שיעור בוקר 05.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 977. מאמר "מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 977, מאמר: "מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה".

מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה

תש"ן - מאמר ד'
1989/90 - מאמר 4

"הנה על פסוק "אלה תולדות נח, נח איש צדיק", אמרו חז"ל, "ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים". ויש להבין זה, הלא חז"ל אמרו (נדרים ס"ד) "מי שאין לו בנים חשוב כמת", דכתיב "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי". אם כן יוצא, שצדיקים, שיש להם מעשים טובים, מכל מקום הם נחשבים כמתים. היתכן לומר כך על צדיקים.

הנה אב ובן בבחינת עבודה, נקראים סיבה ומסובב. היינו, מה שהוא בכח נקרא אב, ומה שמתגלה אח"כ בפועל נקרא בן. ומה שהוא בכח, הוא כמו טיפה במוח האב. ומה שיוצא אח"כ בפועל, נקרא לידה, ובן היוצא מהכח אל הפועל.

לכן, כשיש לאדם איזו מחשבה, שהוא רוצה לעשות איזה מעשה, הוא מוכרח מקודם לחשוב, מה שהוא רוצה לעשות, שיהיה לו הנאה מהמעשה, כי מדרך העולם הוא, שהאדם אוהב את המנוחה, כידוע. שהטעם הוא, מטעם שהשורש שלנו הוא במצב המנוחה המוחלטת, לכן גם הנבראים רוצים במנוחה, ולא עושים שום תנועה, רק בתנאי שיביאו להם יותר הנאה, מכפי שיש להם מהמצב של המנוחה.

לכן, צדיקים, היינו אנשים שרוצים להיות במדרגת צדיק, הגם שעדיין לא הגיעו לדרגת צדיקים, כבר מכונים בשם צדיקים, על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין, הקושיא הוא, יהיב חכמתא לטיפשין היה צריך לומר. ולמה כתוב, לחכימין. אלא מי שמבקש חכמה, כבר נקרא חכם. מה שאין כן טיפש לא רוצה חכמה, כמו שכתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה".

נמצא, מי שרוצה להיות צדיק, הוא מסדר לעצמו במחשבתו, מה עליו לעשות, היינו למה הוא צריך להשתוקק. אמרו חז"ל, "למעשים טובים". כלומר, שהוא חושב במחשבתו, איך הוא יכול להגיע למצב, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים. כלומר, כשיהיו בידו מעשים טובים, אז הוא ידע בעצמו, שהוא צדיק. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) "ואמר רבא, ידע איניש בנפשיה, אי צדיק הוא או רשע הוא". לכן האדם מסדר לעצמו במחשבתו, הנקראת רק בכח, מה עליו לעשות, בכדי שיגיע למצב, שכל מעשה שהוא עושה, שיהיה מעשה טוב.

אולם צריכים לדעת, מהו מעשה טוב, שע"י זה הוא ידע, שהוא צדיק. יש לפרש, שענין מעשים טובים, מתפרש הן בתורה, והן בתפלה, והן בעשיית מעשה המצות. שענין מעשה טוב, יש לפרש, שהאדם ירגיש עצמו בטוב, בעת עשיית המעשים. לדוגמא, בעת שהאדם רוצה לעמוד ולהתפלל לפני ה', אז האדם רוצה להרגיש כמו שהוא עומד בפני המלך, שאז האדם, כל לבו ומחשבתו נתונים במלך, כלומר, מחמת גדלות וחשיבות המלך, אין אז שום אפשרות, שיסיח דעתו מהמלך.

ונמצא כאן ב' דברים:

א. שאין מקום שתכנס מחשבה אחרת, מה שאינו נוגע להמלך. ואז הזמן, כאילו אין בעולם אלא, הוא והמלך. וזהו מחמת אימת גדלות המלך,

ב. הוא מרגיש אז, שהוא נמצא במצב של הרגשה טובה, היות שיש לו זכיה לדבר עם המלך.

וכמו כן, בשעה שהולך לקיים איזו מצוה, הוא חושב במחשבתו, שהמצוה שהוא יעשה, תהיה מצוה טובה. היינו כנ"ל, שירגיש בעת עשיית המצוה, שהוא הולך עכשיו לעשות נחת רוח להמלך. לכן האדם צריך להרגיש בעת עשיית המצוה, שיש לו הזכיה להנות להמלך, כלומר, שהמלך נהנה עכשיו ממנו, מזה שמקיים מצות המלך. וזה נקרא מעשה טוב.

וכשהוא מרגיש כך, ואין לו בעת עשיית המצות שום מחשבה אחרת, היות שהוא עוסק במצות המלך, לכן כל מחשבתו היא, שחושב אם באמת המלך יהנה מהמעשה שהוא עושה עכשיו. וזה נקרא אצלו "מעשים טובים". וכמו כן בעת שלומד תורה, הוא עושה הכנה ללימוד התורה, היינו שחושב מקודם, איזה תורה הוא הולך ללמוד. כלומר, האם דעתו הוא להנות מהחכמה שיש בהתורה, או שיהיה לו כח לעורר בעצמו, שזה הוא תורה של הקב"ה, שכל התורה הוא בבחינת שמותיו של הקב"ה, ועוד אין לו זכיה להבין ולראות את הקשר, שיש להתורה עם הקב"ה, אלא לכל הפחות הוא רוצה להאמין, כמו שאמרו חז"ל, "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". וזה נקרא אצלו "מעשים טובים".

נמצא, שמי שרוצה להיות צדיק, בעת שהוא עושה הכנה, ועושה במחשבתו חשבון נפש, שרוצה לעשות מעשים שיהיו טובים, הוא נקרא צדיק. היינו, שרוצה להוליד, היינו שע"י ההכנה שיש לו במחשבתו, זה נקרא, אב המוליד בנים, שהם מעשים טובים.

וזה שכתוב, "נח איש צדיק", שזה נקרא, "אלה תולדות נח", היינו המעשים טובים שהם התולדות של הצדיקים. וזה שכתוב, "נח איש צדיק היה". הפירוש, שהוא זכה למעשים טובים. היינו, שבזמן העשיה, היה מרגיש, שבאמת המעשים שלו הם טובים, שהיה מרגיש נייחא דרוחא בעת עשיית המעשים שלו, והרגיש את הטוב שיש בהם, מטעם, היות שהמעשים הם בסדר, לכן זכה להטוב ועונג המלובש במעשי המצות.

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל, "מי שאין לו בנים חשוב כמת". ששאלנו, שמכאן, מנח משמע, שרק מי שיש לו מעשים טובים הוא חשוב צדיק. והלא כתוב, "מי שאין לו בנים חשוב כמת". משמע, שאפילו צדיקים, אם אין להם בנים, נחשבים כמתים. ובהנ"ל, שבנים נקראים מעשים טובים, יהיה הפירוש, "מי שאין לו בנים חשוב כמת", היינו, שאין לו מעשים טובים חשוב כמת, מטעם שרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שנפרדים מחיי החיים.

אמנם מהו הצורך להאדם, שיעשה מעשים טובים. כלומר, מהו הגורם שיהיה לו הרצון, שירצה להיות צדיק. ומדוע מוטל על האדם לעזוב את כל הצרכים, מה שהוא מורגל לעבוד לטובת הגוף. היינו, הלא הוא רגיל להנות מאכילה, ושתיה, וממלבושי כבוד וכדומה. והגם שהוא שומע מפי ספרים וסופרים, שיש ענין של נשמה, שהאדם צריך לרכוש את עניני הנשמה, לאחר שכבר זכה לבחינת גוף, האדם מתחיל לשאול, מה זה נשמה, שהוא צריך לתת יגיעה, בכדי להשיג את הנשמה. אז הגוף שואל, מה אני ארויח מזה, שיהיה לי בחינת נשמה. ועוד יותר מזה, הוא שואל, היינו מהי נשמה, שאני צריך לזכות ולהשיג אותה.

ועל זה באה התשובה, שאומרים לאדם, "אין נשמה בלי גוף". לכן נתנו להאדם גוף, שהוא דוגמת מכונה, שעם המכונה הוא יכול לנסוע ולהגיע לכל המקומות, שהוא רוצה. ובגלל זה צריכים לשמור על המכונה, שיתנו לה כל הצטרכות, שהיא צריכה. לדוגמא, שמן, ומים, וחומרי דלק. שרק אחר שנותנים להמכונה כל הצטרכותה, אז היא תעשה את המוטל עליה, להביא את האדם למקומות שהאדם צריך ללכת. ובודאי, שאין האדם לוקח מכונה ונותן לה כל מה שדרוש לה, ואח"כ יעזוב אותה ולא יסע עמה.

