שיעור בוקר 15.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/sRuRCtv5?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 947,

"מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה''"

קראנו מאמר משלבי הסולם, כרך ד', "מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור", בעבודה"". "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", כך הדרך. למה? מפני שכל דבר שמשיגים, משיגים אותו מהמצב שכנגדו. אם אנחנו צריכים להגיע לשלמות, לנצחיות, לדרגת הבורא, לדבקות בו, אז וודאי שבכל הנקודות שאנחנו צריכים להימצא במצב הסופי, אנחנו צריכים כנגד זה קודם כל להיות במצב שכנגדו.

אלה מצבים לא נעימים, מצבים איומים שממש אי אפשר לעבור דרכם כמו מצב שנמצאים בדבקות עם הבורא ולהיות כנגד זה במצב ההפוך ממנו. את זה אי אפשר לסבול. אדם מסוגל לסבול מפני שהוא רצון לקבל, זאת אומרת שהוא רגיש לתענוג או לייסורים.

כמו שתענוג גדול אי אפשר לסבול, גם ייסורים גדולים אי אפשר לסבול. זה בעצם נותן הרגשת כאב בשווה, גם זה וגם זה. זה אותו כאב, גם עודף תענוג, וגם עודף ייסורים. לכן גם בקו ימין גם בקו שמאל אנחנו צריכים להתקדם בשני הדברים האלה, טיפין טיפין מהקל לכבד עד שאנחנו מגדילים את הכלי שלנו, ומסוגלים לסבול גם חסרונות גדולים וגם מילויים גדולים. הכול בא לאט לאט עד שאדם מרגיל את עצמו. גם כלפי תענוגים בעולם הזה אנחנו רואים כמה זמן זה לוקח, זה קשה. כל שכן, בדרך למעבר המחסום, כשאדם כבר פוסע בדרגות קליפה וכנגד זה בקדושה.

לכן תחילת דרכנו היא קוצים ורק סופה מישור. וכאן צריכים לעשות תמיכות, סביבה, קבוצה, ספרים, סופרים, סדר היום, שהכול יכוון את האדם לעבור בשדה קוצים מהר ככל האפשר ופחות להינזק. אפשר לצבור כוחות, וללכת איך שלא יהיה, זה היה אפשרי בזמן הקדום כשלא היה רצון לקבל כל כך גדול, ואז הם נכנסו לייסורים, לצומות ולכל מיני הגבלות. אנחנו לא מסוגלים לזה. אנחנו צריכים שיטה אחרת, לארגן את הסביבה ואת המקום, לעשות לפי החכמה את הדרך שלנו בין הקוצים מה שנקרא. בקוצים עצמם אנחנו לא מסוגלים ללכת.

תלמיד: האם הייסורים שבאים כנגד ההשגה של הבורא הם ייסורים פיזיים?

כל דבר שאתה רוצה להשיג, אתה צריך לחשוב קודם על הכלי ששם אתה משיג. אני שומע שיש מאכל טעים, "צ'ורבה", ואני לא יודע מה זה. סיפר לי איזה רומני שיש דבר כזה. אבל אני רואה איך שהוא מתלהב, איך אני אוכל להתלהב כשאני אחשוב על "הסיסמה" הזאת? השם הקדוש שמביא לי תענוג - צ'ורבה? לא יודע איזה מאכל זה. אני צריך עכשיו באיזו צורה ללכת ולהשיג חיסרון, כמו שיש לאותו רומני לצ'ורבה שלו. איך לעשות? זו הדרך.

תמיד לפני שאתה חושב על משהו טוב שבא לך, האלוקות זה טוב, הבורא זה טוב, הרוחניות זה טוב, הנצחיות והשלמות, אז עכשיו תחשוב הפוך, על מה תצטרך להרגיש אם חסר לך את זה, באיזה מצב אתה צריך להיות כנגדו.

איך אנחנו מסוגלים להיות במצב כנגדו? צריך להיכנס למצב הזה כביכול בבחירה עצמית. אני צריך עכשיו לבנות את הכלי. גם כלי אני הולך לבנות בעצמי. בלי שאני אבקש מהבורא שייתן לי את הכלי הזה, זה לא יהיה. ומה הסבל בכלי הזה? שאני צריך מהרצון לקבל לבנות את הכלי הזה שהוא יהיה להשפיע.

