שיעור 19.12.14 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך ב', חלק מאמרי חברה, עמ' 1011,
מאמר: "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה"

"ידוע בענין עבודה לומדים, שאדם אחד כולל כל העולם כולו. זאת אומרת, שענין ישראל וע' אומות נמצאים באדם אחד. כלומר, שהאדם נכלל מכל המדות רעות, הנמצאים בע' אומות. כידוע, שענין אומות העולם נמשכים מן הלעומת דשבע מדות דקדושה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". וכל מדה כלולה מעשר.

וזהו הענין של הע' אומות. היינו בזמן שהע' אומות שולטים באדם על בחינת ישראל, זה נקרא, שעם ישראל הם בגלות תחת שליטת העמים. כלומר, שהרצונות והתשוקות שולטים על בחינת ישראל שבו, ואין לבחינת ישראל שום אפשרות לעבוד לתועלת ה', כי אם רק לתועלת עצמו.

ולפי השכל והדעת, אין שום מציאות להבין, איך תהיה פעם אפשרות להשתחרר מן שליטת אומות העולם שבקרבו. היות עד כמה שהאדם השקיע עבודה, בכדי לצאת משליטתם, וזהו ללא הצלחה, אלא להיפך, שכל פעם הוא רואה יותר, שזהו בלתי אפשרי לצאת מהגלות שלהם. לכן אנו צריכים תמיד לזכור את ענין יציאת מצרים, כמו שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". היינו, להאמין מה שכתוב "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

זאת אומרת, כמו שה' הוציא אז את עם ישראל משליטת מצרים, וזכו לבחינת "להיות לכם לאלקים", כמו כן גם אותנו יכול להוציא משליטת ע' אומות, ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים".

ואין להאדם לומר, שהוא יותר גרוע, מאלו אנשים שהיו במצרים. שרק אלו, היה בידו של הקב"ה כח להוציא מתחת שליטתם. מה שאין כן האדם, בזמן שהוא רואה את שפלותו, הוא בא אז לידי יאוש, ואומר, שבטח הוא יותר גרוע, מאלו שהיו במצרים.

על זה צריכים להאמין לדברי האר"י הקדוש, שאומר, שעם ישראל לפני יציאת מצרים היו כבר במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם הקב"ה, וגאלם. נמצא מזה, שאפילו האדם רואה, שהוא בתכלית השפלות, לא לברוח מהמערכה, ולהאמין שה' יוציא אותו מהגלות, מה שהוא נמצא בין אומות העולם.

ובהאמור אנו רואים, שכל הבסיס נבנה רק על האמונה, שרק ע"י אמונה יכולים לצאת מהגלות. ולא להתחשב עם הדעת שלנו, הגם שעיקר האדם נמדד לפי דעת, שיש לו. אבל זה שהאדם יש לו דעת, לראות את מצבו האמיתי, זה נותן לו מקום ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שלמעלה מהדעת אין האדם מסוגל ללכת בלי עזרת ה'. מה שאין כן אם הוא רואה, שמצד השכל הוא יכול ללכת קדימה, אין נצרך לעזרתו יתברך.

ועיקר, מה שרוצים מהאדם, שהוא יבוא לשלימותו, היינו שיזכה לבחינת נרנח"י דנשמה. וזה בא דוקא ע"י זה שהאדם נצרך להבורא, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואומר הזה"ק "במה מסייעין. בנשמתא קדישא, כד אתיליד יהיבנן ליה נפש מסטרא דבעירי דכיו, זכה יתיר יהיבין ליה רוחא וכו'".

לכן דבר גדול הוא, בזה שהאדם הוא נצרך להבורא, שיעזור לו. כי ישועתו יתברך הוא בזה, שנותנים לו כוחות יותר גדולים מלמעלה. וע"י זה שמקבל כל פעם כח חדש, היינו בחינת נשמה חדשה, עד שבסופו של דבר הוא יקבל כל בחינת נרנח"י, השייכים לשורש נשמתו. נמצא, נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס".

לכן, כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס".

וזה נקרא, כמו שהיה בארץ מצרים, אשר ה' הוציא אותם מארץ מצרים. שפירושו, שה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים. והנס הזה, האדם צריך להאמין, שכמו שהיה ביציאת מצרים, כן כל אחד ואחד, שהולך בעבודת ה', הוא צריך להאמין, שה' יוציא אותו. כי זה ממש נס, שיהא מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית, ולדאוג רק מה ששייך לתועלת ה'.

וכשהאדם מגיע לבחינה זו, נבחן, שהאדם הזה כבר הגיע לבחינת "לשמה". זאת אומרת, שכבר זכה לבחינת אמונה בה', וכבר יש לו הכח לעבוד לתועלת ה'. וזה נקרא "לשמה". וזה נקרא בחינת "ימין", שהאדם עוסק בדרך להשפיע לה'. היינו, שכל, מה שהוא עושה, יהיה לתועלת ה'. כלומר, שהוא רוצה לעשות חסד לה', היינו להשפיע נחת רוח לה'."

שאלה: מה זה "להאמין בה'"?

