שיעור בוקר 16.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/nCjlMZdi?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א' מאמר "ענין שוטרים ושופטים"

קראנו מאמר "ענין שוטרים ושופטים", מכרך ג' "שלבי הסולם", עמוד קי"ב, ספר "דברים", פרשת דברים, "שופטים".

אומרים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" על פעולות הבורא. אבל למה "סוף מעשה במחשבה תחילה"? אצלו אין מושג של זמן, כך שכדי להגיע לסוף הטוב, אז הוא צריך לעשות כמה פעולות בדרך, כי הרי אין זמן ברוחניות. והבורא הוא הכול יכול, ובאמת הוא הכוח היחיד הפעיל, הפועל, המופעל והמפעיל, הוא המחשבה, הוא המעשה, הוא הידע והידיעה, והכול במקום בנקודה אחת, ואין שום דבר מחוץ לנקודה הזו שאותה אנחנו מגדירים כבורא, אין התנגדות כוחות, התנגשות, מאבקים, מעברים, אז למה זה "סוף מעשה במחשבה תחילה"? למה צריך להיות סוף והתחלה?

סוף והתחלה צריכים להיות לא כלפי הבורא, כי באמת כלפיו אין לא סוף ולא התחלה. יש מחשבה אחת להיטיב לנבראיו, והמחשבה האחת הזאת היא שהנברא נברא ונמצא במצב המושלם, קיבל את כול מה שיש, ונמצא במצב היחיד. מחשבה אחת, מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, רק היא קיימת. אז למה כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה", שיש עוד מעשה, שבסוף המעשה כאילו רק המחשבה הזאת מתקיימת, ולא שהיא מתקיימת כל הזמן ואין לה בכלל מושג של התחלה וסוף? זה כלפי אותו נברא.

לאותו נברא, המצב היחיד שהוא נברא ושהוא נמצא, מתברר בצורה הדרגתית, משלילת המושג, ההרגשה וההכרה שהוא נמצא בעולם הזה. לא בעולם הזה, כי בעולם הזה יש הרבה מדרגות, גם אנחנו בעולם הזה לפני המחסום, גם הנבראים שהם עדיין לא מרגישים שהם נבראים, וגם דומם, צומח וחי. מהעולם הזה שנקרא מתחת לסף ההכרה, ועד המדרגות שהן מהמחסום ומעלה, הנברא לאט לאט מתאושש מחוסר ההכרה, ומגיע להכרה, לידיעה, לדביקות ולהתאמה לאותה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו.

בשלבים האלה שהנברא קם מחוסר הכרה להכרה מלאה עד שמגיע למחשבת הבריאה במלואה, שזה עניין של בניית החוש השישי, בשלבים האלו יש לו עניין של אחוריים ופנים. אחוריים זה חוסר הכרה, פנים זה הכרה. כך הוא מגיע שלב אחר שלב, ובשלבים האלו בין חוסר הכרה להכרה, יש מה שכתוב "שופטים ושוטרים". למה? כי להתאושש הוא צריך על ידי יגיעה עצמית, ובלי יגיעה עצמית הוא יישאר בחוסר הכרה. הוא צריך להרגיש את הכלים ואת הרגשות הנחוצים כדי לחיות ולהיות במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו.

לכן יוצא שסוף מעשה במחשבה תחילה. שבאמת במחשבה תחילה, במחשבה היחידה הזאת שרק היא נמצאת ובה נמצא הנברא, מתוך המחשבה הזאת התחיל העניין של חוסר הכרה, נברא העניין של הסתרה, שופטים ושוטרים, יגיעה, ייסורים, שבסך הכול המצב הסופי קובע את כל התהליך ואת כל היגיעות והשלבים שאדם צריך להגיע אליו.

לכן וודאי שיוצא שהבורא ככוח היחיד הוא עושה את העבודה, הוא בעל הפעולה. ולמה כתוב "שופטים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך"? זה אומר שאדם שרוצה כל פעם לפתוח את הכלי שלו, הוא בונה בעצמו לעצמו "שופטים ושוטרים", הגבלות. כי הוא רוצה דווקא למעלה מהדעת ודווקא על מנת להשפיע, רק בצורה כזאת, בשיטה הזאת, לזכות לגילוי האלוהות, רק על ידי התאמה אליו.