כמו כן האדם צריך לתת מחשבה על הגוף, שהגוף דומה למכונה, שמתפקידה להוליך את האדם לאן שהוא צריך. ובזמן שהאדם יבין, שהגוף הוא מכשיר, שעל ידו הוא יזכה להשיג בחינת נשמה, ובגלל זה האדם נברא עם גוף. וזהו כמו שמובא בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ס"ה) וזה לשונו, "ובזה תבין, הנשמה, טרם ביאתה בגוף, היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש, כענף באילן. ונקודה זו נקראת שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה, כלומר שעור חלקה בשורש. אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי ה' יתברך, שהוא סוד תרי"ג אורחין דאורייתא, השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשעור השמות האלו שהשיגה, אלא היא מחויבת להגדיל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש.

ובהאמור יוצא, שאם נאמין באמונת חכמים, אז יש מקום לחשוב, בשביל מה נולדנו בעולם הזה עם גוף, הכולל בתוכו הרבה תאוות שפלות. ואיך יכולים לומר, שהגוף הזה עם כל שפלותו נולד לענין גבוה מאוד. היינו, מה שהנשמה לא היה ביכולתה להשיג, מטרם שירדה בגוף השפל, יהיה בידו להשיג פי "תר"ך" פעמים, ממה שהיה לו מטרם ביאת התלבשות הנשמה בגוף.

לענין זה צריכים לעבוד בענין אמונה להאמין באמונת חכמים, שכך הוא. אולם לאו דוקא על זה צריכים אמונת חכמים, אלא על כל צעד ושעל מוכרחים להאמין, שכך הוא הדרך ללכת בעולם הזה עם הגוף שלנו, כפי שהם סדרו לנו. אחרת אנו נתקלים בדרך שאנו הולכים בדרך ה'.

אלא בענין אמונה, גם כן אנו צריכים למדריכים אמיתיים, היינו, שהם מסדרים לנו איך ובאיזה אופן ללכת בדרך ה'. כי יש הרבה פעמים, שהאדם נותן כל כוחו בדבר שאינו עיקר בעבודה. ובגלל זה לא נשאר לו זמן ומרץ לתת את היגיעה במקום הנכון, היינו במקום שהוא ענין עיקר, הנחוץ לו בכדי שיוכל להשתלם במעלות הקודש.

והיות שמפי ספרים לבד אי אפשר ללמוד, מסיבת שאין אדם דומה לחבירו, לכל אחד יש נטיות אחרות. וכמו שאומר האר"י הקדוש, "שאין אדם דומה לחבירו, ואין יום דומה לחברתה, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה". לכן כל אדם צריך סדר מדויק בשבילו, ואין סדר עבודה של אחד מתאים להשני. לכן כל אחד ואחד צריך ללכת בסדר המתאים לו דוקא.

וזהו כמו שמובא בהקדמה לספר פנים מסבירות (אות ג') וזה לשונו, "כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין המדבר. ולמען זה הטביע ה' יתברך בכללות המון עם ג' הנטיות, שנקראים קנאה, תאוה וכבוד, שמחמתם מתפתח ההמון, דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.

הנה, דומם, צמח, חי, מדבר, יש לפרש זה כנ"ל על ד' מפלגות, שכל אחד אינו מבין את השני. כלומר, שכל אחד ואחד מבין איך שהאדם צריך להתנהג בעולם הזה, ואין אף אחד יכול להבין את השני.

לדוגמא, בחינת דומם היא בחינה א', שמין זה, אינו מבין אלא בחינת התאוה. ואנו רואים לפעמים, ב' שכנים שגרים זה על יד זה, יש לפעמים שאשתו של בעל דרגה ב', שהוא בחינת צומח, ששייך לבחינת כבוד ושליטה, נכנסת לאשתו של בעל דומם, והיא רואה איך שהשכן יושב עם המשפחה שלו על יד השולחן, ואוכל עם המשפחה, והוא מספר למשפחה, איך עבר אצלו סדר היום בעבודה, ואיך שהוא נח עכשיו, ונהנה מזה שיושב עם המשפחה ביחד, ואוכל.

וכשאשתו של בחינת הצומח חוזרת לביתה, היא מחכה לבעלה שיבוא מהחנות, לאכול סעודת הערב עם המשפחה. אבל כשהבעל בא, אומר, אין לי זמן לאכול עכשיו עמכם, היות שאני מוזמן לאיזו אסיפה לטובת הכלל. ואשתו שואלת, מדוע השכן שלך בא מהחנות, ויושב, ואוכל עם המשפחה, ולא רץ לשום מקום, אלא הוא יושב בנחת, ושמח עם המשפחה. ואתה, אין לך שום חשבון עם המשפחה שלך, אלא כל הראש שלך נתון לאנשים אחרים. אני לא יודעת אפילו, שאתה מכיר אותם, ואתה נותן את הזמן שמגיע לנו, למשפחה שלנו, ואתה מחשיב אחרים יותר מאתנו.

אז הוא השיב לה, להשכן אין לו שום הרגש הזולת, אלא כמו שתרנגולת הולכת עם הילדים שלה, ומטיילת עמהם, ודואגת רק להילדים שלה, כמו כן השכן שלנו, אין לו שכל יותר מתרנגולת. ואת רוצה שאני גם כן אהיה כמוהו. הכי מתאים לך, שיהיה לך בעל כמו תרנגולת.

והאשה הזאת חוזרת להשכן, ושואלת אותו, מדוע אתה אוכל עם המשפחה שלך אחר העבודה, ואתה מתנהג כמו תרנגולת, ואין אתה נוהג כמו בעלי. הוא עונה לה, אין אני משוגע כמו בעלך, לתת הזמן היקר, שאני צריך לנוח ולשמוח עם המשפחה שלי, אני אתן את הזמן הזה לאנשים. ובטח ששניהם צודקים, ואין אף אחד מבין את השני.

וכמו כן ממצב הב' למצב הג'. ניקח לדוגמא, ב' שכנים. אשה אחת נכנסה לשניה, ורואה שהבן של השכנה קם בבוקר בשעה שמונה והולך לעבודה. ובערב הוא בא גם כן מתנהג בסדר כמו כל אנשים. ואחר כך הוא הולך לאסיפות, לעשות שם משהו לטובת הכלל. ואח"כ הוא חוזר והולך לישון, כרגיל, כמו כל אנשים.

והאשה, כשהיא חוזרת לביתה, היא שואלת הבן שלה, מדוע אני רואה הרבה פעמים, שאני מסדרת לך ארוחת ערב, וכשאני קמה בבוקר, אני רואה, שהחשמל עדיין דולק וארוחת הערב עדיין עומדת לפניך, ולא נגעת בה. ואתה יושב על יד הספרים שלך. ומדוע הבן של השכנה שלי נוהג כמו בן אדם.

והבן השיב לה, אני אוהב חכמה, לכן אני מבין, שכדאי לוותר על הכל ולקנות חכמה. מה שאין כן הבן של השכן, אין לו שייכות לחכמה, אלא הוא כמו בהמה, ועוסק לצורכי הכלל, היינו באיזה אופן שיהיה נחת רוח לבהמות כמוהו. זאת אומרת, בלי חכמה, אני מבין שאני דומה לבהמה. מה שאין כן הבן של השכנה, שהוא שייך לבחינת בהמה, איך הוא יכול להבין, שאדם בלי חכמה הוא נקרא בהמה.

וכשהאשה הזו מספר להשכנה, שהבן שלה אומר על בן שלה שהוא בהמה, הבן הזה אומר לאמו, אינני משוגע להכניס את ראשי לתוך חכמות, מי ומה, יתן לי זה, אף בן אדם לא ירצה לדבר עמי, שכולם יגידו, אין לי שום מושג בעניני עולם הזה. מה שאין כן כשאני עוסק בצרכי צבור, והולך לאסיפות, שמתאספים אנשים פקחים, לעשות משהו לטובת הכלל, יהיו הרבה אנשים שיתנו לי כבוד, היות שאני לא דואג לצרכי עצמי אלא לטובת הכלל. מה שאין כן הבן של השכנה, הוא דואג רק לצורכי עצמו, לכן הוא שוכב על הספרים. נמצא, שכל אחד אומר שהדרך שהוא הולך זהו דרך של אמת, ואין אחד מבין את חבירו.

