. לפעמים אני לא יכול לכוון לבורא בצורה ישירה, אז אני מתכוון לחברים. לפעמים אני יכול להתכוון לבורא בצורה ישירה, ולפעמים אני יכול להתכוון לבורא דרך החברים, יש בזה הרבה אופנים. אתם תראו לפי הניסיון.

שאלה: הרב"ש כותב שאנחנו צריכים לשים כוונה על כל פעולה, והכוונה היא לעשות נחת רוח לבורא. אמרת שהבורא שמח כשאנחנו מתחברים ככל שאנחנו יכולים. האם הכוונה זה שאנחנו משתוקקים לחיבור בתוך העשירייה?

כן. אני לא חושב שאנחנו צריכים עדיין בדיוק לברר מהי כוונה ומהי פעולה ומהו המעשה, כך או כך. אנחנו צריכים להגיע למצב שכמה שיותר כולנו יחד מתכוונים לפעולת חיבור, כי בחיבור שלנו אנחנו בטוח עושים נחת רוח לבורא.

אם אנחנו נחשוב מחשבה רק על נחת רוח לבורא, אני לא חושב שנצליח כי אין לנו בזה שום הרגשה, אלא כשאנחנו על ידי החיבור שלנו עושים נחת רוח לבורא, אז אנחנו כבר קושרים את המעשה שלנו עם עשיית נחת רוח, עם הבורא, וזה יותר מעשי.

שאלה: ברשותך יש לי שתי שאלות. שאלה אחת, אמרת בתחילת דבריך שאנחנו נמצאים בעולם המעשה שדרכו אנחנו צריכים להיכנס למעשים רוחניים, אז מה זה קודם כל להיכנס למעשים רוחניים? ודבר שני, בסוף הקטע הוא אומר, שאם אנחנו מגיעים לדרגת "צדיק", אנחנו נקראים "על שם סופו". מה זה אומר?

אל תשאל אף פעם שתי שאלות, אני שכחתי את השאלה הראשונה וכבר שכחתי את השנייה. ככה לא עושים אם רוצים באמת, ברצינות לברר משהו. אני גם לא מבין, למה יש לך שתי שאלות ולא שאלה אחת? אם זו באמת שאלה, היא צריכה להיות אחת.

תלמיד: מה זה להיכנס למעשים רוחניים?

להיכנס למעשה רוחני זה לחפש ולבצע פעולות חיבור כדי בזה לתת אפשרות לבורא למלא את החיבור הזה.

שאלה: לשייך הכול ל"אין עוד מלבדו" וכל פעם לחזור לחיבור בעשירייה יותר ויותר, זה פחות או יותר מובן. מה עם המצבים שמרגישים, בכלל בחיים, ביומיום, לחץ מאוד מאוד חזק, ממש מורגש שזו פעולה מלמעלה והאדם לא יודע איך לפעול, למרות שהוא משייך את זה לבורא.

אדם לא מבין מה הקשר בין מה שהוא מרגיש ביומיום כל מיני לחצים למטרת הבריאה. הוא עדיין לא מרגיש, לא יכול לראות בזה "אין עוד מלבדו", שגם את זה עושה בורא וגם את זה עושה בורא, והוא לא יכול לקשור את הדברים האלה למקור אחד. אז צריכים לחשוב על זה יותר ויותר, עד כמה לכל דבר שאני מרגיש בחיי, יכולות להיות כל מיני השפעות עליי, אני מרגיש אותן סך הכול ממקור אחד ש"אין עוד מלבדו", ולמקור האחד הזה אני צריך בסופו של דבר לקשור את עצמי.

תלמיד: אני צריך לדעת איך להגיב במצבים מסוימים ונניח שאני לא יודע, ממש לא יודע, נקרע. איך אני פועל נכון?

זה שאני בכל רגע קושר את עצמי למקור הזה העליון, אחד יחיד ומיוחד" ש"אין עוד מלבדו" והוא "טוב ומטיב", אם אני עובר על כל האלו הבחנות, אחד יחיד ומיוחד, טוב ומטיב, אין עוד מלבדו, אז בזה אני בעצם מסדר את עצמי נכון כלפי הכוח העליון. אבל אני צריך לסדר את עצמי בצורה נכונה כזאת, שלא שאני זורק את הכול והעיקר זה כך להידבק למשהו עליון שמפעיל אותי, אלא אני רוצה בתכונות שלי, בכוונות שלי, במחשבות, ברצונות, בכל מה שאפשר, להיות דבוק למקור הזה.

