שיעור בוקר 05.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מחוסר אונים לצעקה"

אחרי שדברנו כמה ימים, בכמה שיעורים אחרונים, על איך לגשת למצב של למעלה מהדעת, שהדעת זה מה שאנחנו מרגישים במצבנו הנוכחי לפי "אין לדיין אלה מה שעיניו רואות", זו הדעת, ולמעלה מהדעת שאנחנו למרות זאת לא מקבלים את זה בחשבון כביכול שזה לא חשוב לנו בכלל ושווה בעינינו כאפס, אמנם שמדובר על החיים הרוחניים שלנו.

מה אנחנו מקבלים מזה, איך אנחנו מתייחסים מתוך הרצון לקבל שלנו למצב הרוחני שלנו, עד כמה שאנחנו מרגישים בזה חוסר אונים, חוסר הצלחה, שרוצים להשיג משהו אבל רואים שזה לא ניתן, לא בשבילנו, לא בשבילי ואולי לכולם כן ולי לא, וההרגשה הזאת ממש תופסת את האדם.

אחר כך אנחנו מתחילים לבקר, מאיפה הרגשות שלי, בכלל וההרגשה הזאת בפרט, מהבורא. אם זה מהבורא זה לא שהיא באה בצורה מקרית שאין לי בכלל דבר כזה, אלא הכול מכוון כדי לקדם אותי למשהו, וכבר אני רואה בה סיבה לתגובה הנכונה שלי, שהיא בזה שאני צריך לבטל את כל מה שאני מרגיש כדבר חשוב, כי הכול מדובר כלפי, עלי, ואז אני צריך להוריד את עצמי למטה מכל ההרגשות האלה, לכל קביעות המצבים האלו, ולקבל על עצמי מטרה אחרת. שכל החיים שלי, כל הפעולות שלי הן יהיו אך ורק כדי לעשות נחת רוח, לגרום משהו נעים לבורא. ודווקא על פני כל המצבים האלו שהוא מביא לי כמצבי דאגה, חוסר אונים, אז כאן בדיוק אני נמצא במאזניים, מי יותר חשוב, אני ומה יהיה לי או שהבורא, מה אני יכול לגרום לו.

אם כבר מספיק למדתי וכנראה שמשכתי אורות דרך הלימוד והעבודה בקבוצה, אז אני מחליט שוודאי שאין שום ערך מלחשוב עלי, אני מוכן לבטל את הכול, חיים, מוות, כל סוגי השכר, העיקר הוא לעשות נחת רוח לבורא ללא שום חזרה אלי. שלא ידע עלי, שאני לא אדע על מה שאני עושה לו, רק לדעת שאני עושה נכון, את זה אני הולך לברר.

אבל חוץ מזה כל מיני עוד תופעות שיכולות להביא לי איזו אחיזה במצב, חוץ מכך שאני גורם לו נחת רוח, אין ולא רוצה, וממש מבקש שלא יהיה, וכך אני מתחזק והולך. שקבעתי את המצב ככזה שזה מה שאני רוצה, אז אנחנו דברנו גם על זה שלכוון את עצמי לבורא אני יכול אך ורק בתנאי שאני קובע את זה דרך הקבוצה. כי מי הוא הבורא? בסך הכול מי שנמצא בתוך הקבוצה, "בתוך עמי אנוכי יושבת", לכן אני צריך להתקרב לקבוצה, לקשור יחס עימה, להשפיע להם ולעשות הכול, כמו שכותב לנו רב"ש במאמרי החברה. להתכופף כלפיהם, לגרום להם, להיות שווה איתם, לעורר בהם את גדלות הבורא, גדלות העבודה בלשמה ועוד.

כשאנחנו כך מסדרים את עצמנו, אז יש לי עכשיו אני, הקבוצה והבורא שבתוך הקבוצה, ואני שמצאתי את כל השביל הזה, עכשיו אני מחזק את עצמי בשביל הזה. כאן ישנן כבר עבודות של ההתיישבות, מה שנקרא. שאני צריך לראות אם אני משנה את עצמי, אם אני משנה את היחס שלי לקבוצה, אם הקבוצה משתנה כביכול מחוצה לי או שהבורא כך וכך מראה לי דרך הקבוצה או בצורה ישירה, מה קורה על ידי כל מיני שינויים בשלושת הגורמים האלו מה קורה. איך אני נסוג אחורה, מתקדם קדימה, מתחזק, מה קורה עם הערבות שלנו עם התמיכה ההדדית, ההשפעה הדדית בין אני, קבוצה והבורא, והבורא הקבוצה ואני, והקבוצה לבורא, והקבוצה לאני, שלושת הגורמים האלה עד כמה שאנחנו יכולים להשפיע זה לזה, לחזק זה את זה, וגם כן להרגיש עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, ובאיזו צורה רצויה ולא רצויה, אנחנו יכולים להיות בהשפעה הדדית, בשינויים הדדיים.