זה נקרא "שופטים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך", שלא הבורא שם את השופטים והשוטרים ואתה צריך להתגבר עליהם. גם אותם שופטים ושוטרים שבעל הסולם כותב בהקדמה לתע"ס, שאדם מטפס על ההר וכל הזמן זורקים אותו חזרה והוא מתגלגל כאילו, ושוב צריך לטפס ושוב זורקים אותו, העניין הוא שאדם בעצמו מעמיד את השופטים והשוטרים האלו שיזרקו אותו מההר אם הכוונה שלו היא לא נכונה. בזה הוא בונה את היחס הנכון שלו, את ההתאמה שלו לבורא.

זה נקרא "תעשה לך", שאתה צריך לעשות את זה, אתה צריך לבנות מסך, אתה צריך לבנות את הכלי החדש. כלומר עלינו לעבור ממצב שכאילו בוכים שהבורא עשה את ההסתרה, לזה שאנחנו מודים על ההסתרה ומחזיקים את ההסתרה הזאת בעצמנו.

יוצא, שלא שאני מקלל אותו על זה שעשה את הדרך הזאת קשה, עם כל הנפילות, ההשפלות והקושי והכול, אלא אני מודה לו על זה, אני מצדיק אותו, נעשה צדיק. עד כדי כך שאם הוא עוזב ונותן לי עכשיו להיות בכל מצב שאני רוצה, אני בעצמי סוגר את עצמי ובונה לעצמי את המדרגות האלו, את השופטים והשוטרים, אני רוצה להחזיק את עצמי בהסתרה. במקום שהבורא יסתיר את עצמו, אני מסתיר את עצמי ממנו כדי שהיחס שלי אליו יישאר רק בכוונה על מנת להשפיע, רק לפי גודל המסך, גודל האמונה, גודל האור החוזר. שהקשר בינינו יהיה רק בצורת יחס הדדי אחד לשני.

הוא מספר את זה בצורה קצת אחרת לתלמידים.

תלמיד: מה שהבורא מסתיר מהנברא זה את הלקבל על מנת לקבל, אז מה זאת אומרת שהוא מעצמו בונה את ההסתרה?

הבורא בנה את ההסתרה בצורה שנתן צמצום א' ברצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, שהאור לא ייכנס. מה זאת אומרת? שאם יש לך כוונה על מנת לקבל, זאת אומרת לטובת עצמך, שם לא תהיה לך הרגשה רוחנית, אתה שם לא תרגיש את הבורא. ולאט לאט הוא מלמד אותך, מחייב אותך לחשוב על הכוונה על מנת להשפיע.

החיסרון לכוונה על מנת להשפיע צריך לבוא כביכול ממך, שאתה בעצמך לוקח את ההסתרה על עצמך. את הצמצום על עצמך אתה מתחיל כאילו אין הסתרה ואין צמצום ואין שום תנאי מצד הבורא.

איך הסדר התיקונים שלנו כשאנחנו לומדים? קודם האדם עושה צמצום א' על עצמו ואחר כך לאט לאט מתחיל לבנות מסך, כאילו יש לפניו אור ומותר לו לקבל אותו, והוא שולט בכל הדברים וכאילו הוא בעל הבית. הבורא מוכן, פתוח, והאדם מסתיר את עצמו אחרי מסך. ובמידה שהאדם מוכן כך לעשות, הבורא נפתח ואדם נסגר, עד שהוא בונה על עצמו ב100% מסך בצמצום א', ועד 100% מסך בלקבל על מנת להשפיע, ואז מצד הבורא אין שום הגבלות.

במידה הזאת האדם מתחיל לשלוט בבריאה ומה זה לשלוט בבריאה? הבריאה זה הוא, כי מי עוד? הוא מתחיל לשלוט בעצמו בקבלת האור, במילוי, בהתגלות האלוהות ובזה הוא משנה את עצמו, משנה את גורלו, הכול.

