שיעור בוקר 15.06.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1484, אגרת ל"ג, עמ' 1478, אגרת ל'

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1484, אגרת ל"ג.

אגרת ל"ג

ב"ה אסרו חג דפסח תשי"ז

לכבוד הרה"ח [הרב החכם] זקן שבחבורה ...

קבלתי מכתב מאת נכדך ... ושואל שם כמה שאלות. והיות שדרכי לענות בדרך כלל ולא על פרטים, והגם שאני אוהב שהשואל ישאל דווקא על פרטי פרטים, ולא בדרך כלל, אבל בעצם הכלל כולל הרבה פרטים.

היינו, שהתשובה בדרך כלל יותר מועיל לתועלת העבודה על דרך האמיתית. ואז דווקא בזמן שיש להשואל הרבה פרטים, יש מקום שהכלל יאיר לתוך הרבה פרטים, הנקרא אצלנו הרבה כלים, ודי למבין, לכן אני אענה בדרך כלל.

והנה זה ידוע שהעיקר הוא השמחה. אבל צריכים להבין מהו הפירוש של שמחה, כמו שכתוב "ולשמחה מה זו עושה", ולמה הגדירו את שבח העבודה בענין שמחה, וכמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת... בשמחה" וכו'.

ונוכל להבין את ענין השמחה מהויות דעולם הזה (כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שנותן לו את כל דרכי עולם הזה, רק לקבל מהם אותיות וכלים לצרכים רוחניים).

אנו רואים שבני אדם מתיגעים כל היום, מי בעבודה ומי במסחר, וכל היום הוא מצפה, מתי יגיע הזמן שיוכל לחזור הביתה, לאכול את הסעודה היפה, ולהשתעשע עם בני ביתו וילדיו.

או מי שהולך למדינת הים, שסובל מהיסורים של העבודה, ומשתוקק מתי יגיע הזמן שאני אוכל לבוא הביתה. וכשהוא רואה שהזמן מתקרב לבוא הביתה, אז השמחה מתחיל לפעמו בלבו, ואז ההשתוקקות הזה שיש לו כל הזמן להגיע אל התכלית - מגדיל את התכלית.

היינו, שמרגיש בעצמו שכדאי לתת את כל היגיעה, אך ורק כדי שיוכל להגיע לביתו ולהנות. כי אחרת, היינו אם לא היה מתיגע, אזי לא היה לו במה להנות. כי הבית היה ריק מכל דבר ולא היה יכול להנות.

נמצא שיש כאן ב' ענינים:

א. סעודה יפה וטובה, או מי שבא ממדינת הים שמביא הרבה כסף,

ב. ענין השתוקקות להגיע אל המטרה.

ויכולים לומר, אם היו יכולים לשקול את התענוג במאזניים, אזי אפשר לומר, שהתענוג של הסעודה או התענוג מי שמביא כסף מחוץ לארץ שוקל אחד קילו, וההשתוקקות מה שמשתוקק כל היום ללכת הביתה ולאכול את הסעודה - יכול להרבות את התענוג בשיעור שהתענוג ישקול מאה קילו.

וכמו כן מי שמשתוקק לחזור הביתה עם הכסף שרכש בחו"ל, ההשתוקקות מגדיל את התענוג בלי שיעור וגבול, והתענוג מתגדל רק לפי ערך ההשתוקקות.

ושיעור ההשתוקקות מתגדל לפי ערך היגיעה, זאת אומרת, שמי שעובד קשה ומתיגע בשיעור שיש לו יסורים, אזי היסורים בעצמם מביאים לו את גודל ההשתוקקות, להפטר מהיסורים ולהגיע למחוז חפצו. וכל החיות שיש לו, בזמן שיש לו יסורים, הוא רק מהעתיד. היינו, שמרגיש שעוד מעט הזמן מתקרב שיוכל לחזור הביתה.

נמצא לפי זה, אם יש לאדם סעודה טובה או הרבה כסף, ולא היה לו יגיעה עליהם, אזי אינו יכול לטעום טעם של תענוג רק מהבחינה א' הנ"ל, היינו בשיעור של אחד קילו. ומי שיש לו יגיעה והשתוקקות, אז הוא מקבל תענוג מבחינה ב' הנ"ל, היינו שיוכל להגדיל התענוג פי מאה ופי אלף.

