שיעור בוקר 24.05.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "הגישה ללימוד חכמת הקבלה", נמשיך מקטע מספר 13. 

נמשיך מהקטעים האלו וגם את כל השאלות מסביב אתם כבר יכולים להתחיל לשאול, כי אנחנו כבר נכנסנו לשיטה וכאן אנחנו יכולים להתחיל לחבר אליה עוד כל מיני דברים נוספים.

קריין: קטע מספר 13.

"מטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לעשות הכל בעל מנת להשפיע, הנקרא לשמה, הגם שהאדם לומד את כל אלה הענינים, כמו שהם, אבל הם רק בבחינת שמות בלי שום ביאור, היינו שאין לו שום השגה באלו הדברים שלומד, כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים או ספירות ופרצופים. וניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם, רצון וחשק, להדבק בהבורא, מחמת קדושת הענינים, שמדברים משמות הקדושים. מה שאם כן בתורה הנגלית, הוא צריך להאמין שכל התורה כולה, הוא שמותיו של הקב"ה, נמצא שהענינים האלה הם יותר מסוגלים. וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שענינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להכנס להיכל המלך, ולהדבק בו יתברך." 

(הרב"ש, רשומות, מאמר 875 "ג' קווים")

כשאדם מגיע ללימוד חכמת הקבלה הוא לא יודע בדיוק מה קורה, לְמה הוא הגיע. הוא חושב שהגיע כדי לדעת, ללמוד כמו שכתוב כמה מלאכים בשמיים, איך נקראים בשמותיהם, הוא לא יודע מה מצפה לו ועל מה בכלל מדובר. הוא רוצה לדעת על החיים שלו, הוא מסוקרן לדעת מה זה העולם העליון, העולם הבא, מי מנהל אותו ואיך הוא יכול לנהל את עצמו, את החיים שלו, אבל בכל זאת אין לו תפיסה, לא יכולה להיות בו תפיסה נכונה על רוחניות.

 זה כמו ילד שחי בעולם שלנו כמונו, אבל הוא נגיד ילד בן שלוש, מה הוא מבין? הוא לא מבין איך העולם מסתובב ואיך הכול נפעל ואיזה סיבות אמתיות יש לכל הדברים, הוא חי מפני שהוא ככה מסתובב בין הגדולים שהם מייצבים לו את העולם, ועד כמה שהוא מסוגל הוא תופס את העולם הזה לעצמו וכך הוא מתאר אותו. אנחנו זוכרים את זה גם מהילדות של כל אחד ואחד.

כך גם אדם כשהוא מגיע לחכמת הקבלה, יש לו כל מיני תקוות, על זה לדעת, לזה להגיע, את זה להבין, בזה לשלוט. אבל לאט לאט כשהוא מגיע אחרי כמה שנים להבנה מה באמת העניין של למעלה מהדעת, זאת אומרת איך אני מגיע לראות, להרגיש בראיה פנימית את העולם האמיתי, עולם האמת, שזה לא למות ולהרגיש את עולם האמת כמו שיש כאלה שחושבים, הוא מתחיל כבר לראות את עצמו בצורה אחרת ומחלק את העולם בצורה אחרת לא כמו שהיה קודם, ומתחיל לראות איך הוא מכין את עצמו לעבור מתפיסת המציאות דרך החושים שלו לתפיסת המציאות דרך חושים של השפעה, חושים נעלים, לראות את העולם כמו הבורא.

זאת אומרת הוא מתחיל להרגיש את עצמו האם הוא נמשך להזדהות עם הבורא, להידבק בבורא, להיות עימו, להרגיש כמוהו או לא, ואז הוא בודק את עצמו תמיד לפי היחס שלו לבורא. הוא נופל מההרגשה הזאת ומרגיש רק את העולם הזה ואז הוא חוזר לדרישה להרגיש את הבורא ואת כל המציאות כמו שהבורא מרגיש, בתכונות ההשפעה. וכך כל פעם, תכונות הקבלה, תכונות ההשפעה, תכונות הקבלה, תכונות ההשפעה, וכך כל הזמן, ימין שמאל, שמאל ימין, הוא מתחיל לעלות בסולם המדרגות על שתי רגליים. 