"להאמין בה'" זה נקרא להרגיש איך תכונת ההשפעה ממלאת את כל המציאות.

תלמיד: הרב"ש כותב פה שכאשר האדם לא מרגיש כלום, כשאין לו כלום, אז הוא צריך להתחיל להאמין בה' שהוא יוציא אותו.

זה משהו אחר. לאמונה יש הרבה דרגות, יש אמונת חכמים, שאתה מאמין לְמה שכתוב בספר, מקבל את זה והולך לפי זה. עדיין אין לך שום ידיעה על זה, שום ביטחון, כלום, אלא אתה מחפש חברה שהיא יכולה לחזק אותך בדרך הזו.

תלמיד: הוא אומר, צריך להאמין שה' יעזור.

כן.

תלמיד: כל עם ישראל מאמין שה' יעזור.

תלוי לְמה הוא יעזור. אתה מאמין שהבורא יעזור לך בזה, שאם אתה תגלה את מידת היגיעה הנדרשת, אז באמת תבוא אליך עזרה מלמעלה. כי אתה לא משיג בעצמך, אתה רק מגלה את היגיעה שלך, ותמורת זה אתה מקבל כוח השפעה, כוח האמונה, כוח הבינה.

תלמיד: מבחינה מעשית, אחרי שהאדם כבר הגיע להכרת הרע, והוא לא יכול לצאת והוא משוכנע שזה בלתי אפשרי, מהי הפעולה שנקראת שהוא צריך להאמין? שהוא כבר לא יכול לעשות שום פעולה, ובדיוק בנקודה הזו הוא מתחיל לראות שהוא צריך להאמין?

אנחנו מבינים שלא מתחשבים עם מה שהאדם מסוגל לעשות, אלא מתחשבים עם מה שהאדם לא מסוגל לעשות, ואיך שהוא רוצה למעלה מזה שהוא לא מסוגל, בכל זאת להתעלות. כי אז הוא מבין שהוא חייב להיות בחברה, מקושר עם כולם, ודווקא שם, בקשר עם כולם, הוא ימצא את כוח ההשפעה.

תלמיד: אז אם בכל רגע ורגע יש לי משהו לעשות ולהפעיל את הדעת שלי, אני לא יוצא מהלולאה הזאת.

כל עוד שאתה לא גומר את היגיעה שלך ומבין בסוף היגיעה שהמאמץ צריך להיות בקשר חברתי כזה, שרק הדְלָקה צריכה לבוא מלמעלה, כדי שהקשר שלך עם החברה יהיה על מנת להשפיע.

תלמיד: למה רב"ש אומר אחרי כל משפט שצריך להאמין לה'?

אמונה יכולה להיות בהרבה מאוד אופנים. על כך שהוא יוכל לעזור בכל מצב, על כך שהוא דוחף אותי לזה, על כך שגם עכשיו הוא מקיים את המעמד שלי, על כך שהוא מעורר את הרצון הנוכחי שבי, בעדו או אפילו נגדו. יש אמונה שנקראת "אמונת חכמים", שאנחנו מתקדמים בדרך על ידי ביצוע מה שהם מייעצים לנו. זה כוח שאנחנו רוכשים אותו מהסביבה, מהספרים. אחרי כל זה, כשבא המאור המחזיר למוטב, הוא נותן לנו את הכוח להיות בחן דקדושה. "חן דקדושה" זה נקרא שאני משתוקק להיות במעשי השפעה נגד השֶכֶל שלי ואני לא מקבל את מה שהשֶכֶל שלי אומר, את כל הרציונאליות שלו, אלא אני הולך בכיוון שכתוב. שדווקא השפעה, דווקא קשר, שאני לא נמצא שם, אלא אני רק גורם לזה, אני רואה את הפעולות האלה, את המצבים האלה כנכס גדול, כרכוש טוב. אני רוצה עוד ועוד להוסיף את הפעולות שלי, את היגיעה שלי לחשבון הזה, שאני מוכן לעשות משהו למעלה מהחשבונות שלי, למעלה מהרציונאליות שלי.

זה כבר "למעלה מהדעת" שמגיע אליי על ידי המאור המחזיר למוטב. ואז אני מתקדם על ידי המאור הזה שמשפיע עליי יותר ויותר, ואני יותר ויותר יכול להתרחק מהביקורת. אני צריך את הביקורת כדי להתעלות מעליה, יש לי במעטפה 999 דולר, ואחר כך בכל פעם דולר פחות, עד שאין כלום ולא צריך. אני צריך את המעטפה ואת העובדות האלה אך ורק כדי למדוד את עצמי. זו כבר פעולה שמגיעה על ידי המאור, וכאן אנחנו כבר מדברים על פעולות "לשמה". אבל בינתיים הפעולות הן "שלא לשמה", שבהן אני ודאי נמצא בחשבון אגואיסטי, אבל אני מתקדם, אני מארגן סביבה, חברה, בורא, אני, כל ההבחנות צריכות להיות כאן. וכמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתע"ס", שאם אחרי כל זה יוודע לי שאני לא מרוויח מזה כלום, אני לא יכול לעשות, אני אברח מזה. אלא אם אני מחזיק בזה, יש כאן בטוח רווח קל, סמוי, אבל ישנו.