ואין להקשות, ומהו באמת. היינו, אם יש תענוג בהסעודה וכמו כן בהכסף, מה זה משנה אם יש לו השתוקקות, אם הסעודה וכסף הם דברים של עצם, איך אפשר להיות שהיגיעה וההשתוקקות יוסיפו על זה תענוג.

אלא כנ"ל, שהן קנינים גשמיים והן קנינים רוחניים יש להם טבע אחד. כי כל תענוג, בין גשמי בין רוחני, מכונה בשם אור. ובאורות יש לנו כלל, שאין לנו השגה. היינו, שאי אפשר לקבוע את צורתו הסופית שלו, אלא דווקא על ידי הכלים. היינו, שאנו קובעים את צורת האורות לפי תכונת הכלים.

וענין כלים, ידוע שנקרא בחינת השתוקקות להדבר. נמצא, שהכלים מגדילים את האור. זאת אומרת, לא שהאור צריך להיות גדול, אלא שהכלים צריכים להיות יותר גדולים. ורק אם יש לו הרבה כלים, היינו השתוקקות גדולה, אז מרגיש תענוג יותר גדול בהאור.

לכן, אפילו בגשמיות אין הסעודה והכסף קובעים את שיעור התענוג, אלא היגיעה וההשתוקקות קובעת את שיעור גודל התענוג.

ובזה נבין ענין השמחה. כי זה נהוג, מי שמתחיל בעבודת ה' יתברך, אז שולחים לו מחשבות זרות באמצע תורה ותפילה. ודבר זה מביא לאדם יסורים. והיסורים הם רק בשיעור שרוצה להפטר מהם ולגרש אותם.

ואיך מגרשים את המחשבות האלו, וזהו רק על ידי שמחה. היינו, שיהיה לו בטחון, שסוף כל סוף הוא יגיע להמטרה הרצויה, שהוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולהיות משמש את המלך.

וצריך לעשות ציורים, היינו לצייר שמה טוב ומה נעים להיות בצלא דמלכא [בצל המלך], ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וכמו שכתוב שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם הצדיקים, ובטח גם אני אבוא למדריגה זו.

ואז יסתכל על המחשבות זרות שהם גורמים לו את ההפסד הזה, שלא יוכל להיות נמנה בין בני היכלא דמלכא [היכל המלך]. ואז יש לו מקום לשקול את ההבחן של לתת שכר טוב לצדיקים, ולהפרע מן הרשעים, היינו הערך של אור וחשך.

נמצא, שבשיעור שיש לו יסורים מהמחשבות זרות, כך יש לו שמחה בזמן שיש לו מחשבות טובות. ואם יש לו זמן, שאין לו שום מחשבות זרות אזי הוא שמח. ובזמן של השיפלות, הוא צריך לקבל חיות ושמחה מהעתיד, היינו שסוף כל סוף ה' יתברך ירחם עליו ויקרב אליו.

נמצא בזה, שעל ידי המחשבות זרות, הוא מגדיל את הסעודה, היינו את הזמן שיש לו מחשבות טובות. ויכול לתת שבח והודיה לה' יתברך על מה שמקרבו עכשיו אליו יתברך.

נמצא, שעיקר המחשבות זרות שיביא לו שמחה. היינו שישתוקק, מתי יגיע הזמן שאני אוכל לשמש את המלך בלי שום פגם. ועל ידי זה מתעלים המחשבות זרות, המובא בספרים, שהאדם צריך לתקן את המחשבות זרות, אם באים לו באמצע עבודה.

וה' יתברך יעזור לנו, שנזכה לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב

ידידך"

השאלה: קודם שמענו על עניין השמחה וכמה זה חשוב בעבודה, כמה שזה נושא עיקרי. לפי המאמר, שמחה זה יותר שייך לדברים שעתידים לבורא. הוא אומר או שזה איזה תענוג גשמי או שזו השתוקקות למטרה, השאלה אם שמחה זה משהו שצריך לרדוף אחריו בדרך, לנסות להגיע אליו?

כן, אנחנו צריכים לצייר לעצמנו את המצב הזה, שנמצאים בשמחה ומתקשרים למקורות השמחה והם ממלאים אותנו וכך אנחנו מתקדמים בדרך העבודה עד הגמר תיקון.

