כנס סוכות, ליל הושענא רבה תשפ"א
שיעור לילה 08.10.20 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
הושענא רבה - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: ערב טוב חברות וחברים, צופות וצופים בארץ ובעולם. אנחנו נקיים עכשיו שיעור מיוחד, "ליל הושענא רבה". יש לנו קטעים נבחרים מהמקורות.
כן, זה לילה מיוחד מאוד, שאנחנו מקבלים את כל התכונות להנשמה שלנו, חסד, גבורה, תפארת נצח, הוד, יסוד, ועכשיו שנקבל אותם עם המלכות בצורה השלמה, אנחנו מגיעים למצב מיוחד שנקרא, "ליל הושענא רבה".
מה מיוחד בלילה הזה? שהוא כביכול דומה לליל יציאת מצריים בסוף הפסח, שאנחנו גם לומדים בלילה, אלא העניין הוא שאנחנו כשמקבלים תכונות האלו של האושפיזין, אברהם, יצחק, יעקוב, משה, אהרון, יוסף ועכשיו דוד, אנחנו כל הזמן מצפים שיבוא הכוח העליון וייתן לנו קשר בינינו, וייתן לנו קשר עם הבורא. מביננו לבורא.
וכשאנחנו יותר ויותר מתקרבים לסוף התכונות הללו, מתחילת כניסת התכונות האלה כניסת האורחים, לסיום של כניסת האורחים, אנחנו נמצאים עכשיו באמת בבקשה גדולה, ש"תושיע לנו, תעזור לנו". זה מסמל לנו כל פעם סיכום של הסוכות, ובסופו של דבר מה שכתוב, שאת הושענא רבה אנחנו נגלה בסוף התיקון שלנו, לפני הגאולה השלמה. שאנחנו נצטרך לעמוד ולצעוק כולנו יחד לבורא, ש"תושיע לנו", ויהיה ברור לנו שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר לבד, אלא הכול רק בקשר בינינו, כדי לעורר קשר מביננו אליך. שאתה תרחם ותשפיע עלינו, ותבנה בינינו קשר כזה שתוכל להתגלות. זאת הישועה שלנו, שאנחנו בקשר בינינו נהיה דומים לקשר איתך.
ולכן אין לנו בעצם מצב יותר גדול ממצב של ה"הושענא רבה", שאנחנו פונים לבורא ומבקשים ממנו בצורה אמיתית, עמוקה, מעומק הלב המשותף שלנו אליו ש"תושיע לנו", ואז אנחנו זוכים לישועה. רק בצורה כזאת שברור לנו שלא אני בעצמי, והכוח שלי, והכוחות שלנו לא יכולים לעשות כלום. חוץ מזה רק שאנחנו ניוודע בכל המקרים האלו שאנחנו מנסים להגיע לחיבור בינינו, ולחיבור בינינו ועימו, עם הבורא, שברור לנו מכל המצבים האלו, שאנחנו לא מסוגלים לכלום.
ובאמת איך יכול הנברא לעשות משהו, איזה פעולת השפעה, אם אין לו כוחות לזה, תכונות לזה? אבל להגיע לזה אפשר רק עלי ידי שאנחנו מנסים ומנסים יותר ויותר, כמו ילד קטן, ואז אנחנו באים ועוזרים לו מלמעלה. כך אנחנו צריכים כל פעם, כל הזמן, להשתדל, להשתדל, להשתדל, ולא שהבורא רוצה שאנחנו נשתדל, וסוף סוף נבקש ממנו, אלא אנחנו בזה משיגים את החיסרון לעזרה שלו, וחיסרון הזה לעזרת ה' זה הכלי שאנחנו צריכים לגלות. לא יותר מזה.
כל התוצאה מכל ההיסטוריה שלנו הארוכה הזאת, בכל המצבים שאנחנו עוברים, כל האנושות משך כל הדורות, זה סך הכול כדי שאנחנו נבין שחוץ מהבורא לא יעזור לנו כלום, ואנחנו צריכים לבקש ממנו, ואנחנו כן יודעים, מבינים איך לפנות אליו, ובאיזה צורה אנחנו יכולים לקבל ממנו את הישועה. והמצב הזה נקרא, "הושענא רבה".
והיום אנחנו נמצאים עכשיו אתכם במצב כזה, שאנחנו משתדלים לבקש יחד כולנו שהבורא ייתן לנו כוח להיות בקשר עמו, יפתח לנו את העיניים שאנחנו נראה אותו, יפתח לנו את הלב שאנחנו נרגיש אותו, יפתח לנו את השכל שאנחנו נבין אותו, מה נדרש מאיתנו. כמו שתינוק, כמו ילד קטן שהוא כולו רוצה להיכנס במגע עם ההורים ולא מסוגל, אבל מאוד מאוד רוצה מעצמו. הנטייה הזאת היא דווקא מייצבת את הכלים הנכונים, ואז מתקדמים.
נהוג אמנם שאנחנו לא נוהגים כך לעשות, אבל יש כאלה שנוהגים לבדוק את הצל. היינו, האם יש לי כיסוי על כל הרצונות שלי על מנת להשפיע, שאז ברור שאני יכול לבקש עכשיו שיגיע הקשר עם הבורא, ואני אקבל אותו בעל מנת להשפיע בצורה נכונה. זה ככה בצד כביכול. אנחנו לא עוסקים במיסטיקה, אבל יש כאלה שעוסקים בזה. את זה גם עושים בליל הושענא רבה.
לכן אנחנו עכשיו נקרא קטעים של ההושענא רבה, שזה מצב האחרון, וכביכול אם היינו יכולים לממש אותו כולו, כולו, כולו, זו בעצם התפילה האחרונה לפני גמר תיקון. שהושענא זה בעצם הפנייה שלנו לבורא שאחרי זה מגיעה ממנו עזרה, ואנחנו נכנסים לדבקות השלם בבורא.
אז בוא נקרא מה כותבים לנו כאן המורים שלנו, ונשתדל יותר להבין את ההרגשה הזאת, ואת מה שקורה לנו כאן.
קריין: הקטע הראשון מתוך "פרי צדיק" חג הסוכות", אות כ"ח.
"היום הזה [שביעי של סוכות] הוא גמר ההיקף של ימי החג שהיינו מבקשים ומתפללים בכל יום הושענא. והיום הזה נקרא הושענא רבה, מפני שבא צעקה גדולה בלב להיוושע בישועה רבה, מאחר שמרגישים החוסר שעדין לא נושענו. והוא אושפיזא דדוד המלך ע"ה, שהיה לו תמיד צעקה גדולה בלבו, מפני שנדמה בעיניו תמיד שעדיין הוא עומד בחוץ."
("פרי צדיק". חג הסכות, אות כ"ח)
אנחנו מבינים שזה צריך להיות רק בכוחו של דוד, כי הוא חותם את כל הפרצוף של הנשמה, הוא האחרון, תכונתו היא האחרונה שצריכה להתגלות בנו. ולכן דווקא עימו, דווקא על ידו, על ידי תכונת דוד אנחנו יכולים להגיע לצעקה, לדרישה להושענא רבה ולקבלת ההושענא רבה מלמעלה. כך זה מתרחש, אנחנו מרגישים את זה ומקבלים את זה.
קריין: קטע מספר 2, מתוך "שמעתי רמ"ג", ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה".
"ענין הצל, שנוהגין שבליל הושענא רבה, כל אחד בודק את עצמו אם יש לו צל ואז הוא בטוח שיהיה לו כל טוב. ענין הצל הוא סוד הלבוש, מסך "שבלבוש הזה מתלבש האור. ובלי לבוש אין אור, הוא לא יכול להיאחז בכלי ללא מסך "מטעם שאין אור בלי כלי. ולפי גודל הלבושים כן מתגדלים ומתרבים האורות. ובזמן שנאבד לו לבוש, באותו שיעור נחסר ממנו בחינת אור השייך ללבוש. וזה סוד אמת - ואמונה, אמת נקרא האור והאמונה נקרא הכלי. שזה סוד קודשא בריך הוא - ושכינתיה. וזה סוד "נעשה אדם בצלמנו", ו"בצלם יתהלך איש", שהליכתו של האיש תלויה בצלם, היינו בבחינת אמונה. וזה ענין שבהושענא רבה, צריך האדם לראות אם בחינת האמונה שלו היא בשלמות. ומה שאנו קוראין בעולמות למעלה "צלם", הלא למעלה אין שום כובד של אמונה, אלא מה שמתדמה אלינו בחינת יבשות הוא למעלה אור גדול. ".
