שיעור בוקר 01.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 513

מאמר א' "אין עוד מלבדו"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 513, מאמר א' ב"שמעתי", "אין עוד מלבדו".

א. אין עוד מלבדו

שמעתי א' יתרו תש"ד

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.

נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?

וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.

וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.

וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.

והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון.

(ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.

(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב.

כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה".

ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים."

תלמיד: בעל הסולם אומר בתחילת המאמר, "אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו."

כן.

תלמיד: בהמשך הוא אומר שהוא בא לידי הכרה שאין מי שיכול לעזור לו. מה ההבדל בין להכיר שאין מי שיכול לעזור לו, לבין להחליט שאין מי שיכול לעזור לו?

להחליט שרק הבורא יכול לעזור לו, האדם מחליט בעיקר מהשלילה, כי רואה שהוא לא יכול לעשות משהו בלקדם את עצמו בדרך ה'. לכן הוא מחליט שהוא נמצא בידיים של הבורא, והבורא נותן לו תנאים כאלה שהוא לא יכול להתקדם.

תלמיד: ממש בהתחלה הוא כבר מדבר על זה שהאדם בא לידי החלטה. האם זה מצב שהוא כבר מרגיש את הכוח העליון?

לא. הוא עוד לא מרגיש את הכוח העליון, הוא מרגיש שהוא רוצה להתקדם למשהו טוב, שהוא בחר במשהו טוב ששייך למטרת הבריאה, ומשתדל ולא מצליח. אחרי כמה וכמה פעולות כאלה שהוא רוצה להתקדם ולא מצליח, הוא עושה שוב חשבון מה קורה לו, ואז הוא מחליט שלמעלה ממנו יש את רצון הבורא, שהבורא נותן לו כאלה תנאים שהוא לא יכול להתקדם לקראת הבורא, וזה מה שגורם לו את כל הצרה.

תלמיד: מה הוא עושה כשהוא מבין שרק ה' יכול לעזור לו, או שהוא לא יכול לעזור לעצמו?

הוא חייב לפנות לבורא מחוסר ברירה, כי הבורא מראה לו עכשיו שזה שהוא לא מצליח, הכול מפני שהבורא בכל רגע, בכל צעד ושעל, שם לו רגל, מעביר אותו דרך טעויות, ולכן הוא לא יכול להתקדם.

תלמיד: אבל איך הוא יכול לפנות לבורא אם עוד אין לו הרגשה של הבורא? האם הוא לא צריך להרגיש את הכוח העליון כדי לפנות אליו?

לא. קודם כל אנחנו צריכים להאמין במה שכתוב, שהבורא הוא שמנהל אותנו, ולהשתדל מתוך זה בכל רגע ומצב להתקרב לבורא. אם לא מסוגלים לזה, אז מתחילים לבקש מהבורא, שהבורא יפתח לנו את העיניים והלב, וכל אחד יוכל להרגיש את זה.

תלמיד: כתוב במאמר שלפעמים הבורא מקרב את האדם ולפעמים הוא מרחיק אותו.

כן.

תלמיד: לאחרונה דיברנו הרבה על גדלות הבורא, שאנחנו צריכים דווקא כלפי הגדלות שלו למדוד את המצבים האלה של קירוב וריחוק.

כן.

תלמיד: האם אפשר להגדיר את זה בתור אותו מנגנון, אותה מכניקה שלפי זה אתה מזהה התקרבות או התרחקות מהבורא, בזה שאתה רואה את הגדלות שלו?

לא, זה לא תמיד כך. זה לא שאם אני מגלה שהבורא משפיע עליי עכשיו, אז מזה אני מגלה את הגדלות שלו, לאו דווקא.

תלמיד: אנחנו אומרים שכשהבורא מתקרב לאדם זו השתוות הצורה.

כן.

תלמיד: זה מפני שהוא הצליח להגיע לצורה מסוימת של הבורא?

כן.

תלמיד: לפי זה האדם יכול לזהות שהוא הגיע לצורה חדשה של הבורא שאליה הוא מתאים את עצמו?

מדי פעם אדם מגלה שהוא יותר מבין ויש פעמים שהוא פחות מבין, ואז הוא פונה לבורא יותר ומבקש ממנו שיקרב אותו, יקרב אותו כך שהוא יוכל להבין אותו יותר, ויהיה בדבקות לבורא גם בעליות וגם בירידות.

תלמיד: אם הבורא מקרב או מרחיק את האדם והאדם צריך לשייך כל מצב אליו, איך פעולת השיוך של האדם משנה את יחס הבורא כלפיו?

