שיעור הקבלה היומי8 פבר׳ 2020(בוקר)
שיעור בוקר 08.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
יאוש מכוחותיו עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות
הנושא מאוד חשוב, לא הגענו אליו מיד, אלא אחרי הרבה בירורים, שנתקלים במצב שמגיע, מצטבר, והוא מגיע בכל כוחו ומתגלה ייאוש מכוחותיו. יכול להיות שמישהו יחשוב שזה אולי נושא לא כל כך חשוב, אבל אנחנו לומדים שדווקא זה המצב החשוב כי אחרי שהאדם מתייאש אז הוא יכול לצעוק ולדרוש מהבורא שיעזור לו, ורק זה מה שעוזר באמת לאדם, ופותח לו שער לקדושה. זה מצד אחד.
מצד שני, כמו שכתוב ש"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם אלא בשעה שמוצא עצמו כשמיואש מכוחותיו עצמו", כי אז הוא רואה שאין בו שום אפשרות להגיע בכוחות עצמו לקדושה, להשפעה, לעל מנת להשפיע, שזה כוח הפוך ממנו, ואין לו שום זכר לזה, אפילו פירור של כוונה, של הרגשה מה זה, וכשהוא באמת מגיע למצב שאין לו כלום, והוא הפוך מזה, אז מתוך ההפכיות שהוא כך מלקט, מסדר, מתוך המאמצים שלו, שהוא רואה כמה שהוא לא, מתוך זה הוא כבר מתחיל להבין קצת, להרגיש קצת, לגלות קצת כמה שזו כן מידת ההשפעה והרוחניות בכלל.
לכן "יאוש מכוחותיו עצמו" זה מצב משמח, טוב שאנחנו מתחילים אותו דווקא בשבת, כי כאילו ייאוש זה לא יפה בשבת, אבל אצל מקובלים הכול הפוך, זה דווקא מאוד שמח ומאוד יפה, ולזה משתוקקים.
זאת אומרת, צריכים כל פעם ופעם לתת יגיעה, ולראות האם אני מיואש או לא, ואם אני לא מיואש אז חסרה יגיעה עד שאני אגיע למצב המיואש. וזה לא איזה מזוכיזם, שאני רוצה בזה כך להזיק לעצמי, אלא ההיפך, אני רוצה בזה להעלות את עצמי מאותו הטבע שבו נמצא אני, הנברא, וכך אנחנו מתקדמים.
קריין: נתחיל מאגרת נ"ז, כתבי בעל הסולם, עמוד 763, פסקה שלישית.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'." זאת אומרת, ברור שיש כאן שני שלבים. אנחנו צריכים להתייגע, בכל כוחנו להתחבר, למשוך את הבורא לחיבור בינינו, להיכנס לרוחניות, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" מזה מתחיל להיות המצב הרוחני, ולהגיע בכל זאת למצב שאנחנו לא מסוגלים לחבר את שלושת הנתונים האלה יחד. "כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב" בעבודות האלה כדי לנצח את היצר הרע שלו בעצמו ולהגיע לתכונת ההשפעה, אהבה, חיבור וכן הלאה. "הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם." חוץ מייאוש. "ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."
שאלה: האם אני יכול להבין מזה שאני צריך בכל הכוח לנסות להתאמץ ולהתפלל על החברים, אבל זה רק הכנות שמהן מתישהו אני אתייאש, ואז תתפרץ תפילה נכונה? כאילו כתוצאה מהמאמצים?
להתפלל על החברים זה כבר משהו אחר. כשאתה מתפלל עליהם אתה כבר עושה פעולה רוחנית, השאלה האם אתה באמת יכול להתפלל עליהם. ברוחניות, כן. מי שכבר נמצא באיזה כוח רוחני, הוא יכול לעשות פעולת השפעה, והיא מתבטאת בזה שהוא מתפלל עבור חברו, כי כך זה כבר הטבע שלו, הוא כבר מסוגל להתגבר על זה. מה שאין כן, מה שאנחנו עכשיו עושים, זאת שאלה, האם אנחנו מבינים בזה ומודעים שאנחנו עושים את זה נכון או שאנחנו משקרים לעצמנו. זאת אומרת, יש כאן במה לדון.
תלמיד: מה זו התפילה השלמה?
"תפילה שלמה" היא שאני יודע שאני לא יכול לבצע שום מעשה השפעה, רק אם אני מבקש, שזו הפעולה היחידה שאני יכול לעשות. ברוחניות זה רק בקשה.
תלמיד: ומה זו העבודה שאני מתייגע ומתייאש ממנה?
שאני ניסיתי בעצמי לעשות כל מיני פעולות על מנת להשפיע.
תלמיד: אז כדי שהתפילה באמת תהיה שלמה, היא תבוא כהתפרצות, כתוצאה, זה לא משהו שאני יוזם בצורה מודעת?
אתה יכול להתפלל כמו שאתה חושב כך, אבל זאת זו לא אותה התפילה שעליה תקבל תגובה, כי לתפילה הנכונה, יש כאן כמה תנאים. אני באמת רוצה לעשות פעולה שהיא מחוצה לי, אני מבין שאני לא מסוגל להיות קשור לזה ולבצע אותה, אני משתדל להיות מחובר לעשירייה, כי אני מבין שאחרת אני לא מגיע בכלל לפנייה לבורא. מתוך העשירייה, מההכנעה שלי והחיבור שבהם וכן הלאה, אני פונה לבורא, מתוך החיבור, עד כמה שאפשר עם החברים, ומבקש ממנו רק דבר אחד שתהיה לי אפשרות לעשות פעולת השפעה דרכם לבורא. לארגן את כל הפעולה הזאת, כמה שאנחנו מבינים שהיא צריכה להתממש.
תלמיד: אז אני רוצה להשפיע, אני עושה פעולות כדי להשפיע, ואני רואה שאני לא מצליח להשפיע, אני פונה לבורא, ואני רואה שהבורא לא שומע, כנראה אני פונה אליו לא נכון, אז איך הייאוש לא מכבה את הרצון?
