שיעור בוקר 28.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "הגישה ללימוד חכמת הקבלה".

קטע מספר 37, כותב אבן עזרא.

"עתה שים לבך ודע, כי כל מצות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב. כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין." 

(ר' אברהם אבן עזרא. "יסוד מורא")

נדרש מאיתנו רק דבר אחד, לתקן את הרצון שלנו שיהיה מכוון נכון דרך הקשר בינינו לרצון אחד. אמנם לכל אחד רצונות שונים ומכוונים למטרות שונות, אבל זה כדי שאנחנו נחבר את כול הרצונות שלנו וכל המטרות לרצון אחד ומטרה אחת, להשיג את הבורא, להגיע למצב שאנחנו נהיה כמוהו, אז יהיה אפשר להגיד שמצליחים בחיינו.

מה אומר אבן עזרא, "כי כל מצוות" כל מה שמצווה לנו, אף על פי שכל המצוות האלו, כל מה שמצווה זה לעשות בפה, או במעשה, אבל באמת צריכים לעשות את זה בלב, וחוץ ממה שקורה לנו בלב לא צריכים לשים לב אלא רק לאן הלב שלנו מכוון. כי הבורא דורש כיוון הלבבות, עד כמה כל הרצונות שלנו כולם מכוונים לחיבור בינינו ואליו, ואז בהתאם לזה אנחנו ניפגש עימו בכיוון הרצונות. אז בעצם את זה בעצם כל התורה דורשת.

קריין: קטע 38, כותב רב"ש.

"אם אדם זכה וניתן לו מחשבה שהוא יעסוק בסתרי תורה, הגם שהוא לא מבין אף מילה מה שכתוב שם, מכל מקום זה זכייה גדולה, שהוא דבוק בעת הלימוד בפנימיות התורה. 

היינו שהוא מאמין שמדברים רק מעניין אלוקות, ויש לו מקום להתעמק במחשבתו, הלא כל מה שאני לומד הוא משמות הקדושים, אם כן בודאי זכייה גדולה נפלה בגורלי, אי לזאת, אין לי מה לעשות, רק להודות ולהלל לה'." 

(הרב"ש. מאמר 2 "האזינו השמים" 1986)

להשתדל לבדוק את המחשבות, הרצונות, הנטיות לאן הלב נוטה, האם הוא נמשך לכיוון הבורא. זאת אומרת לחיבור לפי השתוות הצורה, עד כמה לא חושבים על עצמנו אלא על התחברות מבינינו לבורא, שזה יהיה מיוצב לפנינו ולזה אנחנו נשתוקק להגיע. וכל הזמן אנחנו בנטייה לזה.

קריין: קטע 39.

"תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בעניינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ח"ו. כי אז, אדרבה, מקבלים היזק במקום תועלת." 

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ו)

צריכים לחשוב שכל מה שאנחנו רוצים זה רק תיקון הרצון שיהיה מכוון להתקרבות לזולת ודרך זה להתקרבות לבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". איך אנחנו נקיים את התנאי הזה.

קריין: קטע 40, "חשן משפט, הלכות ערב".

"עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות." 

("ליקוטי הלכות". חשן משפט, הלכות עָרֵב)

לכן אם אנחנו רוצים להגיע לחיבור עם הבורא, קודם חייבים להגיע לחיבור בינינו, ועוד יותר מזה, לפני כן, להבין שרק על זה אנחנו בעצם מדברים, ולא על שום דבר חוץ מזה. חיבור בין האנשים שמבינים שמטרתם להגיע למטרת הבריאה שזה הבורא, רק לזה הם צריכים להיות מכוונים ולעשות כל מיני פעולות שמחברות ביניהם.

הפעולות שמחברות בינינו הן נקראות "מצוות" ומצווה מלמעלה, מהבורא שאם נעשה את זה נגיע לחיבור, כי על ידי הפעולות האלה שאנחנו נעשה, מגיעה אלינו מלמעלה הארה מיוחדת שמקרבת בינינו לרצון אחד שבו אנחנו לאט לאט מגלים את הבורא.

