שיעור בוקר 26.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", תלמוד עשר הספירות, חלק א',

אותיות א' – ג'

ספר "תלמוד עשר הספירות" הוא ספר מאוד מיוחד. אנחנו רואים כמה עבודה, מחשבה ויגיעה השקיע בזה בעל הסולם. כנראה שבספר הזה טמון כוח מאוד מיוחד כדי לעזור למי שילמד נכון, להעלות אותו מעולם לעולם. הכול תלוי באיזו מידה אנחנו רוצים על ידי הלימוד שלנו לא לקנות מידע, חכמה, ידע אלא אנחנו רוצים להגיע לפתיחה פנימית שלנו, שהלב ייפתח ונוכל להרגיש מה שבעל הסולם רוצה להראות לנו, לפתוח לנו את העולם העליון.

לכן נראה איך אנחנו נגיע, ניכנס לזה. אתם בטח עברתם את זה כבר בכל מיני שיעורים, קבוצות, נעשה את זה עכשיו יחד. והעיקר איך להיכנס לתוך הרגשת החומר. לכן נראה איך עושים את זה.

העיקר, שוב אני אומר, לא להיות כמחיצה בין מה שכתוב לבין מה שאני מרגיש. האדם בעצמו לא נותן למה שכתוב להתגלות בו כמציאות. אז נשתדל אותה הפרעה להסיר ומה שכתוב יתגלה בתוך הרצונות, בתוך הרגשות, בתוך המחשבות שלנו בצורה, נגיד לפחות כמו שאנחנו מרגישים את העולם הזה שמגיע אלינו ומתלבש בחושים שלנו. אני לא מדבר עכשיו שאנחנו צריכים להתחבר בינינו ולרצות יחד. צריך להיות ברור שכל הנטייה שלנו לקלוט את התע"ס היא בזה שאנחנו מתחברים ורוצים יחד לגלות אותו. אז קדימה, נראה את זה בדרך.

תלמוד עשר הספירות

חלק ראשון

צמצום וקו כולל ב' פרקים

פרק א'

מבאר ענין הצמצום הא' שנצטמצם אור אין סוף ב"ה בכדי להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים. ובו ה' ענינים:

"א. לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות. ב. סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו." של האין סוף. "ג. צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית. ד. החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול. ה. לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול."

זאת אומרת, אנחנו רואים שבעל הסולם רוצה להראות לנו את הדברים האלה, כמו שהאר"י, מקובל גדול מאוד, מתאר את זה לפניו, בצורה ציורית כביכול. בצורה כזאת הוא רוצה למסור לנו את אופן הקליטה שלו, של אותו המצב שהיה לפני הצמצום, בזמן הצמצום ואחר הצמצום. זו כנראה הפעולה העיקרית.

אות א'

לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות

"* דע כי א טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור ב עליון פשוט ג ממלא כל המציאות. ולא היה שום ד מקום פנוי בבחינת ה אויר ריקני ו וחלל, אלא היה הכל ז ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא, ולא היה ח לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה ט אור א' פשוט י שוה בהשואה א', והוא הנקרא כ אור א"ס."

* עץ חיים שער א' ענף ב'.

אות א', שכתב האר"י ובעל הסולם לוקח את זה ממנו ומתחיל לפרש.

אות א'

לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות

"* דע כי א טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור ב עליון פשוט ג ממלא כל המציאות. ולא היה שום ד מקום פנוי בבחינת ה אויר ריקני ו וחלל, אלא היה הכל ז ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא, ולא היה ח לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה ט אור א' פשוט י שוה בהשואה א', והוא הנקרא כ אור א"ס."

* עץ חיים שער א' ענף ב'.

קריין: אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות א'

"צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת, ומקבלת צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תוספת הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום ומזמן ומתמורה. ועל המעיינים מוטל, לחקוק היטב בזכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם."

אות א'. אות א' מתייחסת לדברי האר"י " דע כי טרם שנאצלו הנאצלים". אומר בעל הסולם באור פנימי אות א':

"א) צורת הזמן הרוחני נתבאר היטב לקמן בהסתכלות פנימית בסופו בד"ה עוד."

קריין: אור עליון פשוט, אות ב'.

"ב) היינו האור המתפשט מעצמות הבורא יתברך. ודע, שכל השמות והתוארים הבאים בחכמת הקבלה, אינם ח"ו בעצמות הבורא ית', אלא רק באור המתפשט מעצמותו ית', אמנם בעצמותו ית', אין לנו שום מלה והגה כלל. כי זה הכלל, כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. וזכור זאת ואל תכשל."

אנחנו ממשיכים, אין כאן כל כך על מה לדון אלא צריכים לספוג מה שהוא אומר בינתיים. אחר כך עם מה שאנחנו קולטים אפשר יהיה על זה כבר לדון, לדבר, לחלק, לחבר וכן הלאה. בינתיים רק אוספים את המידע.

קריין: אות ג' מתייחסת למילים "אור עליון פשוט".

"ג) ולכאורה תמוה מאד, הלא המדובר כאן הוא בטרם שנבראו העולמות, וא"כ איזו מציאות ישנה כאן, אשר אור העליון צריך למלאותה. והענין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר כלולים בא"ס ב"ה, בכל תפארתם ובכל מלואם. באופן, שיש לנו להבחין ב' עיקרים בכללות המציאות שלפנינו. עיקר א': בבחינת מה שהם קבועים וקיימים בא"ס ב"ה בכל שלימותם ותפארתם. העיקר הב': כמות שהם ערוכים ומשתלשלים ומתחדשים לפנינו מאחר הצמצום הא', בחמשה העולמות המכונים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כמ"ש להלן. וז"ש הרב, אשר אור העליון הנמשך מעצמותו ית', היה "ממלא את כל המציאות" דהיינו כללות המציאות שבעיקר הא', מבחינת מה שהם ערוכים וקיימים בא"ס ב"ה שמטרם הצמצום. ומשמיענו שאור העליון היה ממלא אותם לגמרי עד שלא נשאר בהם שום מקום פנוי, שיהיה אפשר להוסיף בהם שלימות ותיקון כל שהוא (ועי' היטב בהסת"פ כאן)."

שאלה: איך לתאר לעצמו מושגים גבוהים כאלה, נעלים, כמו האור העליון שממלא את הכול, איך להתייחס לזה נכון?

אתה שואל נכון, וזה כאן כל העניין. איך אנחנו מתארים לעצמנו מה שהאר"י ובעל הסולם כותבים לנו. אלה שני מקובלים שמהם יש לנו את כל חכמת הקבלה.

אני חושב שאנחנו צריכים להשתדל לתאר את זה ברצון, כי מדובר רק על הרצון. "היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות". מה זו מציאות? הרצון. אנחנו לא יודעים מי זה האור העליון שמגיע מהבורא, אנחנו יכולים לדעת איך הוא משפיע על הרצון שלנו, משנה את הרצון, ממלא את הרצון, מרוקן אותו וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו בעצמנו תוצאות מהשפעת האור העליון על הרצון. אנחנו לומדים שהרצון זה הנברא, מה שנברא בכל המציאות, הרצון, והאור העליון פועל על הרצון. אנחנו יכולים לתאר שהוא לוחץ עליו, נכנס בו, מחלק אותו, מחבר אותו וכן הלאה. זאת אומרת, מי שעובד זה האור, על מי הוא עובד - על הרצון. וחוץ משניהם, אור ורצון או אנחנו יכולים להגיד בורא ונברא, אין עוד במציאות.

שאלה: העשירייה מאוד שמחה כי אנחנו נוטים לתע"ס. הכנו את עצמנו במשך שנתיים. איך אפשר לקבל את האור באופן אישי בשביל להשתמש בו בעשירייה ועבור הכלי העולמי?

אנחנו צריכים ללמוד לאט לאט בצורה פרקטית כבר מהשיעור הראשון. אנחנו צריכים לתאר בנו איך זה צריך לעבוד. לא לברוח לאיזה פנטזיות, אלא שאנחנו הרצון לקבל ובו איכשהו נדמה או נתאר לעצמנו איך כוח ההשפעה משפיע עלינו, על הרצון שלנו ומשנה אותו, מתקן אותו. והרצון תחת השפעת האור העליון - משתנה, מקבל את תכונות האור העליון, תכונת השפעה.

על זה בעצם מדובר בכל חכמת הקבלה ובכלל, זה מה שיש בכל המציאות. ישנו רצון שרוצה לקבל, ליהנות, למלא את עצמו. אפשר להרגיש אותו כטוב, כרע, אם אנחנו מדברים מבחינת ההרגשה. האור העליון זה בעצם הבורא שפועל על הרצון ומשנה אותו, מתקן אותו. "מתקן" נקרא שעושה את הרצון יותר ויותר מתאים, דומה לאור עצמו, לבורא.

וזה מה שקורה לנו בכל המציאות ואין לפנינו שום מציאות אחרת חוץ מרצון ואור. האור פועל תמיד על הרצון כדי להביא אותו לקרבה, ל"השתוות הצורה" מה שנקרא. זאת אומרת לאותה צורת השפעה שישנה באור עצמו.

קריין: אות ד' באור פנימי מתייחסת לדברי האר"י "לא היה שום מקום פנוי".

"ד) פירוש כי בטרם שנבראו העולמות, שהיה אז רק א"ס ב"ה בלבד כנ"ל, לא היה שם "מקום פנוי" דהיינו מקום חסרון, שיהיה ראוי לקבל בו בחינת תיקונים. כי אור העליון היה ממלא את המקום ההוא, שלא הניח מקום לתחתונים להתגדר בו להוסיף משהו על שלימותו. אלא רק בסיבת הצמצום שנעשה, כמ"ש להלן, נתחדש אז בחינת חסרון ונתהוה מקום פנוי לתיקונים. אבל בל תטעה שבמקום גשמי הספר מדבר."