שאלה: אז יוצא שהתפקיד של עשירייה טובה הוא להביא את החברה לייאוש? כי זה מה שרב"ש כותב פה, רק כשהאדם מתייאש הוא נצרך לעזרת ה'.

אדם שהולך בדרך האמת מחפש מצבים שהוא מיואש. הוא חלילה לא מכניס את עצמו לייאוש בכוונה, אי אפשר לעשות זאת, כי הייאוש מגיע מפתיחת עביות נוספת. כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי אלה שלא מתגלים הם באפס תקווה שיתגלו, מי יודע מהם, אבל אלה שמתגלים סימן שאני יכול לכבוש אותם. זאת אומרת שאני יכול להתעלות מעליהם.

מה זה רשעים? כל מיני הבחנות שלי, שאני מרגיש בהן את עצמי ממש באאוט, בזבל, שאני לא יכול ולא מסוגל, ואילו מחשבות וחשבונות יש לי, עוד ממה שעשיתי בעבר, ובמצב הנוכחי, ופתאום אני זוכר איך שצעקתי פעם עליך, ומה עניתי לו, ומה עשיתי לו, אלף ואחד דברים פתאום מתעוררים בי עד כמה שאני נבזה. וכאן אני צריך להבין שזו העביות שאותה אני צריך עכשיו לקדש.

תלמיד: בכל השיעור אנחנו מחפשים איזו עשירייה שתעשה פעולות בחברה, שתוכל להצעיד את החברה קדימה ולהביא אותה למצב של "אחישנה". האם צריך לעשות פעולות ולראות שזה לא זה, ואז עוד פעולות ולראות שזה לא זה, וכך עד שנצעק שאנחנו לא יכולים?

לא, אני לא מברר. זאת אומרת האם מבררים פסולת מהאוכל או אוכל מהפסולת? יש בזה חוקים מאוד ברורים, אפילו ב"שולחן ערוך" אתה יכול לראות איך מבררים.

תלמיד: אז מבררים אוכל מהפסולת או פסולת מהאוכל? מה כל עשירייה צריכה לעשות כדי להגיע למצב של "אחישנה"?

אני לא מתעסק בפסולת, אני מתעסק באוכל אפילו שבתוך האוכל יש פסולת.

תלמיד: אבל אז יש את הצעקה של החבר שאומר, אנחנו מדליקים אחד את השני על גדלות הבורא, על גדלות המטרה, ואז האגו של כל אחד מתעורר ואומר "עכשיו אני אתן", אבל זה בדיוק הפוך ממה שאנחנו צריכים לעשות, כי אנחנו צריכים להגיע למצב של ייאוש.

מי אמר לך להגיע למצב של ייאוש?

תלמיד: זה מה שאני קראתי פה במאמר, שרק כשאני מתייאש אז יש נס שמוציא אותי מהמצב הזה.

אז האם אני אומר, "חבר'ה, בואו נלך לבית הקברות, נשב שם ונחשוב, כל אחד יבכה"?

תלמיד: אני שמעתי חברים שמדברים גם כך.

חס ושלום, למה לא סגרת להם את הפה?

תלמיד: אני לא יודע מה הדרך הנכונה, אני רוצה לעבוד כמה שיותר מהר.

רק להשתוקק לבורא.

תלמיד: אני אגיד יותר מזה, אנחנו יושבים בעשירייה שישבה בכנס בגן הגלובלי, ואנחנו הבנו דבר אחד ברור, שאנחנו קיבלנו במתנה את החיים הרוחניים שלנו בגלל שכשאנחנו היינו למטה דרכו אותנו עוד יותר למטה, ומהמקום הזה של הכאב האמיתי, אנשים היו בוערים באופן שלא ראיתי אף פעם.

יופי.

תלמיד: אז מה צריך לעשות, לקחת את כל החברה הזאת ולהוריד אותה למטה, זה נקרא "אחישנה"?

לא, את זה אנחנו עשינו עליכם במקום הבורא.

תלמיד: אנחנו מודים על זה, אבל איך לוקחים את כל החברה ומעוררים אותה למצב כזה לא דרך ייסורים ודרך כאב? מה באמת נקרא "אחישנה"?

"אחישנה" זה נקרא שאתה כל הזמן משתוקק לגדלות הבורא. איפה אתם קראתם שצריכים לשבת בייאוש? זה ממש הפוך מהדרך, בזה אתה רחוק מהאור, רחוק מהשפעה, רחוק מהבורא. זו דרך ארוכה, זו דווקא דרך ייסורים.

אנחנו עזרנו לכם, הכנסנו אתכם לייסורים, אבל האדם בעצמו לא יכול להביא את עצמו לייסורים, אלא אתה תשב וסתם תבכה. זה בלתי אפשרי, אתה יכול לייצר לעצמך ייסורים גדולים, אבל בעוד רגע כבר תלך לעשות משהו שמח.

תלמיד: אני לא רוצה להיכנס לייסורים.

מבררים את האוכל, לא את הפסולת.

תלמיד: אז מה זה אומר באחישנה?