זאת אומרת, הוא לא רק קופץ ממדרגה למדרגה על רגל אחת, זה לא קורה, אלא קודם הוא עולה בשמאל, במדרגה יותר עליונה, אחר כך ימין, מעלה רגל ימין לאותה המדרגה, שמאל במדרגה יותר עליונה ומצרף אליה ימין, וכך עולה, כך כל פעם הוא משנה את התפיסה שלו, את מידת הדבקות שלו בבורא וכך מתקדם.

שאלה: מה ההכנה ללימוד אמורה לעורר באדם?

בהכנה אתה מתכוון למה שאנחנו עושים לפני השיעור?

תלמיד: כן. גם זאת וגם ההכנה הפרטית שאדם עושה, שהיא לא תהיה בצורה של חכמה אלא בצורה של יותר לקרב את העבודה האמיתית שלנו.

כן, כל ההכנות האלה הן כדי להעלות אצלנו את הרגש, כי כשאנחנו באים לשיעור, זה תלוי איפה האדם נמצא על פני כדור הארץ, יכול להיות שהוא רק עכשיו קם כמוך ובשבילו זה תחילת היום והוא עדיין נמצא מתוך שינה, אז הוא צריך לעורר את החושים שלו, להתאושש. יש כאלה שבאים אחרי יום עבודה כמו באמריקה נניח וזה משהו אחר. יש כאלה שאצלם זה באמצע בין זה לזה. ולכן אנחנו צריכים לעשות איזו הכנה לשיעור. בדרך כלל זו הכנה רגשית שהיא צריכה להביא את האדם לאיזו התפעלות למה הוא נכנס, עם מי יש לו עסק. כי הוא נמצא או מתוך שינה מנותק מהמציאות בכלל או מתוך העבודה והבלבולים בכל החיים הגשמיים שלו, אז הוא צריך גם להתאושש קצת מהם, זאת אומרת להביא אותו לאיזו גישה נכונה רגשית ללימוד, זה חובה.

תלמיד: היית ממליץ לנו להוסיף משהו בהכנה הקיימת שאנחנו עושים היום?

לא, אתם צריכים לדעת בעצמכם. אצל רב"ש כמעט ולא היו הכנות, פשוט היינו באים, יושבים, מתחילים לקרוא מאמר, מאמרי רב"ש, מה שהוא כתב וזהו.

תלמיד: ואפשר לשאול מה אתה היית עושה לפני השיעור?

אני הייתי קורא שמעתי, רב"ש נתן לי אישית את חוברת "שמעתי", ואני הייתי קם מאחת בלילה והייתי קורא "שמעתי", מאמרי שמעתי.

שאלה: מה זו הנקודה הזאת באדם שהלימוד אצלו עובר פתאום מחכמה לרגש, מה משתנה?

כך עושים לו מהשמיים ודאי, אין בנו שום דבר שאנחנו עושים בעצמנו. אפילו שניראה שזה אנחנו אבל זה לא אנחנו אלא ככה הבורא עושה לנו. קצת ברגש, קצת בשכל, או בצורה מעורבת זה מזה באיזה אחוזים בין הרגש לשכל, אבל כך אנחנו מתקדמים. זה עניין של הספירות בתוך הנשמה שלנו, שישנם כאלה ששייכים לחכמה, ישנם כאלה ששייכים יותר לחסדים, ואז ההבדלים בין אלו לאלו הם נותנים לנו סך הכול התפעלות מסוימת מהעולם שבו נמצאים, מהמצב שבו נמצאים.

 אתה לא יכול לחיות רק ברגש כי אז אתה לא יודע איפה אתה נמצא ומה קורה לך, וגם בשכל אתה לא יכול להיות, כי אז אתה לא יודע איך למדוד. הכלים שלנו הם כלים של רצון לקבל מצד אחד, אז הרצון שמקבל יש לו רגש ממה שהוא מקבל, ושכל, כמה ואיך ובאיזו התכללות. ולכן כך אנחנו פועלים.

שאלה: כתבתי לי שאמרת שצריך להתבונן כמו הבורא. איך אני יכול להרגיש כמו הבורא ולהסתכל על החיים כמו הבורא?