זו בעצם קביעת המצב הראשון. אז מצאנו כאן מה זה נקרא אמונה, היינו השפעה למעלה מהדעת, למעלה מכוח הקבלה, חשבון מה שאנחנו עושים באמונה. זאת אומרת העיקר להשפיע ללא שום תועלת עצמית, בניתוק מעצמי, שבצורה כזאת אני צריך גם להתייחס לקבוצה כמו לבורא. כי סך הכול, את היחס שלי בקבוצה אני קובע, זה יהיה הבורא. מאהבת הבריות לאהבת ה', וכאן בינתיים אנחנו נישאר. צריכים טוב טוב להבין את כל המרכיבים הללו ובאיזו צורה נמצאים בהשפעה הדדית ביניהם.

קריין: קטע מספר 13 מתוך מסמך בנושא "חוסר אונים לצעקה לבורא". קטע מספר 13 מתוך רב"ש א', "ויצא יעקב".

"כתוב: "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות. יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת. וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת. נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה."

(רב"ש - א'. מאמר 10 "ויצא יעקב" 1985)

בזמן שהצדיק בעיר, שההצדקה למצבו של האדם נמצאת בו, אז הוא מוכן ללכת למעלה מכל החשבונות האישיים, להשפיע נחת רוח דרך החברים לבורא, כי הוא מקבל שכל מה שמחוצה לו שייך לבורא. וכשהצדיק נעלם מהעיר, "עיר" זה נקרא אדם, "צדיק" זה הצדקה, שהוא לא יכול להצדיק את המצב, אלא נופל שוב לחשבון של הדעת, אז חוזר לעצמו וחושב אחרת, "מה יהיה לי, בשביל מה, למה כדאי" וכן הלאה. זאת אומרת, כל החשבונות שבתוך המלכות לעומת הבינה.

כשאנחנו נמצאים במצבים האלה צריכים להרגיש איך הם משפיעים אחד על השני. כמו שאנחנו לומדים מ"תלמוד עשר הספירות", למדנו הרבה על זה, אפשר עוד לחזור, אבל זה ממש מפורש לאורך כל תע"ס, יחס בינה ומלכות.

מלכות עולה לבינה, יורדת למקומה, לאיזו דרגה עולה, באיזו עביות היא משתמשת, ואיך היא שומרת על צמצום ב', איך קורה שנשברת. זה לא עכשיו, אבל הכול סביב העניין הזה, עד כמה שנמצא הצדיק בתוך האדם, הצדקה לכל מה שהבורא עושה על פני זה שאין לי כלום ולא יהיה לי כלום בתוך המלכות עצמה שחייבת להיות בצמצום.

אנחנו צריכים כאן להרגיש את הפער בין המצבים הללו, להיות בהם, להכיר בהם, שהמעבר הזה מדעת לתוך למעלה מהדעת ובחזרה מלמעלה מהדעת לתוך הדעת, המעבר הזה, המחסום, יהיה מובן, רגיל בשליטה שלנו. כי שם זה הצמצום, שם זה המסך, שם כל העבודה, על פני איזו עביות אני יכול לקבוע שאני נמצא למעלה ממנה. ועד כמה פתאום נפלתי, ואם נפלתי, איך אני מהר מצדיק את הבורא שהנפילה הזאת היא לא נפילה, היא תמיד לצורך עלייה. אין פעולה שהיא לא לצורך עלייה וכן הלאה.

כשהייתי בפעולה של הצדקה, של למעלה מהאגו שלי, למעלה מדעתי, אז הייתי רוצה להשפיע דרך החברה לבורא. הייתי דבוק לחברה, ממש חשבתי עליהם בצורת מסירות נפש, רק עליהם חשבתי, רק על טובתם הרוחנית.

