שיעור בוקר 25.07.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - חורבן כהזדמנות לתיקון, קטעים נבחרים מן המקורות. תת נושא בשם: "צער השכינה", קטע מס' 41.

האמת היא שקשה לי מאוד לדבר לפני השיעור ולהגיד כמה מילים כדי לרומם את החברים, לרומם את הבורא, לכוון את כל הקהל למטרה דרך גילוי השבירה, תיקון השבירה והשגת מטרת הבריאה, שהיא הכלי השלם בגמר התיקון. אחרי שאני שומע איך מדברים החברים מכל העולם, אני נכלל בזה ממש בלב ובנפש ואין לי מה להוסיף. זה כל כך יפה, כל כך טוב, כל כך ישר. נקווה שנוסיף קצת במאמצים שלנו את מה שנשאר, כדי שהבורא ייקח את זה ככלי מוכן לגילוי שלו.

אבל לי אישית, אני מצטער, ככל שאני מחפש מה עוד אני יכול להוסיף לחברה, לחברים, אין לי מה להוסיף. אתם כל כך טובים, יפים, חזקים, ישרים, מגלים נטייה יפה, טובה, נקייה לחיבור ולבורא, שאין מילים. אני רק מרכין את עצמי, את ראשי, משתחווה כלפי כל הקהל הזה. שלשום ואתמול ראינו איזה כנס עשו בבלטיה, ונקווה שעוד מעט יהיה לנו כנס גם בצפון אירופה וכך אנחנו נתקדם, עוד ועוד נלחץ לאותו כיוון, וודאי שנגיע בקרוב למה שכולנו רוצים להגיע, לגלות את הבורא כדי להראות לו עד כמה אנחנו משתוקקים אליו, עד כמה אנחנו יכולים להיות ילדים נכונים וטובים שלו, קרובים אליו.

אבל לי אישית, אחרי ששמעתי את החברים במשך היומיים האלה של כנס בלטיה, וגם היום בהכנה לשיעור, ממש אין מה להוסיף, אני כולי שם במילים שלהם. אני מתפעל עד כמה הם מוצאים את המילים האלו, זה ממש הופך להיות שירה לבורא. אני רק רוצה להתכלל ביניכם ולהיטמע שם.

נמשיך, תודה לכם.

שאלה: כשהכול מרגיש שלם, מה עוד אפשר להוסיף?

רק להצטרף לזה אם אפשר, כדי לא לקלקל את השלמות. אבל אנחנו באמת מגיעים למצב שמפעם לפעם הלב שלנו נעשה עוד ועוד מורכב מכולם, ואנחנו יותר ויותר קרובים לבורא. אומנם יכול להיות שלא מרגישים את זה כי דווקא ככל שמתקרבים יותר כך מרגישים את עצמם הפוכים מזה, אבל זה לא צריך לבלבל אותנו. פשוט "אין חכם כבעל ניסיון", צריכים ללכת "כשור לעול וכחמור למשא", זאת אומרת בצורה כזאת שלא מביאים בחשבון שום הפרעות, אלא רק מקבלים אותן כדי לדעת איך עוד ועוד להמשיך מעליהן בערבות, ונגיע.

תלמיד: לגבי כנס בלטיה זה באמת הפך להיות פתאום כנס שחיבר את כל הכלי העולמי, עורר את כולם, גרם לקנאה, זה הפתיע את כולם במידה מסוימת.

פשוט הגענו למצב כזה, שכל חיבור בינינו הוא כבר כנס. לכן כך אני מרגיש אפילו בשיעור, גם בשיעור צהריים שיהיה היום מ-12:00 עד 13:00 בצהריים לפי שעון ישראל. אני מרגיש שאנשים רוצים להתכנס ולהרגיש עוד קצת קדימה, עוד קצת קדימה שאנחנו מתקרבים לבורא.

קדימה בני ברוך. "ברוך" זה שם הבורא ואנחנו "בני ברוך", הבנים שלו.

קריין: אנחנו קוראים במסמך - חורבן כהזדמנות לתיקון, תת נושא: "צער השכינה", פסוק 41 של הרב"ש.

אנחנו צריכים לראות שלפי ההיסטוריה של המקובלים אנחנו עוברים בדיוק אותם הצעדים שעובר האדם כשהוא הולך לקראת הרוחניות. קודם הוא משיג את החורבן שלו, עד כמה הוא נמצא ברצון לקבל שלו על מנת לקבל, עד כמה הוא לא יכול לצאת מזה. וזה שובר אותו שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע, זה בעצם החורבן שלו, והוא מגלה עד כמה הדבר הזה הוכן מצד הבורא, ושנשאר לו רק דבר אחד, להתחבר עם הבורא בזמן גילוי החורבן. לתפוס אותו בזמן השבירה, ממש אחיזה נקודתית במה שיש שם, ולהרגיש את האחיזה הזאת ממש כנקודה אחת, שאין לו יותר מזה, כמו שהטובע בים תופס את החבל ובשבילו זו כל ההצלה. הבורא רוצה שכך נרגיש את עצמנו, עד כמה אנחנו צריכים להתחבר בינינו ולהתחבר עימו, ואז הוא מוציא אותנו מהשבירה הזאת, מהגלות, מהחורבן ואנחנו כבר מתחילים לעלות.

תלמיד: מה זה לתפוס את הבורא בזמן החורבן, בדיוק ברגע הזה?

שזה מגיע ממנו, ולא שיש עוד איזה הפרעות, עוד איזה סיבות, אלא אין עוד מלבדו, הוא הכין לנו את המצבים האלו, ואנחנו צריכים להכיר בזה ולקבל את זה ומתוך זה להתחיל לעלות לחיבור, לדבקות.

תלמיד: ואחרי שהאדם תפס את הבורא בשבריר השנייה הזה של החורבן והכיר בו שזה הוא, מה הלאה מרגע זה? עוד שנייה זה יחלוף, מה הוא יכול להספיק ברגע הזה?

רק לצרף לזה את החברים. אם הוא מצרף לזה את החברים כבר הקשר הזה נעשה יותר מהודק, יותר חזק, יותר קשור, יש בו עוד ועוד קשרים וסך הכול הוא הופך לקשר אחד, ואז הם מגיעים למצב שהקשר לא נפסק.

תלמיד: במה החברים תורמים בנקודה הזאת?