אני לא יודע איך להסביר את זה, אני אחשוב ואולי אמצא מילים.

שאלה: התהליך שהסברת עליו מתכונת הקבלה לתכונת ההשפעה, ימין שמאל, ימין שמאל, איך התהליך הזה מתגלה בעבודה שלנו בעשירייה?

אנחנו פשוט צריכים להרגיש איזה שאלות ישנן ולברר אותן בינינו, אבל בינינו, לדבר על הרבה דברים יחד. עשירייה שמתאספת היא צריכה לדבר על כל דבר ודבר שיש, אפילו במקצת לנגוע בו, זה נותן התכללות בין כל חברי העשירייה.

שאלה: רב"ש כותב באמצע המאמר שניתן לנו ללמוד עניינים עליונים שנקראים חכמת הקבלה רק כסגולה מיוחדת ורק היא יכולה לתת לאדם רצון והשתוקקות להידבק בבורא. יוצא שכל העבודה שלנו היא רק סגולה וצריך בעצם לנתק את השכל והכול יקרה מאליו?

בעצם זה נכון שאנחנו כמעט ולא צריכים שכל כדי להשיג את הבורא. לכן כתוב "לא החכם למד", אנחנו לא צריכים לדעת כלום, אנחנו לא צריכים לזכור שום דבר. ההפך, כמה שזוכרים, יכול להיות שזה מפריע לנו, כי זה כאילו עוצר אותנו, אנחנו כל פעם צריכים לטעום דברים חדשים. 

ולכן כל הזיכרונות האלה שיש לנו, מה למדנו, מה עשינו, כל זה לא לעניין, אנחנו לא צריכים אותם. אנחנו לאט לאט רואים, כמו שאתם רוצים ללמוד נניח את חכמת הקבלה, "פתיחה" "תלמוד עשר הספירות", שלא לומדים בשכל, אלא לומדים ומצפים מה יהיה לי ברגש, איך אני יכול להתקרב להרגיש את הבורא, להרגיש את החברים, להתחיל לאהוב אותם, "מאהבת הבריות לאהבת הבורא". זה עניין רגשי בלבד ולא שכלי, ומי שדואג לשכל, כמה שיותר לזכור, זה לגמרי לא חכמת הקבלה ולא גישה נכונה אליה. 

לכן אין לנו מה לעשות חשבון עם כמה שיודע כל אחד ואחד, עם כמה שזוכר כל אחד ואחד, אף פעם המקובלים לא היו דואגים להיזכר, לזכור. אפילו ההפך כתוב, שהיו מתפללים איך לשכוח מה שלמדו כדי לחדש את ההתפעלות מחדש מהגישה לאור העליון. זו גישה אחרת לגמרי ממה שבעולם שלנו כלפי המדע, כלפי חכמה. 

וזה מאוד חשוב, כי ישנם אנשים שצריכים הכול לרשום, הכול לכתוב. אל תכתוב, לא היה בכלל עניין של לכתוב פעם. אני כסטודנט הייתי יושב וכותב ליד הרב"ש אבל הוא לא היה כל כך מתייחס לזה. הוא התייחס לזה שאני רציתי ובינתיים בשבילי זה היה עניין של התקשרות דרך הכתיבה, דרך זה שאני רושם על הטייפ מה שהוא מדבר. אבל באמת? אין בזה צורך. 

גם כתבתי המון מחברות, בירורים על "תלמוד עשר הספירות", מה שהוא אמר, תוספות, כל מיני כאלו וכאלו, אבל בעצם אין בזה צורך. יש צורך לא בחכמה עצמה, את זה כל אחד יכול ללמוד, אלא בהשגה, זה העניין. 

תלמיד: יוצא שצריכים שלושה דברים כדי שהסגולה תפעל עלינו. סבלנות, עקביות והדבר השלישי, אמרת רצון, צריך שיהיה רצון גדול כדי שהאור יפעל.

רגישות להתקשרות. 

שאלה: התהליך הזה משמאל לימין זה תהליך פנימי, או שזה תהליך של העשירייה והמציאות שיש לכולם יחד, בעולם הזה?