"אחישנה" זה נקרא שאתה כל הזמן מעלה את גדלות המטרה, בורא, קבוצה, מורה, כל השיטה, כל זה למעלה מהכל. זה נקרא "אחישנה", שאתה צריך להעלות.

תלמיד: אני צריך להעלות, או החברה צריכה להעלות כלפַיי?

אם אתה מת, החברה צריכה להראות לך את הדברים האלה, לגרות אותך עד כמה שרק ניתן, וניתן להביא אותך ממצב המוות.

תלמיד: נכון, ולכל אחד יש במהלך היום את הרגע הזה שהוא במצב המוות, גם אם הוא כאילו בהתפעלות.

בסדר גמור.

תלמיד: אז איך אנחנו מייצרים פה מצב שבו כל החברה הזאת בוערת? כי זה כבר ברור, בכל פעם שמישהו מציע משהו יש עשרה אחרים שאומרים אני לא רוצה להתבטל לזה ולזה ולא מוכן להקשיב לזה. איך אנחנו כחברה כן יכולים ליצור מצב שכן מקשיבים אחד לשני, וכן רוצים להעלות משהו ביחד בלי שיש רב מלמעלה שאומר וכולנו עושים, כי הוא גדול בעינינו וזה ברור?

רב הוא לא מלמעלה, אם רב היה מלמעלה הייתם שומעים בקולי, רב למטה. אני אומר לכם ברצינות, שמע מה שאתה אומר. גם הבורא לא נמצא למעלה, אתם רוצים הרי שהוא ירקוד לפי החליל שלכם, אז הוא למטה.

תלמיד: אני רוצה לתת דוגמה פרקטית, לפני כמה זמן היו פה כל מיני תרגילים בחברה, באת ואמרת בואו נעשה צום ועוד משהו כזה ואחר, אני בטוח שאם מישהו מהחברה היה מציע דבר כזה במקרה הטוב היו סוקלים אותו באבנים. אנחנו אומרים שצריך לראות אחד את השני כגדולי הדור, אבל לא מצליחים לראות אותם כגדולים באמת. איך לעשות את זה, מה באמת צריך לעשות? ברור לי היום על הבשר, שאם אני למטה ואני חוטף וכואב לי, אז פתאום כולם גדולי הדור ואני פתאום כן מסוגל להתבטל, אז איך לעשות זאת בלי הכאב, איך לעורר מצד הגדלות, אבל שזה באמת יעורר?

רק חברים, רק קבוצה, לשחק כל הזמן. אתה שחקן, זה המקצוע שלך, תלמד את כולם. ממש באותה ההרגשה שאתה יוצא לבמה ויש לפניך צופים, אנשים שבאו, קנו כרטיסים, יושבים ומסתכלים עליך, ואתה יודע שאתה חייב עכשיו לשחק לפניהם. אותו דבר, ממש אותו דבר, חייב להיות אותו יחס, הם משלמים, אתה משלם, התפקיד שלך, התפקיד שלהם, כולנו בתפקיד, רק תעשו את זה בצורה שהיא באמת ריאלית וקיימת, כל אחד חייב לשחק, חייב לשחק את האדם המאושר ביותר.

תלמיד: אבל הבעיה היא לא שיש לך קהל, הבעיה שאין לך קהל.

אתה אומר שאין לך קהל? רק אני מסתכל עליך?

תלמיד: עכשיו אנחנו נותנים פה הצגה, אז כאילו זה לא משנה, אבל כשאני הולך מפה ויושב לבד, אפילו כשאני פותח בכוח ספר, את "שמעתי" לדוגמה.

אתה לא יושב לבד.

תלמיד: מול מי אני משחק, מול הבורא?

אתה עד כדי כך קהה חושים? אני אומר זאת בכל הרצינות, ולמה אני אומר? כי לפחות אצל חצי מכם זה כך. איפה אתה יושב לבד, כשאתה נכנס לשירותים או לאמבטיה? אתה אף פעם לא לבד, אתה תמיד קשור עם החברה ומשפיע עליה. מה שהם רואים, את הפרצוף שלי זה נקרא שאני איתם?

תלמיד: זה מה שאני רוצה להרגיש, על זה אנחנו מדברים.

אז את זה אתם יכולים להשפיע זה על זה, אין ספק. מה זאת אומרת? זו בסך הכל שטיפת מוח, כי זו עובדה שכולם משפיעים זה לזה. לך תשאל פסיכולוגים, כל האנשים קשורים זה לזה, כולם פועלים זה על זה, אפילו קופים באי אחד שלימדו אותם משהו, קופים באי אחר כבר גם תפסו את זה. אז לפחות בדרגת הקוף אתה מבין זאת?

תלמיד: את מה שאתה אומר עכשיו, אני יכול אפילו להסביר, גם אני מסביר זאת, אבל עובדה שכשאנחנו יושבים פה עכשיו פיזית, הרבה יותר פשוט וקל לי ואני מצליח בזה.