במידה שהוא לוקח מהבורא את המושכות של הבריאה, את ההשגחה, את ההנהגה, הוא בעצמו מנהיג את הבריאה. ומיהי הבריאה? הוא בעצמו, חוץ מהאדם אין נברא, כל היתר חוץ מהאדם הם פחות מאדם, ואיך שהאדם מנהיג את עצמו, כך מונהגים כל הנבראים, אם אפשר להגיד נבראים ופחות מזה הם לא נקראים כל כך, אלא דומם, צומח, חי, כי אין להם בחירה חופשית ונברא נקרא מי שיש לו בחירה חופשית.

תלמיד: מתי שמגיע לאדם מכשול והוא יותר חזק מהדרגה שהאדם נמצא בה וזה מפיל אותו, מה נקרא בזמן הזה התגברות למעלה מהדעת?

אני ציירתי תמונה כזו יפה, שהאדם לוקח על עצמו תמיד כאילו את ההגה, ויש לו מעצור ויש לו גז, והוא כאילו יודע איך להנהיג את כל העניין. אבל אנחנו נתקעים עדיין עם התנהגות אחרת מצד המכונה הזאת של הנהגה וההשגחה. המכונה היא אנחנו שהבורא פועל עלינו. כדי לעבוד על המכונה, אני צריך קודם כל לצאת מהקשר איתה, להיות מהצד, לצאת מגופי, שכל מה שיש ברצון לקבל שלי זה לא אני, להיות אובייקטיבי.

התיקון הזה נקרא תיקון של "חפץ חסד", תיקון של בינה. זה "להיות עם חופשי בארצנו", עם כל הרצונות שלי להיות חופשי, זה לא תחת כל הרצונות שלי. בארצנו, זה ברצון שלנו, ארץ זה רצון.

אם אדם מגיע לתיקון של בינה, חפץ חסד, לפחות הוא כבר יצא מתחת שליטת הטבע שלו, המכונה הזאת. ואז הוא עומד מהצד, כמו הבורא שנמצא מצד המכונה שלו, וגם הוא נמצא מהצד של המכונה שלו, וכבר יכול להתחיל ללמוד איך להנהיג את המכונה, כי אז יש לו מודעות, שכל, והכול לא קשורים לרצון.

הבעיה שלנו, שהשכל הוא לא נברא, נברא הרצון, ולפי גודל הרצון, לפי איכות הרצון ואיזה רצון, לפי זה מתפתח השכל כדי למלאות את הרצון. ואנחנו רק בצורה כזאת פועלים, בכל השכל שלנו, וזה שכל שבכל תא, בכל אבן, בכל חי, בכל צומח, לא חשוב, השכל קיים בכל נברא רק כדי לשרת את הנברא הזה, כדי לשרת לרצון.

הרצון יותר פנימי, והשכל כבר נבנה עליו כתוספת. כשאני רוצה לצאת מתוך המכונה שלי, מתוך הרצונות שלי, אז אני מחליף את השכל וכל החשבונות הם כביכול נעלמים. זה כמו שיש לך מחשב שעבד לפי תוכנה מסוימת ואתה עושה לו איפוס, מתחיל מאפס ובזה אני מוחק לו את כל התוכנות, מנקה אותו לגמרי ורוצה להכניס לו תוכנה אחרת. אז האדם עומד באמת חופשי לא עם התוכנה של עצמו ולא עם התוכנה של הבורא, ומתחיל אז להיות בעל בחירה. יש בזה עוד הרבה.

תלמיד: האדם עומד מהצד אז הוא לא מרגיש את המצב שמתרחש עליו?

האדם מרגיש מה שעובר עליו, רק הוא חופשי מלהיות כפוף למה שעובר עליו.

תלמיד: לא מושפע?

לא מושפע, זה כל העניין. באמת בעולמנו זה לא כל כך קורה, כי אם למעלה מאיזשהו מצב אני לא מרגיש אותו, אז ברוחניות זה לא כך, ברוחניות אין דבר שאני לא מרגיש ונעלם ממני, אלא הוא נמצא בשליטתי, לא הוא פועל עלי, אלא אני למעלה ממנו.