כל אחד תורם מנקודת ליבו, במקום שהוא נמצא בקשר ובשבירה. ועל ידי הקשר והשבירה שאנחנו מגלים, שכל אחד מאיתנו מצידו רוצה שנהיה קשורים בינינו, אז אנחנו קושרים את עצמנו כמו חבלים שקושרים אותם יחד. ואז מגיעים למצב שכל אחד שמוסיף לקשר הזה, מחזיק כך את כולם והם מחזיקים אותו.

תלמיד: ואיפה נקודת הדבקות בבורא?

בתוכנו. רק כשאנחנו מגיעים לקשרים בינינו, ומרגישים עד כמה כל אחד נמצא בליבו של החבר, שם אנחנו מוצאים קשר עם הבורא, שם כל אחד מגלה את הבורא. עם הבורא האדם לא יכול להתקשר כמו עם החבר, לכן החוק הוא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אבל כשהוא מתקשר עם החברים, בקשרים הפרטיים כביכול ביניהם, הם מגלים שיש להם שם קשר עם הבורא. שהבורא הוא כמו התוצאה, כמו הכולל. זה כמו שאנחנו אומרים "עם הכולל", זה הבורא.

שאלה: וברגע שהתחלנו כבר לגעת בקשר בינינו ואפילו אם הבורא במקצת, למה הוא נשבר בעצם?

הוא לא נשבר, אלא כדי שאנחנו נחזק את הקשר ונשתף בו את עצמנו ואת הבורא, את עצמנו הכוונה כל אחד בתוך הקבוצה ועם הבורא בתוך הקבוצה, כדי שהקשר יתייצב בצורה נכונה, במערכת נכונה, אז אנחנו צריכים לעבוד עליו הרבה זמן, הרבה פעמים. כמו שבעל הסולם כותב, לא בפעם אחת מגיע אדם לזיווג הנעלה הזה אלא "אך טוב וחסד ירדפוני".

שאלה: היום בצהריים מתחילים ללמוד את אגרות בעל הסולם, זו האגרת הראשונה שנקרא בה.

יופי. אז אני מזמין את כולם לשיעור הזה, ב-12 בצהריים.

קריין: פסוק 41.

"האדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש. מה שאם כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

זאת אומרת, כל מה שקרה קרה בדיוק בשבילו, כדי שהוא יעלה בשלבי ההתקרבות לבורא.

שאלה: מה זה אומר שהשכינה נותנת את טעם הגלות?

שכינה זו ההתקשרות בינינו לבורא, או גילוי הבורא בתוך הכלי שלנו, בתוך הקשר בינינו לפי השתוות הצורה. זאת אומרת, ככל שאנחנו מתעלים למעלה מהרצון לקבל האגואיסטי, האינדיבידואלי, ומתקשרים בינינו, בזה אנו מתקרבים לבורא. ואז בתוך הקשר הזה בינינו שנקרא ערבות, אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא, את ההשפעה שלו עלינו, כי מתוך הקשר בינינו אנו מוכנים לעשות בשבילו הכול.

ואז לפי השתוות הצורה הזאת, וככל שאנחנו מוכנים להתחבר כדי להשפיע לו, אנחנו יכולים לגלות שמלכתחילה הוא רצה להשפיע לנו. כמו שכתוב "יותר משהעגל שרוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק", וכך אנו מגלים את הבורא בקשר בינינו.

תלמיד: יוצא שבחיבור שלנו יש איזו תוכנית שמפתחת אותנו ומעבירה אותנו דרך עליות וירידות?

ודאי. לכן המקובלים אומרים לנו מלכתחילה אנחנו נמצאים ברצון אחד שנקרא "אדם", אחר כך המערכת הזאת נשברת, אנחנו מתרחקים זה מזה, מתגלה בינינו האגו, הרצון לקבל ואנחנו צריכים למרות האגו הזה להתחבר בינינו, ואז החיבור הזה יהיה הרבה יותר חזק מזה שהבורא ברא מלכתחילה.

החיבור הזה יהיה על חשבוננו, והחיבור הזה שאנחנו נקים על פני הניתוק, והשבירה יהיה הכלי שאנחנו מגישים לבורא, ובו הבורא יתגלה פי תר"ך פעמים. זאת אומרת הרבה יותר, בכל העוצמה שהוא רוצה להתגלות כלפי הנבראים, וכך אנחנו עושים לו נחת רוח.

זאת אומרת יש לנו כאן תפקיד ומצב מאוד מיוחד, כי אנחנו יכולים לגלות את הבורא, להיות המקשרים בין הבורא לנבראים, להכין לו מקום שיתגלה, ובשבילו אין דבר יותר גדול מזה, ואנחנו אלו שיכולים לעשות לו את ההטבה הזאת.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע למצב כזה מושלם, שבו כל פעם יוצאת מנה חדשה של שבירה?

לא, אנחנו לא צריכים לחפש שבירה וריחוק, אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק רק לחיבור. אם אנחנו משתוקקים לחיבור, תמיד נוכל למצוא מה עוד אפשר להוסיף לחיבור.

שאלה: למה הבורא נותן לנו דחיפה לעבר החיבור עם החברים דווקא דרך מכשולים והפרעות? למה מצד אחד אני מרגיש את המשיכה לחברים, מצד שני אני מרגיש את הדחייה.

הדחייה שאני מרגיש מהחברים, ההתקררות, נניח אתמול היה קשר יפה וטוב, והרגשנו כל כך קרובים ברגשות שלנו, בנטייה הדדית, והיום אני קם לשיעור ולא מרגיש כלום, אין לי רגש, אין לי, מה אני אעשה?

זה בכוונה, כדי נחדש את הרגשות, את הקשר בינינו מאפס. אפילו לא מאפס, אלא ממצב שלילי, ממינוס. כך צריך להיות, כי בזה אנו מגלים עוד ועוד כלים שבורים שמכבר נמצאים אצלנו, וכשאנחנו מגלים ומתקנים אותם בחיבור בינינו, אנו מבקשים את הבורא שיתקן ויחבר, כי בלעדיו אנחנו לא מסוגלים. יוצא שאנחנו נמצאים כ"ישראל אורייתא קודשה בריך הוא חד הוא", זאת אומרת שאנחנו משתוקקים לחיבור, פונים לבורא שיעשה את החיבור, ואז בעצם אנו נמצאים בקשר בינינו, ועם הבורא יחד. אין שום אפשרות אחרת לתקן, ולהביא את הכול לאיחוד אחד, רק אם כך נגלה את המצב שלנו.