זה ללא ספק, אבל אל תגיד שאתה מתנתק מהחברה. אתה הולך הביתה, אבל אל תגיד מתנתק מהחברה, אתה לא מתנתק. אני אומר לך, אין דבר כזה, כי זה לא תלוי בך, הבורא עכשיו לוקח מהרצון לקבל הכללי איזו שכבה כזאת, איזו פרוסה, ומתחיל לעבוד עליה, האור העליון מתחיל לעבוד, אתה ואני וכולנו נמצאים שם, כולם, אז אתה מתנתק או לא, אתה מסוגל לזה בכלל? אף אחד לא. זהו, הגיע התור שלנו, אנחנו חייבים לממש את זה, יש לך הזדמנות, כן, כן, לא, לא, אז אתה לא מתנתק. עכשיו, תעשה חשבון מה עליך לעשות כל הזמן, כשאתה לפני כולם. דווקא כתוב ב"שולחן ערוך", בכל מקום כתוב על דברים כאלה, זו לא חוכמת הקבלה או משהו, שאתה תמיד נמצא לפני ה', קשור לחברה, קשור למלכות דאין סוף, לשכינה, לחלק מהשכינה, מה זה חלק מהשכינה, שמשמח אותנו.

שאלה: אנחנו מדברים כבר כמה ימים על עניין הייאוש, על איך לצאת מהירידה ולהגדיל את ההתפעלות.

לא, אנחנו לא לומדים על ייאוש ואיך לצאת מירידה, אנחנו לומדים איך לקבל את הדברים האלה כגדולים. זה החומר היותר נעלה שהיה לי אי פעם, שעכשיו בא האור ומאיר עליו, הוא כמו יהלומים, אין לי שום דבר שדומה לו, רק שאני עדיין לא יכול לקלוט אותו, לשייך אותו אליי בצורה נכונה, ממש כך צריך להסתכל על הבוז, הירידה, על הבושה, על העצבנות, על כל מיני דברים, ממש כך. להסתכל קצת מהצד ודאי, שאדם לא יהיה כולו אוזן, ככה בפנים בתוך הרגש הזה, אבל זו בעצם הגישה הנכונה לירידה.

תלמיד: שמעתי שאתה אומר שאם אדם קצת מעל הרצפה, הוא כבר בייאוש. אם יש לו טיפה גאווה, שהוא קצת מעל הרצפה, הוא כבר בייאוש, הסברת שכל הייאוש, הוא עניין של גאווה עצמית, יש לו אגו אז הוא מגיע למצב של ייאוש. אם הוא ברצפה אז הוא לא בייאוש. אבל אם אני מביא את עצמי לרצפה, אז זו עוד יותר גאווה.

זו כבר גאווה אחרת, אתה מתגאה עד כמה אתה נבזה, עד כמה אתה אפס, כלום. זו אמונה אחרת, דת אחרת, היו כמה דוגמאות כאלה, זה שהלך בלי סוליות והיו גם כאלה שמרחו את עצמם בצואה, אל תזלזלו, זו פילוסופיה גדולה מאוד, זה לא פשוט. אני מדבר על הימים הקדמונים, שממש הורידו את עצמם, לאפס כזה, למטה מכל הפסולת, יש ספרים שלמים על זה.

תלמיד: מכיוון שאני לא יכול להוריד את עצמי לרצפה, איך אני יכול לגרום לסביבה להשפיע עלי שאני ארגיש את עצמי ברצפה?

לא צריך, מאיפה יש לכם נטייה להיות בירידה במקום בעליה?

תלמיד: להיפך, אם אני על הרצפה אז אני כל הזמן בהתפעלות ואין לי ייאוש.

אז זו לא אותה רצפה שאנחנו מדברים בה. אתה אומר שאתה רוצה להרגיש את עצמך כקטן ביותר, אבל שהקטן ביותר הזה יוכל להיות שייך לקבוצה גדולה, לגדלות הבורא, ולהמשיך קדימה. זאת אומרת שרק את הכלים הנוכחיים שלך, את ההסתכלות שלך, את הדעת שלך אתה מבטל ומוכן ללכת לפי דעת החברה, לפי דעת המורה, הבורא, וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

תלמיד: אם כך מה צריך לעשות בשביל זה?

צריכה להיות התארגנות כלפי החברה, המורה, הלימוד, הבורא, וגם כך לא תוכל לייצב את כל זה נכון, אלא תגיע לדרישה של המאור.

תלמיד: איך מגיעים לזה?

יש כאן כמה פעולות, ראשית צריכים להביא לקבוצה חשיבות בקביעה שהרצון לקבל האגואיסטי שלנו, הוא אפס בחשיבות, וזה נקרא להיות ברצפה. שכל מה שאני עם התכונות שלי, עם השכל שלי, עם הרגש שלי, כל זה הוא אפס, והקבוצה ודעת המקובלים, הם השיא. אז אני מחליף את הדעת שלי בדעת שלהם וזה כבר נקרא אמונה למעלה מהדעת. אבל זאת צריכה להיות השפעת הסביבה, אי אפשר לבצע את זה לבד, אלא לעשות זאת בתוך הסביבה ממש.

הצעד הראשון לעשות זאת, זה לארגן את החברה שתטפל בזה שדעתנו לעומת דעת המקובלים היא אפס, כמו שכותב רב"ש. הגדלות שלנו לעומת גדלות הבורא היא אפס, החשיבות שלנו לעומת חשיבות הסביבה והבורא היא אפס.