מה הוא רוצה להגיד כאן? לא היה שום חיסרון בהרגשת הנברא, נברא זה רצון והבורא זה האור. האור צריך לפעול על הרצון כדי לשנות אותו למשהו. זאת אומרת, עכשיו בינתיים זו פעולת האור בלבד על הרצון ללא שום תגובה מצד הרצון עצמו. עדיין לא נמצא הנברא, כי נברא מורגש לפי החיסרון שלו שהוא מגלה כלפי האור, כלפי הבורא.

שאלה: אפשר לתאר לעצמנו את האור הזה כמשהו שנמצא מעל הרצון, כי פרקטית עוד לא קיים רצון שמגיב בצורה זו או אחרת על הצמצום כמו שבעל הסולם כותב כאן, אז איך אפשר בכלל לתפוס את זה?

אנחנו יכולים לתאר את זה כרצון שהוא עוד לא רצון כי אין בו חיסרון, אלא אנחנו מדברים כאן על שתי הבחנות, הרצון והאור שפועלים כך מפני שהכוח העליון, מחשבת הבריאה, פועל עליהם וכך מעמיד אותם זה מול זה. אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על הנברא כי אין שום חיסרון שמתגלה מצד הרצון, הרצון כאילו לא קיים, הוא כולו נמצא בשליטה של האור העליון, אלא מתגלה רק שליטת האור, שזו שליטת הבורא על הנברא העתידי. הנברא עדיין לא מופיע כביכול, כי הוא נמצא כולו בשליטה של האור העליון, של הבורא.

תלמיד: הנברא עדיין לא נמצא במודעות?

עדיין אין נברא, מפני שעוד לא התגלה החיסרון, שהוא רוצה מעצמו משהו. הנברא נמדד לפי מידת החיסרון, לפי אופן החיסרון שמתגלה בו, אבל אם אין בו את זה, אז הוא לא נמצא.

תלמיד: איך מקובלים יכלו להשיג את המצב הזה?

זאת שאלה נכונה, זו באמת בעיה להסביר, אבל אנחנו עוד נדבר על זה ולא פעם, שהמקובלים מגלים את הדברים האלה אפילו אם הם לא נמצאים בתוך החיסרון שלהם. אלא כשהבורא מגלה להם את הפעולות, הוא מוסיף לגילויים שלהם את מה שלפני הגילוי ואת מה שאחרי הגילוי, זאת אומרת הוא נותן להם תוספות כאלו בהתגלות אליהם כך שהם יכולים לתאר אפילו מצב שלא היה כביכול במציאות, עוד לפני הנברא.

נגיד כשהאר"י אומר "טרם שנאצלו הנאצלים", מה זה "טרם"? איך הנברא יכול לדבר על מה שהיה לפני שהוא הופיע, מאיפה הוא לוקח את זה? אנחנו נבין שאת כל הדברים האלו אנחנו מקבלים אחר כך מזה שמגלים את עצמנו, מגלים את פעולות הבורא, ואז יכולים לתאר את הדברים שקרו כביכול לפני שהבורא פועל ומוליד אותנו.

אנחנו עוד נגיע לזה, בינתיים נמשיך.

קריין: אות ה' באור פנימי מתייחסת לדברי האר"י "ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני".

"ה) אין הכוונה על אויר גשמי ח"ו, אלא יש בחי' אור רוחני המכונה כן. כי הנה יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה, ואור דחסדים: אור דחכמה הוא בחינת העצמות של הפרצוף, דהיינו בחינת החיות שבו. אור דחסדים הוא רק אור מלביש על אור החכמה שבפרצוף, היות ואור החכמה אינו יכול להתלבש בפרצוף אם לא יתלבש תחילה באור דחסדים". זה תנאי מאוד חשוב שאנחנו צריכים לזכור אותו לתמיד. "אמנם לעתים, כשהפרצופים המה בעת קטנות, אין בהם אלא אור דחסדים בלבד. ותדע שאור דחסדים זה, הוא מכונה בשם אויר או רוח, ובהיותו בפני עצמו בלי אור דחכמה, הוא מכונה בשם "אויר ריקני", כלומר שהוא ריקן מאור החכמה, ומצפה ע"כ שאור החכמה יתפשט בתוכו וימלאנו. ומשמיענו הרב, שטרם שנבראו העולמות, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה בחינת אויר ריקני זה במציאות כלל, משום שאין שם חסרון משהו, כמבואר."

קריין: אולי יכול להיות לנו פורמט טוב ללימוד שאחרי שאנחנו קוראים משהו, אתה תגיד איזה משפט שניים כדי שנבין מה כתוב.

כתוב כאן פשוט, יש לנו אור חכמה ואור חסדים, שתי צורות, שני אורות. בעצם אין אור חכמה ואין אור חסדים, הכול מדובר כלפי הנברא. אם הנברא פועל ברצון לקבל שלו, רוצה למלא את הרצון, זה נקרא שהוא מגלה ורוצה את אור החכמה. אם הנברא רוצה ההיפך, לא לקבל אלא להשפיע לעליון, אז נקרא שהוא מעצב, מייצר את אור החסדים.

זאת אומרת, אור החסדים זה אור שמגיע מצד הנברא שרוצה להשפיע לבורא. אור החכמה הוא ההיפך, זה אור של אהבת הבורא כלפי הנברא.

קריין: אות ו' מתייחסת למילה "וחלל" בדברי האר"י. הוא אומר, "לא היה שם שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל".

"ו) כדי להסביר המלה הזאת, צריך שתדע מקודם מה היא מהותו של כלי רוחני. והוא, כי בהיות הנאצל מקבל את שפע חיותו מן המאציל, הנה בהכרח, שיש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה ממנו ית'", כי הנאצל הוא בסך הכול חיסרון, חיסרון למה שיכול לקבל מהבורא. התפקיד של הנאצל, אם יש לו אפשרות, הוא להתאים את עצמו לקבל מה שהבורא רוצה לתת לו. "ותדע, אשר מדת הרצון וההשתוקקות הזו, היא כללות כל החומר שבנאצל". זאת אומרת, מהו החומר של הנאצל – ההשתוקקות, זאת אומרת לא רצון סתם אלא השתוקקות, ערגה, נטייה מצד הנברא לקבל מה שהבורא רוצה לתת לו. "באופן, שכל מה שיש בנאצל זולת זה החומר, כבר אינו מיוחס לבחינת החומר שלו, אלא לבחינת השפע שלו שמקבל מן המאציל".

זאת אומרת, בסך הכול יש במאציל שפע, ובנאצל חיסרון לשפע, ואחר כך כשהנאצל מקבל לתוך החיסרון הזה מילוי, אז אנחנו אומרים שבנאצל יש שניים, חיסרון ומילוי. זאת אומרת, בנאצל יש הרגשת החיסרון מעצמו והרגשת המילוי, או הרגשת המאציל שנמצא בו וממלא אותו. "ולא עוד, אלא שהחומר הזה, הוא המודד את גדלותו ושיעור קומתו של כל נאצל, ושל כל פרצוף, וכל ספירה". אנחנו מודדים הכול אך ורק לפי כמה שהנאצל, הרצון לקבל, יכול לקבל מהמאציל, מהבורא. לפי זה מודדים, אין לנו קנה מידה אחר. "שהרי התפשטות אור העליון מן המאציל היא ודאי בלי שיעור ומידה". הוא יוצא בצורה בלתי מוגבלת, "אלא רק הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכח עצמו", ולכן לפי כמה הוא מקבל וכמה הוא לא מקבל מכל מיני סיבות, לפי זה אנחנו מודדים ויכולים להגיד משהו על הנברא. "מפאת היותו מקבל לא פחות ולא יותר מכפי שיעור חשקו ורצונו לקבל, שזו היא אמת המידה הנוהגת ברוחניות", זאת אומרת, הנברא יכול להגדיל או להקטין את הרצון שלו ולפי זה לקבל יותר מילוי או פחות מילוי מהמאציל, "משום, שאין ענין הכפיה נוהג שם, והכל תלוי ברצון". זאת אומרת, הנברא, במידה שמסוגל, במידה שרוצה, תמיד יכול לקבל, אבל אין דבר כזה שהמאציל ממלא אותו למעלה מהרצון, דוחף לו את המילוי מעצמו. על זה כתוב "אין כפייה ברוחניות". "ולפיכך אנו מכנים את "הרצון לקבל" הזה, שהוא כלי קבלה של הנאצל. והוא נבחן לבחינת החומר שלו, שמחמתו יצא מכלל מאציל להקרא בשם נאצל, מטעם היותו מוגדר במין חומר כזה, שאינו מצוי במאציל אף משהו ח"ו, כי הרצון לקבל אינו נוהג ח"ו במאציל בהחלט, שהרי ממי יקבל, והבן".

ההבדל הגדול העקרוני היחידי שיש בין הנאצל והמאציל הוא הרצון, סוג הרצון, מהות הרצון. הרצון שיש למאציל הוא רצון להשפיע, לתת, למלא את הנאצל, והרצון שבנאצל הוא לקבל מילוי מהמאציל, בהכרח הוא רוצה כי כך נברא, ולכן שניהם קשורים זה לזה והפוכים זה מזה מלכתחילה, וכביכול לא יכולים להיות אחד ללא האחר, כי מה שיש באחד רק האחר יכול להשלים לו.

הרצון של הנאצל הוא למלא את המאציל, ולכן יוצא שבלי שהנאצל מקבל מילוי מהמאציל, המאציל בעצמו נראה כביכול חסר, כי אין לו למי לתת, והרי יש לו רצון לתת. וגם הנאצל ללא המאציל הוא ריק, חסר, סובל. ואז יוצא שהם תלויים יחד, כרוכים יחד, ובאמת אנחנו צריכים לראות עד כמה כל הבריאה קשורה למאציל ולנאצל בלבד, כמו שהאר"י מתחיל את הפרק הזה - יש מאציל ונאצל.