שאלה: האם אנחנו יכולים בצורה מכוונת להעלות את האגו שלנו בקבוצה כדי להתעלות מעליו?

כן.

שאלה: אנחנו עובדים ורוצים להתחבר, ולפי הקטע אנחנו מבקשים מהבורא חיבור אבל אנחנו טועמים טעם של גלות. כתוב פה שהשכינה נתנה לנו לטעום טעם של גלות. אז מה זה נקרא שאנחנו הולכים בדרך האמונה ומאמינים בדברי חז"ל? מה בעצם אנחנו רוצים? כבר ביקשנו, אנחנו עובדים, ואנחנו מקבלים ההיפך, הרגשה של גלות. מה זה ללכת בדרך האמונה, מה אנחנו צריכים לעשות?

אתה צריך להמשיך ולחפש איך באמת לבקש כך שתקבל תשובה נכונה. ואולי אתה מקבל את התשובה הנכונה, אבל לא מזהה אותה? יכול להיות שאתה לא מזהה את התשובה הנכונה, נותנים לך ואומרים אוקיי, בבקשה, אבל אתה לא מסתכל על זה. כי נותנים לך כלים דהשפעה, נותנים לך אפשרות להשפיע, להתחבר, לבנות מקום לגילוי הבורא, שזה כלים דהשפעה משותפים ביניכם, ולא לזה ציפיתם. תבדקו.

תלמיד: אנחנו לומדים שאמונה זה כוח, כוח שאנחנו מקבלים, רוכשים.

נכון, אמונה זה כוח החיבור.

תלמיד: עדיין אין לי כוח אמונה, מאיפה יש לי כוח לבקש?

יכול להיות שאתה לא מצפה לזה, אתה מבין? יכול להיות שאין לך חיסרון לזה, ולכן אתה לא מזהה את התשובה.

שאלה: בכללי כשאנחנו נכנסים למצב חדש, יש חברים שרוצים לברוח מהעבודה. איך אפשר באותו רגע להציג את זה כמתנה לבורא, כי העשירייה רוצה שהבורא יחזיק אותו עימנו.

מתנה לבורא אנחנו יכולים להציג רק בתנאי שאנחנו לא מבקשים תמורת זה שום דבר. אם תמורת זה אנו רוצים לבקש משהו, לקבל משהו, זו כבר לא מתנה, זה כבר מסחר. אני נותן לך, ואתה נותן לי.

אז תבדקו בדיוק איך אתם פונים לבורא, מה אתם רוצים שיקרה, ותראו מה צריך לשנות. בדרך כלל זו הטעות, כי הנטייה שלנו לבורא צריכה להיות ללא שום חזרה, אנחנו לא רוצים כלום, אפילו לא לראות שהוא מקבל ונהנה מזה, כי גם זה יכול להיות מין תשלום בחזרה.

אז אנחנו מאוד נזהרים בזה כשאנחנו מתקרבים לבורא, שזה לא יחליש אותנו. אלא מבקשים לראות את עצמנו במצב שלא מגיע לנו שום דבר, רק לתת לו, ולהרגיש את הנתינה הזאת מצידנו בתנאי שהבורא ישמור, ושלא נתחיל ליהנות מזה שנותנים לו, שזו תהיה רק נתינה ללא שום תשלום, ללא שום חזרה.

זו בעיה גדולה. בעצם על זה אנחנו נצטרך לעבוד.

שאלה: תסביר בבקשה למה קורה כך בעשירייה, למשל חבר נופל וכל העשירייה מנסים להתקשר אליו, והוא עוד יותר נופל למטה. או שהחבר עולה, ובעלייה מספיקות לו כמה מילים, וכבר הוא מתעלה יותר. איך לאזן בין שני המצבים האלו בתוך העשירייה? איך להגיע למשהו משותף כדי לעלות?

צריכים כאן להיות בעלי ניסיון. אין חכם כבעל ניסיון. יכול להיות שבלב אתם רוצים לעזור לו, להתקשר אליו והכול, אבל אתם עדיין לא מבינים איך לעשות את זה. צריכה להיות כאן גם כוונה נכונה, וגם חיבור נכון, וזה יבוא בזמן. בינתיים תמשיכו.

כמה שאני אדבר, זה לא יעזור, לוקח שנים בהן משתדלים ומשתדלים להיות מקורבים זה לזה בכל מיני מצבים, רק מתוך הכישלונות שלנו אנו לומדים איך לעשות זאת נכון. זה הלימוד.

תלמיד: הבעיה שהחבר מתנתק יותר ויותר.

תחפש, אולי בכל זאת יש כמה אנשים או אפילו איש אחד מהקבוצה שיכול להיות עימו בקשר, וכך להיות בחיבור ולהחזיק את הקשר עימו. זה לא פשוט, ואתם צריכים להיות כמה שיותר גמישים.

שאלה: מה זה להכין מקום לבורא בינינו?

זה החיבור בינינו. הוא צריך להראות לנו מה זה נקרא מקום לבורא. זה נקרא שכינה, מקום שהבורא, השוכן יכול להתגלות בו.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהירידות שאנחנו מרגישים הן בעצם החיסרון שהבורא נותן לנו בשביל לבקש ממנו עוד את החיבור ואת הקשר בינינו?

ודאי שכן.

שאלה: שמעתי אותך קודם אומר שאתה מרגיש שכול חיבור בינינו כמו שיעור בוקר, שיעור צהריים, זה ממש כנס. במה בדיוק זה כנס? איך אתה מרגיש שזה כנס?

החיבור בינינו סביב הנושא נעשה יותר ויותר מוחשי, הוא כבר מתגלה מתוך המילים, מתוך הקטעים שאנחנו קוראים, שאנחנו מוצאים את עצמנו בכל קטע וקטע שאתם עם הקבוצה ממציאים לנו לחיבור. כך אני מרגיש את זה, שהקטעים האלו ממש מסדרים אותנו יפה מאוד כל יום ויום.

תלמיד: במידה מסוימת יש איזו התרגלות שצריכים לעשות שינוי בחוץ כדי שיהיה כנס, שנתכנס ביחד פיזית. ופה יש הרגשה שיש לנו ממש כל יום הזדמנות לכנס בידיים.