שאלה: יש פעולה לבנות כוונה בעל מנת להשפיע ולהפוך לצדיק ויש פעולה של להצדיק את הבורא ולהפוך לצדיק. מה הקשר בין שתי הפעולות?

אני חושב שזה כמעט אותו דבר. שאני צריך לסדר בי כוונות להשפיע לבורא, זה דבר ראשון, ודבר שני, שאני צריך להיות בנתינה לבורא, זה אותו דבר בעצם. תשתדל לקשר אותם יחד.

שאלה: כשאני מתאר לעצמי את הקשר עם העשירייה, אני בונה כוונה שזה יהיה לשם הבורא, ואחר כך כשאני כבר נמצא בקשר עם העשירייה, זה נעלם.

זה לא נורמאלי, אתה חייב להרגיש לאורך כל הדרך שאתה קשור עם העשירייה, אחרת זה לא מעשה שנגמר נכון.

שאלה: אמרת קודם שאנחנו מקבלים מהבורא הכול, מחשבות, רצונות, הכול, חוץ מהבחן אחד שאנחנו צריכים להוסיף מעצמנו. מהו אותו הבחן?

הכיוון אליו, ולא שום דבר חוץ מזה. לייחד את כל ההשפעות שאנחנו מקבלים בכל מיני צורות מכל מיני כיוונים, ולכוון אותם למקור אחד שזה הבורא.

תלמיד: אז במשחק הזה, כמו שאמרת, כמו לילד ששמים לו קוביות, מארגנים לו הכול, והוא צריך רק להוסיף את הקובייה האחרונה מצידו. מהו הכיוון הזה?

זה שאני קושר את זה לבורא בלבד, אבל קושר הכול.

תלמיד: והקשר הזה, עצם הפעולה הזאת המחשבתית, הרגשית שאני מנסה לקשור, לאן זה לוקח אותי? מה הלאה?

לדבקות. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל תתייאש מרחמים". הכול לייחד לבורא.

שאלה: איך אנחנו צריכים להכין את עצמנו כדי להציג באמת את הקשר ההדדי בכוונה בתוך העשירייה?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה, כדי שהכוונה בתוך העשירייה תהיה אחת, אתם צריכים לדבר ביניכם יותר ויותר על כל אותם הפסוקים שאנחנו עוברים וכך לאט לאט אתם תתחילו להרגיש זה את זה ולהתקרב זה אל זה בצורה שתרגישו את עצמכם "כאיש אחד בלב אחד", ואז תהיה לכם כוונה אחת כלפי הבורא. אלה רק תרגילים, אין כאן שום דבר חוץ מזה.

שאלה: אני מניח שהכוונה שהבורא שומע זה מין שילוב בין שכל לרגש, אז איפה נמצא הטריגר לכוונה הזאת, האם הוא במוח או בלב?

הוא במוח, אבל אנחנו צריכים להפעיל את הלב ובעזרת הלב אנחנו צריכים לברר מהי הכוונה של הלב שלנו, האם היא נכונה, אמיתית, פנימית.

שאלה: אני מבחין שיש לי כוונה קבועה להביא נחת רוח לבורא, אבל אז אני רואה שהמעשים שלי הם למעשה לתת נחת רוח לעצמי. האם אני צריך לעבוד עם בושה ועם הרגשה של חרטה?

לא, אתה רק צריך לראות את זה כך כי בינתיים אתה נמצא בכוונות על מנת לקבל. אבל אתה מברר איך בכל זאת אתה יכול להתקרב לעל מנת להשפיע וזה בדרך. זה נקרא "מלא לשמה, לשמה". תמשיך ותצליח.

שאלה: בהמשך למה שאמרת שצריך לבצע כמה שיותר פעולות חיבור, אילו תנאים צריכים להתקיים כדי להפוך פעולה לפעולת חיבור?

כוונה. הפעולה עצמה לא אומרת כלום, העיקר הכוונה, מה אנחנו רוצים על ידי הפעולה. כשאנחנו רוצים על ידי הפעולה להגיע לחיבור, אז זאת פעולת החיבור. ויכול להיות שאתה בזה דווקא קורע את כל קשרים שהיו לכם, אבל אם זה למען להגיע לחיבור, אז זו פעולת חיבור. הכול נמדד לפי הכוונה.

תלמיד: האם התנגדות או דחייה זה סימן שהולכת להיות פעולת חיבור, או שלא בהכרח?

לא בהכרח. יכול להיות שהאגו שלנו מושך אותנו על ידי כל מיני פעולות ומצבים מתוקים.

שאלה: מה זה אומר ליהנות לבורא? מה זה שיש רצון לשכוח מהכול וליהנות רק לו?