לכן מה שחשוב לנו זה להבין שככל שאנחנו נשתדל לקיים את החיבור בינינו, אנחנו בזה מעוררים את הבורא, שהוא משפיע על המאמץ שלנו לתמוך זה בזה ומביא את האור שלו, והאור הזה כבר משפיע עלינו ובאמת מחבר אותנו. כי אנחנו צריכים כמו ילדים, לשחק בזה ככל האפשר יותר, ומתוך המאמצים שלנו אנחנו, למרות שלא מצליחים, אבל רוצים להגיע, בזה אנחנו מעלים מ"ן, תפילה, בקשה, חיסרון. ואז על החיסרון הזה שרוצים להתחבר ואף עלפי שלא יכולים, ומיואשים וכבר עשינו את זה כמה פעמים ובכל זאת לא הצלחנו, אבל בכל זאת אנחנו ממשיכים, כך אנחנו מזמינים כל פעם עוד ועוד מאור המחזיר למוטב לפי החיסרון שלנו. ולא מיואשים, לא מתייאשים, ואז לפי זה המאור המחזיר למוטב משפיע עלינו יותר. עד שאדם גומר את הסאה שלו.

זאת אומרת עד כמה אנחנו בכל זאת לוחצים ודופקים, זה נקרא שנפתח "פתח לדופקי בתשובה", לדורשי תשובה, שאנחנו רוצים להביא את עצמנו למגע עם הבורא. ותשובה זה נקרא "תשוב-ה" לגבי "ו". במילה "תשובה" "ה" זה אנחנו, מלכות, היא רוצה לחזיר את עצמה ל"ו", לזעיר אנפין. וכך כשכל פעם רוצים עוד ועוד, פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ובהצטרפות הפרוטות האלה מגיעים לסכום הנכון של יגיעות ואז נפתח לנו הפתח ומחזירים את עצמנו בתשובה.

הכול נעשה לפי היגיעה שלנו, שלא מתייאשים ולא כל כך מבינים אלא עושים את זה, ועל ידי המאמצים, כמו ילדים קטנים שמשחקים ולא יודעים למה ואיך אבל על ידי זה מקבלים יותר שכל וגדלים, כך אנחנו.

אז בואו לא נתייאש אלא יחד כולנו נעשה, ובמאמצים שלנו נחשוב עד כמה אנחנו כולנו נמצאים באותן הפעולות ושאנחנו כולנו דורשים מהבורא שיעזור לנו. ואז כל המאמצים הפרטיים שלנו מתחברים יחד ובסופו של דבר מחייבים אותו לפתוח לנו את העיניים והלבבות, לחבר אותם יחד ואז אנחנו נרגיש ונבין את הבורא שלנו.

שאלה: אנחנו בסך הכול רצון, איך לקבל שבפנים אתה מרגיש משהו שהוא מעבר לרצון אבל אתה מבין שאתה מורכב רק מרצון שצריך לתקן?

אני לא יודע איך להסביר אבל תבדוק את עצמך ותראה שמלבד הרצון אין לך כלום, ורק הרצונות שלך קובעים מי אתה. מלבד הרצון יש גם מחשבות, אבל כל המחשבות הן תולדה מהרצון, והעיקר הם הרצונות שבהם האדם חי.

שאלה: אנחנו מנסים להתחבר בינינו, בין הרצונות. מה זה אומר שאנחנו כמו המלכות המשותפת מנסים להגיע לזעיר אנפין?

כל החסרונות שלנו בסך הכול פועלים על מצב שמעלינו, המצב שמעלינו זה אותו מקור האור, מקור הכוח שמאיר עלינו, קצת מאיר במאור וקצת בחסרון למאור, ואז מתוך ההבחנות הללו בין אור לחושך כשהוא מאיר עלינו, וכך אנחנו כל הזמן מרגישים, הרצון הוא או פחות או יותר, המחשבה היא על זה או על זה בכל מיני אופנים, הוא מנענע אותנו וכך אנחנו מתחילים להרגיש את השפה שלו, מה הוא רוצה מאיתנו ואנחנו הופכים ליותר ויותר מבינים ומרגישים, כמו תינוק המסתכל על אימא שמדברת אליו אבל הוא לא מבין, רק רוצה להיות בקשר עימה, אבל מתוך זה שמאוד רוצה ואימא גם מאוד רוצה בהתקשרות ביניהם, לאט לאט הם מגיעים למצב שרק מתוך החשק, רק מתוך ההשתוקקות ההדדית הם בונים ביניהם קשר ושפה ומתחילים להבחין בכל מיני הבחנות ומזה מגיעה השפה. כך זה נבנה.

תלמיד: מה זה אומר שאנחנו נרגיש במדרגה הבאה את זעיר אנפין לדוגמה, מה מתווסף?

