שיעור בוקר 07.10.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב', עמ' 787 "מהו השיעור של תשובה"

כנגד כל תופעה רוחנית יש לנו בעולם שלנו את הענף הגשמי שלה, כענף מהשורש. לענף, מפני שהוא קיים בזמן מסוים, במקום מסוים, בתנאים חומריים מיוחדים, אז הכול מוגדר לו, מצומצם, זמן, תנועה, מקום, ובהתאם לזה כל מיני מנהגים גשמיים.

רב"ש היה קורא לכל הפעולות שאנחנו עושים בעולם הזה "מנהגים", כי הן באמת לא מצוות, מצוות אנחנו עושים ברצון שלנו. כשמעוררים את המאור המחזיר למוטב זו המצווה היחידה והיא מתפרסת להרבה פעולות שהן כבר משנות אותנו. וכתוצאה מזה שאנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב שבסך הכול נקרא "תורה", האור הזה עושה בנו שינויים שנקראים "מצוות", זאת אומרת מביא לנו תיקונים על הרצון לקבל שלנו.

אבל בעולם שלנו אנחנו בכל זאת צריכים לראות איך השורש הרוחני הזה מגיע לענף הגשמי, ואיך בעולם שלנו אנחנו יכולים לדבר בשפת הענפים, כמו שכל חכמת הקבלה מדברת, וכך אנחנו גם נוהגים בעולם שלנו. למשל, "מהו שיעור תשובה". תשובה צריכה להיות בכל יום, בכל רגע, שאדם צריך לדאוג לזה. כמה שהוא חושב להביא את עצמו לבורא זאת התשובה, מהות התשובה האמיתית. אז צריך לדאוג לזה, תשובה זה דבר קבוע. אבל בענף שלנו אנחנו במיוחד חוגגים את זה, מסמנים את זה יום אחד בשנה, ביום הכיפורים, או בחודש אלול. "אני לדודי ודודי לי", חודש אלול, אז רק חודש אחד? וביתר החודשים אין "אני לדודי"? אלא כך זה בענפים הגשמיים.

לכן, מפני שאנחנו מתקרבים ליום הכיפורים בואו לקראת זה נלמד את המאמר הזה.

קריין: "מהו השיעור של תשובה", ב"כתבי רב"ש" כרך ב' עמ' 787.

מהו השיעור של תשובה

"הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך". ויש להבין:

א. מהו הפירוש "עד ה' אלקיך", שמשמע, שאם לא הגיע התשובה "עד ה' אלקיך", עוד לא נקרא "תשובה". אם כן, איך אנו יכולים לדעת, אם התשובה כבר הגיע "עד ה' אלקיך". ומי יכול לעלות ולראות, אם כבר הגיע או לא.

ב. יש להבין זה שכתוב "כי כשלת בעוונך". משמע, שזהו הטעם למה התשובה צריך לעלות "עד ה' אלקיך". ויש להבין מהי השייכות זה לזה.

ג. יש להבין מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". מהי הכוונה "בעוונך". משמע, שיכול להיות כשלון מדבר אחר, שלא מהעוון של האדם. לכן הכתוב אומר לנו "כי כשלת". היינו, שהכשלון שלך בא "מעוונך", ולא מדבר אחר. אם כן, מהו הדבר אחר, שהאדם יכול לחשוב, שזה לא בא לו "מעוונותיו".

וענין כשלון, המשמעות היא, שהאדם עשה חשבון, שיש לו לעשות עכשיו עסק טוב, ולבסוף הפסיד מהעסק, שהיה לו כשלון על ידי איזה דבר. כדמיון, שאדם הלך בדרך ונכשל ע"י אבן שהיה בדרך, שהוא לא ראה ונפל. אם כן צריכים להבין, כאן ברוחניות, שקיבל נפילה, בטח שנכשל באיזה אבן, שהיתה באמצע דרך. לכן יש לדעת, מהי האבן שהאדם נכשל בה, ושזה גרם לו, שנפל באמצע דרך הליכה. ובא הכתוב ואומר, שהכשלון היה מעוונך, שזהו האבן, שעל ידו נכשלת ונפלת. והידיעה זו אנו צריכים לדעת, כדי להיזהר מהאבן נגף. אם כן יש להבין, מדוע העוון של האדם הוא המכשול, שבשביל העוון שיש בו, הוא לא יכול ללכת בדרך ה' ולקיים תורה ומצות.

והענין הוא, כי העוון הראשון מתחיל מחטא עץ הדעת. שאדם הראשון נולד מהול (אדר"נ ב', ה'). אלא אח"כ, ע"י החטא, הוא משך בערלתו היה (סנהדרין ל"ח). וכמו שמפרש בהקדמה לפנים מסבירות (דף ו'), שענין "משוך בערלתו", הוא ענין ערלה של שלוש קליפות הטמאות. וכשהוא נולד, לא היה לו את הערלה הזו. כי הגוף החיצון של אדם הראשון, אומר האר"י הקדוש, שהיה מבחינת מלכות שעלתה לבינה דמלכות דעשיה, הנקרא "מלכות הממותקת בבינה". וזה נקרא שנולד מהול.

וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי. וזה נקרא, שהיה משך בערלתו."

כמו שאנחנו לומדים בעולם הנקודים. קודם הייתה קטנות, יצא עולם הנקודים בקטנות, ואחר כך הייתה התעוררות מד'/ג' הרשימות, ואז הוא נכנס לגדלות ונשבר. אותו דבר באדם הראשון, בדיוק אותה פעולה. נולד מהול, זאת אומרת בקטנות, ללא כלים דקבלה, "משך בערלתו", זאת אומרת רצה להיות גדול, חשב שיכול להיות, להשתמש בכלים דקבלה גם בעל מנת להשפיע בנוסף למה שהיה לו להשפיע על מנת להשפיע, כלים דבינה, ולא יכול. ואז נשבר, זה נקרא "חטא".

"וזה נקרא, שהיה משך בערלתו. כלומר, שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה."

שלוש הקליפות הטמאות, זאת אומרת אח"פ. אוזן, חוטם, פה, הכלים האלו לא יוכל בהם לקבל בעל מנת להשפיע, אבל רצה לעשות זאת, נכשל, ומאז כל הכלים האלה הם בעל מנת לקבל. זה נקרא שנכנס ל"חטא". "זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא." גם במחשבה וגם ברצון. בשני הכוחות שלנו שיש לנו ברצון ובכוונה, במחשבה, בשניהם נכנס לעל מנת לקבל.

"ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". הכוונה היא על עוון שלך, הנמשך מחטא של עץ הדעת. זה נקרא "בעוונך". כלומר, אבן הזה, הנכשלים כל הנבראים, הוא בזה שהאדם אומר, שאני רוצה להבין את הכדאיות, אם זה משתלם, אם אני אקיים תו"מ, מה ירויח מזה המקבל לעצמו, הנמשך מגדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך לעצמו בסיבת חטא של עץ הדעת.

וכמו בגשמיות, האדם כשהולך בדרך, והוא נכשל ע"י אבן הנמצא באמצע הדרך, הוא לא רואה את האבן, לכן הוא נופל ע"י האבן. כמו כן בעבודה, שהאדם הרוצה ללכת בדרך ה', הוא לא רואה, שהאבן, שהוא הרצון לקבל, אבן מלשון "אבין", שהוא רוצה הכל להבין, מה שתצמח מזה הנאה להמקבל לעצמו.

ובזמן שאומרים לאדם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב, הוא אומר, אני רוצה לראות שהוא כך. אבל להאמין, זהו נגד ההבנה. כי ההבנה אומרת, מה שאתה רואה, זהו אמת, ומה שאתה לא רואה, איך אתה יכול לומר, שהוא אמת. וכשאומרים לו, שצריכים להאמין, הוא טוען, מאיפה אתה יודע, שזה שאתה מאמין, הוא אמת. וזה האבן נגף, שבני אדם נכשלים על ידו.

ובהאמור יוצא, כי האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה. והאדם, כשמתחיל ללכת בדרך העבודה דלהשפיע, האדם טוען לה', מדוע אתה עשית הסתרת פנים שלך, עד שאין ביכולתנו להתגבר על ההסתרה שהקב"ה עשה. שנוכל להתגבר על ב' דברים אלו, היינו על בחינת מוחא ועל בחינת ליבא.

ובאמת נשאלת השאלה, מדוע עשה הקב"ה כך, שנצטרך להאמין. ולא עשה אחרת, דהיינו, שכל מי שמתחיל בעבודה, תיכף יראה את גדלות ה'. ונמצא, זה שעשה ה', שצריכים לעבוד בבחינת אמונה, זה גורם, שהרבה אנשים מתרחקים מהעבודה. הלא אנו מבינים, כאילו חס ושלום, שהדרך שהבורא עשה, לעבוד בבחינת האמונה, זהו אבן נגף לכל הכושלים. אם כן מדוע עשה ככה.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהדרך הזו שהבורא עשה, שהעבודה שלנו תהיה בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", זו היא הדרך המוצלחת ביותר בכדי להגיע לשלימות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. כי דוקא ע"י האמונה, הנבראים יכלו להגיע לשלימות המטרה, שהוא בכדי לקבל הטוב והעונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים.

אבל אסור לנו לומר, שהבורא לא היה יכול לעשות דרך אחרת, היינו בבחינת ידיעה. שבטח שהקב"ה הוא כל יכול, ויכול לעשות הכל מה שהוא רוצה, אלא כמו שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכמו כן יש לנו להאמין על הדרך, איך להגיע להמטרה, שבחינת אמונה היא הדרך הטובה ביותר ומוצלחת ביותר. לכן בחר הקב"ה בדרך של האמונה, שרק ע"י דרך של אמונה תהיה היכולת להאדם להגיע לשלימות המטרה.

ובהאמור, שהביאור "כי כשלת בעוונך" הוא בחינת גדלות של כלי קבלה, שאדם הראשון המשיך עליו מחמת חטא של עץ הדעת, יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין "כשלת בעוונך" ל"שובה ישראל עד ה' אלקיך".

ושאלנו, וכי האדם יכול לעלות למעלה ולראות אם התשובה הגיע "עד ה' אלקיך". ובהנ"ל יש לפרש, היות שכל הכשלונות, שאין האדם יכול להגיע לשלימות, והוא נכשל באמצע, הוא רק מטעם, כי עוון הראשון הוא אבן הנגף שבשבילה האדם נופל. לכן האדם, כשרוצה לעשות תשובה, ואינו יודע מהי תשובה, אז אומר הנביא "שובה ישראל עד ה' אלקיך".