לעשות נחת רוח לבורא זה נקרא שאתה פועל כדי לחבר אנשים רחוקים על ידי האגו שבהם, ואתה עוזר להם להתחבר, מביא אותם לבורא ומבקש מהבורא שיחבר אותם. אתה לא יכול לעשות כלום עם הבורא, כי מה תיתן לו? זאת אומרת, אין לבורא שום חיסרון, כל החיסרון שלו בנבראים, שהם שבורים והוא רוצה לראות אותם מחוברים.

לכן זו כל העבודה שלנו, אין יותר מה לעשות בעולם.

שאלה: כשאני רואה את החברים כצדיקים, אני שמח בזה, ברגע שאני מתחיל לראות את עצמי כצדיק, מיד אני מתחיל להרגיש בושה. האם זה שלב שצריך לעבור, או זה תמיד ככה?

אתה תמשיך לעבוד עם כל המצבים האלו ולאט לאט זה יתברר. אני לא יכול להיכנס ולהתחיל לברר את זה במקומך, אבל בכל המצבים האלה צריכים לעבור.

שאלה: פעולת התבטלות בעשירייה היא פעולת הצדקה?

אני לא יודע אם זה הצדקה או לא הצדקה. בשביל מה לי לברר מה זו הצדקה? ביטול כלפי העשירייה זה כמו שרב"ש כותב במאמרי החברה שלו - דבר הכרחי.

שאלה: אנחנו לומדים שהמקובלים הכי גדולים לא אהבו שמשבחים אותם, בגלל שזה יכול לקלקל ולהוציא אותם מהכוונות הנכונות. בהכנה לשיעור, ראיתי שחבר שיבח אותך ואתה לא כל כך אהבת את זה. האם אתה יכול להגיד על זה כמה מילים?

אני באמת לא אוהב לשמוע דברים כאלה, כמו שאתם רואים, כי זה לא מתאים. אני יודע יותר טוב מי אני ולכן לא רוצה לשמוע מילים גבוהות על עצמי.

שאלה: בקטע נאמר שהכוונה היא בזה שהאדם רוצה לעשות נחת רוח לבורא. ממה שאני מבין הבורא נותן לי את הרצון, אין לי שום שליטה עליו, ואני מתחיל בצורה אוטומטית להשתוקק כדי לממש את הרצון הזה ולהפוך אותו לפעולה. אז איך להתחיל לבנות את הכוונה אם היא נכונה ואיך היא נכונה?

אני צריך מלכתחילה כבר להתחיל לטפל בכוונה, ואחר כך לצרף לכוונה מעשה.

תלמיד: מלכתחילה כלומר, בטרם שאני מתחיל לממש את הפעולה?

כן.

תלמיד: קודם לכן למדנו שאנחנו צריכים לבנות כוונה בעל מנת להשפיע על הכוונה לקבל, אז יוצא שכביכול אני עוד צריך לגלות את עצמי בכוונה בעל מנת להשפיע?

לא נכון, לא צריך להמציא שום דבר. לְמה אתה כזה חכם? אתה לא בונה כאן בניינים, יש לפניך משהו שאתה צריך לסדר אותו. "לסדר" זה נקרא לְמה אני מתכוון עכשיו, תכלס, במעשה הזה. ואני לא חושב לָמה לא קיבלתי קודם את זה ואת זה כדי לבנות על זה כך וכך, לא. אלא בצורה פשוטה.

שאלה: מה זה למעשה נחת רוח לבורא?

"נחת רוח לבורא" זה כמו שאנחנו יכולים לתאר נחת רוח לאימא. כשילד עושה דברים טובים ובזה הוא משמח את אימא. עד כמה הוא משמח את אימא בזה שהוא קיים, ועד כמה הוא משמח את אימא שהוא בעצמו בכוונה רוצה לגרום לה נחת רוח, איזה הבדל יש כאן? אז אנחנו רוצים להגיע למצב שהבורא ירגיש שאנחנו עושים את זה בשבילו.

תלמיד: אבל איך הבורא יכול להרגיש, מה זאת הנחת רוח הזאת לבורא?

את זה אחר כך אנחנו נרגיש. הבורא מרגיש את כל מה שיש בנו, כי סך הכול אנחנו נמצאים בו, וכך אנחנו נרגיש עוד מעט מה הוא מרגיש.

שאלה: איך אני בודק שאני עושה פעולה בכוונה? כל הדאגה צריכה להיות איך לעשות נחת רוח לבורא ולא לתועלת לעצמי. קמתי בבוקר ובהכנה לא ראיתי את כל החברים, אז אוטומטית התחלתי להתקשר, לבדוק בצ'אט. איך כאן להיות בכוונה הנכונה?