כי האדם רוצה להיות קשור לבורא בכל העליות והירידות, בכל המצבים, ולכן חשוב לו מה הוא מרגיש לעומת מה שמגיע לו מהבורא. אם הוא מרגיש ריחוק, ובאמת שאין לו מקום לריחוק, אלא הבורא עושה את זה, אז הוא פועל בהתאם לזה.

תלמיד: הרגשת הקירוב או הרגשת הריחוק באה מהבורא, או שזו תוצאה של פעולה קודמת של האדם שהביאה עליו תגובה כזאת?

כן ולא, אנחנו עוד לא יכולים לדעת. אין לנו עדיין מצבים ברורים, אני לא יכול לדעת למה אני נמצא דווקא במצב שבו אני נמצא.

תלמיד: איפה נפגשות עבודת האדם ועבודת הבורא לעבודה אחת?

בהחלטת האדם מה הוא עושה מתוך מה שנמצא.

תלמיד: ואיך האדם מתחיל לאבד את פרטיותו עצמו ולחיות לפי תנועות הבורא? לא משנה אם הוא מקרב אותו, מרחיק אותו, הוא בתנועה אחת איתו?

בזה שאדם מבטל את הרצון לקבל שלו ורוצה ככל שמסוגל לעבוד לפי מה שהבורא רוצה ממנו, כך זה יוצא.

תלמיד: איך להיות דבוק בבורא כשהאדם בא לידי הרגשה שאין לו שום חלק בקדושה?

זה דווקא לא כל כך קשה. מפני שהבורא הוא טוב ומיטיב ומקדם את האדם תמיד לקדושה, כך אדם צריך להאמין, אז לא חשוב מה האדם מרגיש, מעל ההרגשה הזאת הוא צריך להגיד שאם זה בא מהבורא, אז בטוח זה בא לו ככוח שמקרב אותו.

תלמיד: בעל הסולם אומר פה בפירוש שלאדם אין יכולת להבין למה עכשיו מקרבים אותו ואחר כך מרחיקים אותו.

כן.

תלמיד: זה ברור. ואז הוא אומר, תתחילו לעשות חשבון על צער השכינה, על שמחת השכינה, לא על עצמכם. איך עושים את החשבון הזה לא על עצמו? כי הרי מה שיש לנו זה רצון, אז איך עושים חשבון על רצון השכינה, מה זה הדבר הזה?

אם אדם מסוגל לעשות צמצום על עצמו ולהגיד שמה שקורה לו עכשיו, הכול בא מהבורא בלבד, והוא רק מקבל מה שבא לו מהבורא ורוצה לתת תגובה משלו, אז מה זה משלו? מהרצון לקבל שלו. ואז יוצא שהוא כבר נמצא כלפי הבורא, בעד ונגד. זאת אומרת, בעד הבורא שנמצא ברצון לקבל שלו, ולכן לא מסכים. ונגד, זה ההיפך.

תלמיד: אז איפה פה החשבון עם השכינה? זה עדיין חשבון עם הרצון לקבל שלו.

השכינה תמיד רוצה לקרב את האדם.

תלמיד: לבורא.

כן, לבורא.

תלמיד: זאת אומרת, כל תחושה של התקרבות לבורא, זו בעצם נגיעה כלשהי במה שנקרא "השכינה"?

כן.

תלמיד: האדם לא יכול להבין בשכל שלו למה מקרבים ומרחיקים אותו. וכאן בעל הסולם אומר, תצאו מהחשבון של עצמכם ותתחילו להשתתף בצער ובשמחת השכינה, אל תחשבו על עצמכם אלא על מה שמחוצה לכם, על מה שמקרב אתכם לבורא. האם אדם שכבר נכנס לחשבון החדש הזה ובאמת מצליח, מבין מתוך זה למה מקרבים ומרחיקים אותו?

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אבל הוא יודע שהוא פועל לפי רצון הבורא.

תלמיד: וזה מספיק, לא צריך חשבונות אחרים.

כן.

תלמיד: הכול בא מהבורא או מבחירת האדם?

תלוי מאיזו נקודה אתה שואל.

תלמיד: אני מרגיש שהמקום הטבעי של האדם זה להיות בחושך, שם הוא מרגיש הכי נוח, כי הבורא ברא חושך ואם הוא מחליט לצאת ממנו, זו בחירה שלו.

זה נכון. לצאת מהחושך זו בחירת האדם.

