שיעור בוקר 19.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עבודה בכוונה - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "עבודה בכוונה", קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 12.

אני לא יודע מה אנחנו יכולים עוד להוסיף על מה שכבר דיברנו. ודאי שיש תמיד מקום להרחיב ולהעמיק במה שנקרא "כוונה", כי חוץ מכוונה אין לנו מה להוסיף. את הרצונות אנחנו מקבלים מהבורא, הם מסודרים לנו עוד מנקודת הבריאה שלנו ואחר כך מהשבירה שלנו, כל מה שהוא עשה והכין. ואחרי שהרצון לקבל השבור הזה, על ידי המאור המחזיר למוטב שפועל עלינו מלמעלה מתחיל לייצב את הרצון, הרצון מתחיל לגלות בו משהו מעצמו. שיש בין הרצון שלו, שהוא רצון לקבל ובין רצון הבורא שהוא רצון להשפיע, יש קשר בין שני הרצונות האלה, שזו הכוונה.

ולכן הכוונה היא בעצם תוצאה מהיגיעה שהנברא מייצב את המאמץ שלו להיות מכוון לבורא ויותר נכון דרך הקבוצה לבורא, דרך כל האנושות לבורא. זאת אומרת הנברא זה לא אדם אחד אלא עשר, ועשר במידות של כל האנושות בסופו של דבר. שכל הנברא שהבורא ברא שנקרא "אדם", הוא בכל הדרגות שלו, של שבעים אומות העולם, כל הדרגות האלה נכללות בכוונה מצד הנברא כלפי הבורא, כי רוצה להשפיע לבורא בסופו של דבר בדיוק באותה מידה כמו שהבורא מלכתחילה רצה להשפיע לנברא, ולכן ברא אותו ועשה עליו את כל הפעולות שהנברא מגלה אותן כבר בצורה הפוכה, מעצמו לבורא.

לכן אנחנו צריכים רק להחזיק את הכוונה שהיא בעצם העיקר וכל מה שצריכים כדי לייצב, להרחיב, להחזיק, לחזק את הכוונה, אנחנו צריכים לעבוד על זה. ולכן כל האמצעים שלנו, חיבור, לימוד ופעולות שאנחנו עושים, מרחיבים את הכלי שלנו על ידי הפצה, מעמיקים את הכלי שלנו על ידי הקשר בינינו, הכול כדי לחזק את הכוונה, ובמידה שאנחנו מייצבים את הכוונה הנכונה שלנו, במידה הזאת אנחנו כבר מתקרבים לבורא.

כי כל טיב הפעולה שלנו, המצב שלנו נמדד רק לפי הכוונה. רצון מקבלים מלמעלה, גם לקבל, גם להשפיע, הכול, חוץ מהכוונות שאנחנו תמיד צריכים לייצב אותן ובדרך כלל מאפס. כל מדרגה ומדרגה היא בעצם בניית הכוונה מאפס והלאה עד שמגיעים להשפעה. מקסימום להשפיע כמה שמסוגלים בכל דרגה ודרגה לפי העומק של אותו רצון שמתגלה, לפי היכולת שלנו להתכלל במה שמחוצה לנו, בזולת, שזה בעצם הבורא, וכך אנחנו מתקדמים.

עד שבונים כוונה על כל הרצון שהבורא ברא, שאמנם הרצון הזה הוא לקבל אבל על ידי הכוונה שלנו אנחנו משתמשים בו, מממשים אותו בעל מנת להשפיע וזאת הכוונה. ואז מתחילים לפי הכוונות דווקא להגיע להזדהות, להשתוות הצורה. זו בעצם העבודה, ממשיכים בה גם היום וצריכים לשים לב שזה מה שאנחנו חייבים לעשות.

גם כלפי המתחילים, אותם אנשים שמגיעים אלינו עכשיו והגיעו אלינו לא מזמן, צריכים להשתדל לעזור להם לשים לב לעניין הכוונה. זה לא פשוט, אדם לא מרגיש עד כמה זה נמצא וחשוב, עד כמה מודדים אותו בזה, אבל אנחנו צריכים לכל אדם חדש שמגיע לתת דוגמה מאיתנו, ולעורר שלשים לב לכוונה זה העיקר. ולכן מהבוקר עד הלילה, לא חשוב במה אנחנו נמצאים, במה אנחנו עוסקים, אנחנו כל הזמן חושבים שעל ידי הכוונה על פני כל המעשים שלנו, אנחנו מחזירים את עצמנו לבורא.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעבור מאפס אל הכוונה המקסימלית באיזו דרגה. מה זה אומר במדרגה שלנו עכשיו להגיע לדרגה המקסימלית של השפעה?