תלמיד: הרבה פעמים אנחנו שוכחים מהשמחה. אנחנו מדברים על המטרה ורוצים לייצר חשיבות ונחיצות בעשירייה, ושמחה לפי מה שאני מבין מהמאמר ומה שאתה אומר - זה קריטי, אסור לשכוח מזה, צריך לשים על זה דגש.

זה סימן עד כמה זה יקר לנו, אז איך אנחנו יכולים לשכוח מזה. אלא אנחנו כנראה שנמצאים בתהליך שהוא מגיע אלינו בעל כורחו, ובעל כורחו זה לא משמח.

שאלה: הוא כותב פה, "אבל בעצם הכלל כולל הרבה פרטים. היינו, שהתשובה בדרך כלל יותר מועיל לתועלת העבודה על דרך האמיתית. ואז דווקא בזמן שיש להשואל הרבה פרטים, יש מקום שהכלל יאיר לתוך הרבה פרטים, הנקרא אצלנו הרבה כלים, ודי למבין". ובהמשך אומר פה "ורק אם יש לו הרבה כלים, היינו השתוקקות גדולה, אז מרגיש תענוג יותר גדול בהאור."

אני מרגיש שזה מה שאנחנו עוברים פה ביום יום, בהתכללות בכלים שלנו אחד של חברו, בשאלה ותשובות. האם זו באמת השמחה האמיתית, אני ממש מרגיש את זה כל יום, שאני מתכלל פה עם כל החסרונות של החברים, עם השאלות ותשובות, אני מרגיש התרוממות רוח כל יום יותר ויותר. האם על זה מדבר פה, האם זו שמחה?

גם על זה. כן.

תלמיד: אז מה זה בעצם האור שמאיר דרך הכלים?

זו אותה הארה שאנחנו יכולים לקבל מהכלים כשמתקרבים אליהם.

תלמיד: מה זאת אומרת, לכלים שמתקרבים אליהם?

שאנחנו מתקרבים לכלים שמאירים בנו, מאירים לכל הפרטים שאנחנו מתארים לעצמנו שהולכים לקבל ולהתקשר אליהם, מהם אנחנו נהנים.

תלמיד: זאת אומרת, ככל שאני מצייר לעצמי את התמונה העתידית בשמחה, בחיבור, באהבה, עם החברים, ולשם אני דוחף כל הזמן, אני מקבל שם את הכלים ושם אני מתמלא באהבה?

כן.

שאלה: אם יש לי חבר יקר, האם אני יכול בהשתוקקות וביגיעה שלי להרים אותו עד סעודת לוויתן?

אני לא יודע. גם לא יודע מה זה סעודת לוויתן.

תלמיד: האם אני ביגיעה שלי גורם לחבר שלי בפועל לעלות במעלות האדם.

כנראה כן.

תלמיד: במה אני הופך את החיים שלי והיגיעה שלי ליגיעה של אדם בדרך ה'?

בזה שאתה נותן יגיעה כדי להיות במצבים כאלו.

שאלה: אנחנו מגדילים אחד לחברו את ההשתוקקות בעשירייה, כל הזמן מגדילים עוד ועוד, וזה על ידי הדוגמה שאנחנו נותנים זה לזה?

כן.

תלמיד: יש עוד משהו שאפשר לעשות חוץ מדוגמה?

לא. זה העניין.

שאלה: הוא כותב פה "וצריך לעשות ציורים, היינו לצייר שמה טוב ומה נעים להיות בצלא דמלכא [בצל המלך], ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וכמו שכתוב שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם הצדיקים, ובטח גם אני אבוא למדריגה זו." אני רוצה לשאול על ה"לעשות ציורים". נאמר, לעשות ציורים של הקשר הטוב בינינו זה ברור, כי אנחנו חווים את זה כל הזמן.

כן. נכון.

תלמיד: מה זה לעשות ציורים של היכל המלך?

שכביכול כולם במשהו מגלים את הבורא בכלים שלהם, ורוצים יותר ויותר להגדיל אותו, להתקרב אליו וכך לתאר את הדרך שלנו שהיא נמצאת ביתר השתוקקות וביתר השגת הבורא.

תלמיד: כשאתה אומר "כולם", זאת אומרת אדם צריך לצייר את כולם כך, או שכולם צריכים לדבר על זה שזה כך?