הייתי מסוגל להשפיע להם כל טוב שלא יישאר לי כלום, רק להם. האור העליון בהתאם לזה מאיר עלי עוד ועוד, מחזק אותי בזה, אני מתרשם מזה. ואחר כך כשאני יורד, נופל אז מקבל ירידה יותר גדולה בהתאם לזה ואז העלייה יותר גדולה.

בקיצור אנחנו צריכים במקום הזה קצת להמתין, לא לרוץ, אלא דווקא המקום הזה מאוד חשוב, "הצדיק בא לעיר ויציאת הצדיק מהעיר".

סדנה

איך אנחנו מגלים שיש לנו מצב של "צדיק בעיר", איך אני מגלה שהצדיק נמצא בעיר? עיר זה האדם, צדיק זו הצדקה לכל הפעולות שהבורא עושה. מתי אני באמת יכול להגיד שאני מצדיק אותו?

*

קריין: קטע מספר 14 מתוך רב"ש - א', "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם".

"שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה. ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים". ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. שתפלה אמיתית נקראת דוקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שיתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא". אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והיסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאם כן הוא מרגיש רק יסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין"."

(רב"ש - א'. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שוב.

"שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה. ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו."

איך אנחנו מבטיחים לעצמנו שבזמן הירידה, הנפילה, חוסר האונים, חושך, אנחנו מתחילים להרגיש שזה בא בכוונה מהבורא כי מורידים בקודש כדי לעלות? איך אני חוזר להכרה מהרגשת החושך? כשאני מרגיש את החושך בהתחלה אני מרגיש רק חושך, כלום חוץ מזה, רק דעת. איך אני כבר מתחיל לקבל חוץ מהדעת איזו הבנה שזה מגיע אלי מאיזו תכנית, תוכנה, גורם שנמצא מחוץ לרצון לקבל שלי שבו אני מרגיש חושך. איך אני מסדר את הגורם הזה שיעמוד לי בצורה שאוכל להשתמש בו תמיד ברגעים הקשים האלו?

שאלה: אני לא מבין את השאלה, לא הצלחתי לחבר את המילים למשפט.

הייתי באיזה מצב סתם כך, פתאום הרגשתי שאני נמצא בחושך. מה זה נקרא "חושך"?

תלמיד: בגדול זה כשהרצון לקבל נמצא ריק, כשהוא לא מרגיש שום מילוי ושום תענוג בשום דבר.

יופי. ממש חשוך. אין לי את היום, גם בעבר אני כבר לא מתחשב, ואין לי עתיד. אני לא יכול לקבל תמיכה, מילוי מהעבר, מההווה ומהעתיד, ממש לא רואה שום דבר בחיים שיש לי במה להיאחז. מה הלאה, מה במקרה כזה אני יכול לעשות?

תלמיד: בדרך שלנו אני פונה לקבוצה, אני מתחבר לערבות.

אם יש לך פה כוח לפנות לקבוצה אז זה לא חושך, זה מצב העבודה. "חושך" נקרא שאתה מת, זהו. איך אתה קם לתחייה מהמוות? אתה צריך מראש להכין קבוצה, שהיא נקראת "חברה קדישא", שהם יביאו לך תמיכה. החברה הקדושה הזאת שנמצאת בקשר עם הבורא, וזה תמיד כך כלפי מי שנופל, היא חייבת לעורר בך את מה שאין לך. שיש כאן הכוונה מצד הבורא כלפיך, ואתה עכשיו נמצא בתהליך מסוים. אז אנחנו צריכים להכין את הקבוצה, איך אנחנו מכינים אותה שהיא תשמור עליי ותמיד תזכיר לי את העניין?

תלמיד: אני מכין את זה מראש על ידי ערבות.

מראש.

סדנה

איך אנחנו מכינים את הקבוצה שהיא מיד, לא שהם צריכים לעבוד במשהו אלא זה חי בתוכנו, מיד אם מישהו נופל, אנחנו לא יודעים נפל, לא נפל, אלא מיד הערבות הזאת, ההרגשה הזאת, השמועה הזאת וכל מה שיש בקבוצה, זה פועל על האדם ומביא לו מחשבה שאין בו? כי הוא נפל, אין לו שום ניצוץ מהחיים, ומאיתנו הוא מרגיש הארה שכל מה שקורה לו זה מכוון מהבורא כדי שיתעורר ויתחיל דרך הקבוצה להתייחס לכוח העליון שגרם לו את זה. הקבוצה חייבת להביא לו את הצינור, לזרוק לו את החבל, להוציא אותו מבית האסירים ולקשור אותו למקור החיים. איך אנחנו עושים כך שלכל אחד ואחד יש דבר כזה מוכן, איזה "משרד ההצלה"? בלי זה לא נתקדם.