כמה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו את עניין ההשפעה, הנתינה, הדבקות, החיבור בבורא, אנחנו צריכים לתאר את זה לעצמנו ולשים לב שכל הפעולות, המאמצים שלנו, כל המחשבות שלנו, יהיו לכיוון זה שאנחנו רוצים בזה להתקרב לבורא, רוצים להשפיע לו, רוצים לבוא במגע עימו. כל אחד כמה שמסוגל ובאיזו צורה שהוא מסוגל, שיתאר את זה לעצמו שזה בעצם ממלא אותו והנתינה הזאת, הנטייה הזאת, הכוונה, הפעולה, הם בעצם קובעים את החיים שלו. כי בסופו של דבר בחיים הגשמיים שלי אני עושה דברים הכרחיים, ועל ההכרחיות כתוב "לא יגונה ולא ישובח", אבל את הכוונה שלי אני רוצה כל הזמן לדייק עד כמה אני יותר ויותר מכווָן להיות קרוב לבורא, כמו שנקרא, "אני לדודי ודודי לי".

במידה שאני משתוקק ומכווָן וממש רוצה להתקרב לבורא, עורג אליו, כך במידה הזאת אני מתקן את הרצון לקבל שלי. כי הרצון לקבל, איך שקיבלתי כך קיבלתי, איך שמתגלה כך מתגלה, אבל הכוונה שלי היא, שעל ידי מה שמתגלה בי בכל רגע ורגע, שהכול בא מלמעלה, גילוי הרצון לקבל הוא מלמעלה, על ידי כל גילוי וגילוי אני רוצה להשתמש בו כדי לכוון את הרצון לקבל, שזאת בעצם כל הישות שלי, לכוון אותו כדי להתקרב לבורא, כדי לכוון את השימוש ברצון אליו.

תלמיד: אני משתדל להתחבר עם החברים שלי ולהשפיע לבורא, וכאן אתה פשוט מרגיש שנכנסת בך חבילה של על מנת לקבל. מה זה "לתקן"?

על פני זאת אתה בכל זאת רוצה להמשיך דרך החברים להיות קשור לבורא. ותשתדל בכל מיני אופנים להחזיק את הקשר הזה.

שאלה: אמרת עכשיו שעל ידי התכללות בזעיר אנפין יש הרבה ספירות ובכל ספירה יש עשר ספירות, האם אתה יכול להרחיב בנושא.

אני לא יכול להרחיב בנושא כי עדיין לא למדנו את זה בשיעורי בוקר. למה אתה אומר להרחיב, אם עדיין לא נגענו בזה? אתה צריך ללכת יחד איתנו לפי אותו קצב שאנחנו לומדים. אם אתה רוצה ללמוד משהו בנוסף זה עניינך, אבל אל תביא את החומר שלך לשיעור שלנו. אנחנו עדיין לא למדנו על זעיר אנפין שום דבר, בקרוב נלמד על זה ואז נדבר.

שאלה: מה האינדיקציה לזה שאני מחזיק כוונה כמו שצריך וזו כוונה נכונה?

שאני כל הזמן חושב על הבורא. עוד יותר חשוב, אם אפשר, שאני חושב על הבורא דרך העשירייה. ועוד יותר חשוב, אם אני מרגיש שאני עם כל העשירייה מכוון את עצמי ואת כל העשירייה ואני דוחף אותם לקשר עם הבורא. וכך אנחנו כל הזמן, על פני כל התנאים המשתנים כולנו רוצים להיות מקושרים בינינו ולבורא. זה בעצם כל התיקון. אבל צריכים לחזק את עצמנו ולהיות בקשר הזה על פני כל התנאים שמתגלים.

תלמיד: וכשאני רואה שיש קשיים בחיבור בעשירייה, זה גם יכול להיות אינדיקציה לזה שאני מחזיק כוונה נכונה?

ודאי שאלה התנאים שהבורא נותן לך. זה לא עניין של החברים או שלך, אלה התנאים שהבורא נותן כדי לחזק אתכם. אז קודם כל הוא בכלל לא נותן לך רצון לעשירייה, אתה שוכח מהם. אתה רוצה להיות מכוון לבורא, בבקשה, אתה מכוון אליו, ואחר כך אתה פתאום נזכר שלהיות קשור לבורא זה צריך להיות דרך העשירייה אחרת זה לא המגע הנכון וכן הלאה. זו העבודה.

עד שמתגלה יותר ויותר הרצון הכלול מעשרה רצונות ושאנחנו צריכים להיות דבוקים בו בכוונה אחת של כל הרצונות, איך אנחנו מיישמים את זה, איך אנחנו מחברים את כל הרצונות תחת גג אחד, תחת כוונה אחת. את זה עוד צריכים ללמוד, זה לא פשוט. זה בדיוק עיצוב המבנה של הנשמה.