פירוש, שכל המעשים, שהאדם עושה, יהיו בשביל "ה' אלקיך". נמצא, שפירושו "עד", היינו עד שתדע בבירור, שכל מה שאתה עושה הוא בשביל ה' אלקיך. זאת אומרת, שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה', וזה נקרא "תשובה"."

כל הפעולות שאנחנו רוצים לעשות שהן יהיו לכיוון הרוחניות כדי לקנות כלים דהשפעה, כדי להתעלות למעלה מהרצון לקבל, כולם חייבים להיות מכוונים, כל החשבונות, הפעולות, המחשבות, לעשות נחת רוח לבורא. זאת אומרת, להצמיד את עצמנו לפעולות למעלה מהקיום שלנו.

לכן, כל הפעולות שאנחנו עושים הן נראות לנו לא ריאליות, שאין בהן שום הצדקה בעולם הזה, שאנחנו כל כך נכשלים ולא מסוגלים להמשיך אותן מיום ליום, כי כל פעם מחדש, מחדש, אנחנו צריכים להוסיף בפרוטות, בפרוטות, את היגיעות שלנו, עד שאנחנו מקבלים את התכונה החדשה דלהשפיע.

קריין: טור ב'. פסקה שניה מלמטה.

"מה שאין כן אם עוד לא הגיע לדרגה זו, עוד לא נקרא זה "תשובה". והטעם הוא כנ"ל "כי כשלת בעוונך", שהוא הקבלה עצמית. כלומר, כי רק זה הוא הכשלון, שאין האדם יכול לבוא לידי דביקות ה'. וממילא לתקן זה הוא רק עד שיגיע "עד ה' אלקיך", שכל מעשיו יהיו רק להשפיע,"

מובן מה אנחנו צריכים לעשות. רק לעשות מה שהמקובלים ממליצים לנו לעשות. להבין מראש שהפעולות האלה אין בהן שום יסוד שבעולם הזה זה יכול לחייב אותנו, להסביר לנו מה קורה כאן, אלא הפעולות האלו בעצמן הן לא ריאליות כמו כל העולם הרוחני, אנחנו לא מרגישים אותן. זה שהבורא עשה שהן יהיו כנגד האגו שלנו, כנגד הרצון לקבל שלנו, זאת הטובה הגדולה. כי בלי שתהיה לנו התנגדות כלפי משהו למדוד את עצמנו לפחות, להרגיש את הנגד, לא היינו בכלל מבינים האם אנחנו נמצאים בפעולה רוחנית או לא, מתקדמים, מתקרבים או לא, ואילו כך יש לנו איזה סימנים. עד כמה שאני מרגיש שזה לא רצוי בעיניי, כנראה שאני עושה פעולה קרובה לרוחניות, וכך מגיעים. זאת אומרת "בראתי יצר הרע", בכוונה נעשתה בנו כזאת הבחנה שכלפי האגו שלנו אנחנו יכולים למדוד את הפעולות שלנו, המחשבות שלנו, עד כמה הן לכיוון הרוחני. אחרת לא היינו נכנסים בכלל אף פעם לרוחניות, לא היינו יודעים מה זה.

אז יש כאן עניין, מצד אחד, להיכנס לרוחניות, מצד שני, בצורה שאתה רוכש את הדברים האלה בשבילך. לכן היצר הרע שנברא הוא דווקא עזר כנגדו, דווקא בעזרתו בזה שהוא כל פעם דוחה, מכשיל, מוציא כוחות מאיתנו וכן הלאה, אם אנחנו מבינים שזה הכול בשבילנו, כך אנחנו יכולים להתקדם.

תלמיד: אומרים באמת שהמקום הרוחני הוא לא בהרגשה שלנו ורב"ש רושם "עד ה' א-לוהיך" "שכל מה שאתה עושה הוא בשביל ה' אלקיך. זאת אומרת, שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה'," אבל הוא כותב שכן מרגיש בסופו של דבר.

הוא מרגיש את התגובה, את הרע, את ההתנגדות, ההתנגשות, שבעצם הם הכוחות הרוחניים שהוא לא רוצה לקבל אותם, הוא לא רוצה לעבוד איתם, עזר כנגדו.

תלמיד: אז זה הופך להיות כלי הרגשה נוסף על ההרגשה של העולם הזה?

כן.

תלמיד: זה במקביל?

במקביל וכנגד.

תלמיד: זה פשוט נהיה יותר חשוב לי?

אם זה יותר חשוב לך, חשיבות אתה יכול לקנות רק על ידי החברה, השפעת הסביבה, אז אתה באמת מתחיל להעריך את החשיבות הרוחנית, אמנם שהיא לא נעימה יותר מהחשיבות הגשמית כמו כל דבר בעולם הזה, שאתה הולך ורוכש בגלל שזה מוערך בעיני החברה, הסביבה.

תלמיד: ואת התענוג מההרגשה הרוחנית, מתחילים להרגיש כבר מהכניסה לעולם הרוחני?

תענוג תלוי גם בהערכה,. יכול להיות שבכלים שלי אני לא מרגיש בזה תענוג, ואפילו אני מרגיש בזה איזה ייסורים, אבל לפי הערכה של מה שאני עושה, אני מקבל תענוג. לטפל בתינוק זה תענוג? אם אני לוקח אדם זר אני צריך לשלם לו הרבה כסף, אז אני רואה שזה לא תענוג זו עבודה, אם אני רואה איך שאימא שלו מטפלת בו אז זה תענוג.

זאת אומרת אנחנו לא יודעים אם זו יגיעה או שזה תענוג, הכול תלוי ביחס, אפילו כמו שרב"ש היה אומר, מלכת אנגליה מביאים לה את התינוק שלה, היא אומרת אני רוצה להאכיל אותו ואז היא יושבת ומאכילה אותו ומטפלת בו וכן הלאה, זו עבודה, והיא מלכה, יש לה אלף עוזרות והיא רוצה לעשות את זה לבד, זה תענוג. זאת אומרת להפוך את העבודה לתענוג זה הכול ביחס הפנימי.

שאלה: פרצוף רוחני, טעמים, איפה זה מורגש? מה זה הדבר הזה?

"טעמים" זה מתוך זה שאני טועם מתוק במקום מר, כי אני מלביש את האור הישר באור חוזר, שאני הכול עושה לבעל הבית. זאת אומרת כשמגיע אור, אנחנו מדברים כבר על לקבל על מנת להשפיע, זה קשה מאוד לתאר כי זו באמת דרגה גבוהה מאוד, אבל כשאנחנו מסוגלים לקבל משהו שמאוד נעים לנו, ואנחנו עושים צמצום ודוחים את ההנאה הזאת מהכלים דקבלה שלנו, זה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, אלו פעולות מאוד מסובכות.

אחרי הצמצום כשאנחנו יכולים להתעלות למעלה מהתענוג לעצמנו, אמנם שהוא מורגש אבל אני מתעלה מעליו ומתנגד לו, אני עושה חשבון כמה אני אקבל עכשיו בעל מנת להשפיע לבעל הבית, זאת אומרת כלים אחרים לגמרי כביכול, כי הכוונה משנה לי את הטעמים והכיוון והכול, ואז אני מרגיש את התענוגים שאני משפיע לבעל הבית, לבורא, אמנם שהם חייבים להיות על התענוגים שאני מקבל ונהנה, ממה שאני מקבל ממנו, יש כאן דבר והיפוכו והחשבון הוא מאוד מורכב, לקבל על מנת להשפיע, את זה לא יכולים לתאר, יש כאן עוד הרבה, לכן הם לא מנסים להסביר, אומרים ככה טכנית שככה זה.

שאלה: רב"ש אומר, "שרק ע"י דרך של אמונה, תהיה היכולת לאדם להגיע לשלמות המטרה." ואיך אני יודע שאני נמצא באמונה נכונה? ומה זה אמונה בכלל?

דרך אמונה, היא כשאתה עושה משהו שמנוגד לרצון לקבל שלך, רק בגלל החשיבות שלא נמצאת בך, לא נמצאת.

תלמיד: יש הרבה אמונות, כל העולם מאמין, כולם מאמינים. מה ההבדל בינן לעומת האמונה שלנו?

כנראה שיש הרבה דרגות של אמונה.

תלמיד: יופי אז מה זו האמונה הנכונה?

אמונה זה כוח השפעה שאדם רוכש ואז בכוח ההשפעה הזה, יש לו אפשרות להשפיע לזולת נגד הרצון האגואיסטי שלו. נגיד שאתה שונא מישהו, דוחה אותו, לא יכול לסבול אותו אבל כדי להידמות לבורא אתה רוצה להשפיע לו, לתת לו, לאהוב אותו, ובפנים יש לך מלחמה גדולה מאוד, שאתה רוצה להרוג אותו אבל אתה חושב כנגד זה איזו מתנה, יחס יפה אתה רוצה לגלות לו, אמיתי לא סתם ככה, זה נקרא "השפעה".

תלמיד: לפי מה שאני הבנתי אני צריך קודם כל להאמין במשהו, זאת אומרת אני צריך לחשוב שזה שם זה נכון שזו לא טעות, שאני הולך בדרך הנכונה.

לא אדוני כי אתה מחפש כאן איזו הצדקה ואיזה חשבון גשמי שיהיה לך בכלים דקבלה שלך, "זו עובדה שכך צריך להיות", לא, אלא מפני שהבורא פועל בכל המציאות אתה לא צריך חוץ מזה שום עובדות שאתה נמצא בעולמו של הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך להאמין על עיוור, צריך ללכת על זה ככה עד הסוף .

כל הרוחניות נמצאת "על עיוור" כמו שאתה אומר.

תלמיד: בלי ספק, בלי שום דבר.

אתה רוצה להגיע להידמות לבורא? אז אין לך ברירה אלא לעשות פעולות בעל מנת להשפיע. בעל מנת להשפיע זה ללא שום הוכחות בכלים הנוכחיים שלך, אז תגיד שאני משוגע שאני אומר לך ככה, אבל אתה לא משוגע, אתה לא תשמע, אבל זהו. זה נקרא "חזרה בתשובה" זה נקרא "עניין האמונה".

אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים לקנות כלים רוחניים, אז אנחנו צריכים לעשות פעולה שהיא נגד כל הישות שלנו, כל הטבע שלנו ואין ברירה. לכן הוא אומר, "האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה." השפעה, חסר לנו את כוח ההשפעה. אבל איך אני יכול לקבל אותו? רק כשאני מוכן להתעלות מעל הכלים דקבלה. במה מוכן? כלפי חברים, כלפי כל מיני דברים, אני צריך להראות את הנכונות שלי לקבל השפעה, להיות בהשפעה.

תלמיד: אתה מדבר על לצאת מעל השכל.