למרות שאנחנו רוצים לעשות עוד כאלו כנסים כמו שעכשיו היה לנו בליטא, כנס מאוד מוצלח. ויהיה עוד מעט כנס בצפון אירופה, נקווה שגם ישתדלו לעשות אותו חם וצמוד. אבל אני רואה שגם השיעורים שלנו מתקרבים לכך, זה לא כמו כנס ממש, אבל החיבור בו גם משמעותי. ויום יום אנחנו עושים כאלו חיבורים ומתקרבים ובמשך היום יש לנו עוד לפחות פעמיים קשר בינינו, פעם אחת בשיעור ופעם שנייה בישיבת החברים בקבוצות, אנחנו על כך שומרים על הקשר ומשתדלים מקשר לקשר, מפעם לפעם, להיות גם בחיבור בינינו.

לכן נראה לי שאנחנו מגיעים למצבים שכבר נגרום לגילוי הבורא לנבראים כבר בצורה שצריכה להיות בדור האחרון לא סתם בקבוצה. בקבוצה אפשר לעשות, אבל עכשיו אנחנו נמצאים בתנאים של דור האחרון, שאנחנו הרבה אנשים מהרבה מדינות, מהרבה עמים, מהרבה צורות מנטליות וכן הלאה. שאנחנו כולנו מעל זה רוצים להתחבר ומתחברים מלמעלה מכל מה שמפריד בינינו.

אלפי שנים היינו בריחוק, בניגוד, מזמן אדם הראשון והלאה התחלקנו והתרחקנו כעמים, כמדינות, כמלחמות בכל הדברים. עכשיו אנחנו מתחילים בקבוצה שלנו מעל זה להתחבר, הדבר הזה לא היה אף פעם בהיסטוריה, הדברים האלה לא קרו לאף אחד, ואנחנו מממשים ממש את תוכנית הבריאה. צריכים רק לכבד ולהעריך כמה הדבר הזה מיוחד, המצב של התיקון שאנחנו עושים הוא מצב הכי גבוה, הכי חשוב.

עדיין הוא לא נמצא במדרגות גבוהות, אבל אנחנו משתדלים להתחיל להעלות את כל הפלטפורמה, את כל היסוד הזה של החיבור בין העמים והקבוצות כולל המדינות, כולל כל מה שיש לנו מכל ההיסטוריה שאנחנו לוקחים את זה ומתחילים איכשהו להשתדל לקרב בינינו ולהתחיל לעלות, זה דבר גדול, זה דבר מיוחד, זה באמת תיקון העולם. ולכן, אתם צריכים להשתדל להעריך את זה ולתת חשיבות לכל חבר וחבר שמשתתף.

תלמיד: אני מרגיש דרך המילים שלך, שיש לנו כזאת הזדמנות באוויר, מצד אחד אני מפחד לפגום בה, לא לתמוך נכון בחברים כלפי המימוש הזה של תיקון העולם שלפנינו. אז איך להיות חלק מועיל בכנס היום יומי הזה שאנחנו עוברים?

להשתדל להשתתף נכון בשיעור, בכוונה שכל דבר שאני עושה, אני עושה את זה למען החיבור של כולם.

שאלה: מה זה כנס של הדור האחרון? התחלת לתאר פורמט חדש של כנסים, לא דבר שאנחנו מכירים, אלא שמעתי ממך תפיסה אחרת.

אנחנו נמצאים בכנס בלתי פוסק שלא מסתיים עד גמר התיקון. אנחנו מתחילים להיות בהצטברות בינינו עד שהיא נגמרת באדם אחד, כאיש אחד בלב אחד של כולם.

תלמיד: בזמן שאנחנו מתכנסים בכנסים גדולים ויש נציגים מכל מיני עמים ומדינות, זה ברור. אבל בזמן שיעור בוקר כשכל אחד בתוך העשירייה המקומית שלו, איך בא לידי ביטוי תיקון העולם?

אני חושב שגם שיעור הבוקר שלנו יתרחב וינהרו אליו כל העמים, כך נראה. כולם על פני כדור הארץ ירצו בסופו של דבר לשמוע את הדברים האלה, וכך נביא את כולם לחיבור הכללי.

תלמיד: האם גם בשיעור בוקר יש לנו הזדמנות לעשות את זה?

זה יהיה שיעור יומי או שיחה יומית לכל העולם.

תלמיד: במה יהיה שונה כנס משיעור בוקר?

אני לא יודע אם אלו יהיו כנסים כמו שכעת ישנם. אלא כמו שאני רואה זאת, נראה לי שבזמן הקרוב יהיה לנו קשה מאוד לקיים את הכנסים האלה, זה לא פשוט, זה מאוד יקר והאנושות מתגלגלת למצבים די דלים.

שאלה: נשמע שהתפיסה שהכרנו עד היום הולכת ודועכת, ובמקום זה שיעור הבוקר והתכנסויות פיזיות, כלומר כל נקודת חיבור כזאת היא כנס, זה בעצם החידוש ביחס.

כן, ויוצא שזה בלתי נגמר, שאנחנו הולכים ומוסיפים יום יום. כי במילים אנחנו לא יכולים להוסיף כל כך, אבל במהות המילים, ברגש הפנימי שלנו ודאי שנוסיף. אנחנו נרגיש עד כמה בכל מילה יש עוצמה.

תלמיד: יש שיעור צהרים למשל, אז לצורך העניין הוא ממש כנס, כי יש נקודת חיבור ואפשר לעשות תיקון עולם.

כן. הוא חלק מכנס כללי שהוא בלתי פוסק.

תלמיד: איך לא לפספס את הרגע הזה, את השיעור הזה, את הנקודה הזאת, שזה לא יהיה עוד שיעור צהרים.

זה תלוי בהשתתפות שלכם. אני משתדל להגיד כמה מילים לפני השיעור, אבל זה תלוי יותר במשתתפים.

תלמיד: במה ההשתתפות שלנו?

בכך שרוצים להיות מחוברים ורק למען החיבור שואלים, קוראים, ממליצים על חומר לימוד. הכול תלוי בנטיית הלבבות ללב אחד.

תלמיד: יש שיעורים שבהם פחות שואלים, יש פחות התעוררות, והשיעורים חזקים. אם הכלי העולמי לא שואל אותך, אז זה ביטוי לזה שאין השתתפות מצדנו?

לא, אבל כולנו צריכים לדאוג. כל אחד גם אם הוא משתתף ושואל וגם אם לא, צריך לדאוג שהוא משתתף בלכוון את הלב שלו ואת כל הלבבות לחיבור.