שאלה: האם יש הבדל בגישה, בכוונה, במהלך ההכנה לכנס ובכנס? האם אנחנו צריכים לשנות משהו או שזה אותו הדבר?

לא, זה הכול עובד בכיוון אחד, שיהיה קשר בינינו עם הבורא, ובעתיד זה צריך להיות קשר בין כל באי העולם עם הבורא, שזה גמר התיקון. כמו שכותב בעל הסולם בכל המאמרים שלו, שגמר תיקון העולם יהיה בזה, שכל באי העולם מתקשרים לרצון אחד וכולנו כלולים בבורא.

זו העבודה שלנו. אנחנו צריכים לעשות את העבודה הזאת גם בצורה פנימית, רוחנית, ברצונות, בכוונות וגם בצורה פיסית. אנחנו לא מן הסתם נמצאים בעולם הגשמי, ואנחנו יכולים להשתמש על ידי אותם הכוחות שמתגלים לנו ככוחות גשמיים, אנחנו יכולים לגלות אותם בחושים הגשמיים שלנו וגם להשתמש בהם, בכל החושים האלה, בכל העולם הזה מה שנקרא, כדי לגרום לחיבור, ללמד את כל האנושות מה היא צריכה לדעת כדי להגיע למצב טוב ונצחי.

שאלה: האם אני יכול לדאוג לכוונות כלפי חבר, וכמה זה חשוב לי?

ודאי שאנחנו לא רק צריכים לדאוג לכוונות נכונות של החברים, אלא אנחנו צריכים גם לדעת, להבין, להרגיש, למדוד, לתמוך ולייצב את כל הכוונות שיש בכל העשירייה, עד שלא חשובים לנו כל כך הרצונות של כל אחד ואחד.

זה לא העניין שלי נגיד הרצונות של החברים, אבל הכוונות שלנו, שיוצאות החוצה מכל אחד ואחד, מתחברות יחד ומכוונות אותנו בזה לבורא. כל הכוונות שלנו על פני כל הרצונות השונים, הן להשפיע לבורא, והן צריכות להתחבר ולהגיע לבורא ובזה מודדים אותנו.

ודאי שהכוונה היא תוצאה גם מהרצון. עד כמה שהרצון יותר גדול אז הצמצום עליו, המסך, האור החוזר, הכוונה להשפיע דרך החברים להתחבר איתם, לעזור, לתמוך ויחד להשפיע לבורא, זה הכול עבודה שלנו, וכל העבודה הרוחנית היא בזה. אנחנו צריכים לתאר את עצמנו בזה כאדם אחד, האדם הראשון, ואנחנו כך מתקדמים. אי אפשר אחרת להגיע לתיקונים.

שאלה: כאשר האדם עולה מדרגה וצריך להתחיל הכול מהתחלה, מה קורה עם כל מה שעבר עליו במדרגה הקודמת? והאם אפשר להגיד שכל יום זו מדרגה חדשה לעשירייה וצריך לשכוח את כל המחלוקות ואי ההסכמות של אתמול?

בטוח שצריכים לשכוח מה שהיה אתמול ולהתחיל כל יום מחדש, כמו שכתוב "ויהיו בעיניך כחדשים". ואין אתמול, והכי טוב אם אתה לא זוכר כלום ולא משתדל להיזכר בשום דבר, אלא ממש פותח דף נקי. וזה באמת ככה ברוחניות, אם זה באמת מדרגה חדשה רוחנית. אנחנו עוד לא מרגישים איפה זה קורה, אבל אם זו מדרגה חדשה זה כמו שאתה נולד ואז יש לך באמת מחיקה של כל מה שהיה עד כה והתחלה חדשה.

אבל התחלה חדשה זה לא שאתה צריך עכשיו שוב לתת עשר שנים של מאמץ כדי להגיע לייצוב של מדרגה חדשה, זה יהיה מהר מאוד. אבל כן להתייחס לכל הדברים האלה מחדש, כי אתה עושה בזה ביקורת על כל מה שיש לך וכאילו שאתה לא יודע כלום, כך אתה מחדש את המצב, מחדש מדרגה, מחדש את עצמך.

תלמיד: בכל אופן מה קורה עם כל מה שעבר עליי ביום הקודם?

אל תדאג, זה נכנס ליסוד של המצב הזה, אבל אל תשתמש בו, אל תנסה להיזכר, זה כבר קליפה אם אתה רוצה לרדת בחזרה להיזכר ולהשתמש במה שהיה אתמול. שום דבר, תנסה עם רצון חדש, עם כוונה חדשה, עם הכול חדש ואם אתה לא יודע, תתכלל בחברים.