(בעל הסולם. שמעתי. רמג. "ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה")
צלם, צל - זה אור חוזר, זה מסך, זה כיסוי על הרצון לקבל על מנת לקבל שיהיה על מנת להשפיע. ואז אחנו יכולים להגיע גם בחיבור בינינו, אם זה לא רצון אגואיסטי אישי של כל אחד, אלא אנחנו יכולים להתקשר בינינו ויכולים להתקשר מביננו לבורא.
ולכן אנחנו מגדלים כאן אמת ואמונה, שאמת זה האור ואמונה זה הכלי. אמונה, כוח השפעה שבא מאתנו על ידי כוונה על מנת להשפיע, זה הכלי. לא הרצון לקבל שלנו הכלי, כמו שאנחנו לומדים, אלא זה רק "אור חוזר" מה שנקרא.
ולכן נקרא "נעשה אדם בצלמנו", מה זה "בצלמנו" או "בצלם יתהלך איש"1 וכל המילים האלו? שרק על ידי הצל, גודל הצל, אופן הצל אנחנו מגלים את הכוונה שלנו על מנת להשפיע וכך אנחנו מתקדמים, כך אנחנו מדמים את עצמנו לבורא, ואז הוא יכול להתלבש בנו, ואז מתחילים להרגיש שיש ביננו הדבקות.
שאלה: יש הרגשה של התעוררות מיוחדת.
אנחנו צריכים עכשיו, לפחות בשיעור הזה, להיות כל הזמן כך, שאנחנו נמצאים בלב אחד, במאמץ אחד, בנטייה אחת, ברצון אחד, שכולנו רוצים לחבק, להשלים את כולם ובפניה לבורא. כי בלי העלאת מ"ן, העלאת חיסרון מאתנו זה לא יקרה. הכלי שלנו זה חיסרון, בקשה, ולכן אותו אנחנו צריכים עכשיו להשתדל לייצב.
תלמיד: אז יש עכשיו הרגשה של התעוררות מיוחדת, כאילו שנותנים לנו מקדמה לחיבור בינינו, לקשר בינינו כתוצאה מהשבוע שעברנו. איך עכשיו אנחנו יכולים לאגור את כל המאמץ שעשינו במהלך השבוע, לאסוף את כל האושפיזין למתקפה אחת כדי לקרוא לבורא שיחבר את כולנו בכלי העולמי שנגיע לדבקות?
זו בדיוק העבודה שלנו עכשיו, לפחות לשעתיים האלו שאנחנו עכשיו נמצאים יחד. בואו נתחיל ממשהו מוגבל, איזה גבולות שאנחנו עכשיו, נגיד משך שעתיים, כל הזמן חושבים איך יחד בחיבור ביננו אנחנו פונים לבורא ודורשים, מבקשים שייתן לנו קודם כל את עוצמת החיבור, שכולנו נתחבר ברצון אחד המכוון אליו ושהוא יכול להתלבש בנו כרצונו, וכך אנחנו נגיע לדבקות הראשונה השלמה.
זה אפשרי, אנחנו כולנו כבר מבינים שהבורא מקרב אותנו לזה, ורוצה, ודורש, ומצפה, ומחכה. הוא מחכה לפניה אמיתית שלנו, את זה הוא צריך, לא יותר מזה. ואנחנו צריכים להשתדל לייצב את החיסרון הזה אליו, שהוא יחבר ביננו למעלה מהחיבורים שלנו שאנחנו רוצים במאמצי ליבנו לחבר, שהוא יחבר.
זה כמו שאני בא לילד קטן ועוזר לו לסיים משהו שהוא עושה. אני עוזר לו, זה מה שאנחנו רוצים שהבורא יעשה, זה נקרא "ה' יגמור בעדי". ואחר כך בכלי השלם שיוצא כבר על ידו, אז הוא גם, חוץ מזה שחיבר את כל חלקי הכלי, הוא גם ימלא אותו.
שאלה: כתוב בטקסט אם יורד הלבוש באותו מידה יורד האור. מה זאת הפעולה הזאת של ירידת הלבוש?
אם מאבדים את המסך, מאבדים גם את האור שהיה אוחז במסך, שהיה נמצא עם המסך בהשתוות הצורה, בחיבור, בדבקות, באחיזה. מסך זה כוונה על מנת להשפיע מצד הכלי והאור כוונת להשפיע מצד הבורא, ואז היה ביניהם השתוות והם היו אוחזים זה בזה. אם הכלי מאבד את הלבוש שלו, אז כנגד זה הוא מאבד את האור שכנגדו, אין לו כבר הרגשת האור כי הוא לא נצמא בהשתוות.
תלמיד: אז צריך לשמור על הלבוש?
בטח, כל הזמן. מה זאת אומרת? כל הזמן להיות בלבוש, כל הזמן לדאוג לזה. ולדאוג לזה זה נקרא שאנחנו כל הזמן משתדלים להגדיל אותו יותר ויותר.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להגיע לתפילה אמיתית, איך אנחנו יכולים להגיע לתפילה אמיתית?
למדנו את זה כל הזמן, ואין כאן שאלה איך להגיע. תיאורטית יש לנו את כל התשובות, צריכים להתחבר בינינו, לעבוד בקבוצה, כל אחד שיעזור לכולם וכן הלאה. רב"ש כותב על איך על האדם לבטל את עצמו כלפי קבוצה, להיות הקטן ביותר, להיות הגדול ביותר כדי לתת להם דוגמה וכולי. את זה אתם כבר שמעתם הרבה פעמים, למה עוד שאלות? אני לא יודע. לא צריכה להיות שאלה אלא עבודה, ואתם כקבוצת וינה צריכים כבר מזמן להיות כדוגמה ולא לשאול.
שאלה: מה זה אומר שלדוד היה נדמה שהוא עומד בחוץ?
אנחנו תמיד מרגישים שאנחנו עוד לא נמצאים ממש בעבודה שמגיעה לסיום. וזה נכון, וזה טוב, זו עזרה מהבורא מפני שכמה שמתקדמים למממש את הכלי, יותר ויותר מרגישים כמה אנחנו עוד לא מוכנים, עוד לא ראויים לזה.
אבל אנחנו גם לא צריכים להיות ראויים, אלא רק לתפילה, רק לבקשה ש"ה' יגמור בעדי". לכן התוצאה מכל סוכות, מכל האושפיזין, מכל מה שאנחנו רוכשים, תכונות של חיבור מתגבר יותר ויותר ויותר, התוצאה מכל החיבורים שאנחנו מתקדמים בהם היא, רק להגיע למצב שבאמת חיבור אמיתי ובאמת דבקות אמיתית ביננו לבורא אנחנו לא מסוגלים לייצב ולבצע, אלא אנחנו מסוגלים רק לבקש ממנו מכל הלב שלנו, מכל הלבבות, שהוא יעשה את זה.
זאת אומרת, בסופו של דבר מטרת העבודה שלנו היא כזו, שהעבודה שלנו מביאה אותנו לייאוש מהכוחות שלנו. כמו שכותב בעל הסולם, ויש לנו גם שיר כזה, שאין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם המיואש מכוחותיו עצמו, כי הוא רואה שאין מה שיכול לעזור לו ואז הוא מתפרץ לבורא וצועק, והבורא מגיע וביד רחבה מתקן וממלא אותו. אז נקווה שאנחנו נמצא לא רק את השיר ונשמע אותו, אלא גם נרגיש בלבנו שזה מתממש.
תלמיד: אמרת שכולנו צריכים להגיע לייאוש.
זה לא שאנחנו מגיעים לייאוש, שאני יושב ובוכה ומתייאש. אם העבודה שלנו היא אמיתית, אז אחרי כל המאמצים שלנו, שאנחנו לא מוותרים על שום דבר, ועושים במרץ, בזעה, בלחץ, ולא שאני מיואש ואני כבר נופל, אלא אני הולך ופורץ כל הזמן קדימה, דווקא במצב כזה שאני מתפרץ קדימה, בצורה כזאת שאני הולך קדימה, אני מגלה שרק הבורא מסוגל לעשות את זה. אני נתקע במצב שאת זה הבורא חייב לעשות, אני לא מסוגל.
תלמיד: את זה בדיוק רציתי לשאול. אנחנו מגיעים לייאוש. במה תלוי הייאוש? בסכום היגיעות שלנו?