שאלה: אני יודע שהפרה רוצה להניק יותר מאשר שהעגל רוצה לינוק. מה זה החלב שהבורא רוצה לתת לי? האם אני מרגיש שאני מקבל אותו?

מה שנמצא בתוך החלב אלו מים שהם אור החסדים ועוד כל מיני מינרלים, ויטמינים וכל מה שצריך תינוק או עגל כדי לגדול. הוא לא יכול לקבל אבקת חלב אלא הוא צריך שזה יִדלל בתוך מים, בתוך החסדים, לכן כך הוא מקבל חלב, שבפנים יש אור חוכמה שמלובש באור החסדים.

אנחנו צריכים לראות שהבורא רוצה לתת לנו את אור החוכמה, אבל אנחנו לא מסוגלים לקבל אותו בצורה ישירה אלא רק כשהוא מלובש באור החסדים. לכן אנחנו צריכים להשתוקק לדבקות. הדבקות היא אותו התנאי, אותו הלבוש שבתוכו הבורא יכול לתת לנו כבר את אור החכמה שנמצא בפנימיותו של החלב וכך נקבל ונגדל.

שאלה: בקשר לכנס בלתי פוסק, אתמול דיברת על כך שנפתח מרכז וירטואלי שיהיה פעיל 24 שעות בלי הפסקה. אם כך, אפשר אולי להתחיל בלקיים תפילה בלתי פוסקת 24 שעות ביממה.

אני ממליץ להמתין קצת ולעשות הכול בצורה הדרגתית. אומנם אתה בוער אבל תשמור את הבערה שלך לעתיד. זה טוב, אבל נמשיך בהדרגה.

קריין: פסוק 42 ברב"ש.

"מהו ענין התפילה, שצריכים להתפלל על גלות השכינה.

שביאור סטרא אחרא, שהיא בחינת ידיעה וקבלה, שולטת על השכינה הקדושה, שנבחנת לבחינת השפעה ואמונה. והבורא יתברך ברא העולם להטיב לנבראיו, ואין התחתונים יכולים לקבל את ההטבה, כי אם בכלים דהשפעה, שנבחנים לבחינת כלים נצחיים, ואין אור העליון, שהוא בחינת נצחי, יכול להתלבש בכלים זמניים.

והתחתונים, שהם מונחים תחת שליטת הסטרא אחרא, שהם רוצים דווקא בקבלה וידיעה, גורמים לפירוד ליחוד העליון, שנבחן, שיש בחינת ערלה על המלכות, שהערלה הזו מפסקת בין ז"א ומלכות, הנבחן לבחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה.

ונמצא, שיש צער השכינה, שאין היא יכולה ליחד עם בחינת קוב"ה, מסיבת הערלה הזו, שהתחתונים מחזיקים אותה, ולא עוזבים אותה, שתפרד מהמלכות. לכן צריכים להתפלל, שה' יתברך ישלח הארה ממרום, שהתחתונים ירצו לבטל את הערלה ולהסירה מבחינת מלכות. וזה נוהג בכלל ובפרט".

(הרב"ש. 777. "תפילה על גלות השכינה")

שאלה: מה הקשר בין זעיר אנפין למלכות ומה זו ערלה שמפריעה לקשר הזה?

זעיר אנפין הוא הבורא, מלכות היא הנברא, ויש בין הבורא לנברא קליפה, או מה שנקרא ערלה, זה משהו שמפריד ביניהם ולכן צריכים להסיר אותו. כתוב גם בתורה שאתם צריכים לחתוך מהלב שלכם, ואז הלב שלכם יוכל להתחבר לבורא, זו ערלה.

תלמיד: כתוב שצריך להתפלל כדי להסיר אותה, כדי שמלכות תוכל להתקשר לזעיר אנפין.

את זה הבורא יכול לעשות. בלי שהוא מסיר זאת אנחנו לא מסוגלים להתקשר אליו. זה כמו בידוד, הפסק שיש בין הרצון שלנו לרצון שלו ולכן אנחנו לא מסוגלים להתחבר, אלא אם כן הוא מסיר את הערלה. בחיים הגשמיים השם הזה נקרא ברית מילה, זאת אומרת מסירים את מה שמפריד ביני לבין הבורא. כמובן שאין לזה שייכות למהלך עצמו אבל כך זה מתואר.

תלמיד: אנחנו תמיד מתרגמים את הכול לעבודה בינינו, בין עשירייה לבורא, אז מה זה החלק הזה שמפריד?

בתוך הרצון שלנו, כשאנחנו משתדלים להתחבר בינינו ומבינינו לבורא, יש רצון שאנחנו לא מסוגלים לתקן ומעליו להתקשר לזולת, אני נשאר אני והוא נשאר הוא, ואי אפשר את ההבחנה הזאת למחוק, לחתוך, לזרוק, לעשות עימה משהו, אי אפשר להתחבר עם הזולת לגוף אחד. אלא אם כן אנחנו מביאים את זה לבורא והוא עושה את המעשה הזה, את הפרוצדורה הזאת. זה נקרא באור החכמה, כמו בסכין, הוא עושה לנו את הניתוח הזה, חותך מהרצון שלנו רצון שנקרא ל"ב האבן שאי אפשר לתקן אותו אלא רק לחתוך מאיתנו ולזרוק, ובאותו רצון שנשאר אנחנו כן יכולים להתקשר מבינינו ולבורא.

מפני שמדובר על חיבור שדרכו הוא נותן חיים, לכן אצלנו בגוף זה מתבטא בחתיכת עור שנמצאת על אבר המין של הגבר, כי גבר הוא הנותן, התגברות, ולכן את העור שנמצא על אבר המין שלו חותכים ביום השמיני של החיים, של התינוק הנולד. כך עושים גם אצל היהודים וגם אצל הערבים, אבל זה לא שייך לרוחניות.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשפיע לחברים בלי לרצות שום דבר לעצמנו?

לבקש מהבורא כוחות להתחבר לחברים בלב גלוי, בלב שלם, ורק הבורא יכול לעשות זאת אם אנחנו נבקש. אנחנו עושים הרבה מאמצים כדי להתחבר בינינו, ואנחנו רואים שאחרי שעושים את המאמצים האלה וכביכול עשינו כול מה שהיה אפשר במצב הנוכחי, שוב אנחנו מגלים שזה לא מספיק ויש עוד, וזה מפני שאנחנו לא משתפים בזה את הבורא. הוא צריך להיות כעד, כעוזר, כמתקן, כמשתתף, ואז יכול להיות שיהיה קשר נכון בינינו.