כלום צריכים לדבר על זה ולעזור אחד לחברו ולתמוך ולחשוב זה על זה.

תלמיד: זאת אומרת, זה בעצם צריך להיות עיסוק העשירייה, לצייר איך להיות בהיכל המלך.

כן.

תלמיד: אז הציור זה לא משהו פנימי שאדם עושה עם עצמו לבד, אלא הציור זה וגם?

גם וגם. שכולם חושבים על זה כולם נמשכים להיות בהרגשה שיש להם מקור אחד והם רוצים סביב המקור הזה להתחבר.

תלמיד: זאת אומרת הציור צריך להיות משהו משותף, לא משנה אם אדם חושב על זה או שעושים את זה ביחד, זה צריך להיות משהו של כולנו ביחד, זה הציור שצריך לצייר?

כן, במשהו יחד.

שאלה: איך הייסורים מביאים לאדם את ההשתוקקות להיפטר מהייסורים?

ייסורים יכולים להיות כאלה שמוחקים את ההתרשמות מהמצבים שאדם עובר, ויכולים להיות גם כאלה שרק מגדילים את הרעבון והטעם, אז יש ויש.

תלמיד: בתוך הייסורים עצמם שהאדם עובר, מה גורם לו להגיע למסקנה שהוא רוצה להיפטר מהם?

שהוא לא קושר אותם למטרה, הוא לא יכול לקשור אותם למטרה.

תלמיד: הוא כותב שלגרש את המחשבות הזרות זה רק על ידי שמחה. מהו הציור הנכון של שמחה שיוציא את האדם מהייסורים?

שמחה מזה שמאירה לו המטרה. וכשהמטרה מאירה, אדם מרגיש בזה שמחה.

שאלה: רב"ש ובעל הסולם נותנים עצות של דרכי פעולה בעבודה, ולפעמים אני צריך הרבה זמן ותשומת לב כדי בכלל לגשת לעבודה. באיטיות הזו, המצב כבר עובר, העשירייה עוברת מצב, דברים משתנים מהר מאוד ואני עוד לא ניגשתי בכלל לעניין העצות. כמו ילד קטן שבא לעשות משהו וכבר מישהו לקח לו את הצעצוע, הוא כבר לא יכול אפילו להתעסק איתו. ואז אני אומר, "רק תתחבר עם החברים", אבל החברים כל הזמן זזים בקצב מהיר בחיבור שלהם, ואז זה משתק. לא ברור מה לעשות.

להידבק.

תלמיד: אבל הרצון להידבק משתק מלנסות לעשות את העצות.

אבל קודם להידבק.

תלמיד: מה זה אומר קודם להידבק? במה להתרכז?

לעבור אותם המצבים שכולם עוברים.

תלמיד: אתמול אמרת שלפנינו מצב חדש, שנראה את המטרה הרבה יותר קרובה ונוכל להגיע אליה יותר מהר. ואני מפחד שכולם נמצאים כבר הרבה יותר קרוב לעניין ואני מאחור. אין לי מושג מה לעשות כדי להדביק אותם.

לתקן את עצמך כדי לשמוח בחברים.

תלמיד: איך אני יכול לשמוח כשאני מרגיש שהם כל כך רחוקים ממני במובן הזה, שהמטרה יותר גדולה עבורם, שהם יותר קרובים אליה?

זה שאני קשור אליהם צריך לכסות לי את כל העין הרעה שלי אולי, ואת היחס שלי אליהם.

תלמיד: האם אני לא מעכב אותם?

יכול להיות שכן.

תלמיד: איך הדבקות שלי צריכה למנוע או לכסות על זה שאני מעכב אותם?

אתה רוצה להגיע על ידם גם לאותה דבקות שיש ביניהם ולמטרה.

תלמיד: האם מתוך האיטיות או חוסר היכולת שלי אני יכול להידבק אליהם?

כן.

תלמיד: מה אני צריך לעשות?

כמו קטן עם הגדולים שמרגיש שהוא נמצא על הידיים שלהם.

תלמיד: כדי להיות על הידיים הם צריכים להרים אותי, אני בא בדרישה, "תרימו אותי על הידיים".

לא, אתה בא בהשתוקקות להיות קשור אליהם.