לכן אנחנו לפני השיעור כבר מתחילים להתקשר בינינו ולכוון את עצמנו לחיבור בינינו. כמו שכתוב, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". תנסה כך לכוון את עצמך לבורא, אתה לא יכול לעשות את זה אם לפני כן אתה לא מתכוון ומתחבר לחברים.

שאלה: מה בא קודם, הרצון או המחשבה?

תלוי באיזה מצב. האמת, הרצון הוא יסוד של הכול. אבל עד שאנחנו מבחינים מה קודם ומה אחר כך זה כבר תלוי במצבו של האדם.

תלמיד: אפשר להגיד שהרצון מגיע מלובש במחשבה והבירור שאנחנו עושים הוא על הרצון?

כן ולא. לפעמים אנחנו מרגישים רצון ללא מחשבה, לפעמים מחשבה והרצון נסתר מאחוריה.

תלמיד: האם הבירור של הכוונה הוא במחשבה?

הבירור במחשבה. כך כתוב, "הכול במחשבה יתבררו".

תלמיד: איך אפשר לעשות בירור על רצון שלא מרגישים?

אתה לא יכול לברר אם אתה לא מרגיש, ודאי אלא ישנה הרגשה, ומעל ההרגשה ישנה מחשבה, ובמחשבה אתה מברר את הרצון.

תלמיד: אז מה שמקשר בין המחשבה לבין הרצון זו הרגשה?

כן. אם לא הייתה הרגשה לא היית בכלל נמצא בבירורים.

מה שלא עושה השכל עושה הזמן, צריכים עוד להיות בזה ואז לאט לאט זה יתברר.

שאלה: כאשר אדם רואה שאנשים מרוחקים מהבורא בגלל האגו והאדם רוצה לחבר אותם עם הבורא. מה קורה בטרם מתחברים, השינוי מתרחש בכוונה שלהם, או רק בשלי?

אתם עוד לא יכולים להבין. אבל תחשבו על זה, לאט לאט זה יתברר.

שאלה: האם יש דרך כלשהי לדעת אם אני נמצא בכוונה הנכונה?

רק על ידי ההתחברות לסביבה אתה יכול לברר עם עצמך אם אתה בסדר, לא בסדר, באיזה כיוון יש לך סטייה, אבל לבד אתה לא יכול. אתה חייב להיכנס למערכת ועל ידה אתה יכול לראות לאיזה כיוון אתה סוטה. אם אתה נמצא עם המערכת בצורה מאוזנת, אז מתוך האיזון אתה יכול לראות שאתה מכוון לבורא. זה בעצם הכיוון. כך אדם מכייל את עצמו, מכוון את עצמו למטרה הנכונה, באיזון בין העשירייה ומתוך האיזון הזה לבורא.

שאלה: נחת הרוח לבורא זה משהו שחייב לבוא לפני הפעולה של החיבור? יש מצבים שיושבים בשיעור ואני מרגיש שאני צריך להתחבר.

נחת רוח לבורא זו הכוונה, חיבור זה המעשה. זאת אומרת, אם המעשה, שאתם רוצים להתחבר כדי לגרום נחת רוח לבורא, זה מעשה מוצדק. אם אתם רוצים לגרום נחת רוח לבורא ולכן אתם מתחברים, גם הכוונה נכונה, מעשית. ואז תחליטו איך אתם מתחברים, אבל העיקר שיהיה חיבור למען להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: כשאני לא מרגיש מה זה להשפיע נחת רוח לבורא, אז זה בסדר שאנחנו כרגע מתמקדים בחיבור עצמו?

אבל בשביל מה? צריכה להיות מטרה בשביל מה אתם מתחברים. נגיד שני אחים קטנים מחליטים שהם לא יריבו, אלא ההיפך, הם ישחקו יפה כדי לעשות נחת רוח לאימא. ברור מה הם עושים ומה צריך לצאת כתוצאה מזה. אז הם צריכים להרגיש בתוך המאמץ שלהם אותה התוצאה שהם מעוררים, מולידים בתוך האימא, כמה האימא שמחה בהם. אז הרגשת השמחה של אימא בתוך המאמץ שלהם זה נקרא גילוי הבורא לנבראים.

תלמיד: אנחנו קוראים פסוקים וזה מעורר אותנו כלפי חיבור, אתה מעורר אותנו כלפי חיבור, יש גם עניין של הרגל. אבל לחשוב על הבורא שהוא עכשיו כמו אימא, אני לא מרגיש את זה.