לא, אנחנו תמיד נרגיש את עצמנו כמלכות הנמצאת בהשפעת זעיר אנפין, בהשפעת העליון. זה ייפתח, העיקר כל הזמן להיות בהתגברות הקשר בינינו. כמה שיותר ויותר קשורים זה אל זה, שממש ארגיש כבר שההתקדמות שלי היא התחברות, התלקחות בינינו, וככול שנמצאים יותר בחיבור, בלהקה, בקבוצה, כולנו מכוונים למטרה אחת ובמטרה הזו כולנו מתחברים יחד ככול שמבינים שהיא הכול. ודאי שזה לא הכול, אחר כך פתאום נגלה שיש לנו עוד הרבה דרגות בהתקרבות, אבל לפחות שנגיע בתהליך שלנו למדרגה הראשונה, על פני אותם מצבים הקיימים עכשיו בינינו, התנגדות, ריחוק, חוסר הבנה והרגשה. הייתי רוצה אולי, אני לא יודע, להתחבר עם החברים, אבל איפה הם החברים, מה זאת אומרת להתחבר איתם? וככול שנתחיל להרגיש שיש לנו מטרה שבה אנחנו יכולים להתכלל על ידי כך נגיע לחיבור, לבניית המלכות, שהיא תהיה כבר בעוצמתה קשורה ממספר רצונות זרים הרוצים להתחבר במאמץ מסוים. לפי זה אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב, את האור המקיף והוא כן פועל ומחבר בינינו.

הכול תלוי בנו, ככול שנרצה להתחבר בינינו, למרות השוני, הזרות, חוסר הרצון, ונבין שהמטרה הזאת מחייבת אותנו, ולא חשוב שאין לנו רצון, ודאי שאין רצון, אבל כן רוצים שזה יקרה, אז נעלה את עצמנו לדרגה יותר עליונה וכך נתקדם. זה הכי חשוב כי אחרת כל הלימוד שלנו יהיה תיאורטי, יהיה רק בשכל ולא ייתן לנו שום התקדמות.

שאלה: כתוב פה שאין שום הבדל ביניהם ברצונות. זה לא ברור, אנחנו שונים בעשירייה, אנחנו לחלוטין רואים את החיבור בצורה שונה, יש לנו רצונות שונים.

לא נכון. נניח שאנחנו עשרה חברים הנכנסים למסעדה ומבקשים מנה אחת, לכל אחד. כל אחד מרגיש טעמים משלו, בזה אנחנו לא דנים, אנחנו לא יכולים להשוות בינינו, אבל אנחנו יודעים שמזה יש לנו טעם, יש לנו השגת כוח, טעמים. וזה מה שאנחנו רוצים. זה שכל אחד מאיתנו מרגיש בתוכו טעם אחר, פרטי, ודאי שכן, וכך זה יישאר. אבל הכוונה של כולנו צריכה להתחבר יחד לכוונה אחת ולמטרה אחת, לבורא. הבורא מורכב מכל הכוונות השונות, הפרטיות שלנו, לכוונה אחת. אנחנו בונים אותו בכוונה המורכבת הזאת. עשרה מתכוונים אליו, לא מבינים מי הוא ומה הוא אבל רוצים להתחבר בכוונות שלהם כדי לאתר אותו, ורוצים לאתר אותו יחד, יחד. אז בכך אנחנו בונים אותו, מתוך ההתקשרויות השונות שלנו, ומלכתחילה יש לכך הכנה משבירת הכלי של אדם הראשון. אם אנחנו רוצים לחזור לאותו מצב עלינו רק לעשות את הדמות הזאת שמתגלה, פי תר"ך פעמים יותר גדולה ממה שהייתה באדם הראשון. ויש כאן דברים שאף פעם לא נוכל להשוות במה ואיך אני מרגיש את הטעם הזה מהבורא, את הטעמים שמתפשטים בי, ואתה מרגיש טעמים שמתפשטים בך, כי כל אחד בכל זאת פועל מתוך רצונו, אבל את הכוונות אנחנו כן יכולים לחבר וכך לעזור זה לזה, להתכלל בהם. אנחנו עוד נדבר על כך, אבל תבינו שהעיקר הוא להשתדל לבצע את פעולת החיבור בכוונה.

שאלה: איך נשמור על הקשר בינינו בנפרד מהרצונות הפרטיים שלנו? איך להתחבר ביחד מעל הכול?