"ולהלן נבאר, שיש בחומר הזה ד' מדרגות", בחומר של הנאצל, ברצון לקבל. "מקטנות עד גדלות הקבלה, שהמדרגה הרביעית, שהיא בחינת גדלות הקבלה, המצויה על שלימותה רק בא"ס, מטרם שנבראו העולמות, הנה רק עליה נעשה סוד הצמצום. ויתבאר להלן, כי נתרוקנה מכל שפע שהיה לה מיחס א"ס, ונשארה בבחינת "חלל" פנוי. וזו היא כוונת הרב באמרו, מטרם שנברא העולם, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה שם בחינת "חלל" הפנוי הזה, כמבואר".

באור אין סוף, בשלב שאנחנו מדברים עליו, היתה רק שליטת האור העליון, שבורא את הרצון ומפתח את הרצון, ועדיין לא היתה הרגשה בתוך הרצון לקבל בעצמו מיהו, מהו, אלא הוא היה בשליטת הכוח העליון, כוח ההשפעה בלבד. ולכן על הנברא עדיין אין לנו כאן מה לדבר כי לא נגלה שום חיסרון, אפילו חיסרון בעלמא, זאת אומרת לא חשוב למי הוא מכוון וכמה ומה בדיוק הוא רוצה, אלא הרצון עצמו עדיין לא נגלה במציאות.

שאלה: האם הופעת החיסרון זאת הרגשה של חיסרון, האם זה מה שאנחנו מכנים בסופו של דבר "רצון" שמורגש כחיסרון, האם זו הבריאה?

אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על ההבחנות הללו כי אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על הנברא שמרגיש, כי אין לו הרגשת החיסרון מעצמו. אנחנו עדיין מדברים על פעולת האור, שהוא עכשיו בונה, מפרמט את החיסרון. ואחרי שהחיסרון יעבור ד' מדרגות ויתייצב כרצון, ויעשה צמצום על עצמו, וירצה משהו מעצמו אחרי הצמצום, כי בצמצום הוא מבדיל את עצמו מהאור העליון ואפשר להגיד שהנברא כבר נמצא באיזשהו ניתוק מהמאציל, מהבורא, אז יהיה אפשר לדבר על שניים. בינתיים לא, אין אור ואין כלי, ולכן אנחנו לא יכולים לדבר עדיין על הנברא עצמו, ולכן השאלות האלה עדיין לא רלוונטיות.

תלמיד: אז נכון לרגע זה זו רק תוכנית וכוונה?

גם על תכנית וכוונה אנחנו לא מדברים כאן כי גם התכנית עדיין לא נגלתה.

שאלה: בהתחלה האור היה ממלא את כל המציאות ואחר כך הופיע פתאום אוויר ריקני. מהו האוויר הריקני הזה?

הוא אומר שיש משהו כזה, הוא לא אומר יותר מזה.

תלמיד: האם האוויר הריקני הוא החיסרון העתידי?

אני לא יודע מה עתידי ומה יהיה, אני רוצה ללמוד עם זרימת הטקסט.

קריין: אנחנו נמצאים באות ז' באור פנימי, מתייחסת לדברי האר"י, "היה הכל ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא."

"ז) כלומר שאין כלל מה להוסיף עליו על-ידי מעשה התחתונים."

עדיין אין תחתון ואין מה להוסיף, זה המצב. הכול מגיע מלמעלה בלבד, אין עדיין נברא. כי כדי שיהיה נברא צריכים שיתקיימו כאן כמה תנאים – שיהיה חיסרון, שתהיה יכולת לעבוד עם החיסרון, להתקשר בחזרה למאציל, לדרוש ממנו, כלומר לעשות משהו, להיות בכוחות עצמו, לשלוט על הרצון שלו יותר או פחות, ולפנות למאציל עם משהו, למילוי או להתרוקנות. עדיין אין באפשרות של הנברא, של הרצון לקבל, לעשות על עצמו כאלו פעולות, ולכן עדיין לא מדברים על הנברא.

קריין: אות ח', "ענין ראש וסוף יתבאר להלן."

קריין: אות ט' מתייחסת למילים "הכל היה אור א' פשוט".

"ט) פירוש, שאין בו מדרגות של קטן וגדול, אלא הכל שוה כמ"ש לקמן."

עכשיו אנחנו מדברים רק על שליטת העליון על כל הרצון שהוא ברא יש מאין. מפני שהעליון הוא שלם ובצורה שלמה כזאת הוא שולט על הרצון שברא, לכן אין שום הבחנות ברצון, הכול נמצא כחלק אחד. זה מאוד דומה למה שרואים בהתפתחות העוברים - יש חתיכת בשר ועל ידי ההשפעה של העליון על חתיכת הבשר הזו מתחילים להתחלק ממנה כל מיני חלקים, מתחילים להתייצב בה כל מיני מערכות שכבר נמצאות בשינוי הדדי, אבל מלכתחילה זו הייתה חתיכת בשר בלבד. אני בכוונה מדבר בצורה כזאת כדי שיהיה ברור לכולם.

אותו דבר עם האור העליון. רק על ידי השפעת האור העליון בצורה הדרגתית על הרצון שהוא ברא, הרצון משתכלל, מתחלק, עובר כל מיני שינויים, נעשה מורכב, מרגיש את עצמו, מתחילים להתייצב בתוכו חלקים, נימים, תאים למיניהם, מערכות, וכול זה בהתאם לאור שמשפיע עליו. זאת אומרת הבורא שמשפיע על חתיכת רצון, הוא בורא בתוך הרצון הזה מערכות כמו שיש בתוך הרצון של הבורא. לכן בסופו של דבר הנברא הוא העתקה מהבורא, רק ברצון לקבל. יש רק הבחן אחד ביניהם, שהאחד הוא חיסרון, רצון לקבל, והאחר הוא השפע, הרצון לאהוב, להשפיע.

קריין: אות י' באור פנימי, מתייחסת לדברי האר"י "הכל היה אור א' פשוט שוה בהשואה א'".

"י) כלומר שאין שם זכות ועביות, שהמדרגות נערכות נבחנות על ידיהן. כי הבחנות אלו נתהוו בעולמות רק עם חידוש הצמצום, שיתבאר להלן."

אפילו כשהאור העליון שכולל את הכול משפיע על הרצון שברא אותו יש מאין, עדיין באותו רצון לא מתגלים שום שינויים, כי האור העליון משפיע בצורה כזאת שבה הוא עדיין לא מחלק את הרצון לכל ההבחנות שאחר כך הרצון הזה יתקבל.

קריין: אות כ' מתייחסת לדברי האר"י, "והוא הנקרא אור א"ס".

"כ) ויש להקשות, כיון שאין לנו שום השגה בא"ס, א"כ איך נדעהו בשם, שהרי כל שם מורה על השגה, אשר אנו משיגים בו על פי הוראתו ומשמעותו של אותו השם, כנודע."

את זה אנחנו צריכים לזכור. כל שם ושם שיש בחכמת הקבלה הוא אך ורק מתוך השגת התחתונים. לפי איך שהתחתונים מגלים איזו תופעה, לפי זה הם קוראים לאותה התופעה בשם ויש לה זכות קיום. השגה היא ההבנה הסופית שיש בתופעה הרוחנית, ואין דבר כזה בחכמת הקבלה שסתם ניתנים שמות על ידי אנשים שלא משיגים את התופעה הזאת בצורה הסופית. לכן בדרך כלל בחכמת הקבלה מקובלים בודקים עד כמה מי שכותב, מי שמדבר, נמצא בהשגה שלמה במה שהוא מדבר או כותב. "ואין לתרץ כי השם א"ס מורה רק על שלילת השגה, דא"כ היה לנו לכנותו בשם "בלתי מושג", והענין הוא, כי השם הזה מורה לנו את כל ההבחן שיש בין א"ס אל כל העולמות שמתחתיו, והוא כי בחינת הצמצום שנעשה אחר הא"ס, הנה בכל מקום שהכח הזה מתעורר הוא מצמצם שם את האור, שעל ידי זה מסתיימת ההארה ההיא ומגעת לסופה. ולפיכך כל סוף וסיום, שישנו בכל הארה, ובכל פרצוף, אינו נמשך רק מכח הצמצום. ולא עוד אלא, שמסיבת הסוף וסיום ההוא יוצאים ומתחדשים כל ההויות ומילואיהן וכל מיני השינויים, שאך נמצאים בעולמות. ומתוך שענין הצמצום הזה אינו שם בא"ס, ע"כ, אין ענין סוף וסיום נוהג שם, וע"כ נקרא בשם "אין סוף", להורות, שאין שם בחינת סוף וסיום כל עיקר, ומובן עם זה, שהאור הזה, הוא פשוט ושוה בהשואה א', כי זה תלוי בזה, כמ"ש."

שאלה: מה חשוב יותר, האם לשמור על כוונה, או להתעמק במושגים הטכניים של העולם הרוחני?

אנחנו צריכים להגיע למצב שבו לא יהיו כאן הגדרות טכניות, אלא שנרצה לעבור מהן לרגשות שבנו. אומנם צמצום, מסך, אור חוזר, הבחנות של עביות וזכות, כל אלה נראים לנו כטכניקה אבל אנחנו צריכים להעביר את זה לרגש שבנו, להשתדל להרגיש את הדברים. זה כמו שאתה מדבר עם מומחה במכניקה והוא מסביר לך מה קורה בתוך איזו מכונה, הוא מרגיש זאת בפנים, זה נמצא בו, וכשהוא מספר לך יש לו בפנים את המודל הזה, את התיאור הזה, את הדמות הזאת של בלוק מכני ואיך הוא עובד. אותו דבר כאן, אנחנו צריכים להשתדל להרכיב בנו אותו מודל שמסבירים לנו האר"י ובעל הסולם.

הדברים האלה קיימים בנו, בתוך הרצון שלנו, הם נסתרים מאיתנו, וככל שנשתדל לתאר את הדברים האלה בנו, "מה זה, איפה זה נמצא, איך זה עובד", אפילו שזה לא נכון, אפילו שנתאר זאת כמו ילדים שמשחקים במשהו שהוא לא אמיתי, הדברים האלה בכל זאת יקדמו אותנו להרגשה אמיתית. כך אנחנו בונים בפנים בתוכנו את הקשרים האלה, את המודל הזה, מתוך הרגשות שלנו. לכן כדאי לנו להשתדל פה ושם לעשות מין דימוי למה שהוא מסביר. זה מאוד חשוב להשתתף בזה בצורה רגשית, אם לא, לא נגיע להשגה, כי השגה היא קודם כל ברגש, ברצון.