תנסה, תתרכז בזה ותעשה כמה פעולות ותראה שאפשר לסדר את הדברים האלה כך שהם יהיו מכוונים לבורא.

שאלה: מה זה איזון בחיבור עם העשירייה?

איזון עם העשירייה בזה שאני בכל הכוח שלי גורם לחיבור ביניהם כדי שנקודת החיבור תהיה מכוּונת לבורא, או שהיא תהיה כהכנה לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. בנחת רוח שאני עכשיו רוצה לעשות לחברים אני מכין מקום לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: בין מה למה האיזון?

במקום לדחות אותם, אני מקרב אותם. במקום להיות אדיש להם, אני רוצה לקשור אותם, לחבק אותם יחד. אני רוצה שהחיבוק שלנו יהיה מתאים לקבלת הבורא, זה נקרא "קבלת פני השכינה", ולזה אני מתכוון. ואז אני מרגיש איך הלב שלי מתחיל להיות מכוּון לגילוי הבורא.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהיחס שלנו לבורא - לאזן אותו עם היחס שלו כלפינו - זה הכיוון?

כן, אבל אנחנו לא יכולים למדוד ולהרגיש קודם את יחס הבורא אלינו. אנחנו צריכים לעשות מעצמנו את כל הפעולות ואז נרגיש לפי הפעולות שלנו את היחס שלו אלינו. אנחנו לא יכולים לגלות את הבורא לפני שאנחנו מגלים את המקום לגילוי שלו.

קריין: קטע מספר 8, כותב רב"ש.

""הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת".

על דרך הרמז יש לפרש ענין נגלה נקרא בחינת מעשה, ונסתר נקרא הכוונה. הכוונה, שהיא הסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, זה נסתר מאנשים, שאין אדם יודע מה שבליבו של חבירו.

ואפילו אדם אצל עצמו גם כן יכול לרמאות את עצמו בענין כוונה, שהוא חושב שהסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, היא בחינת לשם שמים. ויכול להיות שבאמת תועלת עצמו היא זאת שמחייבת אותו לעשות את המעשה. לכן נסתר מרמז על הכונה."

(הרב"ש. 472. "הנסתרות לה' אלקינו")

שאלה: כתוב שהאדם לא יודע מה קורה בליבו של החבר. איך אני יכול לבטוח בחבר, איזו ביטחון יש לי?

אתה לא צריך לבטוח בחבר, אתה צריך לבטוח בבורא. החבר בשבילך הוא כמוך, אתה מתחבר עימו כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא. כתוצאה מהחיבור עם החבר אתה גורם נחת רוח לבורא.

שאלה: כתוב, "הנסתרות לה' אלוקינו", איפה מסתיים המאמץ שלנו בכוונה, ואיפה מתחילה עבודת הבורא כשהוא מייצב את הכוונה?

אני לא מבין את השאלה. העבודה שלנו היא כל הזמן בכוונה, ואת הכוונה הזאת אנחנו רוצים כל הזמן לתקן. לא חשוב לי הרצון עצמו, חשובה הכוונה שעל הרצון, שהכוונה כל הזמן תגדל עוד ועוד בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אבל זה בא מצדנו, אנחנו רוצים שזה יהיה כך.

כן.

תלמיד: הבורא קובע שזה יהיה בעל מנת להשפיע, זה לא בידיים שלנו, אנחנו רק יכולים לבקש.

אבל אנחנו רוצים, אנחנו דורשים שתהיה לנו כוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ובמה תלוי שהבורא יענה ושאנחנו נקבל זאת?

ככול שאתה תבקש. אני יודע שהכוונות שלי בינתיים הן על מנת לקבל, ואני מבקש ממנו שיתקן אותי, עם זה אני פונה אליו. תיקון הכוונות זה מה שאנחנו צריכים מהבורא.

שאלה: כתוב שגם האדם עצמו יכול לטעות, שהוא עושה את זה לשם שמיים אבל למעשה זה לשם עצמו. האם זה בכוחו של האדם לבדוק את כוונתו?

לא, אין לאדם אפשרות בכלל לברר אם הוא צודק או לא, מה האמת, מה השקר, אלא רק כשהוא מתקרב לבורא, פונה לבורא, על ידי זה הוא יכול לראות באיזה מצב הוא נמצא. בלי הבדיקה הזאת אף פעם הוא לא יכול להיות בטוח שהוא יכול להגיד משהו על המצב הנוכחי. כך הם החיים שלנו, אנחנו כולנו נמצאים בשליטת הבורא.

שאלה: מה הם השלבים כדי להגיע לזה שנוכל לעשות נחת רוח לבורא?