עם רצון האפס שיש לך עכשיו, דווקא תתכלל בהם ותתחיל כך יום חדש. תראה מה שכותבים על זה.

תלמיד: אם יש הסכמה כמעט כללית בעשירייה, אנחנו צריכים להתחשב אם אחד לא מסכים ותשעה מסכימים?

לא. אתם צריכים להתחשב עם מה שכתוב והקבוצה בכללותה מבינה מה שכתוב ומסכימה עם מה שכתוב והולכת עם מה שכתוב וזהו. ואם יש עדיין מישהו שמתנגד לזה, או שלא כל כך מסכים, או שאולי מסכים בכוח אבל בפועל לא יכול ליישם את זה, אז תעזבו אותו, זאת אומרת שילך בקצב שלו וזהו.

שאלה: אדם הגיע עכשיו לשיעור בלי כוונה, והוא סחב את הגוף לשיעור כי הוא הבין שהתמדה היא הכי חשובה ומה שיהיה יהיה. מה בנקודה הזו עכשיו הוא יכול לעשות?

זה מצוין שככה הוא מרגיש. זאת אומרת הוא באמת מתחיל מחדש וצריך לבנות כוונה מחדש וזה יפה, וטוב ושישתדל. אבל לא לחזור לאתמול, אלא שיתחיל לברר מהיום מה עליו לעשות, בשביל מה, למה הכוונה היא כל כך חשובה, מה אני צריך לעשות כדי לייצב אותה? זה מצוין, לחשוב על הכוונה זה ממש מרכז המאמץ של האדם.

שאלה: מה זה אומר להעיר את השחר בעצמנו אם אנחנו מנסים לשכוח מה שהיה אתמול?

מה זאת אומרת לשכוח? אני לא רוצה לייסד את העבודה שלי של היום, על מה שהיה לי אתמול, אני רוצה להתחיל מחדש, להרגיש מחדש. ואפילו שאני בזה עדיין לא מרגיש ולא מבין ולא כלום, אתמול הייתה לי כוונה ומחשבה ורצון, לב ומוח שהיו מלאים בכל מיני דברים, והלכתי לישון בצורה כזאת כשהרגשתי את עצמי מלא. והיום קמתי אני ריק ולא יודע בשביל מה אני קם ולמה אני קם ואני מסתכל מסביב ולא מבין בכלל מי אני, מה אני ומה יש כאן. זה מצב חדש. ואני צריך לכבד אותו, אני צריך להודות לבורא שנתן לי את זה.

ואז עם המצב הזה החדש מה אני אעשה? איך אני אייצב את עצמי כאדם, לא כבהמה שעכשיו התעוררה? אז המצב שלי, של האדם, זה מגיע כתוצאה מהתכללות שלי בעשירייה, אז אני מתקשר אליהם, אני משתדל, אני מתחיל לדבר איתם, ללמוד איתם, מגיע לשיעור, בשיעור אני רואה איך כולם נכנסים להכנה לשיעור, וכך לאט לאט אני מייצב את עצמי.

וטוב מאוד אם זה הולך לאט ובקושי, אבל העיקר שאני עושה את זה ממש מאפס ועל ידי התכללות שלי בכל הכלי הכללי.

שאלה: יוצא שזוהי עבודה נורמלית אם התגובה שלי מקדימה את הפעולות שלי. ואם אני מסביר לעצמי בשביל מה הגעתי לשיעור. האם הכוונה היא כבר אחרי הפעולה?

תעבוד כמו שצריך ותקבל תשובות. יש דברים שעליהם אני מעדיף לא לענות, אתם בעצמכם תמצאו את התשובות.

שאלה: חבר הגיע לשיעור עם מצלמה סגורה, לא הודיע שום דבר, ונשאר ככה, אפשר להגיד שהוא נמצא בכוונה איתנו?

לפי מה?

תלמיד: אני שואל, אני לא יודע.

לפי מה הוא נמצא בכוונה? בגלל שהוא יושב על הכיסא, עם מצלמה סגורה, הוא לא נמצא בקשר, לא מדבר, לא שומע, לא לומד, לא מפעיל את הלב, הראש? אני לא מבין מה אתה שואל. תושיב במקומו חתול, באותו כיסא שהוא יושב, מה ההבדל?

שאלה: זה ברור מה זה לבטל רצון עבור העשירייה, שזה לא להשתמש בו, לשים אותו בצד לטובת החיבור, אבל האם אנחנו מוכנים להשתמש באחד הרצונות שלנו כדי להשפיע לעשירייה או זה מגיע אחרי הדרגה הרוחנית הראשונה?