אם זה כלי הרצון לקבל הוא כנגד התענוג, אז ודאי שהטבע שלי כביכול רוצה. אבל הכלי הזה הוא גם צריך להיות בעל מנת להשפיע. הסבל צריך להיות כפול כביכול גם שאין לי מילוי וגם שאני אקבל מילוי והוא יהיה בעל מנת להשפיע. יש פה סיבוב מיוחד שאנחנו עוד לא תופסים, חיסרון שהוא לא חיסרון.

לכן הדרך היא מאוד מאוד צרה, וצריכים ללכת בעקביות מאוד שמרנית שלא לסטות כי הדברים הקטנים לוקחים המון זמן. המכות שאתה מקבל כשאתה קצת סוטה מהדרך הן לא נכנסות לחשבון כשאתה מתקדם בדרך. הן רק כדי להחזיר אותך שוב לאותו מסלול, חבל.

אתה יכול לצאת, ולהיות כמה שנים בצד ולקבל מכות, עד שאתה מחליט, "כן. כדאי לי לחזור". וכל היציאה הזאת, הסיבוב שעשית, ביציאה ובחזרה נחשב לכלום. טעות. כמו שאתה נוסע לאיזה מקום ופתאום טועה ואומרים לך "אתה צריך לחזור". לכן אנחנו צריכים לחשוב תמיד על שני דברים, מה שאנחנו משיגים ואיך אנחנו משיגים אותו על הכלי. עיקר הדאגה צריכה להיות על הכלי. המילוי נמצא בשפע רב.

תלמיד: איך בן אדם מביא את עצמו להרגשה שחסר לו בורא, איך הוא לוקח את המציאות?

להביא את עצמו להרגשה שחסר לי בורא זה לא בעיה, הבעיה היא לפענח נכון מיהו הבורא. אם הבורא זה טוב, ויפה, וחשוב, וחזק, והכול יש בו, זאת אומרת, הכול יהיה לי, איך אני מפענח את זה, אז אין בעיה. אז אני רוצה. אני לא מרגיש תענוגים מסביבי, אני רוצה אותו.

אבל אם אני מתקדם הלאה, רוצים לקדם אותי למצב שנקרא "לא לשמה", שלא לשמה כלול גם מהמחשבות שלי שאני רוצה לתת לבורא. "לתת לבורא" הכוונה, כמו שהוא נותן לי, כמו שהוא משפיע גם אני רוצה כביכול להשפיע לו. אז אני מתחיל כבר להרגיש במחשבות האלו, שדווקא מתחילות להיווצר בי מחשבות להשפיע לבורא, אני מרגיש בהן חושך.

איפה שאתה מרגיש ייאוש, חושך, חוסר תיאבון לרוחניות, חוסר תקווה, כל מיני דברים כאלה, דווקא אלו המקומות ששם מתחיל להיוולד רצון להשפיע לבורא. והם נראים לנו ממש כמו "טוב לי מותי מחיי". אני לא צריך את זה. אבל זה התחלת הרצון להשפיע שיהיה לך.

ובן אדם בורח מהמצבים האלו. הוא לא רוצה להרגיש אותם בשום פנים ואופן. והאמת צריכים להרגיש אותם, אבל מיד להמתיק. איך להמתיק? בחשיבות הבורא, בחשיבות הרוחניות, בחשיבות המטרה. אבל אני לא רואה איך? לכן כאן צריכה להיות חברה, כאן צריך להיות משהו, איזה תקליט שכל הזמן יטפטף לך לאוזן שזה חשוב וזה כדאי. כמו בעולם הזה שעבור מטרה גדולה אתה מוכן לסבול, הכול תלוי במה שאתה רואה לפניך.

אז רק עבודה בשני קצוות, המטרה היא חשובה והכלי בשבילה צריך להיות ההיפך ממנה, והוא גם חשוב כלפי המטרה. על ידי שני דברים האלה, אם אני מחזיק אותם, אני ממתיק את הייסורים שלי על ידי המטרה שנמצאת לפניי, ואז אני מסוגל לסבול, אחרת לא.

הבעיה שלנו שאנחנו כל הזמן נכנסים לקו שמאל, כביכול קו שמאל, זה כך, במילים, זה עדיין לא קו ולא שמאל. אנחנו לא נדבקים לימין, לחשיבות המטרה. בעל הסולם אומר שבזה צריך להיות עשרים ושלוש וחצי שעות. תאר לעצמך עד כמה אנחנו מפספסים בקצב כשאנחנו ההיפך, כל הזמן נמצאים בשפלות.