תלמיד: אז אני שואל מה המעמד של אין עוד מלבדו לעומת הבחירה של האדם?

אין עוד מלבדו, זו בחירת האדם. ולהימצא בחושך זו גם בחירת האדם. האדם צריך לבחור בין כל המצבים הללו, איך הוא מקבל את הבורא. האם הוא מוכן ומסוגל לגלות אותו בחושך.

תלמיד: מה זה להיות בשלמות עם הבורא?

להיות בשלמות עם הבורא זה לגלות שהבורא פועל בכל מצב שאדם מרגיש את עצמו.

תלמיד: אני לא יכול להרגיש את הצער של כל השכינה, אני רק חלק ממנה. אז איך אגרום לכך שאהיה בשלמות עם הבורא, למרות שאני רק חלק קטן מהמערכת?

אז אתה חלק.

תלמיד: אבל איך בכול זאת להרגיש שאני בשלמות איתו?

בכול הכלי שלך שמתגלה עכשיו, אתה מרגיש שהבורא איתך.

תלמיד: הכלי שלי הוא עשירייה?

נגיד שהעשירייה.

תלמיד: איך לדאוג בתוך הכלי שלי, העשירייה, לכך שארגיש בשלמות עם הבורא?

על ידי כך שבכול מצב בו תימצא תרצה לגלות את הבורא המביא אותך למצב הזה ופועל בתוכו.

תלמיד: אז בכך שאני מאמין שכל מה שקורה בקשר בינינו הוא מהבורא, אני כבר בשלמות איתו? ההשלמה היא בכך שאני מחזיק בבורא כאחד ויחיד, וכול מה שקורה הוא בעצם לטובתי?

כן, גם בזה.

תלמיד: זו השורה התחתונה שעליי להגיד לעצמי בכל רגע, לפני שבכלל אפנה לבורא?

לא. בלי שתפנה לבורא לא תוכל להיות בזה.

תלמיד: אז כשאני מגיע לתפילה לבורא זה אומר שאני כבר לא בשלמות איתו?

אתה לא בשלמות.

תלמיד: התפילה הרי נותנת לי את האמונה שאין עוד מלבדו. אז איך זה מסתדר? איך לבוא לתפילה ולבקש ממנו עזרה כשבעצם אני כבר לא בשלמות איתו? הוא מביא אותי לבקש ממנו את העזרה אז איפה עניין השלמות, להרגיש שאין עוד מלבדו?

הוא נותן לך חיסרון במה שאתה נמצא ואת החיסרון הזה תוכל למלא רק אם תשלים עם פעולות הבורא בחושך. כי במה שנפתח לך, אתה יכול להגיד שהוא עשה לך כל טוב וכן הלאה, אבל גם במה שהוא לא פותח לך עליך לומר שגם כאן הבורא פועל, החושך שהוא מביא לך עכשיו הוא פעולתו.

תלמיד: דווקא מהפעולות ההפוכות האלה, כשאני מרגיש רחוק ורוצה להתקרב אליו, שם אני יכול להרגיש את השלמות שלו, מתוך זה שאני רוצה יותר להרגיש אותה?

כן.

תלמיד: האם כשאני חושב שחוסר חיבור שלנו משפיע על מה שקורה בעולם, זו עבירה של כפירה?

כן, זו עבירה של כפירה, זה בטוח, וחוסר מציאות ה' בעולם, שאנחנו קובעים.

תלמיד: מה זה נקרא שהבורא מקרב או מרחיק את האדם, איך אדם יכול לזהות את זה?

אדם מזהה לפי ההרגשה שלו.

תלמיד: כתוב "שאין מי שיכול לעזור לו", לאיזו עזרה אנחנו מצפים מהבורא?

אנחנו מגיעים לפתרון של כל מצב ואז שם מגלים את הבורא.

תלמיד: אם הבורא הוא זה שפועל בכל מצב, מהי פעולת האדם?

להזמין, למשוך את הבורא לאותו מצב. כשהבורא יתגלה כפועל אמצא את הפתרון.

תלמיד: אם הבורא מרחיק את האדם, אז מה מקרב את האדם לבורא?

ההחלטה הנכונה של האדם.

תלמיד: איך אדם מגלה מהי התגובה שהבורא מצפה ממנו?

הבורא תמיד מצפה מהאדם שיעשה צעד קדימה לקראתו, והאדם צריך להשתדל לעשות את זה.