האדם צריך להשיג התכללות שלו בכל הכלי הכללי שנקרא "נשמת אדם הראשון" שהבורא ברא. התכללות, איפה שם המקום שלו, איך הוא משתתף עם כולם, עד כדי כך שהוא אוהב את כולם, עד כדי כך שבקשר שלו עם האחרים הוא מגלה את הבורא. 

זה מה שצריך אדם לגלות. ואז לאט לאט הוא צריך להתקשר לזה, לפעמים ברגש, לפעמים בשכל. מתי שאין רגש, יש שכל, מתי שאין שכל, יש רגש, וכך הוא הולך כאילו על שתי רגליים. 

שאלה: אם אני לא לומד עם השכל שלי ואני מנסה להרגיש את האור מהבורא כך שהבורא עובד איתי כל הזמן, האם זה כל מה שאני עושה, האם כך אני לומד?

לומדים על ידי זה שכל הזמן משתוקקים להתחבר, יותר ויותר צמוד לחברים. משתדלים מזה להוציא רגשות נוספים ובהם לאתר את הבורא.

שאלה: כשאנחנו נכנסים למצב של מעל הדעת אנחנו מנתקים את הדעת, אבל משם אנחנו נזרקים. לאחר מכן צריך לעשות בירור? צריך לבדוק את כל זה מחדש?

אתה צודק, צריכים לבדוק את זה אבל לא הרבה זמן לחטט בזה, אלא כמה שיותר מהר להיכנס להרגשה חדשה, להתבטלות חדשה. 

הכול מתחיל מהתבטלות, שאני מבטל את עצמי כלפי הבורא. מה שעכשיו אני מקבל, אני מקבל ממנו, הוא שולט בכל הרגשות ובכל השכל שלי, איך אני מקבל את העובדה הזאת ושהיא מתחילה לשלוט בי, העובדה הזאת שהבורא שורה בי, ועכשיו מנהל לי את הרגש והשכל, מזה מתחילה המדרגה החדשה.

שאלה: בהמשך למה שאתה אומר, האם אנחנו יכולים לומר שכשאנחנו בונים את הבורא דרך הפעולות בהשפעה שלנו לחברים, הבורא בונה בתוכנו את האדם על ידי הרצונות, מחשבות והרגשות שהוא שולח לנו בכל רגע ביום?

כן.

שאלה: הסגולה הזאת מהי, זה האור בעצמו, זה הרגשות או רצונות, ההשתוקקות לתת נחת רוח לבורא?

סגולה זה המאור המחזיר למוטב, שהוא פועל עלינו ומתחיל לסדר את היחס הנכון שלנו לבורא דרך קבוצה, דרך כל הדברים. אז סגולה זה בעצם האור העליון בעצמו.

שאלה: מה זה אומר בעבודה שלנו, שהוא צריך להאמין שכל התורה הם שמותיו של הבורא?

"להאמין" זה נקרא שהוא משיג בכוח ההשפעה, שהתורה היא אור חכמה מלובש באור החסדים. אור החכמה מגיע מלמעלה, זה נקרא שהבורא בתורה בורא את העולם, אבל התחתון כדי להשיג את זה, הוא צריך להפעיל את אור החסדים, שנקרא אור חוזר, לבוש על אור החכמה ואז בצורה כזאת הוא מגיע לזה שמגלה את התורה, שאותם האורות שמגיעים, הם מתלבשים בעבודת התחתון, בעבודה דאור החסדים שמוכן לקבל את אור החכמה, זה נקרא ש"התורה מתלבשת באדם".

שאלה: אנחנו לומדים שאדם צריך לבטל את דעתו ולקבל את דעת העליון. האם תוכל להסביר מה זה אומר לקבל את דעת העליון?

לקבל את רצון העליון זה כמו שכתוב "עשה רצונך כרצונו", למרות שיש לי כל מיני רצונות משלי אני מכוון את עצמי לממש את רצון העליון, רצון הבורא. 