שאלה: מהי בכלל השגה? אנחנו כל הזמן מדברים שהיא ברגש, ברצון.

השגה היא שאני יכול לתאר ברצון שלי משהו שלא שייך לרצון לקבל אלא שייך לרצון שעובד בהשפעה, ברצון להשפיע. איך אני מתאר זאת? אחרי שאני מקבל מלמעלה כוח השפעה שאין בי, כי אני נברא ונברא רק בכוח קבלה, אבל אם אני מקבל מלמעלה כוח השפעה, אז אני יכול לעבוד עם הרצון לקבל שלי בכוח השפעה, ואז אני מסדר את הרצון שלי שיעבוד לפי תוכנת ההשפעה.

לפני שאני מקבל יכולת כזאת, ככל שנראה לי שאני משפיע, נותן לאחרים, זו רק צורה סמויה של קבלה, אני משקר לעצמי שאני משפיע, נותן ואוהב מישהו, אין דבר כזה. אלא רק אחרי שאני יכול לקבל מלמעלה כוח מיוחד שמסדר לי בפנים יכולת להבין, לחשוב ולתכנן את עצמי בהשפעה, אז אני עושה את זה. לזה אנחנו רוצים להגיע.

שאלה: למה לפעמים כתוב אור אין סוף ולפעמים רק אין סוף?

אם אנחנו מדברים על השפעה מהבורא, אז אנחנו אומרים אור אין סוף, אם אנחנו מדברים על המציאות עצמה בלי שהיא משפיעה עלינו, אז אנחנו אומרים אין סוף. אנחנו נבין זאת מתוך השימוש בטקסט.

שאלה: אנחנו השתמשנו בתחילת הלימוד במושגים קבליים, צמצום, סיום, סוף, כל מיני דברים שלא היינו אמורים ללמוד קודם. כמה זה חשוב לדעת פתיחה לפני לימוד תלמוד עשר הספירות?

תלך איתנו, תשמע ותלמד, ואז תראה מתוך הניסיון, מתוך מה שאנחנו לומדים. זה יסתדר לך.

תלמיד: השאלה, האם צריך ללמוד פתיחה לפני שניגשים ללימוד הזה? זו שאלה כללית עבור כולם.

כן ולא. וודאי שפתיחה זו דרך קצרה, כי אנחנו יכולים איכשהו לקבל תמונה כללית על כל המבנה הרוחני של המציאות, אבל אנחנו נכנסים ללימוד תע"ס כמו שעכשיו אנחנו נכנסים וזה בסדר, כך נעשה.

שאלה: כתוב בטקסט שהצמצום קרה אחרי אין סוף, מאוד קשה לדמיין משהו שקורה לפני או אחרי אין סוף.

עוד לא דיברנו על הצמצום. הוא נותן עכשיו רק כמה הגדרות לפני כל ההבחנות הללו. אל תתבלבלו.

שאלה: אמרת שהעיקר הוא לא להיות מחיצה בין מה שכתוב למה שאני מרגיש. מה זה אומר?

אני רוצה לתאר לעצמי את כל אותם הדברים שכתובים בספר, זה העיקר. להשתדל לדמיין או לתאר את הדברים האלה בצורה מוחשית ככל האפשר - להבין איך זה נעשה, איפה זה נעשה, באיזו צורה, שהכול קורה ברצון שלי, ואיך אני צריך לשנות את הרצון שלי כדי להרגיש את מה שהספר מתאר. בספר כתוב מה צריך להתרחש בתוך הרצון שלי, ועליי להיות כל הזמן בחיפוש איך מה שמתואר בספר יתרחש בתוך הרצון שלי.

שאלה: על המילה חלל הוא כותב, שגדלות הקבלה הייתה בשלמות באין סוף ורק עליה נעשה הצמצום. מהי גדלות הקבלה?

אנחנו עוד לא למדנו את זה. אין לו ברירה, הוא מתחיל להסביר לנו כמה דברים ונוגע בהם במקצת. אל תכנסו פנימה יותר, נלך עם הטקסט. אתם רואים עד כמה אני נמנע מלהתחיל להסביר דברים, אלא נלך יחד עימו, נזרום. אפילו שזה לא מובן עכשיו, והוא לא מסביר, נלך יחד עימו ונראה איך הוא מוסיף. אני מוכן ללכת עימו - אם הוא אומר חצי מילה, אז מספיקה לי חצי מילה, אני לא אעמוד על כל דבר שהוא כותב ואדרוש שזה יהיה ברור לי עד הסוף.

אני רוצה שהרצון שלי ישתנה ויתחיל לקבל כל מיני השפעות מהאור העליון, שאני ארגיש את עצמי כנברא שנמצא תחת השפעת המאציל, זה מה שאני רוצה. לא להבין בשכל אלא מתוך מה שמתרחש אצלי ברצון. שתהיה לי קודם הרגשה ואחר כך השגה של מה שאני מרגיש, לזה אני רוצה להגיע, אחרת אני חכם בלילה - אני לא מרגיש אלא עושה בשכל כל מיני מניפולציות עם השמות.

שאלה: הרגשה של הטקסט, האם היא צריכה להיות בתוכי או בינינו כעשירייה?

על זה נדבר אחר כך. וודאי שאחר כך נעבוד בינינו עם כל ההבחנות האלה.

תלמיד: עד אז, האם נכון לדבר על זה, לעשות סדנה, או שלא?

לא. אני לא רוצה להוסיף להבחנות שאנחנו מדברים עליהן עכשיו גם את פעולות החיבור שבינינו. וודאי שזה צריך להיות, אבל לא מיד, זה יעמיס עלינו כך שלא נוכל לצאת מזה.

שאלה: כשקוראים את הטקסט, אז אפשר לנסות לחפש בצורה רגשית פנימית איפה זה ברצון שלי, ואפשר לבקש שהמאור המחזיר למוטב יעשה עכשיו תיקון לחברים. אני לא מצליח לשלב את שניהם, או שאני מחפש בי או שאני מתפלל על החברים.

אני מחפש בי. אני לא רוצה לבלבל את עצמי, אני לא נמצא בהבחנות רחבות כאלה, אלא אני מחפש בי.

שאלה: כשאנחנו לומדים תע"ס יש תחושה שאנחנו לומדים את פעולות הבורא, ואז מתגלה גדלות הבורא. תמיד הייתה לי בעיה מהיכן להביא את גדלות הבורא, עד כמה נכון להתייחס לנושא. כי כשאנחנו לומדים מאמרים זה כאילו שאנחנו לומדים איך לבנות את הרצון שלנו, אבל צריכה להיות גם גדלות הבורא, ואני חושב שנפתח כאן ברז כשאנחנו לומדים על פעולות הבורא.

אני שמח שכך זה משפיע עליך.

שאלה: ראינו כאן דוגמה של מכניקה. האם עלינו לפעול בדומה לאיך שמכונאי מרגיש את חלקי הרכב? אבל בשונה ממכונאי, אנחנו לא יודעים להבדיל מה אנחנו צריכים לשנות ולהזיז בתוכנו. האם אנחנו צריכים לעבוד עם הדמיון שלנו?

אנחנו צריכים לעבוד עם הרגשות שלנו. אני רוצה להרגיש את הרצון שלי ואיך הרצון שלי מיוצב על ידי הכוח העליון ומה הכוח העליון רוצה מאיתנו כשהוא מעורר בי את הרצון.

שאלה: מבחינת הרגשה, הוא מתאר בהתחלה הרגשה אחת של אור אין סוף. אחרי זה יש הרגשה של שני דברים, אור חכמה ואור חסדים.

זה עדיין לא לעכשיו.

שאלה: אמרת קודם שצריכים לחפש בי. מה צריך לחפש בי בדברים האלה?

אני רוצה לחפש בי את הרצון עצמו ואיך הרצון הזה מכוון מהכוח העליון, ומשתנה בי הרצון והרצון הזה מגיע לי מלמעלה, מהכוח העליון, זה מה שאני רוצה להרגיש - כי אין חוץ ממאציל ונאצל.

מאציל - זה האור העליון, הכוח העליון שבורא בנו בנאצלים רצון ומשנה את הרצון הזה. את שני הדברים האלה אני צריך לגלות בסופו של דבר. אז אני צריך עכשיו להתרכז ברצון שלי ולחפש מי מנהל לי את הרצון.

שאלה: אם הבנתי נכון, לרצון יש צורה מקורית שלמה שנועדה לתיקון ותתוקן, ואנחנו בתפיסה שלנו מחלקים אותה לפרגמנטים. אז אנחנו בכל זאת צריכים איכשהו לאסוף את כל זה ולהתחיל לתפוס את המתרחש כרצון אחד שלם, כך זה קורה?

כן, נכון, לזה אנחנו נגיע לאט לאט. אתם שואלים כבר על מה שיקרה אחר כך.

תלמיד: בשביל לחבר איזשהו קו, אפילו של רגש הכי פשוט, בין כל הנתונים שהושפעו לנו עכשיו בתוכן, נקרא לזה במילה "חשק" שזה הדבר היחיד שמקשר. חשק מצד אור האין סוף שמחזיק הכול וחשק בין מה שמתפתח. האם אנחנו צריכים להתייחס למילה חשק באיזשהו אופן ייחודי?

לא ראיתי כאן שהמילה הזאת היא ממש בולטת. בדרך כלל על חשק מדברים כעל רצון שמגיע מצד הנברא, שהנברא משתתף בזה ואז מרגיש תוספת רצון מצידו וזה בינתיים אין כאן.

שאלה: אמרת קודם שיש להשתתף בהרגשה עם מה שקוראים. מה זה נקרא להשתתף?