תלמיד: דיברנו תמיד על זה שלא צריך לדכא רצונות.

זה לא נעשה על ידי דיכוי רצונות. לדכא רצונות לא צריך, אי אפשר לדכא רצונות, אלא לצאת מהרצונות שלי ולהיות חופשי מכל הרצונות, גם שלי וגם של הבורא בכלל, אני יכול על ידי זה שאני מעדיף להיות חופשי או בשליטת הבורא אפילו, על ידי שליטת הטבע שלי. זה על ידי זה.

יש הבדל עקרוני בי השיטות, איך אני יוצא מתחת לשליטת הרצונות עליי. יש שיטה שנקראת "שיטת המוסר", שבה האדם מדכא את עצמו, והיא שיטה שפועלת בכל הדתות ובכל השיטות, חוץ מאשר בקבלה. אדם צריך לדכא את עצמו, הוא צריך להגביל את עצמו, ולהיכנס אולי לצומות, גם באוכל וגם בצורת חיים, וגם בצום כלפי המחשבה, על מה הוא חושב, איפה בדיוק.

זאת אומרת להתנזר מכל מיני דברים, להיכנס למקומות סגורים כלשהם, לכל מיני דברים, להיכנס לייסורים גופניים, נפשיים. להיכנס גם לפחדים. "אוי, מה יהיה", שהגוף יפחד. זו שיטה אחת. והשיטה הזו לא מתקנת, אלא רק נותנת לאדם כוח הרתעה לא להשתמש ברצונות של עצמו. אז זה לא נקרא שהוא שולט על הרצונות האלה. כי לשלוט זה נקרא שאתה באמת חופשי להשתמש ברצונות איך שאתה רוצה.

אז זה לא תיקון. ושיטת הקבלה אומרת שאתה חייב להשתמש בכל הרצונות, אתה חייב להגיע לזה שאין לך שום רצון שהוא רע, אלא העניין הוא באופן השימוש. ולכן אסור לך להגביל כל רצון ורצון, אסור לך להפסיק כביכול להשתמש בו, אלא אתה צריך להפוך לשימוש אחר, על ידי זה ששיטה אחרת, מטרה אחרת תהיה יותר חשובה מהמטרה הנוכחית.

אם עכשיו אני משתמש בכל הרצונות שלי, בכל השכל שלי כדי להיטיב לי, אני צריך עכשיו לעשות כביכול שינוי כיוון. לגלות את הבורא ושהוא יהיה חשוב יותר בעיניי מאשר אני עצמי, ואז את כל הרצונות, כל השכל, וכל מה שיש לי, אני אעמיד לרשותו, לשירותו, לכיוון שלו.

ואז אני לא צריך להתגבר על השימוש ברצון, אלא על אופן השימוש. יוצא שבדרך כשאני עובר משימוש זה לשימוש זה, יש כל מיני שלבים גם בדרך, אבל העיקרון הוא שאני כל הזמן משנה את השימוש ברצון מטעם שאני מגלה גדלותו יותר מגדלותי. ורק זה הכוח.

"האור" שכך נקרא אצלנו, האור בא ומתקן את הכלי, האור מנענע את הכלי, אור ע"ב ס"ג שבא אלינו, הכרת גדלות הבורא, זה מה שמסוגל לתקן אותי. ולא שום דבר אחר. אין כוח אחר שיכול לעשות את זה, רק גילוי נוכחות הבורא בבריאה.

יוצא שאני לא צריך לעבוד, לא על ההסתרה שלו, ולא על הגילוי שלו, אני צריך לעבוד על הרצון בשביל מה אני צריך את הגילוי שלו, זאת אומרת על נחיצות התיקון. שבסופו של דבר אני כל הזמן ארצה את הגילוי שלו, כדי להחליף את השימוש ברצון שלי.