אנחנו עכשיו צריכים להתנהג כאילו שנמצאים כולנו מתוקנים. כמו ילד קטן שרוצה לעשות הכול בעצמו ואם לא יוצא לו, אז הוא בוכה ומגיע לגדול כדי שהגדול יעשה לו. אבל בתנאי שהוא כבר ניסה את הכול ואז מבין שלא הולך ובוכה ואז אנחנו עוזרים לו. ככה זה עם הבורא.

שאלה: הבורא סובב סביב איזו מציאות והיא כדי שאני אתקן את הכוונה שלי בעל מנת להשפיע או שאם אני משתתף במציאות הזאת אני כבר משפיע לבורא?

מה אתה יכול לתת לו?

תלמיד: אם אני משתתף.

כן, אבל מה אתה חושב שאתה יכול לתת לו? אתה יכול להשפיע לבורא בחזרה רק את הכוונה שלך.

תלמיד: מה כאן תלוי בי בכל הכוונה הזאת?

ממך תלוי רק להתכלל באותה כוונה לבורא עם העשירייה וכך להשתדל להגיע למצב שמרגישים ששולחים את כל הכוונה הזאת, מוסרים את הכוונה הזאת, נמצאים עם הכוונה הזאת, מול הבורא.

שאלה: החברים שעוזרים אחד לשני להחזיק את הכוונה בתוך העשירייה, באיזו צורה הם צריכים לעשות את זה?

הם צריכים לעשות כמו שאנחנו לומדים. אתם שואלים שאלה שעליה אין תשובה. אתם צריכים בעצמכם להשתדל להיות בכוונה שכל פעולה ופעולה שלכם תהיה כדי להתקרב ביניכם ולבורא. זה בעצם מה שאנחנו צריכים. כלום חוץ מזה. בזה אנחנו מייצבים בחזרה את הכלי דאדם הראשון אחר השבירה שיהיה מחובר ומתוקן עד שמגיעים לגמר התיקון שלו.

קריין: אנחנו בקטע מס' 12.

"בזמן שרוצים ללכת בדרך העבודה, היינו בכוונת הלב, לכוון שכל עבודתו תהיה לשם שמים, אז מתחיל סדר העבודה. כלומר, שהרשעים, שישנם בלבו, הנקראים "רצון לקבל לעצמו", הם מתנגדים לעבוד לתועלת ה'. אולם "זה לעומת זה עשה אלקים", כלומר כפי ערך שרוצה ללכת בדרך האמת, בשיעור זה מתגלה האמת של הרע שבו".

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)

וכמה שהרע מתגלה יותר זה סימן שהנשמה היא יותר גדולה. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" כך כתוב, ולא להתייאש. כי נראה לפעמים לאדם שהחברים הולכים קדימה ומצליחים ומבינים הרבה ומרגישים הרבה ויכולים לעשות כוונות ויש להם נטייה זה לזה והם מרגישים הכרחיות להתחבר, ואחד מהם מסתכל עליהם ולא מבין מה הם עושים, הוא לא יכול להרגיש בגלל העביות שבו מה הם מרגישים, למה הם כך רצים לחיבור, למה הם יכולים כל כך מהר לענות על ההתחברות, על הפעולות המשותפות ביניהם. הוא לא מסוגל בכלל לעכל את הדברים האלה שהם מדברים עליהם. נראה לו שהם שמחים לשחק ביניהם כמו ילדים קטנים והוא לא מסוגל. בשבילו זו לא הוכחה ולא מספיק מה שהוא שומע שצריכים להתחבר, הוא לא מרגיש את זה, המילים האלה בינתיים עוברות ליד האוזן שלו, לא נכנסות פנימה אפילו לאוזן, מכל שכן דרך האוזן ללב.

זה סימן של נשמה גדולה. ולמה אני מדבר על זה דווקא? כי אדם כזה צריך להתאזר בסבלנות, להשתדל עוד ועוד להכניע את עצמו בעשירייה ולעשות את כל הפעולות מה שהם עושים, למרות שלא בא לו, לא רוצה ולא מרגיש בזה שום חשיבות, והם כבר מרגישים איזו חשיבות ואצלו עדיין שום דבר לא חשוב. אחרי שנים יכול להיות שהם כבר נמצאים בכל מיני פעולות והוא עדיין לא. אולי אחרי כמה שנים הוא יתחיל להרגיש שהדברים האלה הם חשובים.