אני עכשיו קורא מה שכותבים לי האר"י ובעל הסולם, שני מקובלים גדולים, ואני רוצה לקבל מזה כמה שאפשר השפעה על עצמי. לא יעזור לי אם אני אמלא את עצמי עם הגדרות טכניות. אני יכול לצייר, אני יכול לעשות מה שאני רוצה זה לא יעזור לי.

יעזור לי רק דבר אחד. אני רצון, ואני צריך להרגיש את כל תופעות השפעת העליון עלי בתוך הרצון. וזה מה שהוא גם כותב לנו, שהכול מתרחש בתוך הנברא, והנברא זה רצון לקבל. איך אני יכול ברצון לקבל שלי, לקבל השפעה מלמעלה, מהמאציל, ולהרגיש בהשפעה הזאת שאני מקבל את זה ממאציל. מי זה המאציל? מה הוא רוצה ממני? איך אני מסדר את עצמי כדי להתקרב למאציל, להידבק אליו, הכול אני צריך לסדר בתוך הרצון לקבל שלי בהתאם למאציל.

זו כל חכמת הקבלה שאנחנו צריכים לממש, זה מה שאנחנו לומדים, איך אני מסדר את עצמי כלפי המאציל. הוא המשפיע אני המקבל, איך אני יכול להתעורר אליו בתגובה הנכונה מתוך הרצון לקבל שלי.

קריין: אות ב' בדברי האר"י.

אות ב'

סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.

"וכאשר ל עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות."

עד כאן.

זאת אומרת מה שקרה, שברצון העליון הזה היה שינוי כלפי הנברא העתידי. וברצון הזה התגלה, חוץ מלברוא את הנברא, עכשיו לברוא סביב הנברא, בתוך הנברא, ליד הנברא, לברוא עולמות. בשביל מה? כדי להאציל בתוך העולמות האלה נאצלים. זאת אומרת, קודם כל ליצור איזו סביבה סביב הנברא העתידי.

"כאשר ל עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים." בתוך העולמות. בשביל מה? "להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו," הבורא רוצה ככה לגלות את שלמות הפעולות שלו. לא הפעולות עצמן, אלא פעולות כאלה שיגלו את שלמותו "אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות."

זאת אומרת, כמו שהוא כותב בכותרת לאות ב', סיבת בריאת העולמות, "סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו." הפעולות שלו כלפי הנבראים.

קריין: אות ל' באור פנימי, מתייחסת לדברי האר"י ""וכאשר עלה ברצונו הפשוט".

"ל) אין לתמוה, איך נבחן רצון בא"ס, הגבוה מכל רעיון, עד כדי לומר "עלה ברצונו הפשוט" וכו': כי תבין זה עם מה שנתבאר לעיל, שבהכרח נמצא בכל נאצל, רצון לקבל את שפעו מהמאציל, עש"ה. אלא שבא"ס ב"ה הוא "רצון פשוט" בסוד הוא ושמו אחד, כמ"ש בפד"א פ"א, וכן בדברי הרב לקמן. כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פירוד כל שהוא ביניהם."

זאת אומרת ישנה השפעה מלמעלה שנקראת "הוא" ו"שמו". "הוא" זה האור ו"שמו" זה רצון. אז גם האור וגם הרצון, שניהם באים מהבורא, ועלינו לדעת זאת. אנחנו מסתכלים על כל הבריאה מהצד, יש בורא וממנו משתלשלים גם האור וגם הרצון, זה נקרא "הוא" ו"שמו". "הוא" זה האור, ו"שמו" זה רצון. "אמנם אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים, הנפרדים על דרך התנועה, בריחוק מקום ובקירוב מקום, כי המהות הרוחנית אינה תופסת מקום כל עיקר, כנודע. אמנם תדע שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה "שינוי צורה" בלבד. באופן , שאם דבר רוחני אחד קונה לו צורה נוספת המשונה מאותה הצורה שיש לו, הנה יצא לו הדבר הרוחני ההוא מבחינת "אחד" לשתי בחינות נבדלות, המתרחקות זו מזו על פי ההפכיות שיש באותן ב' צורות. וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה.

זאת אומרת, יש כאן כבר שניים, הרצון להשפיע מצד המאציל, והרצון לקבל שבנאצל. והרצון להשפיע במאציל הוא משפיע על הרצון לקבל שבנאצל, והרצון לקבל על ידי ההשפעה הזאת משתנה, ואז מדובר על התקרבות נאצל למאציל, או על התרחקות ממנו ותגובה מצד הנאצל כלפי המאציל וכן הלאה. אז מתחיל להיות ביניהם קשר, והקשר הזה הוא אך ורק בגלל שבנברא, בנאצל יש רצון לקבל והנברא מרגיש את הרצון לקבל שהוא רוצה לקבל, ואחר כך נראה עד כמה הוא קונה לעצמו יכולת להגיב, להתקרב למה שהוא רוצה, להתרחק ממה שרוצה וכן הלאה.

"ועתה תבין את סוד הוא ושמו אחד הנזכר לעיל, וענין האחדות הפשוטה שאנו מדייקים כל כך בא"ס ב"ה, כי האחדות הזו היא מפליאות כל יכלתו ית'. כי הנה נתבאר לעיל באו"פ (אות ו') ההבדל בין המאציל לנאצל שנתהוה מחמת הצורה של "הרצון לקבל" שישנה בנאצל ואינה במאציל, אשר מסיבת שינוי הצורה ההוא, נבדל הנאצל מהמאציל, וקנה לו שם בפני עצמו להקרא נאצל ולא מאציל, עש"ה."

זאת אומרת, הרצון לקבל שעכשיו התהווה בנאצל, הוא בעצם רכוש של הנאצל - זה מה שמבדיל אותו מהמאציל, זה מה שנותן לו זכות קיום בפני עצמו.

זאת אומרת, הרצון לקבל זה דבר מיוחד מאוד. זה מה שהבורא ברא ומטפח אותו, מפתח אותו, מטפל בו כדי שהרצון לקבל הזה יגדל כמה שיותר ויותר, ויהיה בכל מיני אופנים שונה וגדול לכל הכיוונים. כי בזה בעצם הנברא שהוא תוצאה מהבורא, קיים וחי בפני עצמו. ולכן הבורא מעוניין לפתח, לטפח את הנברא עד כמה שאפשר בכל ההבחנות שיהיה הפוך ממנו, שיהיה שונה ממנו. כי דווקא בשוני הזה הנברא יתגלה כקיים בפני עצמו.

זאת אומרת, הרצון לקבל שיש בנברא הוא תוצאה מאהבה, מהשפעה, מהיחס המיוחד של הבורא לנברא. הוא היה יכול לא לפתח אותו, ולא לעשות ממנו כלום, אפילו כנקודת הרצון ההתחלתית. אלא מפני שברא אותו יש מאין ומפתח אותו, שיתגלה כמה שיותר גדול והפוך מהבורא, כל זה מגיע לנו מאהבה, מהיחס היפה של הבורא לנברא, כדי להעמיד את הנברא בצורה נפרדת, עצמאית מהבורא.

לכן אסור לנו לחשוב שזה מין עונש. לא, זה כדי שאנחנו נהיה עצמאיים, בולטים, גדולים, חזקים כמו הבורא. ואז אחר כך נוכל לתקן את עצמנו, לאט לאט, בהדרגה וכך נגיע לשלמות.

שאלה: למה הבורא חילק את הבריאה להמון חלקים קטנים כך שגם בחלק הקטן ביותר יהיה אפשר למצוא אותו?

החלוקה להרבה מאוד מקרים וכל מיני תופעות היא אך ורק כדי שנוכל לתקן את עצמנו. ודווקא מתוך זה שכל אחד מתקן משהו מסוים, אבל מתחבר עם כל התיקונים שעושים האחרים, ומתחבר נגד הרצון שלו, בזה הוא קונה את התיקונים של האחרים, מספח אותם לעצמו, ואז יוצא שכל אחד מגיע למצב שהוא מרגיש את הבורא כולו.

תחשבו, איזה פטנט מיוחד יש כאן, יכולת מיוחדת לנברא הקטן ביותר להגיע למצב שהוא יהיה שלם, גדול, כבורא.

שאלה: כתוב, "כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה". אנחנו לומדים שבבורא אין רצון לקבל, אז איך אפשר להבין את זה?

"אין סוף" זה לא הבורא, אין סוף זה מצב של הבריאה.

תלמיד: איך אפשר לתאר "אחדות פשוטה"?

מפני שברצון לקבל שבאין סוף עדיין לא נגלה שהוא הפוך מהרצון להשפיע, כי הוא נמצא בשליטה השלימה של הבורא, זה כמו עובר בתוך אימו, אין הבדל בינו לבין אימו, לכן הוא משתמש בכל מה שיש באימא, וזה לא גורם לו שום נזק, וגם לאימא זה לא עושה שום נזק מפני שהוא מתבטל כלפיה לגמרי. זה מה שיש לנו באין סוף.

אבל אחר כך אנחנו נבדלים מאין סוף ומתחילים להתקיים בפני עצמנו, כמו התינוק שנולד, ואז אנחנו גדלים. כשאנחנו גדלים ברוחניות, ככל שאנחנו גדלים ברצון לקבל ונעשים הפוכים מהבורא, כך אנחנו צריכים לעשות התאמה לבורא, ואלו בעצם שלבי התיקון שלנו.

שאלה: האם כשאנחנו רוצים להרגיש את ההשפעה על הרצון לקבל שלנו אז אנחנו לא מחפשים תגובה שכלית, אלא אנחנו רוצים להרגיש את התשובה בתוך הלב?

אנחנו צריכים להשתדל להרגיש את זה בתוך הרגש שלנו, בתוך הלב שלנו. כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה אנחנו צריכים להגיע להרגשה, וההבנה שלנו תהיה בתוך מה שאנחנו מרגישים.