ומכל שכן לבחינת מדבר, אין אלה שהם מבחינת חי, לא יכולים להבין את בחינת מדבר. היינו, אלו שעוסקים בעבודת ה', הם נראים בעיני החכמים, שעוסקים כל ימי חייהם בספרים, ואומרים, עיקר הוא השכל, שרק הדעת הוא הקובע, ואלו שעוסקים בעבודת ה', אומרים, שצריכים ללכת למעלה מהדעת. הם צוחקים מהם, ואומרים, בלי דעת אנחנו דומים לבהמות. ואיך הם אומרים, שצריכים ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שאין אחד מבין את השני. וזה נקרא דור הפלגה, שאין אחד מבין שפת רעהו.

ולפי זה איך האדם יכול לצאת מהנטיות, שהוא רגיל בהם מצד הלידה, הלא מצד השכל אי אפשר להבין, איך יש מציאות, שהאדם יחשוב אחרת, מכפי הנטיות שלו, כנ"ל. ושם, (בהקדמה אות ג') אומר, "שבגלל זה ניתן לנו תיקונים, שע"י האדם מוכרח לעבוד ולתת יגיעה, אחרת היו כל הנבראים במצב המנוחה, מטעם ששורש הנבראים שהוא הבורא, הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענף רוצה להדמות לשורשו".

והתיקונים האלו נקראים "הקנאה, והתאוה, והכבוד, הם מוצאים את האדם מן העולם" (אבות פרק ד' כ"ח). ואומר שם, שע"י הקנאה והכבוד יש אפשרות לשנות את נטיות התאוה, לבוא לדרגת צומח, שהוא מתחיל לעבוד לטובת הזולת מטעם שלא לשמה. וכמו כן ע"י הקנאה, הוא יכול לעבור לדרגת חכמה, כמו שאמרו חז"ל, "קנאת סופרים תרבה חכמה". וכמו כן יכולים לעבור מבחינת חי לבחינת מדבר, גם כן ע"י שלא לשמה.

אולם מה מועיל השלא לשמה, אם אין לו הנטיות אמיתיות למדרגה שהוא עובר. ועל זה אמרו חז"ל, אצל בחינת תורה, "שהמאור שבתורה מחזירו למוטב". נמצא, שע"י שלא לשמה באים לשמה. לכן אמרו, "לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה".

אולם יש לדעת, שאלו ד' המפלגות, שהם דומם, צומח חי, מדבר, נוהגים באדם אחד, שהאדם בעצמו עובר ממצב למצב, כמו שכותב שם וזה לשונו "אמנם הנשארים בלי שום סגולה, הוא מפני שאין להם רצון חזק, ועל כן כל ג' הנטיות הנזכרים, משמשים להם יחד בערבוביא, לפעמים מתאווים ולפעמים מתקנאים, ולפעמים חושקים כבוד, ורצונם נשבר לרסיסים, ודומים לקטנים, שכל מה שרואים חושקים, ולא יעלה מהשגה של כלום. ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין, הנשארים אחרי הקמח".

ובהאמור נבין איך שיש להאדם ג' מצבים בזמן העבודה:

א. נקרא מצב הקבוע,

ב. מצב העליה,

ג. מצב הירידה.

כלומר, שבזמן שהאדם רוצה לצאת ממצב הקביעות שלו, כידוע שיש סדר הקביעות, שהאדם מקיים תו"מ מבחינת הכלל. זאת אומרת, שנזהרים לקיים תו"מ מבחינת המעשה, כלומר שעל הכוונה דלשם שמים אין הם נותנים תשומת לב. וזה נקרא שלא לשמה. אז הוא יכול להיות במצב הזה, בדרך כלל, בקביעות, מטעם שהוא רואה, שהוא מתקדם בכל יום ויום בתו"מ. וזהו מטעם, שהוא מסתכל רק על המעשה, אם היא בסדר או לא, פחות או יותר הוא נזהר לקיים. לכן כל יום ויום הוא רוכש תו"מ. ויש כלל, בדבר שהאדם מצליח, הוא נהנה ויכול להמשיך. לכן המצב הזה נקרא, מצב הקביעות.

מה שאין כן מצב הב', שהוא זמן העליה, פירוש, האדם שמע מפי סופרים וספרים, שיש ענין של טעמי תורה ומצות, שהאדם צריך להגיע לידי השגה זו ע"י קיום תו"מ, שיש לעבוד על ענין דביקות בה', שהאדם צריך לבוא לידי השגת אלקות, שזהו העיקר, שרוצים מתו"מ. והספרים אומרים, שסוף כל סוף כל אדם יזכה לדרגה זו. האדם הזה מתחיל לעלות במעלת הקודש, ומתחיל להרגיש שהוא נמצא עכשיו בעולם אחר, כאילו במצב, שהיה לגבי המצב שהוא נמצא עכשיו, הוא הבדל בין יום ללילה. אולם, לא רגיל בדרך הזה, הוא בא לידי ירידה.

ובזמן שנתרבו אצלו העליות וירידות, הוא בא לפעמים לידי יאוש, ואומר, הדרך הזה הוא לא בשבילי, ולחזור ולהכנס למצב הקבוע שהיה לו, כבר לא יכול. והאמת הוא, שהאדם צריך ללמוד מכל ג' מצבים. וזהו כמו שאמרו חז"ל "הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם", שפירוש, רבותי נקרא מצב העליה, ותלמידי מצב הירידה, וחברי מצב הקביעות.

כלומר, שהאדם צריך להשתמש ממצב הירידה. היינו, בזמן העליה הוא צריך לעשות חשבון, איזה מחשבות ורצונות היו לו אז. כלומר, שעיקר הלימוד הוא בזמן עליה, היינו זמן הגדלות, שנקרא רב-ותי, שרק בזמן עליה, יש להאדם שכל לחשוב.

ואז, כשהוא מתחיל ללמוד ממצב הירידה, זה נקרא "שלומד מתלמידי", שהוא בחינה למטה מהרגילות, שהיה לו מצד הקביעות שלו. והמצב הזה, כשהאדם לומד ממנו, אז הוא לומד הרבה, היות שעתה הוא יכול לתת שבח והודאה לה', שהוציאו מבחינת המצב, שהיה מונח בזבל ואשפה, כמו שאר בעלי החי, שכל המזון שלהם הוא הפסולת, שזורקים בני אדם לזבל, ובאו בעלי חי, היינו החתולים וכדומה, ומפרנסים עצמן מזה הפסולת. ועתה, בזמן עליה, הוא יכול לתת שבח והודאה לבורא על זה.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, לפי השבח והודאה שנותנים לה', בשיעור זה הוא עולה בדרגה, ולא חשוב מה שיש לו, אלא חשוב לפי מה שהוא מתפעל מההתקרבות ה'. ובשיעור התודה רבה, שהאדם נותן, בשיעור הזה האדם עולה במעלה. וכמו כן יש לו ללמוד ממצב חבירו, היינו גם כן בזמן עליה יקח לעצמו מחשבה, לעיין באיזו הבנה היתה בנויה אז העבודה שלו.

נמצא, בזמן העליה, אם האדם לומד ממצבו הנוכחי, שהוא זמן העליה, זה נקרא שעוד לא למד הרבה. אבל בזמן שלומד מבחינת חבירו, הוא לומד יותר מבחינת העליה. והרבה למדתי מתלמידי, הוא מזמן הירידה. וזה נקרא, מתלמידי יותר מכולם, כנ"ל.

אבל לא לשכוח, שכל הלימוד הוא דוקא בזמן העליה. נמצא, אם בזמן העליה הוא לא לומד מהמצבים הנ"ל, נקרא שלא למד הרבה. לכן בזמן הירידה אין להאדם להחליט שום דבר, אלא רק להתפלל לה', שיוציאו אותו מהשפלות. ולהאמין שה' הוא שומע תפלה."

תלמיד: קודם כל להגיד לך תודה על זה ששנים יש הרגשה שאתה מכין אותנו לקרוא את המאמרים האלה ולהבין אותם, יש איזו הרגשה אחרת, אז על זה תודה.

תודה רבה.

תלמיד: המכונה הזאת, אני מצליח להרגיל אותה בהרבה דברים אבל נחת רוח לבורא, זה בורח, זה קשה מאוד. איך מרגילים את המכונה הזאת שכל פעולה, מהבוקר עד הערב, תהיה עם הכוונה הזאת?

זה יבוא. זה צריך לבוא בהדרגה, לאט לאט, בתמיכה מהחברה, שאתה תתחיל להרגיש שגם סביבך אנשים חושבים על זה ואז זה יתייצב בך.