הייאוש הוא דווקא נעים. נעים. אני מגיע למצב שאני מיואש מהכוחות, שאני לא יכול לעשות שום דבר. אז בסדר, זאת אומרת הבורא סידר את זה כך, שלא תהיה לי שום אפשרות לעשות שום פעולת השפעה. הבנתי. אני עכשיו מרגיש את זה, זה התלבש בי. זאת אומרת, אני בכל זאת מגלה את המצב הרוחני שהוא נקרא "מיואש מכוחותיו". בסדר, אני יכול לעצור בזה. אני יכול לעצור ולא להתקדם בכלום. ככה, אין לי כוח. אני אפילו נהנה מזה, זה לא מחייב אותי בכלום, מה אתם רוצים שאני אעשה? זאת אומרת, לצאת מהרגשה שאני מיואש, ולהתחיל מעבר לזה לבקש, זה מעבר לא פשוט.
תלמיד: על המעבר הזה אני מדבר, איך הוא קורה? הרבה יותר נוח לבוא ולחפש כבר מילויים אחרים במקום אחר.
ודאי, זה תמיד נמצא כך, וצריכים להבין שהמילויים האלה גם באים כדי שאתה תבחר בתפילה ובמילוי הרוחני. והמילוי הרוחני זה רק היכולת לעשות פעולת השפעה, שזה המילוי. מסך ואור חוזר זה המילוי, כמו שאנחנו לומדים. זאת אומרת, פעולת השפעה.
תלמיד: בתיאור שעכשיו תיארת, הייאוש פה מכבה את הרצון. אז ניסיתי את הכול, אני אשב ואחכה שהבורא יעשה משהו איתי.
מכאן והלאה אתה צריך להצטייד ברצון חדש, מה זה באמת להשפיע.
שאלה: בעל הסולם כותב כאן "בשעה נגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה". מה זה המעבר הזה משנגמרה הסאה של יגיעה, עד שמתחיל הזמן של תפילה?
שאתה ניסית לעשות זאת בכל כוחך, להיכנס לרוחניות בכל הכוחות, בכל האפשרויות שלך, וחשבת שזה אפשרי בצורה כזאת וכזאת, ושזה בכלל תלוי ביגיעה שלך, ועד שאתה גומר את סאת היגיעה. מה זה "סאת היגיעה"? שיש לי מאה קילו להשקיע, ואז אני מתייאש? לא. זאת אומרת, עלי להגיע למצב שאני מבין, מרגיש, שהכוחות שלי הם לא שייכים לרוחניות, ולא יכולה להיות בי, שום פעולה רוחנית.
זאת אומרת, כשממלאים את סאת היגיעה, ממלאים אותה בהכרת חוסר הנגיעה ברוחניות, בחוסר היכולת לבצע משהו ברוחניות, בהכרת המצב, שאני נמצא בצד הזה של המציאות, מצד הרצון לקבל. ההכרה השלמה שאני נמצא ברצון לקבל ובלבד, זה נקרא "גמר הסאה".
תלמיד: וכשנגמרת הסאה, מיד בצורה טבעית מתחילה תפילה, או שיש פה עוד עבודה, הכנה לתפילה?
יש עוד כמה מצבים שעוברים אותם. ישנו מעבר.
תלמיד: אתה יכול לפרט אותו?
לא. אני לא רוצה לגנוב מכם את היגיעה, העבודה, אותיות העבודה שאתם צריכים לקבל אותן, להרגיש, להתכלל בהן.
תלמיד: במה שונה יגיעה מתפילה?
"תפילה" זה גם יגיעה, אתה יכול להגיד, אבל היגיעה שהייתה לפני הייאוש מכוחותיו, זאת יגיעה שהוא רצה לעשות משהו בכוחות שלו, כך בפשטות, בכוחות שלו. וכשהתוודע לו בשכל וברגש שזה בלתי אפשרי, אז זה נקרא ש"נגמרה הסאה". זאת אומרת, ריקנות מכוחות, מאפשרויות של עצמו, זה נקרא "גמר הסאה". ואז הכלי מתרוקן כביכול מהרצון לקבל שלו, ואז הוא מאין ברירה, מאין אונים פונה לבורא "הצילו", ואז "ייאנחו בני ישראל מן העבודה"1, שלא נשאר לנו שום כוח שקרי, שחשבנו קודם כל שאנחנו על ידו יכולים להגיע לגאולה מהרצון לקבל שלנו. עכשיו הכוח הזה נעלם. זהו, אין לנו כוחות. אנחנו עכשיו רואים שאנחנו לא מסוגלים.
.
שאלה: איך גומרים מהר את הסאה?
ביחד. זאת כל הבעיה, אדם יכול להתייגע לבד עד סוף החיים, ולא יעזור לו כלום. רק ביחד. עושים כמה פעולות ביחד וגומרים את הכול.
תלמיד: הסאה היא פרטית או משותפת?
זה פרטי ומשותף. כשאתה מגיע להכרת הסאה, אתה מגיע להכרה שלך, אבל בתנאי שאתה משתדל לעבוד בתוך עשירייה, ואז אתה רואה שכל העשירייה כבר מוכנה לזה. ככל שאתה מתקדם לאמת, אתה מגלה שהחברים שלך כבר נמצאים באמת, יחד איתך. אתה לא מגלה אותם אף פעם פחות מעצמך.
תלמיד: איך לצמצם את המרווח הזה בין יגיעה ליגיעה?
זה רק על ידי השפעת הסביבה. אם אתה מכניע את עצמך כלפי החברים, אז מה שהם ידברו, אתה פתאום תשמע מהם כאלה עצות, כאלו דברי תורה, "דברי תורה" הכוונה היא לעצות אמיתיות להתקדמות, שאתה לא מבין איך. הבורא דרכם ידבר אליך, בתנאי שאתה מתכופף כלפיהם.
שאלה: מתי להתפלל עבור החברים זה נקרא פעולה רוחנית?
כשאתה לא חושב על עצמך, ורוצה לגרום להם הזדמנות להשפיע נחת רוח לבורא.