הוא רוצה שאני אהיה באיזשהו מצב מסוים, קודם כל המצב שאני צריך להיות, הוא צריך להיות מצב שאני במאה אחוז מרוצה, שאני נמצא ברגע זה במצב הנוכחי. כי כל הרצונות וכל המחשבות שלי, באים מהבורא, אז אני צריך לסדר אותם בצורה כזאת שאני אהיה דבוק בו. דבוק בו זה נקרא, שמה שיש לי כרגע, אני מקבל כי קבלתי את זה מטוב ומטיב ואין עוד מלבדו ויותר טוב לא יכול להיות. זה נקרא שאני כבר נכנס במגע עם הבורא. 

הבאתי את עצמי, כיילתי את עצמי, שיניתי את עצמי עד כדי כך שאנחנו נמצאים, אני והוא. מה שאני מקבל מהבורא ואם זה מהבורא אז זה דבר הכי טוב ויותר מזה אני לא רוצה. אני רוצה להיות דבוק ברגע הזה לנצח. אם אני בצורה כזאת רוצה לכייל אותי, כבר אני מתחיל להרגיש נקודה אמתית ודבקות, ואז אני מתחיל לפתח את הדבר הזה הלאה. כי שום דבר לא משתנה במציאות, חוץ מהתפיסה שלי. הכול תלוי איך אני מכייל את הכלי שלי ואז אני רואה את העולם הזה, העולם הבא, עולם הפוך, עולם ישר. זה הכול איך שאני מכייל את עצמי, הכול נמצא בי. 

שאלה: אמרת שכתבת הרבה מאוד את דברי הרב"ש, אבל לא שמעתי אף פעם הסברים שלו על מאמרי בעל הסולם. על פתיחה, על תע"ס, דווקא הסברים של הרב"ש. הוא כנראה גם אמר דברים מעניינים בנושא הזה, לא?

רב"ש כמעט ולא נתן הסברים ופירושים כשאנחנו קראנו לידו את דברי בעל הסולם, כמעט ולא נתן. פה ושם היה מדבר, אבל אתם כבר קבלתם את זה הרבה פעמים. לא היה כותב, לא היה מוסיף שום דבר בכתב למה שכתב בעל הסולם וכמעט ולא היה מוסיף בעל פה, רק פה ושם כמה מילים, אבל זה כדי לתת גישה נכונה להבנת בעל הסולם, לא יותר. 

אתם יודעים את זה, אתם יכולים תמיד להגיד "לא, יש עוד, בטח, איפה זה?", אין. אני לא מסתיר מכם שום דבר, רק תפתחו את הלב לחברים ולבורא ותשיגו את הכול. 

שאלה: אנחנו בתוך העשירייה, מצד אחד תמיד רוצים לעורר את הרצון לרוחניות ומצד שני לשפוט. מהו האיזון בין לשפוט את החברים או לבחון אותם, לבין מעשים שאני צריך לעשות בשביל לעורר אותם?

זאת העבודה התמידית בקבוצה שאנחנו צריכים כל הזמן כל הזמן להסתובב סביב זה. זה שאני צריך לחבר את החברים, ובעיניי הם לפעמים מחוברים ולפעמים לא, ואני צריך לראות אותם בדרך כלל שהם לא מחוברים. יש לי מקום לחבר אותם יותר, יש לי מקום איכשהו לקבץ אותם יותר, תסתכל על העובדים האחרים בקבוצה ואתה תראה שחסר לך לעשות אותו דבר גם כן ואז במידה שאתה עובד על זה, אתה יכול להגיד שלפי זה אני רואה את ההתקדמות שלי. עד כמה שאתה יותר פעיל בקבוצה, בצורה פנימית בתוך הלב שלך, לא סתם לפי הכוח. מתוך הלב שלך, לפי זה אתה יכול למדוד בדיוק איך אתה מתקדם.

שאלה: חוץ מהתפילה יש עוד משהו שאתה ממליץ לנו לעשות כדי תמיד לזכור את מטרת העבודה שלנו?

יש הרבה פעולות שאנחנו יכולים לעשות, אבל בסופו של דבר הן כולן אחר כך צריכות להגיע לתפילה, לפניה לבורא. כי בלי פניה לבורא אתם לא יכולים לקבל ממנו כוח שישנה אתכם.

שאלה: אמרת שלא החכם למד ומצד שני אמרת שצריך לכתוב כי זה נכנס יותר טוב, אתה מבין יותר טוב. אז עדיף לכתוב או לא לכתוב?