שאלה: למה רק ממצב העלייה אפשר ללמוד על מצב הירידה ועל המצב הקבוע שעושה רק בבחינת מעשה?

עלייה נקראת כך מפני שאתה נמצא בכל זאת בתפיסת היחסים, האמצעים היותר גבוהים מהרגיל. זה כמו שאתה יכול לראות דברים כשאתה משקיף מהר גבוה, לכן זה טבעי שכך נעשה.

שאלה: הוא כותב פה "לכן כל אדם צריך סדר מדויק בשבילו, ואין סדר עבודה של אחד מתאים להשני. לכן כל אחד ואחד צריך ללכת בסדר המתאים לו דוקא." אנחנו רואים שבחברה שלנו בעשיריות אז אנחנו מנסים כל הזמן לקבע איזה מין סדר משותף. יש גם סדר כללי של החברה ויש סדר בעשירייה וכולם מיישרים קו לפי אותו סדר. ופה הוא כותב, וגם רואים את זה בחיים, שכל אחד יש לו נטיות אחרות. ההוא רוצה יותר ללמוד, ההוא רוצה יותר להפיץ, ההוא רוצה יותר לעבוד בבניין, ואנחנו כאילו מנסים בחברה הרבה פעמים, "לא, כולם אותו דבר". האם אין פה הליכה נגד הטבע של האדם?

כן, כל אחד צריך לבדוק איפה הוא משתתף, משפיע, מתחבר בצורה הכי טבעית לסביבה כדי להתכלל איתם יותר, להשפיע להם יותר ולקבל מהם יותר. לכן אין אחד דומה לחברו ולא צריך להיות דומה לו. לא, אנחנו רק לומדים איך ללמוד יגיעה, אבל איזה סוג יגיעה מדויק זה כבר תלוי באדם.

תלמיד: בשנים האחרונות אנחנו מרוכזים בעיקר בעשירייה, לבן אדם יש זמן מוגבל, איך הוא מממש את הכיוון שהוא מרגיש שהלב שלו רוצה לתת, כמו שאמרתי, אחד רוצה ללמוד, אחד רוצה להפיץ נניח והם באותה עשירייה. איך בן אדם יכול להרגיש שהוא מממש את עצמו במקסימום ולא נכנס למין שבלונה שהוא יושב אבל לא מרגיש שהוא מאה אחוז נותן מעצמו?

בדרך כלל זה משהו ממוצע בין מה שאדם מסוגל, רוצה למה נמשיך, לבין מה שהחברה רוצה ממנו. אז בין זה לבין זה כל אחד תופס באמצע משהו.

אלא איך אתה היית רוצה שיהיה?

תלמיד: אידיאלית היינו עכשיו צריכים לגלות כל אחד את הטבע שלו, את הסוג שלו ונתחלק לעשיריות לפי הסוגים, סתם אני אומר לצורך העניין, כל אלה שאוהבים להפיץ, שבו ביחד, תהיו עשירייה. אני לא יודע אם זה נכון אבל משתמע מפה שכל אחד צריך ממש סדר עבודה שמתאים דווקא לו.

אני חושב שזה משתנה במשך הזמן והעיקר שהאדם יתאים את עצמו לחברה. ומה שהחברה דורשת ממנו אם הוא ישתדל לעשות פחות או יותר לפי הנתונים הטבעיים שלו, אז זה מה שקורה. ואחר כך הבורא משנה, מסדר את הכול.

שאלה: רב"ש כותב, "נותנים להמכונה כל הצטרכותה", הוא מדבר שם על הגוף, לתת לו שהגוף משמש אותנו בעבודה. איך מקובלים התייחסו לגוף הבהמי מבחינת לתחזק אותו טוב, בריאות, שינה, תזונה.

התייחסו נכון.

תלמיד: נתנו לזה חשיבות? כי לא למדנו על זה, לא קראנו על זה.

נתנו חשיבות כמו למכונה שאתה צריך להשתמש בה והיא תעשה מה שידרשו ממנה.

תלמיד: זה משהו שאנחנו צריכים לתת לו יחס, חשיבות, בעניין של שינה, אוכל, ספורט, פעילות גופנית?

כן.

שאלה: הוא אומר שהרבה למדתי מרבותי, זאת אומרת בעלייה, עוד יותר מחברי שזה קביעות, ועוד יותר מתלמידי, שזה ירידה. איך להבין את זה בעבודה?

דווקא מירידות אדם לומד הרבה, שם הוא מקבל כלים חדשים.

תלמיד: אבל זה כביכול קשר אחד, משהו אחד, עלייה, קביעות וירידה. הוא כותב, עוד יותר בא מהחברה, שזה קביעות. מה זו קביעות?

שהוא לומד איך להשתמש בעליות וירידות לשפר בהן את המצב הקבוע. להוסיף למצב הקבוע מהעליות והירידות.

תלמיד: איך אדם צריך להרגיש בראש, בלב, שזה מערך אחד, שעכשיו אני בעלייה ועכשיו אני בקביעות, עכשיו אני בירידה, כל הזמן להיות בזה?

זה ניסיון. לאט לאט הוא מבין איך לחבר את שלושת המצבים הללו.

שאלה: הוא אומר שכל הלימוד הוא בזמן העלייה. אז מה אדם צריך ללמוד בזמן העלייה?

הכול בכל זאת נלמד כזה לעומת זה. ומה הוא לומד? איך כל הדברים נראים יותר רוחניים.

תלמיד: הוא מדגיש את זה, הוא אומר "אם בזמן העליה הוא לא לומד מהמצבים הנ"ל, נקרא שלא למד הרבה." הוא אומר משהו לא כל כך מובן, שאדם צריך ללמוד מחברו בזמן העלייה. אז אני מרגיש שכל מצבי העלייה אצלי מאוד מפוספסים, אני לא לוקח מהם מספיק כוח קדימה להמשיך הלאה.

זה יבוא. תחבר לזה יותר שכל, ותלמד.

שאלה: בהמשך הוא אומר "אם האדם לומד ממצבו הנוכחי, שהוא זמן העליה, זה נקרא שעוד לא למד הרבה." אז אפשר להסתכל על זה נגיד כמישהו שנמצא בהתלהבות באיזה כנס, או בא פתאום לשיעור ראשון או שני בהתחלה והוא ממש מרגיש עלייה והתלהבות, זה נקרא שהוא עוד לא למד הרבה. "אבל בזמן שלומד מבחינת חבירו, הוא לומד יותר מבחינת העליה." כי ה"חברו" זה מצב קביעות אמרנו, שבמצב קביעות בעצם רואים את העבודה הקבועה, שיש בזה חשיבות. לא לעלות או לרדת, אלא לקום כל בוקר לשיעור בוקר, לעשות את התפילות, לעשות את "הרוטינה" במירכאות של עבודה כדי לקיים. ומפה כבר אפשר ללמוד מה זה כוח התמדה, מה זה כוח ערבות, מחויבות, כל הדברים האלה. אבל הכי הרבה הוא לומד בזמן הירידה, "מתלמידי". שזה שלב שבו הוא ממש ב-דרש, דורש והוא שואל וממש רוצה ללמוד. אז באמת שם יש את ריכוז הכוח הכי גדול כשהוא תלמיד. זה נכון ככה?

שיהיה בינתיים.

שאלה: המאמר הזה הוא פלא פלאים, הוא עשה בי מיליון דברים, תוך רבע שעה, הוא הביא לי אהבת חברים, הוא הביא לי הרגש הזולת, הוא הביא לי הרגשת הבורא, הוא הביא לי כל מה שקיים בעולם הזה. הרב"ש הוא דבר כזה נפלא, מה אתה אומר?

כנראה שזה נכון.

שאלה: הוא אומר, "אלא בענין אמונה, גם כן אנו צריכים למדריכים אמיתיים" כדי שיעזרו לנו ללכת בדרך ה'. ואז הוא ממשיך, שככה האדם ישקיע את כל כוחו דווקא על הנקודה הזאת ולא יבזבז כוחות. איך אתה בודק את עצמך, שאתה משקיע את הכוחות שלך בזה, ולא במקומות אחרים?

על ידי זה שאני משתדל להיות דבוק בחברים. אין לי שום אפשרות אחרת.

תלמיד: אבל מה משתנה בך? למה הוא נותן דגש דווקא לאמונה, שעל זה צריך שיהיה לך את המדריכים אמיתיים?