תלמיד: אדם שמתפלל עבור החברים יודע שהוא עושה פעולה רוחנית?
הוא יודע לפי הדרגה שלו. זאת אומרת, עד כמה שזה יכול להפריע לו, אז הוא לא יודע. עד כמה שזה יכול לעזור לו, הוא כן יודע. אבל כל הידיעה היא דורשת ממנו צמצום, מסך, אור חוזר, זאת אומרת שהגילוי הוא רק בתנאי שיש לו אפשרות לקבל בעל מנת להשפיע.
תלמיד: זה לא כל כך ברור. אם אדם מתפלל עבור החברים, איפה פה הוא מיואש מכוחות עצמו?
גם בזה יש לנו ייאוש, אבל ייאוש כבר מכלי שלם, שעל זה הוא לא כותב. בעל הסולם כותב את זה בצורה אינדיווידואלית, כלפי כל אחד, ואנחנו צריכים להבין שכל זה כבר מתוך זה שאדם נכלל בעשירייה. אחרי שהוא כבר נכלל בעשירייה, הוא משתדל להגיע להזדהות עם הבורא, ומזה מיואש. בהרגשה קל לתאר את זה, כי בהרגשה זה כבר בנו, אבל תאורטית לתאר את זה בשכל, בשרטוט, זה מבלבל.
שאלה: כדי לגמור את כל הסאה, אמרת "עושים כמה פעולות ביחד, וגומרים הכול". יש המון פעולות שאפשר לעשות. איזה פעולות אפשר לעשות ביחד כדי לגמור את כל הסאה?
פעולות של חיבור בינינו בפנייה לבורא, כדי לגרום לו בזה נחת רוח. במה? בזה שאנחנו מתחברים, ואז עד כמה שאנחנו מתחברים, אנחנו בזה בונים מקום שהבורא יכול להתגלות, זה בשבילו נחת רוח, להתגלות בנבראים.
שאלה: האם המצב של ייאוש מכוחותיו עצמו זה הרגע שפּרעֹה משחרר אותנו מהעבדות?
לא, אני לא רוצה להתבלבל בזה, מספיק לנו אני וקבוצה ובורא. עוד פרעה זה מדי. אני לא רוצה את הלמדנות הזאת. משחרר זה נכון, אבל אני לא רוצה בינתיים לדבר במילים כאלה.
שאלה: האם הייאוש הזה, ההכרה הזו היא ברגש ברצון לקבל?
ודאי, אנחנו עדיין ברצון לקבל.
שאלה: אמרת שאנחנו נמצאים מדוכאים תחת איזה רצון ששולט עלינו, וזה הזמן שבו אנחנו יכולים להעלות את התפילה. אבל איך אפשר להעלות את התפילה, אם הרצון הזה שולט עלינו? או מהי התפילה שאנחנו יכולים להעלות, תפילה לעשירייה, או תפילה לבורא שישחרר אותי מהרצון הזה?
אנחנו כולנו נמצאים בכלי שבור דאדם הראשון, ובכלי הזה אנחנו צריכים להבין מה המצב שלנו. אנחנו לא מחוברים זה עם זה יכול להיות, לכן אנחנו לא יכולים לגלות את הבורא. ברגע שאנחנו מתחברים, הבורא מתגלה. אחרת הוא נמצא כאור מקיף. אם אנחנו מתחברים יחד, הוא מתגלה כאור פנימי, ואז אנחנו מרגישים אותו ומתאחדים עִמו, בינינו ועִמו. לכן אנחנו מתפללים, שאנחנו לא מסוגלים להתחבר, ולא מסוגלים לתת לבורא מקום להתגלות, שזה בעצם לעשות לו נחת רוח, ולזה אנחנו מתפללים, סך הכול. אין לנו יותר עבודה.
תלמיד: אנחנו קיימים בעולם של מצליחנות, כמה שיותר לעשות פעולות ולהצליח. זה לא משנה, זה בכל העולם. ואנחנו באים עם התבנית הזו של לעבוד, לעשות פעולות, להצליח, להרגיש שלמות בפעולות. וחכמת הקבלה, היא השיטה היחידה בעולם שהיא מדברת על זה שאם אתה לא מצליח, זה בסדר, אל תצא, תמשיך לעבוד כי יש שם מקום לעבודה. אני אישית בטוח שמי שיוצא מהדרך, זה בגלל שהוא מרגיש את מה שאנחנו קוראים עכשיו, ואומר "אוקי, זה לא בשבילי, אני לא מצליח ואני עוזב".
כן, הוא לא מבין את נקודת הייאוש. הוא חושב שזה סוף הדרך, ובשבילנו זו רק צריכה להיות התחלת הדרך הרוחנית.
שאלה: איך אפשר לשנות את הפאזה בתוכנו, שבעבודה הזאת, בשיטה הזו, שזה ההיפך מכל מה שהורגלנו?
זו גאווה, היא שגומרת את האדם. איך יכול להיות שאני כך רוצה וכך חושב ולא יכול לבצע. זאת אומרת, הוא חושב שבשכל שלו העולם נברא. ואז הולך כביכול למקום איפה שהוא יכול להגיד, "כן, אני כאן קובע". מה אני קובע? להתפלל, להניח תפילין, לעשות כל מיני דברים, אני לומד מה שמובן, מה שכתוב. זאת אומרת, לא פורץ לרוחניות אלא מגביל את עצמו ברצון לקבל, בכל מה שברצון לקבל מסודר על ידי הדת. ואז בדרך כלל בצורה כזאת מרגיעים את עצמם.
זה כבר לא סיפור חדש, במשך אלפי שנים כך זה קורה. בעבר, מתוך כאלו נטיות שיצאו מהמקובלים, גם נחרב בית המקדש הראשון, השני, כל הבעיות, המלחמות. זה העניין.
תלמיד: ברור שכמו שאתה אומר, זה מזמן "אין שלם כלב שבור", זה כתוב בהרבה מקומות, שמגיעים למצב הזה, גם בקוצק דיברו על זה הרבה שאין שלמות ועובדים בדיוק ההיפך למרות שהם חיפשו. אבל שוב, צריך באמת אולי להפיץ את הנקודה הזו לכולם, שאם מגיעים למצב הזה שלא יישברו ולא ייצאו. ואני אישית כשדיברתי עם אנשים שיצאו הם אמרו, לא מתחברים, אני משתדל. וזה בדיוק העסק הזה, ששם צריך להישאר.
זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על הייאוש מכוחותיו, וגם את האיגרת הזאת קראנו הרבה פעמים. אבל אדם שנמצא באגו הוא עדיין דורש שהכול יתממש במה שהוא מבין, במה שהוא מרגיש ובמה שהוא מסוגל לעשות. איך זה יכול להיות שזה לא בכוחות שלי? אם כן, איך אני אתקדם? הוא לא מבין שבמקום הזה שהוא ממש אפס ואפס ואין לו שום דבר, דווקא כאן נקודת המגע עם הבורא. כי אתה סיימת את כל ההשתתפות שלך ברצון לקבל, עכשיו על ידי הבורא אתה יכול להיכנס לרצון להשפיע.
מה לעשות, זו כל הנקודה של השבירה בדרך.
קריין: "שמעתי" י"ט.
"חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."
שאלה: בתוך העשירייה, בתוך הקבוצה אפשר לגלות שיש פה כוח שנותן לך המון כוחות להשתתף, לקום, לעשות פעולות הפצה, הכול. זאת אומרת זה מקור של כוח שאתה מגלה ואתה יכול להשתמש בו. פה אני צריך להמשיך ולהתייאש בגלל שזה לא לשמה כל הזמן?
אני צריך להיות מוכן לייאוש, בכל זאת אתה רואה שכתוב, אפילו איזה תלמיד בן יומו גם קורא את זה, אנחנו צריכים להתרגל למצב שאנחנו עומדים מול הייאוש ויודעים מה לעשות עימו. ובמידה שהוא מתגלה אנחנו יודעים איך להתגבר עליו, ואנחנו רואים בזה דווקא צעד משמעותי קדימה בדרך. כמו שכתוב, "אין מצב מאושר בעולמו של אדם כמיואש מכוחותיו עצמו". לכן להתרגל לזה ולתאר את המצב, שאין לי שום אפשרות ברוחניות לעשות כלום ואני צריך להתפלל לבורא.
אז הוא כותב, אבל איך אתה מתפלל אם לא הגעת לייאוש? תתפלל, תתפלל כאילו שאתה הגעת לייאוש, זה יזרז לך את הדרך. כי אתה מבין שאתה לא מסוגל ומה לעשות. תעשה את זה. תעשה. כי אתה יכול להגיד אחרת, כל עוד אני לגמרי לא מיואש, ומי יודע מה זה לגמרי? במאה אחוז. ומה זה מאה אחוז? אולי שאני לא יכול אפילו להזיז אצבע קטנה. אלא צריכים להשתדל להתפלל מכל מצב שיהיה לעזרת ה'.
תלמיד: כן מוצאים בעשירייה מקור כוח שנותן לך אפשרות לפעול, רק אתה מזהה שיש בזה אגו, שזה לא לשמה נגיד. אז צריך להגביר את החשיבות של לעשות פעולה שהיא לגמרי לשמה בשביל להתייאש?
לא חשוב. תפנו כולם לבורא ולא לשום דבר אחר ותראו שתצליחו. בלי חשבונות רבים, איפה אנחנו נמצאים, באיזו צורה הוא מסובב אותנו. יחד כולנו כל הזמן לפנות לבורא ולבקש.
שאלה: איך מגיעים לעבודה משמחה. יש סביבנו חברים שיש להם נטייה טבעית כזאת, שאני מאוד מקנא בהם, כמו החבר שלנו שכלפי חוץ הוא תמיד נראה לי שמח.
הוא תמיד ככה. כי מה שאני אומר, אצלו עובר ליד האוזן, מה אני אעשה.
תלמיד: דווקא הוא בחור חכם, מורה טוב גם.
זה בסדר.
תלמיד: אבל אני שואל ברצינות. הכרת הרע וחשיבות והגדלות זה מנוע מאוד חזק, מה צריך לעשות כדי להיות בשמחה, שהיא תהיה מנוע?
כנראה שככה הוא עושה, אני לא יודע, תשאל אותו. "אין מצב מאושר בעולמו של אדם כשמיואש מכוחותיו עצמו". אולי הוא נמצא מיואש מאוד ושמח מזה ולכן אנחנו רואים שהוא כל הזמן מחייך. תברר.
שאלה: יוצא שלפעמים אתה מרגיש ייאוש ואין כוח אפילו לבקש מהבורא, ויש מצבים שבהם בכל זאת אתה רואה בבקשה הזאת אמצעי מיוחד, קסום כזה, שבאמת היא צריכה לעזור. והתחושה הזאת נותנת כוחות. והתחושות האלה מתחלפות לסירוגין, פעם יש תקווה, פעם אין. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו הייאוש הוא מלא ואין כוחות אפילו לבקש ואין שום תקווה?
לא, שיהיה לסירוגין.
תלמיד: אבל זה איזשהו ייאוש שצריך להגיע להיקף רחב מספיק, נגיד איזו עוצמה שצריכה להיות שם של הדרישה הזאת?
אתה צריך להרגיש דרך הייאוש, שמחה. ולא שאתה משמח את עצמך דרך השכל, פשוט דרך הייאוש מגיע מבפנים, מתוך הייאוש מגיעה שמחה. שאתה נהנה מהייאוש, שזה גילוי האמת ואתה מהאמת הזאת נהנה. תנסה לגלות את זה, אתם כולם כבר מסוגלים לזה, רק לשים לב.
תלמיד: התוצאה של הייאוש הזה, מה היא צריכה להיות?
להתארגן עם כולם יחד בתפילה משותפת ולעבור לרוחניות. וזה מה שאנחנו מתכוונים לעשות בכנס הקרוב שלנו.
שאלה: לעבור לרוחניות זה אומר שמעל הכוחות שלך אתה מקבל איזה כוח מבחוץ, איזה מענה מהבורא? מה זה אומר?