ודאי שמעל השכל, כל הרוחניות היא מעל השכל שלנו הגשמי, ודאי על זה בכלל אין מה להגיד בכלל, זה ברור שזה הפוך מאיתנו, אז מסבירים לך איך אתה יכול להגיע לזה. אתה חייב למשוך את המאור המחזיר למוטב, לא שאתה צריך להשפיע, אלא לעשות פעולות שיביאו לך את כוח ההשפעה, ואז אתה תוכל איתם לעבוד.

אחר כך לעבוד זו לא בעיה, הבעיה תמיד רק למשוך את הכוחות האלה, כוחות דהשפעה שיבוא האור ויתלבש בך ויסדר לך את הכול, ואתה תוכל באור הזה, אחר כך זה לא נחשב, הכול זה רק על ידי העלאת מ"ן, שחסר חסר כוח השפעה. יש לי כל טוב בחיים אבל אני מרגיש שאני נמצא במדבר, במדבר, יבש אין לי מים, כוח בינה אין לי, אני צריך אותו, רק בזה.

תלמיד: אנחנו מדברים על אמונה שלנו של חכמת הקבלה או באופן כללי?

על מה שבאופן כללי אני לא מדבר, זה לא קיים. אני עושה ככה על כל העולם צמצום, מי שלמעלה מהצמצום הוא קיים, מי שלמטה מהצמצום זה נקרא "העולם המדומה" אני עליו לא מדבר.

תלמיד: אתה מדבר רק על אלה שלומדים את חכמת הקבלה או שדרך מסוימת?

לא רק אלה שלומדים, כולם לומדים, אלא רק אלו שקיבלו מלמעלה כוח שיש להם כלים דהשפעה, שהם יכולים להיות למעלה מהחשבונות האגואיסטים שלהם במשהו, לעשות צמצום על עצמם על כל הרצונות האלה דעולם הזה, לעשות צמצום ולהגיד, "אני לא משתמש בהם" או משתמש בהם בצורה ההכרחית. הכרחית זה לא יגונה ולא ישובח, אני חייב להתקיים כבהמה, אני מתייחס עכשיו לעצמי כמו לחמור שחי לידי, אני נותן לו את מה שהוא צריך, כל היתר אני דואג שייוולד אדם, זה הכול. אם אתה לא יכול אז יש לך הזדמנות בעוד יומיים לבכות ביום כיפור, אולי זה יעזור לך.

שאלה: רציתי לשאול בדיוק על הנקודה הזאת שרב"ש כותב, "האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה." ואחר כך הוא מוסיף, "ונמצא, זה שעשה ה', שצריכים לעבוד בבחינת אמונה, זה גורם, שהרבה אנשים מתרחקים מהעבודה." אפילו "זהו אבן נגף לכל הכושלים." אז מה עושים?

אנחנו לא מתנגדים שיהיה לנו כוח אמונה, שיהיה, אבל אני מתאר אותו עכשיו איך שיהיה, בצורה אגואיסטית שזה לא אותו כוח שמגיע. על ידי מה אני יכול לקנות את כוח האמונה הזה, רק על ידי זה שאני משקיע בחברה והחברה מספקת לי ערכים שהם שייכים כבר להשפעה.

תלמיד: אבל מה אתה עושה כשאתה משקיע אבל אין לך חומר דלק.

חברה יכולה לתת, אם אני נכלל בחברה, אם אני מסתכל עליהם, רואה אותם בצורה אגואיסטית ורוצה לקבל הערכה מהם, שהם יעריכו אותי, איפה אני, איפה הכבוד שלי וכן הלאה. אז אני רואה שהם מעריכים דברים שאני לא מעריך, אבל הם חשובים בעיני, אז אני מתחיל לרוץ גם כן אחרי מה שמכובד בעיניהם. אלא מה לעשות? אני נכנס בין המוסיקאים שאין לי בזה שום עניין, אבל הם כל הזמן מדברים על מוסיקה וכל הזמן דנים בזה ורוכשים את זה ושומעים את זה, אז או שאני בורח מהם, אבל אם אני נשאר אני חייב גם כן להיות בעסק הזה, זה עניין החברה. הבעיה שלנו שאנחנו פיסית עם הגופים שלנו נמצאים בתוך החברה אבל עם הרצונות שלנו, המחשבות שלנו, אנחנו לא רוצים להתכלל.

לכן כל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו נלחמים, אגיע לשיעור לפחות או לא אגיע לשיעור, אגיע לישיבה, לא אגיע לישיבה, משתתף, לא משתתף וכן הלאה, כי לפחות לפי זה למדוד עד כמה שאדם נכלל בסביבה.

תלמיד: אמונה אמורה לשנות את ההרגשה הפנימית שלך?

כוח האמונה?

תלמיד: כן.

זה הכול, אני לא יכול להגיד לך מה זה. כוח אמונה מעלה אותך למעלה מהרצון לקבל, אתה כאילו קיבלת מנוע שמחזיק אותך באוויר, תעשה מה שאתה רוצה, תעוף לכל הכיוונים. זה כוח הבינה. כשיש לך כבר כוח הבינה ואתה יכול לעלות למעלה מהרצון לקבל, אז לפי הגובה שאתה עולה מעל הרצון לקבל, אתה יכול לעבוד גם עם הרצון לקבל בעצמו על מנת להשפיע.

תלמיד: אז מאיפה מקבלים כוח של אמונה?

מלמעלה ודאי, מהבורא, אבל שדורשים אותו. איך אני יכול לדרוש? הוא נגד הטבע שלי, זה הורג אותי. אין דבר יותר גרוע מכוח אמונה שמנוגד לי, זה בינה לעומת מלכות. אלא על ידי ההשתתפות שלי בסביבה אני מקבל הערכה שיש להם את זה, ואז אני משתדל יותר ויותר להתקרב למושג הזה, עד כדי כך ש"רוצה אני". לאט לאט, על ידי הארות הקטנות האלו אני מקבל רצון לזה, עד שאומר "רוצה אני".

תלמיד: ברגע שיש אמונה, זה מנתק אותי מהתלות בשכר?

זה מתחיל להיות השכר. כוח אמונה שאני אקבל, שאני ארצה להשפיע, זה בשבילי יהיה השכר. השכר יהיה נתינה, אהבה, יציאה מעל עצמי. אני ארגיש בזה שאני נעשה חופשי מהרצון לקבל שלי, מזה שאני דאגתי לעצמי כל הזמן. זה כוח עליון, זה כוח רוחני, זה כוח הבורא. בינה זה כוח הבורא. כתר, בינה, רק כתר זה מעל הנברא, בינה זה כוח שכבר מתלבש בתוך הנברא.

תלמיד: כי אני כן מזהה איזשהו שלב כזה בדרך, שעד אז היה לך כוח, עם הרצון לקבל היית מניע את עצמך לעבודות, ומשלב מסוים הוא כבר לא רוצה להניע את עצמו.

נכון. אנחנו רואים שבזה הרבה אנשים נושרים מאיתנו. כי היה להם כוח אגואיסטי, שבכוח הקבלה שלו הוא היה מתקדם, "אני רוצה את זה לדעת ואת זה לרכוש, ולמה זה כן ולמה זה לא", בין המתחילים מרגישים את זה טוב. אבל אחרי נגיד שנה או שנתיים, לפעמים פחות, לפעמים יותר, זה תלוי גם בתקופות כלליות, הוא רואה שלא, קודם זה היה מעניין, עכשיו זה לא מעניין, "חשבתי שעל ידי זה אני אשיג משהו, עכשיו אני רואה שבשביל מה הם לומדים? איך לא הבנתי את זה קודם? חשבתי שאני עוד מעט מקבל לֵסֵה-פָסֵה (laissez passer), כרטיס כניסה לעולם העליון, למלאכים, לכוחות, שאני אוכל לעשות איזה מעשים מיוחדים, לדעת איך הכול מסתובב". לא. ברצון לקבל שלו הוא מרגיש שלא צריך לקרות כלום. להשפיע, לאהוב, קודם הוא שמע אבל הוא לא שמע. כדי לשמוע צריך להיות חיסרון לזה הקודם ואז אתה שומע. אם אין לך חיסרון קודם, אתה לא שומע. אז על ידי פעולות גשמיות, בתוך קבוצה, שבכלל לא חשב עליהן, הוא הגיע למצב שבכל זאת האור העליון, הארה מסוימת השפיעה אליו. ואז הוא מתחיל יותר להבין שמדובר על השפעה, "רגע רגע, לאן הגעתי? לאן נפלתי? מה הלייטמן הזה עושה, תראה, הוא ממש משקר לאנשים, תראה מה שהוא עושה, מקלקל להם את החיים". אני מבין אותו. אבל אין ברירה, זו הדרך.

לכן כותבים מקובלים, שהרבה יבואו וייכשלו ויפלו מהדרך, אבל גם שכרם גדול מאוד, כי בכל זאת הם עברו איזשהו תיקון קטן, זה נרשם. נתראה בגלגול הבא.

תלמיד: על זה אני רוצה לשאול. כשמגיעים לשלב שהרצון לקבל כבר לא תומך בך ויש כל מיני קולות פנימיים שמפריעים לך ללכת, איך אתה דווקא מאותו רגע מתחיל לא להיות תלוי ברצון לקבל?

אתה לא יכול להיות לא תלוי. אלא אתה צריך בכל זאת לעשות חשבון וכל הזמן להידבק בחברה כמה שאפשר יותר. תקשור את עצמך על ידי כל מיני עבודות, פעולות, הפצה מאוד עוזרת, ללמד מאוד עוזר, לכתוב, כל דבר שהוא שייך ליצירה, כמה שאפשר יותר. כי על ידי יצירה כשאתה פועל על הקהל החיצון, תלמידים, או קוראים אם אתה כותב, היום אפשר בבלוגים, בכל מיני דברים, אתה דרכם מקבל הרבה מאור מחזיר למוטב. כך אתה מזרז את ההתפתחות.

אבל אין ברירה. הדרך היא כזאת, שאתה חייב לעשות פעולות שמצד אחד אתה עושה אותן ברצון, ומצד שני אתה על ידן מושך את המאור המחזיר למוטב שהוא מעל הרצון. זה נקרא "אשר ברא א-לוהים לעשות".

תלמיד: אבל מאותו רגע שכבר יש את ההתנגדות הפנימית הזאת, אפשר להגיד שמאותו רגע יש מוכנות לקבל אמונה, זאת אומרת, כבר אפשר להתחיל לבקש על זה?

מאותו רגע שאתה מרגיש שיש לך התנגדות, אתה פשוט עומד עם הרצון לקבל שלך מול הכניסה לרוחניות, בוא נגיד כך. וכאן השאלה, איך בכל זאת תפרוץ פנימה.

תלמיד: אז איך פורצים?