כי רק על ידי כוח האמונה אתה עולה מדרגה לדרגה.

תלמיד: מה נותן החיבור בין החברים?

הוא נותן לך אפשרות לעלות בדרגות האמונה.

תלמיד: במה זה שונה, מה יש באמונה 2 שאין באמונה 1? למה אלה דרגות אמונה?

יש לך יותר כוחות, כוח השפעה, וכוח לזהות את העליון.

תלמיד: אז אני אשאל שוב. איך אתה בודק את עצמך, שאתה משקיע את הכוחות שלך דווקא על הנקודה הזאת, ולא מתפזר לכל מיני עסקים מסביב?

לאן אני יכול להתפזר?

תלמיד: לא יודע, אבל אפשר להתפזר. אני רוצה לדעת איך בסוף היום אני בודק שעבדתי כדי להתקדם באמונה?

זה תלוי בכמה אתה יכול להיות מסור לדרישות הבורא.

תלמיד: מה זה להיות מסור לדרישות הבורא? איך אתה מזהה את הדרישות שלו?

אני לא יודע איך להסביר. הבורא דורש להיות בנטייה לחברים, ודרכם לבורא, זאת אומרת אליו, וזה מה שאני משתדל לקיים.

תלמיד: במה תלויה היכולת להיות יותר מסור לחברים, יותר בנטייה אליהם, במה תלויה ההתפתחות הזאת, איך אתה משתנה לכיוון הזה?

במה תלויה ההתפתחות? בכמה שאני מעריך את החברים.

תלמיד: אבל אם אני מעריך אותם, אז אני פועל כי הם גדולים, וכבר יש לי סיבה, זו לא נטייה.

למה זה לא טוב?

תלמיד: אני רוצה לפעול בלי חשבונות למה אני פועל.

בלי חשבונות אי אפשר לפעול. איך בלי חשבונות?

שאלה: איזו הכנה במחשבה צריך לעשות כדי להגיע לעשות מעשים טובים?

שעל ידי המעשה הזה, אתה מתקרב לבורא, וזה השכר הכי טוב שיכול להיות.

שאלה: אמרת שכל אדם צריך לסדר בדיוק את חייו, ואנחנו יודעים שבהכרחיות האדם לא צריך לגעת, וכל מה שלא הכרחי, הוא צריך לתת לדרך.

כן.

תלמיד: וגם למדנו שאת ההכרחיות אדם בודק לפי האם הוא לא יכול לחיות בלי זה, הוא שואל את עצמו, האם זה הכרחי לו. אבל יש לי רצון לקבל מאוד ערמומי, והוא מספר לי שזה הדבר הכי הכרחי שיש לי כעת, ושאני לא יכול להסתדר בלעדיו. איך עובדים עם מה שהוא מספר לי?

נכללים בחברה יותר מקודם, ואז רואים שאפשר להסתפק בפחות. רק על ידי התכללות בחברה.

תלמיד: אנחנו צריכים לשמור על החברים בעשירייה כדי שההכרחיות שלהם לא תיפגע. ולפעמים נדמה לי שלא בכוונה אנחנו יכולים לחזק חבר בצורה כזו שאנחנו גורמים לו נזק, כי אנחנו עוד לא מתוקנים, אז מתוך כבוד, אנחנו יכולים להביא אותו לפינות שאחר כך ההכרחיות שלו נפגעת. איך לשמור על החבר?

מלכתחילה לחשוב על זה. אין לי יותר מה להגיד.

שאלה: רב"ש קושר בין תיקונים ליגיעה. מה הקשר בין יגיעה לזה שהיא מביאה לתיקונים?

אתה אומר בעצמך מה הקשר בין יגיעה לתיקונים.

תלמיד: לא אמרתי, רק הבנתי שיש קשר ואני לא מבין למה.

איך יכול להיות תיקון בלי יגיעה? תיקון זה משהו נגד הרצון. כשאנחנו עושים פעולות נגד הרצון ומעבירים מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע אז אנחנו עושים תיקונים.

שאלה: כתוב "ואאמו"ר זצ"ל אמר, לפי השבח והודאה שנותנים לה', בשיעור זה הוא עולה בדרגה, ולא חשוב מה שיש לו, אלא חשוב לפי מה שהוא מתפעל מההתקרבות ה'. ובשיעור התודה רבה, שהאדם נותן, בשיעור הזה האדם עולה במעלה.". אני מבין שדווקא ההסתכלות בזמן העלייה על הירידות נותנת לאדם את הפער והוא יכול להודות יותר מאשר אם הוא לא היה מסתכל על מה שהיה.

נכון.

תלמיד: אתמול בשיעור צהרים אמרת שאנחנו פונים לבורא בדרך כלל בזמן שרע לנו, כשיש לנו בעיות, ואנחנו לא נמצאים איתו בקשר כשהכול בסדר.

כן.

תלמיד: איך לשמור על הקשר איתו כל הזמן ולא רק כשאתה צריך ממנו משהו?

הרגל נעשה לטבע שני, וגם תפילה. אני לא רוצה להיפרד מהבורא בשום מצב, הכי גבוה, הכי נמוך, הכי נעים, הכי לא נעים, אני לא רוצה להיפרד, העיקר להיות כל הזמן קשור אליו. תנסה.

זה דומה לכך שאנחנו רוצים להישאר כעובּר שנמצא בתוך האמא. לא חשוב איזה פעולות הוא עושה, הוא נמצא בה, ברחם שלה. כך עלינו לראות את עצמנו, שבאמת שום דבר לא משתנה. אנחנו משתנים, היחס שלנו משתנה, הרצונות והמחשבות שלנו משתנים. אנחנו כאילו נולדים, מתנתקים ממקום הלידה וכן הלאה, אבל כל זה רק כדי שתהיה לנו הזדמנות להשאיר את עצמנו באותו מצב מחובר ובתוך המוליד שלנו.

שאלה: רב"ש כותב "לכן בזמן הירידה אין להאדם להחליט שום דבר, אלא רק להתפלל לה', שיוציאו אותו מהשפלות.". כלפי אלו החלטות הרב"ש מזהיר אותנו לא להחליט?

אל תחליט כלום. אם אתה נמצא בירידה, אז אל תחליט שום דבר.

תלמיד: נגיד לגבי סדר היום, בירידה דווקא אפשר להחליט שאני רוצה להיות בשיעור ועכשיו אני מחליט כך וכך.

רצוי לעשות זאת לפני הירידה, ובירידה להשאיר את הדברים האלה כמו שהם.

שאלה: נשמע שהרב"ש כותב אזהרה די חמורה לאלו שנשארים בלי שום סגולה, כי אין להם רצון חזק. מהי הסיבה שהאדם לא יכול לפתח רצון חזק אם הוא נמצא בתוך הסביבה?

אם הוא לא יכול לפתח רצון חזק זה לא נקרא שהוא נמצא בתוך סביבה אלא זה סימן שאין לו סביבה.

תלמיד: הוא כותב שהאדם קופץ מתאווה לקנאה, הכול בערבוב, והוא לא מסוגל לקבל את הסגולה. האם יש בתוך הסביבה משהו שיכול לפתח את הרצון בצורה עוד יותר חזקה?

איך? על ידי מה?

תלמיד: נגיד שיש סביבו את כל הכוחות של הקנאה והכבוד, אבל הוא לא מנצל את זה עד הסוף. מהו המדד שהוא ממש מנצל עד הסוף את כל הכוחות שיש לרשותו?

שהוא קשור לסביבה, שהוא מקבל מהם את הכוחות האלה, הגאווה והאגו שלו מתחילים להתעורר עוד יותר ואז הוא פונה לבורא ומבקש תיקונים.

תלמיד: איך להפעיל קנאת סופרים?

באותה דרך. הוא קודם כל מחשיב את הסביבה שלו וחושב עליהם שהם באמת מוצלחים, מיוחדים וגבוהים, ואז הוא עושה כל מיני פעולות כדי להתחבר איתם. אבל בשביל זה הוא צריך להקטין את עצמו, וכשהוא מקטין את עצמו אז הוא ודאי מתחבר אליהם כמו אותו עובּר בתוך רחם אמו. הוא מתקרב אליהם, מתחבר איתם, נכנס איתם לחיבור, וממשיך על ידי החיבור איתם לעלות, הוא דורש מהם.

תלמיד: האם קנאת סופרים היא גם כלפי החברים, לא בהכרח רק כלפי הספרים?

כן, גם כלפי חברים.