לעבור לרוחניות זה נקרא שאתה מתחיל להרגיש בחיבור שלך עם כולם כוח מיוחד שנקרא "חיבור", שבתוכו הערבות, שבתוכו הרגשת הביטחון. ואז אתה יכול לעשות פעולה בעל מנת להשפיע. לפני שאתה לא נכלל עם האחרים באיזה כלי שלם, לעת עתה כלי שלם, אתה לא מסוגל לעשות פעולת ההשפעה ממש, האגו מחזיק אותך. ברגע שהגעת לחיבור הראשון בסאה שלך הראשונה עם הקבוצה, אתה מגלה שעם הבורא, עם הקבוצה יש לך אפשרות להפעיל את עצמך ולעשות פעולת השפעה.
תלמיד: מה שאמרת זו צריכה להיות תוצאה של ייאוש בהכרח?
זאת צריכה להיות התוצאה, ייאוש חייב להיות, אבל לא ייאושים האגואיסטים כמו שאנחנו מגלים בדרך, אלא ייאוש שמביא שמחה. שאני מבין שאני לא מסוגל לרוחניות בשום צורה ויחד עם זה דרך הייאוש הזה מאיר האור מהמדרגה העליונה יותר, ששם מאיר לי כבר החיבור שלי עם כולם. ומתוך החיבור העתידי עם כולם אני מקבל משם מקיף והוא כבר מאיר, כמו בראש המדרגה לפני שמשתמשים בה.
תלמיד: כשאנחנו עובדים בינינו, בדרך, חברים עוברים כל מיני מצבים. לפעמים הם למעלה, לפעמים למטה.
זה יכול להיות ישיבת לצים. מה זאת אומרת שמח או עצוב, זה עניין של הסיבה, עניין של מטרה.
תלמיד: אני מדבר רק על המטרה פה בשיעור, אני לא מדבר על דברים אחרים. אז אני שואל, אנחנו נמצאים פה בשיעור וחבר רואים שקשה לו. מה התפקיד של שאר החברים?
לחשוב עליו. להשתדל לעשות את זה ללא מילים וללא הפרעות גשמיות. לחשוב עליו קצת יותר. אתם תראו עד כמה שזה עובד. ולצרף כאלה מחשבות למה שאנחנו עוברים זה לא מזיק, אלא ההיפך.
שאלה: כל המסלול הזה מדבר כלפי הרצון שמתעורר בנברא, להשפיע נחת רוח לבורא. מעוררים בו מלמעלה רצון להשפיע, הוא עושה יגיעה בעל מנת להשפיע, עד הסאה, הוא רואה שהוא נכשל, מתייאש מלהשפיע ואז פונה בתפילה בעל מנת להשפיע. על כל זה, רק מדברים ולא על כל מיני רצונות אחרים שמתפללים עליהם.
נגיד.
תלמיד: כשהחבר הקודם דיבר על מישהו שמתייאש ויוצא מהדרך, זה לא חייב להיות מישהו שלא בא לפה, זה יכול להיות מישהו שיושב פה עשר שנים והוא כבר לא רוצה להשפיע, הוא כבר לא על הקו הזה.
זה שיושב עשר שנים לא אומר כלום.
תלמיד: יכול להיות שיוצא מהדרך ויושב פה. הוא לא בדרך אבל הוא פה, עושה פעולות, במטבח, כמו שצריך.
כן.
תלמיד: איך מחזירים לאדם רצון לרצות להשפיע נחת רוח כמו שעוררו בו מלמעלה בהתחלה?
קודם כל מתייחסים אליו בסבלנות רבה. אם הוא לא מפריע בצורה בוטה, נותנים לו אפשרות לשבת.
תלמיד: יכול להיות שלא יתעורר אף פעם רצון להשפיע עוד פעם?
לכל אחד יש את זמנו. לכל אחד. אתה רואה, ההוא כאן מפריע כל הזמן אבל אני סבלני אליו בינתיים.
תלמיד: הוא משפיע גדול.
אני יודע. מה אתה חושב, שאני אדבר באמת על מישהו? וככה זה, צריכים לחשוב על כל חבר וחבר, כי בהם תלויה בעצם ההתקדמות שלי.
תלמיד: יש איזו פעולה שהקבוצה יכולה לעשות כדי להדליק את הניצוץ הזה לרצות להשפיע שיהיה דבר גדול ושמח ומשהו שרצים אליו מתוך חשיבות ולא מתוך מכות?
אם תחשבו על זה בכל אחד זה יידלק. אם תחשבו. אין לי יותר מה להגיד. אנחנו יכולים במחשבות שלנו לשנות את הכול, אבל אנחנו לא משתמשים בזה.
שאלה: עניין של הייאוש שמעורב בשמחה, כמה שאני מבין אנחנו עוברים כמה נקודות של ייאוש בדרך. אותם חברים שעזבו אני מבין שהם לא הרגישו, לא השיגו את התכונה הזאת, כן?
חברים, אני מצטער. אני לא רוצה להיכנס לכל הבירורים הללו. אנחנו לומדים משהו ששייך לייאוש מכוחותיו ואיך מתקדמים הלאה לקדושה, זהו. בואו אנחנו נקרא מה שכותבים לנו בעל הסולם ורב"ש כי אחרת אנחנו יכולים לעמוד בזה עד סוף החיים. אני מבין מה שאתם רוצים לשאול ולדון על זה בלי סוף. אנחנו צריכים להתקדם לקראת הכנס ודברים האלה לקחת ככיוון לדרכנו.
קריין: אז אנחנו קוראים במסמך ייאוש מכוחותיו עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות.
נתחיל בקטע מס' 2. מתוך "שמעתי" מאמר ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"
"התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו. אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו. ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו.
(בעל הסולם. שמעתי. ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
שאלה: איפה בדיוק הערבות נכנסת פה בינינו?
איך אפשר בלי ערבות להשיג את הדברים האלה?
תלמיד: אז קודם כל ערבות?