זה ייאוש מכוחותינו שאנחנו לא מסוגלים להגיע למה שצריך. יש לי כוח, אני מוכן לעשות הכול, אבל להגיע לחיבור כזה שאני אוכל בחיבור הזה להידמות לייחודיותו של הבורא שיתלבש בי, את זה אני לא מסוגל. לזה צריכים להגיע. זה לא כמו ייאוש בעולם שלנו שאני מתייאש ומה שיש יש. זה נקרא כסילות, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". מדובר על מצב אחר לגמרי.
קריין: נקרא את קטע 4 מתוך אגרת נ"ז של בעל הסולם.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה". כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
ואז תפילתו שלמה, ונענה מיד ה' הרחבה, מה זאת אומרת? כי באמת הייאוש מכוחות עצמו זה בעצם הכלי הנכון לגילוי הבורא. אבל זה חייב להיות באמת ייאוש אמיתי, כמו גבר שעבד קשה והגיע והוא לא מיואש. מה זה נקרא להיות מיואש מכוחותיו? הוא מגלה שזה למעלה מהכוחות שלו, שעד כאן הוא הגיע, אבל הוא גבר, הוא התגבר על כל מה שהיה אפשר להתגבר ואז הגיע לתוצאה שמעבר לזה, שהלאה רק הבורא, ולכן יש לו למי לפנות, יש לו ממי לדרוש והוא מקבל מה שמגיע לו, דווקא בכלים של ייאוש. כי הייאוש הזה הוא ייאוש גברי עם כוחות, עם התגברות, עם דרישה אמיתית, ולכן מקבל תשובה.
תלמידה: אנחנו במפגש כל כך מיוחד סביב כדור הארץ, הושענא רבא, וממש מורגשת השאלה, מה חסר לנו כדי להגיע לייאוש מכוחותינו ואיך אפשר להגיע לזה עכשיו בשיעור כולנו ביחד.
תודה, נשתדל. בסדר גמור.
שאלה: האם מדרגה של דוד זה מצב של נקודת סוף והתחלה?
היא מתחילה בהתחלה ומסתיימת בסוף.
שאלה: זכות גדולה ותודה רבה על השיעור. בעניין הייאוש, לכאורה נראה שיש איזה מקור בלתי נדלה של ייאוש, שכל פעם שהאדם והעשירייה משתדלים ונראה להם שהם הגיעו לייאוש, מקבלים עוד רצון, שוב משתדלים, שוב יאוש, שוב עוד רצון, שוב משתדלים, שוב יאוש שוב עוד רצון. האם יש איזו סאה שבסוף מסתיימת?
כן, זו בדיוק סאה כמו שאתה אומר. כל פעם זו סאה שכל המאמצים מצטברים לסאה אחת גדולה אמיתית, למידה אמיתית, ואז האדם באמת מתפרץ ופונה לבורא בתפילה אמיתית. וכל התפילות לפני זה, הן בסך הכול כמו שילדים בוכים, כאילו שיש משהו. והבורא, כל הזמן עונה, הוא כל הזמן מלווה אותנו בכל המצבים, אבל באמת הכול מכוון לצעקה האחרונה הזאת שהיא "הושע נא".
תלמיד: הייאוש שלנו הוא ייאוש משותף?
הייאוש שלנו משותף, זה נקרא הושענא שלוש שעות. זה בסוף, שכל הכלי מגיע למצב שהוא דורש וזועם וצועק, ואין לו יותר לא מילים ולא כלום, אלא הכרה פנימית עמוקה ואמיתית, שהגענו לסוף. עד כאן יכולנו לעשות משהו, עכשיו רק הבורא. אבל רק הבורא, זה בצורה כזאת שזו נקודת המוות. לא מוות פיזי אבל נקודת המוות, שהלאה אין לי שום כוחות, אין לי שום כוחות מעצמי לעשות עוד משהו חוץ מצעקה, חוץ מפניה, והצעקה הזאת היא הכלי שפותח לנו את המחסום לעולם הרוחני.
שאלה: מה ההבדל בין הייאוש הרוחני לבין הייאוש הגשמי שבזה כולנו נמצאים?
עם הייאוש הגשמי שבו אנחנו נמצאים, אנחנו יכולים לעשות משהו בעולם הזה. עכשיו האנושות כולה נמצאת בייאוש גשמי, היא כולה איבדה את הדרך. פעם היה טוב במערב, רע במזרח או בצפון ודרום, או איכשהו ככה וככה בכל מיני חלקי כדור הארץ. היום אנחנו מגיעים לרוויזיה, לבדיקה מה עשינו עד כה והאם בכלל החיים שלנו הם חיים נכונים. או שאנחנו התבלבלנו ונכנסנו לאיזה מבוי סתום ואז נמצאים בפרשת דרכים. עוד לא יודעים איזו פרשה, רק בדרך שהלכנו ברור לנו שאין לנו מה לעשות. בכמה עשרות השנים האחרונות יש מחקרים שכל התהליך הזה מביא אותנו לאין מוצא. אבל אין לנו דרך אחרת, אנחנו לא יודעים מה לעשות.
פעם היינו נוסעים כמו בכביש מורחב, גדול, איזו אוטוסטראדה. אחר כך ירדנו כאילו לכביש שוליים, לכביש עפר. עכשיו זה אפילו לא כביש עפר, אנחנו ככה נוסעים ברכב שלנו, האנושות נוסעת, אבל היא כבר לא נוסעת, זו כבר לא התקדמות, אנחנו ממש דורכים במקום. אבל בכל זאת מה נעשה? לכן המצב הוא כן מצב של ייאוש, אבל ייאוש מזה שאנחנו לא יודעים באמת לאן להתקדם ואנחנו כל הזמן סמכנו על השכל שלנו, על הרגש שלנו, על ההבנה שלנו במה שאנחנו עוסקים, חשבנו שזה באמת יפה ונכון, כמו ילדים קטנים היינו מתגאים במה שאנחנו. עכשיו כבר זהו, צריכים להתחיל לעשות חשבון יותר ויותר מדויק מה קורה. נקווה שזה יהיה נכון.
שאלה: כתוב, "כשתפילתו שלמה הוא מקבל את התשובה מידו הרחבה", מהי התשובה ומהי התפילה השלמה?
אנחנו מקבלים מהבורא תשובה שמתבהרת לנו בזה שאנחנו יכולים עוד יותר להתחבר בינינו, זה נקרא לסדר את הכלי שלנו יותר. ואז בתוך הקשר בינינו להרגיש את תכונת ההשפעה בצורה יותר הדדית, זה נקרא "אור חוזר", שמכוון לבורא. ובתוך האור חוזר אנחנו יכולים לאט לאט, לא מיד, להתחיל לגלות את ה"אור ישר", את הבורא עצמו שמופיע כקשר, ככוח חיבור ואהבה בינינו שנותן לנו גם את הרגשת החיים, בוא נגיד חוץ גופיים, מחוצה לרצון לקבל, למעלה מהאגו שלנו באור חוזר. לזה אנחנו בעצם משתוקקים.
שאלה: אני כל הזמן מתבלבל, אומרים שהכול תלוי בתפילה וזאת הפעולה היחידה שאנחנו יכולם לעשות.
כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את החיבור בינינו, אנחנו צריכים לעשות וזה הכול מתבצע בחיבור בינינו. גם יש הרבה דברים בעולם שלנו הגשמי שאנחנו יכולים לבצע במימוש הגשמי, שאנחנו עושים כנסים וכל מיני דברים, אבל בסופו של דבר צריך לשפר את הקשר הפנימי בינינו.
שאלה: בקשר לעניין ההסתרה. אני מרגיש שההסתרה בעולם כל הזמן יותר ויותר גוברת, וגם בקשר שלי עם העשירייה אני מרגיש כל הזמן שכל צעד שאני עושה קדימה, אני הולך חמשה צעדים אחורה בהסתרה. ממש הרגשה כבדה. איך להתייחס לעניין הזה?
להתייחס רק בצורה ביקורתית לְמה שאתה עושה. אני חושב שהכול מפני שחסר לך קשר הדוק עם החברים.
שאלה: כתוב שלא מורידים בקודש רק מעלים. ובאחד הקטעים הקודמים אמרת שאפשר לאבד את המסך. האם יש דרך להימנע מאובדן המסך?
רק אם אתה אוחז בחברים, בחברה, כמו שרב"ש כותב, אז יש לך אפשרות לא לאבד מסך אלא להתקדם יפה.
שאלה: איך אדם יכול להגיע לתפילה, ליאוש, אם הוא מתרצה מאוד מהר, אם הוא יכול להסתפק במועט?