אני הייתי ממליץ בכל זאת לכתוב, מפני שאחר כך אתם יכולים לחזור על זה, לפחות באותו יום, לדבר על זה עם החברים בישיבת חברים. אתם עושים בטח פגישה בעשירייה שלכם יום יום, אז שיהיה על מה לדבר. לכן אני חושב שכדאי. אבל בעצם כמה שיש לי רשימות מאז, אני לא מסתכל בהן. זה הכול עבר, זה נכנס כבר לתוך הכלי ואין בזה צורך.

שאלה: באחת מההתאספויות של הקבוצה, כשהתאספנו כמעט כל הקבוצה, החלטנו לא להתקשר לחברים בבקרים כדי שהחברים יעוררו את עצמם, ייקחו קצת אחריות כלפי שיעור הבוקר ואחרי זה חלק מהקבוצה, לאט לאט, נעלמו משיעורי הבוקר. אם תוכל לייעץ, האם אולי כדאי לחדש את התמיכה בחברים? כי חצי מהקבוצה נמצאת בשיעורי הבוקר בלבד.

אתם צריכים לדאוג שכל הקבוצה תהיה בשיעורים וכל הזמן להוסיף לקבוצה הזאת עוד חברים חדשים. זה שאתם עוזבים וחושבים שלא צריכים, אפילו שאתם כולכם הייתם קמים לבד, גם כן בכל זאת, הקשר שאתם עושים אחד לשני הוא מחייב, מחזק ומחבר ביניכם. אני לא הייתי מפסיק אותו.

תלמיד: מקובל ששומע מאמר של רב"ש או ששומע תפילה, הוא מרגיש את מה שנכתב בתפילה על ידי המקובלים הקודמים? זה הכיול שלו כלפי ההשגה? זו ההשגה?

זו לא השגה. השגה זו הרגשה פנימית במהות פעולת הבורא כלפיך. זו נקראת השגה.

שאלה: מה זה "קרוב המאורות" שכתוב פה במאמר, בעקבות התקרבות לקדושה? 

"קרוב המאורות" זה נקרא שאדם מתחיל יותר להתמצא באיך הבורא מנהל אותו. 

קריין: קטע מספר 14, מתוך בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות קנ"ד קנ"ה. 

"רוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות העליונות... ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.". 

(בעל הסולם, "הקדמה לתע"ס", קנ"ד- קנ"ה)  

על ידי זה שאנחנו לומדים חכמת הקבלה, אפילו שלא מבינים מה שלומדים, אבל אנחנו רוצים להבין, רוצים לקרב, "להבין" זה נקרא לדעת, לדעת זה להתקשר, לא סתם לדעת כמו באוניברסיטה, על ידי זה שאנחנו רוצים להתקרב אליהם, אנחנו מקרבים אותם, ואז הם מאירים עלינו יותר, מתחילים להשפיע עלינו יותר, ואז אנחנו משתנים עד כדי כך שהאורות האלה נכנסים לתוך הרצונות המתוקנים שלנו. ואז יש התחברות האור בתוך הכלי שנותן לנו את הרגשת המציאות העליונה. 

תלמיד: שמעתי אותך אומר לפני כמה דקות שאם רק נפתח את הלב לחברים ולבורא נשיג הכול.

וודאי. זה חדש? 

שאלה: לא. אבל מה זה לפתוח את הלב לחברים ולבורא, כי אנחנו פותחים כבר את הלב, עושה רושם מכל הכיוונים וכל הצורות? מה זה לפתוח את הלב לחברים ולבורא, כי אנחנו כנראה לא עושים משהו כמו שצריך?

כן. זה עדיין לא מספיק, וודאי. אני רוצה שהחברים יהיו מורגשים בלב שלי כאילו שהלב שלי לא קיים אלא רק החברים קיימים כך שהם ימלאו את הלב, שחוץ מהם לא יהיה בלב שום מקום אחר. שבזה שאני מתייחס לעולם, זה רק אליהם. אין לי רגש יותר ממה שאני יכול לקלוט אותם. אני לא צריך את הרגש. אני גם לא צריך את השכל יותר ממה שאני צריך לחבק אותם, לחבר אותם, להכניס אותם אל תוכי. זה נקרא שאני "מתחבר" איתם. 