זו מין פסיכולוגיה פנימית שלנו, אחרת אנחנו לא נשיג את הבריאה. ההשגה שלנו יכולה להיות רק בתוך הרצונות שלנו, שזה מה שהבורא ברא בנו. אנחנו רצונות, רצונות להרגיש, רצונות לקבל. אנחנו מרגישים טוב או רע, וצריכים לתת לזה כל מיני ציונים, ועל ידי זה אחר כך להתקדם, להתקרב לבורא ולהשיג אותו. אנחנו מפתחים רק הרגשה, לכן כל הבעיה שלנו היא להגיע להרגשת הזולת, להרגשת החברים. כשאני ארגיש את החבר כמו שאני מרגיש את עצמי, זה נקרא שאני "מגיע לתיקונים".

תלמיד: אמרת שכשאנחנו נגלה משהו רוחני אנחנו נרגיש את זה, כי זה משהו חדש שאף פעם לא היה לנו. האם זו הרגשה חדשה שתהיה לנו עם החברים, עם העשירייה? זה מה שהולך להתגלות לנו?

כן. אנחנו צריכים לעבור הרבה שלבים אולי עד שנחליט שאין לנו ברירה, אלא להרגיש זה את זה. אומנם אנחנו נמצאים באטימות כזאת, בבידוד כזה, כל אחד ואחד סגור בתוך עצמו, אבל אנחנו נצטרך לקרוע את העטיפה החיצונית הזאת שיש עלינו, על כל אחד ואחד ,כדי להתחיל להתחבר ברצונות שלנו ולהרכיב מהרצונות שלנו רצון אחד מורכב, ובתוך ההתחברות של הרצונות השונים, הנבדלים, אנחנו נתחיל להשיג את הבורא. זה נקרא "אתם עשיתם אותי". שמכל רצון ורצון אגואיסטי אנחנו מפוצצים את העטיפה האגואיסטית שלו ומתחברים בינינו, ושוב ושוב מתחברים, ובזה אנחנו מרכיבים את צורת הבורא, וזה נקרא "אתם עשיתם אותי". זה צריך לקרות רק בצורה כזאת, מקובלים מסבירים לנו את זה.

שאלה: מה צורת הרצון?

על צורות הרצון אנחנו לומדים אחר כך. יש שתי צורות, צורת לקבל וצורת להשפיע. ובכל אחת מהן יש 125 צורות שמתחלקות עוד ועוד. זה מה שאני יכול להגיד בינתיים.

תלמיד: מה ההבדל בין הנאצל לבין הרצון לקבל?

יש הרבה שמות כאלה. נאצל זה כשאנחנו מדברים כלפי המאציל, ורצון לקבל זו התכונה הפנימית שלו.

שאלה: האם אפשר להסביר מה זה שבאין סוף ברוך הוא, "הוא ושמו אחד"?

אנחנו עוד מעט נלמד את זה, בעל הסולם לא הסביר לנו עדיין.

שאלה: למה הבורא ברא נברא הפוך ממנו, כמו אב אוהב שברא ילד וכנגד כל היגיון הוא מוליד אותו הפוך ממנו לחלוטין?

כדי להסביר את מה שהוא עושה, את עצמו. שהנברא שהוא מוליד, מסדר, מתקן, יגלה את תכונתו, אותו. כדי להתגלות כלפי חוץ הבורא צריך לגלות את זה על משהו, לכן הוא בורא את הנברא, ולנברא הוא מראה מי הוא. אין בורא ללא נברא.

שאלה: כשאנחנו קורעים את המעטפות האגואיסטיות ומחברים את הרצון זה נקרא "סגולה", "אחדות"?

כן, נכון.

שאלה: האם אנחנו צריכים לעבור כזאת דרך, מחוסר השגה להשגת כל אותן הצורות?

מתוך זה שאנחנו מתחברים אנחנו מגלים את טבע הבורא, ובצורה אחרת אי אפשר לגלות.

שאלה: אנחנו מבקשים להודות לחברים ולמורה על כך שהתחלנו ללמוד את הספר הזה, הוא ממש מדבר על משהו קרוב ויקר. למה התחלנו ללמוד את התע"ס עכשיו לפני הכנס?

אני חושב שהכנס שאנחנו צריכים לעבור עכשיו הוא עוד יותר יחבר בינינו, והוא גם לוקח אותנו לקבוצות שנמצאות בתנאים אחרים מאירופה, זה יעזור לנו בתפיסה חדשה, אלה כלים חדשים בכל זאת. אנחנו מרגישים שהשטח על פני כדור הארץ הוא לא סתם שטח, המרחקים פועלים, ולכן נראה לי שהמצב הזה, הזמן הזה הוא ראוי לשינויים.

טוב שאנחנו מתחילים עכשיו את תע"ס, אנחנו גם נראה איך להתאים אותו, איך לא. אני מקבל תגובות שצריכים להתחיל ללמוד תע"ס, כבר מזמן כתבו לי, אני לא בטוח שזה כבר מתאים לנו, העיקר הוא שאני עכשיו בודק אתכם, גם גברים וגם נשים, איך תתפסו את הלימוד הזה בצורה נכונה. כלומר, שאנחנו לומדים איך להתחבר בינינו כדי להזמין את פעולת המאור המחזיר למוטב, ושהמאור הזה יחבר בינינו בצורה רוחנית כדי שהבורא יתגלה בינינו, זה בעצם מה שאנחנו צריכים. איפה כאן הפעולה הנכונה שלנו שהמאור יגלה אותנו כאחד, ויתגלה בנו כאחד מקבל אחד. אז כאן אנחנו צריכים להשתדל להגיע לזה, להתקרב למושג "אחד". אם נעשה את זה בלימוד תע"ס נצליח, אם לא אין מה לעשות, הכול תלוי בנו.

לכן זה לא נקרא "לימוד חכמת הקבלה" כמו לימוד פיזיקה או משהו. לימוד זה נקרא שאנחנו משתוקקים להתחבר דרך הלימוד בזמן שאנחנו לומדים, כמו שכתוב, "אפילו שלא יודעים מה לומדים אבל משתוקקים להשיג את המצב הזה הרוחני", אז אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב, הוא משנה אותנו ואז אנחנו מבינים מתוך השינוי שלנו איך אנחנו מתקרבים להשגת הבורא.

אני מאוד מקווה שנקבל את זה נכון, וזה העיקר.

שאלה: איך לא לעשות פסל ותמונה בתוכי כשאני מנסה לדמיין? גם רצון זה מופשט, קשה מאוד לא לדמיין תמונות, מה לעשות?

רק בתוך הרצון, אני רוצה להתקרב לחברים ולגלות בינינו את כל אותן התופעות שעליהן אנחנו לומדים, אבל בחיבור בינינו בלבד.

שאלה: מצד אחד יש רגש מאוד חזק שמעורב בקריאת הטקסט, מצד אחר חלק גדול ממה שקוראים לא נתפס בשכל, איך אפשר להסביר את הניגודיות הזאת?

בלתי אפשרי לתפוס את זה בשכל, אם אתם חושבים שזה אפשרי זאת טעות, אפשר לקלוט רק ברגש, והרגש צריך להגיע לנו מלנסות להתקרב זה אל זה. בסך הכול מטרת הבריאה היא שאנחנו כולנו נהיה מקושרים ברצונות שלנו ובצורה כזאת הבורא יתגלה, דווקא בקשרים מתוקנים בינינו.

שאלה: היה קל יותר להתייחס לכל הלימוד שעברנו בפסח עכשיו, להתייחס לאגו, איך אנחנו יכולים להתייחס לזה בלימוד תע"ס?

אנחנו מדברים על זה, אנחנו צריכים לתאר לעצמנו בתוך לימוד תע"ס איך אנחנו מתקרבים זה אל זה, מתחברים זה אל זה, כדי שמה שאנחנו לומדים יהיה מורגש בנו.

אנחנו אחר כך מדברים על מסך, אז שיהיה לי מסך בפנים, שעל המסך הזה אני ארגיש מה שקורה ברוחניות. כלומר, הרצון שלי שמכוון על מנת להשפיע, להתחבר לחברים, הרצון הזה הוא המסך והוא יתאר לי איך אנחנו נכנסים לרוחניות, להרגשה הרוחנית. הרגשה רוחנית יכולה להיות רק בין איש לאיש, ובין שנינו ככול שאנחנו רוצים למרות השוני בינינו להיות כאחד, מחוברים, עוזרים, מתקרבים, לפי זה אנחנו משיגים את הבורא, כי בסך הכול אותו אנחנו משיגים.

שאלה: האם "הבריאה", "הרצון", התחילו דרך הצמצום?

לא, רצון הוא לפני הצמצום, הרצון לקבל הוא לפני הצמצום. הצמצום זאת כבר תגובה מצד הנברא.

שאלה: מה קרה באור העליון, מה הסיבה שהוא צמצם את עצמו לנקודה?

אנחנו עוד לא למדנו את זה, ואני לא רוצה לשמוע שאלות שעוד לא למדנו.

שאלה: האם המאציל הוא בעל חיסרון?

אנחנו יכולים להגיד שהמאציל הוא בעל חיסרון. הוא רוצה להשפיע לנבראים מפני שאוהב אותם, זה חיסרון כמו שיש באימא שרוצה כל טוב לילד שלה, אז אפשר להגיד שהיא מלאה חסרונות, לתת לו, למלא אותו, לאהוב אותו, לדאוג לו, זה חיסרון, אבל זה חיסרון שמגיע מתוך שלמות, מתוך אהבה.

שאלה: כתוב "טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים", מה ההבדל בין נאצלו הנאצלים לבין נבראו הנבראים?

יש הרבה דרגות בסך הכול ברצון לקבל שנקראות "נברא", "נאצל", "נעשה" וכן הלאה, זה לפי דרגות העולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.

שאלה: אמרת שכל שם שהושג בקבלה בא מהתחתונים, מי הם התחתונים?

רצון לקבל. הרצון לקבל כשהוא מגיע להשתוות עם האור, לפי מידת ההשתוות עם האור הוא נותן למצבו או לאור כל מיני הגדרות, אם אין תחתון אז לא היו שמות.

שאלה: איך אנחנו מארגנים את עצמנו כדי לתת לבורא את התגובה הנכונה?

רק בחיבור.