אבל אנחנו מדברים כאן על גילוי הבורא, על גילוי העולם הרוחני, על גילוי מטרת הבריאה, מטרת החיים. אם אדם נמצא עם הרצונות הקטנים, כמו חיה, שלא שואלת יותר מאשר איך היא מתקיימת במשך שנות חייה, אז אין מה לדבר עימו. אנחנו גם לא ניגשים לכאלו אנשים, צריכים לשמור עליהם, לרחם עליהם, עד שהוא יגדל ויתחיל לשאול.
אם הוא שואל כבר על מהות החיים, מטרת החיים, בשביל מה חיים, אז אנחנו מתחילים להסביר לו, וגם אז בהדרגה. רוב האנשים שעל פני כדור הארץ לא חושבים על זה. הם חושבים מבחינת הדתות, אבל לא יותר מזה, לא מבחינת גילוי הבורא להם, לזה אין להם חיסרון. ולכן אנחנו צריכים כך להתייחס אליהם, לשמור עליהם, בעדינות, מתוך אהבה להתייחס לכולם.
שאלה: לגבי ייאוש והתפילה שחייבת להיות מזה. אני מתאר שזאת תפילה אידיאלית שאינה קיימת, כי התפילה היא גם מאמץ.
אם אתה מתחבר עם החברים כמו שצריך, הולך יחד איתם, אתה תראה עד כמה אתה תוכל להתפתח מעבר לגבולות שלך, כמו שאתה מספר לנו עכשיו.
שאלה: נראה שרבים מאיתנו עושים מאמץ גדול להתחבר ולהפיץ, אז מה עוד חסר לנו בשביל להשיג את הדרגה של דוד?
להתחבר בלב אחד. אין קשר בין הרצונות שלכם, בין הלבבות שלכם, אין קשר ולכן אין איפה לגלות את הבורא. לבורא אין איפה להתגלות, הוא מחפש, הוא מסתכל על קבוצת צ'ילה ואומר, "איזה נשמות טהורות, יפות יש לי באמריקה הלטינית, בכל אמריקה, בכל המדינות, אבל הן לא מחוברות. לא מחוברות, כל אחת מרגישה בלב שלה מתי אני אתגלה שם ואני לא יכול להתגלות, אני יכול להתגלות רק בלבבות שלמרות שהן נמצאות בהתנגשות, שאני בראתי בהן את ההתנגשות הזאת, למרות זאת הן רוצות להיות יחד, הן מבקשות ממני שאני אחבר אותן ושאני אתגלה בהן".
"שיבקשו", אומר הבורא, "אני מוכן לחבר את הלבבות שלהם, ואני רוצה להתגלות בהם, אבל הם לא מבקשים. אני יכול לבצע את פעולת החיבור רק במידה ולפי האופי, לפי האופן שהם מבקשים". אז בבקשה, תבקשו, הכול תלוי בכם. לכן כשאני שומע כל פעם אותן השאלות, אני שומע בתוך השאלות שרוצים הכול חוץ מדבר אחד, חוץ מלהיות מחוברים.
שאלה: מצד אחד הבורא רוצה שאני אהיה שמחה בעולם הזה, ומצד שני עלי להיות עם היאוש, עם הלבוש המוזר הזה, החיצוני, שהוא מבקש ממני שאני אלבש יום יום. איך עלי לעשות כדי שזו באמת תהיה מציאות?
לקרוא מאמרי רב"ש על החברה ולבצע אותם כמו שכתוב.
שאלה: אם לא ניתן להוליד את הצעקה, אם אין לזה כוחות, זה אומר שנותרו בי כוחות משלי, שלא חצתי?
כן, נכון.
קריין: מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".
"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור."
(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)
גם קודם, כשהוא הגיע למצב הזה, והוא רואה שרק הבורא יכול לעשות, גם את זה הבורא הכין לו, הרי זה לא קרה מצד האדם עצמו.
אז מה הוא אומר, "בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, [היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה,] שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו." זו כבר ההצלה בעצמה, שאדם רואה שאין לו שום אפשרות להוסיף, רק הבורא. אבל מה להוסיף? להוסיף לו קשר עם החברה, עם העשירייה, כדי שכל רשת הכוחות ביניהם, היחסים ביניהם, יהיו דומים לבורא. זה מה שמבקשים.
שאלה: לא ברור מתי מתמלאת הסאה? כי כל הזמן כאילו נדמה שיש במה להוסיף בחיבור שלנו.
אז תוסיף, תוסיף, עד שהיא תתמלא, ובקצב.
שאלה: לא ברור לי הקטע "היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו." לָמה אני צריך להגיע למצב הזה, ומה הבורא צריך ממני?
לָמה אני לא יודע, ולא אכפת לי. רק אנשים שעברו את זה, אומרים שלזה צריכים להגיע, ומשם והלאה אתה כבר ממשיך בעזרת ה׳ ממש.
תלמיד: מה הצורך להתייאש, ממה אני צריך להתייאש?
שאתה תמסור את ההגה שלך לבורא.
שאלה: מה זה נקרא להוסיף חיבור עם עשירייה?
החיבור בעשירייה הוא דבר הכרחי לפני שאנחנו פונים לבורא, ומבקשים ממנו להתגלות בנו כדי שייהנה מאיתנו, שיקבל מאיתנו נחת רוח. זה הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות לו, להנות לו, בזה שאנחנו מתחברים, ואז הוא יכול להתחבר בכולנו יחד. עשר ולא תשע, ולא אחד עשרה, הוא לא יכול להתגלות בכלי פחות מעשירייה. עשירייה, לא חשוב שיהיו ארבעה, חמישה אנשים, בכל זאת החיבור השלם בינינו נקרא עשירייה. ואז אנחנו מבקשים שיבנה כזה קשר בינינו, ואז הוא יתגלה בנו, אנחנו נרגיש אותו, והוא יוכל ליהנות מזה שאנחנו עשינו את זה בשבילו.
העיקר זו הכוונה, הכוונה אנחנו בונים כאן, ה"לבושים" אלה כוונות כדי לעשות לו נחת רוח. כל המצבים שאתם עוברים במשך היום, במחשבה על הקבוצה, על התקדמות, על רוחניות, אתם עושים את זה כדי להגיע לעשות נחת רוח לבורא, או לְמה? תשאלו את עצמכם. ברור לכם או לא? תשאלו בשביל מה אתם עושים? אולי אתם בכלל הולכים לכיוון אחר? כאן צריכה להיות בדיקה משותפת בין כל חברי העשירייה, בכל עשירייה ועשירייה.
שאלה: האם תוכל להסביר את ההבדל בין צעקה לבכי? כי גם שם וגם שם אין מילים. איך אני יכולה להבדיל בין המצבים האלה?
כי אנחנו צועקים לבורא. אני לא בוכה מחוסר כוח, אני מבין שאין לי כוח, אני הגעתי ושמח שאין לי כוחות, אני מיואש מכוחותיי, אבל אני לא מיואש מהדרך, אני דווקא שמח מאוד שהגעתי למצב שנקרא "הושענא רבה", כי זו הצלה גדולה, שמחה גדולה, התפרצות שלי לעזרת הבורא בצורה הפתוחה ביותר.
לכן מצד הכלי שלי, אני נמצא בצרה, במצב שאני לא מסוגל להוסיף כלום, אבל מצד שני אני שמח שאני לא מסוגל לעשות כלום, כי אז אני ממש מוסר את עצמי עם כל הכוחות בידי הבורא, זהו, אני מוכן, עכשיו רק אתה.
ואני בזה לא מת, אני חי, בצורה, כמו תינוק הנמצא בידיים של אמא שלו, הוא מסור לידיים שלה. אין לו כלום, לא מחשבות, לא רצונות ולא כלום, רק שמוסר את עצמו לאמא. תנסו כך להרגיש, לשם אנחנו צריכים להגיע. עשיתי את הכול, מבחינת החיבור ביני לחברים, בינינו לבורא, ועכשיו הגעתי למצב שאני רק מוסר את עצמי עם העשירייה לידיים של הבורא.
ואז מתחילים להרגיש איך אנחנו נכנסים להתפתח על ידו, ואז מתחיל להיות עיבור, יניקה ומוחין, אלו דרגות הגדילה שלנו בעולם הרוחני.
שאלה: להגיע לדרגה הזאת שאמרת, למצב הזה בעשירייה שאנחנו בין חיים ומוות, שעליינו להצדיק את הקיום שלנו, יהיה מצב נכון? להרגיש שעלינו להצדיק את המצב שלנו, את הקיום שלנו, זה מצב נכון להגיע אליו?