שאלה: זאת אומרת, למלא את הלב שלי בחברים. זה אומר לפתוח את הלב? 

כן. 

קריין: קטע מספר 15, בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה. 

"והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.". 

(בעל הסולם, "הקדמה לתע"ס", אות קנ"ה)  

לכן אנחנו צריכים להשתדל לנצל כל רגע ורגע שיש לנו כדי לקרוא, ללמוד, לשמוע, לדבר בינינו על הדרך שלנו, על הדברים המיוחדים שיש לנו, על האמצעים כדי להגיע להצלחה. זאת אומרת, לבנות כלים כאלו שהבורא יוכל להתגלות שם כדי ליהנות, לעשות לו נחת רוח. זאת העבודה שלנו. וזה בכל רגע ורגע "כל פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול.". 

שאלה: אנחנו אתמול לראשונה מזה שלושה חודשים נפגשנו פיזית עם החברים בעשירייה ואני הרגשתי בדיוק את מה שהרב"ש כותב עליו, שמאחורי כל הפעולות הפיזיות האלה שעשינו חסרים אילו כלים חדשים. זה דבר שלא היה בעבר לפני הסגר. יש תחושה של מדרגה חדשה לחלוטין והשאלה היא, איזה כלים חסרים לנו עכשיו כדי שמאחורי כל הפעולות שלנו באמת נראה ונגלה את הבורא בינינו?

אתם בפגישה פיזית הבנתם שצריכה להיות פגישה פנימית יותר. כי אולי מפגישה פיזית היו בהכרה או בתת הכרה כל מיני תקוות  שיגרמו למשהו, שיצא משהו. ומה אתה ראית מהמסך? אז ראית אחר כך שלידך יושב אדם. אפילו מהמסך היה לך אולי יותר נוח לדבר אליו, כי לא היו כל כך התפעלויות פיזיות שמפריעות, אלא הייתם יכולים לגלות את הדברים היותר פנימיים ולדבר, והתמונה הפיזית לא הייתה מטשטשת לך את הכול, סוגרת לך את כל האופק.

 ולכן אני מבין שאחרי פגישה פיזית שאתם חזרתם לפגישה הרגילה היום, כמו שעכשיו אתם נמצאים, כל אחד אחרי המחשב שלו, אתם נמצאים קצת מבולבלים. לעשות כך, או לעשות כך? איפה יותר טוב?

העניין הוא לא ככה ולא ככה. לא טוב אחרי מחשב ולא טוב פיזית. צריכים להיות ברצון אחד, בנשמה אחת, לזה צריכים להשתוקק. עכשיו השאלה. מה יכול לקרב אותנו יותר להיות "כאיש אחד בלב אחד"? זה שאנחנו יושבים בבתים שלנו או זה שאנחנו נמצאים יחד בחדר אחד? לא יודע. נראה לי שנמצאים כל אחד פיזית במקום שלו זה נותן אולי יכולת להיות יותר מרוכז פנימית.  

הוא לא מסתובב לכל הכיוונים, מסתכל על החברים, על הגופים האלו, מה הם כאן? זה עושה ככה, וזה עושה כך, ולמה הוא כך? יש יותר עניין, התקשרות יותר פנימית שיוצאת דרך [הקשר] הווירטואלי. 

אמנם טוב להיות גם כך וגם כך לפעמים, כדי להבין עד כמה שאנחנו בכל זאת צריכים להיכנס פנימה, לא [באופן] ווירטואלי ולא פיזי אלא רוחני. להרגיש את כולם ברצון אחד. 

שאלה: נאמר בקטע שמדובר בשמות כלים או אורות שיש שלבים ושייכות מבחינת נשמתם. לאיזו שייכות מדובר, ואיך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו שייכים או לא שייכים?