על ידי התכללות בסביבה. כי סביבה היא תמיד נמצאת כבר ברוחניות, אמנם אתה לא מרגיש ולא מאמין ולא מקבל את זה, אבל היא נמצאת בעולם הרוחני, מהצד השני של השער. אם אתה מקבל את זה כך ואתה מאמין בזה ואתה נכלל בהם ועושה להם מתנות ומה שאפשר, אתה מחייב אותם שהם ימשכו אותך. הבורא בעצם עושה את הפעולה, בהם אתה אולי לא תראה את זה כל כך. אבל כאן העניין הוא ממש השקעה בחברה.

לכן זה שעכשיו נותנים לנו להשקיע בחברה הגדולה זה מאוד מאוד מקל עלינו. אני פתאום רואה לפניי שטח גדול. קודם הייתה לי עשירייה, כמה בעשירייה אני יכול לעשות פעולות? אני בכל זאת מגיע למצב שאני נתקע, במה? כולנו כבר מכירים זה את זה ועשינו כל מיני פעולות וכבר ברור לנו והכול, כאילו מיצינו את עצמנו. כמה אתה יכול ללחוץ על התפוז כדי להוציא ממנו מיץ? לחצת, גמרנו. פתאום אתה מקבל תפוז כמו אבטיח, ואז יש לך מלא אפשרויות לעבוד. להתעסק בלתרגם, בלחבר, לעשות כל מיני פעולות שיבואו. יש לך כל מיני בעיות עם קבוצת טורקיה, עם אלה שבאים ולא באים, לא רוצים וכן הלאה. כמה שאתה אוסף אותם, זאת פעולה שמקנה לך כוח רוחני, שאתה בסביבה שלך הצרה, העשירייה המקורית, כבר לא יכול לבצע. פתאום גילו לך, זו אותה עשירייה, זה נדמה לך שזה משהו אחר, זו אותה עשירייה רק בקנה מידה יותר גדול. כי ה-ו-י-ה היא נשארה אותה ה-ו-י-ה, רק כל אות מהה-ו-י-ה קיבלה עכשיו כמה ספירות נוספות כאילו, צדדיות התגלו, ואז במקום עשירייה אתה רואה עשירייה אירופאית, אחר כך עשירייה עולמית, ממש כך. בזום יותר, כך זה מתגלה.

ולכן יש לנו עכשיו מלא אפשרויות, מלא, מהבוקר עד הלילה, רק תיזהר לא לבלבל אותם. אבל במה שאתה יכול להיכנס ולעזור, אפילו קצת פה, קצת שם, לעבוד על מישהו, למשוך אותו, לסדר משהו, תעשה, רק בעדינות, שזו באמת תהיה לא הפרעה אלא עזרה. ואז דרכם אתה מקבל מיד, ממש מתחיל לקבל גישה למאור. לכן אני אומר, זו הזדמנות שאני האמת לא ציפיתי לה. מראש, כמעט ולא חשבתי שזה יגיע. אמנם זה צריך להיות, אבל שכך זה נופל ופתאום, בצורה מאוד חדה [לא חשבתי]. לכן זה כדאי לנו.

חוץ מזה אל תארגן רק אותם, יש לך לארגן את כל הקבוצות והעשיריות והבודדים בכל העולם שגם יהיו קשורים לאותו הכנס, שגם יתחברו ביניהם ותהיה ביניהם איזו תשתית. שהם כולם ידברו זה אל זה ויתקשרו זה עם זה סביב אותה עשירייה, ויתחברו איתם ברגש כאילו שנמצאים בפנים. יש כאן לעשות הרבה פעולות, לאו דווקא ליפול על האירופאים עצמם, לא, אלא יש את כל היתר, שכולם יתכללו. אני מאוד ממליץ, זה עוזר מאוד לכל אחד.

אנחנו צריכים לעשות לחיים לחבר'ה שלנו שעובדים על הגג, קרוב לשישים איש, עכשיו הם ממיינים את הקרשים ומתחילים עוד מעט לכסות את הסוכה.

שאלה: דיברת גם על צמצום וגם על כוח האמונה. ברור שכשיש הפרעה כלשהי ואין לך שום הנאה ברצון לקבל, הרבה יותר קל להתעלות מעל זה לכוח האמונה. אבל כשאתה מקבל מילוי, כשאתה מקבל הכרה, כשאתה מקבל תמיכה בדרך, ואתה רואה שהדרך הזאת היא באמת נכונה, נגיד נדבקים אליך אנשים, איך לעשות צמצום מעל זה ולהימצא ברעב הפנימי הזה לחברים, לבורא, לנחיצות?

החברה צריכה לשמור. אם אתה שולח איזשהו בן אדם לעסוק בהשפעה, נגיד ללמד, אנחנו שולחים תמיד שניים, בכל זאת לשמור אחד על השני. זה רצוי. או עוד כל מיני כאלה פעולות. צריכה להיות שמירה.

אם אתם נותנים עבודה לאיזה חבר שהוא יכול ליפול, אתם צריכים מראש כבר לדאוג שלא ייפול, שאחר כך לא תצטרכו לזרוק לו גלגל הצלה, אלא מראש לעשות את זה, כמו שניים שיוצאים להפצה, כל מיני כאלה דברים, זה מאוד חשוב. זו חובה של הקבוצה, שהיא יודעת על מקומות כאלה מסוכנים לחברים והיא שומרת עליהם. זה מאוד מכובד, זה מחזק את הקבוצה, זה כמו במשפחה שדואגים זה לזה.

שאלה: איך אנחנו עוזרים זה לזה שתהיה לנו הרגשה שאנחנו בדרך הנכונה? מהו המפתח להגיע למצב הפנימי כדי שאני אוכל להרגיש, לראות שיש פעולות רוחניות שאני עושה ולא פעולות למען עצמי בלבד?

יש פעולות שאמנם הן למען עצמי אבל הן רוחניות. פעולות שאני נוכח בשיעור, נוכח בשיעור. לא פיזית אפילו, אלא כמו שאתם שם במקומות שונים באוסטרלזיה. אין ברירה וזה קשה, אני מבין. אני מבין גם את קבוצת ניו יורק, שהיא לא יכולה להגיע כולה כולה לשיעור. למרות שאני יורד עליהם ולוחץ עליהם, אבל אני מבין אותם שזה קשה. ב-8 בערב, אחרי יום עבודה והנסיעות לבוא לשיעור ולהיות מרוכז, זה קשה. מה לעשות? הם צריכים לשלם על זה שהם נמצאים באמריקה.

לכן נוכחות בשיעור היא מאוד חשובה. כי בכל זאת, מי ששומע אחרי זה, מבפנים אנחנו מסודרים כך שאנחנו כבר משייכים לזה פחות חשיבות. אם אני שומע משהו מוקלט, שלא מתרחש כרגע במציאות, אז זה כבר מוקלט, כבר קיים, זה כבר לא יברח. אני לא יודע איך להסביר, אבל אתם יודעים את זה. רמת הקשבה שלי, הדריכות יורדת, אין מה לעשות. אבל לפחות כך. ומה יש להגיד לכם, אתם יודעים מה אנחנו צריכים לעשות. זה הכול כדי לקבל את המאור המחזיר למוטב. אז קודם כל שיעור, בלעדיו אין לנו חומר, אנחנו לא ממלאים את הכוחות שלנו, המצברים שלנו. חוץ מזה בזמן הלימוד אנחנו מדברים על החיבור, אז כבר אנחנו מבצעים פעולה רוחנית. חוץ מזה אנחנו מדברים על עוד פעולות שאנחנו צריכים לעשות מחוץ לשיעור. נגיד עכשיו לקראת כנס אירופה ובכלל חיבור סביב הכדור שלנו. מה עוד לעשות? חוץ מזה הפצה, יש הרבה דברים.

נשתדל. רק תנסו מיום ליום להתקדם לזה. יש הרבה פעולות גם כלפי כנס אירופה, גם כלפי הכנס העולמי שנמצא סביב אירופה, יש עוד הרבה מערכות שתוך חודש הימים שנשאר אנחנו יכולים לייצב וזה יישאר אחר כך ואנחנו עוד נטפל בזה, אבל עכשיו זה הזמן.

שאלה: אמרת שבזמן הפצה, בזמן שאתה מלמד אתה מושך הרבה אור שמחזיר למוטב, זה אומר שכשאני מלמד אני מושך אלי אור שמחזיר למוטב?

בזמן השיעור איך אני מושך את המאור המחזיר למוטב? לפי מידת ההתנגדות שלי לקרירות לחברים. כמו שכתוב בספר הזוהר שתלמידי רשב"י כשהיו מתאספים לשיעור רצו להרוג זה את זה, הייתה להם דחיה זה כלפי זה. ולפי ההתנגדות לדחייה, הגיעו אפילו לחיבור ולאהבה, לפי זה הם קיבלו את המאור המחזיר למוטב.

המאור הזה משפיע אך ורק לפי היגיעה, כי למאור יש כוח השפעה. עד כמה שאני נמצא מעל הקבלה שלי, מעל השנאה, דחייה שלי כלפי האחרים ומגיע מעל זה לכוח השפעה, לחיבור, לרצון להתקיים, להיתקן, בזה להתקיים אז לפי זה אני מושך את המאור, הוא משפיע עלי כמקיף עד שהוא הופך להיות פנימי. זאת העבודה.

תלמיד: האם יש הבדל בין כשאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב בזמן הפצה לבין שיעור, כשאני הולך להפיץ?

תלוי באיזה צורה אני הולך להפיץ.

תלמיד: אני הולך ללמד, נגיד.

אם ללמד, זה ברור, כמו אצלנו. אבל אם אני הולך סתם להפיץ, הכול תלוי בכמה אני דואג שהמאור במשהו ייכנס בהם דרכינו, דרך הקבוצה שלי, דרך הקבוצה העולמית שלנו, שייכנס גם בהם והם גם יתקשרו ויהיו קשורים לאותו העיגול הגדול שהמאור המחזיר למוטב פועל. אני נותן לו איזה פלייר, אני עושה משהו, מסביר משהו, אפילו כמה מילים, זה כבר קשר ואז המאור במשהו כבר שייך לזה. אמנם לוקח המון זמן אבל הוא ירגיש שיש לו משהו בהפצה.

שאלה: אני כתבתי לך איך אפשר לקבל ויזה, באיזה תהליך. בעצם זה לא קשה, יש כמה דפים אבל חייב להיות מסודר.

יופי.

תלמיד: כי אם אדם עושה טעות ובשגרירות אומרים, "לא", פעם שנייה עוד יותר קשה.

זה ברור.

תלמיד: כמו שאמרתי, זה לא קשור לבולגריה, זה קשור לשינגן, לאיחוד האירופאי.

כן.