שאתה תראה דוגמאות כביכול מאחרים. באיזה מצב הם נמצאים בעצמם אני לא יודע אף פעם, אבל הם צריכים להציג לי את כל הדברים האלה שאנחנו צריכים לעבור, שמדובר כאן, וכביכול זה כבר נמצא בהם.
הם תומכים זה בזה והם חושבים זה על זה, ובונים את הכלי, ודרך הכלי הזה פונים לבורא, והם מקבלים מהבורא תמיכה. אני צריך לראות את הדברים האלה, הם צריכים לשחק, לגרות אותי לזה גם כן, וכך כל אחד.
תלמיד: כן, אבל מה קודם למה, יש פה סדר מסוים?
קודם כל "איש את רעהו יעזורו" במה שאפשר. וכל אחד כמו ילדים, צריכים להשתדל לעבוד למה שאנחנו משתוקקים, כאילו שכבר נמצאים בזה.
שאלה: איך התפילה שלנו משפיעה על המערכת?
כל תפילה משפיעה, כל רצון ורצון. כמו שכתוב, אפילו הגנב במרתף כשמתפלל, גם בזה משפיע על הבורא ומקבל איזו עזרה. כי לבורא לא חשוב דרך איזה מערכת האדם מתחבר אליו, הוא מסדר לו את המערכת.
שאלה: מה זה שמותר לאדם לעשות את כל המעשים שאפשר בעולם?
אתה יכול לנצל את העולם בכל מה שאתה יכול, אך ורק כדי לעשות נחת רוח לבורא. העולם בנוי בשביל זה.
תלמיד: לא מדובר על זה שצריכים לעשות כל מה שאפשר, כל הווריאציות שאפשר. נגיד, עשיתי הפצה ככה, עשיתי תפקיד כזה. לא מדובר על זה?
לא. זה להמשיך בכל דבר שאפשר להשפיע נחת רוח.
שאלה: איך נביא את כולם כאן למאמץ, שהחיבור יביא אותנו למסקנה, מאחר שיש נותן ויש מקבל, ואחד מחייב את השני בקיום המציאות. לכן הכול מחויב בב' הפכים בנושא אחד, שהנושא הזה הוא אני, האדם, מתחילת התורה ועד סופה, איך עושים זאת בשביל כולם?
הכול במחשבה יתבררו.
קריין: קטע מספר 1 מתוך כתבי רב"ש כרך א', מאמר "עניין תפילה".
"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו." אם עדיין הוא לא מיואש, "ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב." רק אחרי זה שהשקיע את הכול. סך הכול השכר שלנו, שאנחנו נגיע לייאוש מכוחותינו ולידיעה שהתפילה עכשיו זה המקום שלה, זה השכר. "ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפלה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה."
(רב"ש - א'. מאמר 10 "ענין תפילה" 1986)
שאלה: מה מגיע קודם, תפילה מעומק הלב, או ידיעה שרק הבורא יכול לעזור?
מה נראה לך לפי ההיגיון?
תלמיד: ההיגיון שקודם יודעים שהבורא יכול לעזור.
מאיפה אתה יודע שהוא יכול לעזור?
תלמיד: רק דרך החברה.
אז שמעת על זה, קראת על זה, אז מה?
תלמיד: נכון, זאת השאלה.
לא, זה לא שאתה יודע, זה לא שעולה לך מבפנים. קודם האדם מתייאש, וברגע שמתייאש, ממש מתייאש, ולא סתם אומר שאני לא יכול זהו. אלא מיואש מתוך עצמו, ממש. אז יחד עם זה הוא מקבל הרגשה, ידיעה קטנה, שהבורא הוא עומד אחרי זה והוא מחכה לעזור לך.
שאלה: מה זה לבנות תפילה?
לבנות תפילה זה אחר כך. קודם זה "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", שאני מבין שצריכים להכין כלי, והכלי זה החברה, ואני מבקש מהבורא לסדר את החברה שלי, העשירייה שלי, שאני אוכל להתכלל בה, ואחרי זה איך אני עם החברה הזאת, מכוונים יחד כולנו אליו. אז קודם צריכה להיות חברה, איך שהיא, אפילו בלי כיוון בדיוק. אחר כך לפי הכיוון אנחנו מתחילים לסדר אותה יותר ויותר, אז היא מתחילה להיות חברה קדישא, שמכוונת לקדושה, וכך מתקדמים.
תלמיד: התפילה צריכה להיות משותפת.
משותפת זה שאתה מדבר על זה עם החברים, ואיך שהוא אתם נכללים מהידיעה הזאת. אחר כך מההרגשה הזאת, מהכוונה הזאת, אחר כך הבורא מתחיל להאיר ואתם מרגישים שהוא מאיר דווקא אליכם בכולם ואולי בשווה אפילו, זה בהדרגה.
קריין: 3 מתוך כתבי רב"ש א', "מהו לפום צערא אגרא".
"אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אח"כ רצון להשפיע. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וענין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, ע"י זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע. ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער ויסורים. וכשיש לו החסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת." (רב"ש - א'. מאמר 29 "מהו לפום צערא אגרא" 1987)
זאת אומרת, הוא מבקש רק על דבר אחד, לעשות פעולת השפעה, כמו שעושה הבורא, בדומה אליו, להידמות לו, ושום דבר חוץ מזה לא מבקש. זאת אומרת, מה שקורה לו אישית, זה לגמרי כבר נעלם, לא חשוב. מאבד את הערך והחשיבות. אלא רק לעשות פעולת השפעה, מפני שכך עושה הבורא.
זאת אומרת שהקשר שלו עם הבורא מתחיל להיות בפעולה כזאת. ועכשיו הוא מתחיל את הקשר הזה ואחר כך יותר ויותר ויותר, ותמיד זה על פני זה שהוא קורע את הקשר שלו עם הסביבה של עצמו, זאת אומרת עם האגו שלו.
זאת אומרת, הרצון להדמות לבורא הוא גדול, גבוה, ללא שום אפשרות בכלל להשוות אותו עם כל מיני רצונות אחרים. רק לעשות פעם אחת משהו דומה לבורא, בשבילו זה הכול.