האור העליון יורד על האדם, פועל על האדם לא סתם כשאדם לומד, הוא פועל על האדם לפי איזו השתוות הצורה, אפילו שזה אור מקיף והוא מאיר עלינו מרחוק, זאת אומרת שאפילו ללא מסך מאיר עלינו. אבל מה זה שהאור מאיר ללא מסך ומרחוק? בכל זאת אנחנו צריכים לעשות תנאים כדי שהוא יאיר לנו מרחוק וללא מסך. התנאים האלה שאנחנו מעריכים אותו, שאנחנו מחכים שהוא יבוא, שאנחנו רוצים שהוא ישפיע עלינו. זה לא סתם.

לכן בזמן הלימוד מאוד חשוב להיות בשלמות, בשמחה, בהתפעלות, לפי זה האור המקיף מאיר יותר. ואם אתה בא ובוכה על החיים שלך, זאת אומרת אתה מקלל את הספר ואת הבורא ואת הרעיון שלו לברוא אותך ולהביא אותך למשהו, אתה לא רוצה שום דבר, שלא יהיה קיים הכול וגם אני לא אהיה עם זה ביחד, אז איזה אור מקיף, איזה התקדמות?

ואין מנוס מזה, רק חברה. אם בן אדם נמצא במצב הזה או לא, "אין האדם מציל את עצמו מבית האסורים"¹, אי אפשר לבד. ולבורא הוא לא יכול לפנות אז נשאר לו רק מהצד - החברים, אותם חלקי נשמות שקשורים אליו ובהם עכשיו בינתיים יש איזה חיים, ובו אין, לכן כתוב "או חברותא או מיתותא"², ככה זה.

תלמיד: ואם במצב כזה, אני יוצר קשר כמו שאתה אומר, אז מה שאתה אומר זה בכל זאת לא נפתח, המצב נשאר כזה, מה לא בסדר איתי?

אם אתה לא יכולת לעורר את הבורא שיענה לך, אז חסר לך כלי, פשוט מאוד. אנחנו לומדים כך, אח"פ דעליון יש בו הכול, לכל הדרך שלך עד גמר התיקון יש לו את כל התשובות בשבילך, כל המילויים, כל התיקונים, הכול יש לו, הוא מחכה. אם הרצון שלך, הבקשה שלך, הם במשהו כנגד מה שיש לו, אז מיד אותו פתח נפתח ואתה מקבל מה שצריך.

הבעיה היא כמו שכתוב "עשה רצונך כרצונו", איזו ההתאמה יש בין כלי לאור. אתה צריך לבקש בדיוק מה שאתה צריך לתיקון, למילוי, אז תקבל מיד. מצידו אין שום מניע, אתה לא צריך להתפלל לבקש ממנו, הבקשה זה בעצם בניית הכלי. אתה לא צריך לדפוק לו ולצעוק לו ויש לך כאילו בעיה שהוא לא רוצה לעזור, אלא להתפלל זה נקרא שאתה דן את עצמך, זאת המילה – "להתפלל", שאתה מכוון את זה לעצמך, אז אתה צריך להכין, לעשות את הדברים האלה בעצמך. זה פשוט.

תלמיד: זה לבקש את הדבר הנכון?

לבקש את הדבר הנכון, זאת אומרת לבנות כלי נכון. יש לנו המון מערכות שככה עובדים איתן, זה דבר פשוט. כל דבר שהוא לטובת הילד ההורים שמחים לתת, רק שהילד יבקש מה שלטובתו. אם הוא מבקש מה שלא לטובתו הוא לא יקבל. אז הבעיה בהורים או בילד?

תלמיד: מהי ענייה לתפילה כשאתה הולך השדה קוצים?

"ענייה לתפילה" כשאתה הולך בשדה קוצים, זה לא קוצים יותר גדולים, ענייה לתפילה זה תיקון. מה זה תיקון? שהבורא מתגלה, ומראה לך מיהו ומהו, עד כמה זה עצום, עד כמה זה גדול, עד כמה זה נצחי ושלם. וזה נותן לך כוח אמונה מה שנקרא, ללכת נגד הרצון שלך, שאתה כבר לא מרגיש שהרצון שלך ניזק מזה, שאתה מנטרל אותו, שאתה לא נותן לו כלום, אלא ההפך, אתה מרגיש שאתה הולך לקראת דבר גדול שאתה מקבל.

תלמיד: ואז כדי לגדל אותי, להביא אותי לצעד הבא, הוא נותן לי קוצים יותר גדולים.

ואז כדי להביא אותך עוד יותר, אז בוודאי קוצים יותר גדולים. מהם הקוצים האלה? הקוצים האלה הם בדיוק החסרונות שאתה צריך כדי לקבל דרגה עוד יותר גדולה, תיאבון עוד יותר גדול, רעב עוד יותר גדול כדי שתהנה מאוכל עוד יותר עשיר, עוד יותר משובח.