השלבים הם, שאנחנו מתחברים בינינו, רואים שלא מסוגלים, פונים לבורא ומבקשים שיעשה בינינו חיבור. והפנייה הזאת, הבקשה הזאת לבורא שיעשה בינינו חיבור, עושה לו נחת רוח. כמו ילדים קטנים שמגיעים לאימא ואומרים שהם רוצים לשחק יפה ביניהם אבל לא מסוגלים, הם כל הזמן נכנסים לוויכוחים, והם מבקשים ממנה שהיא תראה להם איך לשחק יפה. זה מה שהבורא מצפה מאיתנו, מהפנייה שלנו אליו, ואז הוא עוזר לנו, נותן לנו את הכוונה על מנת להשפיע.

שאלה: האם אנחנו צריכים להגיע למצב שבו נוכל להרגיש את הבורא כמו את עצמנו?

ודאי, ועוד יותר.

שאלה: האם הנסתרות לה' אלוקינו זה אומר שאם אני מנסה, מתאמץ להתחבר לבורא, הכוונה שלי תמיד תהיה נכונה?

ודאי. אם אתה מחובר לבורא, אז כל הכוונות שלך מכוּונות על מנת להשפיע. לא יכול להיות אחרת. בעל כורחך אתה כבר עושה הכל בעל מנת להשפיע.

שאלה: זכורה לי דוגמה שנתת לנו פעם כשהיית עם רב"ש, אתה מיינת קפה והוא אמר לך לברר למה אתה עושה את זה, מה בדיוק אתה רוצה להשיג בזה. האם זו דוגמה טובה לבירור הכוונה על כל פעולה שאנחנו עושים?

כן.

תלמיד: בהמשך לזה, לגבי לא לשקר לעצמו. האם אדם שיורד לבירור המחשבה על כל הפעולות שלו עדיין אין לו ביטחון, כמו בקטע שקראנו שהוא משקר לעצמו, הוא עדיין לא יכול לדעת?

הוא עדיין לא יכול לדעת, עדיין אין לו ביטחון.

שאלה: כשאנחנו מקשרים את הכול לבורא, איך לחבר את המצבים החיוביים והשליליים לאחד?

כשאנחנו מתקרבים לבורא, כל המצבים, גם חיוביים וגם שליליים, בעצמם מתחברים למקור אחד.

שאלה: ממי הבורא מקבל נחת רוח, ממני שמארגן את החיבור בעשירייה, או מהעשירייה המחוברת?

גם ממך וגם מהעשירייה, אני לא מבין למה זה צריך להיות או מזה או מזה?

שאלה: אנחנו עוסקים כל הזמן בחיבור, מה מוסיפה לעבודה הזאת ההכרה שזה משמח את הבורא?

לפי הכוונה שלנו לעשות נחת רוח לבורא אנחנו גורמים לו נחת רוח, כי הבורא מרגיש את הכוונות. את הרצונות בנו הוא בעצמו מעורר, ואת הכוונות הוא מרגיש, כי הכוונות באות מאיתנו.

שאלה: האם אנחנו בונים את הבורא ברגע שאנחנו חושבים עליו, ומתוך כוונה לבקש ממנו למזג אותנו עם תכונותיו?

כן.

שאלה: איך אנחנו מונעים מעצמנו לעשות פעולות עם כוונות לא טובות שמסתתרות בתוך הפעולות שנראות טובות מבחוץ?

אנחנו כל הזמן צריכים לטפל בזה, ליישר את זה.

שאלה: מה עלינו לעשות כדי להגיע לתפילה הנכונה שתביא אותנו לכוונה הנכונה?

לתת תפילה נכונה כדי לקבל כוונה נכונה.

שאלה: האם בנייה של כוונה נכונה ופתיחת הלב זה אותו דבר?

נניח שכן. כי יש בזה כל מיני דקויות ושינויים, אבל זה יתברר אחר כך.

שאלה: האם כוונות החברים הן מעשה הבורא?

כן, אני צריך לראות אותן כהשפעת הבורא עלי.

שאלה: איך להגיע בעשירייה למצב שהדאגה שלנו תהיה להנות את הבורא?

אנחנו צריכים לדבר על זה הרבה, להתפלל ולבקש ולחשוב, ואז נתחיל להרגיש עד כמה אנחנו כן מתקרבים וחושבים לעשות לו נחת רוח.

שאלה: אם אני מתפללת עבור חברה וגם מנסה לכוון אל הבורא כדי לעשות לו נחת רוח, האם זה לא הופך להיות שתי תפילות?