שאלה: במה תלוי מנגנון הקנאה? בדוגמה שרב"ש נותן על השכנים, אחד מספר על האחר וכאילו אין קנאה, גם בחברה אני לפעמים רואה דוגמה טובה לכאורה, אבל אני לא מצליח לקבל מזה קנאה.

אנחנו באים מרצון לקבל אחד שאחר כך התפוצץ והתחלק להרבה רצונות. עם זאת, כל אחד מתוך זה שהיה פעם עם כל הרצונות יחד, הוא מרגיש מה קורה להם, באיזה מצב יחסי הוא נמצא כלפיהם, ומתוך כך מגיעה אלינו קנאה. הקנאה עוזרת לנו להשיג את אותו המצב, אותו המעמד כמו פעם כשהיינו מחוברים יחד.

תלמיד: נגיד שאני מנסה לעורר את החברה על ידי קנאה ואני לא רואה שהקנאה פועלת על החבר, באיזו צורה מעשית אפשר לגשת כדי בכל זאת להשתמש בכוח הזה?

השאלה היא איך לעורר את החבר?

תלמיד: כן, הדוגמה אמורה לעורר אותו, אבל אנחנו רואים שהיא לפעמים לא פועלת.

יש קנאה תאווה וכבוד, אז אם הקנאה לא פועלת, אתה צריך להראות לחבר שיש מישהו שמקבל יותר כבוד, יש מישהו שמתייחסים אליו יותר, יש מישהו שמכבדים אותו יותר ממנו וכך להשפיע, להוציא אותו מהאיזון. זה פועל, זה עובד, אם החברה רוצה לנענע את עצמה אז יש לה הרבה אפשרויות, כי הרצון לקבל שלנו הוא מאוד רגיש.

כל אחד מאיתנו רק שומר על עצמו, אבל ברגע שאנחנו רוצים להשפיע על החבר מצד החברה, הסביבה אז יכולים לעשות ממנו מה שאנחנו רוצים. האדם נשאר ערום ברצון לקבל הקטן שלו, הוא כמו ילד קטן ערום עומד באמצע ובוכה, הוא לא יכול לעשות שום דבר, אלו אנחנו.

שאלה: מה לעשות אם גיליתי שהרצון שלי נחלש אחרי תהליך מסוים, איך לחזק את הרצון?

קנאה תאווה וכבוד.

תלמיד: אבל אני לא מקנא בחברים.

אז כבוד.

תלמיד: יש לי כבוד מהחברים, הם מכבדים אותי.

זה לא מספיק, ההפך, זה מרגיע. ותאווה?

תלמיד: תאווה למה?

לא חשוב איזו.

תלמיד: אני לא יודע, אני מרגיש נגיד רצון לדרך, רצון לרוחניות.

שחיקה.

תלמיד: כן, שחיקה, אני הולך ונשחק, ויש בעיה ואני מרגיש שאם זה ימשיך כך, אני אמצא את עצמי פתאום בחוץ, כמו באגרת של בעל הסולם שאני פתאום אהיה מחוץ לגן.

נכון. ואין לך המלצות מה לעשות?

תלמיד: אני שואל.

תראה כמה חברים יש לך, חוץ מאשר כאן פי אלף עוד יותר, והם לא יכולים במשהו לעזור לך, לסייע לך, להמליץ לך?

תלמיד: חברים מנסים לעזור לי, הם רוצים להיפגש ובאמת לחזק אותי, אבל אני לא כל כך מרגיש צורך בזה, דחיפות בזה, אני לא מרגיש שזה יהיה מה שיעורר אותי.

אתה לא מכבד אותם מספיק, אז מה לעשות?

תלמיד: זו בדיוק השאלה, מה לעשות, יש מצב, יש כאילו כוח לחברה שהיא מוכנה לתת ואני לא מכבד מספיק את החברה כדי לקבל ממנה את הכוח הזה. אז מה עושים?

אתה חושב שנשאר לך עוד משהו או בכלל אין לך אמצעים לחזור לפעילות ולהתגבר?

תלמיד: חשבתי אולי באמת לגרות את הכבוד, אולי קצת איזו השפלה קטנה. אבל אני מפחד שהעלבון יזרוק אותי מהדרך.

כן. מה אתה חושב בכל זאת, שכן יכול להשפיע עליך?

תלמיד: אני לא יודע.

יש למישהו מה להמליץ לו? חברים, תראו כמה אנשים יש כאן.

רק קצר ולעניין.

שאלה: לאתגר את עצמו, לשים איזו מטרה שהיא באמת מאתגרת אותו. הוא לעצמו מטרה שהיא יותר גבוהה ולחתור לשם כמו שהוא יודע?

אבל ממטרות רוחניות ולא גשמיות.

תלמיד: לסמן איזו מטרה שהיא קשה, שהיא מאתגרת אותו ברוחניות, עוד איזה ספר, עוד איזה משהו שהוא גבוה שהוא יוערך על ידי כולם וכמו שהוא יודע לפרוס את זה לפרוסות ולהתקדם.

שאלה: הכי טוב במצב כזה לחפש מישהו כמוהו ולעזור לו. כי בשביל מה הוא קיבל את המצב הזה, לא בשביל עצמו? הוא צריך לחפש מישהו כמוהו ולחפש איך לעזור לו.

טוב, זה מאוד קשה.

תלמיד: הפתרון הוא כתיבה. שיכתוב ספר.

תלמיד: אני קודם כל רוצה להודות לבורא שנתן לחבר את המצב הזה. ואני רוצה לבקש מכל החברים בכל הכלי העולמי להתפלל עבור החבר הגדול הזה שייתן לו גילוי, שייתן לו השפעה.

תלמיד: לדבר עם יותר חברים ולהתכלל באמת עם רצון חדש כי כל פעם כשאנחנו מתערבבים אנחנו מקבלים יותר כוחות.

יכול להיות שזה יעזור קצת.

תלמיד: העשירייה צריכה לשחק לחבר מצב של אהבה בין החברים כדי לגרום לו לקנאה, כדי לגרום לו לצאת מהמצב שלו. והאמת היא שראיתי את החבר בבוקר בא לי צורך כזה לחבק אותו, כנראה שמה שהוא מעביר לנו עכשיו זה מה שחסר לו מהחברים. הוא צריך לקנא בחברים שהם אוהבים אחד את השני וזה אמור להוציא אותו מהמצב הזה. אני בטוח כי יש לו ממש מלא סגולות.

בסדר.

תלמיד: אני חושב שהעצה היא להמשיך בדרך להמשיך עם מה שעושים, כמו שמצבים טובים בסוף גם עוברים גם מצבים פחות טובים גם עוברים.

להמשיך, בסדר.

תלמיד: העצה שלי משהו שאני מיישם על עצמי וזה הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי, הכול חוץ מצא. כרתי ברית עם העשירייה, עם אשתי, הכול חוץ מצא ושאלוהים יעזור לנו.

בסדר.

תלמיד: לחפש חברים מהכלי שלא מכבדים אותו ולעשות מאמץ להיות יותר מחובר ולהיות מכובד על ידם, כך הוא יכול לגלות משהו חדש.

בסדר כן, לתת לו קצת אוויר.

תלמיד: אני חושב ללמד מינימום שלוש פעמים בשבוע, ואני יכול להראות לחבר עוד עשרה חמישה עשר ספרים שמחכים דווקא לתרגום שלו, שבזכותו יש לנו אלפי תלמידים, בזכות החבר, בזכות התרגום שלו.

טוב.

תלמיד: אנחנו נמצא לחבר קבוצה בכלי העולמי שצריך להרים אותה שם מאוד מעריכים אותו ולבקש ממנו לעבור לשם.

טוב.

תלמיד: פעם היינו מציעים לחברים שמרגישים כך ללכת למטבח, היום נראה לי שהמטבח רווי יש שם מספיק עובדים אבל יש הזדמנות חדשה. מיום ראשון מתחילים עבודות כאן בבניין, יש ברוך ה' מלמעלה באמת, מהגג עד למטה יש מלא עבודות לעשות, כל אחד יכול מרמה מקצועית עד רמה הכי לא מקצועית רק שירצה, עבודות בידיים ברגליים וזה מכניס הרבה כוחות פנימיים, אני בטוח שנקבל אחר כך תעודת אחריות.

בסדר ברור לך? מיום ראשון אתה עובד במטבח.

תלמיד: דווקא השבוע הוא סיפר לנו שהוא מקנא בחבר קבוצה שבא לבד לנקות שירותים בלי שאף יבקש ממנו והוא מתמיד בזה.

טוב.