תלמיד: בשלב ההכנה, לפני שהאדם זוכה לשכר, אנחנו אומרים שהחברה היא בעצם האמצעי שאמור להגדיל כל הזמן את המטרה ואמור לגרום לך לרצות את המכשול היותר גדול בשביל המטרה שמחכה לך אחריו.

לא ולא. בן אדם לא צריך לחשוב על מכשולים יותר גדולים ועל דברים יותר רעים שיהיו לו, חס ושלום, הוא בכלל לא צריך לחשוב על זה אף פעם. הוא צריך תמיד לחשוב רק על דבר אחד. אני רוצה את הבורא, אני רוצה להיות דבוק בו, אני רוצה לקבל ממנו את כל הדברים שיש לו, תכונות, מילויים, הכול. לחשוב רק על טוב, אף פעם לא לחשוב על רע. ואם בא לו רע, אז מיד, מזה שהיה דבוק לטוב, מיד הוא בכל זאת מסוגל לפנות לתיקון.

תלמיד: את זה הוא יכול לקבל רק על ידי החברה, כי בתוך עצמו לא יכול.

רק חברה, או אני או בורא או חברה. הבורא נסתר, אני בזבל, רק החברה יכולה להציל אותו.

תלמיד: גם בעולם הגשמי אנחנו רואים איך חברה שוטפת לך את המוח או איך היא מפנה אותך למקומות שאתה חי בזה ממש. כל הזמן, אפילו עם דברים בתוך הרצון לקבל, עדיין אם אדם רואה מטרה שבשבילה התהליך לא כל כך נעים, או ארוך, אז הוא פורש ממנו, אפילו שהמטרה פחות או יותר ברורה. בחברה שעובדת על כל הדברים שהרצון לקבל מסוגל לקבל, כל החושים מכל הכיוונים בצורה האופטימלית, עדיין אדם לא בהכרח ירצה את אותה מטרה.

אנחנו רואים שבחברה תלוי הכול. אתה יודע שיש, או לא יודע, לא רואים את המטרה, והכול כל כך קשה, ואין שום תקווה, אבל אם חברה מתגבשת, היא מייצרת בעצמה, בתוך עצמה חשיבות של משהו שהיא בעצמה לגמרי לא יודעת. אנחנו רואים דוגמאות, איך חיים עמים שלמים באפגניסטן, בכל מיני מקומות, ויש להם אידאלים משלהם ומטרות משלהם. איך הם בזים לאמריקה הזו. אתה חושב שזה סתם מפני שאין להם? בגלל זה הם כך עושים? לא, לא בגלל זה. חברה יכולה לייצר לעצמה יעדים כביכול, גם רוחניים גם גשמיים, וזה יחזיק אותה אפילו אם אין לה שום דבר.

זה לא נכון, החברה עושה את הכול. אתה רוצה או לא רוצה, גם לך יש אידאלים מסוימים בחיים, קריטריונים שאתה לפיהם הולך, כך בנו אותך במשפחה ובחברה והם יותר גדולים כבר מדברים ממשיים. אתה לא יכול לברוח מהם, החברה מחזיקה אותך.

תלמיד: גם אם אני אקח עכשיו איזו מטרה שאיתה בנו אותי מגיל אפס, ואני רואה שהתהליך לא עושה לי טוב, אז אני לא אמשיך ללכת באותה מטרה למרות שהמטרה נראית לי ברורה, ולמרות שהחברה חזקה מספיק, זו החברה הכי חזקה שיש. למה אני פה? כנראה שהחברה שחייתי בה ושלטה עליי מכל הכיוונים, עם כל האידיאלים שלה, עדיין לא סיפקה אותי.

אז החברה שהיית בה קודם, לא יכלה לספק לך שום מילוי לרצון החדש שפתאום צץ לך. פתאום נהייה לך כזה רצון שבחברה לא ראית תשובה על זה, רצון לכסף, לכבוד, למין, לכל מיני דברים. אם לא היית מקבל בחברה הזאת, אז היית נוסע לחוץ לארץ, והיית עושה שם חיים בצורה שרצית. זאת אומרת אתה תמיד בורח מאיזו חברה, לאיזו חברה. אני רוצה לקבל תענוג מסוים, אני חוזר למשפחה, אני רוצה לקבל תענוג מסוים אני הולך עם החברים לאיזה מקום, או לכדורגל או לעוד איזה תענוג. אני תמיד בוחר חברות שיספקו לי את התענוגים. ככה בן אדם עושה. גם חוסר חברה, כשאני מתבודד, זו גם חברה, זו סביבה.