שאלה: למה הבקשה שלו, זה רק לעשות פעם אחת דומה לבורא ולא שהחברים יעשו משהו פעם אחת דומה לבורא?
כי ככה זה. על החברים, על כולם זה אחרי שהאדם מיצב את עצמו. תמיד קודם האדם צריך להחליט ואחר כך להתחיל לחבר את זה לחברה ועם הבורא, אבל קודם כל הוא צריך להחליט על עצמו.
אם אני מוכן להתנתק מהאגו שלי, לעשות עליו צמצום ולעשות פעולה על מנת להשפיע, זאת אומרת להתחבר עם כל החברים שלי למעלה מהאגו שלי, כדי להיכנס איתם בחיבור אחד, ואז כשאנחנו מסוגלים לעשות פעולת השפעה כלפי הבורא, אז מעצמי אני עושה פעולות כלפי העשירייה ועם העשירייה אני עושה פעולה כלפי הבורא, זה בעצם התהליך הנכון. ככה זה.
שאלה: יש לאדם רצון לקבל שאתה יכול לעשות עוד ועוד ועוד, או אולי אתה יכול לישון ואחר כך עוד ועוד.
יש גבול, זה נקרא "גבול הסאה". לכל אחד יש חבילה, "פצישקה", יש כאילו עשר ספירות, או רצון לקבל משלו, זה לא לנצח, פעם זה נגמר.
תלמיד: ומה זה מה שאתה אומר שיש בן אדם שרואה שזו סוף הדרך, ויש בן אדם שרואה את האור? כמו שבעל הסולם אומר.
אתה שואל, למה שאני נגיד היום מתייאש, זה לא יהיה הייאוש הסופי שממנו אני מחליט שאני צריך להתפלל לבורא ולהיכנס לעבודה הרוחנית שהיא כולה תפילה? למה אני היום עדיין לא יכול להחליט על זה אלא אני מיואש, ומחר אני קם ושוב מתחיל ועוד ועוד, ואחר כך שוב נופל לייאוש, אבל הייאושים האלה עוד לא מגיעים למידה שלמה, לסאה? כי זה עוד לא הגיע.
אתה רוצה שזה יגיע ויגיע בצורה מהירה? בבקשה, יש כזה דבר "שנעשתה עבודתו על ידי האחרים", כמה שאתה נכלל בעשירייה, אתה בזה מאוד מאוד מקצר את הדרך. נגיד אתה צריך לעבור דירה לבד ממקום אחד למקום שני, אז אתה סוחב כל פעם שולחן, כיסא, סיר, כל מיני דברים ממקום למקום, וכמה אתה יכול לקחת? אבל אם אתה לוקח חברים אז זה ממש צ'יק צ'ק, אפשר לעשות את המעבר מהר. לכן תנסה, תנסה לעשות את זה על ידי האחרים.
תלמיד: תודה רבה.
בזה אתה לא מנצל אותם, אלא דווקא מקדם אותם.
שאלה: הייאוש עצמו הוא הנקודה של התפילה?
אם הייאוש מביא שמחה זה סימן שבאמת האדם כבר הגיע, מגיע לנקודה הנכונה, להתהפכות, מייאוש הוא מגיע לשמחה. "סוף סוף אני מיואש מכוחותיי ועכשיו אני רואה, יודע, מרגיש שאני לא מסוגל לעשות שום דבר לבד, וכמה טוב שיש לי עכשיו אפשרות להדביק את עצמי לבורא.
תלמיד: העבודה עצמה, היגיעה הפנימית היא כל הזמן לנסות להתפלל ולהתפלל, ויכול להיות שמזה האדם מתייאש, כי הוא לא מצליח בסופו של דבר?
בסדר, אבל זה עדיין לא הסוף. הסוף, אני אומר לך, מתי שאתה מקבל ממש שמחה מזה, כמו שהוא כותב "אין רגע יותר מאושר בעולמו של אדם אלא שמיואש מכוחותיו עצמו". לא סתם בעל הסולם כותב את זה על מישהו, האדם בעצמו מגלה שזה הרגע "הה", עכשיו אני מבין שכל העולם הזה, כל העבודה הזאת, כל מה שניסיתי לעשות, אפילו כל מה שאני אעשה, אם אעשה, זה ברצון לקבל שלי, כלום לא יעזור לי. נשאר לי רק דבר אחד, לפנות לבורא. זאת ההצלה.
תלמיד: מה קובע אם אדם מגיע לייאוש כזה מוחלט ועוזב את המערכה, או מגיע לכזה ייאוש ומקבל שמחה?
הוא לא מגיע לייאוש כזה מוחלט ועוזב את המערכה, זה לא יקרה.
תלמיד: למה?
כי אז הוא דווקא מגלה שזו תחילת הדרך, המקום של סוף הדרך הקודמת האגואיסטית, זו עכשיו תחילת הדרך "וייאנחו בני ישראל מעבודה ותעל שוועתם לא-לוהים", אתה מבין? על זה אני חותם לך. זה לא, אלא הייאושים האלה בדרך, האדם צריך לאגור אותם.
תלמיד: אבל יש משהו כאילו בעבודה הזאת שהאדם כאילו מצפה לאיזו תמורה או לאיזה שכר, הוא כאילו בתפילה הזאת שם תנאים. התפילה היא לא מעשה חד סטרי? שאני רק צריך לנסות להגיע למצב שיש לי כוחות לבקש ולהתפלל, יענה, יענה, לא יענה, לא יענה?
אם אתה רוצה להגביר את זה, בבקשה, דרך החברים אתה יכול לעשות את זה וכל פעם תתייאש יותר ויותר אבל במהירות רבה. בסדר? יופי, פחות או יותר זה מובן לכולם.
שאלה: יוצא שהייאוש זו מידה של מאמצים אין סופים, זאת אומרת כיוון שאנחנו עובדים מול העשירייה והחברים זה כל הזמן מוסיף, אם אני נופל מהייאוש והעשירייה מוסיפה מקום לעבודה. זו מידה אין סופית או שכולנו צריכים לעבור את זה?