ודאי שכן, אבל העיקר, שכל המצבים שלנו יגיעו מזה שאנחנו רוצים להתקרב זה לזה ולא יכולים. ולאישה זו יכולה להיות דרך יותר קצרה מאשר לגבר, כי נשים לא כל כך בנויות להתחבר ביניהן, כל אישה היא בפני עצמה. אז אתן יכולות לעשות את זה ממש במהירות לעומת הגברים, תעשו את זה, תהיו לפנינו.
שאלה: איך לא לבטל את הייאוש בזה שאני הולכת באמונה למעלה מהדעת?
מה זאת אומרת לבטל את הייאוש? אין דבר כזה ייאוש, יש לנו תמיד קשר, וקדימה, קדימה. למה צריך להיות ייאוש? ואם יש ייאוש, ואין ברירה, הבורא מפיל כאלה מצבים מבין המדרגות, שאדם לא יוכל לעמוד בהם, אבל לעשות הכול כדי שאנחנו נצא מזה כמה שיותר מהר. אני יודע שבעוד כמה שעות יש לי שיעור, ואני צריך להכין ראיון, עוד משהו, ועוד משהו, אז אין לי ברירה, אני לא יכול להיות בייאוש.
כמו אישה שיש לה תינוק, יכול להיות שיש לה כאב ראש, מרגישה קצת לא טוב, אבל היא חייבת לטפל בו. היא חייבת לקום בלילה, היא חייבת לעשות הכול. ככה גם אני, יש לי תינוקות, אתם, אני חייב בשבילכם, אז אצלי היום מלא בכל מיני פעילויות. שיעורים בוקר וערב, פעמיים אם לא שלוש פגישה עם העשירייה שלי, שיחות, ראיונות עם אנשים, ועוד כל מיני דברים.
והכנה לשיעורים, חוץ מהשיעור עצמו, יש הכנה לשיעור. אני לא מגיע לשיעור בלי להכין את עצמי, אני מרגיש את עצמי אחראי, יש לי אלפי אנשים שמצפים לקבל ממני משהו. כך צריך להיות אצל כל אחד ואחד, כל אחד חייב להחזיק איזו קבוצה, משהו, וזה יחייב אותו. אנחנו צריכים להוליד, ולהוליד עוד ועוד כלים.
קריין: קטע מספר 6, מתוך "שמעתי" י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א".
"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו. וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות"."
(בעל הסולם. שמעתי. י"ח. "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א")
"כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות", זה בדיוק המצב של ''הושענא רבה'', שהכול נסגר ורק בדבר אחד יש לך קשר עם הבורא, צעקה למשהו מאוד צר, מאוד מיוחד, אבל רק על זה, ולכן זה כל כך חזק שפורץ ופותח קשר עם הבורא.
לזה אנחנו מגיעים ביום האחרון של סוכות אחרי שממשים את כל התכונות האלו. ומזה מגיעים להושענא רבה, זאת אומרת עזרה גדולה ומזה כבר לתיקון המלכות, מלכות דוד. על זה אנחנו נדבר מחר, על תיקון דוד המלך, התיקון האחרון של סוכות.
שאלה: כשהאדם מגיע למצב שהוא באמת נמצא בשפלות, והוא מרגיש שאין לו כוח, מה ההבדל בין להתפלל לבורא ולהתפלל לעשירייה?
אנחנו כבר לא יכולים להתפלל לעשירייה, כי אנחנו כבר מחוברים בינינו ומבינים מה אנחנו צריכים להיות ושנשאר מתוך החיבור בינינו רק לפנות לבורא. אין כבר תפילות בתוך עשירייה, עשינו את הכול, התחברנו כמה שאפשר ובתוך כל החיבור שלנו בעשירייה גילינו שרק לבורא נשאר לפנות ויחד. כך אנחנו מייצבים את הפנייה שלנו לבורא ואז מגיעים לזה. כך זה קורה.
שאלה: באופן אישי אנחנו יכולים לחוש את הייאוש הזה, אבל איך כל העשירייה משיגה את המצב של שפלות כדי שהבורא באמת ישמע את תפילותינו?
זו העבודה בלב. עד שאתם מגיעים יחד בלבבות שלכם, שזו ממש הרגשה משותפת ביניכם, ונשאר רק לפנות לבורא, אין יותר למי ולמה. ואף אחד לא יכול לעזור, וגם אתם לא יכולים לעשות כלום יותר, חוץ רק מלבקש ממנו.
אבל זו צריכה להיות תפילה עם הכאב ועם השמחה יחד. כאב, שאתם מבקשים ממנו, יש חיסרון מצד אחד, ומצד שני החיסרון הזה הוא חיסרון באושר, בהרגשה יפה, שסוף סוף הגענו למצב שאפילו החיסרון הזה בשבילנו הוא כמו מילוי. אני לא יכול לבטא את זה כל כך, כי הרגשה קשה למסור, אבל זה שאני נמצא בכזה חיסרון, זה ממלא אותי. כמו אדם שמשתוקק למישהו שהוא אוהב, אז בזה שמשתוקק למי שהוא אוהב, ההשתוקקות הזאת גם ממלאה אותו. הוא לא היה רוצה להיפרד ממנה, אמנם ההשתוקקות מביאה איזה צער, אבל זה צער מתוק, זו המתקת הדינים, המתקת החסרונות. לכן אנחנו מגלים מזה הרבה מאוד מילוי, זו הרגשה מיוחדת לפני הזיווג.
שאלה: האם כשאנחנו מגיעים למבוי הסתום, צריך לעשות חשבון מה קורה?
רק בקשר ביניכם, בעזרת מאמרי רב"ש אתם יכולים את זה לברר. אין לי מה להגיד, רק שאתם תעבדו עם הטקסטים של הרב"ש על הקבוצה ותבררו אותם ביניכם. תאמינו לי, אין לי יותר מה להוסיף. ואתם צריכים בעצמכם לברר את זה וכך להתקדם.
שאלה: האם הבנתי נכון שהייאוש שלנו הוא לא ייאוש רגיל, ארצי, אלא ייאוש שמשתוקק להתקפה?
נכון. זה צריך להיות ייאוש מכוחות עצמי וביטחון מלא בכוח ונכונות הבורא לעזור לי. כן, ככה זה.
קריין: שוב קטע מס' 6 ואז נשמע את השיר, "שער הדמעות".
"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו. וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות"."
(בעל הסולם. שמעתי. י"ח. "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א")
קריין: קטע מס' 7, מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה".
"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים."
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)
אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שכל התהליך שאנחנו עוברים זה פרצוף אחד, נשמת אדם הראשון השלמה, אבל היא כוללת בתוכה הרבה הרבה פרצופים קטנים, 125 מדרגות, ובכל אחד מהם יש יותר ויותר. לכן צריכים כל פעם במצב שאנחנו נמצאים ללכת עד הסוף, עד שיתגלה בכל מצב ומצב שאנחנו לא מסוגלים וצועקים לבורא. כשהצעקה נגמרת, אנחנו אולי זוכים ממשהו, אולי לא זוכים, לא חשוב, אבל זה מתחלף ואנחנו שוב הולכים עד הסוף, וכך בכל פעם.
לכן לא לחכות עד המצב שמי יודע מתי זה יהיה בגמר התיקון הכללי, כשאנחנו מגיעים להושענא רבה הכללית. אלא זה נמצא גם בכל אדם ואדם בצורה פרטית שלו כלפי העשירייה שלו, כלפי החברה שלו, ששם הוא מבטל את עצמו, מבצע את עצמו.
שאלה: כשאתה הולך בדרך, הוא מרגיש כל פעם שהיגיעה שלך נעצרת על ידו, הוא שופך לך את הכוס, הוא שולט בכל. איך אתה תצליח להגיע לרצון שלם?
אני לא יודע מה זה ''רצון שלם''. אני פשוט צריך כל הזמן להשתדל להתחבר יותר ויותר בעשירייה. הרצון הרוחני שלי הוא ייוולד מהחיבור שלי בעשירייה, מהקשר בינינו. אין בי רצון לזה, ההיפך, יש לי רק דחייה מזה. וישנה נקודה שבלב שהיא מוכנה כביכול להתחבר, אז אני צריך לעשות את כל הפעולות על מנת להיות מחובר עם לבבות, זאת אומרת עם כאלה רצונות של החברים שלי.