זה סימן של נשמה כבדה, זאת אומרת עם עביות גדולה, שקשה לה לצאת מעל מנת לקבל, מהאגו שלה, ולהרגיש אפילו איזה הבחנות רוחניות קטנות ביותר. אבל אם הוא בכל זאת נשאר ונמצא, אפילו נוכח איכשהו לידם, איכשהו בלימוד, במשהו קשור לשיטה בהתפתחות הרוחנית, אז הוא מגיע למצב שנפתח לו והוא מתחיל להרגיש. את מה שהם הרגישו אולי הרבה קודם הוא מרגיש עכשיו אחרי כמה שנים.

וזה לא חשוב, אלא העיקר שהנשמה שלו שהיא כזאת כבדה וגדולה מהלידה, מזה שהבורא ייצב כך, עכשיו הוא גם נכנס לזה.

למה אני מספר על זה כל כך? כי אסור לנו לדרוש מכל אחד ואחד שהוא חייב כך או כך להתנהג. אלא הוא נשאר? הוא איכשהו מסתדר להיות בינינו? צריכים להניח לו. העיקר שלא יזיק.

קריין: קטע מספר 13.

"עבודה אמיתית מתחילה בעת שהאדם רוצה לברר את הכוונה של לשמה, היינו שרוצה לעבוד בעמ"נ שלא לקבל פרס. ובעבודה דכוונה, שהוא סיבה אמיתית, שבשבילה הוא מקיים תורה ומצות, כאן מתחילה המחלוקת האמיתית של טוב ורע. כי האדם רוצה לעבוד בשביל הבורא, כי הבורא נקרא "טוב ומטיב", שהוא המשפיע. אז בא הגוף, הנקרא "רע", ומפריע לו. כי הרצון לקבל לעצמו נקרא "רע". כי עליו שורה מידת הדין, מסיבת שהיה דין וצמצום, שהוא ישאר בחושך. ואין הוא ראוי לקבל שום אור. 

כי היות שהאדם מצד הטבע נולד עם הרצון לקבל, והאדם צריך לעבוד נגד הטבע. כאן היא המחלוקת האמיתית. עד כדי כך, שאין בכוחו של אדם לנצח ולהכניע הרצון לקבל שלו, ושתהיה לו אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו." 

(הרב"ש. מאמר 23 "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל" 1987)

קריין: קטע מספר 14.

"צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע," זה ההבדל בין עבודה ללא מעשה ועבודה עם המעשה, מעשה הרוחני הכוונה. זאת אומרת, אם אדם מפעיל את הכוונה הנכונה שלו, זה נקרא שהוא עושה פעולה רוחנית. אפילו אם זה עדיין לא ממש רוחניות, לא מרגיש תוצאות רוחניות, לא מרגיש שהוא פועל משהו בצורה רוחנית, אבל זה כבר רוחני.

להבדיל אם הפעולות שלו הן ללא כוונה, הן פעולות גשמיות בלבד. גם זה טוב, גם זו הכנה להגיע אחר כך לכוונה, לפעולות רוחניות, אבל ההבדל הוא בכוונה. לכן כתוב, "טוב מעט בכוונה".

קריין: שוב.

"צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו. 

ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית." 

(הרב"ש. מאמר 1 "מהו השיעור של תשובה" 1989)

שאלה: אנחנו תמיד אומרים שאם האדם לא מזיק, אנחנו כביכול מקבלים אותו, מאפשרים לו להמשיך וכולי. אבל יש לנו בירורים גדולים עכשיו בתוך העשירייה, מה זה נקרא באמת "נזק" בעשירייה, יכול להיות שזה שבן אדם לא מגיע לשיעורים, זה יכול גם להזיק לעשירייה. על מה תמיד תהיה הכוונה כשאומרים "נזק" בעשירייה, איך לברר את זה כדי שלנו זה יהיה תמיד ברור מול העיניים?

אי אפשר לתת לזה איזה תנאי אחד, כי בכל מדרגה, בכל מצב, אפילו בכל עשירייה ספציפית, יש תנאים משלה, ולכן קשה להגיד שכך זה בסדר, ואחרת לא. לכן אתם תראו לבד, אתם צריכים לראות מה מקדם אתכם ומה לא. אם אדם לא מגיע לשיעור, ומה זה לא מגיע, אם בכלל לא מגיע אז הוא לא נמצא בעשירייה, אם מגיע כמה פעמים בשבוע וכמה פעמים לא, אז אתם צריכים לראות מה קורה, מה אפשר לעשות. יכול להיות שגם זה בינתיים טוב, וכן הלאה. זאת אומרת הדברים הם כך, והעיקר שלא מזיק. "לא מזיק", גם בזה יש הרבה תנאים ודרגות, אבל להשתדל, להשתדל כמה שאפשר.