תלמיד: עבודה מאוד צמודה עם אנשים, עם קבוצות, עם חברים חדשים, ממש כזאת שזה טרדה כמו אהבה ראשונה שהוא אחראי עליהם.

כן. טוב, זה ברור לנו.

תלמיד: מידי פעם שיחה טובה על הרוחניות עם האישה יכולה למי שזה מתאים לו, ואשתו של חיים כמובן היא מקובלת, אז זה יכול מאוד לפתוח לו את הנקודה שבלב שוב.

המלצה חזקה.

תלמיד: עד שלא נמצאים בגמר תיקון אין סיבה להיות מסופקים.

נכון.

תלמיד: ביטול עצמי, התכללות, התפעלות, זה מאוד פשוט.

כל הכבוד.

שאלה: כתוב במאמר "אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי ה' יתברך, שהוא סוד תרי"ג אורחין דאורייתא, השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשעור השמות האלו שהשיגה, אלא היא מחויבת להגדיל קומתה תר"ך פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש", שאלה. מה זה אומר להשיג את השמות האמתיים של הבורא?

זה נקרא "לגלות את הכלי", חיסרון להשיג את הבורא המתאים לדרגה שלי, למדרגה שאני נמצא, ולהפוך את החיסרון הזה לכלי שיתמלא באור, והכלי והאור יחד זה יהיה השם הקדוש שאני משיג.

שאלה: למה זה חשוב?

כי זו השגה, זאת פעולת ההשגה.

תלמיד: צריכים להשתוקק לדבר כזה בצורה קונקרטית? לאיזה שם קדוש?

כן, לבצע את זה. "לגלות את השמות הקדושים" מה שנקרא, "לגלות את הבורא" זה נקרא, לפי השמות האלה, לפי הגילויים האלה הדרגתיים, אין לי מילים כל כך, צריכים להשתדל להתקרב לזה ולבצע, לנסות, אנחנו קרובים כולנו לזה.

שאלה: זה לא ברור, איך להפוך את החיסרון לכלי שיתמלא באור?

החיסרון האמיתי זה הכלי, אבל יש חיסרון, "רוצה אני", אבל החיסרון האמיתי הוא שאני על ידי החיסרון הזה הופך את עצמי לפועל, ל"פועל", שאני רוצה לפעול כך, שאני אמלא את הבורא. אני אמלא את הבורא זה נשמע הזוי אולי, אבל כן, זה מה שאני יכול לעשות.

תלמיד: במה יש לי למלא את הבורא?

בחיסרון שלי, בהשתוקקות שלי, ברצון לתת לו.

תלמיד: אז איך אני הופך את החיסרון שלי לכלי?

תנסה לתאר את התינוק שרוצה כך ליהנות לאימא.

תלמיד: איך אני הופך מנפעל לפועל?

אתה מפעיל את העליון, שהוא יתקן אותך, שהוא ימלא אותך, שיטפל בך, ואתה מוכן לעשות את הכול כדי להיות בידיים שלו. תרגיש כתינוק, אני רוצה להיות בידיים שלו, שיעשה איתי כול מה שצריך, כל דבר שיעשה אני מוכן להתבטל.

תלמיד: איך אתה מגיע לזה?

לפי הרצון, לפי ההכנה, לפי זה שאני חושב על זה.

תלמיד: איך אתה מגיע למסירות כזאת, שאתה ממש הופך לתינוק בידיים שלו?

אני מתאר לעצמי כמה זה טוב שאני מתבטל לטיפול שלו.

תלמיד: וזו השפעה, המסירות הזאת לבורא זו השפעה?

כן, כי אני בעצמי ודאי שלא יכול לעשות שום תיקון בעצמי על עצמי, אני צריך רק למסור את עצמי אליו.

תלמיד: והצעד הקודם לזה הוא דרך החברים?

יחד עם החברים, אני כביכול קושר את עצמי על ידם ומוסר את עצמי אליו, לעליון.

שאלה: רב"ש כותב במאמר, שאם לאדם יש איזו מחשבה והוא רוצה לעשות איזו פעולה, אז הוא עכשיו חייב קודם כל לחשוב מה הוא רוצה לעשות כדי שהוא יהנה מהפעולה. אני בודק האם הפעולה שלי תביא להנאה?

זו שאלה רצינית, אפשר לבדוק את זה רק על החברים, לכן אנחנו קודם כל צריכים להכין כלי ואחרי זה לקבל בתוך הכלי הזה את האור.

תלמיד: איך לבדוק על החברים? מה אני צריך לראות בחברים, איזה תענוג אני צריך לראות בחברים לפני שאני עושה איזו פעולה?

אני צריך להתחבר עם החברים עד כדי כך, שאני ארגיש איך הבורא מתגלה בינינו. אנחנו צריכים להתחבר במידה כזאת, שהבורא שנסתר בינינו, שהוא יתגלה בינינו.

שאלה: מה זה אומר שהוא מתגלה?

"מתגלה", זה שמתגלות התכונות שלו, של חיבור, השפעה, אהבה.

שאלה: איפה הרגשת התענוג מופיעה, בי, אני צריך להרגיש את התענוג?

כן.

שאלה: שמעתי את החבר מדבר עם החברים לנו בעשירייה, קודם כל שאני רוצה להגיד, שרוצים להפיץ את הספר "הבחירה היהודית", שגם זה מאוד חשוב לנו להפצה.

בסדר.

תלמיד: זה עניין של הלב ויש הרבה כוח שהכניסו בו, ורוצים להפיץ את הספר. אתמול קראנו כבר את הטקסט שקראנו בבוקר בעשירייה. מי או מה נחשב לדרגת המדבר ברוחניות? מה זה בכלל דרגת המדבר שמתואר פה בטקסט אצל רב"ש?

"דרגת המדבר" זו כבר דרגה עליונה. דומם, צומח, חי, מדבר, "מדבר" זה דרגה עליונה, דרגה אחרונה, עליונה.

שאלה: בפסקה הראשונה במאמר כתוב, שאין איש צדיק בלי בן. מעשים טובים לא מספיקים לצדיקים, אז מה הכוונה לבנים, מה זה בנים?

"בנים" זה מעשים טובים שאדם יכול להוליד מהמאמץ שלו, זאת אומרת, המדרגה הבאה שהוא משיג על ידי התאמצות דהשפעה.

שאלה: מהי הפעולה החיצונית או הפנימית שעוברת לאדם מלא לשמה ללשמה בתוך הקבוצה?

זה האור שפועל על האדם, ומעלה אותו מִדרגת לא לשמה, ללשמה. זה דבר מאוד מיוחד. תוצאה מהמאמצים הגדולים במשך הרבה זמן.

שאלה: האם תוכל להסביר את הקשר בין המצבים שלנו במעגל הזה של ירידות ועליות, לבין הרצון לעזוב את הדרך, כשאנחנו בירידה גדולה, אחרי עליה גדולה?

אנחנו תמיד כך נמצאים בין עליות וירידות, וכל הזמן זה פועל עלינו. ואין לנו ברירה, אלא להתעלות מהם, ולהיות קודם כל, בהתחלה לא מתפעלים מהם כל כך, זה דבר אחד. ודבר שני, אפילו משתמשים בהם, בעליות וירידות, בצורה הנכונה. זה מגיע.

שאלה: מה הגישה כלפי חוץ הכי טובה כלפי החברות, כדי להתבטל כמו אימא שאוהבת, ורוצה לתת תענוג לתינוקות שלה?

להתבטל כמו אימא שאוהבת כלפי התינוקות שלה, זה טוב. אבל הביטול הזה מביא למצב שאנחנו חייבים לפעול, וחייבים לטפל אחד בשני. וזה כבר מחייב אותנו לדאוג להתחבר, ולעשות פעולות. זה נקרא כאיש אחד בלב אחד. ואז על ידי זה אנחנו עושים פעולה, ומעלים את כולם, את עצמנו לפחות, העשירייה, לדרגה יותר עליונה.

שאלה: הגוף צריך לגלות את הרצון לקבל שלו דרך החברים. ואז האדם יכול להפוך את הרצון הזה שהתגלה, לרצון להשפיע. אם זה נכון, אז כשאדם עושה העבודה הזאת, האם בונה בעצמו את ההשפעה, או שהוא רק מגלה אותה בעזרת החברים?

הוא רק מגלה. רוב העבודות שלנו הן רק לגלות.