ואם אנחנו נתחבר יחד, כבר בזה אנחנו יכולים להשיג את הרצון המשותף. ובו, ברצון המשותף הזה אנחנו נתחיל להרגיש את הפעולות המשותפות שלנו, זאת אומרת איך הבורא מתגלה. אולי מרחוק, אולי קצת, אולי בצורת עיבור, ביטול מצדנו וכן הלאה, אבל כבר נתחיל משהו לגלות, להתקדם.
להגדיל רצון רוחני זה נקרא להתחבר יותר לעשירייה. זה לא שאני יכול להגדיל אצלי, בי, רצון לקבל, לא, רק על ידי שאני מתחבר עם עוד חברים, רק על ידי זה. והבורא, ברגע שאנחנו קצת מתחברים בינינו, קצת מתחברים, עושים איזה עיגול, הוא מכניס לתוך העיגול הזה עוד אגו. יש לו מזרק כזה, שהוא מעורר בנו עוד רצון אגואיסטי, ואנחנו שוב מתרחקים בינינו ושוב צריכים לעבוד על החיבור בינינו. ושוב הוא מרחיב, מביא לנו אגו יותר גדול, ושוב אנחנו צריכים להתחבר בינינו, לעשות מאמצים, לבקש ממנו לעשות את כל פעולות.
עד שאנחנו מגיעים למצב של הסאה, שהרצון לקבל שהוא גילה בנו, הגדול, והמאמצים שלנו להתחבר מעל הרצון לקבל הגדולים, הם הגיעו לסאה. "סאה" זו מידה מיוחדת בין מעמד רצון לקבל ורצון להשפיע שבנו, שהמתח ביניהם יהיה מספיק כדי לגלות בהתנגדות, בהתנגשות, בניגודיות ביניהם, לגלות כבר הבחנות רוחניות. כך אנחנו מתקדמים.
שאלה: כאשר חבר פעיל בעשירייה פתאום מתרחק בגלל בעיות גשמיות, האם עלינו להגיע לשער הדמעות כדי שהבורא יסיר את המסך מעיניו או מליבו והוא יוכל לחזור לעשירייה שלנו?
כן, חייבים להשתדל.
שאלה: איך אפשר להיות בייאוש ולבכות, כאשר מסביבנו נמצאים חברים גדולי הדור, שמעלים את גדלות הבורא עוד ועוד?
אני יכול להיות בייאוש גדול מאוד ובבכי גדול מאוד, ועם שמחה גדולה מאוד. אנחנו ברוחניות תמיד נמצאים בשני מצבים מנוגדים. ככה היא הרוחניות, היא בנויה משני מצבים מנוגדים וזה לא כמו בעולם שלנו. ולכן אנחנו נמצאים במצב שאנחנו מיואשים מכוחותינו ויחד עם זה, על פני הייאוש מהכוחות שלנו, אנחנו נמצאים בשמחה שהגענו לזה, בשמחה שמגלים עד כמה שאנחנו אפסים לגמרי ורק הבורא יכול לעזור.
זה מצב מאוד מאוד מיוחד. ולכן מכאן אנחנו עולים למצב שנקרא "הושענא רבה", שרק הבורא הוא שיכול להציל אותנו ואנחנו בטוחים שהוא יפעל ויעשה את זה. נקווה שאנחנו מגיעים מהר לזה.
שאלה: מהי תפילה אמיתית ואיך אני יכול להרגיש אותה?
התפילה האמיתית באה מתוך הקשר בינינו בעשירייה ולא ממני בלבד, כי אם זה ממני, זאת תפילה אגואיסטית. התפילה באה מכל החברים כתוצאה מזה שאנחנו מתבטלים אחד כלפי השני ורוצים להגיע לרצון אחד משותף ומבקשים את הבורא שיבנה בינינו את הרצון הזה המשותף, כי אנחנו לא יכולים, כי אנחנו עשרה אגואיסטים.
[רצוננו] שהבורא ישלוט עלינו ויבנה מאיתנו ובינינו רצון להשפיע הדדי, של כל אחד כלפי האחרים, ומתוך עשרה הרצונות להשפיע האלו שאנחנו מייצבים בעשירייה, אנחנו נוכל לפנות אליו. הווקטור של כל הרצונות שלנו הוא יהיה מכוון אליו, לבורא, וזה ייקרא כבר כלי רוחני שאנחנו מייצבים שיתלבש בו.
זה כבר צמצום על כל רצון ורצון פרטי, צמצום על הרצון המשותף בינינו, מסך, כי אנחנו לא רוצים שום דבר לעצמנו, אלא רק כדי לעשות לו נחת רוח. אנחנו מעלים את הבקשה הזאת, את האור החוזר, ואז הבורא בזה מתלבש, ואז הוא מתגלה בנו. זאת הפעולה שאנחנו צריכים לעשות.
אנחנו נלמד את זה לעשות, זה לא נורא, זה כבר קרוב. רק להיות עקביים בזה, כל הזמן, כל הזמן. הזמן גם פועל לטובתנו, אנחנו נמצאים במצב הכללי שהכול פועל כדי לסדר לנו את זה.
שאלה: אחרי כל הפעולות שאדם עושה בעשירייה, מנסה לעזור לחברים, אני מרגיש שבכל זאת חסרה החשיבות של הדרך הזאת ושל כל מה שאנחנו עושים. אז מה אני יכול לעשות כדי להעביר את החשיבות הזאת לחברים?
תראה, לאף אחד אין חשיבות. אלא אנחנו צריכים כל אחד לתת דוגמה לשני בסבלנות. אנחנו צריכים לחייב כל אחד את האחרים, אנחנו צריכים לחזק את העשירייה מבפנים. כשאני רואה שהחבר חלש, נופל, משהו קורה לו, אני צריך לעזור לו, להגיע אליו, איכשהו לעורר אותו וכן הלאה. אתם צריכים לבדוק כל אחד את החבר, שכל אחד יהיה מוכן לקשר.
כמו שעכשיו אנחנו דורשים, שלכל אחד יהיה מיקרופון נכון, שלא יהיו רעשים. חבר שואל ואי אפשר לשמוע אותו מתוך הרעש. זה נקרא התחשבות באחרים? אנחנו צריכים גם להבין, שאם אני מזלזל אז הזלזול שלי הוא עכשיו מכפיל את עצמו כלפי כל האנשים שנמצאים ובזה אני עושה את הנזק לעצמי ולאלפים שעכשיו אני מפריע להם.
כשאני שואל שאלה, אני צריך לבדוק האם השאלה היא נכונה, האם היא יכולה לעזור לאחרים, אחרת אני גונב מהם את זמן השיעור וזה לרעתי ולא לטובתי. צריכים להיות קצת יותר בהשפעה, קצת יותר בהתחשבות. ואני בינתיים לא תמיד רואה את זה בצורה יפה ונכונה.
שאלה: האם אתה יכול שוב להגדיר בקצרה מהי הושענא רבה, מה המשמעות הקבלית?
"הושענא רבה" זה נקרא הצלה גדולה. כשאנחנו סוף סוף דורשים מהבורא ומקבלים ממנו ישועה גדולה, הצלה גדולה, כשהוא מוציא אותנו מעל האגו שלנו ואנחנו יכולים להיות עם הכוח העליון, עם הבורא שלנו יחד בהשתתפות, בהזדהות, בשותפות. זה נקרא הושענא רבה.
אבל בתנאי שיש לנו צל, שיש לנו מסך על האגו שלנו. בתנאי שאנחנו הכנו את עצמנו לחיבור עימו עם החברים שלנו. כי אחד לא יכול לעזור כאן כלום, זו צריכה להיות קבוצה. רצוי עשר, פחות, יותר, אבל בכל זאת קבוצה וכך אנחנו נתקדם.
שאלה: מה המשמעות "שיסיר את המסך מעיניו ומליבו"?
זה המסך המסתיר. ואז אנחנו נוכל להרגיש את כוח ההשפעה של הבורא, עם כוח ההשפעה שלנו וכשיתלבשו הכוחות האלה הדומים זה לזה, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא".
שאלה: עברנו הרבה מאוד דרגות ואנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לבקש, אבל גם קיימים הבדלים בין החברים. במקרה הזה איך אפשר לחבר תפילה שהיא תהיה באמת משותפת?