תלמיד: למה רב"ש כותב שכל פעם שמתקדמים בדרך, נותנים תענוג יותר גדול מתענוגים גשמיים, בכדי שיתרגל להתגבר על תענוגים יותר גדולים משיש בתענוגים גשמיים? כתוב "כי זו היא בחינת הכנה, להיות מחוסן בעבודה דהתגברות, על תענוגים גדולים הנמצאים ברוחניות."?

כתוב שם התגברות, כי אנחנו צריכים כל הזמן להתגבר. כתוב גם על אלה שמטפסים להר המלך ש"מידת סבלנותם עמדה להם", אלה שהתגברו על השוטרים והשופטים.

מה זה נקרא "התגברות"? התגברות היא כל הזמן לחפש את חשיבות הבורא נגד העצלות, נגד השכחה, כי רק זה יכול להיות חומר הדלק שלי. רק את זה אני צריך לחפש. בזה אסור לי להיות עצלן. בכל יתר הדברים, אל תעשה שום דבר, חוץ מזה.

לכן יוצא לנו, שמי שיכול לספק לי את חשיבות הבורא זו החברה שיכולה לפרסם לי את הדבר הזה, זה הדבר החשוב ביותר. יוצא שאני תלוי בה במאה אחוז. אדם ממש נתון בידי החברה, כמו שבעל הסולם כותב ב"בחירה חופשית". אין שום דבר חוץ מזה.

אם כל הפעולות שלי תלויות בכך שהבורא יהיה גדול בעיני, אם את הכרת הגדלות שלו אני לא יכול להשיג באף מקום, אלא צריך שהחברה תשפיע לי אותה, אז גמרנו. אין לי יותר לאן להסתכל, מאיפה לקוות שיבוא משהו?

זה מצב די מפחיד להיות תלוי בהם. האם הם באמת אנשים חזקים? אנשים רציניים? תראה בידי מי נמצאים כל העתיד, כל הגורל, כל החיים. אם אדם כך היה חושב על החיים הבהמיים שלו, שהוא תלוי בידי איזה גוף קטן של אנשים, היה מאוד מפחד.

זה דומה למצב שבו לוקחים אותך בשבי ורק בקבוצה, בכנופיה שתפסה אותך, תלוי מה יהיה איתך. אז אתה לא דואג לזה שהם חושבים עליך, חושבים עבורך? המצב הזה עוד יותר חמור, כי האמת שהם קובעים לך גם מה שיקרה לך בחיים הבהמיים, הבריאותיים, עם הילדים, עם הבית, עם העבודה, עם הכול. הכול תלוי בחברה. כוח החברה יכול לשפר הכול לאדם, הכול. אנחנו ממש לא מספיק מבינים את זה.

תלמיד: כתוב שיש שני סוגי שערים. אחד יוצא מהחיים הגשמיים ואחד יוצא מהחיים הרוחניים, שער אחד שלא נותן לצאת, ושער אחר שלא נותן להיכנס. אם היה שער אחד שלא נותן לצאת, אז לא היה יוצא, אם היה שער אחד שלא נותן להיכנס, אז לא היה נכנס. בשביל מה צריך שתי כניסות?

מה הוא כותב על זה?

קריין: עמ' 118, שורה "אולם..". מתחת למה שמודגש, "שוטרים", "שופטים ושוטרים".

"אולם בענין מה שאומר "בכל שעריך" יש לפרש לפי מה שאנו רואים, שיש כאן אצלנו בעולם הזה ב' מיני חיים:

א. חיים גשמיים.

ב. חיים רוחניים.

ומזה נמשך, שיש לנו ב' שערים:

א. שער, הדומה לשער בית הסוהר. וזהו כמו שכתוב (בתפלת "הודו", שאנו אומרים בערב שבת במנחה) "ישבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל". ומפרש שם "המצודת דוד": האנשים, היושבים במקום חושך, והמה אסורים בקשרים המענים ובכבלי ברזל.

ב. שער, הדומה לשער המלך. כמו שכתוב "ומרדכי ישב בשער המלך".

ובכל שער יש שומרים, העומדים על משמרתם. אבל יש לכל אחד מהשומרים פעולות הפוכות. היינו, שומרי בית הסוהר משגיחים, שאף אחד מהאסורים לא יצאו מבית הסוהר. מה שאין כן השומרים היושבים בשער המלך, משגיחים שאף אחד לא יכנס בשער המלך."