שאלה: הוא כותב שדרך הייסורים הוא צריך להגיע לביטחון שהוא יגיע להיכל המלך. איך בזמן הייסורים כשהוא מרגיש מרוחק והמחשבות הזרות מטרידות אותו, הוא יכול להרגיש את הביטחון שהוא יגיע להיכל המלך?

כי הייסורים נותנים לו יחד עם הכול את הרגשת האמת, איפה הוא נמצא לעומת המטרה. וכשהוא מרגיש את הייסורים, הוא גם מרגיש בהם את המרחק בינו לבין המטרה, בינו לבין החברים, ואז מגלה עצות, אמצעים, איך להשיג אותם, איך להתכלל בהם.

תלמיד: בזמן הייסורים המטרה נראית יותר רחוקה.

כן, נכון.

תלמיד: ואז יש לו אפילו נטייה לצאת מהדרך.

עליו לא לדמות את עצמו לילד קטן שעכשיו מגלה איפה הוא נמצא כלפי הגדולים, אלא להיפך, הוא רוצה להיות קשור איתם כחבר.

תלמיד: מאיפה הוא לוקח את הכוחות במצב הזה?

מתוך הצער שלו. זה לא חשוב ממה הצער. הוא מרגיש צער מזה שהוא לא נמצא יחד עם החברים, שהוא לא יכול להיות איתם באותה הנטייה קדימה, ולכן הוא בזה מגלה כוחות.

תלמיד: מה הוא עושה עם הכוחות האלה?

הוא משתוקק להגיע לחיבור איתם בכל כוחו.

תלמיד: האם הוא צריך לבקש להיות מחובר עם החברים, או לבקש להימלט מהייסורים? איך הוא צריך לפנות לבורא?

הוא צריך לפנות לבורא רק כדי להבין ולקיים מה צריך אדם כמוהו לבצע.

תלמיד: האם יכולה להיות בקשה להסכים שהבורא יעביר אותו את הדרך הזאת?

כן, אפילו זה, בוודאי.

שאלה: מה הקשר או ההבדל בין שמחה להודיה? נשמע שהמושגים קרובים ובכל זאת קצת שונים.

שמחה נראית יותר אגואיסטית, הוא מרגיש את המצב הפנימי שלו. והודיה היא כשהוא קושר את עצמו עם המאציל וכולו נמצא מכוון אליו.

שאלה: רב"ש אומר "לא שהאור צריך להיות גדול, אלא שהכלים צריכים להיות יותר גדולים." הסברת לנו גם שאת ההשתוקקות אנחנו מקבלים מהסביבה. ואנחנו גם לומדים שבלי אמונה למעלה מהדעת בדרך הזאת, לא נצליח להגיע לסוף הדרך. תוכל לעזור לי אולי לקשור אמונה למעלה מהדעת, וההשתוקקות להגדלת הכלים, איך הדברים האלה קשורים זה לזה?

אני לא יודע. אתה צריך לפתור את הדברים האלה לעצמך.

שאלה: אני רוצה לשאול על המילה "תכלית". בקטע כתוב, "או מי שהולך למדינת הים, שסובל מהייסורים של העבודה, ומשתוקק מתי יגיע הזמן שאני אוכל לבוא הביתה. וכשהוא רואה שהזמן מתקרב לבוא הביתה, אז השמחה מתחיל לפעום בליבו, ואז ההשתוקקות הזה שיש לו כל הזמן להגיע אל התכלית - מגדיל את התכלית.". מה היא התכלית, והאם זו מערכת גומלין?

התכלית היא שהוא מתחבר עם המטרה, שהוא כביכול חוזר הביתה ונהנה יחד עם בני משפחתו, וזאת השמחה שלו.

תלמיד: אז התכלית גם יכולה להפעיל את האדם.

כן, ודאי שהתכלית מפעילה את האדם.

שאלה: לגבי על המנגנון הזה של השתוקקות. כתוב, "וענין כלים, ידוע שנקרא בחינת השתוקקות להדבר. נמצא, שהכלים מגדילים את האור. זאת אומרת, לא שהאור צריך להיות גדול, אלא שהכלים צריכים להיות יותר גדולים. ורק אם יש לו הרבה כלים, היינו השתוקקות גדולה, אז מרגיש תענוג יותר גדול בהאור.". אם עדיין אין מילוי בכלים, למה ההשתוקקות נעלמת?

כי אין לה במה לאחוז.