תלמיד: לפני זה לא היה דבר כזה. אבל אם כל הדפים מסודרים אז יש אנשים שמקבלים תוך שלושה ימים.

נקווה שזה יקרה והכול יסתדר.

שאלה: אתמול בערב הגיע הנהג שהביא את הקרשים, משאית מלאה, ומלמעלה יצא שהעברתי לו את הזמן עד שיפרקו אותו.

סיפרת לו בדיחות.

תלמיד: כן, הוא אומר, "מה זה, אתם משוגעים"?

מה?

תלמיד: בשביל מה כל הקרשים האלה? אמרנו לו שאנחנו בונים סוכה.

נגיד לו שהחורף עומד להיות קר.

תלמיד: והוא כל כך רוצה לבוא לסוכות אלינו, למעלה לגג. והוא מחכה להזמנה מהחבר, לערב אחד. אז אם אפשר שהחבר יפעיל את הקשרים שלו ויזמין אותו?

אנחנו נחשוב. אני רואה שצריכים לשלוח אותך לרחוב, אתה שם מסתדר.

פעם קראנו רק עד כאן. נמשיך את כל המאמר, בינתיים צריך לאסוף את הקטעים שעליהם אנחנו מדברים, אני יודע בדיוק מה הנקודות כי אני רושם אותן [אצלי]. לכל מאמר חייבת היות תוספת וזה חייב להיכנס לארכיון בנוסף למאמר, שמשנה לשנה כשלומדים, מתווסף שם חומר בנוסף לרב"ש מהלימוד שלנו, אנחנו צריכים להשאיר אחרינו דרך יותר קלה לדור הבא שייכנס.

קריין: אנחנו בעמוד 788 בטור ב' פיסקה תחתונה.

"ולזה אין האדם צריך לעלות למעלה, ולראות אם התשובה שלו הגיע "עד ה' אלקיך". אלא האדם בעצמו הוא רואה ומרגיש, אם אין לו שום כוונה בחיים, אלא רק מה ששייך לתועלת ה', ולתועלת עצמו הוא אומר, שאינו כדאי לחיות. אולם גם בזה האדם יכול לרמאות עצמו. כלומר, שיכול להיות, שזה שמסכים לעבוד בשביל תועלת ה', בטח הוא חושב שתגיע מזה לתועלת עצמו הנאה גדולה.

אולם על זה גם האדם יכול לראות את האמת. היות לפי הכלל, אם באמת האדם רוצה להידבק בה', ויש לו כבר השתוות הצורה, אז הוא צריך לזכות לפקיחת עינים בתורה."

אז כאן השאלה, איך אנחנו קובעים בחברה שלנו, אבל רק בחברה שלנו, בלי להוציא את זה החוצה, שלתועלת עצמי "אינו כדאי לחיות" לאדם? איך אנחנו קובעים כזאת רוח בחברה אבל יחד עם החיזוק, אחרת לא יישארו כאן אנשים. שיהיה לנו יותר ברור מהו התנאי להיכנס לרוחניות אמיתית, לא סתם לקבל איזו הארת חסדים שאת זה הרבה רוכשים, אלא להתעלות ממש מעל הרצון לקבל שלתועלת שלו לא כדאי לחיות? זה צמצום סך הכול.

איך אנחנו קובעים את זה אצלנו? אני מדבר רק על החברה הזאת, ומי שרוצה מחו"ל ושומע, בבקשה.

תלמיד: אני חושב על זה, אני לא יודע, צריך להיות פה איזה בטחון מאוד מיוחד.

יופי, תרשום בטחון, חייב להיות, בטוח, איך אני [אהיה] בלי בטחון אם אני רצון לקבל, באיזה בטחון אני יכול להיות, אם אני מדבר על זה שאני מתנתק מהחיים שלי, רוצה להיות למעלה מזה הפורח באוויר, אז איזה בטחון, במה?

תלמיד: אני לא יודע אבל זה חייב להיות באיזו נקודה שהוא יכול להיאחז בה.

במה?

תלמיד: אנחנו מרגישים את הקשר עם החברים שהוא יכול להאיר, השאלה אם זה כלול?

יש לך משהו חוץ מזה במציאות? הבורא גם נמצא בתוכם, אחרי כל חבר, בתוך החברה, חוץ מזה אין כלום, או אתה או הם, הם והבורא.

תלמיד: זו בדיוק הנקודה שזה או אתה או הם, זאת אומרת את הנתק הזה שצריך לעשות.

יפה מאוד, כן, אז זה שכתוב שלתועלת עצמית לא כדאי לחיות, תתרגם את זה עכשיו, תמשיך את המשפט, שכל החיים חייבים להיות רק לתועלת הסביבה ודרכה לבורא, עכשיו איך אנחנו ממשים את זה?

תלמיד: אם חושבים על זה, משתדלים באמת לחיות בהרגשה הזו שלתועלת החברה כדאי לחיות.

כן, איך? קצת, כמה פעולות פרקטיות, מישהו יכול לעזור לו?

תלמיד: אולי דוגמה אישית לחברים, לעשות אפילו פעולות נגד הרצון שכולם רואים שאתה משתדל להשפיע וזה נותן כוח לאחרים.

זה בטוח נכון, יפה מאוד, אולי עוד?

תלמיד: שבן אדם עונה לעצמו בפנים בין ההכרחיות לבין התשובה שאני מתמסר לעשירייה, שאין שום מציאות רק החברים, כי אני יודע לפחות על לא מעט חברים גם אצלנו בעשירייה וגם בכלל, שלא מצליחים להתחבר לזום כי יש להם פעולות הכרחיות אבל יש להם צער מזה.

יכול להיות למרות שהצער הזה מוכר לנו שהוא לא עושה ומצטער, אתה יודע, זה כמו גנב שגונב ומצטער על זה שהוא גונב, גם זה ישנו.

בסדר או לא? לא, אתה לא מצטער בזה שאתה גונב?

שאלה: איך אפשר להסכים לנקודת הנתק הזו?

על ידי השפעת הסביבה, שכולם כולם משקרים לך כמו גדולים לילד קטן, משקרים לך שכדאי לחיות עבור הסביבה ואתה כמו תינוק, ככה מקבל את זה וזהו וכשאתה מתחיל להתכלל בהם, הם נושפים עליך, ודרכם עובר מאור מחזיר למוטב, זה לא סתם. גם בחיים שלנו אנחנו כך, וילדים מאמינים לגדולים, גם בזה פועל המאור המחזיר למוטב רק בצורה גשמית אבל זה אותו חוק. אותו חוק לכל המציאות.

תלמיד: בעל הסולם כותב לתלמיד, כמה פעמים רציתי לקרב איזו טיפה של אמת לבית בליעתך ואתה כל הזמן דחית אותי וברחת מההזדמנות הזאת לעשות את המעבר דווקא לצורת ההשפעה. איך לא לברוח בזמן שמורגש חושך ברצון לקבל ועכשיו צריך לעבור לתפיסה של הרצון להשפיע?

חוץ מ"צא", אין תשובה. אתה חושב שלכולם היה קל? שבעל הסולם כל הזמן היה דרוך ורץ קדימה וכך היה לרב"ש ולכולם, ולי בכלל, מה אתה מדבר? איזה מכשולים בדרך? באים גם ייסורים וגם תענוגים כאלה שאתה לא יכול להתמודד איתם, לא יכול, ואתה יודע שאתה נכשל עכשיו ואתה עובר. אם מראש היית יכול היית מוחק אותם אבל אתה לא יכול, כי אתה חייב לעבור ולהרגיש עד כמה אתה הפוך מהקדושה ועד כמה דווקא בגלל זה אתה עושה תשובה.

אז מה? אז אתה שואל מה מחזיק אותך כדי שלא תברח? הייתי אומר, סיעתא דשמיא, עזרה מהשורש, מהבורא וחוץ מזה קביעת "עיתים לתורה" מה שנקרא. לכן אני כל כך נלחם למה נמצאים או לא נמצאים בשיעור.

שאלה: במה מתבטא המושג "לחיות למען הכלל"? האם אפשר להגיד שזה כל פעולה כנגד הרצון שלי אבל לטובת החברים?

כן, אבל תשתדל להרגיש שאחרי הפעולות האלה הלב קצת יותר מתעורר אליהם. זה לפי ההשקעה כמו שאנחנו משקיעים נגיד בחיה או בילדים מאומצים, שאתה משקיע ומשקיע והוא מתחיל להיות יקר לך. אז אני משקיע ומשקיע עד כמה שאני בעצם מרגיש שזה יקר, שזה חשוב, שזה שלי.

תלמיד: זה צריך לקרות באופן טבעי אחרי ההשקעה.

לא כל כך טבעי, כנגד זה גם יש התנגדות.

תלמיד: אז מה אפשר לעשות שזה יבוא? להשקיע אני יכול, נניח שיש חומר דלק להשקיע אבל איך לקבל הרגשה?

אז אני אגלה לך סוד גדול, אם אחרי כל פעולה שתהיה, אתה לא מגיע לייאוש ולתפילה לבורא שרק אליו אתה פונה ומבקש, זאת לא פעולה שהסתיימה. פעולה שמסתיימת נכון היא שאני מיואש מהכוחות שלי. לא הצלחתי ולא יכולתי להצליח אבל בדקתי כמה פעמים שזה נכון מה שרציתי להשיג, ואני מבין ומרגיש שזה ביד הבורא, ואני פונה אליו ובאמת יש לי עכשיו את כל ההצדקה לפנות ולבקש. כי עשיתי את כל מה שאפשר ואני יודע עכשיו שאני חייב להשיג ואני לא יכול והוא כן יכול. זאת החותמת.

תלמיד: אז אני חוזר לשאלה שאני לא חי למען עצמי אלא למען הכלל ואני רוצה להבין את הביטוי של זה.

הביטוי של זה הוא שקודם כל יש לך שאלה על הכלל וכמה שאתה רוצה שהוא יחיה, ושהכלל יחיה זה שהבורא ימלא אותם, כי אלה החיים שלהם אחרת הם מתים, ואתה פועל כך שהם יתחברו עד כדי כך שהבורא יתגלה בהם עוד ועוד. רק לפי עוצמת החיבור ביניהם בכמות ובאיכות, אז הבורא מתגלה לפי העוצמה הזאת עד נרנח"י דנרנח"י וכן הלאה.

תלמיד: באופן כללי זה מובן, המגמה והעקרונות. מה טוב להם? שיהיה להם בטחון, שתהיה להם תכונת ההשפעה, זה מובן. אבל במה זה מתבטא?

במה זה מתבטא בצורה פרקטית?

תלמיד: כן, אני בא לשיעור לא למען עצמי אלא למענם. אפשר לעשות כזאת בדיקה? אבל אני אוהב את השיעורים, אני נהנה פה.