פתאום אני קיבלתי רצון כזה שלא התבודדות, לא חו"ל, ולא שום דבר, איפה שאני רואה את עצמי אני לא ממלא את עצמי, אז איפה אני אמצא חברה כזאת? שוב חברה, אין ברירה, רק חברה, איפה אני אמצא חברה כזאת שתספק לי את המילוי לרצון החדש, אז הגעת לכאן, זהו.

עכשיו כאן אתה שוב ראית במקצת שכן, זה גדול והכול, בהתחלה על כמה דברים החברה ענתה לך, עכשיו לא. למה לא? זה פשוט מאוד, כי עכשיו אתה צריך להתאים את עצמך בדיוק יתר לחברה ולהתאים את החברה בדיוק יתר אל עצמך, זאת העבודה שאתה צריך לעשות, בזה אתה בונה את הכלי שלך. במקצת נתנו, עכשיו חביבי, תתחיל לעבוד, אם לא תתחיל לעבוד, לא יהיו לך כלים פנימיים.

ואתה לא רוצה את זה, אתה מצפצף על החברה הזאת והחברה גם לא מתייחסת אליך, גם הם אשמים, אני לא אומר שרק אתה, זה הדדי. גם החברה לא בנויה נכון, לא מסתכלת על כל אחד ואחד, לא דואגת לכל אחד ואחד, וזה מה שקורה עם כל אחד כאן. לא צריך לדאוג לכל אחד אבל אם הייתה בפנים כל הזמן אש, כל הזמן היה רצון לעורר את האחרים ודרך זה להתעורר בעצמך, אז לא היה צריך לשים לב לכל אחד, על כל מה שקורה לו, פשוט המגמה הכללית הייתה כבר שואבת את כולם, מוצצת, מכניסה בפנים לאותו צינור, וזה לא קיים.

תבנה. אתה בחור חזק עם אמביציות גדולות, בבקשה, נותנים הזדמנות לכל אחד כאן. אני אומר לך ברצינות, אין כאן אף אחד שהוא יותר מהאחר, החדש ביותר, החלש ביותר, לא חשוב, כל אחד שיתפוס ויתחיל לעבוד, לעשות, וזאת באמת רוחניות.

ולעשות דברים גשמיים יש כאן קופצים, לפי הטבע, לפי ההרגל, לפי איך האדם ימצא את עצמו בחברה, יקבע את עמדתו, אבל ממש בפעולה הרוחנית, אין קופצים, אין. יש מארגנים, יש מאבטחים, יש מסדרים, כל מיני, לעבודה רוחנית נטו, שממש מדובר על הרוח, אף אחד לא קופץ. בבקשה, המקום פנוי.

תלמיד: יש לי שאלה קצת קשה.

קשה לך או קשה לי? כל יום יש לך אבן אחרת, לא?

תלמיד: לא, זו אותה אבן.

זו אותה אבן? עכשיו אתה יודע שיש תקופה אחרת באנושות. מה שהיה קודם בספרים זה לא נכון להיום. וזה כבר לא עובד כמו שצריך על האדם, אני אומר ברצינות.

תלמיד: לא, אני הולך לעשות משהו עם ספר תהילים.

תהילים יחד עם זה, אז אתה כבר מתחיל לחפש. האבן לבד כבר לא עוזרת. אני דווקא לא צוחק, זה בסדר גמור, מכובד בעיניי. אדם שמחפש משהו שיעזור לו, לאט לאט הוא יגיע לזה.

תלמיד: למה כל הבלאגן הזה?

כתוב על זה פשוט, "לך לאומן שעשאני".

תלמיד: למה כל הבלגאן הזה, למה כל הרוע, השפלות, הרצח, הסבל, האור, הטוב, למה כל הבלגאן הזה? מה העניין?

כל הבלגאן הזה הוא כדי שאנחנו נברר את הדבר היחיד שבשבילו באמת הכול קיים. זו תוצאה משבירת הכלים, ואם לא תהיה לך ערימה כזאת שבכל דבר יש את כל הדברים, וכולם מעורבבים בין טוב לרע ובין כל התכונות, אתה לא תוכל להגיע לאמת.

מילה אחת, אמת.

תלמיד: למה מלכתחילה להגיע לאמת?