תלמיד: אנחנו אומרים שכשאנחנו מתאחדים, אז יהיה שלום בעולם, וכשאנחנו בפירוד בינינו, אז אנחנו מביאים רע בעולם. האם אין זו מחשבה של כפירה? כי יוצא כביכול שאנחנו לוקחים את זה על עצמנו ולא מייחסים את זה לבורא.

לא. זה באמת כך שאנחנו גורמים לכל הדברים הרעים בעולם, אם אנחנו חס ושלום בוחרים בכוח הרע. ואם בוחרים בכוח הטוב, אז אנחנו בוחרים בכוח השלום בעולם.

תלמיד: כי פה כותב בעל הסולם, "אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה". אז כביכול זה בזה שאנחנו בוחרים.

במה אתה בוחר? אתה בוחר לשייך לבורא את מה שיש לפניך, בזה אתה בוחר. ככול שאתה משייך לבורא עוד ועוד מכל מיני פעולות שמתגלות במציאות, אז אתה מחזק אותו יותר.

תלמיד: וכשאנחנו אומרים שאנחנו לא מתחברים, האם זו כפירה, או שאנחנו לא מתחברים בגלל הבורא?

לא. הבורא נותן לנו לפי הדרגה שלנו את כל מה שאפשר, אבל אנחנו לא מתחברים כי אנחנו בכל זאת לא יכולים לסדר את זה כך שנוכל להיות מחוברים בינינו ועמו.

תלמיד: מקובלים אומרים שהאדם צריך לתאר לעצמו איזה צער יש בשכינה מכל הצרות שנראות כפרטיות בכל אחד מאיתנו. אנחנו צריכים להרגיש את הצער הזה. מה עושה בנו הצער הזה עבור השכינה?

אנחנו מרגישים שאין לנו קשר עם הבורא כמו שהיינו רוצים.

תלמיד: מה התפקיד של השכינה במצב הזה? מי פה פועל יותר, על מי האחריות, על האדם?

על האדם. אדם מרגיש שאין לו קשר עם השכינה, עם גילוי הבורא בעולמנו, והקשר הזה תלוי בו.

תלמיד: איך אדם קטן יכול לסבול את המצב שבו הוא גורם לצער של כל השכינה?

לא של כל השכינה, אלא מה שכלפיו. קח את גילוי הבורא בצורה פרטית, זה נקרא גילוי השכינה.

תלמיד: אם רוצים להביא את האדם למצב שיקבע שאין עוד מלבדו, אז למה הבורא מביא את האדם למצב שהוא מרגיש שיש לו כביכול פרטיות, כמו שגם כתוב פה, שמראים לו כל הזמן שהוא לא בסדר?

כי הבורא מביא אותו דרך גילוי של חוסר קשר.

תלמיד: אבל חוסר הקשר הזה הוא לא תלוי בו.

הוא תלוי בו. הבורא מתגלה לאדם במערכת שבה האדם יכול להגיע לקשר, ויכול להישאר בחוסר קשר.

תלמיד: האם הבורא יכול להביא את האדם למצב שהוא נמצא בחוסר קשר לגמרי?

אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן.

תלמיד: איך זה מביא אותו לאין עוד מלבדו בסופו של דבר?

כי הוא רוצה להביא אותו לאין עוד מלבדו.

תלמיד: לא ברור למה הבורא כל הזמן מעצב לאדם את הפרטיות שלו, שיש לו מעשים ושיש לו בחירה או יכולת לבחור בקשר עם הבורא, אם בסופו של דבר הוא רוצה להביא אותו להבנה שרק הבורא פועל?

הבורא רוצה להביא את האדם למצב שהאדם יראה שהכול תלוי בקשר שלו עם הבורא.

תלמיד: מה זאת אומרת שהכול תלוי בקשר שלו עם הבורא?

שהאדם תלוי בקשר שלו עם הבורא. ואז גילוי הבורא כלפי האדם נקרא "אור", חיבור. וניתוק מהבורא נקרא "חושך", רע. וכך האדם צריך להתקדם מרע לטוב, מחושך לאור.

תלמיד: האם האדם לא יכול להתקדם בשום צורה אחרת?

לא. זה מה שניתן.

תלמיד: למה אומרים שיש אחישנה, שיש התקדמות בדרך נעימה יותר?

זה אותו דבר. עם כל דבר שתגיד לי עכשיו, אני יכול להביא אותך לגילוי הבורא או להסתרה.

תלמיד: כשאדם מבקש מהבורא לפתוח עיניו וליבו, מה צריכה להיות הכוונה אצל אדם כדי שהבורא יענה ויעשה את זה?