אולי תתנו לו איזה תפקיד ואז לפי התפקיד הזה שיעבוד, ואפילו שהוא לא נמצא בשיעור ממש, או בעוד איזה פעולות אתכם, אבל לפי התפקיד הוא יבצע משהו שחשוב לעשירייה, אז זו מידת ההשתתפות שלו בעשירייה. יש ויש.

יש אנשים שמסוגלים לעשות עבודה פיזית עבור העשירייה, ומוכנים בזה להשקיע המון כוחות וזמן, אבל אל תגיד לו שהוא צריך לשבת וללמוד, כי לזה אין לו ראש והוא לא מסוגל. ישנם כאלה אנשים בחיים, תראה איך שזה בעולם, ועוד ועוד.

לכן אנחנו צריכים להתחשב בטבע של כל אחד כמה שאפשר, בעיקר בסבלנות, ובסופו של דבר תנו הזדמנות גם לבורא לטפל באדם הזה.

תלמיד: נגלית איזו תמונה חדשה, כאשר הבורא מתייחס לעשירייה כאורגניזם אחד, כמשהו שלם. התמונה הזאת שנגלית, שאולי אצל מישהו יש עשרה חברים בתוך העשירייה, ובשיעור נמצאים שמונה או תשעה, יש תחושה של חוסר שלמות, זו תחושה מאוד בהירה, מאוד חזקה, איך לעבוד איתה?

אם ישנה הרגשה שחלק מהקבוצה לא נמצא עכשיו איתנו יחד, ואתם מרגישים שזה באמת חסר, תשתדלו לתאר לעצמכם שאתם נמצאים ביניכם ואיתם יחד בחיבור כזה, שהם כביכול נמצאים. ותמשיכו לעבוד. תמשיכו, תעשו מאמץ נוסף שכל אלה שחסרים, כביכול נמצאים אתכם יחד. והיתר הבורא ישלים.

שאלה: מה ההבדל בין לגבש תפילה משותפת, ללגבש כוונה משותפת?

כוונה זה שלנו, תפילה זה שאנחנו כבר פונים לבורא, שאנחנו מקשרים את עצמנו לבורא, זאת התפילה. זה או בקשה או הודיה, זאת התפילה. והכוונה היא בינתיים אצלנו, למה אני רוצה, מה אני צריך, זה כביכול עדיין נמצא בי.

תלמיד: הכוונה צריכה להיות נחת רוח לבורא, אבל נניח שאנחנו לא יודעים מה זה, יש פער בין הכוונה שלנו, לבין מה שהיא צריכה להיות. זה המקום של התפילה?

נגיד שכן. תפילה זה תמיד בין רצוי למצוי, אם זאת בקשה, תפילה יש כבקשה ותפילה יש כהודיה.

שאלה: אמרת העיקר שלא יזיק, מה זה אומר שלא יזיק, או שהעשירייה צריכה לברר את זה בפני עצמה כל הזמן?

את זה אתם צריכים לברר, אבל ודאי לא להשקיע בזה יותר מדי. אני ראיתי כאלה עשיריות ששקועות ממש בבירור על כל חבר וחבר, מי הוא, מה הוא, זה ממש כמו שעושים מחקר, כמו במשטרה, או כמו במשפט, ועוד משהו, לא, אלא קצת. יש לכם איזו דעה שהוא כך וכך עושה, ורצוי לעשות קצת אחרת, תנסו להשלים את זה במקומו.

זה כמו במשפחה, יש במשפחה אבא, אימא ונגיד שלושה ילדים. אז אבא ואימא עובדים עבור כל חמשת בני המשפחה ועוד מטפלים בשלושה הקטנים האלה, זה תפקידם. כך אנחנו צריכים גם בקבוצה להשלים מה שהם לא יכולים בעצמם בינתיים לעשות כי הם בינתיים קטנים.

שאלה: לפי המצב בקטע שקראנו, כאשר האדם רוצה להיכנס לעבודה עם כוונה, כתוב שעליו להאמין שאך ורק הבורא יכול לעזור לו. ונדמה שצריך להחזיק בכוונה הזאת ולהמשיך, וכאן רשום תפילה אמיתית, אז מה צריכה להיות תפילה אמיתית במצב כזה?

זה כשאתה מברר כמה אתה יכול וכמה לא, או כולכם בקבוצה, כמה אתם יכולים וכמה לא יכולים. מה המצב המצוי, מה מצב הרצוי, ומתוך זה כבר יש לכם תפילה. לא צריכים לנחש, אלא צריכים להרגיש את החיסרון הזה, למצב הרצוי, צריכים להרגיש אותו מהמאמצים שלנו.

קריין: קטע מספר 15.