שאלה: כשהבורא לוקח מהאדם את התענוג, נגיד בכל העבודות הרוחניות שלנו, ההפצה, כל הדברים האלה, שהוא פשוט לוקח לנו תענוג רוחני. מה הבורא מצפה מהאדם שיעשה. שהוא בעצמו ימצא לעצמו איזה מקור של תענוג, נגיד כמו קנאה, כבוד. כי נראה אותו אגו. אז מה העניין בלקחת תענוג מעבודה רוחנית, ולתת לאדם כאילו הזדמנות שהוא בעצמו יבנה לעצמו תענוגים אגואיסטים חדשים?

הבורא לוקח מהאדם את התענוג, בשביל שהאדם ימצא תענוגים גדולים יותר, מטרה גבוהה יותר בעבודה שלו, בזה שהוא מתחבר עם האחרים.

תלמיד: קנאה תאווה כבוד, למה נותנים לדברים האלה כל כך הרבה חשיבות בדרך שלנו, דווקא. למה לא מדברים על השפעה לזולת. למה קנאה, תאווה, כבוד. למה דווקא לדברים האלה שכאילו, התרגלנו אפילו בעולם שלנו להתייחס אליהם בצורה שלילית?

כי אנחנו לא מסוגלים להתקדם בלי התכונות האלה.

תלמיד: רציתי להגיד לכל אדם שנמצא במצב הזה. אפשר לפעמים לפנות לא רק לעבודה מכנית, אלא לעבודה יצירתית, נניח לכתוב שירים, ולעבוד עם המוזיקאים. אפשר לכתוב איזה שיר או חרוזים באנגלית, ואני מבטיח לעזור ולהלחין אותם?

טוב.

שאלה: בסיבוב הקודם חשבתי להגיד לחבר תחלק קפה, אבל זה מעט מדי וקצת מדי עבורו. הוא גדול מדי לכאלה דברים קטנים. אני הייתי הולך איתו על פתרון אכזרי. הייתי מפטר אותו מהמפעל, או לכל הפחות מוריד אותו לחצי משרה, ושיצא החוצה לחפש עבודה, מאיפה הוא מתפרנס. החבר צריך נענוע, כי השגרה אכלה אותו.

לא. הוא דווקא לא כמו רוב החברים, הוא לא צריך שום תירוץ או תמריץ בעבודה. הוא עובד בצורה שלא מפספס אף דקה, לכן זה, לא. והעבודה שלו הוא מאוד חשובה, יש לו כבר תור לעבודות שלו.

תלמיד: הוא באמת עושה עבודה גדולה. ונגיד שהוא יעשה בסוף 100 ספרים, וימות בהמה. מה יותר חשוב שהוא יגיע לרוחניות, או שהוא ישאיר אחריו 100 ספרים וימות בהמה. מה יותר חשוב?

האחד לא שייך לאחר. כי כשהוא עושה תרגומים בגשמיות, זה לא שייך לרוחניות. זה כמו שהוא עובד כגנן בגן.

שאלה: לא הבנתי למה פעולת תרגום היא לא פעולה רוחנית. אדם מפיץ את חכמת הקבלה, מתרגם ספרים, קוראים את זה המונים. האם למי שמתרגם את ספר הזוהר נניח, אין שכר רוחני?

יש.

תלמיד: אז למה אתה אומר שאין, שזה גשמי כמו גנן בגינה?

ולמה זה מגיע לו ולא למישהו אחר?

תלמיד: כי הוא עובד, הוא פועל, הוא עושה את זה. למה למישהו אחר?

אבל אם הבורא לא נתן אותן התכונות למישהו אחר?

תלמיד: מישהו אחר יתרום את חלקו לחברה, בתכונות שהוא קיבל מהבורא.

זאת אומרת, זה לא תלוי במה שיש לאדם מלכתחילה.

תלמיד: אני עדיין לא מבין, לא מתיישב לי. למה פעולת הפצה או פעולת תרגום של מקור, לא נחשבת שכר רוחני לא משנה מי עושה?

זה שאדם מפעיל את התכונות שלו מהלידה, זה לא נחשב, כי הוא קיבל את זה בלידה.

תלמיד: ואם קיבלתי תכונה מלידה ואני משתמש בה לטובת החברה?

בסדר גמור, אתה משתמש.

תלמיד: איך אני יכול להפוך את זה לשכר רוחני?

שכר רוחני תלוי ביחס שלך ולא במה שאתה מבצע.

תלמיד: לא משנה מה העיסוק שאני עושה?

לא.

תלמיד: בין אם זה מלידה או לא מלידה?

לא. אם יש לידו איזה חבר שאין לו אפשרות לעשות את זה, מה תעשה?

שאלה: איך להשתמש בתכונות מלידה שיש בי לטובת החברה שיהפכו גם להיות שכר רוחני?

תשתמש. אבל האם אלו שאין להם תכונות כאלה מהלידה לא יכולים לבוא בטענה?

תלמיד: מי שמלמד תלמידים חדשים לא מקבל על זה שכר רוחני? נניח שיש לו כשרון רטורי כזה או אחר.

לא.

תלמיד: שום פעולה גשמית לא יכולה לתת לאדם שכר רוחני?

לא.

תלמיד: ואם אני הולך למטבח מגיש קפה לחברים, משרת אותם?

זה כבר משהו אחר.

תלמיד: במה זה שונה?

זה שונה בכך שאתה לא משתמש במה שקיבלת מלמעלה, אלא במה שאתה מבצע עכשיו ביגיעה שלך כלפי החברים.

תלמיד: ואם אני טבח ומשרת את החברים בכישורי הבישול שלי, יש בזה יגיעה או אין בזה יגיעה כי זו תכונה שלי?

אתה לא יכול בדיוק להבדיל בין הכישרונות שקיבלת מהלידה ובין היגיעה שאתה נותן. אבל זאת באמת שאלה, מה פתאום מגיע לי, אם נולדתי גאון אז מה פתאום מגיע לי פרס?

שאלה: בתחילת השיעור אמרת שהדבר החשוב ביותר הוא להישאר דבוקים בבורא כל הזמן, ולא לוותר על זה. חברים לפני השיעור מעירים זה את זה וגורמים לחבריהם להגיע או להתעורר לזום וכן הלאה. אבל אז בזמן השיעור, יש המון מצבים בהם נראה כאילו אנחנו רדומים, כך נראה, כי "הפוסל במומו פוסל". השאלה היא, מה עוד אפשר לעשות כדי להיות יותר ערניים בשיעור? כשתלמיד פותח את הלב, זה פותח את לב כולם, אבל בשיעור בדרך כלל זה לא קורה. מה עלינו לעשות כדי באמת לשמור זה על זה להיות בדבקות בבורא בשיעור, כי זה הזמן הכי חשוב?

אתה שואל איך להעביר את השיעור בצורה הכי נכונה לאדם?

תלמיד: לא מצדך או מצד חומר הלימוד, אלא מצדנו, איך לשמור בעשיריות על ערנות מרבית, בדריכות, מתח, התלהבות, שמחה?

מה שאתה אומר עכשיו, זה בדיוק מה שצריך.

תלמיד: מה המתכון שזה יהיה באמת במשך כל השיעור, כל השבוע וכל הזמן, לא לוותר על כך?

אני הייתי מצייר, מקליט, רושם שאלות, תשובות כל הזמן, יש לי מחברות שלמות כאלה. מה עוד צריך בזמן השיעור? כל היתר זו עבודה פנימית, כמה אני רוצה יחד עם החברים להשתדל להיות בתוך, במרכז השיעור, בתוך אותו המקום בו השיעור מתבצע. אין לי מה להגיד, אבל אתם פחות או יותר מתקרבים לזה.

שאלה: הילד לא חושב על זה שהוא רוצה להנות לאימא, איך נוכל כעשירייה למלאות את הבורא?

אנחנו יכולים למלאות את הבורא רק על ידי הכוונה שלנו.

שאלה: איך לעלות את הקנאה והתאווה לכיוון החיבור?

אני לא יודע, אני חושב שאנחנו נמצאים בכזה מצב, כזה עולם וכזה זמן, שלא כל כך קשה לנו לתאר את עצמנו ולראות איך באמצעות המאמצים שלנו העולם משתנה. והוא באמת משתנה מאוד מהר. אני לא רואה משהו שיעמוד כמכשול בפני שינוי העולם. תראו כמה לנו, אנשים מכל חלקי העולם השונים במסכים שלנו, חסר רק דבר אחד. קצת יותר להגביר את הלחץ מתוך הלבבות שלנו לכיוון החיבור הכללי ואז הכול יסתדר. אין לי מה להוסיף.

(סוף השיעור)