*

עד כמה האדם מאושר בזה שהוא נמצא בחוסר אונים, בחושך, בייסורים, ויכול מהם להתפלל לה', איך אנחנו יכולים למדוד את מידת האושר שלו?

*

קריין: קטע מספר 15 מתוך רב"ש - ג', "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד".

"הנה "עביד" הוא מלשון "אבוד", דעין באלף מתחלפים. היינו, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכל אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד. היינו שהקדוש ברוך הוא עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה". כי אין לך שיפלות יותר גדולה מזמן שהאדם מרגיש את עצמו אבוד מכל וכל.

וזה פירוש, כל מאי דאבוד רחמנא לטב אבוד. ואחר כך, כשמתחיל שוב לעבוד ומתקן מעשיו אז, ועושה תשובה מאהבה, אז הוא אומר גם זו לטובה, היינו המצבים שהיה בבחינת אבוד, שאין לך עבירה גדולה מזה משהאדם מגיע לידי אבוד. וכשעושה תשובה מאהבה, אז הוא רואה גם זו לטובה, שמזה הרע בעצמו נעשה טוב. נמצא, שיש הפרש בין "כל מאי דעביד רחמנא", ל"גם זו לטובה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 626 "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד")

ודאי שהכול לטובה. מפני שהבורא מגלה לנו כלים ריקניים שבדעת, שברצון לקבל שלנו, לכן ודאי שזה לטובה. הוא מכין לנו את הכול. אם הוא היה מביא לנו את הכלים האלו, רצון לקבל מלא בכל טוב מה שהרצון לקבל רוצה, איך היינו יכולים לרוקן אותם? "לרוקן" ברוחניות נקרא להתייחס אליהם כאילו שאין לי שום מילוי. שיהיה מילוי, אבל אני לא מתחשב בו. איך הייתי יכול לעשות זאת?

נניח אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כל טוב, וכל מיני מטרות, פרספקטיבות שבעולם הזה, עתיד, הכול ממש נפתח, כל העולם, כל היקום, הכול בשבילי, בכל הכלים, בכל הרצון שלי ועוד מורחב. וגם מילויים, ולא רק מילויים בתוך האורות אלא גם באורות המקיפים שמושכים אותי קדימה לכל מיני כיוונים ומצבים. איך הייתי יכול להפטר מהדעת ולהתעלות למעלה ממנה? להפטר הכוונה לזלזל במה שיש בכלים דקבלה עם כל המילוי שבהם, ולעלות לכלים דהשפעה, זה ייתכן או לא?

זה שהבורא עושה לנו מצב שאין לך כלום בדעת, בכלים שלך, בחיים שלך, כי מה יש לך? הכול במשבר, אף אחד לא מבין שום דבר, מה יש לך להרגיש בעולם הזה, איזה שטויות, בזה הוא ממש מכין לנו, לקטנים, לחלשים, כבר מצב שהמצב בעצמו דוחף אותנו ללמעלה מהדעת. בואו נתאר לעצמנו אם היה אחרת. דיברנו על זה שאנחנו צריכים לעמוד כאן על המצב הזה ולברר את כל היכולות שיש בו, אפשרויות שיכולות להיות כאן במצב הזה.

אם הבורא לא היה מרוקן בהרגשתנו את הדעת והיינו בתוך דעתנו מרגישים כל טוב, עונג, מילוי, ידע, שכל, הכול, איך היינו יכולים ועל ידי מה לעלות למעלה מזה ולהתייחס לכל הדעת ולמילוי שבדעת שזה לא שווה ולא שייך, לא רוצה אלא רק לצאת, רק להתעלות ממנו? מה עושים אם כך?

באים תענוגים, ממלאים אותנו. באות כל מיני תכניות, אפשרויות, ממלאות אותנו, באות כל מיני המצאות ומה לא. מה עושים? יש למישהו איזו עצה?

תלמיד: מלחמה.

מלחמה, בעזרת איזה כלים?

תלמיד: בעזרת חברים.

חברים גם נמצאים בצורה כזאת.

תלמיד: על ידי שינוי ערכים. לוותר על סט אחד של ערכים ולעבור לסט אחר של ערכים.