תלמיד: מה זה נקרא דעת המקובלים, האם זה מה שהמורה אומר או מה שכתוב בספרים?

מה שכתוב בספרים, אפשר אפילו לעזוב את המורה, כי יכול להיות שהוא מבולבל, יכול להיות שאתם לא יכולים להעריך אותו, זה לא חשוב. לכן מה שהחברה מבינה את מה שכתוב בספרים, ולא לפי דעת יחיד שקופץ.

תלמיד: כשקוראים את דברי המקובלים או כשמקשיבים למורה, אז כל אחד מבין את זה אחרת, איך מצליחים לגבש דעה שנקראת דעת הקבוצה ובפני זה כולם מתבטלים?

אתם קוראים בספרים ויכולים לעשות רשימות מתוך הספרים שכך וכך צריך להתנהג, בצורה מסוימת להתייחס, לקבוע זמנים וכולי. הרב"ש כתב על הכול, ואתם קיבלתם את זה גם ממני, ובסך הכול ברור מה לעשות.

תלמיד: הבעיה היא לא עם רב"ש ולא עם הדברים שאתה אומר אלא עם מה שאנחנו מבינים, איך שכל אחד מפרש את זה.

אני חושב שההבדל הגדול הוא לא איך שכל אחד מפרש, את זה אפשר לברר. הבעיה היא שאין החלטה כללית כמו שהחלטנו על הפסקת עישון. כאן חייבת להיות החלטה כללית, כמו שאנחנו לומדים מהתורה.

תלמיד: איך אפשר להגיע להחלטה כללית שפשוט תבוא מכולם. יש מצבים בסדנאות למשל, או בישיבת וועדה שנוצרת החלטה כתוצאה מרוח הקבוצה, אפילו שלא דברנו עליה, ואז כולם מרגישים שזה המצב הנכון. איך אפשר להגיע לצורת עבודה שנקבל כך את ההחלטות?

במאמץ, אין יותר. אתם כבר בעלי ניסיון בכל הדברים האלה, חייבים להחליט. יש בכוונה איזו עצירה מלמעלה שדורשת מכם להיות בלחץ יותר גדול, במאמץ יותר גדול ורצינות. אני מתרגז בגלל חוסר הרצינות, כי מי שלא רציני וצוחק מקלקל בנוסף אנשים אחרים. הדברים הקטנים האלה מקלקלים את הכול, הם לא נותנים לנו להגיע למה שצריך. כל אחד חייב להיות אחראי. אם אדם נרדם בגלל שהוא עייף ניחא, או שאין לו מצב רוח היום ועדיין קשה לו להתפעל, אבל לא חוסר רצינות.

שאלה: בהתיחס למאמרי רב"ש שקראנו, איפה אנחנו נתקעים בהבנת החומר ולא יכולים להתקדם בעבודה?

אפשר להגיד שאתם נמצאים במצב של "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". אבל זו לא הנקודה הסופית של האמרה, אלא יחסית ההתחלה, כי העבודה שבני ישראל צריכים לעשות זה להתחבר ביניהם, ועדיין לא נתתם מספיק כוחות, כדי להיות מיואשים דווקא מזה שאתם לא מסוגלים להגיע לחיבור, ובתוך החיבור לגלות את תכונת ההשפעה הכללית.

שאלה: כתוב פה שאם מצד השכל מרגיש שיכול ללכת קדימה, אין הוא נצרך לעזרתו ית'.

האדם.

תלמיד: האדם, כן.

אז הוא לא צריך לעזרת ה', כי הוא רוצה להתקדם מצד השכל ולא למעלה מהדעת.

תלמיד: כל מה שאני שומע זה איך צריכים להתעורר, מה צריכים לעשות, דברים שאלף פעם כבר עשינו ואנחנו משתדלים לעשות יום יום, אולי לא מספיק אבל משתדלים בכל זאת. אני שומע כל הזמן שאנחנו רוצים להעתיק את העבר לדף החדש ולא לפתוח דף חדש. מה צריך להיות השינוי בתפיסה הפנימית המשותפת?

את זה האור צריך לעשות, אתה לא מסוגל לעשות את זה. אדם מסוגל לעשות רק כל מיני מאמצים.

תלמיד: אם כך מלבד להמשיך ולהשתדל בדרך שאנחנו עושים יום יום, מה עוד יש לנו לעשות?

כל מאמץ ומאמץ הוא כדי לצפות למאור המחזיר למוטב שהוא משפיע, רק אתם עוד לא רואים את התוצאה.

אני עושה כל מיני פעולות, מהבוקר עד הלילה עשיתי נניח מאה פעולות כלפי החברה, בהפצה, עשיתי כל מיני דברים ובכל דבר ודבר שעשיתי אני רוצה שיהיה מזה חיבור בינינו. אז האם אני גורם לחיבור כי אנחנו מתקנים את השבירה. אנחנו צריכים לגרום לחיבור ולא לשום דבר אחר, ומתוך החיבור שנעשה אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב, נגלה את הבורא במידת הקשר, במידת הדחיסה שבתוך החיבור. לזה אנחנו צריכים להגיע, אז אני חושב רק על זה.