דרך פתיחת הלב ופתיחת העיניים האדם מגלה את כל הכלים שלו, ומגלה בהם את הבורא בלבד.

תלמיד: האם אפשר להגיד שזה כדי שתהיה נחת רוח לבורא, או שזה נגד צער השכינה, איזה מהם?

כן. גם וגם.

תלמיד: כתוב, "ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו". אני מרגיש שהאדם נמצא רוב היום בדיוק בנקודה הזאת שהוא מנסה להבין כל דבר עם השכל החיצוני, ובכלל האנושות, והמדעים התפתחו סביב זה, וכולנו כל הזמן נמצאים בנטייה הזאת. ודווקא פה בעל הסולם כותב לא להיות בנטייה הזאת. באיזו נטייה להיות? איך להבין מה קורה עם האדם?

התורה לא נותנת לך פתרון. היא אומרת לך כך, "אם תשתדל להיות בפעולה לקראת הבורא, אז כל מצב של גילוי הבורא אתה תקבל כטוב, אחרת כל מצב של גילוי הבורא אתה תקבל כרע".

תלמיד: מהו התנאי שצריך כדי לקבל מצב של גילוי הבורא כטוב?

אם אתה מתאים לבורא, אז אתה תרגיש את זה כטוב. אם לא, אז תרגיש את זה כרע.

תלמיד: כלומר אם אני מרגיש עכשיו רע, מצב לא נעים, זה אומר שלא הייתי בהשוואת הצורה עם הבורא.

כן.

תלמיד: זו כבר הבנה.

כן.

תלמיד: האם זוהי הבנה עם שכל חיצוני או שזו כבר הבנה עם שכל פנימי?

זה תלוי באיזו דרגה אתה נשאל.

תלמיד: מהי הנטייה הזו להתחיל להרגיש, להבין, למצוא משהו מתכונת הבורא במציאות, שזה לא יהיה עם שכל חיצוני? איך להתחיל לעורר את השכל הפנימי?

אתה צריך בשכל החיצוני להגיע לשכל הפנימי.

תלמיד: ואיך מגיעים לנקודה הזאת?

לפי החקירות שלך.

תלמיד: איך חוקרים את המציאות?

את המציאות חוקרים מתוך מה שיש לפניך, "אין עוד מלבדו". כל הזמן רוצים לחפור ולהגיע אליו. וכשאתה מגיע אליו, אתה שואל שאלה, "מי הוא", במצב שלך, ואתה רוצה שהוא יתגלה לפניך.

תלמיד: אז אני שואל "מי הוא". ומה עם השאלה, "למה הוא עשה כך וכך, למה הוא העביר אותי כך"?

זה יהיה לך ברור.

תלמיד: אם אני אבין יותר את התכונה שלו, אז תתגלה לי גם הסיבה למצבי.

הכול.

תלמיד: שמעתי שהעבודה היא לא ביום אלא בלילה, בחושך. וכתוב, שבלילה זה רק לשמוע את הבורא. האם יש איזו פעולה מסוימת שאני צריך לעשות שתגרום לי לזהות שהבורא מדבר איתי?

כן. אם אתה פותח כלים של השפעה, אז אתה מרגיש את גילוי הבורא בהם, וכך אתה מתקדם אליו.

תלמיד: בעולם הזה יש רעש. ובמאמר אומר לנו בעל הסולם שעליך להשתיק את כל הרעשים ויש רק את קול הבורא שמדבר אליך. אין שום קול אחר שמדבר אליך אלא רק קול הבורא. איך אני עושה פעולה שבה אני משתיק את כל העולם?

זה כמו במקלט רדיו. כשאתה מקבל בגל את מה שאתה רוצה לשמוע, אז קודם אתה מכוון ומכוון עד שאתה מגיע בדיוק למה שאתה רוצה לשמוע בלבד.

תלמיד: כשאני עומד מול החבר שלי בעשירייה, וקודם אמרת לחבר, "אתה צריך להתכוון על צער השכינה הפרטי של החבר ולחוש אותו ככל שאתה יכול", איך אני עושה את הכוונון הזה כדי להרגיש את הצער של הזולת שעומד מולי? איך עושים את הכיול הזה?

אתה צריך להתלבש בזולת, ואז תבין מה הולך לפי הגל שלו.

תלמיד: איך אני יכול לפעול נכון עם הרגש שלי כשאני מתלבש בזולת? איך אני יכול להזדהות עם הכאב של החבר כדי לעזור לו ולא לקרוס, שהכאב שלי לא יהיה גדול יותר מהכאב שלו? מה המדד שאני אוכל להרגיש את הכאב שלו כחשוב יותר ממני ועדיין אוכל לעזור לו?