שיהיו הרבה תפילות, זה לא חשוב. אחר כך לאט לאט אני אראה שאני יכול לצמצם אותן ולהביא אותן לתפילה אחת.

שאלה: האם ניתן לתקן כוונה על פעולה שכבר נעשתה אבל טרם הגיעה לסיומה?

בשביל מה, כדי לתקן משהו בדרך? אני יכול לעשות הכול, התפילה שלי יכולה באמת להשפיע על כל התהליך.

שאלה: אנחנו מכוונות עצמנו להביא נחת רוח לבורא ונהנות מהתענוג שהוא משפיע לנו בחזרה. איך נכון לעבוד עם התענוג הזה? איך נכון לקבל אותו?

ליהנות מזה, על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. התענוג שמקבלים מהבורא צריך להיות מקובל בכלי באור חוזר, ובתוך הכלי הזה, הכוונה שלו אלי והכוונה שלי אליו מתחברות יחד.

שאלה: אם פעולות של חברה בעשירייה לא נראות מכוונות לחיבור, צריך לעשות משהו בנדון, או שמספיק להניח שכולן בעשירייה פועלות מתוך כוונה לחיבור?

לא צריך לעשות ביקורת. אם אנחנו עובדים בתוך עשירייה אני לא צריך כל כך לעשות ביקורת על החברים, כי כל אחד עושה מהמצב שלו ואני לא יכול להתלבש בכל אחד ולהגיד שהוא צריך לעבוד כמוני. אלא ההיפך, אני משאיר לכל אחד לעשות משהו והכוח העליון, הבורא, הכוח הכללי הוא כבר יסדר אותנו כך, שאנחנו נתקדם בהשלמה הדדית. ובזה אנחנו נראה שכל אחד אפילו שהוא עושה פעולות הפוכות מהשני, אבל בעצם אנחנו משלימים זה את זה.

שאלה: מתי הבורא מגלה לנו את אמיתות כוונותינו כדי שנוכל לתקן אותן?

מתי שנסדר את הכוונות שלנו. אנחנו מתחברים כדי לעשות לו נחת רוח.

קריין: 9. כותב רב"ש:

"מי שהולך בקו אחד, היינו שיש לו סיפוק מבחינת המעשה, כשהוא עושה לשם שמים ואינו מסתכל על הכוונה, היינו שגם הכוונה תהיה לשם שמים, הוא לא יכול לבוא להשגת הרצון להשפיע, שנקרא "דביקות". וזהו מטעם שאין לו חסרון. לכן, אלו אנשים שכבר עברו מקו אחד לקו ימין, ואז הם רואים את שפלותם, שאין אף אבר אחד באדם, שירצה לעשות משהו לתועלת ה'. והוא משתוקק, שה' יציל אותו ממוות, היינו משליטת אהבה עצמית. אז העצה שלו, בכדי לזכות שה' יתגלה אליו, היינו שיזכה להרצון להשפיע, שאז האדם דבוק בה', זה האדם יכול לקחת רק בזכות העשיה. והוא רוצה שהשכר עבור קיום תו"מ יהיה דביקות ה'. וזה שאומר "אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם", שפירושו, שהוא חס עלינו ומציל אותנו ממוות, שהיא שליטת הרצון לקבל."

(הרב"ש. מאמר 46 "מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה" 1991)

שאלה: כשאני מתחבר עם החברים כדי לעשות נחת רוח לבורא, האם אני צריך לצפות לאיזו תוצאה מהחיבור הזה? או שהתוצאה היא שאני בדבקות בבורא?

התוצאה צריכה להיות שתרגיש שיש לך אפשרות להשפיע לבורא. ודאי תבין שזה אפשרי רק על ידי שאתה מתחבר עם החברים, ובמידה שאתה משפיע להם להיות בחיבור ובכיוון לבורא, בזה אתה עושה לו נחת רוח.

תלמיד: כשאני מתחבר עם הכוונה לעשות נחת רוח לבורא, בסופו של דבר אני רואה שתמיד משתתפת כאן הכוונה לקבל לעצמי וזה מביא אותי לחיסרון, לסבל. האם זה מצב נכון?

גם זה נכון. אי אפשר בלי גילוי החסרונות, שאתה אחר כך מבקש עליהם תיקונים.

שאלה: כוונה זה משהו שאפשר להגיע אליו, להשיג אותו, או רק להשתוקק אליו?