"מי שהולך בקו אחד, היינו שיש לו סיפוק מבחינת המעשה, כשהוא עושה לשם שמים ואינו מסתכל על הכוונה, היינו שגם הכוונה תהיה לשם שמים, הוא לא יכול לבוא להשגת הרצון להשפיע, שנקרא "דביקות". וזהו מטעם שאין לו חסרון. לכן, אלו אנשים שכבר עברו מקו אחד לקו ימין, ואז הם רואים את שפלותם, שאין אף אבר אחד באדם, שירצה לעשות משהו לתועלת ה'. והוא משתוקק, שה' יציל אותו ממוות, היינו משליטת אהבה עצמית. אז העצה שלו, בכדי לזכות שה' יתגלה אליו, היינו שיזכה להרצון להשפיע, שאז האדם דבוק בה', זה האדם יכול לקחת רק בזכות העשיה. והוא רוצה שהשכר עבור קיום תו"מ יהיה דביקות ה'. וזה שאומר "אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם", שפירושו, שהוא חס עלינו ומציל אותנו ממוות, שהיא שליטת הרצון לקבל."

(הרב"ש. מאמר 46 "מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה" 1991)

זאת אומרת התוצאה מכל המאמצים שלנו צריכה להיות שאנחנו מתעלים, אנחנו לא יכולים לצאת מהרצון לקבל, כי הוא כל החומר שלנו, חוץ מהבורא קיים רק רצון לקבל, וכולנו בו. רק אנחנו, כל הייתר שאנחנו מדמים לעצמנו, דומם צומח חי, הכול נמצא בנו, אנחנו כולנו בזה. אז סך הכול שליטת הרצון לקבל היא על הכול, ואנחנו על פני זה רוצים להגיע לשליטת הכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא שהבורא מציל אותנו ממוות, שהבורא עוזר, ועושה לנו את זה.

קריין: קטע מספר 16.

"בשעה ששומעים את קול ה' המדבר אל הלב, בסוד "הבא לטהר מסייעין אותו". ופירשו בזהר הקדוש, שמסייעין אותו בנשמתא קדישא, היינו שהלב שומע קול ה', אז מקבל השליטה על כל הרצוניות דווקא קול הקדושה, היינו הרצון להשפיע. וממילא לא ישובו לכסלה, היינו שלא יחטא עוד, משום שכל הרצוניות של הקבלה נכנעו תחת רצון להשפיע.

ואז מתגלה על הלב כל נועם הטוב, שאז כבר יש מקום בתוך הלב להשראת השכינה, והעידון והעריבות והנעימות והידידות מתפשט וממלא את כל האיברים של האדם. וזה דווקא כששומעין את קול ה', אז כל הגוף נכנע ומשעבד את עצמו להקדושה."

(הרב"ש. אגרת י"ח)

כך האדם בהדרגה מגלה את העולם האמיתי שבו אנחנו נמצאים, והוא מתחיל לגלות שאת כל מה שעכשיו אנחנו מרגישים, הוא מתאר רק בתוך הדמיון הגשמי שלו, בתוך הרצון לקבל שלו. נפתחת לו באמת ראיה, הרגשה, תפיסה בצורה אמיתית, במה הוא נמצא, במה הוא קיים, ואז הוא רואה שהכול זה אין עוד מלבדו.

שאלה: רשום במאמר שאנחנו מגיעים לדבקות עם הבורא, מה זה אומר שאנחנו נדבקים בו?

שאנחנו מכירים, מרגישים ומגלים את כל הפעולות, כל התכונות, כל המעשים שלו ומסכימים לזה בלב ונפש. כך שעם הרצון לקבל שלי שהפוך מהבורא, אני עושה את עצמי לגמרי לגמרי דומה לבורא, ואז אני נקרא "אדם", הדומה לו. לפי הטבע שלי אני הפוך, ולפי הצורה שקיבלתי ממנו אני דומה. וכך הגעתי לגמר תיקון, כשכל החומר שלי שהוא רצון לקבל, שנברא מלכתחילה כהפוך מהבורא, מקבל צורה, התנהגות, הרגשה, והשגה של הבורא.

תלמיד: והניגודיות הזאת בין הטבע שלי לכוונה, האם היא נשמרת עד סוף התיקון, עד גמר התיקון?

הניגוד בין החומר שלי שהוא רצון לקבל, והכוונה שלי שכולה על מנת להשפיע, הניגוד הזה ממשיך מפני שאחרת אני לא אהיה נברא שעומד מחוצה לבורא. ומה שקורה אחרי גמר תיקון, עוד נבדוק מה קורה, בינתיים אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו אפילו את מה שקורה ברוחניות.

(סוף השיעור)