אנחנו צריכים לתת מקום לכל החברים, לא חשוב כמה הם לעת עתה מצליחים בחיבור עם האחרים, או נראים לנו גדולים, מכוונים, לתת מקום לכל אחד ואחד הנמצא בדרך, אפילו אם הוא כביכול לא כל כך "מוצלח", אנחנו לא קובעים לפי מה שאנחנו רואים, "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אם בכללות אדם נמצא איתנו בדרך זה מספיק לי כדי שארגיש אותו. אם הוא מגיע לשיעורים, אפילו אם לא לכל השיעורים, לפעמים נניח הוא לא מסוגל להתגבר על התנאים שיש לפניו, אנחנו בכל זאת אוספים את כולם כמה שאפשר. בכל אחד ואחד מאיתנו יש ליקויים ביגיעה ובחיבור, ובסופו של דבר "על כל פשעים תכסה אהבה". אתה רואה שהחבר שלך לא כל כך מצליח במשהו, תנסה בשקט לעשות משהו במקומו, ותראה כמה זה עובד, גם אצלו וגם אצלך. וזה עובד בצורה כזאת שלא רואים, אבל פרוטה ופרוטה של יגיעה כזאת מצטרפת לחשבון גדול.

שאלה: אמרת שאנחנו באופן בסיסי רצון, אז למה אני רוצה נניח בחורה בלונדינית וגוף מסוים, ולא בחורה בשיער חום וגוף אחר. למה אני רוצה דווקא דבר כזה ולא אחר? מאיפה זה מגיע?

זה לא תלוי בנו, את הרצונות נותנים לנו מלמעלה ואיתם אנחנו צריכים לעבוד. למה זה כך, זה נובע מהמערכת הכללית דאדם הראשון, ואני לא שואל על התנאים ההתחלתיים, כי בכל זאת אני לא יכול להשפיע עליהם ולמיין את מה להשאיר ואת מה לא. זה בלתי אפשרי. לצורך זה אני צריך לראות את המצב שלי בגמר התיקון ולהבין את כל הדרך שלי, כמה אני קשור לכולם ואז בטוח אוכל להבין למה זה כך. בכל רגע ורגע אני עובר כל מיני מצבים.

תלמיד: יש לי בכלל בחירה חופשית?

הבחירה החופשית שלך מפורטת במאמר "הערבות", מאמר "הערבות" נקרא גם "בחירה חופשית" ואנחנו נלמד עוד ועוד מהי הבחירה. הבחירה היא שלמרות כוחות הדחייה והבלבול אני בכל זאת משתדל בכל רגע להתקרב לחברים ודרכם לבורא. אין יותר מה לעשות.

תלמיד: ואם אני מתקרב באופן כזה לחברים ולבורא, אני מסוגל באמת לראות את המצב הראשוני הקודם?

אני לא מבטיח לך שום דבר, אני אומר לך במה אתה צריך לתת יגיעה. ומה שתרגיש ותגלה תמורת היגיעה, על זה אני לא מדבר. אתה כבר דורש שכר שזה לא מקובל אצלנו. השכר הוא רק שתעשה מה שהבורא רוצה, שבזה אתה כנראה גורם לו נחת רוח וזה השכר שלך.

תלמיד: עשירייה ודרכם לבורא.

כן.

שאלה: דיברת על זה שאני אוסף את כל החברים אלי, גם את החברים שאני רואה פגם בעבודה שלהם בכל מיני מצבים. איך לעשות את הפעולה הזאת נכון?

אתה צריך להיות כלפי החברים מצד אחד יותר מכולם, אתה חייב לתת להם דוגמה, כוחות ותמיכה, ומצד אחר אתה צריך להיות פחות מכולם, להבין אותם בכל שיפלותם וכן הלאה. אתה צריך להבין שהאופן שבו מתגלה לך החבר, כך הבורא מסדר לך לראות. בין החברים נמצא הבורא והוא קובע איך כל אחד ואחד מאיתנו יראה את החברים. ולכן אני לא מתייחס לחבר עצמו כמו שהוא נראה לי, אלא איך הבורא מראה לי אותו, ולכן יש לי כאן באמת יחס מורכב בכל מצב ומצב שלי. אין לי סתם יחס לחבר אלא הבורא מלכתחילה סידר לי אותו, ולכן ביחס שלי לחבר אני קובע את המאמץ שלי ואת היחס שלי לבורא, ומתוך זה שאני מייצב כך את עצמי כלפי החברים, יש לפניי בעצם את כל תבנית אדם הראשון.