קריין: אור פנימי של אות ל' בפסקה "ולפי המבורא הנה יש מקום לטעות"..

"ולפי המבואר הנה יש מקום לטעות ולחשוב, שאור א"ס המכונה "הוא", אינו דבוק לגמרי ח"ו בא"ס המכונה "שמו"," כי יש להם שמות שונים, הוא ושמו. "דהיינו "הרצון לקבל" את השפע והאור הנקרא "הוא", שהרי אור העליון הנמשך מעצמותו ית' המכונה "הוא", הנה כל תכונתו רק להשפיע, ואין בו מצורת הרצון לקבל ולא כלום, כמבואר שם. משא"כ אין סוף המכונה "שמו", שיש בו הרצון לקבל, המשונה משום זה מן אור העליון, שאין בו ח"ו שום רצון לקבל, כמבואר, ונודע ששינוי הצורה עושה פירוד ח"ו. וזה משמיענו "הפד"א" והרב לקמן, שאינו כן ח"ו, אלא הוא ושמו אחד באחדות פשוטה, שאין ביניהם שום הבדל. ואע"פ שיש ביניהם: בין "הוא" ובין "שמו" איזה שינוי צורה בהכרח, כמבואר, מ"מ אין זה פועל שם כלל וכלל. ואע"פ שאין אנו מבינים זאת, מ"מ כן הוא בלי שום ספק. וע"ז אמרו, שבא"ס ב"ה לית שום מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, להיות ענין זה למעלה משכלנו (ההמשך בדיבור הסמוך)"

שאלה: באות ב' נאמר שסיבת הבריאה הייתה לגלות שמותיו וכינוייו ושלמות פעולותיו, מה הבורא רוצה אם הוא נגיד האבא ואני הילד מה האבא רוצה שהילד יגלה?

שהילד ירצה לגלות את מה שאבא רוצה לגלות לו, הוא מדבר על זה בכל מיני ציורים שהאבא רוצה להראות לילד את כל אוצרותיו, שיש מלך ויש לו בן והמלך רוצה למסור לבן שלו את כל מה שיש לו.

תלמיד: בשביל שהילד ירצה כאילו לגלות את כל מה שיש לאבא לתת הוא צריך כאילו רצון גדול, חזק.

אז נותנים לו את זה.

תלמיד: בתחילת השיעור אמרת שאנחנו לא צריכים להיות מחיצה בין הטקסט לבינינו, האם הציור הנכון הוא שאני צריך להיות כמו חלון שקוף שהאור נכנס מבחוץ פנימה ואני רק לא מפריע או אני צריך להיות כמו רצון כמו משאבה שממש רוצה?

אחרי צמצום מסך אור חוזר אתה מגיע לחלון שקוף, אתה מגיע למצב שכל המחיצה שיש ביניכם בשינוי הצורה, שאתה מבטל את המחיצה ואתה נמצא בדבקות עם מקור האור.

תלמיד: ועכשיו בשיעור להיות שקוף או לרצות?

בשיעור אתה רוצה לבטל את האגו שלך על ידי זה שאתה מתחבר בפועל עם החברים ויחד כולם אם אתם מגיעים לכך שכולם מתבטלים זה לזה אז אתם מגיעים לעשירייה כאחד וכך אתם מקבלים את הבורא כאחד. ברגע שאתם מתחברים יחד אתם נעשים שקופים.

יותר מזה, ברגע שאתם מתחברים אז כל התשעה חברים כלפי העשירי אתם נעשים כט' ספירות שמעבירים לו את האור וכך כל אחד כלפי האחרים. דווקא מהרצונות לקבל נעשית מערכת שהיא מעבירה את האור, מגבירה את האור ותופסת אותו ועובדת עימו כאור חוזר וכן הלאה. את זה עוד נלמד בפועל מה שאנחנו יכולים לעשות אבל העיקרון הוא פשוט, שכל אחד רוצה לשמש את החברים וכך כולנו יחד מגיעים למצב שעושים מנגנון הדומה לאותו מקור האור כבורא.

שאלה: הסברת שברצון שלנו בעשירייה באופן כללי אנחנו מגלים את המחיצה, המסך שעליו רואים תופעות רוחניות. מהו המכשיר שיש בינינו?

בינינו נמצא האגו שלנו, אם אנחנו מצמצמים אותו, מבטלים אותו, ואחר כך הופכים אותו להיות מעביות לזכות, ממינוס לפלוס, אנחנו משתמשים בו כמגבר, וכך אנחנו יכולים להגיע לאותו האור שמקבלים מהבורא פי תר"ך פעמים גדול יותר. איך זה קורה? על ידי כך שאנחנו למעלה מהרצונות שלנו מחברים את עצמנו אנחנו עושים מערכת הגברה. לכן הבורא יכול להגיד "אתם עשיתם אותי", כי בלי הנברא אין בורא, יש רק איזשהו ניצוץ קטן.

אבל כשאנחנו בינינו מתחברים למעלה מהאגו שלנו, אנחנו הופכים את החושך לאור, את ההתנגדות להתגברות, ואותו אור קטן שאנחנו מקבלים מהבורא לא נעשה אור יותר גדול, אלא הוא נעשה יותר גדול כשאנחנו עובדים עם האגו שלנו כמגבר. כך את האור הקטן אנחנו מעבירים דרך ההתנגדויות בינינו לאור הגדול, כמה? בכמה שאנחנו יכולים להתקשר בינינו מעל האגו שלנו, וזה יוצא פי תר"ך פעמים. והכול בזכות הרצון לקבל שלנו, ודווקא ההתנגדות הזאת הופכת להיות להתגברות.

לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", את הרצון לקבל הזה הגדול אנחנו הופכים להיות למגבר על האור הקטן. ולכן יוצא שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו נעשים למקור האור כמו הבורא למרות שאין בנו שום דבר, אנחנו מקבלים ממנו רק ניצוץ קטן ועל ידי הביטול שלנו אחד כלפי השני והחיבור בינינו אנחנו מגיעים להגברת הניצוץ הקטן לאור גדול, וכך אנחנו מגלים את הבורא, מגלים את הפוטנציאל שלו, את הכוח שלו, את השכל, את החכמה, את הרצון שלו, את האהבה שלו אלינו אנחנו מגלים, ואם לא העבודה שלנו זה לא יקרה.

אין לי כל כך מילים אבל תוסיפו מעצמכם ותראו כמה הדבר גדול.

תלמיד: אתה מרגיש את ההתנגדות של האגו שלך בכל הרצונות והמחשבות, אתה מתעלה מעליהם, נכלל בחברים ומרגיש את החברים. מה אנחנו מעצימים פה, כי אתה אומר שאנחנו צריכים לחזק משהו, להעצים?

אנחנו עדיין לא נמצאים בזה. כשאנחנו נוכל באמת לצמצם את הרצון לקבל על מנת לקבל שלנו ולהתחיל להשתמש בו בעל מנת להשפיע, אתם תראו איך אותו מאור קטן שהיה לנו מקובל מהבורא, שרק ניצוץ אחד קטן, ככל שאנחנו יכולים לחבר את הניצוצין האלו יחד שבנו בכולם ולהגביר אותו על ידי ההתגברות על האגו שלנו, על הדחיות שבינינו, וכך יוצא אור אין סוף, ואנחנו בונים את הבורא, בונים את צורת ההשפעה, כמו שהוא אומר ש"אתם עשיתם אותי". כי אם לא העבודה הזאת עם הרצון לקבל עם ההתנגדות מעליו, אז כביכול הבורא לא היה יכול להתגלות, כלפי מי הוא יתגלה, באיזה כלים?

שאלה: כשאנחנו מדברים על החיבור בינינו אז מופיע מקום טוב או רע, אני מתחיל להתכלל בזה, לעבוד עם זה. וכשאנחנו מתחילים ללמוד את החומר, את זרימת האינפורמציה הזאת היא גם דורשת איזשהו מקום, כאילו סוחב אותך ומאלץ אותך להיות בזה כך או אחרת לעכל את זה, וכך יוצא שאני מאבד את חוט הקשר הזה של החיבור. כאילו אחרי שהכול נגמר אני מבין שאיבדתי את הקשר עם החברים. האם תוכל לתת עצה איך לסנכרן את זה נכון?

קודם כל, לקבל את כל מה שיש ומתגלה בכל רגע שמגיע מלמעלה. אף אחד לא אשם בזה, אלא זה מגיע מלמעלה, אחרת אתה כביכול מוחק את פעולת הבורא בכל רגע ורגע ששולט עלינו. לא קורה שום דבר סתם, לא קורה שום דבר מהחברים, הכול בא מהבורא. ולכן כל העבודה שלנו היא כל הזמן לראות שהבורא פועל בינינו והוא שמקלקל ומתקן ועושה כל מיני פעולות, ואנחנו רק צריכים לשמור על התפיסה שלנו ב"אין עוד מלבדו". בכל רגע ורגע שזה אין עוד מלבדו, ובמיוחד במוח שלי ובלב שלי, שזה הבורא עושה.

שאלה: כדי להגיע לרצון הכי קטן נניח "נפש", הרצון שמסוגל להגיע לתיקון צריך להתגבר על הדחייה מהזולת. זה הגבול?

נכון.

שאלה: אמרת שיש הבדל בצורה בין "הוא" לבין "שמו" ושיש גם אחדות פשוטה, האם זה בגלל שהרצון שלו "שמו" נקרא "אחדות"?

כן.

שאלה: "הוא" ו"שמו" אלה שני דברים, שהוא זה הבורא ושמו זה הרצון לקבל, מתי הוא ושמו נחשבים כאחד?

כאשר הבורא והנברא מתחברים יחד.

שאלה: "תלמוד עשר הספירות" הוא סוג של טכנולוגיה רוחנית. מצד אחד לומדים בו איך הנשמות עובדות, מצד שני כל השנים אמרת לנו אל תנסו להבין, תנסו להרגיש את מה שאתם קוראים. אני חושב שהגיע הזמן, למצות ולמשוך את האור המחזיר למוטב בצורה מקסימאלית. איך מכווצים את זה למקסימום, מהם התנאים ללימוד "תלמוד עשר הספירות"?