כוונה זה בעצם כול מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים להיות מכוונים כל פעם לעשות נחת רוח לבורא ולשם זה אנחנו עושים את כל הפעולות שלנו. חיבור בינינו, בירורים, עליות, לא חשוב מה, אני סך הכול רוצה לעשות את זה כדי לגרום נחת רוח לבורא, כמו שהוא מלכתחילה רוצה לגרום נחת רוח לנבראים.

ואז יוצא שכאשר אני חושב לגרום לו נחת רוח, אני שוכח על עצמי, ולא חשוב לי מי אני, מה אני, איפה אני נמצא, מה יהיה לי - אלא העיקר זה בשבילו. כך אנחנו צריכים לראות את ההתפתחות שלנו, ואז אנחנו נפטרים מהרצון לקבל שלנו ועוברים רק לרצון להשפיע.

שאלה: כתוב כאן שאפשר להשתמש במה שכתוב לא רק כלפיי, אלא גם כלפי החבר. ולכן מי שעבר לקו ימין רואה את השפלות. האם זה נורמלי לראות את השפלות הזאת גם בחבר?

לא כל כך חשוב לנו במה בדיוק אנחנו נמצאים, העיקר לא לעצור, כל פעם להשתדל עוד ועוד להיות יותר קרובים בינינו ולבורא. זה הכיוון הנכון שלנו, ומה שקורה בדרך, לזה הבורא מביא אותנו דרך כל מיני מצבים כאלו או אחרים.

שאלה: במה החיבור בינינו בונה את הכוונה? בשביל מה חיבור? אני יכול לעמוד מהצד ולייחד את העשירייה לבורא.

אני לא מבין איך תעשה זאת.

תלמיד: יש עשרה חברים מולי ואני מהצד מייחד כל פעולה, כל דיבור שלנו לבורא. זה כמו שאתה נגיד אוכל משהו ומייחד את זה לבורא. יש אלמנט של חיבור שהוא תוספת, מה זה החיבור שהוא בונה את הכוונה?

החיבור בונה את הכוונה, הכוונה בונה את החיבור, הדברים האלה מוסיפים זה לזה, הם קשורים זה לזה. הרי מדובר על מהות החיבור.

תלמיד: איפה אני מייצב את עצמי כשאני פונה לבורא, או האם העשירייה פונה לבורא?

אני רואה שאתה פשוט מבולבל. תמשיך ואחר כך תשאל.

שאלה: זה שאני אוהב את החבר והחבר אוהב אותי בחזרה, האם זה תנאי הכרחי להיות בכוונה?

זה תנאי הכרחי להתקדם לבורא.

שאלה: עד עכשיו לפני ששמנו דגש על הכוונה להשפיע נחת רוח לבורא, הרבה פעמים הכוונה הייתה לעשות מעשה חיצוני כלשהו, בעיקר מפגשים בינינו בכוונה להגיע לחיבור פנימי. עכשיו התווספה פה לא רק כוונה פנימית להגיע לחיבור פנימי, אלא גם להשפיע נחת רוח לבורא. האם אתה יכול לסדר את היחס בין המעשה, כשאנחנו נפגשים לסעודה, למפגש עשירייה, לעומת הפעולה הפנימית של החיבור שאנחנו צריכים לעשות ולעומת הכוונה להשפיע נחת רוח לבורא?

יפה מאוד, את השאלות האלה דווקא אתם צריכים לברר.

שאלה: כשהאדם רואה את עצמו כל כך שפל, כאיבר שלא מוכן לעבוד למען הבורא, האם זה המצב האמיתי?

אנחנו לא יודעים מהו המצב האמיתי, הוא כל הזמן משתנה לפי תכונת האדם. לכן אנחנו לא יכולים להגיד על מצב כלשהו שהוא מצב "אמיתי", כלפי מה? אנחנו לא יכולים למדוד כלפי משהו. כלפי הבורא אנחנו לא יכולים למדוד כי זו ההשפעה השלמה, כלפי אדם בליעל זו הקבלה השלמה, ובדרך אנחנו כל הזמן נמצאים בין זה לזה.

שאלה: כתוב ש"עושה לשם שמים ואינו מסתכל על הכוונה". מדוע לשם שמיים אין בזה כוונה?

כי זה המצב שלו, הוא רוצה לעשות לשם שמיים אבל הכוונה לא חשובה לו, הוא נמצא באמצע.

שאלה: למה כאשר אני מתקשר לבורא העשירייה נעלמת ממני, היא ברקע?

זה נכון, מפני שאתה מחשיב את הבורא, את התוצאה, ולא מחשיב את הכלי, את העשירייה. אתה שוכח שלהגיע לבורא, להרגיש אותו, אפשר רק בתוך כלי של עשירייה. זה מה שקורה לנו.

(סוף השיעור)