זה עדיין לא בשבילך. אתה כבר מתבלבל.

תלמיד: המאמר מתחיל ב- "הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך". הדבר הראשון שיש שם זה ביטחון. לאחר מכן כתוב, "ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?", זאת אומרת יש את התנועתיות. והוא מסיים ב"נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים". נכון שהרבה פעמים אנחנו לא מחברים את הסיטרא אחרא לבורא ולדרך שלו, אבל הוא נותן לנו ביטחון במאמר, כי הוא נותן לנו את התהליך ואת ההתגברות, מה אתה יכול להוסיף על הביטחון הזה?

אני לא מבין את הפילוסופיה שלך.

תלמיד: איך אפשר להתחבר לביטחון? כי אז לא משנה מה קורה, יש לך כל הזמן את ההשתוקקות לבורא. איזה סוג של ביטחון זה?

אני לא יודע איזה סוג.

תלמיד: האם יש סוגים שונים של ביטחון?

כן, יש סוגים שונים של ביטחון.

תלמיד: לקראת סוף המאמר כותב בעל הסולם, "וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו". מה זה אומר לאבד את הפרטיות?

לאבד את הפרטיות, זה אומר שהוא כבר לא מסוגל לקבל את התגלות הבורא בכלים האמיתיים, הטבעיים שלו.

תלמיד: אלא איך הוא מגלה את הבורא?

במשהו אחר, בתכונות אחרות.

תלמיד: האם לאבד את הפרטיות זה רק מול הבורא?

כן.

תלמיד: אין דבר כזה לאבד את הפרטיות מול העשירייה, מול הקבוצה?

גם כן.

תלמיד: האם יש שלבים בזה?

יש שלבים.

תלמיד: מה הם השלבים?

כשתגיע לזה, אז תכיר.

תלמיד: האם נכון לדבר על להתחיל לאבד את הפרטיות כלפי העשירייה, או שאנחנו עוד לא במקום הזה?

אין לנו לאבד פרטיות כלפי העשירייה, כי אין לנו בכלל פרטיות.

תלמיד: אם אחד האיברים בעשירייה, אחד החברים בעשירייה, עובר איזה מצב מורכב. כמה הוא צריך לשתף את החברים בעשירייה במצב כדי שהם יעזרו, או שהוא מסתדר עם זה לבד, ועובד מול הבורא, ואומר לו, בוא תעזור לי כמו שהוא אומר פה "אין עוד מלבדו".

זה שקר.

תלמיד: מה השקר?

הוא לא יכול לעבוד מול הבורא.

תלמיד: אז מה הבן אדם צריך לעשות? יש לו בעיה, בעיה אמיתית קשה בחיים, מכל מיני סיבות, לא משנה מה קרה שם.

אז הוא צריך להשתדל לעשות שם תיקון.

תלמיד: איך העשירייה נכנסת פה למשחק, או שהיא לא קשורה?

העשירייה צריכה בצורה כללית לתת לאדם הרגשת ביטחון, שהם עומדים מאחוריו, והוא יכול לסמוך עליהם.

תלמיד: במה הוא יכול לסמוך עליהם?

שיש עשירייה שחושבת עליו, שיהיה לו טוב.

תלמיד: זאת אומרת, העשירייה איכשהו צריכה לדעת להכיר שלאיבר הזה כרגע יש איזה חולי, יש לו איזו צרה?

כן, בכללות.

תלמיד: עד כמה האדם צריך לשתף את העשירייה במצב שלו, וכמה הוא שומר לעצמו? כי אנחנו כל הזמן אומרים שהאדם לא צריך לחשוף את מצפוני ליבו. יש פה גבול שהוא לא ברור.

זה תלוי בעשירייה. כל עשירייה אחרת במשהו.

תלמיד: אז איך מבררים את זה? מה הבירור הנכון בעשירייה כדי לברר מה אנחנו צריכים לעשות במצב הזה?

הכול יתגלה אם תרצו להיות ככלי אחד.

תלמיד: אנחנו רוצים להיות ככלי אחד. מפה בדיוק הבירור הזה.

אז תנסו להיות ככלי אחד, לבנות את עצמכם כך, ואז תראה.