על ידי מה?

תלמיד: על ידי העלאת חשיבות.

אבל אתה כולך בחשיבות של הגשמיות.

תלמיד: אני מוריד את הערך של זה.

על ידי מה? תנו לאדם להבין שהוא נמצא בסתימה, שאין לו שום אפשרות.

תלמיד: על ידי החלטה מראש.

איפה החלטה מראש? אתה עכשיו מבולבל לגמרי, יש לך כסף, כבוד, שליטה, מה שאתה רוצה.

תלמיד: החלטה מראש זה אומר שכשאני במצב טוב אני עושה את הבירור ואת הבחירה שאם אני ארגיש רע אני הולך לשם בלי לחשוב.

אבל אתה מרגיש טוב, איזה רע?

תלמיד: כשאני במצב טוב אני עושה את החשבון ואני אומר, אני רוצה להכין את עצמי להיות צדיק.

איך אתה יכול להחליט את זה?

תלמיד: ביחד עם החברה, שמחליטים על ערכים.

בדיוק, "אין חכם כבעל ניסיון". יש עוד במה להתחכם.

תלמיד: על ידי החלפת המוסכמות של החברה שמעריכה לדוגמה עושר, שיש לך איזה אוטו יקר, היא תחליף את זה להערכה שמי שלומד עכשיו את חכמת הקבלה זה הדבר הכי חשוב בחיים. שילדים קטנים יראו את האבא שלהם, זאת אומרת דוגמה בחברה, שדווקא המקום הזה של הרוחניות זה הדבר הכי יקר.

עוד.

תלמיד: פעם בסוכות כששאלו את רב"ש מה חסר, אז הוא אמר התקפה על חשיבות המטרה. ככל שנתקיף את חשיבות המטרה, נרגיש כמה היא חסרה לנו, וכל השאר יהיה תפל.

עוד.

תלמיד: רק דוגמאות שאני רואה שהחברים הם הרבה יותר מסורים ממני.

העניין הוא שאדם בעצמו, ודאי שבמקרה כזה לא מסוגל לצאת, אלא הוא מכור. כל התענוגים האלה קנו אותו, והוא נמצא בהם ולא יכול [לצאת], אין לו מקום לא בלב ולא בראש לחשוב ולהרגיש שחסר משהו. בלי חיסרון ברצון אנחנו לא יכולים לצאת מהמצב. אבל ברצון שלנו יש לנו חיסרון מהמצב של אדם הראשון, שהיינו מחוברים. ודרך הרצון הזה, הרצון הזה לא מומש, כי על ידי השבירה הוא התנתק מאחרים, אנחנו יכולים לעורר אותו על ידי הסביבה.

זאת אומרת, סביבה כן מסוגלת בצורה מתוחכמת, לא פשוטה, לעורר באדם בכל זאת הרגשה שיש עוד משהו מחוצה למה שיש לו. יש לך את כל העולם הזה, אתה מלך על הכול, יש לך פשוט הכול, חוץ מדבר אחד. יש לו כלי, ששם, בתוך הכלי הקטן הזה, תא בתוך הרצון לקבל, הוא היה קשור לאחרים, ודרך המקום הזה שהוא ריק אבל לא מורגש, הם יכולים לעורר את הריקנות שבו ודרך זה להשפיע לו שיש עוד משהו שאין לו. ואם מעוררים, ובגלל שהרצון הזה יותר גבוה מכל הרצונות הגשמיים שהוא מרגיש בהם מלא ושלא חסר לו כלום, לכן הם יכולים לעורר אותו. אבל זה רק סביבה. רק סביבה בצורה מתוחכמת יכולה לעשות.

קריין: קטע מספר 15.

"הנה "עביד" הוא מלשון "אבוד", דעין באלף מתחלפים. היינו, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכל אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד. היינו שהקדוש ברוך הוא עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה". כי אין לך שיפלות יותר גדולה מזמן שהאדם מרגיש את עצמו אבוד מכל וכל.