אם אנחנו נמצאים בקשר בינינו ואנחנו לומדים יחד ושומעים יחד ועושים יחד כל מיני פעולות חיבור, אז לאט לאט מתחילים לגלות הרגשה משותפת לכל אותם המצבים שאנחנו עוברים. והבורא הוא שמחבר בינינו בסופו של דבר, אבל אנחנו צריכים לעשות את הפעילויות האלו מאיתנו כדי שתיוולד מצידנו גם הכנה להרגשה המשותפת וככה זה צריך להיות.
שאלה: איך אנחנו צריכים לעשות נכון את המעבר מייאוש להתחברות למקור אנרגיה נוסף, של התחדשות והתפתחות?
התקווה לתיקון היא רק במידה שאתה עושה התגברות על החיבור עם החברים. שכל פעם אתה מרגיש שלא בא לך ולא טוב לך, ואתה לא רוצה ואולי אני אוותר על זה ועוד משהו, ובכל הפעם אתה מתגבר והולך לפגישה. מתקשר ועושה כל מיני פעולות אך ורק כדי להרגיש אותם יותר קרובים. עד שתרגיש שהם נמצאים בלב שלך, פשוט נמצאים בלב. ואתה אפילו לא צריך להסתכל עליו ולדבר עימו, אלא אתה מרגיש שהוא נמצא בלבך ואתה מדבר עימו שהוא נמצא בתוך הלב שלך. זה איזו הרגשה מיוחדת פנימית, וכך יותר ויותר להתחבר.
תנסו, זו חובה. אחרת לא יהיה לנו כלי רוחני, אנחנו נישאר כמו בהמות וכך נחיה וכך נמות.
שאלה: אנחנו שומעים אותך כל העשירייה, באמת רוצים להגיע למצב הזה של התפילה. ויוצא שעכשיו בטוח לחלק מהחברים יש מצב של עפר, לחלק יש מצב של התפעלות, חלק אדישים, האם אנחנו מבינים נכון שאנחנו פשוט צריכים להסתכל ככה בעיניים של החברים ופשוט לחפש אותה הפרעה, אותו חיסרון ולהשתדל להתכלל?
לא צריך את כל זה, מאיפה לקחת את זה? מה אתה רוצה? אין דבר כזה. אנחנו צריכים להתחבר לנקודה הכי גבוהה, הכי טובה, הכי קרובה לבורא, לשם אנחנו צריכים להתחבר ולא לזרוק את עצמנו לעפר. איזה מחשבות, מאיפה זה בא? אנחנו צריכים כולנו להתחבר וכמה שיותר להיות קרובים לבורא. בהשפעה הדדית, זה מה שאתה לא אמרת לי. מה זה הדיבורים האלה להיכנס לעפר?
אנחנו צריכים להתקשר בינינו ולעלות לבורא כמה שאפשר כדי לנגוע, להידמות לו, להתקרב, זה נקרא להידמות. ואם אני יחד עם זה מרגיש שאני לא מסוגל אז אני צועק ובוכה שיעזור לי. אבל לאן אני רוצה להגיע בקשר עם העשירייה? כמה שיותר להיות דומה לו.
שאלה: מהם המרכיבים של שער הדמעות, ומה הופך אותו לכל כך מיוחד ביחס לכל שאר השערים?
כל השערים זה כל מיני תכונות שעל ידן אנחנו יכולים להתחבר בתפילה לבורא ודאי, בעזרה ממנו, אבל זה חיבורים שאנחנו משיגים בינינו פחות או יותר בדרך. "שער הדמעות" זה שאחרי שאנחנו עושים, עושים ועושים, אנחנו מגיעים למצב שפתאום אין לנו כוחות, אין לנו שום תקווה, אין לנו כלום, אבל אנחנו נמצאים ברצון שלנו, בכל זאת לדחוף קדימה, רק אנחנו מרגישים שלא מסוגלים. אנחנו נתקעים בשער כמו ברזל משהו ככה, בשער כזה, ולא יכולים לפתוח אותו, לא יכולים. אנחנו לא מגלים בנו כוחות האלו, כי זה כוח השפעה שצריך לפתוח לנו את השער. ואז אנחנו מבינים שרק הבורא יכול לעשות את זה, כאן זה רק הבורא הוא המשפיע, הנותן, המציל.
ולכן ההצלה הזאת נקראת "הושענא רבה", הצלה גדולה. ומכאן והלאה אנחנו נכנסים להיכל המלך, לאזור של הבורא, לבית שלו. ואז הוא בא לקראתנו ואומר "כמה חיכיתי לכם איפה אתם? הכול מוכן, בואו נשב יחד" כך אנחנו מגלים את קבלת האורחים מצידו. נקווה שנגיע לזה.
שאלה: קודם אמרת לחברים שלמרות הייאוש צריך ללכת בביטחון ושמחה, אז מאיפה נובע הביטחון ששומר על האדם בדרך?
הביטחון זה הארה מלמעלה, כמו שבעל הסולם מסביר לנו, שאנחנו מקבלים אותו דרך חיבור בעשירייה. דרך חיבור בעשירייה אנחנו מקבלים מהבורא הארה קטנה, אור כזה, שהוא נותן לנו הרגשת ביטחון, ומשם גם נובעת האמונה, ואז אנחנו מעלים את עצמנו לדרגות של אמונה וביטחון. אבל זה הכול אך ורק כדי להגיע לשער הדמעות, להושענא רבה. כששער הדמעות נפתח, אז נקרא שאנחנו נמצאים בהושענא רבה.
שאלה: החברים כל הזמן נותנים לנו יותר ויותר כוחות לעבודה, איך נוכל להגיע למצב של העדר כוחות כדי להגיע לזעקה לעזרת הבורא?
אין לנו העדר כוחות, אין. רק תבינו שכאן הדבר העדין הזה שאני לא יכול להסביר. אני מגיע למצב שיש לי מלא כוחות, יש לי הכול, ומגיעה אחריי כל האנושות. אבל אנחנו מגיעים למבוי סתום, שיש כאן דלת ואנחנו לא יכולים לפרוץ. אז לא שאין לנו כוח, יש לנו כוח וביטחון בכול, אנחנו עשינו דרך, יש לנו את כול האושפיזין, יש לנו את כל הכוחות, אנחנו מבינים, אנחנו מרגישים, אנחנו נמצאים במשהו שרכשנו בדרך, רק כאן, מול השער הזה, אנחנו לא יכולים לעשות כלום, רק הבורא.
אבל מזה אין לנו ייאוש כמו ייאוש בעולם הזה, כי בעולם הזה אנחנו נמצאים בכוח אחד, וכאן אנחנו נמצאים בשני כוחות, הכוח שלנו וכוח הבורא. ואז אנחנו רואים שבכוח שלנו אנחנו לא יכולים לעשות כלום, אבל מתגלה כוח הבורא, ואנחנו אז רואים שרק הוא יכול לעשות את זה. איזו שמחה, איזה ביטחון יש לנו פתאום יותר, אנחנו מחליפים זה בזה.
אנחנו לא מגיעים למצב שאנחנו נופלים ואין לנו על מי להישען, יש לנו, על אבינו שבשמיים, שאליו אנחנו אז קושרים את עצמנו ומתקדמים.
זה הרגע הכי מאושר כמו שאומר בעל הסולם. "שאין רגע בחיי אדם יותר מאושר מאשר שמיואש מכוחותיו עצמו". מכוחותיו עצמו, אבל מזה אין לו מצב שהוא לגמרי מיואש והולך לאיבוד, אלא הוא מיד תופס את עצמו כמחובר לבורא וכך הוא מתקדם. לכן העיקר, אנחנו צריכים ללכת כל הזמן קדימה.
שאלה: האם הבנתי נכון שאותו הכוח שמביא אותנו לשער הזה, זה הכוח של "אהרון", והכוח של "משה" פותח את השער?
אנחנו לא מדברים על זה, אתה לא לומד איתנו. אתה לומד לפי השכל שלך, לפי הגישה שלך. תמשיך עד שאתה תראה שזה לא ייתן לך כלום. כל עוד אתה לא תגלה את הדברים האלה בפנים, בתוך הלב, בתוך המוח, ואתה יכול לעשות כל מיני קומבינות, זה לא יעזור לך. לכן אני על שאלות שכל לא רוצה לענות, רק על שאלות רגש. ואם עדיין לא הבנת, אז חבל לי עליך.