תלמיד: בעל הסולם משתמש פה בשני ביטויים. שהאדם מקבל עזרה מלמעלה, הרבה פעמים זה בא לי ביטוי במצבים לא נעימים. זה סוג העזרה, ובהתחלה האדם מבקש מהבורא שייקח ממנו את המצב הזה, ואחר כך הוא מתחיל לשאול, מי הוא, מי השולח, ומה הסיבות. וכשהכול מתגלה, אז באמת הוא רואה שזו עזרה מלמעלה. המצב הלא נעים שהוא קיבל, כי עכשיו הוא גילה שהוא רחוק מקדושה.

אז זה הביטוי שאני רוצה לברר. מה זה שהאדם מרגיש שהוא רחוק מהקדושה? איזה אטלון, איזה קנה מידה הוא צריך לשים לעצמו? כי אם זו עבודה פרטית, יש לי רשימה ארוכה, ואני יודע כמה אני רחוק מקדושה. ועוד יותר כשקורה מצב לחבר, שאתה יודע שאתה צריך להיות איתו כאיש אחד בלב אחד, ואתה רואה כמה אתה רחוק מהמצב הזה. אתה חושב עליו לפעמים, אולי דקה ביום, אולי שתיים. אולי מתפלל עליו ביחד עם העשירייה עוד כמה רגעים. אבל זה לא חי בך כמו כאב פרטי.

איך מגיעים למצב כזה? באמת שאלנו בעשירייה שלנו במפגש האחרון מתי נגיע למצב שנרגיש שכל המצבים שמתגלים כפרטיים בחברה היום, ויש עכשיו התקפה של מצבים, יורגשו כאילו בגוף אחד? מתי זה יקרה ב - 2027, 2028?

מתי נגיע להרגשה שהכול זה גוף אחד, שהבורא רוצה לעזור לו, ולקרב אותו? אנחנו כאילו יודעים שצריך להיות בהרגשה כזאת, אבל אנחנו עדיין לא בהרגשה כזאת. תהינו מה אנחנו צריכים לעשות כדי כן להיות בהרגשה כזאת?

כל אחד, ובינינו, כולנו יחד צריכים להבין שהכלי שלנו חייב להיות כלי אחד. אחד לכולם. ולכן לא יכול להיות שאתה מרגיש כך, אני מרגיש אחרת, והוא כך. אלא בכל צעד ושעל אנחנו צריכים להשתוקק להיות בכלי אחד, בהרגשה אחת, בהבנה אחת. ועד שאני לא מרגיש את עצמי שאני נכלל עם האחרים, ולא חשוב אם אני חכם, או טיפש, זה לא חשוב בכלל, אני צריך לחשוב שאני הכי גרוע, שאני לא מבין.

אז להשתוקק לגלות הכול בכלי אחד, שבו אנחנו מבינים שצריך להתקרב זה אל זה.

תלמיד: קראנו במאמר שיש להבין שכל מצב שהבורא נותן הוא כדי שנבין שהכול תלוי בקשר שלי איתו. וכתוב במאמר גם שעלינו להשתדל שתהיה שמחה בשכינה מהעבודה שלנו. איך לקשור את ההבנה שהכול תלוי בקשר שלי עם הבורא, ואת השמחה למעלה של השכינה, איך לתת שמחה לבורא?

אני כמו ילד קטן, שנניח רוצה להרכיב משהו, לא לגו, לא פאזל, קצת יותר מזה, רכבת. רכבת, ואז אני מחבר כל מיני קרונות, עם כל מיני דברים לאותו קטר, ומשתדל להביא אותו. בזה אני רואה שיש לי קטר, יש לי קרונות, ואני סוחב את הקרונות האלה על ידי הקטר על הפסים, צו' צו' צו' צו' צ'ו, ככה אני סוחב אותם.

עכשיו, אם יש לי תקלה בקטר, אז ודאי שהכול נעצר. אם יש לי תקלה באיזה חלק של הרכבת, נניח בקרון, אז אני מוציא את הקרון, והרכבת ממשיכה. אז מה אנחנו צריכים לעשות? להבין שאם אני רוצה שהרכבת בכללות תגיע לסוף הדרך, אני צריך בסופו של דבר לטפל כנראה בכל הקרונות בדרך, שלא יפלו מהמשימה. זה הכול.

תלמיד: אז מה זה הקטר?

הקטר הוא זה שמושך את כל הרכבת. זה הכוח שמושך את הרכבת.

תלמיד: בעבודה שלנו מה הרכבת, ומה הקטר?

ברכבת שלנו יש בכל אחד מאיתנו איזה חלק מהקטר, מהקרונות, ומעוד משהו. וכשבסך הכול אנחנו מחברים כך את הכול, כך אנחנו עושים מעצמנו את הרכבת.