אפילו שאתה לא בדיוק בטוח, המחשבה הזאת היא מאוד טובה.

תלמיד: אפשר להגיד שאדם בא לשיעור למען הכלל? נניח לעצמי לא הייתי מגיע לשיעור, בשביל מה לי?

אני מבין את זה ואני משתדל כך לחשוב.

תלמיד: למשל הפצה, אני אוהב ללמד ואני נוסע היום כדי ללמד, האם זה למען הכלל או לא? איך אני בודק?

בינתיים נותנים לך רצון ללמד כי אחרת לא היית נוסע. אחר כך לפי היכולת להתגבר יתנו לך קושי שלא תרצה.

תלמיד: הבדיקה היא תמיד הפעולה האמיתית שאני לא רוצה?

כן, ודאי.

תלמיד: ואני משתדל לעשות למען הכלל.

רק כלפי הרצון לקבל שלנו אנחנו בבדיקה, אך ורק. עד כמה שהחברה יותר חשובה, עד כמה שהבורא יותר חשוב.

תלמיד: אז הפעולה של ללמד היא כן למען הכלל אפשר להגיד, אבל השאלה היא אם אני עושה את זה בכוונה?

נכון, זאת אומרת אפילו שהכוונות שלי לא נכונות, הפעולה עצמה, אם אני מצליח בהוראה, היא פועלת נכון.

תלמיד: בגדול אמרת שהבדיקה היא שאני לא אמור להצליח, אני אמור להתייאש ואז אני פונה לבורא. ואם אני לא פונה לבורא?

לא, זה לאו דווקא כתוצאה מההפצה, אלא אתה מרגיש שאתה מיואש, שאתה לא מקבל מה שאתה חשבת קודם, אבל לא שאתה לא מצליח בהם.

תלמיד: אבל נניח להגיע לשיעור בלי עזרה של הכוח העליון, אפשר?

אנחנו לא צריכים לסמוך על הכוח העליון, אנחנו צריכים להבין שזה הולך דרך החברה. אני חייב להגיע לשיעור מפני שבלעדיי אני מחליש את העשירייה שלי. זאת העבודה, אז אני בוגד.

תלמיד: אפשר להגיד שבגשמיות לעשות הפצה ולהגיע לשיעור אני יכול להסתדר עם כוח החברה בלי הבורא, אבל פעולות כמו אהבה, ביטול, ערבות פנימית שם בלי הבורא אי אפשר להסתדר. אפשר כך להגיד?

אי אפשר אבל לפחות כך אנחנו בינתיים כמו שאתה אומר, שיהיה כך בינתיים.

שאלה: אני לא כל כך מבין את הפרדוקס, ברגע שאתה נדרש לתפילה אמיתית מעומק הלב אתה חסר כוחות ואתה רק רוצה להימחק.

למה זה נעשה ככה? כדי לתת לך קשר עם הבורא, שאתה תזדקק לו ולא לעזרה שלו למשל ולא בכל מיני פעולות שאתה חייב לבצע, מכוונים אותך יותר ויותר פנימה.

תלמיד: אבל האדם זקוק לו ואין לו כוח לפנות אליו.

זה טוב.

שאלה: מה טוב?

שהוא לא יכול לפנות, לבקש, שיראה את עצמו. אם אדם היה פונה בקלות לבורא, אז איך הוא היה מעריך בכלל את הקשר עימו? אתה יודע עד כמה קשה לאנשים שנמצאים במדרגות גבוהות לפתח איזה חיסרון לבורא? זה משהו שאני לא יודע איך להגיד. נניח שיש לך בן מלך שהוא יכול לעשות הכול, מפונק עד הסוף, מה שהוא רוצה, כל המלכות מיד רצה לבצע, ועכשיו הוא צריך לפתח חיסרון. יש לו הכול אבל הוא צריך עכשיו לבצע משהו שאין לו והוא חייב לבצע כלפי כל האנשים האחרים. נניח שכדי להשיג משהו מאוד חשוב הוא חייב עכשיו ממש לשרת את האחרים במשהו, עד כמה זה קשה לו. אלה דברים בדרגות הגבוהות. אני לא יכול להגיד, נגיע לזה.

תלמיד: מה מצפים מאדם שנמצא בחוסר כוחות?

מצפים ממנו להשקיע את עצמו בסביבה ומתוך הסביבה לפנות לבורא. הוא מצפה לגלות בסביבה את הכוח העליון שיתגלה ויתגלה בכוח, שייתן אפשרות להתקדם בהשפעה.

מה זאת אומרת למה הוא מצפה?

תלמיד: ואם הפעולה שלו לא מסתכמת בבורא?

אז הפעולה לא הסתיימה, הכול צריך להסתיים במ"ן, הוא מעלה מ"ן, זהו. "עכשיו אני מצפה לתגובה".

תלמיד: המ"ן הוא מילולי, הוא רגשי, הוא צריך להיות מודע לזה או שזה פשוט קורה?

זה חיסרון.

תלמיד: לחיסרון הזה יש ביטוי פנימי, האדם מודע לו?

מה זה מודע אם זה חיסרון?

תלמיד: האם אני מרגיש שאני פונה לבורא?

לא, זה תלוי בדרגה, זה תלוי כבר איך הוא נמצא עם אח"פ דעליון, באיזו צורה. או שזה נסתר, או שזה חצי, או רבע או כמה, זה תלוי בדרגה של האדם עד כמה שהוא מגלה את זה, למי הוא מעלה. יכול להיות שהוא ממש מרגיש את הישסו"ת וכבר נמצא בקשר עם העליון, יש ויש. אבל כל פעולה שלנו צריכה להסתיים בתפילה, אם זה לא בתפילה, סימן שאתה לא מיצית אותה. וכך עד גמר התיקון, רק מ"ן, לא יותר מזה.

שאלה: איך לומדים לבנות את הבקשה הנכונה והאם בכלל בידי לקבוע איזו בקשה פנימית יוצאת ממני בתפילה?

אם אתה רוצה לברר את זה ביחס שלך לחברים ואתה מתאר שבתוך החברים נמצא הבורא ואיך אתה יכול לפנות אליהם ולבורא שבתוכם לאיזה מצב עתידי שאתה מצפה שיהיה, יהיה לך המ"ן הנכון. אתה צריך לתאר קבוצה, בתוך הקבוצה נמצא בורא, ומה אתה מצפה שיקרה בפעולה הבאה, במצב הבא, שזה תלוי בהם, בסביבה ובבורא. מ"ן צריך להיות מלובש בחיסרון של העשירייה, אז זה נקרא עמוד השידרה, עמוד התפילה.

שאלה: דיברת על בן מלך, אמרת שקשה לו מאוד, אם בן המלך היה יושב איתי ליד השולחן איך הייתי יכול להיות החבר הכי טוב שלו?

לא יודע. למה אתם סוטים כל כך, מה אכפת לך, מה אתה רוצה להגיד בזה?

תלמיד: אני רוצה להבין איך אם יושב לידי בן מלך ואין לו שום חיסרון והוא חי בידיעה שהמלך הוא טוב ומיטיב, איך אני יכול להיות החבר הכי טוב שלו? מה חסר לו?

אני לא יודע, זה לא חסר לי. אם תגיד שזה חבר שאתה מתאר אותו בצורה כזאת זה משהו אחר, נניח שהוא נמצא בקשר עם הבורא ואיך אני צריך להתייחס לחבר שנמצא בצורה כזאת. אבל למה אתה מבלבל אותנו עם דמויות כאלו, למה אתה נכנס לפילוסופיה, תפסיק עם זה סוף סוף. אני נתתי דוגמה מוגדרת מאוד, רק דוגמה, אבל אני לא ממשיך את זה אלינו.

תלמיד: אמרת שלבן מלך הזה מאוד קשה, אתה יכול להסביר למה קשה לו ואיך אם היה לו חבר היה יכול לעזור לו? אנחנו צריכים לעבוד בעשירייה.

אין לו חבר, אם היה חבר אז הוא לא היה בן מלך. בן מלך זה יחיד, אין לו אף אחד, אין חבר ואין כלום. יש רק הוא. אפילו אבא שלו, אצלו הוא כמשרת. כך הוא מרגיש. ויותר מזה אין לי מה להגיד. איך אדם כזה יכול להכניע את עצמו? זאת בעיה, שאלה, אבל תנסה לתאר את זה.

תלמיד: רציתי רק לשאול בהמשך לכל השאלות, ההרגשה הזאת של המדבר שדיברת עליה, שאין טעם, זה עד גמר תיקון?

לא. ניכנס לרוחניות אז אתה תבין מהן המדרגות, בינתיים אי אפשר לדבר עליהן כל כך.

שאלה: קודם אמרת שכל פעולה צריכה להסתיים בייאוש ובבקשה. יש הרבה פעולות שדווקא אין בהן שום הרגשה של ייאוש. אז איך משם להגיע, מה זאת אומרת שהפעולה צריכה להסתיים בייאוש?

אתה רוצה להגיד שמה שאתם עושים, בכל דבר אתם מצליחים?

תלמיד: אם אני מגיע לשיעור והיה מצב רוח מרומם, אם היתה איזו פעולה שהיתה התרוממות, אני חייב לשבור את המצב ולמצוא את החיסרון?

חס ושלום. לא. וודאי שלא. ואני לא רוצה שאתם תגלו משהו רע, אבל אני גם רוצה שאתם תחפשו בכל זאת, כמו זקן שמחפש, שמשהו נאבד לו. איך להוסיף, איך להוסיף למה שיש, על זה מדובר.

תלמיד: בהוספה אני עדיין לא בייאוש.

לא בייאוש, אתה בהתרוממות. הזקן הוא לא בייאוש, הוא הולך ומחפש ומחפש. הוא לא בייאוש, כי הוא הולך להוסיף ולהוסיף. אין לו צער אפילו שנמצא בחיפוש, כי זה חיפוש מתוך זה שיש לו ורוצה שיהיה עוד יותר, הוא נמצא בהשפעה ורוצה לחפש עוד הזדמנויות להשפעה.

שאלה: אמרת שכל פעולה שלנו חייבת להסתיים בתפילה. אני מבין את זה כשאנחנו בתחילת הפעולה, אבל בסוף הפעולה על מה צריכה להיות התפילה?

הודיה. הודיה על זה שהבורא עשה לי. הבורא עשה לי מלכתחילה את כל הדרך והוא העביר אותי דרך כל מיני מצבים והייתי נכשל ובוכה ומנסה ועושה ומבין ומבולבל והכול, וגמרתי עכשיו את הפעולה, אנחנו התחברנו עכשיו יחד כולנו בעשירייה וגילינו איזה מצב חדש, עשינו איזו דרך, אנחנו יכולים להגיד שכן אנחנו מחוברים, והרגשת הבורא גם נמצאת באיזו צורה בינינו. על זה אנחנו מודים לו, ומה קורה רגע הבא? הכול נעלם ומתחילים שוב מהכלי השבור החדש.