אם עשיתי נניח משהו, אז אני מתאר לעצמי שגרמתי לאנשים להתחבר עוד קצת, אולי לקהלים נוספים, אולי סיפרתי להם משהו, אולי הדפסתי משהו, אולי דיברתי עם מישהו מהחברים, או שדברתי בחוגים החיצוניים שלנו. אני כל הזמן חושב איך להתחבר. זו מלחמת המכבים, זה כל העניין. לא לעזוב את העניין הזה כי אנחנו מתקנים את השבירה.

ואני כל הזמן רוצה להרגיש אם האור העליון משפיע, אם הוא עשה משהו. והאם אני גרמתי לו, כי הוא נמצא במנוחה מוחלטת, מוכן. האם אני גרמתי למאמץ נכון שהוא משפיע, ומתי אני ארגיש שאני עושה מאמץ והוא משפיע?

יש כאן בעיה, יכול להיות שאם אני אעשה איתו כאלה פעולות בגלוי, זאת אומרת שאני אעשה איזה פעולה והוא יעשה לי בחזרה, אז אכנס לתוך הרצון לקבל, אבל איך אעשה את זה למען הרצון להשפיע? אז אני צריך להעביר את זה דרך האהבה לזולת וזה לא שייך לי. במידה שאני מתפלל דרך הזולת, ועושה דרך הזולת, אני יכול לראות את פעולות האור כל פעם לפי המאמץ שלי, אבל זו כבר עבודה כמעט בפרצוף.

תלמיד: כל מה שאתה אומר, אנחנו שומעים כל יום בשיעור בוקר. אתה כמו "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", אסור לך להגיד יותר מזה. אתה אומר את אותם הדברים שאנחנו צריכים לקחת לכלל המעשה. אבל מצידנו, אני לא מבין את התנועה החדשה, את המגמה החדשה, את שינוי הפרדיגמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו. אתה כאילו כבר רוצה לקחת אותנו למדרגה הבאה ואנחנו כאילו נמצאים באותו הלופ במדרגה הנוכחית.

דיברנו בשבועות האחרונים איך אנחנו צריכים להתייחס לעביות המתגלה, שזה קו שמאל, שזה הגובה של המדרגה הבאה שאנחנו צריכים לעלות עליה. זאת אומרת, איך אנחנו צריכים להתייחס למצב בצורה מעשית, זה למעשה ניתן לנו.

צריכים כך לעשות. כל אחד ואחד צריך לספוג את זה בפנים ולהביע איזה יחס חדש כלפי הסביבה.

אתם יושבים ומחכים לישועה, זה לא נקרא לצפות לישועה. לצפות לישועה זה שעל כל מאמץ ומאמץ שלי אני מחכה שיבוא האור העליון. אני לא יודע מה זה האור העליון, אני מרגיש מהכלים שאני אוכל לבצע פעולות אהבה והשפעה לכולם, זה נקרא לצפות לישועה. זה כמו ששואלים את האדם אחרי שהוא מת, "עסקת בתורה? ציפית לישועה?" זה, זה.

תלמיד: אני פשוט לא מצליח לראות איך אנחנו עכשיו יוצאים מהשיעור ועושים באמת שינוי חוץ מלהמשיך את אותם הדברים הידועים, פשוט להמשיך ללכת בדרך.

איך כל אחד ואחד מתחייב עד סוף היום לחשוב רק על החיבור שבתוך החברה, שזה יהיה לפני הפרצוף שלו, שזה יהיה כדבר אזהרה, שאסור לו להתנתק מזה. איחוד, חיבור, ביחד, איך שאתם רוצים, אין לנו פעולה אחרת. כל הפעולות שאתה אומר, כל הפילוסופיה הזאת שמדברים, או לא מדברים, לא חשוב על מה, סך כל התוצאה ממה שאנחנו עושים חייבת להיות חיבור.

תלמיד: פעם אמרת, "אתם צריכים לשבת ביניכם ולדון, לשתף לא איך מגיעים לייאוש, אלא לשתף את הצער כמו ייסורי אהבה", לשתף את הצער אחד עם השני בזה שרוצים ואין, ולמה אין, ומה הקושי?

זה כדי להתפעל יותר.

תלמיד: נכון, לפום צערא אגרא, רק שכל אחד יש לו את הצער שלו וצועק כביכול על עצמו. במקום להתכלל.

צער משלו זה לא טוב, זה לא יכול להיות, זה לא צער של חוסר חיבור.

תלמיד: נכון. אבל במקום לשתף אחד את השני באמת, שרוצים ומשתדלים ומתאמצים וצועקים ולא יכולים, ולמה, ואז שמבררים למה ומשתתפים ומתכללים, ולא סתם צער שבוכים אחד על הכתף של השני, זה ייסורי אהבה. שמתכללים אחד מהשני עם הצער הזה אז אולי זה מקום לחיסרון שבא באמת ממרכז הקבוצה. על זה גם אולי יש עניה, שכבר בא אור ומראה לנו ומלמד אותנו מה דרגת החיבור החדשה שצריכה להיות. דווקא שמתכללים מתוך הצער הזה שרוצים ואין, שני המצבים האלה. אולי זה במקום כל הזמן לדבר על גדלות, גדלות, גדלות.