תלמידה: במשך היום האם אנחנו יכולים לשמח את השכינה במחשבה שלנו על העשירייה?

ודאי שכן, רק בצורה כזאת. כשאני חושב על עשירייה כולה, בסופו של דבר זה היחס שלי לבורא, ואם אני משמח אותו מהמחשבה שלי, אז כך אני גורם לעשירייה תגובה ממנו.

תלמיד: האדם בתוך הקרון שלו מרגיש את הדחיות ושם הוא יכול להרגיש גם את התועלת מהן?

כן.

תלמיד: הוא כותב שזה צריך להביא אותו להתגברות אמיתית למעלה מהדעת. התגברות אמיתית למעלה מהדעת זה שייך לקטר?

כן.

תלמיד: אז מספיק שהוא ידבק לקרון שלידו?

כשהוא נדבק לקטר ששייך לכל הקרונות, הוא משפיע על זה.

תלמיד: אבל מה זה בכל זאת ההתגברות למעלה מהדעת של הקטר. איך אפשר להגדיר את זה, גם הקרון צריך להיות שותף להתגברות הזאת?

כן, הוא שותף בזה שאת חלק הכוח שהוא נותן לרכבת, בזה הוא צריך להיות דבוק כל הזמן.

תלמיד: אבל מה היא ההתגברות למעלה מהדעת?

רק בזה.

תלמיד: מתי האדם עובד לבד מול הבורא ומשייך כל מצב אליו, ומתי הוא פועל עם העשירייה לגילוי בורא?

מתי שהוא דבוק בעשירייה, אז הוא דבוק דרך העשירייה לבורא, ומתי שהוא לא דבוק בעשירייה, אז הוא לבד.

תלמיד: והוא יכול לפעול לבד מול בורא?

לא.

תלמיד: אמרת קודם, עשירייה צריכה לתת לאדם הרגשת ביטחון, שהם עומדים אחריו ושהוא יכול לסמוך עליהם. במה הוא יכול לסמוך עליהם?

בהכול, אין יותר שלם מעשירייה. אם יש להם חיבור בעשירייה, לפי הדרגה שלהם, גמרנו.

תלמיד: ואז הוא סומך עליהם במאה אחוז, מרגיש בטחון מהם?

סוגר עיניים וזהו.

תלמיד: ואם אני לא מקבל מחבר שלי הרגשת ביטחון, זה בגלל שאני לא ידוע לקרוא נכון את הביטחון שהוא משדר לי?

אין תשובה.

תלמיד: למה?

כי אני לא יודע איפה קבור הכלב.

תלמיד: במי תלויה הרגשת הביטחון, בזה שאני מתבטל ואני מרגיש שמשדרים לי הרגשת בטחון, או בחברים?

אני לא יודע, איך אתה יכול מהשאלה הזאת להבין את התשובה, איפה הסיבה שאתה לא קשור לכל הרכבת ולא מרגיש איפה התקלה.

תלמיד: מה אני עושה כשאני לא מרגיש ביטחון מחבר?

אתה צריך לבוא אליו ולבדוק למה ואיך - אולי אתה לא מבין אותו, אולי הוא לא מחובר אליך, אבל זו חייבת להיות עבודה הדדית. זה העיקר מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו.

תלמיד: מה בדיוק העיקר, לתת הרגשת ביטחון אחד לשני?

כן. כי בשלמות הביטחון אנחנו פותרים את הכול.

תלמיד: איזה בטחון? מה זה לתת בטחון לחבר?

שאתה והוא נמצאים יחד באותה תנועה.

תלמיד: איך בודקים? אנחנו חברים באותה עשירייה, אבל אני רואה שאין לי חיבור, איך לגשת לבדוק מה צריך לעשות?

יום יום תדברו על זה, ואז תראו שבמשך כמה שבועות אתם מגיעים להרגשה אחת. העיקר זה להגיע להרגשה, כי כל הרוחניות מתלבשת בתוך ההרגשה שלנו, בתוך הלב שלנו, בתוך ההרגשה. ואם אתם תגיעו להרגשה אחת זה כמו במשפחה, כמו אמא וילדים, אז אם אתה מגיע להרגשה כזאת, יש לך שם את כל התשובות.

תלמיד: זה צריך להיות ברמה אישית בתוך העשירייה, נניח בין שני חברים, או כל העשירייה צריכה לשבת ולדון בזה?

לא, כל העשירייה יהיה בלאגן. ברמה אישית בין כל אחד לאחרים.

(סוף השיעור)