כדי להגיע לאמת אתה צריך שיהיו לך כל הדברים המנוגדים זה לזה, וגם שכל כדי לברר את הניגוד הזה וגם כוחות. זאת אומרת יש כאן הרבה דברים שעדיין אין לך עכשיו, לא הכנה לזה, לא כוחות, לא הבנה, לא ראיה. אתה פשוט בחוסר כל. ואז באמת הערימה הזאת שהדברים שאתה צריך לברר כדי להגיע לאמת, נראה שאי אפשר לגשת, אי אפשר לנגוע, אי אפשר להכניס יד. איך אני מתחיל להכיר את זה, ממש כמו תינוק לפני העולם.

תלמיד: אני לא מחפש את הדרך, אני בדרך.

מאיפה אתה יודע שאתה בדרך?

תלמיד: כי אני פה.

זה לא מספיק. יש כמוך כאן עוד מאה איש שחושבים שהם גם בדרך. הם לא בדרך, אני חותם לך.

תלמיד: אני כבר בתהליכים עם עצמי לא מאתמול, אני כבר ארבע שנים ככה בחקירה.

אם אתה לא הגעת לסוף, אתה לא יכול להגיד שהדרך הזאת מביאה לשם. בהתחלת הדרך אתה לא יכול להגיד שזה בדיוק הדרך הנכונה.

תלמיד: מה שמכוון אותי זה שמיום ליום אני מסתכל אחורה ורואה התקדמות.

אתה מתחכם.

תלמיד: אני מרגיש אור.

לא. יכול להיות שהכול אשליה, מיליוני אנשים ככה חושבים.

תלמיד: בשביל זה אני שואל.

הם חושבים שהם מתקדמים ורואים יותר אור ויותר הבנה, יותר השגה, מתמלאים יותר עם דברים טובים, באמת, נראה להם שזו רוחניות. יכול להיות שזו אשליה. בעל הסולם כותב על זה במכתב, היו אנשים בהיסטוריה שמוכנים היו לחתוך את הידיים והרגליים שלהם רק כדי להשיג קצת את האמת, מוכנים להכול. ובאמת היו במצבים כאלו, ביחס כזה לאלוקות, ושום דבר לא קרה להם.

וכמה אנשים סובלים במחנות עבודה, בדברים כאלה, איזה צורות של מיתה ואיזה איומים, זו לא הוכחה. זאת אומרת לאו דווקא מזה מגיעים לאמת. אין לך שום בסיס שאתה יכול לפי זה להגיד שאני בדרך לאמת.

תלמיד: קנה מידה.

קנה מידה, איזה נתונים ביד.

תלמיד: מה מכוון אותי זה לבי.

מה? מכוון אותי לבי. לבי, אתה יודע, עם לבי הייתי כבר בכאלה דברים.

תלמיד: להיות יותר טוב.

מה יותר טוב, אתה שוקל בכלים שלך מה יותר טוב, ברוך ה' יום יום. היום יותר טוב מאתמול, אז אני בדרך הנכונה. אני מבין את זה.

תלמיד: לא, אבל באמת אני רוצה לתת.

לתת על מנת לתת זה בסדר גמור.

תלמיד: גם כלפי הטבע וגם כלפי אנשים, דרך כל הבריאה הזאת, הבריאה הזאת היא ה'.

כן, אני מבין.

תלמיד: בכל דבר.

כן.

תלמיד: אבל למה כל זה?

קודם כל אם באמת היה לך רצון לתת כדי לתת בלבד, אז כבר היית יודע בשביל מה כל זה, ודאי. היית פשוט מתחבר עם כל המציאות, כי כל המציאות היא לתת כדי לתת. זה שאתה עדיין נמצא המום לפני הכול ואין לך שום מגע עם זה, סימן שעדיין המחשבות שלך והרצונות שלך לא בדיוק עם הטבע, כי הטבע הוא באמת לתת הכול. ולכן אתה לא מבין את התשובה הזאת, הכול כדי להגיע לאמת.

תלמיד: אני מבין את זה. השאלה שלי היא טיפה אחרת, היא יותר אחורה.

מה?

תלמיד: האם כל מה שאנחנו עושים, כל האמונה הזאת וכל הגדלות, באמת מה שמכוון אותי זה האור? אני הולך אליו, זה מה שאני רוצה, לא מעניין אותי שום דבר אחר. האם כל זה באמת אמיתי ולא אשליה אחת גדולה?

אשליה. מה שאתה רואה אורות ואמונה ואתה הולך לקראת זה, זה הכול אשליה. זו אשליה. זאת אומרת, נקבע בכלים שלך במוחא ובליבא מה שנקרא, איזה מין הגדרות שנראות לך נעלות ואליהן אתה הולך.