שאלה: האם יש צורך בניתוח להסרת הערלה כדי שיעזור לגדילה רוחנית?

אין שום צורך, אנחנו פשוט צריכים להיות נורמליים, בלי שום סימנים חיצוניים. אני רואה שיש מישהו שמגדל שערות, יש לו רסטות, זה גם לא מקובל עליי, אני לא מבין בשביל מה הוא עושה זאת. אנחנו צריכים להיות אנשים רגילים, כמו שנולדת כך תמשיך, והכול צריך להיות בפנים, בתוך הלב של האדם, ברצון שלו.

שאלה: בזמן הרגשת הגלות, איך אדם בודק שהוא לא סוחר עם הבורא בתפילה שלו? איך הוא מנקה את התפילה?

מכך שהוא מתחבר עם החברים הוא מקבל הרגש ושכל איך להיות מוכן יותר לחיבור עם הבורא.

שאלה: מה הכוונה לברית מילה רוחנית? בעל הסולם כותב שהתחתונים נמצאים תחת הסטרא אחרא כי רוצים קבלה וידיעה. זאת אומרת יש רצון להתחבר אבל מגלים שבסוף אנחנו רוצים לקבל ורוצים לדעת בתוך הרצון לקבל. אם כך, מאיפה יהיה לנו רצון אחר להתפלל לבורא שיסיר לנו את הערלה הזאת אם אנחנו תחת השליטה של הסטרא אחרא עכשיו?

במידה שאנחנו מתחברים בינינו כדי להתחבר לבורא שזה צריך להיות הכיוון שלנו, לזה עלינו להיות מכוונים, דרך החיבור שלנו לחיבור עם הבורא, אז ככל שאנחנו מתקדמים בזה, כך אנחנו מקבלים שכל ורגש לפי המאמצים שלנו. כי המאמצים שלנו הם קודם כל לחיבור בינינו כדי להיות יותר מחוברים לבורא, אז בקשר בינינו אנחנו יותר ויותר מייצבים את עצמנו איך להיות מכוונים לבורא. אנחנו לא יודעים מה זה להיות מכוונים לבורא, אלא רק על ידי זה שאנחנו קודם מתחברים בינינו. לכן כתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת". מי שמשתוקק לבורא ללא חיבור עם הקבוצה זו עבודה זרה, שום דבר לא ייצא לו אלא חבל על הזמן ועל החיים.

תלמיד: האם יכולה לבוא עזרה מעשיריות אחרות כשהעשירייה שלנו נמצאת במצב לא כל כך טוב? האם יש מקום לקשר בין עשיריות?

לפני זה תדאג שהכול יהיה בסדר בעשירייה שלך, ואם תזדקקו לעזרה מבחוץ, אז נדבר על זה. בינתיים אני רוצה לראות את כל העשיריות מסודרות לחיבור ביניהן, שתהיה ביניהן נקודת חיבור, ובנקודה הזו הם מצפים לגילוי הבורא. שהעוצמה ואופן החיבור ביניהם יהיו דומים לבורא, הם מכינים אותו לבורא. תאר לעצמך שבעשיריה שלך כולכם חושבים איזה חיבור צריך להיות כדי שהבורא יתגלה ביניכם. יש כאן חוק השתוות הצורה מצידנו ומצידו, אז איך אנחנו מגיעים מצידנו לחיבור כזה שהבורא פשוט מתגלה. האמת שהוא נמצא שם רק אנחנו לא מגלים אותו כי החיבור מצידנו לא מוכן. לכן צריך לחשוב על זה, לדון ולממש.

שאלה: כתוב בקטע על תנאים פרטיים וכלליים. איזה תנאים יש כדי לעשות ברית מילה רוחנית?

הכול כתוב. אין לי מה להוסיף.

שאלה: כמה חברים רוצים לברר על הערות שאתה מעיר לפעמים על הופעה חיצונית. לפעמים אתה מעיר על תסרוקת, על רקע בחדר, על חולצה עם הדפס כלשהו. האם הדברים האלה משפיעים על החיבור בינינו? מאיזו נקודה זה מפריע? הרי חשוב שכל אחד ילך כרצונו.

זה לא רק כרצונו. בהופעה החיצונית של האדם יש איזו אמירה לאחרים. הלבוש שלנו הוא סוג של שפה. גם בתורה מסופר שיוסף למשל הלך עם כותונת פסים, לכוהן הגדול היה לבוש מיוחד, אנחנו רואים שהלבוש הוא שפה. זה מה שיש לאדם לעומת הבהמה. ולכן אנחנו צריכים להיות בהופעה מסודרת, כמו שנוהג האדם בעולם המודרני שלנו, חולצה פשוטה, לבוש רגיל, תסרוקת שאין בה משהו שהוא רוצה להגיד לאחרים. ואני רואה שאצל רובם זה כך.

תלמיד: יש תסרוקות שהן לא עניין של אמירה, אלא זו תרבות או חברה, באזור שלו הולכים ככה, בסגנון כזה.

איפה אתה רואה את זה?

תלמיד: בדרום אמריקה ולא רק שם.

טיילתי בכל העולם, הייתי בדרום אמריקה, צפון אמריקה, אירופה ולא ראיתי שום דבר מיוחד. אנחנו צריכים להיות כמו כולם. העולם היום עגול, כולם נמצאים בתרבות כללית פחות או יותר אחידה. לא מפריע לי שאנשים הולכים כמו שעכשיו אנחנו רואים. זו דוגמה, תסתכל.

תלמיד: השאלה העקרונית היא, במה זה פוגע בחיבור?

זה אומר על כך שהאדם נמשך לאיזשהו ביטוי מיוחד. זה בדרך כלל שייך לצורות פסיכולוגיות או דתיות. אנחנו לא שייכים לזה, אנחנו צריכים להיות כרגיל, פחות או יותר.

שאלה: האם אני מגלה את הנקודה החסרה בתוך העשירייה, או כיחיד? ואיפה בדיוק אנחנו מבררים את מה שנדרש לגילוי?