אתם זוכרים שאמרתי לפני כרבע שעה, שאדם שנמצא תחת צמצום, תחת הסתרה בבית הסוהר, ובמידה שהוא מוכן לצאת ממנו, ובעצמו לקבוע את הגבול על עצמו, הבורא מתרחק, עוזב אותו, והאדם לוקח על עצמו צמצום א', ולקבל על מנת להשפיע, ולקבל על מנת לקבל, את כל ההגבלות.

זה נקרא, שבמקום לשבת בבית הסוהר של עצמו, להיות תחת שליטת הרצונות של עצמו, תחת הטבע שלו, הוא יוצא מזה, נעשה חופשי, אבל חופשי בזה שהוא לוקח על עצמו את כל השיטה, את כל המסר שיש בבורא. זה נקרא שבמקום לשבת בשער בית הסוהר, הוא מעדיף לשבת בשער המלך. במקום בשער הזה, בשער השני.

תלמיד: רב"ש מסביר פה, שמצד אחד בשער בית הסוהר מוסיפים לאדם מאמץ.

הוא מסביר איך לצאת מזה, שכל פעם מגלים לך עד כמה בשער הזה אתה יותר קשור באזיקי ברזל, וזה נכון. אבל תכל'ס, בוודאי שכל הדברים מתגלים ומיתקנים בצורה הדרגתית. אבל מה זה נקרא, "שער בית הסוהר"? שאתה נמצא תחת שליטתך, שליטת הגוף שלך והרצונות שלך.

אם אתה רוצה לצאת מזה, ומעדיף לשבת בשער המלך, אז אתה בעצמך מנהיג את העולם, את עצמך במקום הבורא. אתה לוקח על עצמך הסתרה, אתה לוקח על עצמך את כל החוקיות הרוחנית, ואתה מקיים את זה. זה נקרא "לשבת בשער המלך". "שער" זה נקרא המערכת עצמה.

החוקים שלה הם חוקים מוחלטים, אתה לא יכול לברוח מזה. פשוט, אתה חייב לקיים את זה. או שאתה מקיים את זה בגלל שהטבע שופט ושולט בך, או שאתה בעצמך לוקח את זה לפי רצונך. זה הכול. זה נקרא לעבור משער אחד לשער שני, מיחס אחד ליחס שני.

תלמיד: אז למה הוא כותב אחר כך, "אשר ה' אלקיך נתן לך", ואז מכניס את עניין של "אם אני לי מי לי"? "אשר ה' אלוקיך נתן לך" אז ברור שהכול בא מהבורא, ובתוך זה דווקא הוא מכניס את "אם אין אני לי מי לי".

כלומר "אשר ה' אלקיך נתן לך", הוא נתן לך את כל השערים. הוא נותן לך את הכול חוץ מדבר אחד, חוץ מבחירתך לעבור משער אחד לשער שני, וזה נקרא "אם אין אני לי מי לי".

תלמיד: מה הכוונה במילים "רחום וחנון"?

זה לא לעכשיו, ההגדרות האלה "רחום, חנון, ארך אפיים, רב חסד, אמת", נלמד חלק י"ג תע"ס, אתה תראה בי"ג תיקוני דיקנא, מהם התיקונים האלו שאדם מתקן את עצמו, לפי איך שהוא מגלה את יחס הבורא אליו, אם הוא משיג הדדית את היחס שלו אל הבורא. אז הוא מגלה שיש ביניהם מערכת יחסים בשלושה עשר ערוצים, שנקראים "י"ג תיקוני דיקנא". "דיקנא" זה היחס החיצון של הבורא כלפי הנברא, הפרצוף החיצון של הבורא כלפי הנברא נקרא "דיקנא", ויש בזה י"ג תיקונים. "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נצר חסד לאלפים", כל מה שאנחנו אומרים ב"תחנון".

"אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה" אלה שלוש עשרה ה"מידות", שלושה עשר תיקוני דיקנא, שלושה עשר יחסים מצד אריך אנפין כלפי זעיר אנפין, וכלפי הנשמות. ואם הנשמות רוכשות כנגד זה את אותן תכונות, אותן מידות, אז יש ביניהם קשר, בין הבורא לנברא.

הבורא הוא זעיר אנפין, קב"ה כלפי מלכות, אבל זעיר אנפין כאילו רק מהווה יחס נקודתי כלפי המלכות, אבל זעיר אנפין בגדול הוא אריך אנפין. ומלכות בגדלות היא דרגת אבא ואימא, כמו שכתוב "עתיד מ"ה להיות ע"ב וב"ן להיות ס"ג". לכן היחס של אריך אנפין כלפי הנבראים נקרא "בורא".

תלמיד: שלושים ושתיים, זה לא מהסיפור הזה.

שלושים ושתיים זה כבר לא היחס של הבורא אלינו, אלא שלושים ושתים זה המבנה שלנו, שיש בו שלושים ושתיים נתיבות. יש גם שלושים ושתיים נתיבות חכמה, אבל זה יותר שייך לצמצום א', וצמצום ב' שייך לי"ג תיקוני דיקנא.

תלמיד: למה כשהוא יוצא מרצון לקבל זה לא נחשב שהוא עכשיו שפוט של הרצון להשפיע? למה זה נקרא חופש, אם הוא מחויב לעשות את זה, איזו בחירה יש בזה?

למה כשהאדם יוצא מתחת שליטת הרצון לקבל על מנת לקבל זאת אומרת, עם כוונה על מנת לקבל, ועובר לשימושו בכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא שהוא נעשה חופשי, ולא שהוא שפוט תחת הטבע של הבורא? האמת, שיש כאן הרבה שאלות, כי כתוב עבד ה' שזו דרגה כאילו מכובדת. ובכל זאת אפילו כשאנחנו עדיין לא מגיעים לעבדות, אלא ל"בנים אתם לה' אלוהיכם", זו דרגה עוד יותר, ואחר כך לדרגה כמו חבר, ולדרגה כמו בעל ואישה, דכר ונוקבא שמשלימים אחד את השני ממש בכל הקומה.

ואז כשאנחנו מקבלים כהעתקה את כל התכונות שלו על עצמנו, וכאילו נעשים בזה חופשיים. חופשי מהשליטה הקודמת בעל מנת לקבל, אבל לא מהשליטה הנוכחית בעל מנת להשפיע. ועוד יותר, כתוב במעמד הר סיני שאם לא נקבל את השליטה הזאת "כאן תהיה קבורתכם". כך כתוב או שתקבלו או לא, בבקשה. ועוד כל מיני אמרות כאלה, שלא תרצו, אני אחייב אתכם, אין בעיה.

העניין הוא שבסופו של דבר כל מעבר בין תכונה לתכונה, או מעבר ממידה של כל תכונה לנגדה, נעשה על ידי כוח הבינה. ובכוח הבינה האדם מנוטרל מכל קשר לעצמו, ואחרי שהוא מנוטרל מהקשר לעצמו, בלהשפיע על מנת להשפיע, אז הוא מתחיל לבחור, באמת לבחור האם לקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, כבר להתייחס לבורא, זה דבר שהוא הולך ועושה בצורה החופשית שלו, או מפני שיש מה שמחייב אותו?

לכן בבינה יש לנו מדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר עד המדרגה של גמר התיקון. ובכל פעולה ופעולה אתה חייב קודם כל לצאת לגמרי מכל השליטות, גם מהטבע על מנת לקבל של הנברא, וגם מהטבע על מנת להשפיע של הבורא, ולעמוד באמצע, זה נקרא קו המאזניים, הקו האמצעי, נקודה בקו האמצעי.