תלמיד: אין לי דבר אחר.

אין לך דבר אחר, נכון. אלה דברים שהם באמת בנפש שלך וזה רציני ואתה מוכן לזה ורוצה את זה, זאת אומרת אלה כוונות טובות, יפות, אבל..

תלמיד: זה הדבר היחיד שיש לי להחזיק בו. כי אני שואל את עצמי אולי גם זאת אשליה, כאילו אשליה בתוך אשליה בתוך אשליה.

יש ספר כזה "הכוזרי" של יהודה הלוי. הוא מספר שם על מלך הכוזרים, היה עם כזה בדרום רוסיה, עוד לפני שהייתה רוסיה, הוא חיפש את הבורא והוא עשה כל מיני מעשים כמוך, והתגלה לו הבורא ואמר לו שכביכול מה שאתה עושה זה לא מה שצריך, נראה לך שזה נכון וזה לא נכון, תחפש. ואז הוא הלך לחפש אצל הנוצרים, אצל המוסלמים, אצל היהודים, כך מסופר. בדיוק זו השאלה.

תלמיד: אז כל הסיפור הזה זה פשוט חיפוש?

זה חיפוש דרך כל הזמן. יצירת הכלי זה חיפוש - מהו הרצון שאיתו אני מתחבר לבורא. וברצון הזה שאתה בונה, אתה בונה את הבורא בתוכך. אתה מבין מה אתה עושה? אתה בונה את הכלי שלך שהוא בדיוק מתאים לאח"פ דעליון. אח"פ דעליון זה הבורא ואתה צריך להיות במגע עימו בתנאי שאתה מתאים אליו אז אתה בונה את הכלי שלך גלגלתא עיניים וגם האח"פ שלך אחר כך בדיוק כמוהו, זאת אומרת אתה בונה מעצמך בורא, דמות הבורא.

אתה צריך לעשות את זה לבד ואתה צריך לעשות את זה יש מאין. זאת הבריאה יש מאין ולא הבורא עשה את זה, אתה צריך לעשות את זה. נראה לך שהכול מוכן, אבל באמת זה יש מאין, זה ממש ככה אמת לאמיתה. ואנחנו לא מסכימים לזה, כי זה באמת בלבולים ועבודה קשה.

בכל עבודה יש לי מטרה, אני יודע מה זה, יש לי כוחות שאני יודע באיזה מהם צריך להשקיע, ואני יודע מתי אני מקבל שכר, זאת אומרת אני שולט ואז היגיעה היא תשלום וזהו. כאן את הנשמה אתה צריך לתת, זה נכון, אבל זה אפשרי, כנראה אפשרי.

תלמיד: התעוררתי בבוקר והייתה לי הארה כזו שכתבתי אותה. בצורה הכי פשוטה איך קולומבוס גילה את אמריקה. הוא לא ידע על אמריקה, היה לו איזה רצון. הוא היה בתוך בבואה קבועה, הוא הבין שמיצה את עצמו בתוך הבבואה, ונוצר לו רצון לחיפוש מה יש מעבר לים, מה יש מעבר לאופק. מה שהביא אותו ליצור בסוף את המקום החדש הזה, את העולם הגדול, זה עצם הרצון עצמו, עצם רצון החיפוש.

אתה יודע, יש אנשים שאוהבים להיכנס למערות ובמערות יש מקומות עם מים ובתוך המים יש עוד כל מיני חורים, וכשאתה קופץ למים אתה חודר דרך איזשהו חור למקום עוד יותר עמוק. אבל כשאתה נכנס, אתה לא יודע אם יש שם יציאה, ואתה לא יודע

זה קצת דומה למה שאנחנו עושים.

תלמיד: לכוונה הפנימית.

כן,

תלמיד:

ה

החברה יכולה לשכנע אותך

תלמיד:

תלמיד: ואם אני מרגיש שדווקא זה שאני בא לחברה ויש איזה דחייה מהחברה, וכשאני רוצה לבוא אני מרגיש את ההפך, לא מרגיש שאני מקבל פה את מה שאתה אומר, אלא בדיוק את ההפך, אז מה זה אומר?

זה לא חשוב אם החברה מחלישה אותך או מחזקת אותך, אתה חייב לשפר אותה, אתה חייב בכל זאת להתאים אותה לעצמך. זה מה שבעל הסולם כותב, שזו הבחירה היחידה. זאת אומרת, זו הפעולה היחידה שאתה מסוגל לעשות בעולם הזה.