שאלה: יוצא שהמ"ד שייך לפעולה הבאה שלי?

לא, מ"ד זה מלמעלה. אתה אומר משהו נכון, אבל בכל זאת הוא מסיים את המדרגה שלי. מדרגה לא יכולה להסתיים אם לא מקבלים כוח המסך ומבצעים פעולה עד הסוף, ובתוך הפעולה הזאת שמבצעים אז מתגלה כבר רשימו, חיסרון, מהמצב החדש. ואז מתחילים לעבוד עליו, להתארגן בצורה גשמית, בצורה רוחנית, ארגונית ומשהו עד שמגיעים שוב לצעקה ושוב זה חוזר. אבל כל פעם זו צורה אחרת, צבע אחר לגמרי.

קריין: בטור א', עמ' 789, פסקה שנייה, "אולם על זה גם האדם".

"אולם על זה גם האדם יכול לראות את האמת. היות לפי הכלל, אם באמת האדם רוצה להידבק בה', ויש לו כבר השתוות הצורה, אז הוא צריך לזכות לפקיחת עינים בתורה. לפי הכלל "הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה". ואם הוא עדיין לא זכה לרזי תורה, זה הסימן שהוא עדיין רחוק מלהיות, שכל כוונתו תהיה אך ורק לתועלת ה'." זה הסימן, ברור.

"וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (דף י' אות ל"ב) וזה לשונו "הוא העבודה בתו"מ לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע. אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י. כי הן עומדות ברצון להשפיע. ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל שולט בו, כי ענין התלבשות והשואת הצורה עולות בקנה אחד. ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה בהשואת הצורה לנרנח"י שלו העליונים"." קצת יותר יחד.

"ובהאמור רואים, שאם האדם הולך בדרך השפעה, הוא צריך לזכות לבחינת רזי תורה, ואם לא זכה, זהו סימן שעדיין הוא נמצא באהבה עצמית. הגם שהוא מרגיש, שהוא רוצה לעשות מעשים אך ורק להשפיע. לכן אז הוא צריך עוד הפעם להרבות עצות ותחבולות, לזכות לאהבת ה' ולא לאהבה עצמית. אבל צריכים לזכור, שבכדי לזכות לאהבת ה' ולא לתועלת עצמו, אין זה בידי אדם, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו.

ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית. ונקרא "אמיתית", משום שהאמת שכך הוא. כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו. והסיבה היא כידוע, ש"אין אור בלי כלי", כמו שדברנו מזה כמה פעמים. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו. ובמה עוזר ה', בנשמתא קדישא, כמו שכתוב בזה"ק. היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצות, ולא היה לו שום צורך לקבל את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו.

מה שאין כן, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו. ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא ע"י נשמתא קדישא, הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלקי ממעל". נמצא, לפי התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'. ולסיבה זו עשה ה' הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא שיהא נצרך להבורא, וע"י זה יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה. אולם הסדר הזה של הכבדת הלב, בא דוקא בעת שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, והוא נותן כוחות, בכדי להגיע לשמה, אז מתחיל ענין של הכבדת הלב.

וזה דומה להאם, שרוצה ללמד את הילד, שיוכל ללכת לבדו. היא יושבת על הברכים, ונותנת להילד שיתקרב אליה. ובזמן שהיא רואה, שהילד כבר קרוב אצלה, האם מתרחקת מן הילד. וזהו בכדי שהילד יתרגל ללכת לבד, בשיעור יותר גדול מכפי שהלך. אולם הילד מתחיל לבכות. הלא הוא התאמץ, ונותן כוחות בכדי שיתקרב אל האם, והוא בוכה, מדוע אמו התרחקה ממנו. והוא חושב, כאילו האם שונאת אותו, לכן היא מתרחקת ממנו. ולא יכול לדון את אמו לכף זכות, שההתרחקות שלה היא לטובת הילד. מה שאין כן כשהילד לא התחיל ללכת, אין האם מתרחקת ממנו, אלא הוא רואה, שכל הזמן שהוא הולך, האם מחזיקה אותו בידה ומוליכה את הילד.

וכמו כן בעבודה. מטרם שהאדם מתחיל ללכת לבד, כלומר מטרם שהוא יוצא מהכלל, שכל עבודתם הוא רק בחלק המעשה לבד, בלי כוונה דלהשפיע, זה נקרא, שהאם מחזקת את הילד בידה, ומוליכה אותו. זאת אומרת, אין הוא מרגיש שיש לו התרחקות מצד העליון, אלא אדרבה, הוא לא רואה שום חסרון בעבודתו. וממילא הוא לא יכול לומר, שמתרחקים ממנו. הלא הוא מרגיש שהוא קרוב. והסיבה היא, היות שהוא הולך בתלם של הכלל, שהשכר הוא תועלת עצמו. אם כן, הדעה הזו היא קרובה אצל הגוף. לכן אין הגוף מתנגד לעבודתו, וממילא הוא מרגיש לאיש שלם. נמצא, שהוא במצב כמו שאמו מחזקת אותו ביד ומוליכה אותו.

מה שאין כן בזמן שהוא יוצא מהכלל, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא נבחן לילד שכבר מתחיל ללכת לבד. אז האם מתרחקת ממנו. כל פעם שהוא חושב, שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, אז מלמעלה מראים לו, שהוא עוד רחוק מעבודה דלהשפיע. ובמה מראים לו שהוא רחוק, היות שמראים לו כל פעם מהו "על מנת להשפיע". אז המחשבות האלו מביאות לו להאדם מחשבות זרות, עד שלפעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה.

ואח"כ נותנים לו עוד פעם התקרבות, שהוא מתחיל לחשוב, שעכשיו הוא קרוב להאם. אבל עוד הפעם מראים לו, שמתרחקים ממנו. וזה שכתוב "אל תרחק ממנו". וכמו כן כתוב "אל תסתר פניך ממנו". שיש בזה ב' פירושים:

א. היות שאתה מתרחק ממנו, זה גורם שאנחנו רוצים לברוח מהמערכה.

ב. אל תרחק ממנו, תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה אתה עושה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו."

תלמיד: כשאדם מרגיש שהוא רוצה לצאת בתפילה אבל משהו מונע ממנו, עוצרים אותו, הוא לא מצליח להתפרץ בתפילה מעומק הלב.

סימן שהרצון שלו עדיין לא בשל כנראה. או שצריך להבין שיש כאן תפילה, בקשה ממנו, שצריכה להיות בכמה שלבים. כל דבר הוא מורכב, יכול להיות שצריכים להסביר, צריכים לבקש. יכול להיות שהבקשה צריכה להיות מורכבת ולא פשוטה. הכי פשוט זה כמו שתינוק בוכה וזהו, אז כאילו הבורא מבין, וזה באמת ככה. אבל אם דורשים מאדם כבר פעולה, שהבקשה תהייה כבר פעולה, העלאת מ"ן, מה זאת אומרת? מה ההבדל בין העלאת מ"ן ומ"ד ובניית הפרצוף החדש שבא אחר כך, לעומת הפרצוף הקודם? זאת אומרת אדם צריך להבין כאן איפה הוא נמצא, להרגיש לְמה הוא רוצה להגיע וכן הלאה. זאת אומרת זו לא סתם בקשה כמו שבעולם שלנו, זה איזה מין פרצוף עתידי שעולה, רק הוא עולה בתוק רשימו. אבל זה פרצוף, יש שם כל מה שאדם יכול לתאר לעצמו. לכן אנחנו מבקשים, אבל לא כל כך זוכים לתגובה, כי עדיין הבקשה שלנו היא לא בדיוק הציור הנכון של המצב הבא.

תלמיד: איך הופכים אותה להיות מורכבת?

על ידי פעולות. רק על ידי פעולות. שאני לא יודע, אני בוכה, אני צועק, אני דורש, אני מתחנן, אני מתחיל להבין קצת יותר מתוך זה שאני נכלל בכישלון, ומתחיל להסתכל על האחרים וכן הלאה, זה כמו שבחיים שלנו.

שאלה: לפעמים בן אדם מרגיש שאיזשהו רע מתגלה בתוכו, הוא מרגיש שיש לו על מה לבקש, אבל מיד לוקחים את זה ממנו, הוא עוד לא מספיק לברר את זה ולוקחים את זה. זה יכול לקרות הרבה הרבה פעמים ככה, רק שורש של משהו ונעלם. זה בונה חיסרון? מה זה עושה הדבר הזה?

אני לא יודע. תמשיך ותגלה.

תלמיד: זה נמשך המון זמן.

אז צריכים להשתדל לשנות את אופני העבודה. עם החברה, יותר לבד, כל מיני פעולות לעשות, לא להמשיך לגמרי אותו דבר, לגוון.

תלמיד: העניין שאנחנו מתעסקים בו עכשיו הוא בעצם המשך ישיר לכנס מולדובה, זו בדיוק הנקודה שבה סיימנו את הכנס, כך אני מרגיש. וזאת נקודה לא פשוטה, כי בעצם אנחנו צריכים להגיע לייאוש.

ייאוש מכוחותינו.

תלמיד: בוודאי. וכשאני מסתכל על החברה שלנו ואני רואה את האנשים פה כל השנים, כל ההשקעה, צריך באיזו צורה שלמעלה יהיה איזה זעזוע שייתן את היכולת הזאת.

מה?

תלמיד: להיות במצב שאתה תהייה באמת מיואש, שתגיע לאותה נקודה מזוככת שאתה מרים ידיים.

אתם לא יכולים להחזיק ייאוש למעלה, זאת אומרת יותר גבוה, יותר גדול, יותר חד, יותר מר, ממה שאתם מרגישים, אחרת הייתם מקבלים. אם הייתם יותר מחוברים, הייתם מרגישים ייאוש יותר גדול, וכך נותנים לכם ייאוש קטן. אתה שואל למה אנחנו לא מקבלים גילוי? כי לא רוצים לתת לכם גילוי. אתם רוצים לעשות נחת רוח לבורא? הוא נהנה מזה שאתם מבקשים ונמצאים בהסתרה. אני מגלה לך סוד, אני מתפלל שלא תקבלו גילוי.

תלמיד: אני מבין למה אתה מתפלל, כדי שנתייאש מזה שזה לא קורה.

לא. שלמרות שאתם מתייאשים אתם ממשיכים, ובזה אתם עושים נחת רוח לבורא. שאתם רוצים אותו, רוצים אותו לא כדי שיתגלה, אלא רק כדי לבקש ממנו, להיות שייך לו בחושך. זה עדיף הרבה יותר ממה שבאור, שאתה תרצה להישאר בחושך ותגיד אני מוכן להיות בזה אין סוף זמן, כל הזמן להיות רק בחושך.