אתה צודק. אנחנו לא יודעים. מאיפה אני יודע איזה אורות ואיזה כלים שייכים לנשמה שלי? אני עוד לא גיליתי את הכלי של הנשמה, אלא אולי אני מגלה אותה לאט לאט, אבל זה לא מה שקורה. ולכן אין לי ברירה, אני פשוט הולך קדימה. וודאי שאני בזה מקרב אורות וכלים ששייכים לנשמה שלי. על ידי מה? על ידי זה שאני מתחבר לאחרים. כי כל הכלים שלי לא נמצאים בי הם נמצאים באחרים. אני מלכתחילה רק נקודה, בזה שאני מתחבר לכולם אני בזה רוכש את הכלי שלי, אוסף את הקשר שלי עם כולם. 

שאלה: רציתי לדעת מי הם בדיוק האורות המקיפים ואיפה הם נמצאים?  את מי הם מקיפים?

האורות המקיפים נמצאים סביב הפרצוף, אם יש פרצוף דקדושה. זאת אומרת רצון לקבל עם צמצום, עם מסך, עם אור חוזר, שמקבל בתוך האור החוזר שרוצה להשפיע לבורא, קצת מהאור הישר בתוכו, שזו ממש השפעה לבורא שמקבל בפנים. אבל את היתר שהוא דוחה ולא יכול לקבל, כי על מנת להשפיע הוא לא מסוגל יותר, ומה שהוא לא מסוגל יותר לקבל על מנת להשפיע, אמנם מאוד רוצה לקבל אבל לא מסוגל, זה נשאר מחוצה לו, וזה נקרא "אור מקיף". 

תלמיד: וחוזרים אליו אחר כך? 

אחר כך, כן. עוד ועוד, כל פעם מאותו אור מקיף הוא מקבל חלקים חלקים עד שמתמלא כולו.

שאלה: כשאני מקשיב במשך היום להקלטה של השיעור או קורא מקור, האם אני יכול איכשהו לכלול בזה את החברים שלי מהעשירייה, כדי שאני לא אהיה שם לבד אלא כדי שזה יקרה בקבוצה? 

אתה צודק. כשאני שומע שיעור, אני מחזיק בתוכי את כל העשירייה שלי, כך שכולנו יחד שומעים שיעור. כולנו יחד מרגישים, כולנו יחד עושים הכול. אמנם הם לא יודעים על זה אבל כך אני עושה. וכל אחד מהם אני חושב שגם עושה אותו הדבר. באותו רגע אני הנציג של העשירייה ודרכי אני מקווה שמגיעה השפעה מהבורא לכל העשירייה, לכל החברים שלי.

וכל חבר וחבר גם עושה אותו דבר בזמן קבלת השפע בשיעור. כמה שיותר לספוג ולהעביר לחברים. ואז כך כל אחד ואחד עוזר לכולם וכולם נכללים בכולם ומתקדמים. 

שאלה: מה זה אומר שהאורות המקיפים מחכים לאדם עד שיזכך את כלי הקבלה שלו? איך להגיד את זה בשפת העולם שלנו?

אם הגעתי למצב שיש לי קבוצה ואנחנו מתחברים, ואני עושה פעולה שאני דוחה את האור העליון כדי לקבל אותו אחר כך בעל מנת להשפיע, אז חלק מתקבל כאור פנימי וחלק לא מתקבל והוא כאור מקיף. ואז האור המקיף לוחץ עלי כדי שאני אמשיך לקבל אותו כאור פנימי, ואני עושה עוד פעולות עם החברים שלי, ובקשר המתגבר בינינו אנחנו מוסיפים כלי פנימי ויכולים לקבל עוד חלק מהאור המקיף בתור אור פנימי, וכך אנחנו מתקדמים.

קריין: קטע מספר 16.

"אם אדם זכה וניתן לו מחשבה שהוא יעסוק בסתרי תורה, הגם שהוא לא מבין אף מילה מה שכתוב שם, מכל מקום זה זכייה גדולה, שהוא דבוק בעת הלימוד בפנימיות התורה. היינו שהוא מאמין שמדברים רק מעניין אלוקות, ויש לו מקום להתעמק במחשבתו, הלא כל מה שאני לומד הוא משמות הקדושים, אם כן בודאי זכייה גדולה נפלה בגורלי, אי לזאת, אין לי מה לעשות, רק להודות ולהלל לה'." 

(הרב"ש, מאמר 2 "האזינו השמים" 1986)

אנחנו עברנו מספיק על הנושא הזה.

(סוף השיעור)