התנאי פשוט, אתה רוצה להרגיש את מה שאתה קורא בינך לחברים.

תלמיד: כן, אבל איך מגיעים לזה כדי להרגיש?

תתאמץ.

תלמיד: להתאמץ במה?

בקשר עם החברים, כדי לגלות ביחסים ביניכם את התופעות שעליהן אתה קורא ב"תלמוד עשר הספירות".

תלמיד: ואיך אני מושך את האור המחזיר למוטב, מה אני צריך לחשוב?

אתה רוצה להרגיש את הקשר ביניכם, ושמה שאתה קורא יתגלה בקשר ביניכם.

שאלה: יש הרגשה מאוד מיוחדת אחרי מה שעברנו בפסח, כאילו יש יותר יכולת לצאת אל החברים. רק השאלה לאן אני יוצא, מה זה לחשוב ולהרגיש מתוך כלי?

כשאתה משתדל לקיים את מרכז העשירייה.

שאלה: במידה שנכנסים להרגשה הפנימית בקריאה, האם אני צריך להרגיש את ההתגברות של הרצון או של הרצון להשפיע, או פשוט לסדר את העשירייה, מה הכיוון?

הכיוון, שאתה רוצה למעלה מהאגו שלך להיות מחובר עם החברים. אתה רוצה לבטל את האגו שלך כאילו הוא איננו, ולהיות מחובר איתם.

שאלה: אם אני משתדל לחשוב איך לסדר את הרגש שלי כלפי המאציל, איך אני יכול לשלב את המחשבה הזאת עם המחשבה על הקשר בינינו ועל הקשר עם העשירייה?

רק במאמץ, אני לא יכול להסביר דברים כאלה. אתה תגלה את זה רק לפי ההרגשה שלך, לפי המאמץ שלך. יש מצבים שאי אפשר להסביר אותם, עד שמגיעים אליהם ורואים איך הם מתרחשים.

קריין: אות ג' בדברי האר"י.

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

קריין: אות מ באור פנימי מתייחסת לדברי האר"י "אז צמצם את עצמו".

פירוש אור פנימי לאות ג'

"מ) פירוש, כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס ב"ה, מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות ולהוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, כדברי הרב כאן, אשר על-ידי בריאת העולמות והשתלשלותם עד לעוה"ז, שנעשתה ונתחדשה כאן אותה האפשרות של נתינת מקום לעבודה בתורה ובמצות, שלא על מנת "לקבל" אלא רק "להשפיע" נחת רוח ליוצר ב"ה, הנה אז מסוגלות הנשמות, להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע, כלומר, לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו. להיותו רוצה כן, כמו שכתבתי לקמן אות צ', עיין שם, שהוא השתוות הצורה עם המאציל, שנק' דביקות ויחוד, כנ"ל ד"ה אמנם, כי אז, כבר נתפשטו מצורת הרצון לקבל וקנו צורת הרצון להשפיע, שזו היא צורת המאציל עצמו. וכבר ידעת, כי השתוות הצורה עושה הרוחניים לאחד, וע"כ חוזרים אז העולמות לקדמותם, כמ"ש לפנינו."

אומנם יכול להיות ביניהם שוני מאוד גדול, אבל מפני שיש להם צורה חיצונית אחת בהתחברות זה אל זה, של רצון להשפיע זה אל זה, זה מה שמחבר אותם יחד למערכת אחת. כמו שאנחנו רואים נניח מנוע של אוטו, יש בו הרבה חלקים, כל חלק זז לכיוון אחר, ויש בו מערכת חשמל, ומערכות שמן, מים ודלק. כל חלק זז לכיוון אחר, בצורה אחרת וכן הלאה, אבל הסך הכול פועל כדי להגיע לתוצאה אחת, להניע את העגלה הזאת קדימה.

זה מה שקורה כאן, אנחנו צריכים להגיע למצב שכל אחד עושה את שלו, אף אחד לא יכול למלא את התפקיד של מישהו אחר, אבל כולם נעים למטרה אחת, וסך כל המערכת הזאת של כל הרצונות השונים פועלת כמו הבורא. זה נקרא ההזדהות של הנברא עם הבורא. זה נראה נפלא שהנברא מגיע בצורה שלמה לבורא, שהוא נעשה כמוהו.

"וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון, ואע"פ שהרצון לקבל שבא"ס, הנקרא מלכות דא"ס או "שמו" כנ"ל, לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור, עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון. כי קירוב הצורה עושה דביקות, כנ"ל ד"ה אמנם, וזהו שמתבטא במלת "עלה", כלומר, שעלתה המלכות דא"ס, שה"ס "הרצון הפשוט", ונתדבקה אל האור העליון, דהיינו שמיעטה את הרצון לקבל שלה, כמבואר."

יש כאן המון שאלות, למשל מה זה "מיעטה את הרצון לקבל"? אפשר לעשות את זה כך? הנברא יכול להוריד את הרצון לקבל, או להגדיל את הרצון לקבל? איך יכול להיות דבר כזה? "וז"ש הרב, והנה אז צמצם את עצמו וכו': כי כבר נתבאר (לעיל אות ו'), שכל מידת שפעו ואורו ושיעור קומתו של הנאצל נמדדים בשיעור הרצון לקבל שיש בו, עש"ה, ולפיכך, מאחר שהמלכות דא"ס הנ"ל צמצמה את עצמה, ומיעטה את הרצון לקבל שבה, הנה ממילא הסתלק האור והשפע מחמת מיעוט הרצון. וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם."

שאלה: אנחנו מאוד רוצים לדבר איתך אבל יש קצת פחד לשאול שאלות, מכיוון שאנחנו לא רוצים שתבטל את לימוד תע"ס בעתיד. בגלל זה אנו רוצים לזרום יותר עם הטקסט. מה אפשר להוסיף עוד, בנוסף ללימוד שאנחנו לומדים כאן עכשיו, כדי לחזק עוד יותר את הקשר בינינו, כמו לעשות שפכטל על הבלטות, שהקשר יהיה יותר חזק ועוצמתי?

אם יש לכם זמן ודאי שרצוי לחזור על מה שלמדנו בצורה קבוצתית, לקרוא את הקטעים יחד, ולרשום שאלות. אם השאלות הן לעניין, תרשמו אותן ואחר כך תשאלו אותי

שאלה: אנחנו הרבה פעמים מדברים על צורות, ובשבילי זה משהו שיש לו גבולות. ברוחניות אין גבולות, אז מה זו "צורה"?

לרצון לקבל יש צורה, צורת הרצון לקבל, וכשהוא הופך את עצמו למשפיע, אז יש לו את צורת המשפיע. צורה היא אופן הביטוי.

שאלה: האם אפשר שאינסוף יצמצם בלי שהנברא יעשה צמצום?

ודאי שכן. אנחנו נלמד זאת, זה עוד לפנינו.

שאלה: כשלמדנו בעבר תע"ס זה היה משהו יותר יבש, טכני, ועכשיו בזמן הלימוד יש כזאת שאיפה, רצון, להתעמק יותר, אבל זה קורה כתוצאה מהחיבור. האם זהו אופן של השגה מינימאלית? החומר כאילו שואב אותך ולא נותן לך להתנתק ממנו.

אנחנו צריכים להשתדל בזמן לימוד תלמוד עשר הספירות להתחבר בינינו כך שנתחיל להרגיש על מה הטקסט מדבר. המטרה שלנו היא הרגשת הבורא בקשר בינינו על ידי לימוד תלמוד עשר הספירות.

שאלה: אם הבנתי נכון, המלכות דאין סוף היא נכללת באין סוף.

מלכות דאין סוף היא נכללת באין סוף, ודאי.

תלמיד: אם עדיין "הוא ושמו אחד", אז מה זה אומר שהיא צמצמה את עצמה?

היא צמצמה את עצמה, היא לא רוצה יותר לקבל לתוכה את האור העליון, זה נקרא "צמצום".

שאלה: אבל אין שם שינוי צורה.

על זה עוד נדבר, זה עוד לפנינו.

שאלה: איך לארגן את הקריאה של תע"ס בעשירייה?

תשתדלו, כל אחד לחוד או כולם יחד, ככל שאתם יכולים בקבוצות להתקשר זה עם זה, לקרוא יחד את הטקסט. יש כאלו שבמקום לקרוא את הטקסט קוראים "לוח שאלות ותשובות", "לוח פירוש למילות", לעניינים. את כל החלק הראשון של תע"ס אתם יכולים לקרוא איך שאתם רוצים, רק לא להתבלבל, רצוי ללכת איתנו יחד באותו הקצב.

שאלה: למה הכוונה ב"צמצום אין סוף רק בנקודה האמצעית"?

נקודה אמצעית היא נקודה שבה כולם שווים, בה כולם מתחברים, משם כולם שואבים את הכוחות.

שאלה: איזו תכונה בנברא מאפשרת לנו להרגיש את האין סוף?

ביטול.

שאלה: בסוף אות מ' הוא כותב, "וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם." מה זה התעלות הרצון?

כשהרצון מתחיל להשתנות זה גורם לשינויים באור.

שאלה: איך אנחנו יודעים שאנחנו מרגישים דבר נכון כשאנחנו מתחילים לפרש את מה שאנחנו מרגישים כשלומדים תע"ס?

זה לא חשוב מה שאנחנו מבינים או לא מבינים, חשובה כאן הנטייה שלנו לחיבור על פני לימוד התע"ס. אנחנו רוצים את תע"ס כאמצעי, ככוח שיעזור לנו להיות מחוברים יותר בינינו ושבחיבור בינינו תתגלה כל הרוחניות. תע"ס לא מגלה לנו רוחניות, אלא היחס שלנו לתוצאה מהלימוד מביא אותנו לחיבור בינינו, ואז בחיבור בינינו אנחנו מגלים את הרוחניות.

לא נשכח להתקדם לכנס ונתראה במשך היום.

(סוף השיעור)