תלוי איך אתם מקושרים בעשירייה. אם אתם באמת מקושרים בעשירייה, אז אתם מגלים את הנקודה של העשירייה ואז כל העשירייה כבר נחשבת כמבנה אחד. זה דבר גדול ואתם כבר זוכים ליחס מיוחד גם מלמעלה.

אבל אם אתם עדיין לא מחוברים עד כדי כך, אז אתם לא יכולים לגלות את נקודת החיבור ביניכם והעשירייה עדיין לא נחשבת לעשירייה. עשירייה נחשבת לעשירייה כשיש לה קשר בין נקודת הכתר ונקודת המלכות וצריכים להשתדל להמשיך את זה. אני בטוח שאתם יכולים, הנקודות הטורקיות, הקבוצות הטורקיות הן דווקא חזקות.

שאלה: אמרת שהעשירייה נחשבת לעשירייה, כשיש לה קשר בין כתר למלכות. מה זה אומר?

יש קשר בין נקודת הבורא ונקודת הנברא, והם מרגישים ביניהם, בין כל החברים קשר הדדי והם יכולים להצביע על הקשר הזה כמו על מרכז החיבור שלהם - ובטוח אז שבחיבור ביניהם הם מרגישים את הבורא במשהו, שזו נקודה התחלתית של הקשר שלהם עם הבורא.

וכך הבורא מתחיל להתגלות ביניהם והוא מוסיף להם מיד קושי, ואז הם צריכים לעבוד על זה ולהתחבר שוב מעל לקושי הזה, כמו שכותב בעל הסולם על הקישוי באגרות שלו, "אך טוב וחסד ירדפוני". וכך מתקדמים.

תלמיד: ומה זה סוג החיבור שכולם יכולים להצביע עליו בעשירייה שנקרא "מלכות"?

זה קשר בינינו כשאנחנו רוצים להגיע לחיבור בינינו ולחיבור עם הבורא וזה נמצא לפנינו רוב שעות היום. וכך אנחנו מציירים לפנינו את העתיד שלנו, שאנחנו מחוברים יחד והבורא בתוך החיבור שלנו. זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", הנקודה הראשונה.

תלמיד: ומהו הכתר שבתוך זה?

הכתר זה הבורא. המלכות זה הנבראים והקשר זה כל אותם האמצעים שיש בחיבורים בינינו כשאנחנו רוצים להיות מחוברים - אנחנו קושרים בין הבורא אלינו.

תלמיד: זכינו בכנס במצב של אהבה ודאגה. היו חברים שזכו גם לירידות והייתי רוצה להודות להם כיוון שהמצב הפנימי, הבקשה לבורא הייתה מאוד חזקה. הייתי רוצה להוסיף חשיבות כלפי החברים האלה, שאנחנו דואגים להם ומבקשים שלא יסטו מדרכנו, חס וחלילה, ושעוד יותר יתחברו.

תודה רבה.

שאלה: מה המשמעות שהברית נעשית דווקא ביסוד ולא במלכות?

זו נקודת הקשר בין הט' ראשונות ולבורא, ולכן הברית נעשית דווקא ביסוד.

תלמיד: והמלכות אין לה שום חלק בברית הזאת?

את המלכות אי אפשר לתקן. זה רצון לקבל על מנת לקבל. אם אנחנו חותכים את העורלה, אז כל היתר אפשר לתקן על מנת להשפיע. זה הסימן.

קריין: כן. קטע מס' 43, כותב הרב"ש.

"צער השכינה" פירושו, שיש צער להקב"ה, שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג, מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא, שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.

ובזה נבין, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה. ושאלנו, מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות על הכוונה "לאקמא שכינתא מעפרא".

והתשובה היא, כי כל מה שהקב"ה נותן, הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו. מה שאין כן "לאוקים השכינה מעפרא", כלומר שיהיה בידי הקב"ה ליתן שפע, והשפע לא ילך להס"א, זה יכול להיות רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע.

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

 

שאלה: כאשר מופיעים קשיים חיצוניים שמונעים ממני למצוא את המילים הדרושות לרומם את החברות בעשירייה ובכלי העולמי, האם עליי לבקש שיהיו לי את המילים האלה לרומם את החברות?

ודאי שטוב אם יהיו לנו מילים, אבל אפילו ללא מילים. אנחנו צריכים להבין שאפילו בלי מילים הרצונות שלנו, המחשבות שלנו, הכוונות שלנו משפיעות זו על זו. ודאי שמילים זה יותר ברור. אז נשתדל.

שאלה: מה לעשות, במצב שמישהי חזקה בעשירייה שתמיד עוזרת לכולם להתרומם מכל נפילה לשמחה, לגדלות הבורא, פתאום מוצאת עצמה בנפילה והעשירייה עוזבת אותה במצב של נפילה וחולשה ורק מחכה שהיא תקום?

זה לא בסדר להישאר בלי העשירייה. זה שאדם עובר כל מיני מצבים, זה הבורא מסדר לו. אבל זה שהעשירייה לא עוזרת לו בכל המצבים האלה, זה כבר בעיה של העשירייה. וכאן אנחנו צריכים להשתדל מאוד להתקשר בינינו ולעזור לכל חברה וחברה, ולראות בזה הזדמנות מלמעלה מצד הבורא, ובכך הוא נותן לנו אפשרות להתחבר ולהתקרב אליו.

כשאנחנו פונים ודואגים לחברה שלנו, אנחנו בדרך נצטרך לפנות לבורא שיעזור לנו לטפל בה, כי לנו אין כוחות, אין לנו רצונות ואין לנו אפשרויות, אלא אם אנחנו מקודם מתקשרים לבורא. ולכן כשיש לנו עכשיו הכרחיות לטפל בחברה, זה מגיע לנו מצד הבורא כדי לחבר אותנו, ואם אנחנו לא עושים את זה אז אנחנו מזלזלים במה שהבורא עשה לנו.

שאלה: האם הבורא מגלה לנו כל פעם מעט אגו, כדי שנתעלה מעליו וזה יקדם אותנו קדימה?

הבורא מעלה את האגו שלנו כל פעם יותר ויותר, כדי שאנחנו נתעלה לבקשה לבורא שיעזור לנו, שנטפל באגו הזה ונהיה למעלה ממנו.

שאלה: למה אנחנו מוכנים לטוס לכנס, לעשות מאמצים, לשלם כסף, להתגבר על כל המכשולים, אבל בעשירייה לפעמים דברים הרבה יותר פשוטים הם בלתי אפשריים?