תלמיד: ההשתוקקות עצמה היא כלי, רצון למילוי של האור. זה שהאור מגיע וממלא ואז כביכול צריכה להיבנות המדרגה הבאה, אבל כאשר נניח יש סעודה לפניי ואני רעב, אם לא אכלתי אני אמשיך להיות רעב, ההשתוקקות לא תעלם. למה ברוחניות זה לא כך?

ברוחניות יש לנו סיבות לתיאבון, להשתוקקות, להרגשת החיים, החיוּת, שאנחנו לא כל כך מודעים אליהן, אלא רק להרגשה, לתוצאה, ואז יוצא שההרגשות שלנו הן אלה שצריכות להביא אותנו לחיסרון הנכון.

תלמיד: אז יש הרגשה לחיסרון מסוים, ומה שאתה אומר זה שהיא נעלמת כי היא לא מדויקת, אם היא הייתה נכונה, היא הייתה נשארת?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שכל פעם שנעלמת לנו ההשתוקקות, זה הבורא שמכוון אותנו להשתוקקות נכונה יותר?

כן.

שאלה: הרב"ש מתאר מצב ואומר שלאדם יש ייסורים ממחשבות זרות, ואחר כך הוא כותב, "נמצא, שבשיעור שיש לו ייסורים מהמחשבות זרות, כך יש לו שמחה בזמן שיש לו מחשבות טובות. ואם יש לו זמן, שאין לו שום מחשבות זרות אזי הוא שמח.". ואחר כך הוא אומר "ובזמן של השפלות, הוא צריך לקבל חיות ושמחה מהעתיד, היינו שסוף כל סוף ה' יתברך ירחם עליו ויקרב אליו." מה הוא המצב הזה של שִפלות?

חוסר כוחות.

תלמיד: אם יש לו חוסר כוחות, איך הוא יכול להיות שמח מהמצב של העתיד?

כי לאט לאט הוא מתחיל לגבש במוחא וליבה ביטחון שרק הבורא יכול לעשות זאת, לקרב אותו לחיסרון האמיתי לרוחניות.

תלמיד: מה מוציא אותו מהמצב של השִפלות ונותן לו את המחשבות האלה?

ההשגה הזאת, שזה לא בידי אדם, אלא בידי הבורא.

תלמיד: הוא צריך להידבק יותר בחברה, או שזו עבודה שהוא צריך לעשות בעצמו, כי אני מתאר לעצמי שבמצב של שִפלות בעצם אין במה לאחוז?

הייתי אומר שלא, אלא דווקא במצב כזה הוא מרגיש שהוא חייב לאחוז במשהו, רק לא מגלה במה. וכאן מתחילה להאיר לו מטרת הבריאה, והוא יודע שרק על ידי ההשתוקקות אליה, הוא מציל את עצמו.

תלמיד: איך יכול להיות מצב כמו שרב"ש מתאר כאן, שאין מחשבות זרות, שזה נותן שמחה?

שכל המחשבות שמתעוררות בו הן מחשבות נכונות, שדווקא מקרבות אותו למטרה.

תלמיד: אז מהן המחשבות הזרות שהוא מתאר?

שאין הפרעות, אלא כל ההפרעות כבר מתחברות לקשר אחד שלו עם המטרה.

שאלה: ככל שאדם מתקדם בלימוד מה משתנה בייסורים שלו?

איכות הייסורים, ממה הוא סובל, שהסבל שלו הוא יותר ויותר על חוסר קשר אמיתי, נצחי, עם הבורא.

תלמידה: האם בלימוד הקבלה מתקדמים רק מתוך ייסורים?

תלוי מה נקרא ייסורים, ב"גמרא" הוא נותן דוגמה, שאם הוא רוצה נניח להוציא מהכיס מטבע של חמישה שקלים, ובמקום זה מוציא מטבע של עשרה שקלים, אז אלה ייסורים.

שאלה: רב"ש כותב, "אני אוהב שהשואל ישאל דווקא על פרטי פרטים, ולא בדרך כלל". מה זה לשאול על פרטי פרטים?

זה נובע מהכלים של האדם ומהאורות שמבררים את הכלים.

שאלה: למה נעלמת השמחה בדרך אל המטרה, ואיך אפשר להחזיר את השמחה?