אתה תתחיל לגלות את האור ותראה כמה שזה מקלקל לך את הכול. האור שמגיע הוא מקלקל לך, כבר אין במה להאמין. איך אני יכול להסתיר את עצמי כדי להאמין, כדי ללכת במשהו למעלה מהאור הזה, איך אני מסתיר אותו? לכל מקום שאני פונה אני רואה בורא, בורא, בורא, אין לי מה לעשות. איפה אני? זה מוחק אותי. לאן אני פונה? איפה אני מפנה מקום לא לי, להאני, אלא ליגיעה שלי לעבודה שלי, משהו לעשות? אין איפה.

זאת לא מתנה שהבורא מתגלה. זאת הכבדת לב גדולה מאוד, רק בצורה הפוכה לעומת מה שעכשיו היא הכבדת לב מחושך, אז הכבדת לב מהאור הרבה יותר קשה.

תלמיד: כן, אבל אז העבודה היא עבודה בהסתרה, שזה סוג של משהו שגם אותו צריך לחוות.

אז אתה צריך להסתיר אותו. עכשיו הוא עושה עבודה במקומך, הוא מסתיר את עצמו בעצמו.

תלמיד: אנחנו חיים מתוך רשמים, וגם בעבודה הרוחנית שלנו אנחנו צריכים להגיע לנקודה כמו שאומרים יגעת ומצאת תאמין. זאת אומרת, מתוך רשמים כאלה שיצרבו בנו בנשמה, בלב. ופה אנחנו צריכים עזרה מהבורא. מה אני צריך לעשות, לדפוק על השולחן, להפוך לו את השולחן? כי אני רואה את החברה שלנו, ואני רואה אנשים שכל השנים הם פה, והם לא מגיעים לזה.

למה אתה רוצה להגיע?

תלמיד: שאנשים יגיעו לייאוש הזה, שתהיה בהם את התפילה האמיתית המזוככת.

את מה שהם מסוגלים נותנים להם מלמעלה, נותנים להם. קצת ייאוש וקצת כוח להמשיך זה מה שיש להם, אחרת הם לא היו יכולים להחזיק. זה המצב האופטימאלי לכל אחד ואחד בכל רגע ורגע, אחרת או היה בורח מכאן או היה משתולל עם הבורא, אחד מהשניים. תחשוב מה שאני אומר, אני לא רציתי להגיד אבל כבר בסדר, שיהיה לך לקראת יום כיפור.

שאלה: האם לבקש לכנס עבור החברים משהו אחר מעכשיו?

למה משהו אחר? לא. רק חיבור, שבחיבור הזה אנחנו רוצים לגלות את הבורא, רצוננו לראות את מלכנו, זהו, בינתיים ככה. כשזה יתגלה, סימן שאנחנו נוכל לעשות מסך עליו, כאילו שהוא לא נמצא. אני מסתיר אותו, אני לא רוצה לראות, אני לא רוצה להרגיש אותו, אני רוצה להרחיק אותו, זאת העבודה שלי. הוא מתגלה ואני מסתיר, שוב מתגלה ושוב מסתיר, כי רק בהסתרה אני יכול לגלות את ההשפעה שלי, את האמונה שלי. כי אם הוא מתגלה אז ודאי שאני משפיע. זה לא אני משפיע, זה הוא מחייב אותי להשפיע. זאת עבודה אחרת יותר קשה.

עכשיו אנחנו צריכים לתת לקבוצת פולין לתת לנו דיווח.

דיווח קבוצת פולין.

לחיים, יופי, זה באמת משמח מאוד. כי פולניה זה כוח חזק, נקווה שיצטרף אלינו נכון וטוב ונתכלל מהם.

שאלה: אנחנו עכשיו דיברנו הרבה מאוד על הפעולות שמקדמות את האדם, נגיד השתתפות בשיעור, בישיבת החברים, הוראה, תרגומים. השאלה עד כמה ההשתתפות דווקא בתורניות, בשירות הקבוצה, בתורנויות קפה, תה, הכנת סעודות, מה שהחברים עושים עכשיו, בניית הסוכה, עד כמה פעולות כאלו מקדמות את האדם?

אני זוכר את השיעור הראשון שלי אצל רב"ש, לא למדתי אצל רב"ש אלא אצל הלל. וראיתי שאנשים סוחבים משהו מהמרתף, ספסלים, דברים, זאת היתה צריכה להיות אצלם סעודה, עוד לא הזמינו אותי לסעודה, הייתי סתם בא מרחובות, עוד כאיש זר. ושאלתי מה זה, מה כל העניין? שאלתי את הלל, הוא אמר "הם מכינים את הכול לסעודה". אז שאלתי "זה במקום לשבת בשיעור?" כי הרב"ש שם בחדר הסמוך מעביר שיעור. הוא אמר "זה פי כמה וכמה יותר חשוב מהשיעור".

אני לא הבנתי למה זה עד כדי כך, אחר כך ראיתי שזה באמת כך. במיוחד לפני פסח, כשהרב"ש היה אומר לך למעלה לברר את פולי הקפה, זה היה מוות בשבילי, ממש שרפתי קופסת סיגריות כדי לברר כפית קפה, ממש. אבל לא הייתה ברירה. אחר כך יותר ויותר אנחנו מבינים. הוא אפילו אמר, ישב לידי, הוא ראה שאני לא מסוגל והוא אמר, "אני מסתכל על הקפה הזה, אני מברר אותו כדי שתהיה מכל הדברים האלה כפית קפה". אתם יודעים כמה צריך כאלו [פולי קפה] כדי שתהיה כפית קפה? הרבה. כשהייתי אחר כך בקולומביה אז הבנתי, זה לא פשוט איך שהם עשו את זה, הייתי במטע. והוא אמר "אני עושה את זה ומברר את זה, כדי שהמורה שלי יוכל לשתות מזה כוס קפה", ושם את זה. "עכשיו אני לוקח את השני וכך גם כן מסתכל על זה ובודק". זה ממש היה לימוד מאוד קשה, היה מאוד קשה.

מה אני רוצה להגיד, עבודה כדי להשפיע לחברה היא העבודה הכי גדולה. גם עכשיו עובדים אצלנו על הגג כשישים חברים שלנו, ואני מזכיר את זה מידי פעם במשך השיעור. הם עכשיו עדיין מכינים את הקרשים, כדי להתחיל לסדר אותם ושאנחנו נתחיל אז לבנות סוכה, כי בסוכה העיקר זה הסכך. וודאי שהעבודה הזאת היא הרבה יותר חשובה מלשבת כאן וללמוד, ככה זה. אנחנו לא מבינים את מהות הפעולות שבעולם שלנו, אבל זה כך. העושה למען החברה אפילו שללא כוונה, אפילו שבהכרח, אפילו ששולחים אותו לעשות, הוא בכל זאת מבצע.

לכן, אצלנו עכשיו לפני הכנס, כל מה שאתה עושה למען הכינוס הזה, כל מה שאתה עושה, זה נכנס כעבודה רוחנית נטו ומתקן את הנשמה שלך. לכן כדאי מאוד להשקיע בזה, מהבוקר עד הלילה, תחשבו תחשבו תחשבו, במה אפשר עוד להועיל. לא בצורה גשמית בצורה פנימית. עם מה אני מגיע, איך אני מעורר אחרים? זה הכול תלוי בהכנה שלכם. אם אתם תגיעו למצב שאתם מגיעים בהכנה נכונה, אנחנו יכולים בהתקשרות כזאת כמו שעכשיו זה מתחיל להיבנות, אנחנו יכולים להגיע לכל דבר, אין גבול. הכול תלוי בהכנה שלנו, והכנה היא עד כמה שכל אחד מחזיק את השני.

שאלה: באגרת י"ב בעל הסולם כותב על כך שאנחנו חייבים כל הזמן לפנות לאותם החברים שהלבבות שלהם נחלשו. כשמסתכלים עכשיו על הרישום של החברים מאירופה, עוד אפשר למצוא חברים, אמנם הם כבר לא רבים, אבל יש כאלה שהלבבות שלהם עדיין נחלשו לפני הכנס, ואפשר אולי איכשהו לחמם את אותם לבבות. איך לדעתך הכי טוב לפנות ללבו של חבר שנחלש, או התקרר?

אני לא יודע. יכול להיות שאנחנו יכולים עוד לעזור בהלפ חבר. אני לא יודע, אני לא שייך לזה, אבל יכול להיות שבכל זאת קצת לעזור, כמו שמענו עכשיו את קבוצת פולניה. מה עוד? העיקר לחזק את הרוח, לחזק את הרוח. אנחנו נמצאים במצב שיש מקומות משוריינים לאירופאים, שנגיד עוד מישהו רוצה להגיע, ואמנם הרישום בעצם הסתיים, אבל יש עוד קצת מקומות, לא יודע כמה, אבל כמה מקומות ישנם שהם עדיין פנויים לאירופאים. זה לא שממש יש לנו הרבה מקומות, אבל לזה יש.

אז אני מבקש בכל זאת לעורר עוד ועוד כמה חברים שיכולים להגיע, להתקבל, להתרשם ולפעול אחר כך לאיחוד בני ברוך האירופאי, זה מאוד חשוב, זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו נמצאים בבעיה גדולה עם קבוצת ספרד. שהיא משום מה מרגישה את עצמה בפינה, ששייכת לאמריקה הלטינית ולא לאירופה, מצד אחד. מצד שני, הם ממש אירופאים, ויש לנו איתם בעיה שאנחנו לא מספיק מושכים אותם, והם לא מספיק מתעוררים להשתתף בכנס. כך נראה לי, אני כאן עושה איזו תוספת, שכך נראה לי.

אז לכן, למי שיש קשר עם קבוצת ספרד, אז בבקשה תכתבו להם ותעוררו אותם, תראו להם את סימני האהבה שלנו. אנחנו מאוד רוצים שהם יהיו בינינו. זאת קבוצה שהייתה פעם ממש קבוצה גדולה, תפארת באירופה. לא פעם ביקרתי, ולא פעם באמת עשינו שם כל מיני פגישות. אבל אתם יודעים שיש עליות וירידות בכל קבוצה וקבוצה. ולכן, נכון להיום, אנחנו רוצים לחבק אותם ולחמם אותם, שהם בכל זאת יבואו לכנס אירופה. אז למי שיש קשר לקבוצת ספרד, זאת לא קבוצה אלא אנשים בודדים, אז בבקשה, להתקשר אליהם, לכתוב להם ולעשות כל מה שאפשר.

(סוף השיעור)