את זה כולם צריכים לעבור ופעם זה יגמר, השאלה היא רק באיזה קצב אנחנו עושים את זה. והקצב תלוי בעד כמה שאני מחובר בחברה, כמה אני עובד בחברה, כי אז אני ממש מקצר את זה. זה לא חצי ולא רבע זמן, זה ממש מהר מאוד. הכול תלוי בעד כמה שאני עובד עם החברה כדי להביא את הפעולות שלנו איכשהו לשיתוף, ואז הייאוש שלי הוא כבר ייאוש מהכלי שמחובר בסדר, לא בסדר, בצורה אגואיסטית.
רק תבינו ממה אני מיואש? אם עבדתי על החיבור או לא עבדתי על החיבור, עבדתי בצורה אישית. אם עבדתי על החיבור, ואני כבר מיואש מהחיבור האגואיסטי, זה אחרת לגמרי מאשר אם עבדתי על עצמי בלבד, עם הכלי האישי שלי. אני כבר ממש נמצא כנגד הרוחניות, התייאשתי מהגישה האגואיסטית הכללית של החיבור, ועכשיו אני מבין שהחיבור יכול להיות רק על ידי המאור המחזיר למוטב ולא על ידי המאמצים שלי לחבר את החברים. אז אני פונה לבורא בצורה אחרת לגמרי, לא אישית "תן לי אפשרות לחבר אותם בצורה הנכונה שאנחנו נהיה כלי שרת".
אבל אם אני לבד זה ייקח שנים רבות רבות, עד שזה יגיע אי שם, לכן היגיעה צריכה להיות דרך הקבוצה.
שאלה: מהי שמחה בכלל? הגעתי למצב שבו ייאוש, זאת אומרת שאני חש ייאוש ואני מרגיש שאני לא אוכל לשמוח כי מתוך הפעולות האגואיסטיות, אני לא אגיע לשמחה.
זה נקרא שהייאוש הוא "לא טוב, לא רוחני". ייאוש רוחני זה שאתה שמח, כי אתה שמח מזה שאתה עכשיו מבין שבכוחות שלך אתה לא יכול עבוד, ובכוחות הבורא אתה דווקא כן יכול לעבוד. כאילו שבייאוש שלך, אתה עוזב את האגו שלך, ויכול עכשיו לאחוז בבורא, אז אתה שמח.
שאלה: האם צריך להתעניין בחברים, איזה ייאושים הם עוברים, בכלל להתעניין בייאושים שלהם, האם לעשות את זה?
לא, העיקר בשבילנו זה שאנחנו נמשיך מיד אחרי שהתייאשנו לחיבור חדש, והחיבור הזה יהיה קצת יותר רוחני מקודם.
שאלה: ההבנה והרגשה של הייאוש הזה, כשאני יודע שאני במאה אחוז לא נמצא בעבודה רוחנית, שאני במאה אחוז לא מחובר עם העשירייה שלי, עם הקבוצה שלי, ולכן אין לי את החיבור הזה, ואין את הפריצה הזאת אל הבורא. הייאוש הזה צריך להתחבר עם שמחה, ועוד איכשהו אני צריך להקרין בקבוצה, גישה של האיחוד הזה, לא רק במשחק אלא גם פנימית. איך אפשר לחבר את כל זה יחד? איך מחברים ייאוש ושמחה לא שכלית אלא פנימית שתקרין מתוכי?
יחד עם הייאוש שאתה חשבת לקבל משהו כאור פנימי, יחד עם זה אתה מרגיש עכשיו מרכיב חדש שבא אליך, שזה הבורא שמאיר לך ממש מעצמו, ומזמין אותך להתחיל להתקרב אליו. זאת אומרת הייאוש זה שאתה לא יכול לפתוח את דלת הכניסה לבורא, ויחד עם זה אתה מרגיש שמוכנים לפתוח לך את הדלת, רק עכשיו אתה צריך קצת לעבוד על זה, לתת יגיעה לפתיחת הדלת. זה ממש הולך יחד, ייאוש על המצב הקודם ואולי תקווה, אפילו לא תקווה, כי זה בטוח, ביטחון למצב הבא.
שאלה: אני צריך לקבל החלטה שאני מוכן להתנתק מהאגו שלי ולבצע פעולת השפעה. זאת החלטה פנימית, אבל האם היא קשורה עם כל הפעולות המשותפות בעשירייה באותו רגע?
אנחנו נברר את זה אחר כך. אתם סוטים מהדרך, רוצים שנתחיל לברר כל מיני דברים מסביב. אני אוהב ששואלים אותי בדיוק על מה שאנחנו לומדים. למרות שאני מבין שגם השאלות האלו נכונות.
קריין: קטע מס' 4, מתוך כתבי רב"ש ב', "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה?"
"אסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות. וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה. לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו"."
(רב"ש - ב'. מאמר 30 "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה" 1989)
שאלה: גם האנושות צריכה להגיע לאותה נקודת הייאוש?
לא, מה פתאום. איזה עבודה יש כאן? לא, הם כבר הולכים וזהו, בצורה עיוורת, מאין ברירה. תראו עכשיו בכל האנושות, מה אנחנו עוברים, רק תסתכלו על התהליכים, איך שאנחנו עוברים אותם, זה משהו. לפני חמש מאות שנה נניח התחילה התקופה הקפיטליסטית, היום זה נגמר, אין, זה מפסיק לעבוד. כמה שיעשו, ואין שיטה אחרת לניהול החברה, לניהול המשפחות, לניהול המדינה, לשום דבר. אין.
זאת אומרת אנחנו נמצאים ממש לפני אפס גדול. אפס גדול. תראה מה קורה בכל הממשלות, בכל החברות. תוך חמש מאות שנה, בהן התחילו מהאגו הקטן לממש את הפעולות במדינות, בפיננסים וכל הדברים האלה, תראו לאן הגענו, הכול מתהפך, כבר לא יכולים על ידי זה לנהל את החברה. זה תהליך מאוד מיוחד. אנחנו עוד נראה כמה הכול ישתנה בקרוב.
(סוף השיעור)
-
"ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב', כ"ג)↩