וזה פירוש, כל מאי דאבוד רחמנא לטב אבוד. ואחר כך, כשמתחיל שוב לעבוד ומתקן מעשיו אז, ועושה תשובה מאהבה, אז הוא אומר גם זו לטובה, היינו המצבים שהיה בבחינת אבוד, שאין לך עבירה גדולה מזה משהאדם מגיע לידי אבוד. וכשעושה תשובה מאהבה, אז הוא רואה גם זו לטובה, שמזה הרע בעצמו נעשה טוב. נמצא, שיש הפרש בין "כל מאי דעביד רחמנא", ל"גם זו לטובה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 626 "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד")

שאלה: פעם ראשונה שאני שומע על הקשר לאדם הראשון, שהכוח הזה, אם החברה משתמשת בו נכון, יכול להוציא את הבן אדם ממצב של תענוגים או מילויים.

פעם היינו קשורים למערכת אחת, וכל אחד היה מקבל הזנה דרך האחרים. אחרי השבירה כל אחד התחיל לקבל לבד. לבד זה אומר, שגם דרך האחרים, אבל בצורה כזאת שזה לא נקרא שמתכוונים למלא אחד את השני, אלא שכל אחד מקבל לבד. ומה שכל אחד מקבל זה נקרא "כיסתא דחיותא", כדי להחיות אותו שיהיה בהמתנה עד שיתעורר.

אז אם ישנה קבוצה, כלפי כל אחד ואחד היא יכולה להחיות, לעורר את הקשר של התא שנחתך, בזה שירגיש שהוא נחתך, שיש לו חיסרון נוסף לא גשמי שעליו הוא לא חשב, אבל עכשיו הם מעוררים אותו. מדובר על אדם שהיה בקבוצה, ופתאום הרגיש שלא חסר לו כלום, ויצא החוצה. אם אנחנו נתחזק בזה נוכל להחזיק כל אדם ואדם שיוצא מכאן כך שלא יוכל לצאת.

אם הוא היה קשור אלינו, אנחנו יכולים להחיות את הקשר שלנו עמו אפילו שהוא בעצמו נמצא בניתוק. ואז הוא ירגיש שאמנם יש לו את כל הטוב שבעולם, אבל את "זה" אין לו. "זה" הכוונה לרוחניות, שדרכנו הוא היה יכול לקבל. אז הוא דווקא מרגיש שאין לו כלום, מפני שהתענוגים הגשמיים הזמניים והמוגבלים אין בהם שום ערך ללא התענוגים הרוחניים הנצחיים והבלתי מוגבלים.

תלמיד: איך זה שהכוח הזה מוסתר מהבן אדם ולאדם אין כלפי הכוח, הקשר הזה שהיה עבודה, אבל בחברה כן ישנה מודעות לגבי הקשר הזה? זה לא ברור איך עובדים על זה.

אם אדם היה בקשר עם החברה ואחר כך התנתק על ידי זה שקיבל הכבדת הלב, והראו לו בכל הכלים בדעת שלו שיש לו מילוי מספיק כדי לחיות, להתקיים ולהיות מרוצה, ולכן הוא לא יכול לזוז, אז רק החברה יכולה להעיר אותו.

תלמיד: כל הזמן דיברנו על אהבת חברים, על דברים של העולם שלנו. אף פעם לא דיברנו שזה שייך לקשר עם נשמת האדם הראשון, שזה הכוח שעל ידו פועלים.

מאיפה יש לך קשר עם עוד אדם? כי הוא יושב סתם ככה איתך בסעודה ושר שירים, או לומד? מדובר על הקשרים הרוחניים. בכלל הכול זה רוחניות.

תלמיד: במה משתנה המודעות של כל אחד והסביבה כלפי הכוח הזה? האם זה יכול להיות משהו מעל העולם הזה?

אני לא יודע אם זה מעל העולם הזה או לא. אנחנו עכשיו רוצים להתקשר בינינו למערכת כזאת, העשירייה, שכולנו תלויים בכולם, כולם תומכים בכולם, שכולנו נהיה כאחד. אז יש קשרים בינינו, את הקשרים האלה אנחנו מחיים מאותם הקשרים שהיו באדם הראשון ונעלמו, הוסתרו מאיתנו. עכשיו אנחנו מחיים אותם.

תלמיד: איך אנחנו מתארים לעצמנו את הקשרים האלו? כי אנחנו רק קוראים עליהם בתע"ס, על נשמת אדם הראשון, על הקשרים, אבל איך אנחנו מתארים אותם?

שהם קיימים בין כולם. כי כל השבירה, הריחוק, וההסתרה הם רק כלפינו ולא כלפי המערכת עצמה, שחיה וקיימת בפני עצמה, ושום דבר לא נתקע ולא נשבר, ולא הוסתר, ואין בכלל התרחקות ולא כלום. אלא הכול קורה רק כלפינו, כדי שאנחנו נחדש את הקשר בהתעוררות מרצונות משלנו.