בכל יתר הדברים אתה בובה, גולם. פשוט אל תחשוב על שום דבר אחר כי שם הכול יסתדר איך שצריך, ולא תלוי בך כלום, חוץ מדבר אחד. אם הוא אומר שזו הבחירה היחידה שיש לאדם, אז מה עוד יש לך לקפוץ? בכל יתר הדברים אתה פשוט צריך לזרום עם כל העולם, עם המסגרת שהם עושים, עם מה שהם נותנים, זה לא חשוב. רק ברוחניות אתה צריך לבנות לעצמך סביבה, על זה אתה צריך לשים את תשומת הלב. ביתר הדברים אין לך שום בחירה, אתה נתון בידי הטבע הגשמי או הרוחני כאחד. תעזוב את כל יתר הדברים, זה פשוט דון קישוטיות, כאילו שאתה עושה משהו. זה כתוב כל כך ברור.

ואנחנו אומרים, "הכול בידי שמים, אין עוד מלבדו, הכול יסתדר". חוץ מהחברה אנחנו מוכנים לעשות הכול, זה מראה לנו עד כמה באמת רק הדבר הזה הוא החשוב. כולנו פשוט רובוטים, גלמים, מריונטות, מה שתגיד, חוץ מזה. זה האמצעי היחידי שאיתו אתה יכול להתקרב לבורא. מכל הפתחים שנראים לך, נשאר לך רק הפתח האחד הזה.

תלמיד: גם אם יש מצב שאני מרגיש דחייה?

אני לא יודע מצבים, אני לא יודע כלום, אני אומר לך מה שהוא כותב, תקרא עוד פעם. אין לך עוד פרמטר אחד לא בתכונות, לא ברצונות, לא במחשבות, בשום דבר שאתה יכול לקבוע את המצב העתידי שלך, לקבוע משהו, לעשות משהו חוץ מזה. אין לנו ברירה, פשוט אין ברירה.

תלמיד: אמרת קודם שבעצם לכל מיני עבודות גשמיות, לא משנה מה, דברים שנראים גדולים, דברים שנראים קטנים, תמיד יש קופצים, אבל לעבודה הרוחנית אין קופצים. אני לא יודע לגבי אחרים, אני יודע לגבי עצמי שאולי "מרוב עצים לא רואים את היער", לא יודעים מה זה באמת, מה זו העבודה הרוחנית, מה זה העניין הזה.

אתה אומר שיש כל כך הרבה התעסקויות בכל מיני דברים, כך שלא יודעים בדיוק מה שייך לעבודה הרוחנית ומה לא. לעבודה הרוחנית שייך כל דבר שבו אני בונה חברה, את עצמי כלפי החברה, ואת החברה כלפיי, רק זה שייך לעבודה רוחנית. אבל שזה יהיה בכוונה להגיע למטרה, להגיע לבורא ודאי, אחרת זה כמו שדיברנו, זו או חברת לצים או כמו חברת קומוניסטים שרצו לעשות טוב זה לזה.

תלמיד: איך אנחנו יוצרים את זה כך שהחברה לא תהיה סתם איזה תקליט שרוט שמנגן או שלא תנגן בכלל כמו עכשיו?

מתחילים לבנות מאפס, ולא חשוב שזה יהיה מלאכותי לגמרי, ואחר כך זה יהיה לא מלאכותי אלא אגואיסטי, שאנחנו נראה שאנחנו מתקדמים. מה זאת אומרת מתקדמים? שאנחנו באמת נראה תועלת מזה שאני שומע והוא שומע על האלוהות שזה דבר גדול, ואז נגיד "אנחנו מתקדמים". זה יהיה באמת לא לשמה טוב.

תלמיד: אבל היינו במצב הזה פחות או יותר, זה נשמע כמו תקליט שרוט באיזשהו שלב.

זה מיצה את עצמו באיזושהי צורה, אז אולי צריכים לחפש צורות אחרות.

תלמיד: איך עושים את הצעד הבא?

אני לא יודע, נתתי כל מיני צורות לדוגמה, תעשו מה שאתם רוצים. אני אומר ברצינות, אני יותר לא נוגע, ברוחניות שיש בחברה אני לא נוגע, זו הבחירה שלכם, קיבלתם את כל התורה. אני יכול לצעוק על כל מיני תקלות באיזו עבודה שעשו או לא עשו, וגם זה לאט לאט לא.

(סוף השיעור)

---

1. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות דף ה', עמ' ב')↩

2. מסכת תענית ס"ג↩