שאלה: בפסוק 38 כתוב "אין לי מה לעשות, רק להודות ולהלל לה'". אני קם כל בוקר להכנה ולפני שאני מבקש מהבורא אני קודם כל מודה לו. אני מרגיש בהודיה הזאת משהו מיוחד, שמחזיר אותי מיד למסלול ומכוון אותי למה שאני רוצה לבקש עבור החברים. מה מיוחד בהודיה הזאת?

בכל זאת אתה מתעורר לקשר עם הבורא ולכן המאמצים שלך מביאים אותך לתוצאה הזאת. בסדר גמור, שכל אחד ינסה לעשות את זה בצורה אחרת, כמו שמתאים לו, העיקר לא להיות פסיבי.

שאלה: אמרת שהמחשבה היא תולדה מהרצון. את הרצון אני מקבל מלמעלה, האם אני צריך להגדיל את הרצון שאני מקבל מלמעלה על ידי המחשבה?

כן, אם אנחנו מקבלים מחשבה להתחברות, לקראת השגת מטרת הבריאה, אז אנחנו צריכים על ידי המאמצים שלנו להגדיל את המחשבה ולהתקדם בצורה כזאת למטרה.

שאלה: הקשבתי לקליפ של הרב"ש בזמן ההכנה והרגשתי דאגה לחיבור בין החברים. איך אני יכול לעורר את הדאגה הזאת כלפי החברים?

אתה תלוי בחברים שלך והם תלויים בך. כולנו נמצאים במערכת אחת ותלויים ב-100% אחד בשני. במערכות הגשמיות שבהן אנחנו קיימים, במערכות הגופניות, בסביבה שלנו, אין לנו דוגמה כזאת עד כמה אנחנו קשורים זה לזה.

זו פשוט מערכת שכל חלקיה תלויים זה בזה ואנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו קיימים במערכת הזאת, וזו האמת. המערכת הזאת כל כך קשורה וכל כך מקיימת את עצמה שמטרתה לגלות לנו את הבורא דרך החיבור בין החלקים הזרים, השונים, השבורים, אבל ככל שנגלה את החיבור ביניהם כך נגלה את הבורא, "בוא וראה". אנחנו באים למרות השבירה לחיבור בין החלקים ומשתדלים לחבר ביניהם, ובעבודה הזאת אנחנו משיגים את החיבור הנכון ביניהם וכך אנחנו בונים את הבורא, עושים את הבורא. כמו שילדים משחקים בלגו, בקוביות ובונים מהחלקים את התמונה כך אנחנו בונים את הבורא. לכן זה נקרא "בוא וראה", בורא.

זאת העבודה שלנו. לכן צריך להודות לבורא שכל פעם נותן לנו עוד ועוד הזדמנויות לאסוף את הקוביות האלה, את התמונות האלה יחד, עד שבפאזל הזה אנחנו מגלים אותו, מבינים אותו, ומרגישים איך הוא קשור לכל החלקים. ודאי שאנחנו לא הופכים להיות רצון להשפיע, אבל אנחנו רוצים להשתדל לחבר את כל החלקים השבורים כך שכולם יהיו מחוברים. ואם כך אנחנו בונים את דמות הבורא למרות כוחות השבירה והריחוק, אז דמות הבורא שמתגלה כלפינו גדולה פי תר"ך פעמים ממה שהיתה לפני השבירה.

כי באדם הראשון האור העליון היה קטן מאוד, אור נפש דנפש, מה שאין כן כשאנחנו מגיעים לחיבור על ידי המאמצים שלנו אנחנו מגלים אותו כיחידה, כנרנח"י, זו העבודה שלנו. ואנחנו מגלים אותו מפני שאנחנו חיברנו אותו, אנחנו גילינו אותו, אנחנו לחצנו על עצמנו לגלות ולחפש. את הרגישות של הכלים שלנו השגנו על ידי המאמצים בחיבור.

שאלה: כתוב כי "עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו". איך אנחנו יכולים לרצות את החבר במהלך היום, במהלך השיעור?