השבירה היא רק במוח ובלב שלנו, לא שהיא באמת. בכלל כל התהליך ממעלה למטה בירידת הפרצופים והעולמות ממלכות דאין סוף, וכל העלייה בסולם, הכול רק בדמיון שלנו. אבל באמת כולם נמצאים באותו מצב. זה רק כדי לחדש את היחס שלנו לאיפה שאנחנו נמצאים.

אנחנו נמצאים בדבקות עם הבורא בצורה המוחלטת, השלמה, ושום דבר בזה לא נעלם ולא נעשה. אלא רק כלפינו, כדמיון שלנו, המדומה, נעשתה השבירה וריחוק, וצמצומים וכל הדברים האלה. ואז מהמצב המדומה הזה אנחנו צריכים לגלות את המצב האמתי שהוא אף פעם לא השתנה. אנחנו צריכים לתקן רק את כלי הקליטה שלנו לאותו המצב הנצחי.

שאלה: אם הבנתי נכון רב"ש כותב שכשהאדם מרגיש שהוא במצב אבוד זה המצב הכי טוב בשבילו. מה המיוחד במצב הזה שהוא אבוד?

מצב אבוד זה המצב הכי טוב כי אז הוא לא סומך על הכלים שלו.

תלמיד: ומה הוא עושה אם הוא אבוד, מנותק?

כתוצאה מזה שהוא יודע שאין לו על מה לסמוך, שאין לו מעצמו כלום, הוא כבר ממשיך הלאה. כי הוא אבוד, אז הוא לא יכול להישאר במצב הזה.

תלמיד: יש בזה כוח לצאת?

אני לא יודע אם יש כוח לצאת או לא. זה כבר משהו אחר. כוח לצאת, זאת אומרת שהוא מוצא כוח לצאת. בדרך כלל, לא. מה פתאום שיהיה לו כוח לצאת בעצמו? הוא איזה גיבור?

תלמיד: אז מה הוא עושה עם ההרגשה שהוא אבוד?

מחפש, מחפש, ההרגשה הזאת לא נותנת לו מנוחה. מה זאת אומרת? ודאי, הכול הוא עושה בעד נפשו.

שאלה: יש הודיה גדולה שמלווה את כל השיעור הזה וגם את השבת שהיתה, על המקום הזה שאנחנו בכלל הגענו אליו.

יפה.

תלמיד: אדם חייב לעבור את המצבים האלה, גם של המילוי, שהוא מרגיש שהוא נשבה בתוך המילוי ולא יכול לעשות כלום עם הדבר הזה, כמו שתיארת עכשיו?

כן.

תלמיד: חייבים לעבור הכול?

כן. אחרת איך אתה עושה צמצום? בכל שלב אתה צריך להיות מלא בחומריות ולהחליט מה אז קורה לך, איך אתה מתייחס לזה.

תלמיד: אפשר להגיד שהסימן שהאדם קשור במשהו לקבוצה, זה שהוא מרגיש בתוך המצב הזה נקודה שמסתכלת מהצד ומרגישה אבודה בעצם? זה מדד לזה שהוא קשור לנשמת אדם הראשון כמו שתיארת עכשיו?

אתם תתחילו להרגיש. את המערכת עצמה אתם תתחילו יותר ויותר לתאר נכון, איך שזה עובד, קצת כאן, קצת שם. כמו ילד קטן שמגלה, "שזה קשור לזה, לא ידעתי שזה קיים, עכשיו אני יודע". וכך העולם מתגלה לאט לאט.

תלמיד: בהכנה נתת איזו הכוונה. שמעתי שאמרת, "העיקר זה לעשות נחת רוח לבורא ללא שום חזרה אלי, רק לדעת שאני עושה את זה נכון". איך מבררים שעובדים נכון מעל לדעת מבלי ליפול לתוך הדעת?

אתה מבקש, מבקש לדעת איך עושים את זה. אני צריך לקבל מחשבות נכונות איך לפנות לחברה, איך דרכה אני בטוח שאני משפיע נכון, למרכז החברה, לבורא. ברגע שאני נעלם בין החברים, מוסר את עצמי להם, רוצה רק להם, אני מוצא שם את הבורא. איפה שאני יורד לאפס בתוך החברה, אני רואה שם את גדלות הבורא.