לא צריכים להחזיר את השמחה, צריכים להתקדם עוד ועוד, לאחוז במטרה יותר ויותר, ולא לדאוג שהמטרה מקבלת צורה אחרת כל פעם.

שאלה: האם הציור העתידי זה המפתח להתקדמות, שמעוררים אצלנו את ההשתוקקות לשבת "בצלא דמלכא" ובכך אפשר לצאת מהייסורים?

כן.

שאלה: אני לא יכולה לוותר על הרצון שלי להיות ייחודית, האם חוסר הרצון להיות דומה לאחרים, או לאחרות, יעכב את ההתפתחות הרוחנית שלי?

לא, העיקר הוא שצריכים להתקדם בגדול כמו שאנחנו בכלל החסרונות ויחד עם החברות, ולא תהיה בעיה, נעבור את הכול.

שאלה: נראה שיש שוני מאוד גדול בין גשמיות לרוחניות בעניין השמחה. בגשמיות כשאדם מגיע למילוי, לשמחה ותענוג, כבה הרצון, נעלם. נראה שברוחניות זה לא כך, אלא שהשמחה ברוחניות היא הכרח, ורק אחר כך האדם יכול לעשות אור חוזר, להעלות תודה לבורא, ואז לייצר את הכלי היותר גדול. האם זה נכון להסתכל על זה כך, ששמחה היא הכרחית? כי ברוחניות בלי השמחה אי אפשר להתקדם.

נכון.

תלמיד: איך אנחנו עושים את העבודה הזאת בינינו, באמת להרגיש את השמחה הזאת שהיא שמחה רוחנית, ולא שמחה מזה שנחמד לנו, טוב לנו?

צריכים להתחבר בלהשתוקק לאותה המטרה הרוחנית, וסביבה להתארגן כל פעם יותר ויותר.

תלמיד: האם כל העניין של הגדלת הכלים שדיברנו כל השיעור הזה, נובע מזה שאנחנו יחד נלמד להעלות תודה לבורא על מה שאנחנו מגלים שהוא נתן לנו?

כן. כאן יש לנו את העניין של החיבור וההשתוקקות, שכל אחד מהם נמצא בזמן הנכון, במקום הנכון, ואז כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: איך אפשר בצורה הכי טובה להגדיל בחברה את הרגשת הביטחון שהמטרה היא קרובה ועוד מעט משיגים אותה, שהייסורים יהיו ייסורי אהבה, ולא ייסורים מזה שתקועים במקום ורק מבקשים הצלה?

אני לא יכול להגיד.

אגרת ל'

ב"ה כה אדר ב' תשי"ז פה מנשסתר

"לכבוד ידידי ...

את מכתבך משושן פורים קבלתי ונהנתי מזה היות שאתה הוא היחידי שכותב לי כמה פרטים ממה שמתרחש שם. ואני אענה לך על שאלותיך.

בקשר איפוא שילמדו הילדים. יותר כדאי לישיבה של חסידים. היות שבישיבתם של החסידים עכ"פ בטוחים יותר עם יראת שמים, מה שאם כן בשאר הישיבות יש לחשוש על זה מפני החברים.

בקשר לקנות איזה חלק מהזהר, אינני מעונין בזה. הגם שיש לי טעמים כמוסים, אבל טעם אחד אני יכול לכתוב לך. כי כשעושים איזה דבר, צריך אני להרויח גשמיות או רוחניות. וכאן, בבחינת גשמיות כדי להרויח כסף - ישנם עוד מסחרים טובים בעולם, ואני לא עושה מטעם שאינני רוצה לעסוק במסחרים. ומבחינת רוחניות, היינו שיהיה לי חלק בהסולם של הזהר, יש לי כבר חלק גדול בספרים האלו מטעם שהתורה זיכתה אותי בשני חלקים, כי מדין התורה יש רק ארבעה יורשים ולי מגיע שני חלקים, ... אם כן אין לי צורך לקנות היינו לתת כסף בכדי שיתנו לי את המגיע. אבל יש לי טעמים כמוסים.

נא להשתדל למסור לי כל פרטי פרטים מה שמתרחש שמה. ואברך בכשרות החג.

ברוך שלום הלוי אשלג"

שאלה: לגבי ההמלצה שלו על חינוך ילדים, האם אתה יכול להגיד משהו על זה?

לא יכול, קטונתי.

(סוף השיעור)