ומהקו האמצעי אתה כבר מתחיל לבנות על מנת להשפיע לבורא, וזה כבר מעל הבינה. וכשאתה בונה את זה, בכך אתה לא נכנס תחת שליטתו. זה נקרא "ניצחוני בניי", אתה מתחיל כביכול לשלוט עליו. כביכול, שכינתא בגלותא, מתגלה לך החיסרון של השכינה, מתגלה לך החיסרון שלו, שהוא בוכה ומחכה, והוא בעל חיסרון, ואתה יכול למלאות אותו ולהשפיע לו. זאת אומרת, שכאן ההפך, השאלה היא מה עושה האדם? האם הוא עובד עם חיסרון של הבורא?

לא שאתה נשאר בעל חיסרון, ונמצא תחת שליטתו, כביכול ההפך, אם לתאר את זה במילים כאלה דעלמא, שהוא מוסר את עצמו בידיים שלך, ובך תלוי גורלו. אני לא יודע איך להגיד, אין מילים לזה. יש פה עוד הרבה נתונים פנימיים.

אבל ודאי שהבחירה היא חופשית, ורק הנקודה הזאת של הבחירה החופשית באמת בכל מדרגה ומדרגה מתווספת לכלי. חוץ ממנה, כל היתר אלה נתונים שבאים אלינו מלמעלה. ההבחנה הזאת, אותה אנחנו צריכים ללקט מכל מצב ומצב. את הבחירה חופשית בכל 125 המדרגות, וכשאנחנו מלקטים את כולן, האוסף שלהן זה הכלי של גמר התיקון. זה נקרא שבמקום שהבורא מסתתר, מסתיר את עצמו, כאילו הכלי שלו מסתיר.

האדם מתחיל להסתיר את עצמו, ואז הבורא מגלה את הכלי שלו, שהוא זקוק להשפעת האדם. כי האח"פ, כמו שאנחנו לומדים אצלנו במילים אחרות, שלא יכולה להיות גדלות בעליון, אלא רק על ידי מ"ן דתחתון. וכל הקטנות תלויה בתחתונים, וזה המצב שנקרא שכינתא בגלותא.

תלמיד: אז סופו של דבר, הכלי שנברא הוא כלי הרגשה שמרגיש תענוג. והוא יכול להשתמש או בתענוג על מנת לקבל, או בעל מנת להשפיע גם כשהוא בעצם כלי הרגשה?

אני לא יכול להגיד.

תלמיד: למה דווקא שם זה נקרא חופש?

יש כאן הרבה סברות, אני יכול להגיד לך הרבה חוכמות, אני לא יודע איך להגיד לך את זה בשפת ההרגשה. בשפת ההרגשה אני לא יכול להעביר, אני רואה שכאן אני נסתם. יותר טוב שנעבור לשפת הקבלה, בשפת הקבלה זה נקרא קליפת נוגה, שליש אמצעי בין כלים דהשפעה שלמעלה ממנה, ובין קליפות וכלים דקבלה שלמטה ממנה, ובקליפת נוגה שם הבחירה שלנו.

אני עוד לא יכול להתחיל לדבר במונחים כאלה עכשיו, כי עוד לא מספיק דנו בזה. אבל יש מצב שאדם באמת נמצא ביני לביני, ובמצב כזה הוא מגיע לתוך עמקות המצב, לתוך עמקות קליפת נוגה, לשליש אמצעי דתפארת, ששם באמת יש חתך כזה שלא שייך לבורא, ולא שייך לנברא. זה דבר עדין, ואי אפשר להסביר, כי המצב הזה הוא לא בורא ולא נברא, אז מה זה? מה יש עוד חוץ מזה?

תלמיד: סימן שזה עדיין לא מבורר.

נכון, אבל מה זה לא מבורר? באמת אין מילים, תסתפק בכך שהמצב החופשי צומח ממצב שהאדם נמצא בקליפת נוגה.

עוד נלמד.

תלמיד: אני רוצה לנסות לענות. אני חושב שהבחירה היא לא מעשה, בכל מקרה האדם יבחר בדבר שנראה לו יותר נכון. הבחירה היא בעצם בזה שאתה יכול לבחור בהרגשה שלך. הבחירה היא כאילו בך, הדבר היחיד שבאמת חשוב לך כנברא זו ההרגשה, אז אתה יכול לבחור בהרגשה.

נכון.

(סוף השיעור)