תלמיד: אין פה תענוג גדול, אתה לא נופל לתוך הדעת בסיפור הזה?

על זה נדבר אחר כך, ודאי שכן, אבל זאת עבודה אחרת. תענוגים אנחנו חייבים, הבורא רוצה שאנחנו נהנה מכל העבודה הזאת, מכל החיפוש הזה. מטרת הבריאה היא תענוג, להיטיב לנבראיו. אבל שהנברא יקבל את התענוג ממה? מהכרת גדלות הבורא, ולא שמקבל, לא מקבל כלום.

האור העליון שאנחנו מדברים עליו זה ממש כמו אותה נקודה שחורה, גם האור העליון כך, ניצוץ אחד. אלא כל היתר תלוי בהכרתנו, עד כמה שאנחנו מעריכים את זה. זה כמו שאומרים על הקדוש ברוך הוא והמלאכים, שהוא מסתכל על טיפת זרע ואומר "מי זה יהיה, מה זה יהיה"? זאת אומרת ניצוץ קטן, לא צריכים יותר.

שאלה: אמרת שהחברה יכולה להחיות את החבר שנפל ועזב. אמרת שהחברה צריכה לעשות את זה בצורה מתוחכמת. אז איך עושים את זה?

לחשוב, להתפלל, לעשות ריכוז במחשבה, ברצון. חברה מסוגלת לעשות את זה. לתאר אותו כמו ב"היפנוזה", סליחה שאני משתמש במילה כזאת, שאנחנו מתארים את המצב שהאדם הזה הוא נמצא בינינו. אנחנו בכוח רצון ומחשבה רוצים למשוך אותו אלינו, שיהיה בינינו. הוא חשוב לנו, הוא רצוי, הוא יכול להוסיף לעבודת ה'. לא לעצמנו אנחנו צריכים אותו, אבל אנחנו חושבים שבאמת יחד עמו אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לבורא יותר ממה שבלעדיו. ואז על ידי זה מושכים.

זאת אומרת, מושכים בזה שמצביעים על אותו מקום בינינו, ממש על הכיסא כביכול, שאנחנו מצפים שהוא ימלא. וכבר עושים פעולות בהשפעה שלנו לבורא, גם תפילות, גם פעולות למיניהן, כאילו שהוא נמצא אתנו. בזה אתה מעורר במאה אחוז את הכוחות, את המערכת, שהם ישפיעו עליו.

ואז הוא ירגיש שבלי מילים, בלי שהוא יודע משהו, הוא חייב למלאות את המקום הזה. זאת לא מיסטיקה ולא פולסא דנורא או כל מיני כאלו דברים, אלא אתם מחיים את הקשר ביניכם, רשת הקשר ביניכם, ובצורה כזאת אתם משפיעים על האנשים. זה יכול להיות גם ברצון לקבל וגם ברצון להשפיע. כמו שכתוב, שאף אחד לא יכול לברוח ממצרים, משליטת פרעה.

שאלה: האם יש בדיקה ברורה שאני נמצא בקבוצה ולא באיזו אשליה משלי?

לא. הבדיקה שאתה נמצא לא באשליה אלא ממש בקבוצה היא בדיקה שלך. התגובה של החברים, הבדיקה שלך, קצב ההתקדמות, למדוד דברים כלפי סטנדרט, כלפי איזו נקודה שהיא יציבה, זה לא יכול להיות. אלא כל הזמן אתה צריך לדאוג לזה, כל הזמן לדאוג. אין לזה שום גבול, פתרון, עד בלי די. עד כמה שאני שייך לקבוצה, זה צריך כל הזמן להיות בדאגה ובגדילה. שאני מגדיל, מגדיל, מרחיב את הקשר שלי עם הקבוצה, כי בזה אני תופס בפנים את הבורא.

את הקבוצה אפשר לדמיין כמו רשת שבה אני תופס את הדג הזה, את הלוויתן, את הבורא, את החכמה שאחר כך מתגלה, שהיא נמצאת כלוויתן בים אין סוף, שזה אור החסדים.

תעשו סיכום מהשיעור, מה אנחנו צריכים לעשות במשך היום ותממשו את זה. וכרגיל, כל שעה ממלאים את השורה [ביומן], פעמיים או שלוש ביום נפגשים, ובערב יש לכם ישיבת חברים, אז בהצלחה.

(סוף השיעור)