אתם רואים שכנס הוא כמו חג, כמו איזו אסיפה יפה, יש טיסה, דרך, זה איזה משחק. מה שאין כן עבודה בקבוצה, היא נראית יותר שטחית, יומיומית, אין שם שום דבר מיוחד, אין משחק, אין שמחה, אין התעוררות מהרבה אנשים כמו בכנס, ולכן לא נמשכים לזה, חבל.

שאלה: בכנס חברים מצליחים לקחת חיסרון הדדי וזה מרגיש כסוד ההצלחה, איך מפתחים יראה כלפי חסרונות החברים באופן יומיומי?

אני מבין שזאת המציאות, אז צריכים להשתדל בכל זאת לעורר זה את זה גם בצורה יומיומית. אנחנו לא רוצים להגיע למצב כמו תלמידי רבי שמעון, שבזמן השיעור גילו שהם רוצים להרוג זה את זה. אומנם זאת מדרגה גדולה ומגיעה מלמעלה, קו שמאל כזה, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל להיות בחיבור בינינו.

שאלה: מה אנחנו יכולות ללמוד מהחברות והחברים שארגנו את הכנס ומשכו את כולנו קדימה בלי לחכות לאף אחד?

אני חושב שצריכים פשוט ללמוד מהם איך לעשות דברים כאלה, לעשות עבודה כזאת בצורה יומיומית. ולא לחכות שתהיה פעם בכמה חודשים אסיפה כזאת בבלטיה, או באירופה, או באמריקה וכן הלאה. הרגשנו עד כמה זה עוזר לנו ולכן בואו נשתדל לאמץ את כל הפעולות שהם עשו, כדי לעשות משהו מזה ממש יומיום.

שאלה: הזכרת קודם שמה שחסר לנו זה לשתף את הבורא בקשר בינינו, איך משתפים את הבורא?

אתם צריכים לחשוב, מתי הבורא יכול להתגלות בעוצמה ככול היותר גלויה לפנינו, מה עלינו לעשות כדי להוציא אותו מהמסתור, כדי להזמין אותו, לבקש, להכין לו מקום וכן הלאה, אתם צריכים לחשוב על זה. יש לנו מספיק חומר על זה, צריכים להשתדל. תנסו לחבר כאלה חיבורים שמדברים על התנאים להזמנת הבורא בינינו.

שאלה: כדי להתקרב לשכינה, האם אפשר לפנות אליה ולהתפלל אליה?

כן, כך אנחנו עושים. אם אנחנו מתפללים לבורא זה נקרא שאנחנו מתפללים לשכינה.

תלמיד: מה אפשר לבקש ממנה?

תבררו מה חסר לכם, מה הבורא רוצה מאיתנו ומה אנחנו רוצים מהבורא. הכול נמצא בקשר בינינו, תבררו.

שאלה: ביהדות יש סממנים מובהקים לגבי לבוש, כיסוי ראש וכן הלאה. האם גם על זה לוותר? איפה עובר הגבול בין להתמזג ולהיות רגילים בין כולם לבין להמשיך מסורת ומנהגים?

אישה צריכה להתלבש כמו שנהוג בזמננו, זה צריך להיות פשוט, נקי, רגוע, לא כדי למשוך תשומת לב מכל האנשים, אלא כמו שאתן בדרך כלל מתלבשות. אני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה בכלל, מה יש בזה? גם כלפי תספורת, זה לפי מה שמתאים לכל אחד. אישה צריכה להתלבש כמו שהיא חושבת שטוב, נכון וסולידי. אין שום בעיה, אני לא רואה בכן שום דבר שהוא יוצא דופן, לא, גם בין הגברים בדרך כלל לא.

שאלה: מה זו עשירייה, מה הופך עשירייה לעשירייה?

שהם רוצים להתחבר ביניהם כדי לגלות את הבורא, כי אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי לתת לו מקום להתגלות. אז אם מתאספים אנשים שרוצים לגלות את הבורא, והם מבינים שזה אפשרי רק בחיבור הנכון ביניהם, ולהגיע לחיבור הנכון ביניהם הם צריכים להקריב משהו מהאגו שלהם, אז כך הם עושים, ולכן מגלים את הבורא ביניהם.

שאלה: האם מי שמשתוקק לבורא ללא חיבור עם הקבוצה זאת עבודה זרה?

מי שמשתוקק ללא חיבור זה לא עוזר לו בכלום, הוא נמצא באשליה שבצורה כזאת הוא יכול להגיע לגילוי הבורא. הוא צריך חברה, לפחות עוד אחד חוץ ממנו, "מיעוט הרבים שניים" כתוב, שלפחות כך הוא מגיע למצב שהוא מבטל את האגו שלו כלפי מישהו, ואז באותו מקום שביטל את האגו, הבורא יכול להיכנס, להתגלות.

שאלה: מה צריך לקרות כדי שהלב שלי יאהב באמת את החברות?

להבין שזה לא יקרה אחרת אם את רוצה להתחבר עם הבורא. שרק אם את נותנת מקום לחברות להיות מקושרות ללב שלך, באותו מקום את מגלה את הבורא. זה דבר מאוד מאוד חד, פשוט, הכרחי והחלטי.

שאלה: אני מרגישה שמה שאנחנו לומדים בכל יום זה תוכן שנחוץ לכל העולם כאוויר לנשימה, שהכתבים על אהבת הזולת הם תרופה. מה צריך להיות בינינו כדי שהעולם יצטרף אלינו?

אתן צריכות לצאת לעולם ולהשתדל בצורה עדינה ללמוד איך לגשת ללב של כל אדם ואדם, במיוחד של כל אישה ואישה. לעניין אותם, למשוך אותם לחיבור כדי לגלות את הבורא לכל הנבראים. ואז יהיה שלום בעולם, שלווה, בכל דבר, גם במזג אוויר, גם בפרנסה, גם בבריאות, אנחנו נרגיש אז שכל דבר מסתדר, וכך אנחנו נגיע לרוגע ולתיקון.

שאלה: מה הקשר בין כתר למלכות בעשירייה?

כתר זה הבורא שרוצה להתגלות, ומלכות זה החיבור בינינו שאנחנו צריכים לגלות אותו. אם יש לנו מלכות שהיא יכולה לחבר את כולם, אז הכתר מאיר דרך כל הספירות למלכות, ומלכות נקראת "שכינה".

(סוף השיעור)