יש עוד כאלה כמוך, ואני לא עונה בדרך כלל כדי ללמד אתכם שרק דרך הרגש, שאתה מגלה אותו בקשר עם החברים, אתה יכול להתקדם לבורא, כי הרצון זה הרגש, ולא השכל שלך. ולכן כל הפלפולים האלה, המניפולציות, "אהרון ומשה וככה וככה עושים..", כאילו שאתה עברת את כל הדברים האלה, אתה לא עברת אף אחד מהם, אז מה אתה שואל? אחד פלוס אחד כמה זה ייצא? חייבים כבר להפסיק עם זה. אם אנחנו לא מתקדמים לפי ההרגשה, אנחנו לא מתקדמים.
שאלה: להגיע לדרגה של ייאוש, זה להשיג את דרגת האמונה?
לא. ייאוש ואמונה זה לא אותו דבר, זה שני דברים שונים. אבל זה וזה צריכים להשיג. וזה לא מבטל את זה. עוד נדבר על זה. אנחנו נצטרך לברר את הדברים האלה כל הזמן, עד שהנשמה שלנו מתרחבת יותר ויותר, והיא מתחילה להכיל את כול הכוחות האלה, ואנחנו יכולים בפנים לבנות בכל אחד ואחד, ברצון לקבל שלו המתוקן מבנה, מודל, סטרוקטורה, של כל המציאות.
שאלה: התפילה זה בקשה והודיה, בקשה עבור החברים והודיה לבורא, למה אנחנו לא יכולים לעשות כאלה פעולות פשוטות?
האגו שלנו לא נותן לנו להתחבר ולכן אנחנו לא יכולים מאיתנו במאמץ בינינו, בחיבור בינינו ממש לבצע פעולות כאלה של תפילה של חיבור, עוד לא, אבל אני לא מתייאש, שוב ושוב לקום מחר בבוקר ולהשתדל לבנות את הכלי.
שאלה: אמרת שצריך להשיג חיבור כזה שהחברים יהיו כל הזמן בלב שלי, האם זה דומה לאותו מצב שבלב שלי נמצא כל הזמן מי שקרוב אליי לרצון האגואיסטי שלי בעולם הזה, אישה, אימא, ילדים, זה משהו דומה לזה?
זה משהו אחר כי עם אישה עם הילדים אתה נמצא כאן בקשר הגשמי בעולם הזה ואתה מייחס לזה איזו חשיבות, למרות שבינינו זו חשיבות מאוד מאוד צרה ואגואיסטית מיוחדת בלבד. מה שאין כן זה שאתה רוכש קשר עם החברים ומתחבר אליהם זה קשר שהוא נשאר לעולמים, לנצחיות. אנחנו לא מבינים מה זה נקרא למעלה מזמן, מקום, תנועה, אבל זה כבר תחילת הקשר שלך עם כל המרכיבים של האדם הראשון, וזה הכול שייך לנשמה שלך. אז אני לא יודע עד כמה שאתה יכול לעשות התאמה בין הקשר שלך לאישה וילדים לבין הקשר שלך עם החברים. אני ממליץ, סליחה שאני כך אומר, תחשוב על הקשר עם החברים, זה נצחי, שלם וזה צריך להציל אותך מכל דבר.
שאלה: במה לשים דגש ביום יום חוץ משיעורים כדי להגיע לרמה של הבנת החומר?
רק בחיבור, כמה שיותר אתה עוסק בחיבור עם החברים יחד עם זה שאתה לא מפסיד שום שיעור שלנו. אני בונה את ההתקדמות משיעור לשיעור, אם אתה מפספס איזה שיעור זה במשהו יחסר לך. אתה צריך להיות בכל השיעורים, ובין השיעורים אתה צריך להשתדל להיות בחיבור עם העשירייה. זה חוץ מהעולם הזה שאתה צריך כאן לקיים את עצמך, את המשפחה, אבל זה העיקר.
שאלה: כדי להגיע להצלה הגדולה הזאת, הושענא רבה, יחד ככלי אחד, יש את הכוח של הגברים שעובדים על החיבור ביניהם והכוח של הנשים שעובדות עם החיסרון שלהן, בונות את התחושה של הריקנות בשביל להתחבר עמהם. השאלה היא, כיצד כנשים בעשיריות נוכל לרכוש את התחושה המשותפת הזאת, את החיסרון הזה ליצור רצון אחד בשביל לגלות את הבורא ולהשיג את זה עכשיו בכנס הזה?
תנסו לחשוב איך אתן עוזרות לגברים להתחבר. בלי לדבר אליהם אלא בתפילה שלכן, שאתן מתחברות כדי להשפיע לגברים שהם יתחברו. כי בכל זאת הגברים הולכים קודם כל להתחבר עם הבורא ואחר כך הם מעבירים את זה לנשים.
אז אתן מתחברות ביניכן ואתם רוצות מהחיבור שלכן להשפיע על הגברים שהגברים יתחברו. והכוח שלכן ילחץ על הגברים, והגברים פתאום ירגישו שהם חייבים להתחבר. כמו שאישה מחייבת את הגבר ללכת לעבוד, ולהשיג ולבנות והכול, אחרת גבר היה משחק כל היום בכדור רגל, הוא לא היה גדל. הוא גדל רק כשהוא מתחתן ואין ברירה, אז הוא מתחיל לעשות משהו. אחרת הוא נשאר ילד, כי הוא לא מוליד, אישה מולידה, אבל היא דורשת מהגבר להתקדם. אפילו שהיא לא אומרת כלום, ככה זה משפיע. גברים תמיד מרגישים מנשים לחץ, כל גבר מרגיש מאשתו התחייבות, לחץ, חובה, כמו שילד מרגיש מאימא. זה טבע.
לכן אנחנו צריכים להשתתף בזה יחד ולהשתמש. אז אתן הנשים צריכות להתחבר ביניכן ולחשוב איך אתן משפיעות על הגברים, לחייב אותם להיות בחיבור, שיעשו משהו יחד וכך תתקדמו. תנסו, זו עבודה מאוד חשובה שאנחנו באמת זקוקים לה.
שאלה: הלב שלנו מלא באהבה והכרת תודה על כך שזכינו להיות כאן היום בזמן הזה, יש זרימת חיים בתוכנו, יחד עם זאת אנחנו מלאי פחד על זה שאנחנו חסרי יכולת, אגואיסטיים. והשאלה, איך להתמודד עם המצבים האלה, כיצד ניתן להחזיק בקו האמצעי בקביעות?
זה לא קו האמצעי, אנחנו צריכים להתמודד עם האגו שלנו אך ורק על ידי חיבור בינינו ולהתפלל למאור המחזיר למוטב ואז הוא יביא לנו כנגד האגו שלנו כוח נוסף שיהיה כנגד האגו ויאזן את שני הכוחות האלה, כוח ההשפעה וכוח הקבלה, כך שהוא יתגלה בינינו.
שאלה: הייאוש זה הזדככות העביות?
לא. ייאוש יכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי. ייאוש יכול להיות בצורה כזאת שזה דוחף אותי קדימה, שאני מיואש מכוחות עצמי אבל במקום זה שאני מיואש מכוחות עצמי אני רואה שבא לי קשר עם הבורא. אני לא נשאר בלי כלום, תלוי באוויר, אלא במקום הכוחות שלי שהייתי הולך איתם ומתקדם איתם עכשיו גיליתי שאיתם אני לא יכול להתקדם, אז אני מיואש, אבל יחד עם זה אני מגיע לזה שנפתח לי כוח עליון, שהבורא מוכן לעזור ולסדר לי הכול.
שאלה: איך אנחנו יכולים לראות בעשירייה שהאמונה שלנו שלמה?
זה לפי איך שאתם מחברים את עצמכם, איך שאתם מתחברים ביניכם ואז מאיר עליכם מלמעלה אור מיוחד וממנו אתם מקבלים אמונה וביטחון.
תלמיד: אנחנו שמחים לעדכן ממחלקת טכנולוגיה שיש לנו שיא חדש של חיבורים בשידור חי מעל 4,800 חיבורים בגלקסי ו"סביבה טובה" בשידור ישיר איתנו, זה מרגש ומשמח.
זה כמעט כמו הכנס הגדול שלנו בישראל. נמשיך כך, נעשה עוד ועוד שיעורים כאלה, זה יקדם אותנו. אתם תיראו, תוך זמן קצר במישור הגשמי הבורא יסדר עוד דברים, ואיתנו במישור הרוחני ונגיע למימוש עצמנו.
אני מחבק את כולם ומברך את כולכם, אנחנו צריכים לשאוף להגיע להושענא רבה.
מחר יהיה לנו שיעור ונלמד את מידתו של דוד, דוד המלך, מלכות.
(סוף השיעור)
-
תהילים ל"ט, ז'↩