רצון החבר הוא בזה שרוצה להתקרב לחברים ודרכם לבורא עד כדי כך שבקשר בין החברים הוא מגלה את הבורא, בוא וראה. "בוא" הוא מסדר את כולם בקשר נכון ביניהם ואז רואה את תכונת ההתקשרות ביניהם שזה נקרא "בורא", בו-רא. כך אני צריך להתקשר לחברים, כך אני צריך לדאוג להם, ואני חוזר על מה שאני צריך לעשות כמה פעמים ביום כדי להזכיר לעצמי, כי זה נשכח מתוך זה שמתעוררים בנו רצונות חדשים. אנחנו צריכים כל פעם על פני הרצונות החדשים לעורר אותה נטייה נכונה שצריכה להיות בהתקשרות בינינו - לבנות את דמות ההשפעה המשותפת שנקראת "בורא".

תלמיד: האם רק כשאנחנו דוחפים את החברים לבורא, נקרא לרצות?

נגיד שכן.

שאלה: איך לוקחים את כל הבליל של הרצונות והנטיות שיש בתוכי ומכוונים את כולם לבורא?

תנסה ותראה, אני לא יכול לענות על כל השאלות. תבינו שרק מתוך שאתם תרצו אז אתם תתאמצו שזה יקרה ותקבלו תשובה. "אין חכם כבעל ניסיון".

שאלה: אם אנחנו רואים חבר חלש שלא מגיע לשיעורים אז צריך לקבל אותו. אמרת לנו לעשות במקום החבר. מה הכוונה לעשות במקום החבר?

לנסות להכין בכל זאת מקום לכל החברים שלפעמים מגיעים, שירגישו שיש להם מקום ואנחנו רוצים את החיבור שלהם הקבוע. אין מה לענות, צריך להיות מובן מתוך התכללות עם בני אדם.

שאלה: האם מותר להזכיר לחברים שנמצאים בירידה שהם התחייבו פעם על מסגרת, נוכחות בשיעור, ולא מקיימים את זה עכשיו?

אסור לנו לגרום לירידה. אם אנחנו מזכירים להם ובטוח שעל ידי זה אנחנו מעלים את כולם אז מותר להזכיר. אבל שוב, אך ורק בתנאי שזה יגרום לעלייה.

שאלה: כשאני מרכיב פאזל בגשמיות אני רואה את החלקים מולי, אני רואה מה אני מרכיב. בעשירייה אני כעיוור, אני לא יודע מה אני מרכיב. אתה יכול לעזור?

אתה מחבר את כולם יחד בלב אחד המכוון לבורא, להשפיע לבורא. מה להשפיע? בזה שאתם מתחברים יחד אתה רוצה להשפיע לבורא את החיבור שלכם. יותר מזה הבורא לא צריך.

שאלה: אנחנו לומדים את הגישה ללימוד חכמת הקבלה ויש הרבה חומר. מצד אחד צריך להיות מכוון לברור נקודה אחת שאנחנו רוצים - כמו שרב"ש אומר, גדלות וחשיבות הבורא בזמן הלימוד, להתחזק באמונת רבו. אבל יש הרבה דברים - איך מכל המכלול לעשות כאחד, או לא צריך לעשות כאחד? אלה הרבה מצבים.

יש לנו הרבה מחשבות ורצונות וכיוונים שונים וכן הלאה. מה אנחנו צריכים? לכוון את הלב שלנו שיהיה עם החברים מכוון לבורא, למקור שמנהל אותנו וקובע לנו בכל רגע ורגע מי אנחנו. אז להתחבר עם החברים למקור שלנו, זה הכול.

שאלה: מתי נקרא שאדם מקשיב ולומד את שפת הבורא דרך החברים?

כשהוא מבין שאין לו גישה וקשר עם הבורא אלא רק דרך החברים. אין לו כלי אלא רק בחיבור בין כולם. בלי עשירייה אין בורא.

תלמיד: אבל מה היחס שצריך להיות לי לחברים כדי שהבורא יתחיל לדבר אלי?

שהקשר עם החברים יהיה יותר חשוב לי מהקשר עם הבורא.

תלמיד: כשאנחנו מתכנסים בשיעור בוקר אני מאמין שרובנו מתאמצים לשמוע את הבורא דרכך. זה נכון לעשות כך או יותר חשוב דרך החברים?

יותר חשוב דרך החברים. אני רק כמזכיר, מכוון אולי קצת, מעורר קצת, אבל העבודה היא בין החברים.

שאלה: המחשבה על החברים היא מתוך זה שאין לי אותם. האם היא צריכה להפוך למקום העיקרי למימוש?

שיהיה כך.

(סוף השיעור)