שאלה: אנחנו יוצאים כל יום מהשיעור עם כיוון יומי. ואנחנו בדרך כלל מתגבשים בעשיריות וכל עשירייה מכוונת את עצמה, ומחליטה איך היא יוצאת ליום ומה היא מממשת.

מהו עם הכיוון היומי?

שאלה: זאת השאלה שלי. האם היה נכון שכל עשירייה תצא עם הכיוון שלה או שכולנו נצא בתדר אחד עם משימה אחת?

אני לא יודע, אפילו כל אדם עם כיוון שלו. אבל מה הכיוון?

שאלה: לפי השיעור.

מה הצפון, מה המטרה? איחוד.

שאלה: בסדר. אנחנו נכנסים עכשיו לדיון חברתי. מתחילים בשבע, אנחנו רוצים שתישאר אתנו עוד קצת.

בסדר, עד שבע.

שאלה: ובדיון הזה מה היית ממליץ לנו לברר? אילו שאלות, על מה אנחנו צריכים לדון?

שוב אני חוזר על אותו דבר שדברנו בשעתיים האחרונות. אנחנו צריכים להשיג חיבור, לא חשוב באיזו צורה, לא חשוב על ידי מה, רק חיבור נכון. נכון, נקרא שכל אחד נכלל בכולם וחושב על האחרים והאחרים חושבים עליו. זה ממילא כי הוא נכלל בחברה כזאת. ברגע שכל אחד נכלל באחרים אנחנו זוכים לגילוי הבורא. וגם את ההכנה ואת החיבור עצמו עושה האור. אבל אנחנו צריכים לא לשכוח על זה. זאת אומרת, לעלות את החשיבות. כל אחד לנדנד לאחרים באיזו צורה, גדלות הבורא, גדלות הגילוי שלו, גדלות הכלי שמגלה אותו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

תעשו את זה מתוך זה שאתם עושים טובה לבעל הסולם ולרב"ש. תעשו את זה מתוך זה שאתם רוצים לגלות את שם ה' בעולם, עושים טובה לו. תעשו את זה מפני שהעולם סובל. מכל הצורות והכיוונים. אנחנו נמצאים במצב שנסגר יותר ויותר. הצרות, הבעיות מצטברות יותר ויותר, זה כדי לחייב אותנו לחשוב רק על החיבור, אין יותר. הכלי היה שלם, נשבר, אנחנו צריכים להביא אותו לחיבור. כל חכמת הקבלה היא בזה, ובכלל כל החיים שלנו, כל המציאות שלנו רק להראות איך שאנחנו מנותקים ולהביא אותנו לצורך לחיבור.

את הצורך לחיבור האנושות תגלה על ידי צרות גדולות, אבל להתחבר היא לא תוכל, אלא אם אנחנו נביא להם את המאור המחזיר למוטב, וזה עלינו. לכן אנחנו חייבים את זה גם לבורא וגם לאנושות, כי בעצם זה מה שאנחנו קראנו אתכם במפטיר יונה. הבורא אומר לו, "איך אני יכול לוותר על נינווה? זו עיר כל כך גדולה, אנשים, נבראים, זה שלי. אני חייב להביא אותם לשלמות, ולזלזל בהם אני לא יכול". אנחנו צריכים להבין שכל האנושות כך. הבורא שואל מאתנו ואנחנו רואים עד כמה שאנחנו לא בסדר לפי מה שקורה בעולם. אז יש כאן חובה מכל הצדדים. עלינו, עד כמה שאפשר, למהר את התיקון.

אני חושב שאתם צריכים בינכם להחליט על סדר פעולות. מהבוקר עד הלילה איך כל אחד ואחד יהיה מחויב לחשוב על החיבור עם האחרים, איך הוא גורם חיבור לכולם. עשיריות, מאות, כל אחד לחוד, זו פשוט חובה. אני לא יודע מה להוסיף. יהיו אותן השאלות ואותן התשובות, לא יצא מזה שום דבר. תישארו כמו שאתם. שיעלה לכאן מישהו אם הוא רוצה ויארגן את זה. לי אסור יותר להיכנס לעסקים האלה.

אני רק מזהיר אתכם, אם יהיו בחברה אנשים שלא מתייחסים ברצינות למה שאנחנו מדברים, אפילו איזה צחוק קטן, איזה גרם, שגורמים לא להיות רציניים, תזרקו אותם, אל תחזיקו אותם בחברה. זה ממש רעל שנמצא בתוך החברה, ומילה אחת קלה יכולה לזרוק בן אדם החוצה, ומה שאולי עבד על עצמו כמה שעות, הכל נעלם. זה שייך גם לגברים, וגם לנשים.

חייבת להיות אש בוערת וכל אחד שירגיש את עצמו רציני וגם שחקן אם צריך להיות, אבל במשהו מחויב לגרום חיבור לאחרים, כי מהנקודה שלו הוא הכתר וכולם ט' תחתונות באותו הכלי. כל אחד, כי לכל אחד יש נקודת נשמה מיוחדת שלו.

(סוף השיעור)